מציאות עוד יותר הזויה, אבא עדיין מאושפז, ובכל זאת טסים לבוסטון

המלחמה הולכת ומסלימה, יותר ויותר ישראלים חוטפים טילים ושבריי מיירטים וכתב"מים, אבא עדיין מאושפז - אבל בתקווה שהוא בתהליך שיפור - ואנחנו קיבלנו החלטה בכל זאת לטוס לבוסטון לבני כמתוכנן.

כשהתכתבתי עם בת דודי הבוקר ואמרתי שאני מקווה שקבלנו את ההחלטה הנכונה, היא ענתה שלא משנה מה היינו מחליטים, זו היתה ההחלטה הנכונה.

אחי וגיסתי וגם בתי יתנו תמיכה היכן שצריך, ואני מקווה שיהיה בסדר.

מצבו של אבא היה ממש קשה, קשיים בנשימה שהביאו לכך שבבית החולים העבירו אותו ליחידת הטיפול הנמרץ המחלקתית, שם הצליחו לייצב אותו, וכמובן שם יש השגחה של 24/7, וזו היתה הקלה עצומה.

כבר נערכנו להזמין אחות פרטית לליווי בלילה, וכבר יצרנו קשר עם מישהי בעזרתה המדהימה של חברתי 'קלי', אבל בינתיים עוד לא נזקקנו לשירותיה.

עוד לא ברור לגמרי אן זה כל הסיפור, אבל מצבו של אבא נגרם ככל הנראה משילוב קטלני של עצירות קיצונית שהרחיבה מאד את פיתולי המעיים ודחקה את הסרעפת כלפי מעלה - הבטן שלו נראתה כמו הריון חודש תשיעי - יחד עם התחלה של דלקת ריאות.

הם לא היו סגורים על עניין דלקת הריאות, לפי הצילום, אבל היה חום וליתר ביטחון נתנו שני סוגי אנטיביוטיקה, שבאמת הורידה את רוב החום תוך יומיים.

סריקת CT וידאה שאין חסימת מעיים, וכשחוקנים לא עזרו, התחילו עם תרופות משלשלות בתקווה שלא יהיה צורך בהתערבות כירורגית.

לשמחתנו זה עבד, חלה הקלה בנשימה והבטן קצת ירדה... אבל משתעל ועדיין לפעמים הנשימה קשה. מסכן.

בימים הראשונים הוא נהיה מעורפל ומבולבל, בעיקר ישן, ולא לגמרי איתנו גם כשהיה ער. 

יום לפני הטיסה שלנו הוא כבר נראה ונשמע אחרת לגמרי. עוד לא חזר לעצמו לגמרי אבל כבר צלול יותר. מקווה שחוסר החמצן לא גרם לנזק בלתי הפיך. ושיבריא. 

התחלנו לדבר איתו ועם אמא על אופציה של מטפלת. נראה לי שההתנגדות האוטומטית קצת נחלשת אצל שניהם.

שניהם חוששים מנוכחות של מישהו קבוע בבית, חוששים שזה יפריע יותר מאשר יעזור. הסברתי שחשוב שלא הכל ייפול על אמא, שיש הרבה דברים פיסיים בעיקר שמטפלת תוכל לעשות במקומם ובשבילם. זה תהליך, נעבוד על זה בהדרגה.

כרגע אנחנו בשדה התעופה ממתינים לטיסה.

'מחברת' כתבה לי "נסיעה טוב, ושעד שתחזרו אביך יבריא ויהיה כאן שלום". מקווה שהסיכויים של אבא להבריא גבוהים יותר מהסיכויים שיהיה כאן שלום 😔

נקווה לטוב. 

מציאות הזויה ואבא מאושפז

באמת באמת הימים האלה שעוברים עלינו הם לא נורמליים. לא נורמליים. 

ובכל רגע המציאות שלנו עלולה להשתנות לגמרי. לגמרי. 

זה הזוי. 

לאחר יום הביפרים המתפוצצים בלבנון לא מאלה שהתפקעו מגאווה על הפעולה ש(על פי פרסומים זרים) עשינו בלבנון. לא כי זה לא מרשים ברמות על. אלא כי זה הרגיש לי מנותק מאסטרטגיה אמיתית. אוקיי עשיתם, ומה עכשיו? שוב יושבים ומחכים לתגובה? מה קורה עם הצפון? ומה קורה עם החטופים? ועם עזה? ועם החיילים? ועם המשפחות של החיילים ושל הפצועים? ועם הכלכלה? ועם היחסים עם העולם? אוף. אחרי היום שלמחרת זה כבר הרגיש קצת אחרת, אבל עדיין....מה הלאה? 

בלילות החלומות שלי משונים. הרבה חולמת על החטופים. וגם מידי פעם על תעלוליו של זיגמונד, למרות שהוא כבר לא פה. 

באחד הלילות דווקא חלמתי שחכמוד נכנס לישון איתי במיטה, כמו שהיה מבקש פעם - לפני שנים לא רבות - וזה היה לי נעים. 

בלילה אחר T חלם על מלחמה גרעינית. כששאלתי אותו מה קרה בעקבות המלחמה הגרעינית הוא ענה לי שהוא לא יודע כי התעורר. 

בכל מקרה השינה די טרופה בלילות. אני קמה עייפה. 

בתחילת השבוע היה נדמה לי שאני מתחילה להיות חולה - הסתובבתי עם תחושה כזאת של ראש כואב וגרון.... הראש עדיין כואב מידי פעם אבל הגרון, לשמחתי, לא התפתח לשום דבר. אולי זה קשור ואולי זה לא קשור לכך שהכפלתי את מינון הכורכומין שאני לוקחת. 'שותפנו' טוען שמאז שהוא לוקח כורכומין הוא הפסיק עם דלקות הגרון שהיו תוקפות אותו כל הזמן. אפילו הספקתי לקבל חיסון שפעת השבוע. וגם T, אלא שהוא גם קיבל את החיסון נגד דלקת ריאות, באותה הזדמנות. הזרוע קצת כאבה לו והיו למחרת כמה שעות של כאבי שרירים דמויי שפעת, אבל מעבר לכך זה עבר בשקט. 

'שותפנו' ביקר אצלנו איזה ערב השבוע, ובעיקר החלפנו בינינו חוויות ייאוש. מה יהיה? 

הוא ו'שריתה' טסו אתמול לקורפו לכמה ימים, לנקות את הראש. הטיסה התעכבה כמה פעמים ולרגע חששתי, אבל בסוף הם יצאו לדרך ונחתו שם בשלום ואני מאד מקווה שייהנו ויתנתקו קצת. 

באחר הצהריים הקבוע שלנו ביקרנו אצל הנכדים, והפעם החלטנו שלא מתעסקים בכלל עם מסכים. שום טלוויזיה, שום סרטונים או אפליקציות SNAPCHAT בטלפון. לשרי לא בא לשחק קלפים או לעשות פאזלים, אז היא החליטה לאפר אותי.  היא כל כך אוהבת להתעסק עם הדברים האלה, והאמת שהיא ממש טובה בזה. היה ביקור נחמד. הבנים היו חלק מהזמן, הלכו לחוגים וחזרו והצלחנו לבלות איתם מעט מאד אבל כל דקה היתה כיפית.

בששי היתה ארוחה ורק נשמותק נשאר לישון. שרי החליטה שבא לה לישון בבית. אבל למחרת כשבתי באה לאסוף את נשמותק, חכמוד הגיע איתה כדי לקבל ארוחת בוקר מפנקת, ושרי הגדילה לעשות - נשארה בבית וביקשה take away ארוחת בוקר של סבא. 

היה מצחיק. 

סיימתי את הספר "זרות" מאת ליהיא לפיד ואהבתי אותו מאד. 

פעם, מזמן מזמן קראתי ספר שלה, לא זוכרת איזה, אפילו. לא זכרתי שהוא עשה עלי רושם מי יודע מה. זוכרת שהוא היה חביב. אבל עכשיו ממש אהבתי את "זרות". זה היה שונה לגמרי לדעתי. אהבתי את העלילה, את הכתיבה, את הרקע, את הדמויות. את כל הדמויות אהבתי, ועם כל הדמויות יכולתי להזדהות. ואהבתי את הסיום, וכידוע, אני רגישה לסיומים של ספרים. בקיצור - ממליצה בחום. 

היתרון של ספר טוב הוא שאני כל הזמן רוצה לחזור אליו. החיסרון הוא כמובן שהוא מסתיים. לא כל כך החלטתי מה לקרוא עכשיו....אז בינתיים הורדתי לי את "מתי בפעם האחרונה ראית את סבא?" מאת טובית נייזר. זה קפץ לי בפרסומות והחלטתי לנסות. בקנה מחכה לי "הפאנליסט" של ישי שריד שאמא שלי התלהבה ממנו. בכלל, לאחרונה היא קוראת כל מה שישי שריד מפרסם. קראתי שני ספרים שלו, לדעתי, ולא זוכרת שהתלהבתי עד כדי כך. אבל אתן לו צ'אנס.

ספר אחר שהורדתי עבור אמא לאחר שקראה עליו הרבה מאד המלצות בכל מיני עיתונים הוא "סופר צללים" מאת אריאל הורוביץ (הלכתי לבדוק ולא, זה לא הבן של נעמי שמר אלא אריאל הורוביץ אחר). עדיין לא קראתי אבל היא לא התלהבה. קראתי קצת על הסופר ואולי אנסה לקרוא את הספר הקודם שלו. הבנתי שבכל מקרה הוא מתעסק עם נושא הציונות הדתית (שבה הוא גדל). 

השבוע 'מחברת' קיימה אצלה מפגש של "הרבעון הרביעי" והחלטתי סופית לא להשתתף. גם אין לי כוח לזה עכשיו, וגם T טוען שזה פשוט אוסף של ליכודניקים שהתפכחו והתפקחו וכעת מחפשים חלופה. אם זה נכון זה באמת פחות מדבר אלי. אמרתי לה שבכל מקרה אין לי כוח לכולם עכשיו. ובסוף ממילא לא הייתי מגיעה, כי אבא שלי אושפז שוב.

את הפוסט הזה התחלתי לכתוב לפני כמה ימים, בהמשכים, והנה עכשיו נפלה עלינו הצרה החדשה. 

אבא סובל מקשיי נשימה, ממש סאטורציה נמוכה, ועדיין בודקים את זה אבל בינתיים החשד הוא על התרחבות המעיים שגורמת לדחיקת הסרעפת כלפי מעלה ומקשה על הנשימה. לא מצאו בעייה עם הלב או עם הריאות - שגם זו לטובה. אבל גם אחרי צילומי רנטגן ובדיקת CT עוד לא הצביעו על גורם ולכן גם לא על טיפול. והוא מסכן. הוא מחובר לחמצן, שעוזר מעט. הבעייה היא שהוא כל הזמן נושם דרך הפה במקום לנשום את החמצן שמחובר לו לאף. 

היחס במחלקה - למרות שהיא פנימית - ממש מצוין. אבל זה בכל זאת לא ברמה של הקרדיולוגית, שהוא הכיר עד עכשיו, ובנוסף לכל הוא גם מקטר. זה חדש. עד היום בכל התלאות והטיפולים שהוא עבר, הוא לא קיטר. עכשיו, כנראה בגלל הקושי לנשום - שזה באמת אחד הדברים הכי מפחידים שיש - הוא עוד יותר בפאניקה. מסכן. מסכן. מסכן. 

נקווה שיוכלו לעזור לו. 

למדור השרביט החם - דייקנים או מאחרים כרונים

השבוע, 13/09/2024, נושא מדור השרביט החם הוא "דייקנים או מאחרים כרונים".

זה נושא שהיה מאד טעון עבורי כל השנים, בהיותי מהדייקנים, שלא לומר מהמקדימים, שמוקפת במאחרים כרונים. 

גדלתי עם אבא ואח איטיים ומאחרים כרונים, התחתנתי עם מאחר כרוני, ילדתי מאחרת כרונית עם שעון פנימי וקצב פנימי משלה....ויש לי כמה חברה או שתיים שהן מאחרות כרוניות. 

יוצאי הדופן מביניהם הם אמא שלי, שמהיותה אדם לחוץ ועצבני שלא מוכן בשום אופן להפריע לאחרים או שחלילה יצטרכו לחכות לה, היא מה"אולטרא מקדימים" (עד כדי הפרעה ממש), וכנראה באיזשהו אופן ירשתי את זה ממנה, אבל לא בצורה כזאת קיצונית. וגם בני לא מהמאחרים, אלא מהמגיעים בול בזמן. 

אחי מאז ומתמיד התנהל עם לוח זמנים משל עצמו. הכל נעשה מאד לאט, כל דבר לוקח הרבה זמן (עם הזמן התברר שהוא לוקה ב-OCD קשה ולא מטופל,שמעצים את העניין הזה עוד יותר). אחי בעצם לא באמת מתפקד אלא אם הוא בלחץ של זמן. רק כשיש לו DEADLINE ברור הוא מצליח לעמוד במשימות. עם השנים הוא למד להכיר את עצמו ולהיערך לעניין ועדיין, לפחות במפגשים חברתיים / משפחתיים, נדיר שהוא ומשפחתו מגיעים בזמן (וזאת כי גם אחיינית2 איטית ונוטה לאיחורים כמוהו). 

אני מהדייקנים וגם נוטה להקדים, אבל זה הרי לא תמיד אפשרי או מנומס להקדים.

למה הכוונה? יש מקומות שאי אפשר להקדים אליהם. דוגמא שעולה לי לראש היא פסיכולוג. או שיעור פרטי כלשהו. השעה שנקבעה לטיפול או לשיעור היא כזו שברור שיש מישהו לפניך ומישהו אחריך ולכן תמיד תתחיל בדיוק בזמן וגם תסיים בזמן. ורוב הזמן שם "חדר המתנה" או מקום שאפשר לחכות בו אם הקדמת. 

זוכרת שנים שבהן חיכיתי ברכב עד שהגיעה שעת הטיפול (או האימון) שלי, כי תמיד הקדמתי.

לבין הספר הייתי מגיעה הרבה לפני הזמן - אבל למזלי הכיתות כבר היו פתוחות ויכולתי להיכנס ולשבת ופשוט לחכות. לא היה אז טלפון נייד להתעסק איתו....מניחה שפשוט שקעתי במחשבות עד שהתחיל ילדים אחרים להגיע. 

לכל מקומות העבודה שלי הייתי מגיעה מוקדם ככל שזה היה תלוי בי. ברור שאוטובוסים או פקקים קבעו עבורי את זמן ההגעה, אבל בדרך כלל דאגתי לצאת מספיק זמן מראש, כדי שגם פקקים או איחור של אוטובוס לא יגרמו לי לאחר ממש. 

עם השנים התחלתי לנצל את ההגעה המוקדמת, גם להשגת חניה נוחה ונסיעה לפני הפקקים, וגם לבדיקת מערכות המחשב ווידוא שהכל תקין ולטפל בתקלות בזמן לפני שכולם מגיעים.

הבעייה כמובן היתה כאשר הייתי צריכה להגיע עם עוד מישהו או להיפגש עם מישהו שמאחר. T נהג לאחר באופן קבוע, והיו שנים, שהשוני הזה בינינו גרם להרבה מאד עצבים. לבתי בכלל יש שעון פנימי משלה שהוא שונה משאר העולם (לשמחתי - כבר לא בכל הקשור לעבודתה או איסוף הילדים מהמסגרות בזמן, אבל לקח שנים עד שהגיעה לכך). זוכרת טיולים שנתיים שכמעט פספסה (או פספסה באמת) כי לא הצליחה לקום בבוקר. 

ואם לא מדובר בעבודה או משהו כזה, עד היום היא לוקחת את הזמן שלה. אפילו להתהלך איתה ברחוב זה מאתגר - היא הולכת לאט במיוחד. אגב, בלי קשר לאיחורים, T הולך מהר במיוחד ומאד קשה ללכת לצידו, הוא תמיד רץ קדימה ולפעמים זה ממש לא נעים.

עם השנים, T ואני למדנו להתפשר ולהסתדר בנושא הזמן. אני למדתי להילחץ פחות מכל נושא העמידה בלו"ז, והוא למד לעמוד בזמנים יותר, וגם להתחשב בצורך שלי להגיע בזמן. 

הבעייה עם מאחרים כרוניים, היא שהם לא הפנימו שהאיחור שלהם לא רק משבש תכניות ולוחות זמנים, הוא עלול אפילו להביע סוג של זלזול באחר. לא להגיע בזמן, לגרום למישהו לשבת ולחכות לך, זה סוג של עלבון, כאילו הזמן שלהם לא מספיק חשוב כדי להתחשב בו. 

אנשים שגורמים לאחרים לחכות בפגישה עסקית או חברתית, אנשים שמאחרים לארוחה... בעצם אומרים "העובדה שטרחת והגעת או העובדה שבישלת ונערכת למפגש איתי, לא מספיק חשוב לי" ולכן זה סוג של "אתה לא מספיק חשוב לי". ואנשים רבים בכלל לא מבינים את זה ולא לוקחים את זה בחשבון. 

אז אם למשל הורי כאן לארוחה והמשפחה של בתי מאחרים באופן חריג, אנחנו לא עושים עניין ומתיישבים להתחיל לאכול בלעדיהם. 

מצד שני, לחתונות אנחנו אף פעם לא מגיעים בשעה הכתובה. אין שום סיכוי שחתונה תתחיל בישראל בזמן. זה בדוק. 

דבר אחרון שרציתי לומר, הוא שהבנתי עם השנים ועם הניסיון והעבודה עם אנשים, שיש באמת אנשים שקונספט הזמן עבורם שונה לגמרי מהקונספט הכללי. יש הרבה כאלה. 

יש אנשים שמאמינים שהם יצליחו בחמש דקות לעשות ולהספיק את מה שבפועל לוקח כרבע שעה/עשרים דקות. וזה בלי לדבר על עומסים בדרכים או בעיות במציאת חניה. אפילו בבית, אנשים לא מבינים כמה זמן בפועל לוקח להם לעשות פעולות כמו להתקלח, להתלבש, לשטוף כלים וכדומה. אין להם מושג אמיתי של זמן. 

עם אנשים כאלה אין טעם לריב על זה כי הם בנויים ככה, זה משהו פנימי אצלם. הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא לתת להם מרווחי זמן יותר גדולים ממה שהם מעריכים שהם צריכים. היתה תקופה, שבגלל הנטייה של T לאחר, 'שותפנו' ו'שריתה', למשל, היו קובעים איתנו במסעדה בשעה מסוימת, בעוד שהם בפועל הזמינו את השולחן לרבע שעה או אפילו חצי שעה אחר כך. הם הכירו את T ואת הנטייה שלו לאחר, ופשוט מצאו לזה פתרון פשוט. 

אסתי כתבה משהו בנושא הזה באחת התגובות שלה אצל מוטי בבלוג - היא טענה שמאחרים כרוניים לא יכתבו שהם מאחרים כרוניים. מאד מסקרן אותי אם יש מביניכם מאחר כרוני, האם את/ה מודע לכך, ומוכן/ה לכתוב את זה בתגובות כאן. ואולי גם איך זה משפיע על ההתנהלות שלך בחיים. 

הדכדוך חזר וזיגמונד עבר דירה

כבר אפשר להכריז רשמית, שהדכדוך (שלא לומר: דכאון, שלא לומר: ייאוש) שהייתי בו בחודשים שלפני החופשה בתאילנד חזר אלי ובגדול. וגם אל T. אצל T זה כבר ממש ייאוש, משהו שלא היה עד עכשיו.

לא שזה לא היה צפוי כמובן. המצב לא רק שלא השתפר מסביב אלא רק הולך ומחמיר, אז בהחלט לא מפתיע. והיה שבוע קשה וכואב. 

 אני מוצאת את עצמי מנסה להיאחז במילים של מרואיינת אחת בפודקאסט אחד, שהזכירה לי איך, בזמן הקצר של ממשלת בנט-לפיד, המון דברים התחילו להיות מטופלים ומתוקנים, מהר וטוב יחסית לזמן הקצר שעמד לרשותם. כמובן שמצבנו היום לא קרוב ולא דומה בכלל למצבנו אז, אבל אולי אולי אני טועה כאשר אני חוששת שלא משנה איזה נס יקרה כאן, גם אם כל המשיחיים והקיצונים והגזענים והמושחתים ייעלמו פתאום מהשלטון ומחיינו, יש יותר מדי דברים שנהרסו שכבר לא ניתן לרפא ולתקן. אולי בכל זאת אני טועה. ומצד שני בכל הזמן הקצר של הכהונה של ממשלת השינוי ההיא, עמלו הקיסר ופמלייתו סביב השעון על מכונת הרעל והרס הדמוקרטיה שלהם.... אז אולי בכל זאת אין מקום לאופטימיות. אוף אוף אוף. 

כך או אחרת...

אנחנו משתדלים כמיטב יכולתנו להמשיך בשיגרה הטובה שלנו,  וכמה שיותר. 

מנסים לשמור בכל זאת על השפיות. ממשיכים עם  המטלות והעבודה והעיסוקים של כל אחד מאיתנו. 

מקפידים על הספורט, עד כמה שניתן: פעמיים ביום. 

מקפידים על כמה שיותר זמן איכות עם הנכדים ופה ושם מפגשים עם חברים/חברות שעושים לנו טוב על הלב.

T הבטיח לי שהוא הפחית את החשיפה שלו לחדשות במהלך היממה. זה לא מפחית לו את הדכאון כמובן, כי ברור שהעובדה שהוא לא שומע את החדשות 24/7 לא משנה את המציאות. ואיזה בוקר השבוע הוא חטף התקף כאבים חזק מהרגיל, אז גם זה לא משמח אף פעם. 

עוד עצב גדול בנוסף לכל זה ..... הוא  שזיגמונד התגלה כיותר ויותר בעייתי, במקום שהמצב יילך וישתפר עם הזמן ועם הגיל.

פתאום בשבת שעברה בבוקר הוא החליט לעשות את כל הצרכים שלו בתוך ארון התקשורת שמתחת לטלוויזיה. אז כן, יש שם את הקופסא של YES, את הראוטר של האינטרנט, את כל הכבלים החשמליים והחיבורים למגבר ולרמקולים ולמחשב הבית החכם..... ובדיוק כשעוד כל הנכדים (שנשארו לישון) ובתי (שהגיעה לאסוף אותם) היו כאן, התחלנו להריח משהו חשוד.....והכל שם למטה התמלא בקקי (רך!!) ומלא מלא פיפי. 

ונראה שהוא זאת סתם ככה, כי הארגזים שלהם היו בסדר גמור. יומיים קודם לכן החלפתי את החול בארגזים, ואני ממילא מנקה אותם מהפסולת היבשה לפחות פעמיים ביום (לפחות, כי זיגמונד עושה קקי לפחות שלוש או ארבע פעמים ביום). 

זה היה קשוח, לנקות את זה, ולעבור עם אקונומיקה, ולוודא ששום דבר לא ניזוק.... ואז למצוא דרכים יצירתיות לחסום את הגישה גם לשם....באופן זמני, עד שנמצא פתרון קבוע. הבית שלנו כבר נראה כמו מבצר מאולתר עם כל החסימות הפרוביזוריות האלה. מתחת לתנור, בירידה למרתף ועכשיו גם בסלון מתחת לטלוויזיה. 

וכמובן שבמהלך הביקור של הנכדים (נשמותק ושרי נשארו לישון, לשמחתנו הגדולה) הוא כל הזמן ניסה לחטוף להם את האוכל וגם שתה לשרי מהשוקו ואז הפיל ושפך את השאר.... 

באחד הבקרים השבוע הוא השתולל והפיל ספל קפה ש-T הכין לי - ואז התיישב לו בכיף בתוך שברי הזכוכית ושלולית הקפה. 

בוקר אחר הוא קפץ על המיטה מיד לאחר שביקר בארגז, ומרח את T ואת הסדין לגמרי בקקי שהוא דרך בתוכו בארגז ולא טרח לנקות את עצמו. כרגיל.

בלית ברירה הבנו, שככה המצב לא יכול להימשך. עם כל המתיקות שלו וכל הצער שבדבר, עם כל הרצון הטוב - אנחנו לא יכולים להמשיך לחיות ככה. אולי כשהיינו צעירים יותר היתה לנו אנרגיה ומוטיבציה למשוך עוד ולנסות לחכות שהמצב ישתפר, אבל עכשיו זה פשוט הגדיש את הסאה. 

משהו בסיסי לא תקין בחתול הזה, ואנחנו הרי למודי ניסיון עם חתולים כבר מאז שנת 1989 (ועם כלבים לפני כן). הבנו שלא תהיה ברירה אלא להיפרד ממנו, למרות כל הניסיונות ולמרות כל האהבה שפיתחנו כלפיו. וכן, גם זה הכניס אותי לדכאון. 

וכאילו כל זה לא הספיק, היתה לו כנראה תגובה נאורולוגית כלשהי לטיפול נגד פרעושים/תולעים. מורחים להם את החומר הזה בנקודה בגב שהם לא אמורים להיות מסוגלים להגיע אליה, אבל הוא כנראה איכשהו בכל זאת הצליח וליקק מזה. ראינו שהוא לא ממש בסדר ומייד טסנו איתו לווטרינר, שטען שזו תגובה קלה ושזה אמור לעבור לבד, וכל עוד הוא אוכל אז אין מה לטפל ורק לעקוב. 

אז הוא אכל כרגיל והתנהג כרגיל אבל היה כאילו מסטול כל הזמן. ראינו שזה משתפר עם הימים החולפים אבל זה היה באמת שובר לב לראות אותו כזה מוזר ושיכור. וזה אגב הטיפול נגד פרעושים ותולעים הכי פחות רעיל והכי מומלץ עבור חתולים (NEXTGARD COMBO) וזו כבר פעם שנייה שאני עושה לו את הטיפול...ובפעם קודמת לא היתה בעייה. אוף אוף אוף. 

בכל מקרה, הבנו שאנחנו לא בנויים להמשיך ככה, והחלטנו לנסות למצוא מישהו שייקח אותו. מישהו, שנספר לו את כל הפרטים האלה ונפרוש בפניו את כל הבעייתיות של המתוק הקטן הזה, ואם הוא בכל זאת יסכים לקחת על עצמו לאמץ אותו, נמסור אותו, כי אנחנו כבר הגענו לקצה גבול היכולת. וגם לא היה מצב שנשאיר  אותו ככה לקט סיטרית כאשר נטוס (בע"ה) לבן שלנו בעוד כמה שבועות. 

עשינו כמה טלפונים ו-T גם פרסם מודעה, ומצאנו זוג סטודנטים מתוקים, ששמעו את כל מה שסיפרנו, הודו לנו על הכנות והפתיחות, והחליטו בכל זאת לקחת אותו. וכשהם הגיעו אלינו, התברר שהבחורה לימדה את נשמותק כשהיה ביסודי. איזה עולם קטן. 

הם הגיעו באיזה ערב, ישבו אצלנו כשעתיים, שאלו שאלות והסברנו להם הכל. ואז, כמו לפי הזמנה, זיגמונד החליט לעשות להם "הצגת תכלית" ועשה את צרכיו (בארגז, אמנם) והגיע מלוכלך כולו, והם ראו איך אני רוחצת אותו.... וגם זה לא הרתיע אותם. 

אז עכשיו אנחנו כבר בלי זיגמונד, ואנחנו מתגעגעים למתיקות שלו ולהתמסרות שלו (ו-T מתגעגע לישון איתו "כפיות" בלילות) אבל אנחנו גם חשים הקלה ומאמינים שהוא עבר לידיים מאד טובות. 

וכמובן אנחנו בקשר איתם, ונעזור עם כל שאלה או בעייה.

ומיינקוני נראה די רגוע ומבסוט....אולי גם אצלו יש הקלה שאף אחד לא חוטף לו את האוכל או מטנף לו את כל ארגזי החול, אבל מצד שני אולי גם הוא חש איזה געגוע, כי הם כבר התחילו לשחק לפעמים ביחד. ימים יגידו. 

בכל מקרה, תם עוד פרק בתולדות החתולים של משפחת אמפי. 

למדור השרביט החם - אלבום לאי בודד

בתאריך 30/08/2024 היה נושא מדור השרביט החם אלבום לאי בודד, ובו ביקש טליק שנספר איזה אלבום (או שלושה אלבומים בעצם) היינו לוקחים עמנו לאי בודד. 

אהבתי מאד את הבחירות של טליק, אבל באותו רגע חשבתי לעצמי שהמוסיקה שאני אוהבת לא באמת מסודרת על פי אלבומים, אלא אני בעצם אוהבת שירים בודדים, ולא חשבתי לכתוב על זה פוסט (כי כבר כתבתי כמה וכמה פוסטים בעבר על שירים אהובים). 

אבל אז פתאום התחלתי להיזכר בתקופות רחוקות יותר, תקופות שבהן באמת היה לי פטיפון ותקליטי ויניל. 

תקופות שבהן הייתי שומעת שירים ברדיו או אצל חברה / חברים ומתלהבת ואז הולכת וקונה את האלבום ושומעת אותו בלופ עד שידעתי, לא רק את כל המילים בעל פה, אלא גם את המעברים והליווי המוסיקלי וקול ב' (אם היה) והכול. 

זה התחיל לחזור אלי לאט ואז הגיע מבול, ובסוף החלטתי על חמישה אלבומים - וברגע האחרון הוספתי עוד אחד, שחשבתי בהתחלה להשמיט...

האלבום הראשון הוא Tapestry של Carol King. 

את קרול קינג והשיר you've got a friend הכירה לי חברה טובה מאד ובעייתית מאד מכיתה ז', עוד בארצות הברית. לא חושבת שכתבתי עליה בבלוג ואין לה כינוי (בדקתי). זו היתה מערכת יחסים מאד מוזרה ומאד בעייתית, ובסוף השנה ההיא חזרנו לישראל - קצת אחרי שניתקתי איתה את הקשר. שנים אחר כך היא מצאה אותי באינטרנט, והתכתבנו למשך איזו תקופה אבל הקשר איתה לא עשה לי טוב מאז ומעולם וחתכתי. אבל הטעם שלה במוסיקה תאם מאד לשלי, וכך רכשתי את האלבום והקשבתי לו אינספור פעמים והתאהבתי גם בשירים הפחות מוכרים. 

האלבום מכיל את הלהיטים You've got a friend, I feel the earth move under my feet ועוד. 

האלבום הבא ברשימה שלי הוא ישו כוכב עליון Jesus Christ Superstar שירי המחזמר בעל אותו השם של טים רייס ואנדרו לויד וובר.

הדייט הראשון שלי ושל T אי פעם היה לקולנוע דקל בתל אביב, שם הקרינו את הסרט "ישו כוכב עליון". אבל אני הסתקרנתי מדמותו של ישו כבר שנים קודם לכן, וקראתי כל מה שיכולתי שקשור אליו - כולל הברית החדשה (בעברית). בכיתה י' (ממש לפני ש-T ואני התחלנו לצאת) למדנו בספרות את "במשעול הצר מאת א.א. קבק" וקבלתי מהמורה שלנו משימה לתאר את דמותו של ישו ולהציג את זה בפני הכיתה. ממש התחברתי אליו. 

את האלבום הזה T קנה - זה אלבום המחזמר ולא אלבום הסרט - ושמענו אותו בלופ עד שהוא כבר נהיה שרוט לגמרי, וידענו כמובן את כל השירים בעל פה. את ישו שר כאן איין גילן המעולה מלהקת "סגול כהה" (Deep Purple) שעוד תוזכר כאן בהמשך. 

באלבום הבא, כמו רבים מהדור שלי, התאהבתי ברגע ששמעתי את השיר רפסודיה בוהמית (Bohemian Raphsody) ברדיו (שהגיע לראש מצעד הפזמונים הלועזי באותה השנה, אם אינני טועה). 

שם האלבום כמובן הוא לילה באופרה Night at the Opera של להקת קווין Queen, שנהגנו להקשיב לו גם כשהיינו לבד וגם כשהיינו עם חברים. כל שיר ושיר באלבום הזה הוא יצירת מופת לדעתי. בשנים ההן פרדי מרקורי היה דמות מאד יוצאת דופן, ולא ממש ידענו איך "לאכול" אותו, אבל המוסיקה של הלהקה הזאת והקול שלו ושילוב הקולות המדהים שלהם פשוט כבשו אותנו. 

גם האלבום הבא ברשימה שלי קשור ל-T וליחסים שלנו. האלבום הוא סע לאט של אריק איינשטיין עם מיקי גבריאלוב, ושיר אחד במיוחד באלבום הזה דיבר אלינו מאד  - אני אוהב אותך היום סימל בעינינו את האידיאל הזוגי, חיי יום יום כפי שדמיינו אותם, וזה עוד בימים בהם הוא היה שיריונר ואני תלמידת תיכון. 

האלבום הבא גם הוא היה של T, הוא אלבום בשם DEEP PURPLE מאת הלהקה באותו שם (או "סגול כהה" כפי שכינו אותם שדרי הרדיו של אותם הימים). 

אהבנו את כל השירים באלבום אבל במיוחד את LALENA (שבמקור הוא בכלל של DONOVAN) וגם את APRIL.

העטיפה האגדית של האלבום היא הציור The garden of earthly delights - החלק הימני בשלישיה של Hieronymus Bosch מסוף המאה ה-15 / תחילת המאה ה-16. 

אז כאמור את האלבום הבא התלבטתי אם לכלול, בגלל רוג'ר ווטרס, סולן פינק פלויד, והאנטישמיות הקשה שלו. 

אבל אין מה לעשות, לאלבום הצד האפל של הירח (The Dark Side of the Moon) של פינק פלויד הקשבנו שוב ושוב במשך כל כך הרבה שנים שפשוט אי אפשר להשמיט אותו מרשימת האלבומים שהייתי מוכנה לשמוע ללא הרף גם על אי בודד. 

למדור השרביט החם - סרט לאי בודד

 במדור השרביט החם השבוע (06/09/2024) מבקש מוטי לבחור שלושה סרטים שהיינו לוקחים איתנו לאי בודד. 

מוטי מציין את המובן מאליו, והוא שאין לו באמת יכולת להגביל את מספר הסרטים שנבחר לקחת איתנו, ולכן אני מרשה לעצמי לקחת חמישה. 

מה שכן, הקפדתי על בקשתו לבחור סרטים שלא רק שאני מאד אוהבת אותם, אלא שגם הסיכוי שיימאס לי לצפות בהם שוב ושוב קלוש ביותר. 

אז הנה הסרטים שלי (לא בסדר עדיפות כלשהו), שבאמת הפכו לסוג של "סרטי פולחן" אצלי (ואצל חלק מבני משפחתי) ואני גם מסוגלת לצטט חלקים מכבדים מתוכם.

הסרט הראשון הוא ספרות זולה PULP FICTION. 

זהו הסרט הראשון של טרנטינו שראיתי (אולי הראשון שיצא, לא בדקתי), ולדעתי הוא לא פחות מגאוני. 

אהבתי את התסריט, את העריכה, את המשחק ולא פחות: את המוסיקה (למרות שהיא לא מקורית, היא נבחרה בקפידה).

הסרט הבא הוא ללכת עד הסוף THE FULL MONTY

שגם העלילה וגם המשחק וגם הבימוי (ושוב, גם המוסיקה, למרות שהיא לא מקורית) פשוט גאוניים לדעתי. 

הבא ברשימה שלי הוא הסרט גברתי הנאווה  MY FAIR LADY, שמעבר לעלילה המקורית עליה הוא מבוסס (PYGMALION מאת ג'ורג' ברנרד שו) - שהיא כמובן סקסיסטית ומעמדית ולא תואמת שום תקינות פוליטית שהיתה עשויה להתקבל בימינו - הוא פשוט פנינה של סרט. 

אוהבת בו את הכל, את המשחק ואת הבימוי ואת התפאורה ואת הריקודים ובמיוחד את המוסיקה המקורית. 

הבא בתור ברשימה שלי הוא הסרט מרי פופינס   MARY POPPINS

שהוא פשוט סוכריה של סרט. 

בנוסף לשירים ולריקודים הנהדרים הוא סרט שמתאר תקופה בזמן ובמקום, עולם שכבר נעלם, ודרך חיים שכבר מזמן איננה בשילוב של פנטזיה וקסם ומסרים חשובים והרבה מאד אהבת אדם ואהבת החיים. יותר מכל זהו סרט מסוג FEEL GOOD, ומתאים לדעתי לכל הגילאים. 

והסרט האחרון ברשימת סרטי ה"אי הבודד" שלי  הוא צלילי המוסיקה, שמשלב גם תיאור של תקופה ואורח חיים שכבר לא קיים, גם שילוב של פנטזיה והרבה מאד אהבה ואופטימיות בפתחה של אחת התקופות הכי חשוכות באירופה, וגם באמת מספר את סיפורה של התקופה (שבעצם מבוסס באופן מאד לא מדויק על משפחה אמיתית והסיפור האמיתי שלה). 

ושוב אוהבת את העלילה, את המוסיקה, את התלבושות... את המסרים. את הכל. 

אגב יש בוורמונט (אם אינני טועה) חווה של המשפחה הזאת (משפחת טראפ, שבסרט מכונה פון טראפ) שניתן לבקר בה. אולי נקפוץ לשם בביקורנו הבא לניו אינגלנד....

בימים אלה לפעמים מתאים לי להיקלע לאי בודד ולהתנתק מכל הזוועות שמתרחשות סביבנו.........

תודה לך מוטי על הנושא (ותודה לטליק על הנושא של השבוע שעבר, אולי עוד אכתוב עליו פוסט בהמשך......). 

עריכה: פרסמתי את הפוסט הזה ואז נזכרתי בסרט (אפשר לומר ה-סרט) הכי אהוב עלי ושראיתי הכי הרבה פעמים בחיי, 

סיפור הפרברים של רוברט וייז וג'רום רובינס. 

את רוב התסריט וכל השירים אני יודעת בעל פה עד היום.....ותמיד תמיד מוכנה לצפות בו שוב. לא מאמינה שכמעט שכחתי אותו. 

כאב מפלח ובתוכו שיגרת החיים

 יום ראשון היה בוקר קשה במיוחד. 

כבר במוצאי שבת T קיבל בטלגרם את הידיעה על מציאת הגופות של החטופים, כולל שמותיהם. 

האם מישהו זקוק להוכחה חותכת יותר מזו (כאילו שהיינו צריכים עוד הוכחות!) שצריך להגיע למתווה החזרת חטופים ולהפסיק עם השקרים של "הלחץ הצבאי ישיג את המטרות". כרגע הלחץ הצבאי רק גורם לחמאס לרצוח את מעט החטופים שנותרו בחיים. החמאס אפילו הצהירו שמאז שחולצו ארבעת החטופים ביוני, השתנו ההוראות וברגע שהמחבלים השומרים על החטופים מרגישים שצה"ל מתקרב, ההוראה היא לחסל את החטופים. יותר ברור מזה? יותר מפורש מזה? 

אנחנו חיים בסיוט מתמשך, שבו גם לא מוחזרים חטופים והם גוועים או נרצחים עם כל יום שחולף וגם נהרגים חיילים כל יום. איבדנו את הצפון ולא ברור בכלל מה מצבו של הדרום. עשרות אלפי אנשים עדיין מפונים מבתיהם, הצפון נתון תחת התקפות בלתי פוסקות של טילים וכתב"מים, כולנו עדיין בסכנת התקפה כוללת של חיזבאללה ואיראן, ביו"ש הטרור מתגבר והוא כבר הפך לחזית הלחימה השנייה בעוצמתה, והאמת היא שעם הסגר עליהם כמעט שנה מאז השבעה באוקטובר והפוגרומים שהם חוטפים מטרוריסטים יהודים אפילו מעט קשה לי להאשים אותם בתסיסה ואיבוד הסבלנות...לא שאני מצדיקה פיגועים חלילה. אבל לסגור את הפקק ולצפות שהבעייה תיעלם, זו לא שיטה.

טוב, שפכתי את הרעל היומי. 

חוזרת לגיזרה האישית. 

הסתיים לו החופש הגדול וכל הנכדים חזרו למסגרות - הקטנה עלתה לגן חובה, באותו גן בו היתה בשנה שעברה (שהוא דו שנתי, ועכשיו היא "בבוגרים") ויש לה גננת חדשה (וטוב שכך, כי הקודמת שיצאה לפנסיה לא באה לקטנה שלנו כל כך טוב, למרות שהיא היתה בסך הכל גננת טובה. שני הבנים בחטיבות הביניים - כל אחד בחטיבה אחרת. אצל חכמוד זו כבר שנה שנייה, אחרי שהשנה שעברה היתה לו מאד מאד מאתגרת. נשמותק נכנס לכיתה ז' ואני מקווה מאד שיהיה לו טוב. 

כמובן שבשני שרי כבר נשארה בבית והגדולים למדו רק על 12:00 בגלל השביתה שהכריזה ההסתדרות. 

בשבת קבלנו מבתי את ההודעות האלה בקבוצה המשפחתית: 

"סבוש וסבתות האלופים!! המון תודה על כל החופש הזה, על כל החוויות המשותפות יחד, על הנסיעה המושלמת לתאילנד, על הימים והלילות ועל כל ההשקעה והמאמץ

אוהבים ומעריכים מאוד מאוד❤️🫶🏻❤️🫶🏻❤️🥇🥇🥇🥇"

זיגמונד השובב מצליח לחדש ולאתגר אותנו בכל יום מחדש. 

לאחר שלמד לעשות את צרכיו בארגז וכמעט אין לו "תאונות" שבעטיין אני צריכה לרחוץ אותו, הוא פצח בכמה תעלולים חדשים. 

אחד מהם הוא לרדת למרתף, למרות החסימה שעשינו שם עוד בימיהם של החתולים ד' ז"ל ול' ז"ל. 

וכמובן שכתוצאה מהחסימה, הוא הצליח לרדת לשם, להשתחל ולקפוץ דרך הסורגים של מעקה המדרגות, אבל אז לא היתה לו שום דרך לחזור. 

אז מעבר לעובדה שאנחנו לא רוצים שהחתולים יסתובבו לנו במרתף, אנחנו גם לא רוצים שהם ייתקעו שם חלילה, ולא יוכלו לחזור משם, במיוחד כשאנחנו לא בבית. 

אז T אילתר חסימה נוספת, וכעת אנחנו מקווים שלא ניתן בכלל להגיע למרתף בכוונה או בטעות. 

אני מפנטזת על פתרון קבוע יותר (ובשאיפה גם אסתטי יותר) שחוסם את המעקה במורד המדרגות אבל אולי גם מציב דלת אמיתית ונורמלית לירידה למרתף, או בכניסה אליו. כרגע יש שם מחסומים שונים שעלולים להקשות עלינו, בזמן חירום, לרדת לממ"ד (שהוא בעצם מקלט כי הוא במרתף). 

התעלול הנוסף של הזיגמונד הקטן הזה, הוא שהוא גם מצליח פתאום לקפוץ אל השיש ואל התנור (עד עכשיו היה מוגבל ל"אי" שהוא נמוך יותר, והוא גם הבין איך לפתוח קופסאות פלסטיק. 

כתוצאה מכך הוא הצליח לזלול לחם ואגוזי קשיו (לא פחות!) והבוקר הוא כבר שילשל ארבע פעמים. 

אז הכנסתי לארון כל מה שיכולתי ואת השאר העברתי לקופסאות LOCK & LOCK שאותן, בינתיים, הוא לא יודע איך לפתוח. פושע אמיתי החתלתול הזה. 

השבוע לקחנו את החתלתול הגדול מיינקוני לעבור תספורת.

ניסינו להמנע מזה אבל במשך חודשים רבים ראינו שגם עם סירוק מתמיד והברשה אינטנסיבית איננו מצליחים להתגבר על הקשרים שהשיער שלו מקבל, על הראסטות שמתהוות...ונראה היה כבר שזה לא רק מפריע לנו אלא גם לו. 

אי אפשר לזהות את ה"בונקאלעך" האלה בתמונה הזאת....האמת שקשה אפילו להבין כאן היכן הראש והיכן הזנב 😂

כאן בתמונה זוגית עם זיגמונד, אפשר אולי - למי שמבין - לראות את הבליטות הלבנות המבצבצות מבעד לשכבת השיער העליונה (למיין קון יש שתי שכבות שיער שונות).

אז T חיפש ברחבי הרשת ספר/ית חתולים - לאחר שחיפשנו כאן ביישוב ובסביבה ומצאנו רק ספרי כלבים - ומצא בתל אביב ברמת החייל מישהי שהיא לא רק ספרית חתולים אלא ספציפית של מיין קון. הדירה שלה היא גם בית גידול למיין קון. 

קבענו איתה בשבוע שעבר ואז היא דחתה לנו את התור כי היו עבודות שיפוץ בדירה, ובסוף הגענו אליה השבוע.

ידענו שזה יהיה לא קל בכלל עבור מיינקוני. 

גם ככה חתולים סובלים בנסיעות, והוא מעולם לא נסע כל כך רחוק, מהיישוב שלנו בשרון עד לרמת החייל בתל אביב. 

ישבתי לידו והוא התחכך לי ביד המלטפת והמרגיעה....וקצת קיטר.

עד שהגענו הוא היה כבר די מפוחד.

נכנסנו לדירה והתברר שהקדמנו קצת, והספרית לא הספיקה לסגור את כל החתולים שלה בחדר אחר. כולם באו לרחרח אותו וזה היה דווקא מפגש מסקרן. 

בסוף היא סגרה את כולם (והחכמים מביניהם הצליחו מידי פעם לאורך התספורת לפתוח בעצמם את דלת החדר ולהגיע בכל זאת לבדוק מה אנחנו עושים), וביקשה שנעזוב את החתול וניתן לה להתוודע אליו.

מהרגע הראשון התפעמנו. 

היתה לה גישה מרגיעה וחמה, ומיינקוני התמסר אליה מייד.

בהתחלה היא לקחה אותו אליה לספה, הושיבה אותו עליה כמו תינוק, וגזזה לו בלי כל התנגדות מצידו את כל הצפרניים של כל ארבעת הטלפיים. 

כבר התמונה הזאת היתה סוריאליסטית בעינינו, כי בבית אחד מאיתנו צריך להחזיק אותו וללטף אותו בזמן שהשני גוזז לו. ומעולם לא גזזנו את האחוריות, רק את הקדמיות. 

אחר כך היא העלתה אותו על שולחן ייעודי והתחילה לסרק אותו עם כל מיני מסרקים (שכבר כמובן הזמנו כזה שיהיה גם לנו בבית), תוך כדי שהיא מדברת איתו ברוגע ובאמת נותנת לו תחושה שהכל בסדר. 

את הקשרים שבראש, צוואר, רגליים ורוב הזנב היא הצליחה להסיר בסירוק יסודי. בגב ובבטן לא היתה ברירה והיא פשוט החליטה לגלח אותו. 

היו שלבים שהיא נעזרה בנו, וביקשה שנחזיק אותו "עומד" כדי שתוכל לסרק אותו מקדימה. 

ובסוף הוא נראה ככה. 

בדרך הביתה מיינקוני היה יחסית שקט, אבל הוא היה די מסכני.

היתה הרבה תנועה וגם נתקענו בהתחלה של ההפגנה שחסמה את צומת רעננה במשך זמן די רב.

בסוף עד שהגענו הביתה כבר היה מאוחר מכדי להשתתף בהפגנות בעצמנו באותו ערב. 

מיינקוני היה בסדר ואכל ושתה, אבל ראינו שקצת מוזר לו בגוף והיה לו קשה למצוא מקום שנוח לו לשבת. 

זיגמונד רחרח אותו בסקרנות.

עד למחרת נראה היה שמיינקוני כבר נינוח. אני מקווה שגם הוקל לו קצת, בלי כל הראסטות. 

עוד השבוע נפגשתי עם 'מחברת', וזה היה ממש טוב, כרגיל.

היה גם רגע מרגש שבו פתאום זיהה אותה קשיש אחד שהיה איתנו בבית הקפה, שהתברר שהיה עובד של אבא שלה (שנפטר בטרם עת בגיל 56). אין לי מושג איך הוא זיהה אותה (האמת שהפנים שלה לא באמת השתנו מאז שהיתה ילדה) ומחברת התרגשה מאד מהמפגש. 

הוא סיפר שהוא המשיך לעבוד באותה החברה עד הפנסיה, אבל שלאחר לכתו של אביה העסק כבר לא היה אותו הדבר. הוא אמר שהחברה גדלה ושגשגה בעיקר בזכות העובדים, אבל שהשותף של אבא שלה לא היה אדם או מנהל טוב כמו אבא שלה. זו באמת היתה פגישה מיוחדת. 

לאחר שהוא הלך, המשכנו לשוחח, ואיכשהו השיחה נסבה על תנועת  "הרבעון הרביעי" שמחברת התחילה להתעניין בה ואף השתתפה בחוג בית שלהם. על מחברת זה עשה רושם עצום, אבל אני ספקנית וחשדנית מטבעי ולא מצליחה באמת להבין מיהם האנשים האלה ומה הם באמת רוצים ומה עומד מאחורי הסיסמאות העמומות שלהם. 

שמעתי את נאום קיסרנו אתמול בערב והתפלצתי, כבכל פעם מחדש, על כשרון הדיבור שלו והקלות שבה הוא מסלף, מעוות, משקר במצח נחושה, משמיט עובדות ופרטים ומדבר בבטחון על עובדות מוחלטות, לכאורה. אני מודה שלולא חייתי כאן בעשרים השנים האחרונות הייתי קונה כל מילה שלו. הוא קוסם ממש. 

אז בסוף בכל זאת חזרתי לרעל. 

אלה הם חיינו.