כמו שקורה לי בזמן האחרון, סוף השבוע היה מורכב מאירועים טובים וגם פחות טובים.
ביום ששי בזמן הליכת הבוקר, כשעברתי ליד כלב רועה גרמני שישב על המדרכה (כנראה) ליד ביתו שבמושב סמוך ליישוב שלי, הוא קם ללא סיבה וללא התראה ונתן לי נשיכה קטנה בירך מאחור.
זה בא ממש משום מקום, והייתי כל כך בהלם שפשוט המשכתי ללכת. אחר כך חשבתי שהייתי צריכה לדפוק על הדלת שלהם ולדרוש לראות את החיסונים שלו, שלא לדבר על לנזוף בהם מדוע הם משחררים לרחוב כלב כזה שמתנפל על אנשים שעוברים סתם ככה ליד הבית. התלבטתי אם אני צריכה עכשיו לעבור את הוִיָה דולורוזה של קופת חולים - זריקת טטנוס ואולי אפילו סידרת זריקות נגד כלבת...והחלטתי (בניגוד לכל היגיון) שלא בא לי. חוסר אחריות משווע, אני יודעת. זו היתה יותר "מכה" עם השיניים שלו מאשר נשיכה, למרות שאחר כך T הסתכל וראה ששן אחת כן פצעה את העור וחדרה פנימה. מרחנו על זה יוד ומשחה אנטיביוטית, וליתר ביטחון בימים הבאים לקחתי יותר כורכומין מהרגיל (תחסכו ממני את ההטפות שכורכומין הוא תבלין ולא חומר אנטיביוטי) וקיוויתי לטוב. עכשיו יש לי שם חבורה לא יפה אבל זה בדרך להיעלם. אני מקווה.
בדרך כלל בהליכות שלי כל הכלבים שרואים אותי ניגשים אלי בשמחה לליטוף ולכן ההלם היה כפול ומכופל.
מאוחר יותר באותו היום ירדתי לחדר של בני, המכונה לאחרונה "חדר המוזיקה" - כי שם מערכת התופים של בני והפסנתר וכל הגיטרות ולאחרונה הנכדים יורדים לשם כמעט מידי שבוע כדי לנגן. לא הייתי שם כל השבוע והעוזרת לא ניקתה שם באותו שבוע כי נתתי לה לעשות דברים אחרים, אבל החתולה מבלה שם הרבה במהלך היום, ורציתי לוודא שהכל נקי ואין הפתעות. אז לא היו סימנים של כדורי שיער שהיא הקיאה (קורה לפעמים) אבל בשירותים הרחתי ריח די חריף של שתן. מתי שהוא היא החליטה "לסמן" שם - לא ברור לי מתי (כי היה ריח אבל הכל היה יבש), ואני חטפתי על זה את הקריזה.
T הסביר לי שחתולי הרחוב "מסמנים" טריטוריה מחוץ לחלון (זה חדר שחלקו מתחת לאדמה) וייתכן שזו הסיבה שהיא מצאה לנכון "לסמן" את הצד שלה. כך או אחרת פצחתי במבצע ניקיון יסודי שם וסגרתי את דלת החדר הזה, שלא תוכל להיכנס לשם. חדר האורחים (בקומה השנייה) כבר חסום בפניה, וכך גם המרתף (מאז שהפכה אותו לשירותים לפני כמה שנים, כשהיו בעיות עם ארגז הצרכים שלה) - כך ששטח המחייה שלה בבית הולך ומצטמצם אבל עדיין יש לה הרבה איפה להסתובב ולישון ולהתפנק ויש גבול לסובלנות שלי בכל הקשור לעשיית צרכים ברחבי הבית. עד כאן.
בששי הגיעו הורי ובתי ומשפחתה המתוקה לארוחת ערב כרגיל, וחכמוד ונשמותק נשארו לישון. בשבת בבוקר בא להם לראות סרט, ומצאתי בקודי את "קליפורד - הכלב האדום הגדול", שמשחק עכשיו בקולנוע, שאמנם היו לו רק כתוביות באנגלית אבל עם מעט הסברים ממני ומ-T הם הסתדרו עם זה. זה היה סרט מאד חמוד, מומלץ.
אחרי כן הספקנו לשחק עוד קצת ב"מונופול כרטיסי אשראי" - משחק בהמשכים שאנחנו משחקים כבר כמה שבועות ברצף, לפני שבתי הגיעה עם שרי. חתני דיבר עם T בטלפון ואמר שהם רוצים להיות איתנו גם הבוקר ולאכול איתנו צהריים (הודיע, לא שאל) והציע להביא בשר לעשות על האש. T צחק שיש מספיק אוכל מהארוחה של ששי ואין צורך, אבל בינינו לבין עצמנו תהינו לפשר ה"התנחלות" הזאת אצלנו. האמת? זה לא ממש הפריע לי אבל גם לא לגמרי התאים לי. דמיינתי לי את יום שבת קצת אחרת. אבל שתקתי.
חתני היה באימון עדיין אז יצאנו עם בתי והילדים לגן השעשועים הגדול והמושקע לא רחוק מהבית. היה חם אבל הם נהנו, וחתני הגיע בסוף האימון ופגש אותנו שם.
כשחזרנו הביתה הם עלעלו בהנאה באלבום התמונות החדש שסוף סוף הכנתי עבור השנה וחצי האחרונה. אני משתדלת להוציא אלבום פעם בשנה, אבל השנה עם כל מה שהיה עם T לא היה לי מצב רוח ולא היתה לי סבלנות לזה. אז סוף סוף הדפסתי אלבום מעודכן למשפחה שלהם, ועכשיו אני עובדת על אלבום לבני, כלתי וסביבוני. הם מצלמים הרבה הרבה יותר תמונות, כך שיותר קשה לבחור תמונות ולהחליט מה להכניס ומה לא. זה יהיה כנראה אלבום עב כרס ביותר.
בראשון בבוקר ירדנו לים המלח.
ביום הראשון לא הייתי בטוחה אם זו היתה החלטה נכונה, להזמין מחדש חדר במלון ולצאת לחופשה בעת הזאת. נראה היה לי ש-T במצב רוח משונה, שהוא הציע בכל זאת לנסוע בעיקר כי אני כל כך אוהבת את ים המלח, אבל שלא ממש בא לא. התבאסתי. גם מזג האוויר האביך לא תרם למצב הרוח הכללי.
הגענו למלון "לוט" ועוד לפני שנכנסנו לחניה ראינו שניים או שלושה אוטובוסים פורקים אורחים בפתח המלון. גם זה לא עזר למצב הרוח. אבל בלובי התברר שהם כולם יעשו צ'ק אין באופן מרוכז (גמלאי חברת החשמל וחברת מקורות) ולא עמדתי יותר מדקה בתור בקבלה.
למרות שהיה מוקדם עדיין, החדר שלנו כבר היה מוכן. שמו אותנו באגף החדש, בחדר יפה ומרווח שפנה לים, עם חדר אמבטיה גדול ויפה. בסך הכל היינו מרוצים.
את שלושת הימים הבאים בילינו בין בריכת מי המלח שבספא (המשופץ) לבין הבריכה (המחוממת ל-28 מעלות) לבין הים (אין על ים המלח! אין ! אין! אין!). יצאנו להליכות קצת לפני הזריחה בטיילת המושקעת - שזכרנו מהביקור הקודם באפריל. מהמלון שלנו ועד לסוף הטיילת בקצה הצפוני יש חמישה ורבע קילומטר. כך שהלכנו בכל בוקר בין שמונה לעשרה וחצי קילומטר. לא רע בכלל.
מי המלח והברום והאשלג שבאוויר והמנוחה באופן כללי שיפרו את מצב הרוח של T, ומהר מאד התחלנו ליהנות מהחופשה הזאת. גם בדיקות הדם הנוספות שהוא עשה בראשון בבוקר לפני שיצאנו לדרך - שהראו שיפור בתפקודי הכבד - והעובדה שהכאבים לא חזרו, כנראה עשו את שלהם.
כיון שבים המלח תמיד לוקחים חצי פנסיון (כי אין בינתיים בסביבה כל כך מענה מבחינת מסעדות) אכלנו גם את ארוחת הערב במלון, וכמו במלון הקודם (מילוס) גם כאן היא ממש לא היתה טובה. אני לא מצליחה להבין מה קשה כל כך בלהגיש ארוחת ערב טעימה, פשוטה אבל טובה. זה לא כל כך מסובך.
ארוחת הבוקר היתה מושקעת, לעומת זאת, בדומה לכל ארוחות הבוקר בכל המלונות בישראל. מהבחינה הזאת באמת אין על המלונות בארץ.
ירדנו לים המלח דרך ערד, אז החלטנו לחזור דרך ירושלים. הדרך יפה וזמן הנסיעה דומה - והיה נחמד לגוון קצת.
הנה כמה תמונות.....
היה כיף, והכי כיף בבית. החתולה ל' קיבלה אותנו בפעיות והתפנקות. טוב שנסענו וטוב שחזרנו.
