משום מה עלתה לי אסוציאציה של תקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים (קשישה שכמותי).
זוכרת את הגיוס (ואת אמא שלי בוכה כאשר נפרדה מאבא שלי שגויס למילואים, משוכנעת שזו הפעם האחרונה שהיא רואה אותו בחיים), זוכרת את מילוי שקי החול והדבקת בדים על כל החלונות (גרנו בירושלים, בקריית יובל, בבניין ללא מקלט).
הייתי ילדה בת שמונה אבל קלטתי היטב את תחושת החרדה מפני כליון. מפני השמדה.
הימים האלה שבין לקיחת הביופסיה מצינור המרה של T ועד לקבלת התוצאות מרגישים לי כמו זה. ואני יודעת שגם אם יתברר שה"ריקמה הפוליפואידית" תתגלה כממאירה נתמודד עם זה כי אי ברירה אחרת. ניכנס למלחמה על החיים, ואולי ננצח ואולי לא, אבל ההמתנה הזאת עושה לי שמות בגוף.
החרדה הזאת ששוטפת אותי כמה פעמים ביום, זו שלופתת את החזה והופכת את הבטן - היא משהו שאני כנראה צריכה להתיידד איתו, להכיר אותו, להסכים לחיות איתו למשך הזמן הקרוב לפחות. היא כאן כדי להישאר.
אני נושמת, עושה מיינדפולנס, עושה ספורט, מדברת על זה עם מי שאפשר לדבר איתו על זה - ומנסה להמשיך בשגרת חיי בין לבין עד כמה שאפשר.
אתמול אפילו הלכתי למספרה. היה לי תור שקבעתי מראש וראיתי שאפשר לקיים אותו. היום השתתפתי בלימודים בזום וזה היה מצוין. יכולתי להשתתף בתרגול (מכניסים אותנו ל"חדרים" בזום ואנחנו בתורות מאמנים או מתחזים לזוגות שבאים לאימון וזה ממש יוצא טוב ומשמעותי), כי הייתי בבית בחדר העבודה שלי בשקט שלי ובלי חולים ורופאים ואחיות סביבי כמו בשבוע שעבר.
אני ממשיכה עם ההליכות (מוקדם בבוקר) ועם חדר הכושר.
אני ממשיכה לאמן.
אני אפילו קצת קוראת, למרות שכאשר אני ככה בחרדות אז פחות מצליחה להתרכז בקריאה, ויותר צופה בסדרות או קוראת בלוגים או משחקת בטלפון.
לא פחות מהפחד מתוצאות הביופסיה נוכח פחד גדול ממצבו הפיזי העכשווי של T. ביום הראשון בבית היו לו כל מיני מיחושים ותחושת אי נוחות בבטן, וגם אתמול היו לו אחר הצהריים כאבים שהלחיצו את שנינו - אבל לא היה חום ולא צמרמורות ולא דימום חלילה (סימנים שמחייבים בירור רפואי) - אבל אחר כך זה נרגע, ולמרות שיש עדיין בלגן בבטן, הוא די משוכנע שמדובר עדיין בהתאוששות מתהליך ה-ERCP שהוא עבר ביום ראשון, ושזה יירגע עם כל יום שעובר. הלוואי.
בינתיים הוא "מתנהג יפה" ונח ולא מנסה לעשות דברים שעדיין אין סיבה שיעשה. זה, יותר מהכל, מוכיח לי שגם הוא מפחד. מפחד מעוד התקף של כאב, מעוד חסימה. לא פשוט.
בנושא אחר עדיין לא גיבשתי לי כל כך דעה לגבי ואריאנט הדלתה של הקורונה שמשתולל כאן. חכמוד קיבל הנחיה להיכנס לבידוד בגלל בת כיתה שהתגלתה כמאומתת - יותר משבוע אחרי שפגש אותה בפעם האחרונה. בתי נסעה איתו ועם נשמותק להיבדק במתחם של פיקוד העורף שהוקם בהרצליה, ושלושתם יצאו שליליים. מחר הוא כבר יוצא מהבידוד.
כיון שנכדיי מתחת לגיל 12 כולם אז אין להם אפשרות להתחסן, אבל אני מאמינה שכאשר יאושר החיסון לילדים הם ילכו להתחסן.
העיקר הבריאות, באמת שאין אמירה שהיא יותר נכונה ומדוייקת מזה.
ובתפנית חדה, בהקשר של מנויים במייל באמצעות follow.it, הבנתי מ-n_lee שכאשר נרשמים כמנויים במייל באמצעות הגאדג'ט שמטמיעים בבלוג ברירת המחדל היא לקבל את העדכונים גם כניוזלטר (news page) וגם כמייל שכולל את כל העדכונים בבלוגים שעשינו עליהם מנוי (news page).
כדי לשנות את ברירת המחדל הזאת (למשל לשנות את המנוי לקבלת מייל בודד עבור כל פוסט חדש בכל בלוג שעשיתי עליו מנוי) יש להיכנס לאתר follow.it עם המייל שאיתו עשיתם את המנוי, להיכנס בתפריט ל-reading -> feeds
מתקבלת רשימה של כל הבלוגים שעשיתי עליהם מנוי במייל.
עבור כל בלוג מסומן לי איזה סוג של מנוי עשיתי. ניתן לעשות "עריכה" (EDIT) ולשנות את סוג המנוי. אני ממליצה על מנוי על מייל בודד.
כאשר לוחצים על edit מקבלים מסך, וכשגוללים מעט למטה למרכז המסך בסעיף
output channels
רואים שברירת המחדל המסומנת היא קבלת מייל עם "חדשות" - כלומר קישורים לכל הפוסטים שפורסמו בעשרים וארבע השעות האחרונות בבלוגים שאתם מנויים עליהם
וגם בנוסף קישור ל"עמוד החדשות" שלכם באתר follow.it
אפשר להסיר את הסימון משתי האופציות האלה ובמקומן לסמן את הרובריקה האמצעית: קבלת מייל בודד עבור כל פוסט שפורסם בכל בלוג שעשיתם עליו מנוי בנפרד.
בסיום הבחירה יש ללחוץ על save settings כדי לשמור את בחירתכם.
לסיום בתפריט הראשי של אתר follow.it ניתן להיכנס להגדרות (settings)
בחלקו התחתון של המסך מופיעה אפשרות לשנות את אזור הזמן שלכם ואת השעה המבוקשת לקבלת מייל עדכון אודות פוסטים חדשים שפורסמו ביממה האחרונה.
בתקווה שזה עוזר קצת
