בשני בערב הגיעו אלינו הנכדים כבר ממש לקראת שעת השינה שלהם.
אחרי ארוחת ערב, אחרי מקלחת....ממש לנשק, לחבק, ולהכניס למיטות.
בכל זאת הם ביקשו לראות קצת טלוויזיה במיטה שלנו לפני שנעביר אותם למיטותיהם, ובאיזשהו שלב חכמוד התלונן כמה זמן לוקח לנו - סבא וסבתא - לבוא לישון כבר.
התעוררנו בנחת ובעצלתיים ביום שלישי בבוקר, עם החלק הכי טוב של כל הקייטנה הזאת: החיבוקים וההתכרבלויות של הבוקר.
כש-T שאל מה רוצים לארוחת בוקר הביטו עליו בפליאה: " קרפים כמובן". עם נוטלה. ואבקת שוקוליט. איזו שאלה?
"לא בא לכם לגוון קצת?" הוא שאל אותם. "אולי פרנץ' טוסט?", הציע....
"סבא, אני כבר לא בקטע של פרנץ' טוסט" פסק חכמוד, ו-T פנה להכין להם את המנה המועדפת העכשיווית.
בזמן שאכלו סיפרתי עוד סיפור עם תעלומה בלשית - והפעם התעלומה היתה קשה לפיצוח, גם T ואני לא ידענו, והנכדים פחות נהנו מזה.
הם סיימו לאכול ומיד התחילו לבנות בלגו - מן בית משוכלל עם חניה וחדרים ייעודיים שונים.....
וכש-T התפנה מכל מיני משימות שהיו לו, העמסנו את האופניים שלהם (בתא המטען) ושלנו (על המנשא) על הרכב ויצאנו לפארק רעננה.
בפעם קודמת שנסענו איתם ברכב (לקולנוע) T קיבל חור בראש מהשירים של סטטיק ובן אל שהם שמו ביוטיוב, אז הפעם מראש מצאתי את "פטר והזאב" (בקריינות של דן כנר) וכך נהנינו כולנו מסיפור + המוסיקה הקלאסית הנהדרת של סרגיי פרוקופייב ממש עד שהגענו לפארק.
חכמוד כבר שולט לגמרי באופניים, וכבר נסע עם חתני עשרה קילומטרים בשבתות...מהבית שלהם לפארק הרצליה ובחזרה. אבל נשמותק היה עד לא מזמן על גלגלי עזר, ועדיין חסרה לו המיומנות וגם הביטחון, וגם....יש לו פיוז מאד קצר.
התחלנו את הרכיבה בפארק ברחבה מעגלית, כדי להתחמם (תרתי משמע........למרות שיום שלישי היה היום הכי פחות לוהט השבוע) וכדי שנשמותק יצבור ביטחון.
זה היה ממש נחמד, עד שהילדים החליטו שהם כבר מוכנים לצאת לכיוון האגם בצידו השני של הפארק.
T וחכמוד יצאו לדרך ונעלמו מן העין, ונשמותק..........הוא התקשה. נפל. ניסה להתחיל ולא הצליח.
והיה מאד מתוסכל.
והיה לו קשה לשאת את התסכול שלו.
והוא צעק.
והוא בעט באופניים.
וכשניסיתי לעזור הוא דיבר אלי בבוטות ובגסות שלא ידעתי שהוא מסוגל להעלות על פיו המתוק, בדרך כלל.
האמת - הוא ממש הזכיר לי את אחי כשהיה קטן, וגם........את אבא שלי היום.
הסברתי לו ברוגע אבל בקול החלטי, שלא מדברים אלי ככה - ולא משום שהוא ילד ואני מבוגרת, אלא כי אנחנו לא מדברים ככה זה אל זה, לא זורקים פקודות ולא מדברים לא יפה - ואני מצפה שכל בקשה תישמע כבקשה ולא כפקודה.
גם הזכרתי לו שהוא רוכב מאד יפה וכבר התגבר על הרבה קשיים, ואם מידי פעם זה לא עובד - פשוט מנסים שוב ושוב ובסוף הוא יעשה זאת מצוין.
הוא לא היה במצב רוח להקשיב לי, אבל לאט לאט התקדמנו - את העליות עשינו בהליכה - בירידות הוא דהר יפה אבל הרבה פעמים נעצר וקיטר. ושוב קיטר.
כש-T וחכמוד ראו שאנחנו מתעכבים, T השאיר את חכמוד ליד האגם ובא לבדוק מה קורה איתנו.
הוא תפס פיקוד על נשמותק, בעדינות ובסבלנות ועם המון עידוד - הם הגיעו ברכיבה לצדו השני של האגם, שם כבר חיכיתי להם עם חכמוד
שתינו הרבה מים, ונשמותק נרגע ושיחק עם חכמוד בטבילת הידיים בתעלות המים שליד האגם.
היו שם המון ילדים שממש נכנסו לתעלות המים והשתכשכו להם - אבל הנכדים החנונים שלי רצו אלינו ושאלו בפליאה "סבתא, הם לא רואים שכתוב שאסור להיכנס?"
ככה זה, כבר בגיל הזה הם נחשפים לעובדה שאנשים עושים מה שהם רוצים, בלי קשר לכללים ולהוראות.......
כשפנינו לחזור, רכבנו חכמוד ואני מקדימה, ו-T נסע עם נשמותק - והכל פעל על מי מנוחות.
העלייה בדרך חזרה היתה קשה גם לחכמוד וגם לי - והרגשתי ממש כמו כשאני מתאמצת בחדר כושר!
כשהגענו בחזרה לרחבה, רכבנו עוד קצת ואז חכמוד השתעשע מעט במתקני הטיפוס של הפארק - ממש כמו נינג'ה קטן הוא טיפס שם על רשת שלשלאות וסינדות העץ..... - עד שנשמותק ו-T הגיעו אלינו, ואז רכבנו בחזרה לאוטו.
הילדים רצו לחזור הביתה לצהריים אבל ל-T היו תכניות אחרות.
בא לו להשוויץ עם הנכדים שלו אצל אחד מלקוחות הייעוץ שלו, בעל מסעדה בקרבת מקום.
הבטחנו שיהיה שם אוכל שהם יאהבו, ואכן כך היה.
ומאד מצא חן בעיניהם שבעל המסעדה הוא "חבר של סבא" ובזכות זה קיבלנו יחס מיוחד (התעקשנו לשלם, אבל הם התעקשו לתת לנו הנחה).
יותר מזה - ברחבה שליד המסעדה הזאת היו מזרקות שונות, וכאן כבר לגמרי התרנו את הרסן ואיפשרנו לקטנים להתיז על עצמם ולהתענג במים - וכשהגענו הביתה כולנו התקלחנו ונכנסנו למיטות עד שבתי הגיעה.
השארתי לה מפתח מתחת לשטיחון הכניסה, למקרה שנירדם, אבל לא ישנו.
היא היתה מורעבת וחיממה לעצמה אוכל, וכששאלנו איך היה בעבודה ענתה "בית משוגעים" - ולמרות שהיה לה יום קשה, צחקנו כולנו (כי היא הרי עובדת בבית חולים פסיכיאטרי לילדים....)........
בסך הכל היה יום כיף מאד. כולנו ממש נהנינו, אפילו נשמותק עם התסכולים שלו.
בתי טוענת שגם חכמוד היה ככה בגיל שלו, אבל אני זוכרת את זה מעט אחרת.
זה נכון שהוא היה נכנס להתקפים של בכי שלא הצליח לצאת מהם (ורק חתני תמיד הצליח להסיח את דעתו ולהרגיע אותו), אבל זה היה בגיל הרבה יותר צעיר, והם מעולם לא דיבר בגסות או בתוקפנות.....
אבל כל ילד עובר תקופות התפתחות, ואני מניחה ומקווה שגם נשמותק ילמד להתמודד עם התסכולים שלו. עם הורים כמו שלו - אני לא דואגת.
אחרי ארוחת ערב, אחרי מקלחת....ממש לנשק, לחבק, ולהכניס למיטות.
בכל זאת הם ביקשו לראות קצת טלוויזיה במיטה שלנו לפני שנעביר אותם למיטותיהם, ובאיזשהו שלב חכמוד התלונן כמה זמן לוקח לנו - סבא וסבתא - לבוא לישון כבר.
התעוררנו בנחת ובעצלתיים ביום שלישי בבוקר, עם החלק הכי טוב של כל הקייטנה הזאת: החיבוקים וההתכרבלויות של הבוקר.
כש-T שאל מה רוצים לארוחת בוקר הביטו עליו בפליאה: " קרפים כמובן". עם נוטלה. ואבקת שוקוליט. איזו שאלה?
"לא בא לכם לגוון קצת?" הוא שאל אותם. "אולי פרנץ' טוסט?", הציע....
"סבא, אני כבר לא בקטע של פרנץ' טוסט" פסק חכמוד, ו-T פנה להכין להם את המנה המועדפת העכשיווית.
בזמן שאכלו סיפרתי עוד סיפור עם תעלומה בלשית - והפעם התעלומה היתה קשה לפיצוח, גם T ואני לא ידענו, והנכדים פחות נהנו מזה.
הם סיימו לאכול ומיד התחילו לבנות בלגו - מן בית משוכלל עם חניה וחדרים ייעודיים שונים.....
וכש-T התפנה מכל מיני משימות שהיו לו, העמסנו את האופניים שלהם (בתא המטען) ושלנו (על המנשא) על הרכב ויצאנו לפארק רעננה.
בפעם קודמת שנסענו איתם ברכב (לקולנוע) T קיבל חור בראש מהשירים של סטטיק ובן אל שהם שמו ביוטיוב, אז הפעם מראש מצאתי את "פטר והזאב" (בקריינות של דן כנר) וכך נהנינו כולנו מסיפור + המוסיקה הקלאסית הנהדרת של סרגיי פרוקופייב ממש עד שהגענו לפארק.
חכמוד כבר שולט לגמרי באופניים, וכבר נסע עם חתני עשרה קילומטרים בשבתות...מהבית שלהם לפארק הרצליה ובחזרה. אבל נשמותק היה עד לא מזמן על גלגלי עזר, ועדיין חסרה לו המיומנות וגם הביטחון, וגם....יש לו פיוז מאד קצר.
התחלנו את הרכיבה בפארק ברחבה מעגלית, כדי להתחמם (תרתי משמע........למרות שיום שלישי היה היום הכי פחות לוהט השבוע) וכדי שנשמותק יצבור ביטחון.
זה היה ממש נחמד, עד שהילדים החליטו שהם כבר מוכנים לצאת לכיוון האגם בצידו השני של הפארק.
T וחכמוד יצאו לדרך ונעלמו מן העין, ונשמותק..........הוא התקשה. נפל. ניסה להתחיל ולא הצליח.
והיה מאד מתוסכל.
והיה לו קשה לשאת את התסכול שלו.
והוא צעק.
והוא בעט באופניים.
וכשניסיתי לעזור הוא דיבר אלי בבוטות ובגסות שלא ידעתי שהוא מסוגל להעלות על פיו המתוק, בדרך כלל.
האמת - הוא ממש הזכיר לי את אחי כשהיה קטן, וגם........את אבא שלי היום.
הסברתי לו ברוגע אבל בקול החלטי, שלא מדברים אלי ככה - ולא משום שהוא ילד ואני מבוגרת, אלא כי אנחנו לא מדברים ככה זה אל זה, לא זורקים פקודות ולא מדברים לא יפה - ואני מצפה שכל בקשה תישמע כבקשה ולא כפקודה.
גם הזכרתי לו שהוא רוכב מאד יפה וכבר התגבר על הרבה קשיים, ואם מידי פעם זה לא עובד - פשוט מנסים שוב ושוב ובסוף הוא יעשה זאת מצוין.
הוא לא היה במצב רוח להקשיב לי, אבל לאט לאט התקדמנו - את העליות עשינו בהליכה - בירידות הוא דהר יפה אבל הרבה פעמים נעצר וקיטר. ושוב קיטר.
כש-T וחכמוד ראו שאנחנו מתעכבים, T השאיר את חכמוד ליד האגם ובא לבדוק מה קורה איתנו.
הוא תפס פיקוד על נשמותק, בעדינות ובסבלנות ועם המון עידוד - הם הגיעו ברכיבה לצדו השני של האגם, שם כבר חיכיתי להם עם חכמוד
שתינו הרבה מים, ונשמותק נרגע ושיחק עם חכמוד בטבילת הידיים בתעלות המים שליד האגם.
היו שם המון ילדים שממש נכנסו לתעלות המים והשתכשכו להם - אבל הנכדים החנונים שלי רצו אלינו ושאלו בפליאה "סבתא, הם לא רואים שכתוב שאסור להיכנס?"
ככה זה, כבר בגיל הזה הם נחשפים לעובדה שאנשים עושים מה שהם רוצים, בלי קשר לכללים ולהוראות.......
כשפנינו לחזור, רכבנו חכמוד ואני מקדימה, ו-T נסע עם נשמותק - והכל פעל על מי מנוחות.
העלייה בדרך חזרה היתה קשה גם לחכמוד וגם לי - והרגשתי ממש כמו כשאני מתאמצת בחדר כושר!
כשהגענו בחזרה לרחבה, רכבנו עוד קצת ואז חכמוד השתעשע מעט במתקני הטיפוס של הפארק - ממש כמו נינג'ה קטן הוא טיפס שם על רשת שלשלאות וסינדות העץ..... - עד שנשמותק ו-T הגיעו אלינו, ואז רכבנו בחזרה לאוטו.
הילדים רצו לחזור הביתה לצהריים אבל ל-T היו תכניות אחרות.
בא לו להשוויץ עם הנכדים שלו אצל אחד מלקוחות הייעוץ שלו, בעל מסעדה בקרבת מקום.
הבטחנו שיהיה שם אוכל שהם יאהבו, ואכן כך היה.
ומאד מצא חן בעיניהם שבעל המסעדה הוא "חבר של סבא" ובזכות זה קיבלנו יחס מיוחד (התעקשנו לשלם, אבל הם התעקשו לתת לנו הנחה).
יותר מזה - ברחבה שליד המסעדה הזאת היו מזרקות שונות, וכאן כבר לגמרי התרנו את הרסן ואיפשרנו לקטנים להתיז על עצמם ולהתענג במים - וכשהגענו הביתה כולנו התקלחנו ונכנסנו למיטות עד שבתי הגיעה.
השארתי לה מפתח מתחת לשטיחון הכניסה, למקרה שנירדם, אבל לא ישנו.
היא היתה מורעבת וחיממה לעצמה אוכל, וכששאלנו איך היה בעבודה ענתה "בית משוגעים" - ולמרות שהיה לה יום קשה, צחקנו כולנו (כי היא הרי עובדת בבית חולים פסיכיאטרי לילדים....)........
בסך הכל היה יום כיף מאד. כולנו ממש נהנינו, אפילו נשמותק עם התסכולים שלו.
בתי טוענת שגם חכמוד היה ככה בגיל שלו, אבל אני זוכרת את זה מעט אחרת.
זה נכון שהוא היה נכנס להתקפים של בכי שלא הצליח לצאת מהם (ורק חתני תמיד הצליח להסיח את דעתו ולהרגיע אותו), אבל זה היה בגיל הרבה יותר צעיר, והם מעולם לא דיבר בגסות או בתוקפנות.....
אבל כל ילד עובר תקופות התפתחות, ואני מניחה ומקווה שגם נשמותק ילמד להתמודד עם התסכולים שלו. עם הורים כמו שלו - אני לא דואגת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה