לאות מתוקה

שוכבת על הספה עם "כרבולית" מול האח.
עייפה.
את הארוחה המשפחתית פלוס הדלקת נר חנוכה שביעי ערכנו אתמול, מוצ"ש, במקום ששי - והנכדים (הגדולים) נשארו לישון.
הבוקר T הכין להם את ארוחת הבוקר המסורתית - קרפים (חציים עם גבינת שמנת, חציים עם נוטלה), ואחר כך שיחקנו "רביעיות" קלפים (הם כיסחו אותי בקלות), "הרמז הצעיר" (חכמוד ניצח כשגילה ראשון מי אכל את העוגה, באיזו שעה ומה הוא שתה עם זה), הם ציירו להנאתם במשך כשעה וגם שיחקנו "טריוויה" (לשמחתי הם אוהבים את זה, ועל הדרך לומדים כל מיני פרטים שמרחיבים את השכלתם הכללית).

בצהריים נסענו לקולנוע וצפינו ב"מיה והאריה הלבן".
הם מאד נהנו. אני פחות.
ודווקא הנושא חשוב מאין כמוהו - הגברת מודעות לסכנת הכחדתם של האריות באפריקה (ובעולם), לקיומם (החוקי!) של חוות ציד לשם הספורט (איך זה עדיין חוקי הדבר הזה?!?), הבעייתיות (שנהיינו מודעים אליה כשהיינו בדרום אפריקה בשנה שעברה) של משפחות שמגדלות גורים של חיות בר כמו אריות בתור חיות מחמד - ואחר כך מגלות שיש אצלן בבית חיית טרף מסוכנת, ומה עושים עם זה.............
והאריה הלבן מטריף במתיקותו.
אבל המשחק לא משהו, והתסריט רדוד לטעמי, ובעיות אמיתיות כמו טראומה של ילד קטן שרואה הרג של חיית בר מול העיניים  - לא מוצגות באופן ברור ולא מוסברות כמו שצריך (כי זה סרט לילדים...אז ברור שהם מוגבלים עם העניין הזה, ומצד שני - כן חשפתם בעייה של התפתחות הילד, החרדתיות שלו, אז לפחות תציגו את זה כמו שצריך). לא יודעת - משהו חרק לי. למזלי הנכדים לא שמו לב לכל אלה ונהנו מהרובד שהם יכלו להבין. וכמובן שהסוף טוב.

לצערי התברר שנוקת שוב לא מרגישה טוב, בתי חששה שאלה האוזניים (היא בטראומת אוזניים מאז ינקותו של נשמותק, הצורך בכפתורים, הכמעט-חרשות שהיתה לו עד לניתוח וכמובן אינסוף דלקות אוזניים ולילות לבנים) אבל אני לא בטוחה שמדובר בזה. מקווה שהיא תשיג תור לרופאה (הבוקר לא הצליחה - אני לא מבינה איך נותנים לתינוקת לחכות כך לתור לרופא) ובכל מקרה ייעצתי לה בלי קשר לקבוע אצל הא.א.ג ילדים שנשמותק התנתח אצלה - ליתר בטחון. אין מה לעשות, רופא משפחה לא יכול לאבחן דלקות אוזניים אצל תינוקות כמו א.א.ג ילדים. אני זוכרת את זה עוד מינקותה של בתי עצמה.

לצערי גם אמא עדיין לא בריאה, והרופא (שסוף סוף חזר למרפאה באחוזה) טען שיש לה "התחלה של דלקת ריאות" ונתן לה אנטיביוטיקה חזקה יותר. מאד מטריד העניין הזה. לא יודעת עד כמה אפשר לסמוך עליו, ואולי אמא בכלל צריכה לקבוע עם רופאת מכבי (שאגב גם היא נעדרה השבוע מהמרפאה ביישוב).

וא פרו פו כל החולים האלה - גם כל החדשות שקשורות למגפת השפעת נשמעות לי קצת חורקות. מצד אחד לא התחסנו מספיק אנשים, מצד שני החיסונים עומדים לאזול.
כלומר מלכתחילה בניתם על זה שלא יתחסנו מספיק? מה נסגר?

לסיום רוצה להמליץ על ספר שונה ומופלא שעליו המליץ לי בני (אני באמצע, כך שאני יכולה להמליץ רק שבינתיים הוא מרתק, אין לי מושג מה אחשוב עליו בסוף - שהרי אני מאד ביקורתית לגבי איך סופרים מסיימים ספרים) - קוראים לו קרקס החלומות מאת ארין מורגנסטרן, הוא לא חדש (מ-2011) אבל גיליתי אותו רק עכשיו.........

בני גילה אותו במקרה כאשר חיפש ספרים לשמיעה (audible) שמקריא ג'ים דייל (הוא "שמע" מחדש את כל הספרים של הארי פוטר, אותם מקריא ג'ים דייל,  ואהב את הקריינות שלו). אני קוראת אותו באנגלית בטלפון.

ובחזרה לאח המבוערת - הבוקר הגיע הטכנאי (בפעם השלישית או רביעית כבר?) כי הקמין עדיין עשה המון בעיות בהדלקה (נדרשו שלושה או ארבעה ניסיונות בכל פעם עד שנדלקה להבת הפיילוט, ואז עוד שלושה או ארבעה ניסיות "להגביר" את האש עד שכל הקמין נדלק בפועל). היום סוף סוף נראה שזה עובד בסדר..............

נר אחרון של חנוכה וכל מה שבא לי זה לזחול למיטה..................לילה טוב. 

תמונות, מתכון, כמה עדכונים

 אוהבת את חנוכה. אוהבת להיפגש עם אנשים ולהדליק יחד נרות ולשיר.

בינתיים עשינו זאת רק פעם אחת, הדלקנו נר שני אצל בתי ואכלנו ארוחת ערב טעימה (שבעצם T הכין שם במקום).
שיחקנו עם נוקת עד שהיא הלכה לישון וצפינו בהנאה איך היא כבר זוחלת על גחונה ומצליחה להגיע לדברים שמעניינים אותה.
הראינו לחכמוד ולנשמותק (שההוכחה לכך שהוא כבר מרגיש טוב היתה ששוב הוא התחיל לקפוץ על הספה, למרות מחאותיה של בתי) את התמונות המרהיבות מהצלילה של T במאלדיביים.
היה ערב מאד מאד מהנה.
[בינתיים הבנתי שאתמול שוב עלה לנשמותק החום....אז עוד מוקדם מדי לשמוח]

בדרך הביתה אמנם נתקענו בפקק מוזר - כנראה הכביש היה חסום לגמרי למשך כמה זמן, לא ברור מדוע - שרגע אחד הווייז אמר שייקח לנו לפחות חצי שעה להגיע הביתה (וזאת רק אם נתחיל לבצע מעקפים דרך המושבים באזור) וברגע אחרי כן הכל נפתח והגענו הביתה תוך חמש דקות.

בנר ראשון הוזמנו באופן ספונטני ל'שלהבת' (השכנה שמטפלת לנו בחתולים) ובהתחלה הסכמנו בשמחה אבל ככל שנקפו השעות בערב (והיא גם דחתה את ההזמנה משמונה וחצי לתשע כי הילדים שלה אחרו להגיע) הבנו שאנחנו בעצם עייפים מדי - T היה אחרי טיסת לילה מהמאלדיביים ואני קמתי מוקדם כדי להביא אותו.....ביקשנו סליחה וויתרנו. הלכנו לישון מוקדם.

אמא מרגישה מעט יותר טוב, למרות שעדיין חלשה ועדיין ניכרת הליחה בשיעול שלה, אבל אני מקווה שהיא באמת בדרך להחלמה.
יותר מדי מפחידים כל הדיווחים על חולי השפעת (גם אלה שכן חוסנו!) שחלקם מגיעים למצב ממש קשה ובודדים אפילו מתו.......

אנחנו חזרנו לשיגרה מלאה, אל לקוחות הייעוץ של T ואל המתאמנים שלי, למפגשים עם חברות (אני) וחזרה מלאה לספורט (שנינו), וסוף סוף אני מרגישה במיטבי, בלי החולשה וההתעייפות שעוד איפיינה את הפעילות הגופנית שלי בשבוע שעבר עם תום המחלה.

לבקשת הקהל אני מעלה כאן כמה תמונות מהמצלמה התת ימית של T

ולמי שיש סבלנות וחשק לראות את הכל, הנה קישור לאלבום המלא

ספארי צלילה של T במאלדיביים דצמבר 2019

וכמו שהבטחתי, הנה גם קישור למתכון של הג'ינג'ר (זנגביל) המסוכר

@ כל הזכויות של התמונה שמורות לאתר foodal

וחוזר חלילה

החורף כנראה רשמית כבר כאן - למרות השמש המטעה - כי מעגל המחלות לא פוסק.
כבר בששי בערב כשנסעתי לארוחה אצל בתי, ראינו שלנשמותק מתחיל לעלות החום.
בשבת כבר הרגשתי שוב שגם אצלי מתחיל משהו שוב.......אוף.

ואצל אמא שלי המצב החמיר והבוקר היא כבר קיבלה אנטיביוטיקה.

בששי בתי וחתני הבינו (בערך שעה לפני שהגעתי אליהם) שאחרי השבוע המתיש שעברו אין לאף אחד מהם כוח לבשל, וחתני יצא עם חכמוד למסעדת "נונו" להביא take away. היה ממש טעים ואף אחד לא היה צריך להתאמץ וגם לא היו כמעט כלים לשטוף. WIN WIN.

אז בשבת לא נסעתי לחדר כושר, אבל כן יצאתי להליכה - הצלחתי ללכת כעשרים דקות וחזרתי חסרת נשימה.
לא, אני עדיין לא לגמרי בסדר. שוב אוף.

אבל בישלתי ונערכתי לשובו של T, והבוקר יצאתי בפקקים לשדה התעופה לפגוש אותו.
זה לא ממש היה הצעד ההגיוני לעשות - פקקים בדרך לשם ופקקים לא פחות בדרך חזרה - אבל ראיתי שבא לו שאאסוף אותו, והאמת שבא לי גם.

המפגש היה כיפי ומרגש, ולמרות שקצת נהניתי בימים האחרונים מהלבד, אני ממש שמחה שאנחנו ביחד שוב.
עכשיו אני עוזרת לו לערוך את התמונות שהוא צילם מתחת למים שם במאלדיבים....תמונות מרהיבות.

מחשבה שלא קשורה לכלום:
גם כשהגעתי לשכונה של בתי וגם כשיצאתי משם הביתה, פתאום הבנתי שמשהו מוזר לי: כשילדיי היו קטנים (ובוודאי כשאני הייתי צעירה) בימי ששי בערב תמיד היו ילדים / נוער ברחובות, גם כשהיה קר בחוץ.
בששי הזה לא ראיתי אף אחד בחוץ.
חומר למחשבה............

כמעט חזרה לשיגרה

מבחינת הבריאות אפשר לומר שחזרתי לעצמי.
ולמרות שהייתי שמחה שיירד קצת גשם, אני דווקא נהנית מהשמש הנעימה ומעובדה שאני יכולה לשבת כאן עם חלונות פתוחים ולאוורר את הבית.

ולצערי יש צורך באוורור הבית, כי החלטתי להכין את הג'ינג'ר המסוכר שעושה לי כל כך טוב בחורף - וברגע של היסח הדעת הצלחתי בעוונותי לשרוף אותו.
אז כן, יש ריח של ג'ינג'ר שרוף....וצריך להיפטר ממנו. מהריח. אולי גם מהג'ינג'ר - נראה אם הוא בכל זאת אכיל.

יש להשיג את הג'ינג'ר הזה, מופחת סוכר, בסופר ובחנויות טבע ותבלינים, ואני אכן קונה אותו - אבל התברר שיש כמה סוגים של ג'ינג'ר, והעונה של הסוג שאני אוהבת (שהוא פחות סיבי ופחות חריף) כנראה הסתיימה, וכעת כולם מציעים את הסוג שפשוט חריף לי מדי ולא טעים לי.
אז החלטתי להכין לבד........נו, טוב - והרסתי איזה 300 גרם של ג'ינג'ר משובח. מילא.

בנוסף אבשל קצת עוף עם תפוחי אדמה, בעיקר כדי שיהיה ל-T מה לאכול כשיגיע בראשון (אמור לנחות בבוקר).
איכשהו במהלך כל השבוע הזה שתחילתו במחלה, לא בא לי על בשר או עוף בכלל - ואכלתי בעיקר ירקות, פירות, ביצים, קצת פסטה ומוצרי חלב (כן כן אני יודעת שלא אוכלים מוצרי חלב כשמקוררים - זה איכשהו לא תופס לגבי).

סיימתי גם כביסות לשבוע הזה (ובהעדרו של T ובגלל שהייתי חולה ומה כבר לבשתי, אין לי בכלל גיהוץ! 😎).

בחמישי פצחתי את הבוקר בנסיעה לסופר, כרגיל, ואספתי את הורי בדרך.
אמא עדיין לא מרגישה טוב ולא ציפיתי שהיא תצטרף אבל כשהגעתי ל'אחוזה' ראיתי אותה עומדת ומחכה לי יחד עם אבא...

אחרי שסיימתי לסדר את כל הדברים שקניתי, נסעתי לבתי.
למרות שנוקת כבר בריאה, לכאורה, אבל עדיין חלשה ועדיין סובלת מתופעת הלוואי הידועה של מחלות אצל ילדים -  הקרואה במשפחתנו "אימיטיס" (כלומר צמודה ובלתי נפרדת מאמא), בתי ביטלה גם את כל הטיפולים בקליניקה של יום חמישי ונשארה בבית.

היא כן לקחה את נוקת לגן למספר שעות, יותר כדי שנוקת תזכור מה זה המקום הזה ואולי גם תיהנה קצת. וזה דווקא הלך ממש טוב. אבל היא אספה אותה בסביבות אחת עשרה, עוד לפני חוג "חיות" (איזה כיף שיש דבר כזה בתינוקיה!), וכשהגעתי הן כבר היו שתיהן בבית.

נוקת הסכימה מעט לבלות איתי בזמן שבתי בישלה וכיבסה וניסתה לעשות כל מיני דברים בבית (את השעות המעטות בהן נוקת היתה בגן היא ניצלה להבריק את הבית, שכבר היה במצב נוראי אחרי כל השבוע הזה שבו נוקת היתה כל הזמן על הידיים ולא היתה לה אפשרות לעשות שום דבר).

בשאר הזמן היתה הקטנה על בתי (בידיים, או עם ציצי בפה) ואני עזרתי עם הכלים וכו.
כשהגיעו אחיה הגדולים מבית הספר אכלנו צהריים ביחד, ואז שיחקנו ביחד - בזמן שבתי ונוקת נמנמו מעט - והיה אחר צהריים ממש מהנה.

אני גאה לומר שהטלוויזיה לא הודלקה אפילו פעם אחת.
ושלמרות שחכמוד לא ממש עזב את הטלפון שלו - במקום להיות שקוע במשחקים ולהתעלם ממני ומנשמותק, הוא השתמש בו לצלם אותנו ולצייר על התמונות תוספות מצחיקות ולשתף אותנו בתוצאות.

שיחקתי "לוטי קרוטי" עם נשמותק וחכמוד לא השתתף, אבל למשחק הקלפים "רביעיות" הוא כבר הצטרף, ובמשחק ה"צוללות" הוא היה המשקיף והשופט - בקיצור הצלחתי לגייס גם את תשומת ליבו ולהרחיק אותה מעט מן המסך הקטן.

כשחתני הגיע נפרדתי מהם ונסעתי הביתה למקלחת חמה, בינג' של סדרות טלוויזיה וארוחת ערב מאולתרת....לא היה לי כוח להשקיע.
בלילה היה לי חם, ואני באמת לא סגורה על עצמי לגבי איזו פיג'מה ללבוש....כי כשאני נכנסת למיטה אז קר לי, ומתי שהוא במהלך הלילה מתחיל להיות לי חם ולא נעים..........ולא תמיד אני מתעוררת מספיק כדי להתחיל להשיל דברים..........

דיברתי פעמיים עם בני ו/או כלתי השבוע והם נראים טוב, ותינוקי פשוש מתמיד.
עכשיו, בנוסף למאמצים הרגילים שלו לעמוד וגם לקחת כל דבר בבית ולהכניס לפה (פרט לאוכל, אוכל לא ממש מעניין אותו), הוא התחיל גם לומר "דה דה " וגם "גה גה" וזה פשוט ממוגג.
והוא לא נח לרגע.
בשיחה עם בני הוא פשוט השתמש בבני כגן שעשועים. טיפס עליו, עבר מצד אחד שלו לצד שני, נעמד, התיישב, התגלגל....איזה ילד מתוק ומצחיק!

היום יום הצלילות האחרון של T ומחר הוא מתחיל את המסע בחזרה הביתה, כאמור יגיע בראשון בבוקר.
אז גם הפרק הזה עומד להסתיים.
בניגוד לגעגועים של תחילת השבוע, בימים האחרונים אני דווקא נהנית מהלבד בבית. אולי כי אני מרגישה טוב יותר. אולי כי אני פשוט התרגלתי. אבל יהיה טוב שהוא יחזור כבר.

הוא לא הצליח להעלות תמונות מהמצלמה התת ימית שלו למחשב/לרשת אז כל התמונות שהוא שלח עד כה הם לא שלו - כשיהיו לי תמונות שלו, אעלה חלק לכאן - הצלילות האלה הן באמת חוויה שלא מהעולם הזה...........

שבת שלום

שיפור הדרגתי

רוב האיכס מאחורי ולמרות שיש שאריות צינון פה ושם, נראה לי שהשלב הגרוע ביותר עבר ואני בדרך להבריא.

אמא שלי דווקא מדווחת שאין שיפור אצלה, ואז הבנתי שהיא ממשיכה את רוטינת ההתעמלות שלה (הליכות בחוץ פלוס  חדר כושר)...אז הצעתי לה בעדינות לנסות לשבות ליום יומיים לגמרי ולראות אם זה אולי עוזר.
לא בטוח, אגב. אולי זה כמו שחמי ז"ל היה אומר על מחלות כאלה: או שזה לוקח שבוע או שבעה ימים...............

חתני, אגב, יוצא לאימון אינטנסיבי ברגע שהוא מתחיל להרגיש חולה. טוען שככה הוא הורג את הוירוסים/חיידקים. והאמת היא שרוב הזמן זה עוזר לו...........לא תמיד.
בכל מקרה למרות שהיא באמת בריאה וחסונה, לא יכולה להשוות את גופה בן ה(כמעט) 88 של אמא שלי לגופו החסון של חתני בין ה-39.
לא ממש.

נוקת עם חום כבר ממוצ"ש - והשבעתי את בתי שאם היום הוא לא יורד, שתיקח אותה לבדוק אוזניים, גרון, אולי אפילו צילום ריאות. היא בדיוק כמו שבתי היתה בתור תינוקת - ברגע שהחום יורד (בזכות הנובימול) היא אוכלת, משחקת, מחייכת, ישנה.....הכל בסדר. אבל כשעולה החום היא ממש מסכנונת. נצמדת לבתי, לא יורדת לה מהידיים, לא אוכלת, מתקשה לישון..........

תינוקי עכשיו כבר בשלב שהוא כל הזמן עומד, זה הבילוי החביב עליו. זה וכמובן לעשות בלגן - לשלוף ספרים וצעצועים מהמדף. מה שלא ממש מעניין אותו זה אוכל, דווקא. הוא ממש קטנצ'יק וגם יחסית לעצמו הוא לא עולה במשקל כמו שצריך. אבל הוא תינוק שמח ופעיל וערני - מתפתח מעל ומעבר למצופה, אוהב להקשיב לסיפורים...במיוחד ל"אריה שאהב תות".
בקיצור - מאמינה שיהיה בסדר בסוף עם האוכל.

T נהנה במסע הצלילה שלו במאלדיבים, וכבר הצליח לשלוח תמונות וסרטונים נהדרים, אבל לא מהמצלמה שלו - ממנה משום מה הוא עוד לא הצליח להעביר את התמונות לענן או למחשב (שלקח איתו במיוחד בשביל זה).
מוזר.
מקסימום יעשה הכל כשיחזור הביתה.

הים שם סוער מאד השבוע ובהתחלה הוא אפילו חטף קצת מחלת ים (בסירת הצלילה בעיקר, מהנדנודים ומריח הדיזל של המנוע) אבל הצליח להתגבר על זה והצלילות נהדרות, משהו כמו שלוש צלילות ביום ואחת בחושך.
בחוץ אפור ולפעמים גשום אבל חום אימים והם רוב הזמן או מתחת למים או במזגן בסירה.

גם החבר'ה שצוללים איתו נחמדים מאד, והוא באמת נהנה מאד.

אתמול הטכנאי שתיקן את הקמין לא עשה את העבודה כמו שצריך עד הסוף והוא יצטרך עוד לעבור כאן כדי לכוונן כמה דברים. ראשית - זה נדלק אבל לא תמיד. לפעמים צריך לנסות פעמיים או יותר עד שזה יידלק. לא תקין. שנית לא ניתן להנמיך את גובה הלהבות - אני לוחצת ולוחצת להנמכה ושום דבר לא קורה עד שפתאום באחת הלחיצות כל הלהבות (פרט לפיילוט) נכבות לגמרי. זה לא אמור להיות ככה. הוא אמר שיעבור כאן.............מקווה מאד בשבילו, אחרי הסכום האגדי שנאלצנו לשלם על העבודה (שאמורה היתה לכלול ניקיון יסודי, שהוא לא ביצע בכלל) ועל החלק התקול.

הטכנאי של מכשיר חימום המים בגאז הגיע והחליף כרטיס.......מקווה שזה כן יעשה את העבודה כמו שצריך.
אחרי שהלך יצאתי להליכה קצרה - להתרענן ולעשות כמה סידורים נחוצים כאן במרכז היישוב (מרחק 3 דקות הליכה מהבית). חשבתי שיהיה קר אבל שמשי ושיהיה לי טוב לנשום קצת אוויר צח. בפועל אחרי כמה דקות בחוץ הבנתי שלא קר בכלל והתחלתי להתקלף מחלק מהשכבות.

כשהייתי כבר בדרך חזרה התקשרה 'מחברת' שהיא בסביבה וקפצה לקפה, וזה היה מאד נחמד.

החתולים שמעו אותי כנראה מקטרת ל-T אתמול בטלפון שהם לא מתייחסים אלי מספיק בהעדרו, והם באו שניהם (כל אחד בזמן אחר) להתפנק עלי על הספה בערב. אבל בלילה הם לא ישנים איתי במיטה. החתול ד' ישן על הספה "של הנכדים" מולי, ומחכה שאתעורר, והחתולה ל' כנראה ישנה בסלון. הם כן מתייצבים אצלי בחדר בבוקר כהרגלם...אבל אחר כך מוצאים להם את פינות הבית המועדפות עליהם ונעלמים. קצת מעליב....

נוקת מרגישה קצת יותר טוב, דיווחה בתי, והיא יצאה איתה לסיבוב קצר בחוץ להתרענן גם היא.
הילדים הגדולים עשו לה הצגות הבוקר שגם הם לא מרגישים טוב ולא רוצים ללכת לבית הספר, וברגע של חולשה היא נכנעה להם, ואחר כך הצטערה על זה, אז כשיצאה לטייל עם הקטנה הודיעה להם שבינתיים הם מתבקשים לנקות את הבית.
לסדר את חדר העבודה/משחקים, וגם לשאוב (יש להם שואב אלחוטי שגם ככה הילדים מאד נהנים לעבוד איתו).
מעניין אותי מה היא מצאה כשחזרה הביתה מהטיול הקצר עם התינוקת..........😉

בסך הכל באמת אני משתפרת. הלילה גם ישנתי טוב יותר, רצוף פחות או יותר מסביבות אחת עשרה ועד חמש, ואז עוד הצלחתי להרדם/לנמנם וקמתי סופית קצת אחרי שבע.

עוד לא עשיתי היום את תרגילי הפיזיותרפיה......
מקווה להמשך שיפור ושכולם יתחילו כבר להבריא במהרה בימינו אמן!

יומן מחלה

פתאום מוצאת את עצמי עם המון זמן פנוי, מנסה להחלים מהוירוס המעצבן הזה, לא מצליחה לעשות הרבה פרט לקריאה, כתיבה, צפייה בטלוויזיה - והמון שינה. אה, כן, והמון שתייה.

קטפתי לי לימון מהעץ, גרדתי ג'ינג'ר טרי, והכנתי לי תה.

T הגיע בשלום למאלדיבים. מקווה שיהיה לו כיף.

מצחיק אותי שמצד אחד חיכיתי לשבוע לבד הזה (לא ציפיתי לחלות כמובן) אבל עכשיו שהוא נסע אני מתגעגעת. אולי בגלל שאני חולה ואולי מסיבות אחרות - אתמול אפילו בכיתי קצת אחרי שהוא נסע. זה עוד לא קרה.........

בהמשך לפוסט הפירגון של השבוע שעבר, הוא החליט לנסוע לשדה במונית (אני לא הרגשתי מספיק טוב כדי להסיע אותו, ולא בא לו לנסוע עם הרכב, לחנות בחניה לטווח ארוך, לנסוע באוטובוס עם מזוודה מלאה בציוד הצלילה פלוס טרולי...), והזמנתי שוב את "מוניות נתב"ג" ושוב ההיענות היתה מיידית וטובה, הנהג התקשר מהדרך והגיע בול בזמן. כנראה שנתחיל לעבוד איתם באופן קבוע.

'נוקת' חולה גם היא, במהלך הלילה עלה לה החום, ובבוקר הגיע ל-39.5 (תינוקות נוטים לחום גבוה, כנראה כי אין להם דרך אחרת לספר שהם חולים....) אז שוב היא בבית עם בתי.
אתמול בתי שלחה סרטון שבו היא סוף סוף זוחלת על הגחון במרדף אחר צעצוע שהיא רצתה לתפוס. עד עכשיו היא לא הבינה שאפשר לנסות להתקדם לבד - ובכל פעם שרצתה משהו מחוץ להישג ידה היתה נוהמת כדי שמישהו יביא לה. זה היה מאד מרגש ומשמח לראות שהיא הגיעה לשלב הזה.

בגזרת הבית המון דברים התחילו להתקלקל לנו לאחרונה. הבית בן תשע ומשהו שנים, וכנראה בכל זאת יש איזשהו בלאי בלתי נמנע לחלק מהדברים.
אז מנורות ניאון במטבח ובחדר הכביסה T החליף בעצמו, אבל לתריס אחד בחדר של בני נקרעה רצועה, וצריך להזמין את בעל המקצוע שיתקן אותו.

בקמין (על גאז) התקלקל החלק שמזרים את הגאז באופן אוטומטי כשמדליקים אותו. היה כאן טכנאי בשבוע שעבר וסידר בינתיים (זמנית) שיהיה פיילוט (להבה) דלוק כל הזמן ואנחנו רק נגביר או ננמיך כשנרצה להשתמש בקמין (בלי לכבות, כי אם נכבה הוא לא יוכל להידלק שוב). מחר הוא אמור להגיע עם החלק החדש כדי לתקן סופית.
יקר הסיפור הזה. לא ברור למה.
כאילו אם קמין על גאז נחשב מוצר יוקרה, אז גם כל החלקים שלו אמורים להיות יקרים? למה?

והמכשיר לחימום מים בגאז שלנו מזייף, עוד מהחורף שעבר.
יוצאים מים חמים ואז פתאום ללא סיבה המכשיר מפסיק לחמם. זה בדרך כלל כמובן קורה באמצע מקלחת כשהגוף מלא סבון........ואז או שמשלימים את המקלחת עם מים קרים (ברררררררררררר) או שמחכים כמה דקות ואז המכשיר על דעת עצמו מחליט שוב לחמם את המים (גם כן ברררררררררררר).

בחורף שעבר הגיע טכנאי והחליף חלק, אבל זה בעצם לא עזר.
עזבנו את זה כי חלף החורף והיתה מספיק שמש כדי שלא נזדקק לחימום מים.
עכשיו זה ממשיך, וטכנאי שביקר כאן בשבוע שעבר לא מצא סיבה לתקלה, והציע שכאשר אנחנו משתמשים במים חמים, נשתמש אך ורק בחמים (לא נמהול עם מים קרים כדי שיהיו פושרים) ואז ייתכן שזה לא יקרה.
הוא קבע את טמפרטורת המקסימום של המים ל-47 מעלות.
הוא הבטיח שאם זה בכל זאת ימשיך לקרות הוא יגיע להחליף את המכשיר. הוא הבטיח שיעדכן במערכת שזה מה שצריך לעשות אם התקלה תחזור על עצמה.

באמת רעיון מוזר.
לא כל אחד יכול להתקלח במים רק חמים. מה עם התינוקות שהיו כאן?
אבל זרמנו איתו, ניסינו במשך שבוע, וראו זה פלא: גם כשמשתמשים אך ורק במים חמים התקלה קורית.
אז הבוקר התקשרתי וביקשתי שיגיעו להחליף את המכשיר.
קבעו איתי לשלישי בבוקר. מקווה שיחליפו ובזאת תגיע גם הסאגה הזאת לסיומה.

אז זהו, הצלחתי מעט לגהץ למרות החולשה, ועכשיו אתמקם לי על הספה עם ספר (בטלפון) או סידרה או סרט.........יאללה שייגמר כבר הצינון הזה!

נפילת מתח?

או סתם וירוס.
בכל מקרה אני מקוררת ומרגישה קצת "קווצ'ית".
אז אני נחה בבית ולא עושה (כמעט) כלום, ושותה הרבה וישנה הרבה ומחכה שיעבור.

השבוע שבו היו כאן בני, כלתי ותינוקי היה קסום.
יצא לי גם להיות איתם יחד וגם קצת עם תינוקי לבד - לא הרבה מדי - וזו היתה הנאה צרופה.
גם היינו יחד אצל בתי, וגם היא ומשפחתה הגיעו לכאן - ולראות את האח והאחות והמשפחות שלהם יחד, שמחים ואוהבים ונהנים - זו הנחת הכי גדולה שיכולה להיות.

ייתכן מאד שנדבקתי בסופו של דבר מהתינוקות - קודם 'נוקת' היתה מקוררת נורא ואחר כך 'תינוקי' גם.
או שבאמת אחרי כל ההתרגשות הגוף שלי מאותת שזקוק למנוחה. לא יודעת.

היה לי קשה להיפרד הפעם, אבל מצד שני קבלנו בחזרה את השקט ואת השיגרה, שאנחנו אוהבים כל כך.

בשיחת וואטסאפ עם כלתי אחרי שהם נחתו, היא סיפרה שהטיסה היתה ממש קשה לתינוקי, הרבה בכי וקושי לישון, ואז במונית מהשדה הוא בכלל התחרפן (שונא נסיעות), אבל שפתאום כאשר המונית נכנסה לרחוב שלהם הוא נרגע והתחיל להסתכל סביב ולחייך ולקשקש - קשה להאמין, אבל הוא כאילו זיהה שחזרו הביתה.
כשנכנסו לבניין הוא עוד יותר שמח, ובבית הוא נרגע לגמרי. די מדהים הילד הזה. מתוקי.

בחמישי בבוקר כבר הרגשתי לא טוב, אבל לא ויתרתי על "תורנות סבתא".
נסעתי לביתה של בתי לקראת בואם של הגדולים מבית הספר.
חכמוד התקשר אלי כשיצאו (זה הנוהל: להתקשר לאמא או לסבתא - מי שמחכה בבית - כשיוצאים מבית הספר).
חיכיתי להם עם ארוחה חמה (שבתי הכינה, אני רק חיממתי), והספקנו לסיים בערך חצי ארוחה כשהודיעו לי מהגן שנוקת התעוררה.

נסענו אליה ביחד שלושתנו.
כשהגענו לגן התקשר חתני ושאל אם לא סוער אצלנו.
האמת שהיה מאד שקט בחוץ. מעונן אבל נעים ורגוע.
אמרתי שלא, ושבדיוק הגענו לגן אז נדבר אחר כך, ונכנסנו לקחת את נוקת.
כשיצאנו מפתח הגן התחילה סערה מטורפת, ממש מהרגע להרגע - רוח חזקה שהעיפה הכל סביבנו כמו מיני טורנדו. לנוקת לא היה מעיל, רק כובע, אז עשיתי כמיטב יכולתי לעטוף אותה באימונית שלי, הילדים רצו מהר ונכנסו לרכב, בזמן שאני קשרתי אותה בכיסא, ונסענו מהר לכיוון הבית.
בשלב הזה התחיל גם גשם זלעפות. ממש תוך דקה.
היתה לי מטריה אבל ברוח המטורפת היא לא הביאה תועלת.
שוב רצנו מהר ככל שיכולנו לתפוס מחסה, נרטבנו מעט אבל בסך הכל זה עבר בשלום.

הם המשיכו עם ארוחת הצהריים שלהם, אני החלפתי לנוקת חיתול (וטוב שכך, היה מה להחליף!) והיא היתה במצב רוח טוב ורגוע, שיחקה על השטיח בכל פעם בצעצוע אחר, הילדים הדליקו טלוויזיה, שרתי לה שירים, הכל היה רגוע למשך שעה ומשהו, ואז היא התחילה לקטר.

חשבתי שהיא רעבה אבל התברר שלא.
היא היתה מתוקה כתמיד אבל לא הסכימה לרדת מהידיים שלי.
חתני הגיע מוקדם, בסביבות ארבע, אז עד אז היא היתה לי על הידיים. התהלכנו, שרנו. לולא הרגשתי כבר חצי חולה, זה היה ממש בסדר.

כמה דקות אחרי שחתני הגיע הביתה פשוט נכנסתי לרכב ונסעתי הביתה.
מקלחת חמה ודקסמול קולד לילה, נכנסתי למיטה וישנתי יותר מאחת עשרה שעות רצוף.........

אז לא ברור לגמרי מה יש לי - מעט מצוננת, אין חום, בעיקר ה"קווץ'" הזה שלא ניתן להסביר אותו טוב יותר.
בששי בצהריים נסעתי אל הורי, יחד עם אחי, לחתום על "ייפוי כוח מתמשך" שהורי החליטו לעשות.

משם חזרתי (די על ארבע) לאכול משהו ולמיטה שוב.

בערב היינו מוזמנים לבתי וחתני (שהחליטו שארחנו מספיק בזמן האחרון) לארוחת ערב יחד עם הורי, אבל בסוף שלחתי את T איתם לבד. והיה להם ממש כיף.

נשארתי בבית מול הטלוויזיה בפיג'מה וחלוק ותה ג'ינג'ר (השלמתי את העונה השלישית של "מטומטמת" עד סופה), והעברתי את הלילה די בסדר (בלי כדורים כלשהם).

הבוקר אני עדיין די באיכס, לקחתי כבר גם דקסמול קולד וגם אופטלגין, אבל נחה ומחכה, כאמור, שזה פשוט יעבור.

הערב T טס לצלילה שלו במאלדיבים.
בבת אחת יתרוקן לו הבית לגמרי.
וכמו שאני מרגישה עכשיו.......זה דווקא מתאים לי. לנוח, לנוח, לנוח..............

הזדמנות לפירגון

איכשהו התנקזו ליום אחד שני אירועים שגרמו לשיפור באמון שלי בבני אדם, או במקרה הזה חברות.

האירוע ראשון קשור לחברת מוניות.
כבר קרה שהבריזו או אחרו נהגי מוניות שהזמנתי לשדה התעופה, וזה תמיד מלחיץ כי לא רוצים לאחר לטיסה ויש פקקים ואי אפשר להשיג מונית ברגע האחרון.........

בשנים האחרונות, נהגנו להזמין את "מוניות הדר לוד" שהם זולים יותר כאשר נוסעים לשדה התעופה (כי הם ממילא חוזרים לשם, ועדיף להם תעריף מוזל מאשר לנסוע ריקים). בשנה שעברה באחת הנסיעות הזמנו כהרגלנו את "מוניות הדר לוד" לשדה התעופה, ולא רק שהמונית לא הגיעה, הם גם לא ענו לנו לטלפון - או שהיה תפוס, או שפעמיים ענתה מוקדנית שאמרה שיחזרו אלינו .....ואנחנו עדיין מחכים שהם יחזרו אלינו, כמובן.

באותה הנסיעה פשוט נכנסנו לרכב שלנו ונסענו לשדה התעופה וחנינו בחניה לטווח ארוך.
זה בזבז לנו זמן יקר אבל היה בסדר.

החלטתי להתלונן באתר הפייסבוק שלהם, או לפחות חשבתי שאני מתלוננת באתר שלהם - והתברר שבטעות התלוננתי באתר של חברה אחרת שגם היא מפרסמת מוניות לשדה התעופה.
מאותה החברה ("מוניות און ליין נתב"ג" או משהו כזה) קבלתי הודעה בוואטסאפ, שהעמידה אותי על טעותי, והפנתה אותי לדף הפייסבוק הנכון של מוניות"הדר לוד" (והתלוננתי גם שם, ועד היום לא קיבלתי מענה כלשהו, רק תגובה של לקוח נוסף שהסכים איתי שהם נוראיים), אמרה שהם מצטערים שזה קרה לי, שאין באפשרותם כמובן לעזור כרגע - אבל ישמחו להציע לי את שירותם בנסיעתי הבאה.

לא שכחתי אותם (נשאר לי הוואטסאפ שלהם) ושלשום החלטתי לנסות אותם ולהזמין דרכם מונית לשדה עבור בני, כלתי ותינוקי (שעל השבוע המקסים האחרון איתם והפרידה מהם אכתוב בטח פוסט נפרד).

זה היה ביום שני, וכתבתי שאני זקוקה למונית לשדה התעופה לרביעי בבוקר בשעה שש ורבע עם הכתובת.

מיד ענו לי בבקשת פרטים: כמה אנשים, כמה מזוודות. ולאחר שסיפקתי את כל הפרטים, קיבלתי הודעת אישור שכללה מספר טלפון ישיר לתחנת המוניות (למקרה הצורך) ואת מחיר הנסיעה.

יום לפני הנסיעה קיבלתי הודעה עם תזכורת של פרטי הנסיעה, השעה, הכתובת. כבר חידוש מרענן. ב"הדר לוד" אפשר להזמין רק יום קודם או באותו היום. לא יומיים מראש.

ליתר ביטחון החלטנו שנקום יחד איתם, ונהווה גיבוי להסעה למקרה שהמונית תבריז.
היום בבוקר קיבלתי הודעה שהנהג בדרך אלינו, ויודיע לנו מתי לצאת אליו.
עוד חידוש מרענן.

בדיוק בשש ורבע קיבלתי הודעה שהמונית הגיעה, ונתתי לו הוראות כניסה לחניה (כי אנחנו עם תינוק), והוא הגיע ולקח אותם וזה היה מצוין.
באמת חוויה חיובית לשירות טוב. לכאורה - זה היה צריך להיות מובן מאליו. בפועל - אני מוצאת לנכון לציין אותם לטובה בגלל הפאשלות של האחרים.
אז הם קוראים לעצמם "מוניות נתב"ג" והטלפון שלהם
בוואטסאפ הוא : 052-8557861
ולשיחה : 073-7020125

כן, הם יקרים יותר מ"הדר לוד" אבל מה עוזר זול אם לא מגיעה המונית?

המקרה השני קרה לי בחנות "קרייזי ליין" ברעננה (קניון רננים).
כזכור - אני לא אוהבת לקנות בגדים, ואני עושה זאת פעם או פעמיים בשנה כשאין ברירה, ובשנים האחרונות אני אפילו לא מחפשת חידושים: אני הולכת ישר לקרייזי ליין, בדרך כלל ברעננה בקניון "רננים" או בקניון "עיר ימים" בנתניה - בשני הסניפים האלה משום מה יש שירות טוב יותר מאשר למשל בסניף שלהם בקניון איילון ברמת גן.
קרייזי ליין זו חנות לבגדי נשים (לא נערות שדופות) ואני תמיד מוצאת שם מידות ובגדים שמתאימים לי ומוצאים חן בעיני.

ואכן גם בשבוע שעבר קניתי שם (ברעננה) והייתי די מרוצה, אבל לא הייתי שלמה עם שלושת זוגות המכנסיים שקניתי. זוג אחד כבר לבשתי והבנתי שהוא לא באמת נוח ולא באמת נראה עלי טוב.
כיון שכבר לבשתי אותם, הנחתי שלא יתנו לי להחליף את הזוג הזה, אבלשקניתי עוד אחד כמוהו בצבע אחר, ועוד זוג מכנסיים מחוייט יותר, שאחרי שמדדתי אותו שוב הבנתי שגם הוא לא נוח לי, ושעדיין לא הורדתי מהם את הפתקית.
החלטתי להחליף את שני הזוגות שטרם לבשתי, ובאתי לחנות לבושה במכנסיים שלא אהבתי (בעיקר כדי להראות להם שזה באמת לא מתאים לי).

קיבלה את פני אותה עובדת שעזרה לי עם הקנייה בשבוע שעבר, וזכרה אותי, והתפלאה שאני לא אוהבת את מה שקניתי, אבל מייד הציעה לי חלופות. מצאתי שני זוגות שהולמים אותי יותר ונוחים לי מאד, ובכל זאת שאלתי בעדינות אם אני יכולה להחליף גם את אלה שכבר לבשתי, והיא כמובן ענתה שלצערה לא ניתן.

אבל כשהגעתי לקופה, ראתה אותי מנהלת החנות (שגם היא מכירה אותי מקניות קודמות), ביקשה שאתרחק מעט מהדלפק כדי שתראה איך המכנסיים יושבות עלי, אמרה "אני לא נותנת לך לצאת ככה מהחנות" והסכימה להחליף לי גם אותם. את אלה שכבר לבשתי.
אני יודעת שמבחינתה ייתכן שזה היה חישוב קר של שיווק - אם לקוחה מרוצה, היא תחזור שוב ושוב.
אבל לי זה חימם את הלב.
בחרתי זוג שלישי נוסף והן הורידו לי את הפתקית ואת הזמזם ויצאתי איתן מהחנות, מרוצה ונינוחה. זה שירות!

ועוד עדכונים שוטפים

בני וכלתי אמורים לחזור מתי שהוא היום עם תינוקי מבית הוריה של כלתי.
כבר מתגעגעת....או כמו שחכמוד כתב לבני (הוא כל הזמן מתכתב איתו עכשיו בוואטסאפ) "מתגאגאת".

נכנסתי קצת לאטרף של סידורים וניקיונות - פיניתי ארבע שקיות גדולות של בגדים (וגם קצת נעליים) מארון הבגדים שלי - ובאמת באמת שאין לי הרבה בגדים. אין לי מושג איך זה הצטבר שם ככה.
בין השאר העפתי (ואולי זו טעות....) את הבגד שלבשתי בחתונה של בתי.
הוא ממילא לא עולה עלי, וממילא בגד כזה לא לובשים שוב.
את הבגד שלבשתי בחתונה של בני דווקא השארתי - למרות שאותו בטוח אין לי מתי ולאן ללבוש - בטח בהתקף הסדר הבא גם הוא יילך.

לחתונה של בת של חברים טובים (החברים הכי טובים של אחי וגיסתי) לבשתי סתם משהו שמצאתי בארון (בעצם זה מה שקניתי לכבוד יום הולדתי הששים, לפני כמעט שנה), אבל לחתונתה של אחייניתי במרץ הקרוב אצטרך למצוא לי משהו חדש ללבוש......בכל זאת זו אחייניתי.
כל עניין הבגדים אצלי מעורר לי בגוף מצוקה.
אתמול קניתי כמה חולצות וגם מכנסיים חדשים ואפילו מעיל עור - בא לי להתחדש ולהתחתך - אבל אני לא מאלה שנהנות מזה. מקניית בגדים, מהמדידות....עושה לי רע.

עכשיו תורו של T לעשות אצלו סדר בארון (הוא מארגן את הבגדים שלו בעצמו, לא נותן לי לגעת או להחליט בשבילו, וטוב שכך).
לפני כמה ימים הוא עשה מבצע גדול וסידר את שולחן העבודה שלנו בחדר השינה, וגם את הערימות שהצברו לו על הדלפק במטבח - תייק דברים וזרק דברים - וזה תענוג לראות סוף סוף שולחן ודלפק נקיים ומסודרים.

עכשיו אני מכבסת את המגבות של בני, כלתי ותינוקי, לקראת בואם היום.
מחר המחותנת שלי אמורה לאסוף את נוקת מהגן (אם היא תלך בכלל לגן, כל השבוע היתה מקוררת בבית) ולהיות עם הנכדים עד שחתני יגיע......
הם ביקשו ממנה להגיע גם היום "כדי שנוקת תכיר אותה". איזה עצוב זה שנוקת כמעט לא מכירה אותה.

עם כל כמה שאני אוהבת את הקטנטנה הזאת ועד כמה שנשמותק וחכמוד ממלאים את לבי באושר ואהבה, אני מקווה מאד שהסבתא השנייה באמת תגיע מחר ושלא אצטרך לעזוב כאן את תינוקי והוריו לטובת "תורנות סבתא".
הרי יש לי אותם בקושי כמה ימים בשנה........

בששי כל המשפחה המורחבת תגיע לפגוש את בני וכלתי ותינוקי, ואנחנו (T) מתכננים (מתכנן) ארוחה לתפארת.
אני את שלי בינתיים כבר התחלתי לעשות - את עוגת התותים המפורסמת (לבקשתו של בני) שאני בדרך כלל אופה לכבוד ימי ההולדת של ילדיי (שנולדו בדצמבר ובמרץ, בדיוק התחלתה וסופה של עונת התותים) וגם של חכמוד.
הבסיס והמילוי צריכים לשבת יומיים/שלושה במקרר כדי לספוג את המיצים והטעמים ולהיות נימוחה במיוחד.........כך שמאתמול היא כבר מוכנה.

בששי רק אקציף את השמנת המתוקה לציפוי ואקשט מלמעלה בתותים.

סיימתי לצפות ב"ביום שהאדמה רעדה" וחייבת לומר שבסוף זה היה די מאכזב. אני מבינה, מאיך שזה הסתיים, שהם מתכננים עוד עונה.......אבל ספק אם אמשיך לצפות.

סתיו ממש עכשיו, אולי אפילו יירד גשם (ירד כאן בינתיים מעט מאד עד עכשיו) - וזה משמח אותי מאד.
בחדר הכושר אפילו לא הורדתי את הטרנינג, היה לי מעט קר.
אמא מרגישה טוב ונראה שהגוף שלה נלחם בקלות בוירוס הקל שתקף אותה.
עכשיו מחכים לתוצאות בדיקות הדם שלה.......בתקווה שהכל בסדר.

ממשיכה עם הפיזיותרפיה - וגם עושה כל יום את התרגילים בבית ובחדר הכושר.
אתמול הסתובבתי בכפר סבא חצי שעה עד שמצאתי חניה, ואחרתי לפיזיותרפיה בעשר דקות. אוף.
בשבוע הבא אצא מהבית אפילו עוד יותר מוקדם..........

עדכונים שוטפים

ה'בוסטונים' שלי נסעו להוריה של כלתי לכמה ימים, ואיכשהו למרות שהם לא כאן, עצם הידיעה שהם בארץ, באותו אזור זמן, מרחק שעתיים נסיעה, גורם לגעגוע לִפְחוֹת. 

היה להם יום נהדר ברביעי שעבר אצל בתי, כל הילדים יחד, אח ואחות (בני ובתי) יחד ובני זוגם - הנאה צרופה. 

בחמישי הם נסעו צפונה ולי היתה "תורנות סבתא" - לאסוף את נוקת מהגן ולקבל את נשמותק וחכמוד כשחוזרים מבית הספר. 

לתת להם ארוחת צהריים, לשחק איתם, לטפל בפצפונת עד שחתני חוזר הביתה. 

הגננת סימסה לי שנוקת ערה ומוכנה ללכת הביתה בסביבות אחת וחצי. יצאתי לכיוון הגן כאשר חכמוד התקשר שהם יצאו מבית הספר, ומפתח הדירה לא עליהם כי היה לו טיול כיתתי והמפתח שלו נשאר בבית בילקוט. 

עשיתי סיבוב פרסה ואספתי אותם בדרך לגן, וכך הגענו יחד לגן שלושתנו, לשמחתה הרבה של נוקת. 

הושבתי אותה בכיסא התינוק לידי מקדימה (אחרי שניטרלתי את כרית האוויר בצד של הנוסע), והם ישבו כרגיל בבוסטרים מאחור. 

כולם היו במצב רוח טוב, אבל אחרי זמן קצר נוקת לא הסכימה בשום אופן לרדת לי מהידיים.

היה לי מאד קשה ככה להגיש להם צהריים ובעצם לעשות כל דבר - וככל שהזמן עבר כך היא פחות ופחות שיתפה פעולה עם ישיבה בטרמפולינה או שכיבה על משטח המשחקים שלה.

היא לא ממש הסכימה לאכול כאשר הגשתי לה בקבוק ולא צלחו מאמציי להרדים אותה.

הילדים גילו הרבה אורך רוח כלפיה, ואפילו דאגו להרגיע אותי ש"גם לאמא היא צורחת לפעמים" - היא צרחה כשהחלפתי לה בגדים - ואז החלטתי פשוט לצאת עם כולם לטיול קטן.

הילדים שמחו מאד (היה ברור שנעצור בדרך ונקנה להם משהו קטן 😉) וגם נוקת שיתפה פעולה חלק מהזמן, התבוננה סביב ובשמים.........עד שנמאס לה גם מזה, וביקשה על הידיים, וחכמוד עזר לי לדחוף את העגלה הריקה כאשר הקטנה (שש ומשהו קילו) נאחזת בי ולא מרפה. 

חתני נתקע בפקקים בדרך הביתה ותוך כדי המתנה נוקת פשוט נרדמה עלי על הספה.

זה היה יום קשוח. 

היא התעוררה בחיוכים ובמצב רוח טוב, ובהתחלה כשחתני הגיע ורצה להרים אותה היא סירבה לעזוב אותי.......זה היה מחמיא מאד כמובן אבל הוא מאד התגעגע אליה כבר ואני הייתי חייבת קצת מנוחה. 

לקחתי את נשמותק לשיעור פסנתר, וחכמוד התלווה אלינו.

בסך הכל היה יום טוב אבל לא קל. 

בתי אמרה שהיא תנסה להרגיל אותה להישאר בגן עד ארבע בימים שהסבתות מגיעות, כדי שלא נצטרך להיות איתה כל כך הרבה שעות. 

בינתיים היא מקוררת ונשארה בבית עם בתי, כך שאי אפשר לדעת מה יהיה עד לתורנות הסבתא הבאה שלי. 

כולם הגיעו מוקדם לארוחת ששי, וכך זכינו לשחק "החבילה הגיעה" עם הגדולים, והרבה חיוכים ופינוקים עם נוקת, לפני שחתני קילח אותה (אצלנו) והם השכיבו אותה לישון. הגדולים נשארו לישון אצלנו, ובתי וחתני לקחו את הורי בחזרה ל'אחוזה' כשנסעו עם נוקת הביתה. 

בבוקר השלמנו את המשחק (שהופסק באמצע בגלל שישבנו לאכול), T הכין להם את ארוחת הבוקר המסורתית (קרפים - חציים עם גבינת שמנת וחציים עם נוטלה), ואז לקחנו אותם אל הורי (שם הם שיחקו בעיקר בגן השעשועים של 'האחוזה') בזמן שהלכנו לחדר הכושר.

חתני אסף אותם משם עוד לפני שסיימנו להתעמל, והם נסעו כל המשפחה ליום כיף בנמל תל אביב. 

אנחנו לעומת זאת רבצנו לנו במשך שארית השבת אחרי סוף השבוע העמוס והמעייף.

בינתיים גם אמא שלי מקוררת.

האמת שמאז שהורי חזרו ארצה וסוף סוף מתראים עם אנשים אחרים, הם נדבקים יותר מהוירוסים שמסתובבים. 

בארה"ב הם היו כל כך מבודדים, שלא היה להם ממי להידבק. 

מקווה שזה יעבור לה מהר. 

בני וכלתי ותינוקי יחזרו אלינו לקראת סוף השבוע (בחמישי או אולי רביעי בערב) ויישארו אצלנו כבר עד לטיסה שלהם חזרה בשבוע הבא. 

בששי כל המשפחה המורחבת תהיה כאן (כולל משפחתו של אחי והוריה של כלתי) כך ש-T מתכנן ארוחת ערב מפוארת. 

בינתיים ממשיכים בשיגרה שלנו, ונהנים ממזג האוויר הסתווי........

ללא געגועים

כמו שאמר חכמוד בחוכמתו המתוקה, "סבתא, עכשיו את לא מתגעגעת לאף אחד".



שלשום בערב סוף סוף הגיעו בני, כלתי ותינוקי לביקור בארץ.
בניגוד לכל החששות הטיסה עברה באופן חלק לגמרי, תינוקי נרדם בעריסה שהם שכרו מבעוד מועד (בעיקרון אפשר להמר שתהיה עריסה פנויה ללא תשלום, אבל הם החליטו לא להסתכן ושילמו מראש וזו היתה החלטה נבונה מאד), ישן שמונה מתוך 11 או 12 שעות הטיסה, התעורר במצב רוח מצוין - מלא עניין וסקרנות לכל מה שראה סביבו, והיה רגוע.

גם בהמתנה בטיסת ההמשך באיסטנבול הוא היה מרוצה על כלתי בתוך המנשא שלו, באמת הקלה עצומה.
התקלה היחידה קרתה דווקא כאן בשדה התעופה, כשלא הגיע הכיסא לרכב שהם הביאו איתם במיוחד.
זוג אחר שטס איתם לא קיבלו את העגלה שלהם, וב"איתור כבודה" נראו בהתחלה די חסרי אונים.

אנחנו כמובן חיכינו בחוץ כל הזמן הזה, כאשר הם מעדכנים אותנו בסטאטוס כל כמה דקות.
ההתלבטות היתה כמובן איך להגיע הביתה ללא כיסא לתינוק ברכב.
ידענו שהם מביאים איתם את שלהם ולכן לא הבאנו (כדי לא לתפוס מקום) את כיסא התינוק שיש אצלנו.
בכל מצב אחר היינו ממליצים להם למלא טופס אבידה, לנסוע הביתה ולחכות שיביאו לנו את האבידה ברגע שתנחת בארץ
התחלתי לחשוב על פתרונות כמו לבדוק אם למי מבין המוניות הממתינות בחוץ יש כיסא לתינוק, או אם אפשר לשכור רק כיסא מאחת מחברות השכרת הרכב............

אבל אז ביקשו מהם להמתין כמה דקות כי תיכף מגיעה עוד נאגלה של מזוודות, ואולי הכיסא האבוד נמצא ביניהם, ובאמת - הוא היה שם. לא ברור למה ואיך זה התעכב (הזוג עם העגלה כבר מזמן מילא טופס ונסע הביתה) אבל הכל הסתדר והם יצאו אלינו לזרועותינו הפתוחות והמחבקות - אחרי המתנה של שעתיים.

כל הזמן הזה תינוקי שמר על מצב רוחו הטוב, פיזר חיוכים, מילא את סביבתו במתיקות.
הוא שונא נסיעות ברכב אבל גם בנסיעה הביתה הוא היה יחסית רגוע, ומרגע שהגענו אלינו הביתה הוא הסכים לבוא אלי ועזרתי להם עם האמבטיה וההשכבה במיטה........בתקווה שיצליח לישון למרות הג'ט לג.

אז לא ממש, בלילה ההוא וגם בלילה הבא הוא התעורר כל שעה בערך, וחלק מהזמן גם רצה לשחק - כי מה פתאום חושך עכשיו....כך שלמרות שהם עושים ביניהם תורנות, אף אחד מהוריו לא ממש הצליח לישון כמו שצריך (עם ג'ט לג בעצמם) מאז שהגיעו. בסביבות שלוש בבוקר הוא נרדם "סופית" כאילו לשנת לילה. אבל מצב הרוח הוא נהדר.

אתמול התחיל מוקדם בבוקר, כאשר אני עשיתי בייבי סיטר לתינוקי משש בבוקר והם נסעו לשגרירות ארה"ב כדי למסור את הדרכונים שלהם לחידוש הויזות.
מילאתי באדיקות את ההנחיות לפתוח את התריסים בחדר שלו בשמונה בבוקר כדי שיראה שאור יום, וזה כמובן לא השפיע עליו בכלל. המשכתי בצייתנות להעיר אותו בעדינות בשמונה וחצי ולהאכיל אותו, ולמרות שהוא לא ממש הבין מה הסבתא הזאת רוצה ממנו "באמצע הלילה", הוא בסך הכל שיתף פעולה והיה מאד (אבל מאד!) חמוד.

החלפתי לו חיתול ושיחקתי איתו קצת והוא היה מתוק ברמות, ואז (שוב על פי הנחיות ההורים) אחרי שעה וחצי טיילתי איתו קצת בחוץ, הרגעתי אותו והשכבתי אותו לישון. והוא נרדם די מהר. בכל זאת אצלו בגוף עדיין לילה.

כשהם חזרו מהשגרירות הם אספו את הורי בדרך מ'האחוזה', ויחד בילינו בכיף ואז גם בתי הגיעה עם שלושת הילדים.
לזה חיכינו.
למפגש הזה בין האחים ובני הדודים. איזו התרגשות!

בילינו כך ביחד כל היום, הם נשארו כאן גם לצהריים (שאז הורי החליטו שמספיק להם ונסעו הביתה) וגם לארוחת ערב (בשלב זה גם חתני הצטרף אלינו).

היה יום קסום.
במשך יום שלם כל הילדים שלי וכל הנכדים שלי (ובחלקו גם הורי) היו כאן ביחד, ולא הייתי צריכה להתגעגע לאף אחד.
אושר צרוף.

כולם היו עייפים אך סירבו להיפרד.
התינוקות נרדמו פה ושם על פי הצורך, הנכדים הגדולים היו פשוט מקסימים איתם, ואיתנו, וזה עם זה, אמנם T ואני קצת קרענו את התחת עם הבישולים והשטיפות וכולי אבל היה כיף גדול.

היום היה כבר רגוע יותר, היינו בבית רק עם בני וכלתי ותינוקי ואחרי הצהריים הם יצאו לבקר אצל בת דודתה בראש העין ואנחנו נסענו לחדר כושר - עם הרבה מוטיבציה אבל לא הרבה אנרגיה.

הכיף הגדול, מעבר לכך שתינוקי פשוט מתוק ברמות על, הוא שגם הנוכחות של בני וכלתי נעימה וטבעית וקלה לגמרי. אין מתחים ואין עניינים. מלאת תודה גם על כך.

נראה לי שמחר הם יבלו את רוב היום אצל בתי, לנו יש עניינים וסידורים, בין היתר חתונה שאי אפשר שלא ללכת אליה (אנחנו לא ממש אוהבים ללכת לחתונות).
אבל עדיין יש את הבוקר יחד איתם, עם תינוקי המתוקי.........בהחלט אושר צרוף.

נגיפי סתיו

בחמישי הודיעה לי בתי שחמותה תגיע ל"תורנות סבתא" ואין צורך שאגיע.

האמת שמרגע ש'נוקת' התחילה ללכת לגן, קבענו שנגיע לסירוגין אחת לשבועיים, כל אחת מהסבתות, לאסוף אותה מהגן, להיות בבית כשהגדולים מגיעים (לבד!) מבית הספר, לתת להם ארוחת צהריים ולהיות איתם עד שחתני מגיע (מוקדם יחסית) מהעבודה.
אבל זה היה די תיאורטי.
בין השאר משום שבתי בינתיים עובדת בקליניקה הזאת רק שעה ביום חמישי, ולא יום שלם כפי שנהגה לעשות לפני הלידה. בבוקר ולא אחר הצהריים. כך שבכל מקרה לא משנה איזו סבתא מגיעה, נהיה בינתיים יחד עם בתי ולא במקומה.
וגם כי המחותנת החביבה שלי ידועה בהברזותיה (להגנתה ייאמר שיש לה עוד שישה נכדים מבנותיה והיא גם עדיין עובדת) ואני החלטתי לשריין לבתי את ימי חמישי למקרה שתזדקק לי בכל זאת.
אז מצאתי את עצמי פנויה לגמרי ביום חמישי, באופן מאד מפתיע.
מצד אחד זה איפשר לי להספיק דברים שלא תכננתי, מצד שני היה לי חסר הבילוי עם המתוקים הקטנים.

אבל התנחמתי בכך שהם יגיעו לארוחת ששי, והגדולים גם יישארו לישון.
זהו שלא.

בששי בבוקר בתי התקשרה לספר שהיא חולה (חום וכאבי בטן), 'נוקת' חולה (כנראה כנ"ל), וגם נשמותק מצונן נורא ומשתעל.
במקביל גם T התחיל להיות מצונן נורא, ובהתייעצות זריזה עם הורי הוחלט שגם הם לא יגיעו כדי שלא יידבקו.

בקיצור מצאנו את עצמנו לבד בששי. הקפאנו חלק מהמוצרים שתכננו לבשל, בישלנו את השאר (כדי שיהיה לנו וגם עבור בני ומשפחתו שיגיעו הערב, יום ראשון) ובעיקר נחנו המון.
בשבת אמנם הלכנו לחדר הכושר (T הרגיש יותר טוב) אבל מעבר לכך גם שבת עבר במנוחה שלמה.

בינתיים נשמותק מרגיש מעט יותר טוב, בתי מחלימה יפה ונוקת בריאה לגמרי ומרוצה מהחיים (ומקשקשת בקולי קולות בכל הבית לשמחתם של שאר בני המשפחה) אבל הוירוס עבר לחכמוד (חום והקאות)....
T עדיין מצונן ונראה שגם אני מתחילה קצת.........

ובני וכלתי עם 'תינוקי' כבר על המטוס בדרך לכאן.
בקיצור - שמח.
ואני מאד מתגעגעת לחכמוד, נשמותק ונוקת.

סתיו, סתיו, סתיו

עדכונים

זמני או לא, הבוקר ישראבלוג לא זמין - ובמקומו מקבלים את הדף הראשי של רשת 13.
באתי להגיב על אחד הבלוגים שאני עוקבת אחריהם, ו.....אין אפשרות.
אני יודעת שזה קרה כבר כמה פעמים ושכעוף החול האתר בכל פעם חזר לתחייה, אז לא מספידה אותו עדיין (מה גם שהודיעו שהוא עבר לידי הבלוגרים וימשיך באופן כזה או אחר בעתיד הקרוב).

סוף סוף הגיע התור שנקבע לי לפיסיותרפיה (אי אז ביולי) ועם הרבה התלבטויות הלכתי.
האמת שהופתעתי.
לאחר שאלון קצר לגבי הכאבים שלי ושיחה עניינית על היסטוריית הכתפיים שלי, הפיסיותרפיסטית התחילה להסביר לי בדיוק מה קורה שם בתוך המפרקים שלי ומדוע, הסבירה לי המון דברים שלא ידעתי על היציבה, והתחילה להדגים לי ולתת לי תרגילים לחיזוק שרירים (שלא ידעתי שהם קיימים) וגם הדרכה כיצד לבצע פעולות יום יומיות (למשל - לשבת ליד המחשב!) כדי למנוע את הצביטה החוזרת של הגידים שגורמת לי שוב ושוב לדלקות.
זה היה מאיר עיניים, ממש. עשרים שנה של דלקות חוזרות בכתפיים ומעולם אף אחד לא הסביר לי את העניין הזה.
יותר מכך - חלק מהפיסיותרפיסטים ואוסתיאופתים שטיפלו בי ונתנו לי תרגילים (אותם עשיתי באדיקות עד לפני שנה, כשחטפתי את הדלקת האיומה ההיא בכתף ימין) הנחו אותי לעשות פעולות שמזיקות לי, לא רק שלא עוזרות. מוזר.
אז לא שעכשיו בן לילה הכל בסדר - קשה ליישם את מה שהיא לימדה אותי.
בינתיים הצטרפתי לקבוצה מודרכת אצלה פעם בשבוע, שבה אני (ועוד כמה אנשים) מבצעת את התרגילים שהיא נתנה לי, היא משגיחה ומוודאה שאני עושה אותם נכון, ובכל פעם מוסיפה לי עוד.
מקווה לטוב.

במקביל חזרתי ליותר פעילות אירובית מאז סוף השבוע, מקווה שגם זה יעשה לי טוב.

ביליתי הרבה עם הנכדים בסוף השבוע שעבר, מתיקות בהתגלמותה ממש.
'נוקת' "חנכה" את האמבטיה שקניתי עבור 'תינוקי' ביום ששי, ונראה שהיא מאשרת שכיף להתקלח אצלנו.

ועכשיו כבר סופרת לאחור להגעתו של הבן עם הכלה ו'תינוקי' ביום ראשון הקרוב.

שוב טילים על ישראל - הפעם מצפון...
ועדיין הרוח היבשה המזרחית המעצבנת הזאת (רק קרה במקום חמה).......

ואף מילה על המצב הפוליטי

שנייה לפני שהטילים התחילו לעוף כאן...

נתנו קפיצה ספונטנית לאילת.
איך הדברים מתהפכים תוך שניות במציאות שלנו.
כבר יומיים שאנחנו דבוקים לרדיו ולטלוויזיה ולעדכונים מהאפליקציות השונות......
אבל בשבת לא היה לנו מושג שכל זה עומד להתרחש.

לקראת הצלילה של T במאלדיביים הוא רצה לעשות צלילת רענון, וגם לבדוק את החליפה החדשה שהוא הזמין בעלי אקספרס, ולנסות את המצלמה התת ימית שקנה.
בששי עוד ארחנו את כל המשפחה לארוחת ערב טעימה והנכדים ישנו אצלנו.
בשבת (אחרי ארוחת בוקר וסיפור ומשחק קלפים "רביעיות") החזרנו אותם הביתה, ועוד הספקנו להתארח לבראנץ' אצל חברתי האמריקאית לשעבר (החלטתי לקרוא לה שושנה) שאיתה חידשתי השנה את הקשר אחרי שאיבדנו זו את זו כבר לפני יותר מארבעים שנה.
T ואני פגשנו את בעלה לראשונה (T פגש אותה אי אז כשהוא עוד היה בצבא והיינו רק חברים) והמפגש היה באמת מאד נחמד.
משם יצאנו ישר לכיוון אילת.
פאדיחה קטנה היתה כשהתעלמנו מהנחיות WAZE - בא לנו לנסוע דרך מצפה רמון, והאפליקציה הפנתה אותנו כל הזמן לכיוון כביש הערבה. בדיעבד הבנו מדוע: בדרך למצפה היה מירוץ אופניים (כן! בחום הגדול הזה!) שעלה לנו בעיכוב של כשלושת רבעי שעה ובכל זאת סטייה בחזרה לכביש הערבה. על זה נאמר: נו, מילא.

הגענו לאילת אחרי שש בערב, וכבר מהדרך הזמנו מקומות במסעדה האיטלקית בה אכלנו בשנה שעברה עם 'המהנדס' ו'ביוכימיה' ונהנינו מאד.
T הזמין חדר במלון "הריף", בו הוא תמיד נהג להשתכן כאשר ירד לאילת לצלול. המלון החליף מאז שם ובעלות מספר פעמים (היה "אורכידאה הריף" ועכשיו "הרברט סמואל הריף") וגם עבר שיפוץ קטן (בעיקר כדי לעמוד בחוק הנגישות) אבל באמת שבאנו בלי ציפיות כלשהן.
פרט לקרבה למועדון הצלילה וגישה ישירה לחוף (בלי צורך לנסוע או לחצות את הכביש).

אז התברר שמועדוני הצלילה באילת השתנו לגמרי מאז ש-T צלל שם לאחרונה, וחלקם נסגרו או עברו מקום, ורובם עוסקים אך ורק בקורסים - ולא ממש ידידותיים לסתם צוללים שבאים לשכור מיכלים ולמצוא פארטנרים לצלילה (חייבים לצלול לפחות בזוגות, אם לא יותר. אסור לצאת לבד).

ביום ראשון T מצא את עצמו ללא באדי (בן זוג) ובסוף לקח צלילה מודרכת (בתשלום) בצהריים (צלילה אחת - כאשר במקור תכנן לצלול שלוש פעמים באותו היום) וגם זו לא לאתר שהוא רצה (קצא"א).
בנוסף התברר שחליפת הצלילה החדשה שלו קלה מדי, הוא לא לקח על עצמו מספיק משקולות, והמים כל הזמן העיפו אותו למעלה.........בקיצור זו היתה אכזבה לא קטנה.

בזמן הזה ירדתי אני לחוף של המלון, ואז התברר לי שאסורה בו הרחצה כי כולו מוקדש לספורט מים (גלשני רוח וגלשני עפיפון). הלכתי דרומה עד לחוף הרחצה הצמוד, אבל אז התברר שאני לא יכולה לשבת שם בצד על כסאות הנוח, כי השטח הזה שייך לקוראל ביץ' קלאב......בקיצור צריך ללכת עוד יותר דרומה ולשכור כסא נוח בחוף שבעצם מעבר לכביש של מלון ישרוטל ים סוף (שם שהינו לפני כמה שנים עם הנכדים).
לא סיפור אבל גם לא ממש הכיף של חוף ממש מתחת למלון.
היה חם ופשוט חזרתי לבריכת המלון, שהיתה כמעט ריקה, שם שחיתי וקראתי בצל (התחלתי את "before we were yours" מאת ליסה ווינגייט (ושוב תודה ל catededur 😍), עד השעה שבה היה אמור T לחזור מהצלילה, ועליתי לחדר.

בחדר המזגן היה כבוי, אז הדלקתי אותו ונכנסתי להתקלח. ואז כשיצאתי מהמקלחת ראיתי שהמזגן כבה, אז הדלקתי שוב, ותוך כמה שניות הוא שוב כבה. בדקתי שהדלתות כולן סגורות (כי ידוע שבבתי מלון פתיחת דלת/חלון מפסיקה את פעולת המזגן) אבל זה לא עזר. התקשרתי לקבלה. אחרי רבע שעה, משלא הגיע אף אחד התקשרתי שוב.

הגיע טכנאי חמוד ביותר (הזכיר לי מישהו - שחקן או זמר.....לא ברור) שניסה כל מיני דברים (כולל ביצוע מעקף כדי ששום דבר לא יגרום למזגן לכבות, גם לא פתיחת דלת) אבל ללא הועיל.
בינתיים T חזר ונכנס להתקלח ולשטוף את החליפה והציוד, וכשסיים יצאנו לשתות קפה ב"ארומה" (מתחת לישרוטל ים סוף) כאשר הטכנאי מבטיח לנו שאו שהוא יצליח לתקן את התקלה, או שיחליפו לנו חדר.

כשהיינו בארומה הגיע למייל של T קישור עם בקשת משוב על המלון.
אז הוא מייד התיישב לכתוב - גם שבחים על החדר המרווח והמקלחת המשובחת, גם על ארוחת הבוקר המצויינת (באמת אחת הטובות) אבל גם על תקלת המזגן.
תוך דקה מרגע שליחת המשוב, התקשרה אליו מנהלת המלון.
היא חיפשה אותנו בחדר, ומשלא מצאה התקשרה לנייד.
היא מייד הבטיחה שוב שהתקלה תתוקן או שנקבל חדר חדש, ובכל מקרה היא ביקשה לפצות אותנו.
T הסביר לה שאיננו מחפשים פיצוי, ואיננו מחפשים להתלונן סתם, והכל בסדר.

כשחזרנו לחדר הודיעו לנו שהצליחו עם המעקף ושהמזגן פועל כעת, ואחרי דקה הופיעה המנהלת ("אל תדאגו, אני לא עוקבת אחריכם") ושוב ניסתה לדחוף לנו פיצוי.
היא הציעה ארוחת ערב אבל אמרנו שיש לנו כבר הזמנה (אכלנו באותו הערב ב"ראנץ' האוס" של מלון רויאל ביץ - בשר משובח, מומלץ בחום). למחרת כבר עמדנו לעזוב ולנסוע הביתה, אז היא הציעה שנצא מאוחר ונאכל צהריים על חשבונם.
אמרתי ל-T שזה דווקא רעיון טוב, אולי הוא יצליח לדחוף עוד צלילה אחת בבוקר. הסכמנו.

המזגן אכן החזיק מעמד באותו לילה, וגם (בעזרתה הנהדרת של פועה והתמצאותה בקבוצות הצוללים בפייסבוק) מצאתי ל-T באדי לצלילה ליום שני בבוקר.
חוויית הצלילה באותו יום היתה שונה לגמרי, והיוותה תיקון לאכזבה של היום הקודם.
הם יצאו לקצא"א והפעם הוא לקח מספיק משקולות, ותוך כדי צלילה פתאום הצטרפו אליהם שני דולפינים שהתקרבו אליהם ממש והשתעשעו איתם שם מתחת למים............

בקיצור זה היה בוקר מוצלח ביותר. שמחתי ממש שהיתה לו הזדמנות שנייה.

יום שני בבוקר היה חם הרבה יותר מאשר ראשון (בעיקר כי נעלמה הרוח) ואחרי שהייה קצרה בבריכה עליתי בחזרה לחדר לארוז ולקרוא קצת..........ואז שוב הפסיק המזגן לפעול.
שוב התקשרתי לקבלה, ובלית ברירה חזרתי לבריכה. לא ניתן היה לשהות כך בחדר בחום הזה.

מנהל האחזקה של המלון הגיע אלי לבריכה לבשר לי שהתקלה תוקנה (והפעם באמת - יחידת הפיקוד פשוט היתה תקולה, והם החליפו אותה) ואני יכולה לחזור לחדר.
T חזר וירדנו לאכול במסעדת החוף "מיקונוס" על חשבון המלון. אמנם היה עדיין חם אבל החלה קצת בריזה, ואז שבעים וטובי לב בצענו צ'ק אאוט ויצאנו בחזרה הביתה.

בסך הכל היתה חופשה ספונטנית חביבה ביותר באילת, למרות תקלות פה ושם. והספקנו לחזור לפני שהתחיל הבלגן....
ומי יודע איך הבלגן הזה עוד יתפתח........
מקווה לשקט בדרום ובכל הארץ, באמת הגיע הזמן. 

שיפור בכל החזיתות

בגיזרת הבריאות חל שיפור בכל החזיתות.

החתולים כנראה הבריאו מהוירוס או שהבטן שלהם נרגעה כשהחלפתי להם את האוכל בחזרה לזה שהיו רגילים אליו, וההקאות נפסקו.
אני עדיין עוקבת אחרי היציאות שלהם (החתולה בוודאות כבר "סדירה", לגבי החתול ד' אני עוד לא סגורה על זה) וברגע שאהיה בטוחה שגם זה חזר לקדמותו אוכל להיות רגועה בחזית הזאת.

אבא שוחרר מבית החולים להמשך בדיקות (לא דחופות) במסגרת קופת חולים.
בביקור הרופאים שנערך אתמול (כשעדיין היה מאושפז) נעשתה לו בדיקה יסודית על ידי נוירולוג - אותה הוא עבר בהצטיינות יתרה, אפילו טוב יותר ממה שהם קוראים לו "תואם גיל".

לגבי סימני האירוע המוחי שנצפו ב-CT אמר הנוירולוג שזה אירוע ישן - כלומר לא מעכשיו, לא מהשנה בכלל - ושלו הוא היה משפיע על אבא, התופעות היו משפיעות בכלל רק על צד אחד של הגוף. מוזר מאד.

על תוצאות בדיקות הדם אמר רופא המחלקה שהן טובות יותר משלו עצמו.

הם ניסו להבין את תחושות הלחץ והכבדות בכפות הרגליים והחולשה בידיים (כאשר התברר שכל הזמן שהם התייחסו לזה כאל "נימול" זה ממש לא היה מדויק) והכבדות בראש ולעיתים תחושה של חוסר שיווי משקל - והמליצו על כיווני בדיקה של כלי דם (ואסקולרי), לב (למרות שהוא במעקב קרדיולוג כבר שנה ונאמר לו שהפרעות הקצב הקלות אינן משמעותיות ואין צורך בקוצב בשלב זה) ואולי חוליות הצוואר.

בקיצור כאשר שאלתי אם אי אפשר לבצע את כל הבדיקות האלה כבר שם במקום אם כבר הוא מאושפז, קיבלתי תשובה מנומסת אבל פסקנית שאין דחיפות וזה בית חולים ציבורי וחייבים לפנות את המיטה לחולים שזקוקים לאשפוז. אוקיי. מקובל.

הם גם המליצו שבכל זאת ימשיך להיות במעקב על ידי נוירולוג.
אז במכתב השחרור הם פירטו את הבדיקות המבוקשות וכיוון החקירה המומלץ, על פי סדר הדחיפות, ושלחו אותו הביתה, לשמחתו ולשמחת כולנו.

היום הוא כבר ביקר אצל רופא ה'אחוזה' שכתב לו הפניות לחלק מהבדיקות, וליתר בטחון הם גם קובעים תור לרופאה במכבי כדי לעדכן אותה ולקבל ממנה המלצות נוספות לגבי כיווני החקירה. משהו לא בסדר, וגם אם הוא לא מסכן חיים חשוב להבין מה ולטפל, אם אפשר.

אז חזרה לשיגרה כרגע, וטוב שכך, גם אם בכל זאת נותרה איזו דאגה בגלל סימני השאלה......

בגזרת הנכדים:
'תינוקי' מתנהג כאילו הוא עובר על איזה צ'קליסט ועושה וי כמעט בכל שבוע.
הוא כבר זוחל על הגחון בכל הבית, לא רק כדי למצוא את אחד מההורים (רודף אחריהם לחדר האמבטיה, למטבח, לחדר) אלא סתם כדי לשוטט ולגלות פינות חדשות (ומשום מה כמה שיותר חשוכות).
בנוסף הוא נעמד על ארבע ומתנדנד קדימה ואחורה (בתי היתה עושה את זה כשהתכוננה לזחילה....המון זמן התכוננה ככה ותכננה ובסוף כשניסתה הצליחה במכה ראשונה). בני מתפקע מצחוק בכל פעם שהוא רואה אותו עושה את זה. הילד הזה חמוד ברמות על ובאמת כבר מחכה שיגיעו לביקור (בסוף החודש!!!!).

'נוקת' מתפתחת לאט יותר מהבחינה המוטורית - לא בוער לה - אבל עדיין נמצאת בטווח הלגמרי תקין, מוצאת עניין גדול בכל מה ומי שסובב אותה (ומתגרה כשאוכלים לידה - ומבקשת טעימות), והכי מדהים הוא שגם כשמשהו מציק לה והיא בוכה, מספיק להתחיל לשיר לה והיא נרגעת ומקשיבה. הכי מצחיק זה כאשר מקריאים לה סיפור (וזה קורה הרבה, גם אני, גם הוריה, גם אחיה) - היא לא מסתכלת על התמונות בספר אלא על הפנים של מי שמספר. זה קורע.

עכשיו כבר שני לילות שהיא לא מצליחה לישון ברצף ובתי כבר מרגישה כמו זומבי, אבל המצב רוח של הקטנה בסדר - לא ברור מה מעיר אותה ככה כל הזמן.
אתמול כמובן התגייסתי לעזור, הגעתי מוקדם ושלחתי את בתי לישון בזמן שהשגחתי על 'נוקת' - אבל אז הגיעו חכמוד ונשמותק מבית הספר והעירו אותן. כמה שהם מנסים ללחוש, זה פשוט לא עובד.

סיפור מצחיק עם נשמותק: הוא בכיתה ב' והיה לו השבוע המבחן לאיתור מחוננים. בניגוד לכתבה שראינו בחדשות ערב קודם על הורים שמשתגעים לקראת המבחן הזה ומכינים את הילד ומאיצים בו "להיות מחונן" (שטות גמורה, לדעתי) - לנשמותק לא היה מושג שעומד להיות מבחן כזה, וכשבתי שאלה אותו אחרי הצהריים על המבחן הוא לא הבין למה היא מתכוונת.
"את מתכוונת לדפי העבודה האלה?" הוא שאל אותה.
"כן", ענתה לו, "כמה דפים היו?" הוא אמר שהיו 12 דפים, אבל כשאמרה שזה המון דפים, הוא אמר שממש לא המון.
"אז איך היה לך?" היא שאלה אותו, והוא אמר בסדר, וכשביקשה שיפרט, הוא אמר שהוא "עשה את הכל עד לעמוד שהיה כתוב לעצור, ואז הוא עצר, ואז הוא חיכה המון זמן".
"למה חיכית?" שאלה אותו בתי בחיוך.
"שכל שאר הילדים יגיע לעמוד העצור" הוא הסביר בנחת, בלי לקלוט שהוא פשוט גמר את החלק הראשון מהר מאד.
"ואז מה היה?" שאלה אותו בתי בחיוך.
"ואז נתנו לכולם את החלק השני, שהיה חשבון, והסבירו שלא חייבים לסיים אותו, ושכנראה לא נצליח לסיים אותו. ובאמת לא סיימתי, הגעתי לעמוד האחרון אבל לא סיימתי אותו בזמן שהיה".

ובכן לא יודעת אם סיפרתי כאן אבל לפני שנתיים נשמותק עבר אבחון והתברר שיש לו IQ של 139  - והציעו לו חוגי העשרה למחוננים, אבל הבוחנת לא מצאה חן בעיניו והוא ממש לא רצה, אז הם לא לחצו (למרות שלבוחנת לא היה קשר למורים בחוגים עצמם) ועזבו את זה.
מסקרן אותנו עכשיו איך זה יבוא לידי ביטוי במבחן בבית הספר (הבנתי שמי שעובר בהצלחה את השלב הזה ניגש למבחן נוסף).

מה שיפה זה שלילד אין מושג עד כמה הוא חכם.

אז אתמול עזרתי לבתי עם 'נוקת' וגם עזרתי לגדולים עם שיעורי הבית שלהם. בעצם עזרתי בעיקר לחכמוד שהתקשה בשיעורי הבית בגיאומטריה, וגם היה צריך לעבור על מבדק (בוחן) שבו הוא שגה כמעט בכל השאלות. בדיוק כמו לבתי, חשבון והנדסה קשים לו, ובנוסף קשה לו להתמודד עם קושי - אז זו היתה סאגה שדרשה הרבה אורך רוח לשבת איתו ולגרום לו להבין שהוא בעצם יודע, אם רק יירגע מעט.
אחר כך תירגלנו איתו אנגלית לקראת מבדק ביום ראשון, וגם ליוויתי אותו בשיעורי הבית באנגלית - בסך הכל הוא בסדר אבל חסר סבלנות ומצפה שהכל יילך לו בקלות. לא עוזר כמובן שנשמותק זורק פה ושם את התשובות (למרות שהוא עסוק במשהו אחר)....
נשמותק היה זקוק לעזרתי רק בשאלה אחת בתורה (היום היה לו טקס קבלת ספרי תורה) - הוא התבקש לומר איך אומרים בעברית יום יומית את המילה וַיַּ֔רְא. ביקשתי שיסתכל על המילה ויגיד לי מה היא מזכירה לו.........והוא מיד אמר "לראות". "וראה"....

כשלקחתי אותו לשיעור הפסנתר חכמוד ביקש להתלוות אלינו, וזה היה נחמד מאד. ואז נסעתי הביתה.
נקווה שיהיה סופשבוע שקט בכל הגזרות (גם הלילה 'נוקת' לא ישנה....), שאבא ירגיש טוב, שהחתולים ימשיכו להיות בריאים..........ושיחזור מזג האוויר הסתווי/אביבי שהיה בשבוע שעבר.

העיקר הבריאות

תענוג של סתיו. נעים במשך היום וקריר בלילות.
הייתי מוכנה שיישאר ככה כל הזמן, כאשר מידי פעם יורד גשם בלילה....מה רע?

בזירה הבריאותית יש עניינים גם אצל אבא שלי, וגם (להבדיל) אצל החתולים, בעיקר החתול ד'.

כיון שהורי (בעיקר אמא שלי) נמנעים מלדווח על כל דבר שקורה להם, הבנו באיחור די גדול שאבא שלי סובל כאבים קשים בגב, מתקשה ללכת, מתקשה לקום ולהתיישב.
באיחור עוד יותר גדול התברר ששבוע קודם לכן הוא נפל ממכשיר האליפטיקל בחדר כושר.
היא טענה שהכאבים לא קשורים לנפילה, כי הם התחילו כמה ימים אחריה, ושמיד אחרי הנפילה הוא הרגיש בסדר גמור.
באיחור גדול עוד יותר התברר שהוא נפל כי פתאום הרגליים לא נענו לו, התקפלו או נרדמו או שהוא נרדם - התיאורים שלו מאד לא ברורים. מה שהדאיג עוד יותר.

גם אני וגם גיסתי התגייסנו לשכנע אותו (אותם) לבדוק את העניין לעומק, ויפה שעה אחת קודם.
קודם כל לטפל בכאבי הגב שממש היקשו עליו לתפקד.
הוא נשלח לצילום שהחזיר תוצאות שאופייניות לגיל 85 ולא מדאיגות, ובלי משהו מעבר לזה.
הרופא באחוזה המליץ לו למרוח משחת וולטרן על האזור ולקחת משככי כאבים.
גיסתי קבעה לו תור אצל אורתופד פרטי שעוזר לספורטאים ושחקני תיאטרון הסובלים מכאבים לעמוד על הרגליים במהירות. כיון שיש לו גלאוקומה הוא אמר שאסור לו לקבל זריקות עם קורטיזון, אבל האורתופד אמר שיש לו חומרים אחרים שהוא מזריק מקומית שיכולים להקל על הכאב.

אבא שלי כנראה נבהל מהסכום (הסביר לגמרי בעיני) של 500 ש"ח שיהיה עליו לשלם לאורתופד הפרטי הזה, וקם למחרת בבוקר כמו חדש ללא כאבים. הוא הכריח את גיסתי לבטל את התור.

מה שכן, שתינו האצנו בו לקבוע עם נוירולוג - כי מה שמדאיג באמת בסיפור הזה הוא מה שקרה לרגליים שלו על האליפטיקל (שאגב מרגע שהפסיקו הכאבים הוא חזר אליו וחזר לכל פעילות הספורטיבית שלו).
לזה הוא הסכים, וגיסתי העבירה לו פרטים של נוירולוג שאחותה המליצה עליו, שניתן ללכת אליו כרופא מומחה פרטי ולקבל החזר ממכבי.
[המוטיב החוזר כאן הוא שלגיסתי ומשפחתה יש קשרים ענפים עם הקהילה הרפואית, ולכן הם אנשי המפתח כשצריך מישהו כזה.........(אוי כמה חסר לנו חמי ז"ל שהיה רופא מעולה בעצמו, דאג לנו ואבחן אותנו בחוש ובידע ובניסיון המעולה שלו,  וידע להפנות אותנו לבדיקות ולרופאים הרלוונטיים בעת הצורך?).]

כשאבי התקשר לנוירולוג והבין שהוא יצטרך לשלם לו קרוב לאלפיים ש"ח (ויקבל החזר חלקי בלבד ממכבי) הוא החליט לבקש הפניה לנוירולוג של מכבי.
בינתיים אתמול הוא הרגיש שכבד לו הראש אחרי הספורט, כבדות לו הרגליים, ויש גם נימול בכפות הידיים והרגליים. נו, מה עוד צריך כדי להבין שמוכרחים לבדוק?
הוא סיפר את זה לאח הראשי באחוזה, וההוא מיד רשם לו הפניה ל-CT במיון.
אבא התקשר אלי ובאתי לאסוף אותם.
לא אלאה בפרטים (שהשארתי אותם בפתח המיון ואז לקח לי יותר מחצי שעה לחנות בחניונים של בית חולים מאיר; שלקח יותר מארבע שעות להשלים את כל התהליך של בדיקות דם ו-CT ופענוח התוצאות), השורה התחתונה היתה שאשפזו אותו.
לא בנוירולוגית, חלילה (זו מחלקה מאד קטנה ומלאה לחלוטין בחולים) אלא בפנימית.
הגענו לבית החולים בעשר בבוקר. הוא קיבל מיטה במחלקה בארבע וחצי.
האמת? לא נורא יחסית למצב בבתי החולים בארץ.

גיסתי התנדבה להביא לו כמה דברים מהבית כשהיא תגיע לבקר אצלו לפנות ערב (אחי עבד עד מאוחר אתמול), אז אמרנו שאקפיץ את אמא הביתה לאחוזה, וגיסתי תעבור אצלה לפני שתסע לבית החולים.

ואז, כשנכנסו לאוטו הוא לא הניע. נאדה. אין מצבר. רק תקתוקים בזמן שאני מנסה לשווא להניע.
טוב, שינוי בתכנית. שלחתי את אמא הביתה במונית והתקשרתי למוקד שירות דרכים דרך הביטוח.
הם כמובן התחייבו להגיע תוך שלוש שעות.
אחרי שעה וחצי בערך של המתנה הגיע T עם כבלים והצליח להניע לי את הרכב.
הודעתי לשירות על ביטול - והם כמובן טענו שהם עוד שנייה עמדו להגיע אלי ושהביטול הזה יעלה לי 120 ש"ח בפעם הבאה שאתקשר אליהם. גם כן שירות VIP אלעק.....

נסענו הביתה, T מקפיד שאהיה לפניו לאורך כל הדרך לוודא שהרכב לא נכבה לי או משהו.
מלאך ה-T הזה.

בינתיים גיסתי הגיעה לאמא, לקחה מברשת שיניים, מטען לנייד, לבנים להחלפה...את הטיפות של הגלאוקומה וכו - והגיעה לאבא, שהיה דווקא רגוע ומבסוט. הוא אהב את ארוחת הערב שנתנו לו בבית החולים (במהלך היום כל הזמן פמפמתי אותם בכריכים וקרואסונים מ"ארומה") ובכלל נראה לי שלהיות בבית חולים, לכאורה מושגח ומטופל, הרגיע אותו מאד.

הלילה עבר שקט. אבא ישן כמו תינוק בבית החולים, ממש תופעת טבע האיש הזה. אני לעומת זאת התעוררתי בשלוש ומשהו בבוקר ולא הצלחתי להירדם במשך כשעה. ואז שוב נרדמתי קצת ואז שוב התעוררתי.
כנ"ל אמא.
בכל מקרה הבוקר אחי אוסף אותה ויהיה אצלו ואני אגיע לשם יותר מאוחר. מחכים עכשיו לשמוע מרופאי המחלקה מתכננים לבדוק הלאה.

בגזרת החתולים הם חטפו משהו שגורם להם להקיא כל הזמן.
הוטרינר טען בטלפון שייתכן שזה וירוס או כתוצאה מאוכל שונה (בפעם האחרונה שהזמנתי היה חסר הסוג שאני בדרך כלל קונה להם). הוא המליץ להחליף בחזרה לאוכל שהם רגילים לאליו, ואם המצב לא משתפר תוך כמה ימים לדבר איתו שוב.
בינתיים בזהירות רבה נראה שהמצב משתפר.......אבל נראה מה קורה היום, מחר.

בפינת חדשות הטובות הבחורה ששוחחתי איתה בטלפון באנגלית התקבלה למשרה הנחשקת, והודתה לי מאד. זה באמת מילא אותי סיפוק והייתי גאה בה מאד. אני בטוחה (וגם אמרתי לה) שתוך כדי עבודה עם אנגלית, גם בדיבור וגם בכתב, האנגלית שלה תמשיך ותשתפר עוד יותר. ממש ממש שמחה שהיא התקבלה, ושהיה לי אולי חלק קטן בזה.

אז ככה התחיל השבוע שהיה אמור להיות רגוע וללא תכניות...........נראה איך הוא ימשיך להתפתח

דרום איטליה 2019 - היומיים האחרונים

לאחר שהבנו שאין טעם להזיז את הרכב מהחניון, ירדנו בבוקרנו השני באמאלפי לחוף ותפסנו מעבורת לפוזיטנו.
גיאוגרפית פוזיטנו היפה נמצאת מערבית לאמאלפי, כלומר: כבר עברנו אותה בדרכנו לאמאלפי.
היא כולה חצובה בתוך ההר, ציורית ויפהפיה כמו כל האזור הזה, ויקרה רצח. כלומר - בין פי חמש לפי עשר מהערים האחרות בסביבה.
לכן החלטנו לא ללון בה, אבל בהחלט רצינו לטייל בה.

המעבורת הביאו אותנו תוך חצי שעה בערך אל היעד, ושם פשוט ירדנו אל החוף וטיפסנו במעלה רחובות העיר המתוקה הזאת, יחד עם עוד מאות (או אלפי) התיירים שפקדו אותה באותו הזמן.

משום מה אין לי תמונות מהעיר עצמה, רק מהנוף שלה מהמעבורת.
בהמשך היום תכננו לרחוץ בים, בחוף המקסים של פוזיטנו או באחד החופים של אמאלפי, אבל אז בדיוק התחלף מזג האוויר, נהיה מעונן וגם קצת קריר, וויתרנו.

חזרנו לאמאלפי ושוטטנו בה עוד קצת

ואז יצאנו לארוחת ערב בפיצריה שהמליצו לנו בעלי המלון.
ברור שטיפסנו לפחות שלושים מדרגות גם כדי להגיע אליה, אבל זה היה שווה לגמרי.
היא היתה ממוקמת במרפסת מקורה בסכך....משהו מתוק ודי רומנטי.
השירות היה מעולה, הפיצות היו טעימות, האווירה היתה נהדרת........

כמה דקות אחרי שהתחלנו לאכול התיישבו לא רחוק מאיתנו זוג גרמנים, שמרגע שהזמינו ועד שקיבלו את המנות שלהם לא הפסיקו לנעוץ בנו עיניים. לא ברור לי מה היה הקטע שלהם, אם הם היו רעבים ופשוט צפו בנו אוכלים או משהו אחר......
זה היה קצת קריפי....בלשון המעטה.

כמעט סיימנו לאכול כשהתחיל לרדת גשם.
בהתחלה הטיפות לא חילחלו את הסכך העבות שמעל לראשנו, אבל ליתר ביטחון סיימנו מהר לאכול ושילמנו, ואז נפתחו ארובות השמיים, הבריקו ברקים והרעימו רעמים וברד כבד ניתך.....וכל הסועדים רצו לתפוס מחסה.
חלקם התמקמו בחלק אחר של המסעדה שהיה בתוך הבניין, וחלק - כולל אותנו - נעמדו במדרגות וחיכו להפוגה.
כל הסועדים אמרתי? פרט לאותו זוג גרמנים שקודם נעצו בנו עיניים. הם המשיכו לשבת בגשם ובברד במקומם ואכלו בנחת את הפיצות שלהם. זה היה מחזה די סוריאליסטי, וכל המלצריות עמדו בצד (מתחת לאיזו תקרה) וצחקקו.

באיזשהו שלב הבנו שהגשם לא עומד להפסיק, ופשוט התחלנו לעשות את דרכנו דרך מסדרונות מקורים במקביל לרחוב הראשי, בכל פעם צלחנו עוד קטע ועוד קטע עד שהגענו לפיאצה שממנה מגיעים לחדר שלנו. את סוף הדרך כבר עלינו בגשם השוטף. זו בהחלט היתה חוויה. הגענו רטובים אך מרוצים מאד.

למחרת ביקשנו שיביאו לנו את הרכב מהחניון, ובינתיים ישבנו בבית הקפה המתוק בפיאצה, לגמנו קפה ונשנשו מאפה. למזלנו בשלב הזה לא ירד גשם, ויכולנו לשבת בחוץ.
יצאנו לתחנת המוניות, מקום המפגש עם ה"וָאלֶה", וחיכינו עוד קצת ועוד קצת......וכמובן שבזמן שהוא התמהמה התחיל לרדת גשם.
בסוף הוא הגיע ויצאנו לכיוון רָאווֶלוֹ, היעד הבא שלנו.

הכנסנו לתוכנת הניווט את וילה צ'ימברונה, שעל גניה היפהפיים קיבלנו המלצות מכמה וכמה אנשים.
באופן לגמרי לא מפתיע הובלנו למקום לא ברור, שממנו לכאורה היינו אמורים להמשיך ברגל (בטיפוס, איך לא? במעלה הר כלשהו) - התחלנו בטיפוס אבל מה שהטריד אותנו הוא שלא היו שלטים שמכוונים אל הוילה, לא היה שום אזכור שלה בשום מקום לאורך הדרך. זה נראה לנו חשוד מדי, ובשלב הזה שוב התחיל לרדת גשם - חזרנו לרכב ועשינו חישוב מסלול מחדש.

לאור חוסר האונים של תוכנות הניווט ולאור מזג האוויר ההפכפך, החלטנו לשים פעמנו תחילה למלון הבא שלנו, בעיר סקאלה, שממוקמת בדיוק מול ראוולו, על המדרון מעברו השני של וואדי יפה וירוק.

זו היתה עדיין שעת בוקר והבאנו בחשבון שעדיין לא נקבל חדר במלון, אבל קיוינו שנוכל להשאיר את המזוודות ולשבת בלובי - אם יש כזה, לא בכל המלונות בהם לנו היה לובי בכלל - עד להפוגה מהגשם.

אל המלון בסקאלה הובילה אותנו תוכנת הניווט בלי בעייה, לשם שינוי.
גם היתה לו רחבה לחניה (ללא תשלום או בתשלום נמוך יחסי, אם איני טועה).
ואי אפשר בלי מדרגות כמובן........

המלון הזה היה פעם מנזר, ממוקם (כמו כל העיר) על צלע ההר, ועם נוף עוצר נשימה.

במלון קיבלנו אותנו בשמחה וללא כל הסתייגות מן השעה. לא רק שנתנו לנו מיד את החדר (עוד מדרגות עד לאזור החדרים ועוד מדרגות עד לקומה עצמה.......בשלב זה כבר הכל היה קטן עלינו), אלא גם הושיבו אותנו לקפה (עוד היו אורחים שאכלו ארוחת בוקר בשעה זו).

החדר היה גדול (סוויטה משפחתית) גם אם מעט ספרטני (בכל זאת, מנזר לשעבר), והעברנו בו את הזמן עד שפסק הגשם ויכולנו לנסוע לראוולו מעבר לוואדי, שם חנינו בחניון מסודר והתחלנו את דרכנו לעיר עצמה, לווילה רופולו וסוף סוף גם (ברגל) לווילה צ'ימברונה. כאן כבר היו שלטים למכביר שהובילו אותנו בבטחה ליעדים שלנו.

לא מיצינו את כל העיר כי שוב התחיל הגשם, חזרנו למלון וחיפשנו בטריפ אדוויזר המלצות למסעדה בסקאלה.
מצאנו אחת ממש מומלצת שתי דקות מן המלון, שלחנו הזמנה לשולחן וחיכינו לתשובה.
שום תשובה לא הגיעה.
ראינו באתר שהמסעדה נפתחת בשבע וחצי, אז משלא קיבלנו כל מענה, פשוט יצאנו לכיוון כדי לבדוק מה קורה שם.
המסעדה היתה סגורה. הם לא טרחו לעדכן זאת באתר שלהם..........

כמה מטרים לידה היה מלון B&B בשם Pinguino שהיה נראה שיש לו גם מסעדה, והיא גם נראתה פתוחה (היה קשה להבחין בגלל הגשם).
הם קיבלו אותנו בחיוך ובאדיבות, והשירות שלהם היה מעולה - אבל ממש אי אפשר היה לאכול את מה שהם הגישו. כל מיני ואריאציות מוזרות של מאכלים (כמו פיצה עם צ'יפס....תפלה לגמרי) שממש לא הבנו מי חשב עליהם ומדוע.

בכל מקרה התחילה כבר סערה ממש בשלב הזה ומיהרנו בחזרה למלון.
כל הלילה הגשם שטף והרוחות נשבו בעוצמה ולמחרת הזהיר אותנו אחד מעובדי המלון לא לנסוע דרך ההרים כי הכבישים מלאים בסלעים ועצים שעפו ברוחות העזות.

היינו בדרכנו בחזרה לנאפולי, שם בילינו את היום האחרון ואת הלילה האחרון לפני טיסתנו, והאמת היא שרצינו לחזור מהר ככל האפשר, דהיינו: חיפשנו את האוטוסטראדה.
זה לא היה פשוט בכלל, ולפחות שלוש פעמים הובילו אותנו השלטים ותוכנות הניווט לכבישים שנחסמו (עקב עבודות תחזוקה, לא בגלל הסערה - אבל למה לטרוח לעדכן בווייז או בגוגל מאפס? מיותר!).
זה היה מתסכל מאד אבל לפחות הנופים היו מרהיבים.
לבסוף T הכניס למערכת הניווט יעד כלשהו ליד פומפיי, ואיכשהו זה עזר, והובלנו לאוטוסטראדה הנכספת. הגענו לשדה התעופה של נאפולי והחזרנו את הרכב, לקחנו מונית למלון (אותו צימר בו לנו בלילה הראשון שלנו בנאפולי), טיילנו מעט ברחובות העיר החמודה הזאת. זה היה יום ששי, ובניגוד ליומנו הראשון, שהיה יום ראשון כל העסקים היו פתוחים והרחובות שקקו עוד יותר חיים.
בלי להתבלבל אכלנו שוב באותה המסעדה בה אכלנו בערב הראשון, ואני אפילו הזמנתי בדיוק את אותה המנה של ניוקי א לה סורנטינה.....מעדן!
למחרת מונית לקחה אותנו לשדה וחזרנו הביתה שמחים וטובי לב. 

בא לי טוב הסתיו הזה

דומה שהעייפות והכבדות שליוו אותי בזמן החגים התפוגגו להם, ואני מרגישה שחזרתי לעצמי.
בכל זאת הבוקר עשיתי בדיקות דם. שיהיה.

בסוף השבוע שעבר נתפס לי הגב וגם כשהשתחרר המשיכו כאבים בגב התחתון - אבל בשבוע האחרון הקפדתי לעשות את תרגילי הבטן/אגן שבדרך כלל עוזרים עם זה וגם זה נרגע.
גם הכתף (טפו חמסה עיגולים) מרגישה שוב תחת שליטה (לא לקחתי כדור כבר יותר משבוע), וזאת למרות כל הפעילויות הרגילות (גיהוץ, אירוח, טיפול בנכדים). חדשות טובות? אולי.

נדמה לי שאני גם ישנה טוב יותר.

בשבוע שעבר פתאום הבנו שספארי הצלילה במאלדיבים ש-T הזמין לעצמו לחודש מרץ 2020 נופל בדיוק על תאריך החתונה של אחייניתי (בתו הבכורה של אחי).
זה קצת אירוני, כי T הוא שעזר להם למצוא ולנהל משא ומתן עם גן האירועים והקייטרינג, הוא זה שהדריך אותם - כאשר הדיעו להם פתאום שבטעות הם קבעו שני אירועים באותו תאריך וביקשו להעביר אותם לתאריך חלופי - כיצד לקבל מהם את מקסימום הפיצויים האפשריים ובכך להרוויח בסופו של דבר מן הטעות.
אבל כשהוא הזמין את ספארי הצלילה הוא כלל לא הסתכל ביומן, ולא הבין שהוא טס בשבוע של החתונה.
כן, גם על התאריך המקורי וגם על התאריך החדש.

וברגע הראשון הוא כלל לא חשב שהוא צריך לבטל את הנסיעה.
ומצד אחד זה נשמע הגיוני שהוא לא חייב להיות נוכח. והוא גם ככה לא סובל את האירועים האלה (כנראה משום שכל הקריירה שלו הוא ערך אירועים כאלה) והולך רק לאלה שהוא ממש ממש חייב ללכת.
אבל באופן יוצא דופן ולא ממש אופייני, אני הבנתי שזה לא יעבור הדבר הזה.

ואמרתי לו - בשקט וברוגע - שלהרגשתי הוא צריך לבטל, להקדים, לדחות.
ועזבתי את זה.
ולא ידעתי זאת אבל התברר שהוא התלבט, התבשל עם זה כמה ימים. ואז הודיע לי בוקר אחד שהוא באמת החליט לבטל.
וביקש שאעזור לו עם ביטול כרטיסי הטיסה.
ופנה לסוכן (שהוא גם חבר) של ספארי הצלילות והסביר את המצב, וביקש הצעה למועד חלופי.

אז עכשיו הוא מתוכנן לטוס בדצמבר, אמנם לא לאותו מסלול שהיה מתוכנן במרץ (שאז היה אמור לצלול בדרום המאלדיביים, שם הצלילה אפשרית רק בערך חודשיים בשנה), ולא יחד עם הסוכן ואשתו (שנוסעים במרץ), אבל ביאכטת הצלילה הכי חדשה והכי משוכללת (מבחינת ציוד) ומפוארת (מבחינת נוחות ופינוק) - וכל הסיפור עלה לנו $200 דמי (שזה לא מעט, אבל אנחנו צוחקים שנקזז את זה מהצ'ק שניתן לזוג הצעיר) דמי ביטול הטיסות. בטורקיש. כי לו היה מזמין דרך איירופלוט (הרבה יותר זול) הוא לא היה מקבל החזר בכלל.
וגם עכשיו הטיסות באיירופלוט הרבה יותר זולות, כמעט חצי מחיר - אבל עכשיו יש לי עוד סיבה מדוע איני רוצה שיטוס דרכם.

האחיינית הצעירה שלי (אחותה של הכלה) חטפה שלבקת חוגרת - מסכנה, סבל אמיתי. וכל זה שבוע לפני שהיא אמורה להתחיל תואר ראשון....

אבל אנחנו בסדר, הורי בסדר, הנכדים בסדר........
השבוע אירחנו את כולם בשבת בצהריים, והיה מאד נחמד - ואז חתני ובתי הודיעו שהם הבינו שאין באמת יתרון לארוחות צהריים על פני ערב - מבחינת נוקת ושעות השינה שלה - ולכן הם מעבירים את הארוחות בחזרה לששי ערב. מיותר לציין שכולם שמחו על כך, במיוחד הנכדים - שכך יוכלו גם להישאר לישון אצלנו אחרי הארוחה.

השבוע התחיל בסדר - בראשון בבוקר ביליתי זמן איכות עם נוקת ובתי, ולפני כן הספקתי גם לשוחח באנגלית עם המתאמנת של חברתי. היא עברה עוד שלב בתהליך הקבלה שלה לחברה הבינלאומית, ומחר אחרי הצהריים מתוכננת לה שיחת ועידה עם מנהלים מהחברה בחו"ל. אנסה לשוחח איתה גם מחר בבוקר לקראת השיחה.....ונקווה לטוב. האמת היא שמאז שהתחלנו לשוחח בטלפון באנגלית היא מאד השתפרה, וזה חיזק אצלי את ההבנה שמה שהיה בעיקר נחוץ לה זה ביטחון בעצמה, וגם כמובן תרגול. זה לא שיש לה דקדוק מושלם או אוצר מלים בשלוף - אבל האנגלית שלה מספיק רהוטה ומספיק זורמת, לדעתי, בשביל מה שהחברה צריכה מעובדת שמתוכננת לעבוד בישראל וגם להיות בקשר עם חו"ל. מקווה מאד שהיא תתקבל, זה יסב גם לי סיפוק רב.

T הזמין רובוט לניקוי חלונות וזה די להיט הדבר הזה.
הפתיע אותי שהוא הזמין אבל בין הכתפיים "המקולקלות" של שנינו לבין חוסר מקצועיותה המוכח של העוזרת בתחום הזה (ניסיתי, הדגמתי, הסברתי....לא ממש הלך) נראה לי בדיעבד שזו היתה רכישה נבונה.

הבוקר היה לי גם תור לעיסוי (מעולה!), וכעת אני ממתינה לטכנאי של הוט (הלך כנראה הממיר של חדר השינה)...........ומזג האוויר סתוויי ונעים....

בהמלצת בתי התחלתי לראות את הסידרה "חמישים" של יעל הדיה, בינתיים צפיתי בשני פרקים ואהבתי מאד. לא שמעתי ביקורות על הסידרה אבל בתי אמרה שהיא ובעלה (שלא מתקרבים כלל לקבוצת הגיל הזאת) מאד אהבו.

אז שיהיה המשך שבוע טוב