ובינתיים...

כרגע עדיין לא קורה שום דבר עם הניתוח של T, עדיין לא התקשרו לתאם תאריך.

הוא מרגיש טוב ואנחנו משתדלים לדבוק בשיגרה הברוכה שלנו כל עוד אפשר. 

נראה לי שעוד אכתוב מספיק על הנושא הזה ועל כל מה שמסביב, אז כרגע מרשה לעצמי להתעלם. כשזה יגיע, זה יגיע. 

אז חזרנו לישראל. 

איך שנחתנו קיבלנו הודעה ממשרד הבריאות שאנחנו בבידוד עד ליום שלישי בדקה לפני חצות או עד לתוצאה שלילית של בדיקת הקורונה. 

וזאת למרות שנחתנו בארץ ביום ראשון. הבנו שזה משום שהטיסה שלנו מתורכיה היתה אמורה להגיע בשני לפנות בוקר, וכך דיווחנו בהצהרה של משרד הבריאות לנוסעים נכנסים, ומבחינתם "24 שעות" זה עד לסוף היום של היום השני, בלי קשר לשעת הגעתנו. מילא. היינו בטוחים שברגע שהם יקבלו את התוצאה השלילית שלנו זה יתעדכן ונשוחרר לאלתר מהבידוד. 

חחחח. הצחקתי אותי. בפועל לא היתה שום תגובה לתוצאות הבדיקה, וזאת למרות שגם פמי הודיעו לנו שהיא שלילית עוד לפני שהספקנו להתעורר בשני בבוקר, ואפילו במכבי כבר התעדכנו ושלחו גם הם הודעה שיש תוצאות לבדיקה - וכשנכנסנו לוודא ראינו שזה מעודכן במערכת ואכן שלילי. למשרד הבריאות לא היה מושג מכל זה או שזה פשוט לא עניין אותו או שמשהו במערכות שלהם (יותר סביר) לא עבד כמו שצריך. 

בנוסף, קיבלנו גם סמס מהמשטרה, שאם אנחנו מוכנים שינטרו את הבידוד שלנו באופן אלקטרוני (באמצעות הטלפונים שלנו) שניכנס לקישור המצורף ונאשר. אחרת, הם כתבו, יישלח שוטר לביתנו לבדוק שאנחנו לא מפרים את הבידוד. 

אז נכנסנו לקישור והפלא ופלא - הקישור לא עבד. לא היו לנו הרשאות לאתר או משהו טכנולוגי שכזה. כל כמה שעות ניסינו ולמחרת שוב וזה פשוט לא עבד, אז ויתרנו. וכאמור גם אחרי שכבר התקבלה תוצאה שלילית לבדיקות שלנו לא שמענו כלום ממשרד הבריאות. אז התנהגנו כאילו ששוחררנו מבידוד. נסענו לפרופסור לאיכילוב, קפצנו לסופר ולירקן. ביקרנו אצל בתי. אף שוטר לא הגיע אלינו הביתה בשום שלב. 

רק ברביעי אחרי חצות קיבלנו מייל עם מסמך שמאשר ששוחררנו מבידוד. אוקיי. ורק הצלחנו להוריד את התו הירוק החדש.

אז על הביקור אצל הפרופסור כבר כתבתי, ומייד כשיצאנו מאיכילוב נסענו אל בתי והנכדים. הבאנו להם את המתנות שקנינו להם בחו"ל והיו הרבה חיבוקים וכיף גדול להיפגש, בצל העצב כמובן שלנו ושל בתי (חתני לא היה בבית) על הניתוח הצפוי. 

על הג'ט לאג התגברנו מייד (בעזרת המלטונין המצוין), וחזרנו להליכות הבוקר שלנו (כל אחד בנפרד במסלול שלו) ובחלק מהימים גם להליכת ערב קצרה ביחד. 

בשלישי היתה ל-T ולשותפנו הרצאה (במסגרת ההרצאות שהם נותנים מידי פעם כיועצים עסקיים) - T חשש מזה שעדיין לא היה לו אז תו ירוק מעודכן אבל כן היתה לו בדיקת PCR שלילית מראשון בערב אז זה היה אמור להיות בסדר בכל מקרה. ברם, אף אחד לא דרש מהם להראות תו ירוק או כל דבר אחר. 

ברביעי היו להם פגישות עם לקוחות - וזאת למרות שבספטמבר שוב לא שילמו להם (כי "לא היתה כמעט עבודה בגלל החגים אז לא היו כמעט הכנסות"). כמה עוד יועצים עסקיים היו מסכימים לעבוד ככה בחינם או בתשלום מופחת כל כך הרבה זמן? 

ברביעי אפילו הצלחתי להיפגש עם 'מחברת'. היה ממש טוב שוב להיפגש ולהתעדכן. היינו קצת בקשר גם מחו"ל דרך הוואטסאפ אבל אין מה להשוות בין זה לבין מפגש פנים אל פנים. 

א פרו פו וואטסאפ, כאשר קרתה תקלת פייסבוק הגדולה (בשני, נדמה לי) חשדתי לרגע שמארק צוקרברג רוצה להראות לעולם כמה הוא שולט וכמה אי אפשר בלעדיו. 

אני סיימתי  לקרוא את "איש ושמו אובה" ונהנית ומתרגשת מכל רגע. אני לא זוכרת מתי בכיתי ככה תוך כדי קריאה בספר, ולא רק בסוף. מההתחלה ולאורך העלילה. 

מחכה לי עכשיו ספר מד"ב שבני המליץ. האחרונים שהוא המליץ היו טובים אז אני סומכת עליו גם עכשיו.

התחלנו (עוד בחו"ל) לראות את "קליק בייט" בנטפליקס. לא יצירת מופת אבל לא רע בכלל. מלא עונות חדשות של סדרות התחילו עכשיו אז למרות שכמעט אין לי זמן לשבת לצפות, ברגע שזה כבר קורה יש הרבה מה לראות. 

בששי הזמנו את הורי ואת בתי ומשפחתה לארוחה כיפית וטעימה כרגיל. היה טוב להיפגש שוב ולחזור לשיגרה. חכמוד ונשמותק נשארו לישון, סוף סוף אחרי שבועות ארוכים שהם חיכו שנחזור, ובשבת בוקר בתי הגיעה עם שרי ואחר כך גם חתני הגיע לאחר שסיים את אימון הקרוס פיט שלו - והם נשארו עד הצהריים (אבל לא לצהריים). 

בתי וחתני רצו לשוחח עם T על הניתוח וכל מה שמסביב, ואני בינתיים שיחקתי עם שרי ואחיה. 

נשמותק היה עסוק בכתיבת סיפור, ועזרתי לו בהגהה וניסוחים והצעות לחלוקה לפרקים וכדומה. 

חכמוד ניגן מעט בגיטרה החשמלית (שקנינו לה בחו"ל כבל חדש ומיתרים חדשים) וגם בתופים.

שרי היתה עסוקה בעיקר בלהעסיק אותי ואותם. לנגן על התופים או איתי ביחד בפסנתר, או לעלות לחדר השינה שלנו ולהשתולל עם הדובים. היא במיוחד אוהבת את הדוב הכחול הגדול שקיבלתי מבני ובתי ליום הולדתי החמישים. 

כשהם הלכו אכלנו צהריים ועלינו לנוח, ואחר הצהריים היינו מוזמנים עם הורי לאחיינית1 ובעלה לדירתם החדשה.

היה כיף להיפגש איתם ועם אחי וגיסתי, שגם אותם לא ראינו מאז לפני ראש השנה. והדירה שלהם ממש יפה ומושקעת (היה להם מזל שבעלי הדירה הקודמים עשו שיפוץ גדול ממש לפני שמכרו ושהיה להם טעם מצוין). 

קבעתי לי השבוע הרבה מאד דברים עוד לפני הנסיעה, בעיקר כי הייתי בטוחה שבשבוע הראשון אהיה עדיין בבידוד. מתור למספרה ול'שנטי' ועד לטיפול שנתי לרכב -  ועכשיו גם הוספנו תור לחיסון נגד שפעת. 

את האוטו לקחתי הבוקר ואז קבעתי להיפגש עם 'שושנה', איתה לא נפגשתי כבר מעל לשנה. קבענו בבית קפה נחמד באזור התעשייה שם השארתי את הרכב, והיה טוב להתעדכן ולפטפט קצת. 

בנוסף סוף סוף עשיתי מעשה ויצרתי קשר עם פסיכולוג שקיבלתי עליו המלצות חמות, אבל ההמלצה הטובה ביותר מבחינתי היתה לראות את השפעת הטיפול אצלו על חברה קרובה. כיון שראיתי שאני מסתובבת במעגלים עם עצמי ולא מצליחה להחליט לאיזה מאמן/ת להתקשר, חשבתי אולי אחרי שנים של אימון לנסות שוב טיפול פסיכולוגי. השארתי הודעה והוא חזר אלי ואמר שהוא צריך לבדוק אם יש לו תורים פנויים, אז עכשיו אני מחכה לשמוע ממנו. 

אז כמו שאמרתי - חזרתי לסוג של שיגרה.

עד שאי אפשר יהיה. 

הרהורים על טיפול ותוצאות הביופסיה

ביום חמישי, כאשר T שוב הביע את תסכולו על כך שטרם הגיעה תשובה על הביופסיה, הצעתי לו לכתוב שוב לפרופסור. מה זה יכול להזיק? מקסימום יאמר שאין חדש. 

תוך שעה הגיעה תשובה. שיש תשובה. "שפיר", הוא כתב. ועוד הוסיף וכתב שהוא דיבר כבר עם מומחי הגאסטרו, שיזמנו את T להליך  ERCP נוסף (!), במקביל ל-MRI. וחתם ב-"תגיע אלי לביקורת אחרי כן".

"מזל שאמרת לי לכתוב לו" אמר לי T. מי יודע אם ומתי מישהו מהם היה יוזם פנייה אלי עם התשובה הזאת? 

ככה זה, כנראה. חייבים להיות אסרטיביים. פרו-אקטיביים. 

T חזר אליו במייל ושאל לשם מה ה-ERCP הנוסף, והפרופסור ענה די מהר:" המטרה להסתכל שוב, עדיין לא שקטים לגמרי". נו, ברור שלא שקטים לגמרי. כי יש עדיין כאבים. כי למרות שאיננה ממאירה, מסתובבת שם רקמה דלקתית שמקורה לא ברור וסיבותיה עוד פחות. 

T מיהר לעדכן את בני המשפחה והחברים שחיכו במתח לא פחות מאיתנו לתשובת הביופסיה, והם כולם מיהרו לשלוח הודעות ברכה ואימוג'ים של גביעי שמפניה וכובעי מסיבות - ורק אני לא הרגשתי הקלה בכלל. 

כן, ברור שדאגתי שהנה למרות תחושותיו של מומחה הגאסטרו שאמר כבר בתום ההליך "לא ראיתי שום דבר חשוד" בכל זאת יימצא משהו סרטני. אבל דווקא בשבועות האחרונים זה לא מה שהלחיץ אותי, כנראה. ולכן גם העובדה ששוב קיבלנו "שפיר" שימחה אותי אבל לא הרגיעה בכלל. אם כבר, באותו יום נכנסתי קצת לדכדוך (שלא לומר דכאון קל). 

והבנתי שאפילו עם המתח וכל ההמתנה, הייתי יותר שמחה, יותר חיונית בשבועיים / שלושה האחרונים מאשר באותו היום. בעצם מצבי הנפשי בשבוע האחרון רק הלך והתדרדר מאז ש-T התחיל לחוש מידי פעם שוב כאבים, אחרי שהיה שקט בגזרה הזאת שלושה שבועות שלמים. ודווקא עם התשובה השפירה, והמענה של הפרופסור: ממשיכים לעוד ERCP בנוסף ל-MRI, "עדיין לא שקטים לגמרי" היה המשפט שהפיל אותי. מצד אחד כל כך זהיר וכל כך אכפתי ולא מוותר על אבחנה יסודית ואמיתית - מצד שני כמו בוקס בבטן. חוששים שיש שם משהו מפחיד, מסוכן, קטלני - ולא מוצאים אותו. 

בעקבות התשובה, T התחיל לקדם את הטיסה שלנו לבוסטון, לבקר אצל בני, כלתי וסביבוני. עכשיו, הוא טוען, אין סיבה לבטל את הנסיעה הזאת. ואת התורים ל-MRI ול-ERCP הוא יארגן בהתאם, סביב מועדי הטיסה. 

במקור תכננו לשהות בביתם של בני וכלתי שבוע, לנסוע לטייל שבוע ולחזור אליהם לשבוע. התברר ש-T ממשיך לתכנן את זה, וכרגע בודק אפשרות של כמה ימים בניו יורק (כולל ביקור אצל בן דודו בניו ג'רזי) וכמה ימים בוושינגטון די.סי (שם טרם ביקרנו ביחד, למרות שאני כבר הייתי שם בילדותי ובנערותי כמה פעמים). 

מצאתי את עצמי נבהלת מהתכניות האלה, מסתייגת - וכרגע אני בודקת עם עצמי אם ייתכן שפשוט נתקע לי ה"סטארטר" בכל הקשור לנסיעות וחופשות - בין הקורונה לבין בריאותו של T - ואם אולי הגיע הזמן שאנסה לשחרר קצת. לזרום. 

אולי באמת לא ראוי לשים את כל החיים ב-HOLD בינתיים עד שדברים יתבררו, עד שייפתרו. עד שיסתדרו. אולי בכל זאת אפשר לחיות "לצד" בעיות הבריאות של בעלי היקר כמו שאנחנו חיים "לצד" הקורונה. להיערך (ביטוח רפואי לנסיעה - חובה!) , להיזהר, אבל לחיות. פשוט לחיות. נראה אם ואיך זה יצליח לי. לא בטוח.

אני קוראת עכשיו את הספר "אולי כדאי לך לדבר עם מישהו" ומוצאת את עצמי מהרהרת על העולם הזה של טיפול  פסיכולוגי או אימון רגשי, גם כמאמנת אבל בעיקר כפציינטית. מאז סוף שנות השלושים לחיי הייתי בטיפול או אימון במשך תקופות שונות למשך תקופות שונות אצל מטפלים ומאמנים שונים. אני לא רוצה לחשוב מי הייתי ואיך חיי היו נראים לולא תקופות טיפול/אימון אלה.

אני חושבת על התגובות השונות מאנשים שונים לספר הזה. למשל תגובה סופר מתלהבת של חברתי 'מחברת', שכתבה שהסיפור מתאר אותה - כפסיכותרפיסטית שגם עברה פרידה מטלטלת ובלתי צפויה מבן זוגה וגם הולכת לטיפול פסיכולוגי בעצמה - ממש במדויק. 

ומצד שני אני חושבת על תגובתה של אמא שלי, שקראה את הספר ואף המליצה לי עליו.

אמא אמרה, שהספר רק מוכיח לה (שוב) ש"טיפול פסיכולוגי זה סתם" או לא נחוץ או לא באמת עובד או...לא זוכרת את המילים המדויקות. פסיכולוגים, היא הכריזה בארוחת ערב משפחתית אחת, הם מיותרים ולא נחוצים. את זה, אגב, היא הכריזה מול אחיינית1, נכדתה האהובה, שבדיוק התקבלה סוף סוף להתמחות בפסיכולוגיה קלינית, לאחר שסיימה בשנה שעבר את התואר השני, וכאשר בתי (נכדתה הבכורה) היא פסיכולוגית מוסמכת כבר כמה שנים טובות. אבל לא נראה לי שהן נעלבו מסבתן או לקחו אותה יותר מדי ברצינות. הן מכירות את הסבתא שלהן. 

והאמת היא שטיפול פסיכולוגי או טיפול רגשי כלשהו לא באמת עובד בשביל כל אחד. לא כל אחד בנוי לזה. כדי לעבור טיפול מועיל ומשמעותי, הפציינט צריך להסכים להסתכל על עצמו באמת, להסכים להביט במראה שהמטפל מעמיד בפניו, ולכל הפחות לגלות לגבי עצמו סקרנות.

חלק ניכר ממי שמגיעים לטיפול עושים זאת בעקבות משבר או חווית קושי כלשהו בחיים. מעטים מגיעים לטיפול סתם מתוך רצון להכיר את עצמם טוב יותר. בדרך כלל קיים טריגר כלשהו. אבל גם כשמגיעים לטיפול, הרבה מאד פעמים עסוקים - לפחות בהתחלה - בדיבור על אחרים. או על גורמים חיצוניים, שהם אלה שהביאו למצוקה שממנו כרגע הם סובלים. אגב הפסיכולוגית שבספר, כאשר היא הופכת לפציינטית, היא לא שונה מכל אלה. גם היא מבלה שעות טיפול רבות בדיבור על מי שפגע בה (לא אעשה ספוילרים) ובכי ורצון לדבר עליו ועל הפגיעה הגדולה, ולוקח המון זמן עד שהיא מסכימה להתבונן על עצמה ולנסות להבין מה באמת קרה שם, מה החלק שלה במה שקרה, איך לקחת אחריות על עצמה - ובעקבות זאת, איך להתחיל להחלים ולעבור הלאה. וזאת מישהי שמיומנת בשיחות נפש, בדינמיקה של הטיפול הפסיכולוגי. 

אז לגמרי ברור לי איך יש אנשים רבים שממש קשה, עד בלתי אפשרי עבורם, להפיק תועלת מטיפול.

במקרה השבוע שמעתי ראיון בפודקסט  של שירלי יובל יאיר (ליהנות מהדרך) עם אחינעם ניני. זה היה ראיון מאד מעניין וכיסה הרבה מאד נושאים, אבל ספציפית תפס לי את האוזן משהו שהיא סיפרה, על כך שיש לה מן "מתג ON/OFF" שמאפשר לה לעבור הלאה כאשר קורה משהו שפוגע בה או מטלטל את עולמה. היא לא היתה בטיפול מעולם ולא מרגישה שטיפול יכול לעזור לה. כאשר קורה משהו בחייה, היא יודעת לכבות את המתג הזה (להדחיק, אפשר לומר) ולהמשיך בחייה בלי להתייחס למה שקרה, בלי צורך להתעכב, לדבר, להתמודד בכל מיני דרכים. אם אני חושבת על אמא שלי, בהקשר הזה, חוזר אלי משפט שהיא היתה אומרת הרבה (ועדיין אומרת) לאורך השנים: "snap out of it". כלומר "צאי מזה", אל תתבוססי ברגשות, אל תתעכבי בתוך מה שקרה, מה שפגע, מה שכואב - תתנערי ותמשיכי הלאה. 

זו דרך מאד פרקטית להתנהל בחיים, הבעייה היא כמובן שכל הדברים האלה שהודחקו לא נעלמו באמת, לא הלכו לשום מקום, והם צבורים מתחת לפני השטח ומשפיעים על חוויית החיים, משפיעים על התגובות שלנו לעולם ולמה שממשיך לקרות מכאן והלאה, לעיתים ממש תוסס מתחת לפני השטח ובמקרים מסוימים באיזה שהוא שלב גם מתפרץ - בין אם בהתנהגות, בין אם במחלה, במגוון דרכים. 

בהמשך הראיון, מספרת אחינועם ניני על כך שעל עצמה היא אינה מפחדת על עצמה ואינה דואגת לכלום ברמה האישית, אבל מתארת את החרדה הגדולה שלה לעולם. מה שמעסיק אותה הוא המאקרו. העוול שאנשים עושים זה לזה ולפלנטה. הכיבוש, כמובן, ההתחממות הגלובאלית. ועם כל ההערכה שיש לי לאמנית המוכשרת הזאת ולרצון הכן שלה להשפיע ולהיטיב, קשה לי שלא לקשור בין הדברים - בין מתג ה"ON/OFF" הזה שמתפעל אותה ברמה האישית רגשית, לבין העיסוק ברווחת העולם. 

זה הזכיר לי את הסרט "סקס שקרים ווידאוטייפ" כאשר הדמות של אנדי מקדואל יושבת על ספת הפסיכולוג ולא מצליחה לומר (אפילו לעצמה) מה כואב לה ומה מפריע לה במערכות היחסים שלה ובעולמה הרגשי, ורק מתעסקת בשאלה "מה עושים עם כל האשפה?" של כדור הארץ. 

טוב, באמת נסחפתי עם ההרהורים האלה. 

ברור לי שאני רוצה לחזור לטיפול כלשהו. אימון. משהו. לא ברור לי, משום מה, איזה סוג ואצל מי. וחוסר הבהירות הזאת מלווה אותי לעת עתה, ונראה לאן זה יבשיל. כמו שאני מכירה את עצמי, פתאום יגיע רגע שבו ארגיש שאני יודעת מה אני רוצה, וארים טלפון. 

גאות ושפל חליפות

רגעים טובים ורגעים פחות טובים, זו המהות של התקופה הזאת. 

ימים שבהם T מרגיש טוב לגמרי וימים בהם פתאום חולף בו כאב - לעיתים קל שחולף במהרה ולעיתים קשה שמותיר אותו שטוף זיעה. 

באולטרסאונד של אזור הערמונית, כליות וכו' בסך הכל לא היו ממצאים חריגים מדי אבל כן כתוב שהערמונית מוגדלת. הוא בכל מקרה יצטרך לחזור שוב על בדיקת ה-PSA (למרות שכאמור היא לא לגמרי מהימנה) לקראת התור הבא שלו אצל האורולוג. אגב נאלצנו לדחות את התור שקבענו כי באותו היום הוא עדיין יהיה מאושפז בעקבות ה-ERCP החוזר שקבעו לו. 

היינו אצל הפרופסור השבוע והוא אישר שהם עדיין מחפשים גידול, שזו הסיבה הכי סבירה למצב של T. הוא טוען שזה שלא מצאו עד עכשיו זה לא אומר שאין. הוא גם טוען שביצוע MRI כרגע לא ייתן אבחון טוב יותר מאשר ה-ERCP המתכונן כרגע, שהפעם יבוצע בעזרת סיב אופטי עם מצלמה שיוחדר למערכת העיכול. שיש מקום ל-MRI אם עדיין לא ימצאו שום דבר. 

T כרגע מרגיש שהוא סומך עליו, אבל בכל זאת נברר אצל מי אפשר יהיה לקבל אולי חוות דעת נוספת. 

אחרי הביקור באיכילוב נסענו ישר לבית של בתי, שלא היתה בבית, ולקחנו אלינו את נשמותק וחכמוד. שרי בגן ובתי בסדנת יוגה מרוכזת כל השבוע הזה, אז חשבנו שיהיה כיף לנכדים לבלות קצת איתנו במקום לרבוץ בבית כאשר היא עובדת, ביוגה, או צריכה להתרכז בשרי אחר הצהריים. אני יודעת שהיא כבר חסרת אנרגיות, בתי היקרה, ובאמת בין שרי לבין הקורונה, היא עוברת שנתיים מאד לא פשוטות, ללא חופשה אמיתית. עבור שרי אין לי כרגע מספיק אנרגיות, אני מודה, גם פיזית וגם נפשית,  אבל את הגדולים אני מוכנה לקחת כל שבוע. 

אז ביקשנו מהם לארוז בגדים להחלפה ובגדי ים, לקחנו אותם לארוחת צהריים במסעדה שהם מאד אוהבים (שבמקרה הם לקוחות של T) ונסענו אלינו הביתה. הם צפו בטלוויזיה בזמן שישנו צהריים, ואז לקחנו אותם לים. נסענו לחוף סירונית בנתניה, שם יש חניה ממש על קו המים - לא צריך ללכת הרבה או לעלות/לרדת הרבה - ושובר גלים, כך שלמרות שהיה סחף חזק והים היה די סוער, עדיין זה היה רדוד והגלים לא היו גבוהים ויכולתי להשגיח עליהם די בקלות. הם מאד מאד נהנו. הבאנו להם פירות, ונשמותק טרף כמעט את כל האבטיח, וחזרנו הביתה עייפים ומרוצים. T הכין להם חביתות וכריכים עם פסטרמה וסלט ירקות והם טרפו הכל בתיאבון רב ועלו מיד לישון לצפות בטלוויזיה במיטה שלנו, עד שעלינו לישון בעצמנו. 

למחרת כבר היו לנו פחות אפשרויות לעשות להם כיף, כי ל-T היתה פגישה אצל רואה החשבון בבוקר, ובצהריים היה לו האולטרסאונד של הערמונית, ולי היה תור לדיקור וטווינה אצל 'שנטי'. אז יצא שיצאנו וחזרנו לסירוגין כל הבוקר ולא ממש יכולנו לקחת אותם לאן שהוא או לעשות איתם משהו ממש כיפי. אמנם שנטי הציעה שאביא אותם אתי אליה, הילדים שלה היו בבית (מעט יותר צעירים מהנכדים שלי) ויש להם גם בריכה בחצר. אבל חכמוד - שנמצא כרגע בתקופה לא ממש חברותית - העדיף להישאר אצלנו בבית. הם גדולים, הם יכולים להישאר לבד, הם יודעים להעסיק את עצמם. היה בסדר.

חכמוד אפילו הלחין שיר חדש נוסף והפעם כתב את מילותיו לגמרי בעצמו. 

הוא קיבל בשורה ששימחה אותו אבל גם הלחיצה אותו מאד. אושרה ההעברה שלו לבית ספר אחר. בתי מזה זמן רב לא מרוצה מבית הספר שלהם, ובמיוחד לחכמוד היה חוסר מזל נוראי גם עם המורות שהיו לו בשנתיים האחרונות, גם המחנכות וגם חלק מהמקצועיות, ובעיקר עם הרכב הילדים בכיתתו. המצב היה עד כדי כך גרוע שהמון ילדים מהכיתה שלו עברו כבר בשנה שעברה ובשנה שלפניה לבתי ספר אחרים. חכמוד לא רצה לשמוע על מעבר או שינוי, עד לאחרונה, ובתי פשוט החליטה לפעול לבסוף ולבקש את ההעברה. היא ערכה הרבה בירורים ובחרה בית ספר שיעמוד בכמה קריטריונים חשובים. ראשית, שיש עליו חוות דעת טובה. שנית, שילדים מבית הספר הזה מיועדים לחטיבת ביניים שיש עליה חוות דעת טובה. חטיבות הביניים בהרצליה לא נקבעות על ידי מקום המגורים של הילד אלא על פי בית הספר היסודי שבו הוא למד. בנוסף עזר שחבר של חכמוד, שעזב את בית הספר שנתיים קודם לכן, לומדת בבית הספר החדש. וגם שהוא לא רחוק מדי מביתם, למרות שהיא היתה מוכנה להסיע אותו הלוך ושוב אם היה צורך בכך. בית הספר שנבחר ענה על כל הקריטריונים, והם קיבלו תשובה חיובית באותו הבוקר שבו אספנו אותם אלינו הביתה. חכמוד, שגם ככה הוא לחוץ וחרדתי וכאמור בתקופה לא כל כך טובה, לא היה מסוגל לחשוב או לדבר על שום דבר אחר במהלך היומיים שבהם הם שהו אצלנו. מה יהיה עם בית הספר החדש, איך יהיה, כמה שהוא לחוץ. ומשום שהיה לחוץ, הוא גם הוציא את העצבים שלו על נשמותק - שכבר רגיל לכך וסופג את זה בשקט - וזה מעציב אותי מאד בכל פעם מחדש. אני יודעת שבתי וחתני לא עוברים על זה לסדר היום וגם אני דואגת להבהיר לחכמוד שזה ממש לא בסדר מבחינתי ושאני לא מסכימה להתנהגות כזאת, וחכמוד לעיתים אף מודה שהוא מנסה אבל לא מצליח להתגבר על עצמו.....אבל זה באמת יותר חזק ממנו. ובסך הכל חלק גדול מהזמן הם מסתדרים ממש טוב ביניהם. אז אני תומכת בנשמותק כמה שיותר, שיידע שרואים אותו ושהוא לא לבד, ואני מקשיבה לחכמוד, שיידע שגם אותו רואים, ומבינים. אבל שזה לא בסדר ולא מקובל. 

למרות הכל הצלחנו לשחק טאקי וגם "רביעיות חיות" פעמיים (כמעט פעמיים, בפעם אחרונה הם הפסיקו באמצע בגלל אי הסכמה על משהו), ועד שחתני הגיע אחר הצהריים לאסוף אותם הביתה, הם יישרו את ההדורים ביניהם. 

בגזרת הספרים, מאוחר מדי התברר לי ש"כל מה שלא סיפרתי" הוא ספר די מדכא, שלא ממש מתאים להלך הרוח הנוכחי שלי. כלומר יותר מדי דומה להלך הרוח הנוכחי שלי. אבל אני כבר באמצע והוא כבר תפס אותי אז אצלח אותו עד הסוף. 

אחרי שהנכדים עזבו, נסענו אל 'שותפנו' ו'שריתה'. הם עשו שיפוץ לאחרונה בסלון ורצינו לראות איך זה יצא, וגם רצינו לחגוג את התקבלותה של בתם לבית ספר לרפואה בבאר שבע. תהליך הקבלה היה ארוך ומסובך ואף אחד לא האמין שהיא תתקבל כבר בפעם הראשונה שניסתה, אבל זה קרה וכולנו שמחנו מאד. מאז גיל 12, כאשר חלתה בסרטן ונלחמה והחלימה, היא ידעה שהיא רוצה ללמוד רפואה. זה לא היה פשוט, אבל היא התקבלה ואנחנו גאים בה מאד ומאושרים עבורה. 

ידעתי שבילוי בחברתם של שותפנו ושריתה יעשה טוב למצב הרוח של T, וגם לי זה עשה טוב. הם מאד תומכים בנו בתקופה הזאת, ועוזרים לנו, ואני יודעת שיש לנו על מי לסמוך. 

דווקא בשלוש בלילה שוב התעוררתי עם התקף חרדה - הצבת הזאת שלופתת את בית החזה והבטן שמתהפכת - ולמרות שהצלחתי להירדם למרות זאת, זה ליווה אותי גם כשהתעוררתי סופית בחמש. זה עדיין לא נרגע לגמרי אבל הליכה של שעה וחצי בחוץ, למרות החום ולמרות הלחות, עזרה מאד. 

שנטי המליצה לי על טיפות שעשויות לעזור עם החרדה הזאת, למרות שבהגדרה הן נועדו יותר נגד דכאון. אנסה לקחת ולראות אם זה עוזר, כי לא בא לי להתחיל עם תרופות פסיכיאטריות של ממש כמו ציפרלקס, אבל מצד שני אני מבינה שאני לא עוזרת ל-T או לאף אחד כאשר אני נכנסת לחרדות האלה, ואני גם חוששת שיש להן אפקט שלילי מתמשך על הגוף שלי. אז נראה. שנטי גם עודדה אותי לחזור לאימון או לנסות טיפול CBT או משהו כזה - שאולי יעזור לי עם זה. אני מאמינה שזה נכון אבל לא מצליחה להביא את עצמי להחליט. 

בינתיים הימים עוברים בסך הכל אנחנו מעבירים אותם בצורה חיובית ופרודוקטיבית - עד כמה שאפשר. לפעמים יותר קל, לפעמים פחות, אבל אין באמת ברירה. עושים מה שיכולים. 

T נהנה מאד לצפות בשידורי האולימפיאדה, וממשיך עם הספורט ואפילו עם עבודה - כאשר יש כזו - ומנסה לשמור על השיגרה שלו. 

גיסי ואשתו התגברו על הקורונה, הקלה מאד, שחלו בה בזה אחר זה, ושניהם כבר שוחררו רשמית מבידוד ומתחילים לחזור לשיגרת החיים שלהם. נראה מה יהיה עם הקורונה הזאת.