‏הצגת רשומות עם תוויות חרדה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חרדה. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 7 באוקטובר 2021

מאיגרא רמא לבירא עמיקתא

אתחיל בשורה התחתונה ואז אפרט: T צריך לעבור ניתוח ויפל (whipple). 
בתוצאות ה-MRI ראו שהיתה הגדלה נוספת של האזור החשוד בצינור המרה (בהשוואה ל-CT שנלקח ביוני).

הפרופסור דיווח שנערך דיון מקיף עם מספר רב של מומחים, כולל הסגנים שלו, מנהל מחלקת הדימות ומנהל מחלקת הגאסטרו והרופאים שביצעו ב-T את פרוצדורות ה-EUS וה-ERCP והגיעו למסקנה, שלמרות שלא מוצאים גידול בצינור המרה המוגדל - יש חשש סביר שהוא שם. ואם הוא שם הוא ממאיר. ואם הוא ממאיר הוא מהסוג הקטלני - כי באזור הזה (לבלב, מרה, כבד) הגידולים בדרך כלל קטלניים. 

"זה לא נראה טוב" הוא חזר ואמר, ויש להם הרבה מאד ניסיון. 
אפשר לחכות ולהמשיך לבדוק ולדגום כל כמה חודשים, אבל יש חשש שעד שימצאו - אם ימצאו - זה יהיה מאוחר מדי. גם ככה זה מסוכן. 
הוא לא יכול להגיד בוודאות שיש שם סרטן אבל הוא לא יכול להגיד בוודאות שאין. 
וממליץ על ניתוח. עם פתיחת בטן (לא לפרוסקופי). וזה ניתוח מסוכן, מסובך, ארוך. ניתוח עם סכנת סיבוכים. וכמובן עם סכנת תמותה מהניתוח עצמו.
זה ניתוח שבו בעצם כדי להסיר את הצינור המוגדל/חסום מסירים את התריסריון וצריכים ליצור מסלול חדש לחלק הזה של מערכת העיכול ולחבר אותה בחזרה לכבד, ללבלב ולמעי. 

T לא היסס לרגע. הוא אמר שהוא הולך על הניתוח. והאמת שגם אני, למרות שזה קורע אותי מבפנים, מבינה שהמתנה לראות "מה יהיה" היא לא משהו שאנחנו מסוגלים לעשות בשלב הזה. 

וכמובן שגם אם וכאשר הניתוח יעבור בשלום ובהצלחה, ההמשך הוא תלוי ממצאים. אם ימצאו את הגידול הסורר אז ישלחו אותו לבדיקה ויראו מה עוד צריך לעשות - כימותרפיה וכדומה. וגם התוצאות של זה לא מובטחות. 
בקיצור חרא גדול. 

אנחנו עכשיו מחכים לטלפון ממתאמת הניתוחים כדי לקבל מועד. 
ונושמים. 
ובינתיים מנסים להמשיך כרגיל בשיגרת יומנו. 

יום רביעי, 28 ביולי 2021

גאות ושפל חליפות

רגעים טובים ורגעים פחות טובים, זו המהות של התקופה הזאת. 

ימים שבהם T מרגיש טוב לגמרי וימים בהם פתאום חולף בו כאב - לעיתים קל שחולף במהרה ולעיתים קשה שמותיר אותו שטוף זיעה. 

באולטרסאונד של אזור הערמונית, כליות וכו' בסך הכל לא היו ממצאים חריגים מדי אבל כן כתוב שהערמונית מוגדלת. הוא בכל מקרה יצטרך לחזור שוב על בדיקת ה-PSA (למרות שכאמור היא לא לגמרי מהימנה) לקראת התור הבא שלו אצל האורולוג. אגב נאלצנו לדחות את התור שקבענו כי באותו היום הוא עדיין יהיה מאושפז בעקבות ה-ERCP החוזר שקבעו לו. 

היינו אצל הפרופסור השבוע והוא אישר שהם עדיין מחפשים גידול, שזו הסיבה הכי סבירה למצב של T. הוא טוען שזה שלא מצאו עד עכשיו זה לא אומר שאין. הוא גם טוען שביצוע MRI כרגע לא ייתן אבחון טוב יותר מאשר ה-ERCP המתכונן כרגע, שהפעם יבוצע בעזרת סיב אופטי עם מצלמה שיוחדר למערכת העיכול. שיש מקום ל-MRI אם עדיין לא ימצאו שום דבר. 

T כרגע מרגיש שהוא סומך עליו, אבל בכל זאת נברר אצל מי אפשר יהיה לקבל אולי חוות דעת נוספת. 

אחרי הביקור באיכילוב נסענו ישר לבית של בתי, שלא היתה בבית, ולקחנו אלינו את נשמותק וחכמוד. שרי בגן ובתי בסדנת יוגה מרוכזת כל השבוע הזה, אז חשבנו שיהיה כיף לנכדים לבלות קצת איתנו במקום לרבוץ בבית כאשר היא עובדת, ביוגה, או צריכה להתרכז בשרי אחר הצהריים. אני יודעת שהיא כבר חסרת אנרגיות, בתי היקרה, ובאמת בין שרי לבין הקורונה, היא עוברת שנתיים מאד לא פשוטות, ללא חופשה אמיתית. עבור שרי אין לי כרגע מספיק אנרגיות, אני מודה, גם פיזית וגם נפשית,  אבל את הגדולים אני מוכנה לקחת כל שבוע. 

אז ביקשנו מהם לארוז בגדים להחלפה ובגדי ים, לקחנו אותם לארוחת צהריים במסעדה שהם מאד אוהבים (שבמקרה הם לקוחות של T) ונסענו אלינו הביתה. הם צפו בטלוויזיה בזמן שישנו צהריים, ואז לקחנו אותם לים. נסענו לחוף סירונית בנתניה, שם יש חניה ממש על קו המים - לא צריך ללכת הרבה או לעלות/לרדת הרבה - ושובר גלים, כך שלמרות שהיה סחף חזק והים היה די סוער, עדיין זה היה רדוד והגלים לא היו גבוהים ויכולתי להשגיח עליהם די בקלות. הם מאד מאד נהנו. הבאנו להם פירות, ונשמותק טרף כמעט את כל האבטיח, וחזרנו הביתה עייפים ומרוצים. T הכין להם חביתות וכריכים עם פסטרמה וסלט ירקות והם טרפו הכל בתיאבון רב ועלו מיד לישון לצפות בטלוויזיה במיטה שלנו, עד שעלינו לישון בעצמנו. 

למחרת כבר היו לנו פחות אפשרויות לעשות להם כיף, כי ל-T היתה פגישה אצל רואה החשבון בבוקר, ובצהריים היה לו האולטרסאונד של הערמונית, ולי היה תור לדיקור וטווינה אצל 'שנטי'. אז יצא שיצאנו וחזרנו לסירוגין כל הבוקר ולא ממש יכולנו לקחת אותם לאן שהוא או לעשות איתם משהו ממש כיפי. אמנם שנטי הציעה שאביא אותם אתי אליה, הילדים שלה היו בבית (מעט יותר צעירים מהנכדים שלי) ויש להם גם בריכה בחצר. אבל חכמוד - שנמצא כרגע בתקופה לא ממש חברותית - העדיף להישאר אצלנו בבית. הם גדולים, הם יכולים להישאר לבד, הם יודעים להעסיק את עצמם. היה בסדר.

חכמוד אפילו הלחין שיר חדש נוסף והפעם כתב את מילותיו לגמרי בעצמו. 

הוא קיבל בשורה ששימחה אותו אבל גם הלחיצה אותו מאד. אושרה ההעברה שלו לבית ספר אחר. בתי מזה זמן רב לא מרוצה מבית הספר שלהם, ובמיוחד לחכמוד היה חוסר מזל נוראי גם עם המורות שהיו לו בשנתיים האחרונות, גם המחנכות וגם חלק מהמקצועיות, ובעיקר עם הרכב הילדים בכיתתו. המצב היה עד כדי כך גרוע שהמון ילדים מהכיתה שלו עברו כבר בשנה שעברה ובשנה שלפניה לבתי ספר אחרים. חכמוד לא רצה לשמוע על מעבר או שינוי, עד לאחרונה, ובתי פשוט החליטה לפעול לבסוף ולבקש את ההעברה. היא ערכה הרבה בירורים ובחרה בית ספר שיעמוד בכמה קריטריונים חשובים. ראשית, שיש עליו חוות דעת טובה. שנית, שילדים מבית הספר הזה מיועדים לחטיבת ביניים שיש עליה חוות דעת טובה. חטיבות הביניים בהרצליה לא נקבעות על ידי מקום המגורים של הילד אלא על פי בית הספר היסודי שבו הוא למד. בנוסף עזר שחבר של חכמוד, שעזב את בית הספר שנתיים קודם לכן, לומדת בבית הספר החדש. וגם שהוא לא רחוק מדי מביתם, למרות שהיא היתה מוכנה להסיע אותו הלוך ושוב אם היה צורך בכך. בית הספר שנבחר ענה על כל הקריטריונים, והם קיבלו תשובה חיובית באותו הבוקר שבו אספנו אותם אלינו הביתה. חכמוד, שגם ככה הוא לחוץ וחרדתי וכאמור בתקופה לא כל כך טובה, לא היה מסוגל לחשוב או לדבר על שום דבר אחר במהלך היומיים שבהם הם שהו אצלנו. מה יהיה עם בית הספר החדש, איך יהיה, כמה שהוא לחוץ. ומשום שהיה לחוץ, הוא גם הוציא את העצבים שלו על נשמותק - שכבר רגיל לכך וסופג את זה בשקט - וזה מעציב אותי מאד בכל פעם מחדש. אני יודעת שבתי וחתני לא עוברים על זה לסדר היום וגם אני דואגת להבהיר לחכמוד שזה ממש לא בסדר מבחינתי ושאני לא מסכימה להתנהגות כזאת, וחכמוד לעיתים אף מודה שהוא מנסה אבל לא מצליח להתגבר על עצמו.....אבל זה באמת יותר חזק ממנו. ובסך הכל חלק גדול מהזמן הם מסתדרים ממש טוב ביניהם. אז אני תומכת בנשמותק כמה שיותר, שיידע שרואים אותו ושהוא לא לבד, ואני מקשיבה לחכמוד, שיידע שגם אותו רואים, ומבינים. אבל שזה לא בסדר ולא מקובל. 

למרות הכל הצלחנו לשחק טאקי וגם "רביעיות חיות" פעמיים (כמעט פעמיים, בפעם אחרונה הם הפסיקו באמצע בגלל אי הסכמה על משהו), ועד שחתני הגיע אחר הצהריים לאסוף אותם הביתה, הם יישרו את ההדורים ביניהם. 

בגזרת הספרים, מאוחר מדי התברר לי ש"כל מה שלא סיפרתי" הוא ספר די מדכא, שלא ממש מתאים להלך הרוח הנוכחי שלי. כלומר יותר מדי דומה להלך הרוח הנוכחי שלי. אבל אני כבר באמצע והוא כבר תפס אותי אז אצלח אותו עד הסוף. 

אחרי שהנכדים עזבו, נסענו אל 'שותפנו' ו'שריתה'. הם עשו שיפוץ לאחרונה בסלון ורצינו לראות איך זה יצא, וגם רצינו לחגוג את התקבלותה של בתם לבית ספר לרפואה בבאר שבע. תהליך הקבלה היה ארוך ומסובך ואף אחד לא האמין שהיא תתקבל כבר בפעם הראשונה שניסתה, אבל זה קרה וכולנו שמחנו מאד. מאז גיל 12, כאשר חלתה בסרטן ונלחמה והחלימה, היא ידעה שהיא רוצה ללמוד רפואה. זה לא היה פשוט, אבל היא התקבלה ואנחנו גאים בה מאד ומאושרים עבורה. 

ידעתי שבילוי בחברתם של שותפנו ושריתה יעשה טוב למצב הרוח של T, וגם לי זה עשה טוב. הם מאד תומכים בנו בתקופה הזאת, ועוזרים לנו, ואני יודעת שיש לנו על מי לסמוך. 

דווקא בשלוש בלילה שוב התעוררתי עם התקף חרדה - הצבת הזאת שלופתת את בית החזה והבטן שמתהפכת - ולמרות שהצלחתי להירדם למרות זאת, זה ליווה אותי גם כשהתעוררתי סופית בחמש. זה עדיין לא נרגע לגמרי אבל הליכה של שעה וחצי בחוץ, למרות החום ולמרות הלחות, עזרה מאד. 

שנטי המליצה לי על טיפות שעשויות לעזור עם החרדה הזאת, למרות שבהגדרה הן נועדו יותר נגד דכאון. אנסה לקחת ולראות אם זה עוזר, כי לא בא לי להתחיל עם תרופות פסיכיאטריות של ממש כמו ציפרלקס, אבל מצד שני אני מבינה שאני לא עוזרת ל-T או לאף אחד כאשר אני נכנסת לחרדות האלה, ואני גם חוששת שיש להן אפקט שלילי מתמשך על הגוף שלי. אז נראה. שנטי גם עודדה אותי לחזור לאימון או לנסות טיפול CBT או משהו כזה - שאולי יעזור לי עם זה. אני מאמינה שזה נכון אבל לא מצליחה להביא את עצמי להחליט. 

בינתיים הימים עוברים בסך הכל אנחנו מעבירים אותם בצורה חיובית ופרודוקטיבית - עד כמה שאפשר. לפעמים יותר קל, לפעמים פחות, אבל אין באמת ברירה. עושים מה שיכולים. 

T נהנה מאד לצפות בשידורי האולימפיאדה, וממשיך עם הספורט ואפילו עם עבודה - כאשר יש כזו - ומנסה לשמור על השיגרה שלו. 

גיסי ואשתו התגברו על הקורונה, הקלה מאד, שחלו בה בזה אחר זה, ושניהם כבר שוחררו רשמית מבידוד ומתחילים לחזור לשיגרת החיים שלהם. נראה מה יהיה עם הקורונה הזאת. 

יום ראשון, 18 ביולי 2021

מפלס החרדה שלי

 היום מפלס החרדה שלי שוב בעלייה, מאז ש-T התחיל להרגיש פחות טוב אתמול והיום. 

בסך הכל הוא עדיין בסדר אבל התחילו מעט כאבים - ונראה לי שהוא כל כך פוחד מהכאבים החזקים שמספיק שמתחיל כאב קל והוא כולו כבר דרוך לקראתו. 

פתאום אני שוב ממש חרדה לקראת קבלת תוצאות הביופסיה - עדיין לא שמענו כלום אבל משום מה התחלתי להילחץ שמשהו לא בסדר. 

אז שוב הלב לפות בתוך צבת של חרדה ושוב הבטן מתהפכת ושוב הגרון מכווץ, וכל שנותר לי לעשות הוא לנשום ולנשום ולהסכים לתת לתחושות להציף אותי ולחכות שיתפוגגו מעצמן, עד שנקבל תשובות ונראה מה הלאה. 

בגזרת הקורונה גיסי כבר מרגיש הרבה יותר טוב אבל אשתו, שבדיקתה יצאה שלילית בשבוע שעבר, פיתחה סימפטומים היום. חום ושיעול. אז הם נוסעים לעשות לה עוד בדיקה. גם היא כמובן מחוסנת. 

אם עד עכשיו חששתי שלא נוכל לטוס להולנד או לארצות הברית (אוגוסט וספטמבר בהתאמה) בגלל מצבו של T ו/או בגלל הקורונה, עכשיו אני מתחילה לחשוב שאולי אני בכלל לא רוצה לטוס לשום מקום וזהו. נראה מה יהיה. 

דווקא סוף השבוע היה נחמד מאד. מאד מאד אפילו. בניגוד חד לתחושות שאני מתארת כאן. 

בששי בבוקר הגיעה לביקור ספונטני חברתי 'החתולה' שעברה איזה הליך רפואי קצר בנתניה (היא גרה בגבעתיים) אז מבחינתה זו היתה הזדמנות לראות אם אני בבית ורוצה להיפגש. אושר גדול. דיברנו הרבה בשנה האחרונה אבל לא התראינו שנה, לדעתי, והיה כל כך טוב לשבת ביחד ולדבר ולהתעדכן, וגם T הצטרף לשיחה מידי פעם. בכל פעם מחדש אנחנו כל כך שמחות להיפגש וכל כך מתכוונות לעשות את זה לעיתים קרובות יותר, ומקווה שבסוף גם נצליח. 

בערב הגיעו בתי עם חתני והנכדים וגם הורי והיה ערב נעים מאד וטעים מאד. 

הנכדים הגדולים נשארו לישון, לראשונה מזה מספר שבועות, וזה היה כיף גדול. כשכולם הלכו שיחקתי איתם "הרמז" ובאופן חד פעמי ויוצא דופן ניצחתי (וזאת למרות שחכמוד כרגיל רימה קצת). הם מאד פירגנו, ועלו לראות טלוויזיה במיטה שלי עד שעלינו גם אנחנו לישון. 

בבוקר הם קמו ממש מוקדם, עוד לפני שהספקתי לצאת להליכה, וכשחזרנו מההליכה T הכין להם פנקייקים ושוקו, ואז שיחקנו "החבילה הגיעה", ושוב ניצחתי, באופן מאד יוצא דופן, ושוב הם פירגנו. בתי הגיעה עם 'שרי' ומילאנו לה את הבריכה המתנפחת ואז הם הלכו והיתה לנו שבת רגועה בבית במזגן. 

בערב נסענו עם הורי לאחי לחגוג לאחיינית2 יום הולדת 24 - היה ממש ממש טוב להיפגש איתם ועם המשפחה המורחבת (אמא של גיסתי, אחותה עם המשפחה, החברה הכי טובה עם המשפחה) והיה אוכל טעים (שהיא הזמינה ממישהי שמבשלת נהדר). 

אפילו הנכדים שלי נהנו שם, למרות שמעט חששתי שישתעממו. כולם חיזרו אחר 'שרי' ואחרי תקופה קצרה של ביישנות היא התחילה לשתף פעולה וגם ליהנות מזה. נשמותק הציע את שירותי העיסוי שלו (יש לו ידיים נהדרות והוא גילה שהוא מעסה ממש טוב ומתגאה בזה) שזכו להרבה שבחים (בעיקר מצדה של אמא של גיסתי ואחותה). חכמוד שם לב לכיסא מתנדנד אחד וביקש מברג מאחי וסידר את זה, לקול תרועת כל מי ששם לב. בקיצור הם קיבלו הרבה מאד חיזוקים, וחזרו הביתה במצב רוח נהדר. 

קצת חששתי ככה ממפגש כל כך המוני ופוטנציאל למדגרת קורונה, אבל מה שיהיה יהיה, כנראה. נקווה לטוב. 

הבעייה היחידה היתה שהמזגן אצל אחי בבית פשוט מקרטע, לא עמד במשימה וכולנו נטפנו זיעה רוב הערב. הם הוסיפו שני מאווררים אבל זה עזר בעיקר למי שישב ממש מולם, ולא עזר ללחות. באיזשהו שלב T התחיל להרגיש לא טוב, וגם אז התחילו לו  קצת כאבים, כך שמהבחינה הזאת לא היה מוצלח. מקווה שהוא יהיה בסדר. 

בדיעבד נודע לי ש'שרי' כבר כמה ימים "מבשלת" איזה חום שעולה מידי פעם ויורד בחזרה, וקצת כעסתי על בתי שלא דיווחה לנו על זה לפני שהתחבקנו והתנשקנו איתה במהלך כל סוף השבוע. היום התקשרו מהגן שעלה החום ובתי שאלה אם אוכל לשמור עליה, וסירבתי בנימוס. לא מתאים, לא כאשר מצבו של T לא ברור. גם ככה כבר נחשפנו אליה ביומיים האחרונים, לא יפה. מה שכן, הסכמתי לקחת מחר את נשמותק לרופא שיניים. אז יש לי דיקור וטווינה אצל 'שנטי' ואחר כך נפגשת עם 'מחברת' ומשם נוסעת לאסוף את נשמותק. יום "עמוס" בסטנדרטים שלי. 

נקווה לבריאות טובה אצל כולם, אצל כולנו, ומה שיהיה - יהיה. 

יום חמישי, 1 ביולי 2021

תקופת ההמתנה (ועוד קצת מידע אודות follow.it)

משום מה עלתה לי אסוציאציה של תקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים (קשישה שכמותי). 

זוכרת את הגיוס (ואת אמא שלי בוכה כאשר נפרדה מאבא שלי שגויס למילואים, משוכנעת שזו הפעם האחרונה שהיא רואה אותו בחיים), זוכרת את מילוי שקי החול והדבקת בדים על כל החלונות (גרנו בירושלים, בקריית יובל, בבניין ללא מקלט).

הייתי ילדה בת שמונה אבל קלטתי היטב את תחושת החרדה מפני כליון. מפני השמדה. 

הימים האלה שבין לקיחת הביופסיה מצינור המרה של T ועד לקבלת התוצאות מרגישים לי כמו זה. ואני יודעת שגם אם יתברר שה"ריקמה הפוליפואידית" תתגלה כממאירה נתמודד עם זה כי אי ברירה אחרת. ניכנס למלחמה על החיים, ואולי ננצח ואולי לא, אבל ההמתנה הזאת עושה לי שמות בגוף. 

החרדה הזאת ששוטפת אותי כמה פעמים ביום, זו שלופתת את החזה והופכת את הבטן - היא משהו שאני כנראה צריכה להתיידד איתו, להכיר אותו, להסכים לחיות איתו למשך הזמן הקרוב לפחות. היא כאן כדי להישאר. 

אני נושמת, עושה מיינדפולנס, עושה ספורט, מדברת על זה עם מי שאפשר לדבר איתו על זה - ומנסה להמשיך בשגרת חיי בין לבין עד כמה שאפשר. 

אתמול אפילו הלכתי למספרה. היה לי תור שקבעתי מראש וראיתי שאפשר לקיים אותו. היום השתתפתי בלימודים בזום וזה היה מצוין. יכולתי להשתתף בתרגול (מכניסים אותנו ל"חדרים" בזום ואנחנו בתורות מאמנים או מתחזים לזוגות שבאים לאימון וזה ממש יוצא טוב ומשמעותי), כי הייתי בבית בחדר העבודה שלי בשקט שלי ובלי חולים ורופאים ואחיות סביבי כמו בשבוע שעבר. 

אני ממשיכה עם ההליכות (מוקדם בבוקר) ועם חדר הכושר. 

אני ממשיכה לאמן. 

אני אפילו קצת קוראת, למרות שכאשר אני ככה בחרדות אז פחות מצליחה להתרכז בקריאה, ויותר צופה בסדרות או קוראת בלוגים או משחקת בטלפון. 

לא פחות מהפחד מתוצאות הביופסיה נוכח פחד גדול ממצבו הפיזי העכשווי של T. ביום הראשון בבית היו לו כל מיני מיחושים ותחושת אי נוחות בבטן, וגם אתמול היו לו אחר הצהריים כאבים שהלחיצו את שנינו - אבל לא היה חום ולא צמרמורות ולא דימום חלילה (סימנים שמחייבים בירור רפואי) - אבל אחר כך זה נרגע, ולמרות שיש עדיין בלגן בבטן, הוא די משוכנע שמדובר עדיין בהתאוששות מתהליך ה-ERCP שהוא עבר ביום ראשון, ושזה יירגע עם כל יום שעובר. הלוואי. 

בינתיים הוא "מתנהג יפה" ונח ולא מנסה לעשות דברים שעדיין אין סיבה שיעשה. זה, יותר מהכל, מוכיח לי שגם הוא מפחד. מפחד מעוד התקף של כאב, מעוד חסימה. לא פשוט. 

בנושא אחר עדיין לא גיבשתי לי כל כך דעה  לגבי ואריאנט הדלתה של הקורונה שמשתולל כאן. חכמוד קיבל הנחיה להיכנס לבידוד בגלל בת כיתה שהתגלתה כמאומתת - יותר משבוע אחרי שפגש אותה בפעם האחרונה. בתי נסעה איתו ועם נשמותק להיבדק במתחם של פיקוד העורף שהוקם בהרצליה, ושלושתם יצאו שליליים. מחר הוא כבר יוצא מהבידוד. 

כיון שנכדיי מתחת לגיל 12 כולם אז אין להם אפשרות להתחסן, אבל אני מאמינה שכאשר יאושר החיסון לילדים הם ילכו להתחסן.

העיקר הבריאות, באמת שאין אמירה שהיא יותר נכונה ומדוייקת מזה. 

ובתפנית חדה, בהקשר של מנויים במייל באמצעות follow.it, הבנתי מ-n_lee שכאשר נרשמים כמנויים במייל באמצעות הגאדג'ט שמטמיעים בבלוג ברירת המחדל היא לקבל את העדכונים גם כניוזלטר (news page) וגם כמייל שכולל את כל העדכונים בבלוגים שעשינו עליהם מנוי (news page).

 

כדי לשנות את ברירת המחדל הזאת (למשל לשנות את המנוי לקבלת מייל בודד עבור כל פוסט חדש בכל בלוג שעשיתי עליו מנוי) יש להיכנס לאתר follow.it עם המייל שאיתו עשיתם את המנוי, להיכנס בתפריט ל-reading -> feeds


מתקבלת רשימה של כל הבלוגים שעשיתי עליהם מנוי במייל.

עבור כל בלוג מסומן לי איזה סוג של מנוי עשיתי. ניתן לעשות "עריכה" (EDIT) ולשנות את סוג המנוי. אני ממליצה על מנוי על מייל בודד. 

כאשר לוחצים על edit מקבלים מסך, וכשגוללים מעט למטה למרכז המסך בסעיף 

output channels
רואים שברירת המחדל המסומנת היא קבלת מייל עם "חדשות" - כלומר קישורים לכל הפוסטים שפורסמו בעשרים וארבע השעות האחרונות בבלוגים שאתם מנויים עליהם

וגם בנוסף  קישור ל"עמוד החדשות" שלכם באתר follow.it

אפשר להסיר את הסימון משתי האופציות האלה ובמקומן לסמן את הרובריקה האמצעית: קבלת מייל בודד עבור כל פוסט שפורסם בכל בלוג שעשיתם עליו מנוי בנפרד.


בסיום הבחירה יש ללחוץ על save settings כדי לשמור את בחירתכם. 

לסיום בתפריט הראשי של אתר follow.it ניתן להיכנס להגדרות (settings)

בחלקו התחתון של המסך מופיעה אפשרות לשנות את אזור הזמן שלכם ואת השעה המבוקשת לקבלת מייל עדכון אודות פוסטים חדשים שפורסמו ביממה האחרונה. 


בתקווה שזה עוזר קצת