החלטתי לעשות הפסקה באמצע תיעוד הטיול שלנו בארה"ב לטובת עדכונים של מה בעצם קורה איתנו מאז שחזרנו.
תחילה ענייני בריאות.
בעצם גם T וגם אני עוד היינו חולים בזמן שעלינו על מטוס חזרה לישראל. אבל כשעוד היינו בבוסטון T התכחש לזה וניסה להתנהל כרגיל, כולל התעמלות בבוקר, בישולים, קניות בסופר וטיפול בסביבוני וקיקה.
אבל גם לו וגם לי עוד היו בחילות וסחרחורות וכאבי ראש ובעיקר עייפות וחולשה גדולה. אני ישנתי הרבה, אמנם עזרתי עם הנכדים ועם הכביסות, שטיפת כלים וכו' אבל מעבר לזה לא יצאתי לשום פעילות ובעיקר רבצתי.
על המטוס ישנתי רוב הזמן וכשהתעוררתי בארץ התברר שאיבדתי את הקול. במשך יומיים הייתי לגמרי בלי קול. כבר לא היו סחרחורות או בחילות אבל התחיל צינון והרגשתי היטב את הגרון. זו היתה התפתחות מאד מוזרה של המחלה. לא ברור אפילו אם זו היתה אותה מחלה.
היה לנו מזל בטיסה חזרה כי בזכות מעמד ה"זהב" שלי ב"אל על" זכינו בשדרוג ל"פרמיום" והיה מאד מרווח ונוח והצלחנו שנינו לישון היטב רוב הדרך. גם היחס והשירות היו מפנקים יותר שם מאשר במחלקת תיירים רגילה. האוכל הוא אותו אוכל (בלתי אכיל כמעט מבחינתי) אבל הציעו לנו שתייה חריפה - מה שלדעתי לא מציעים בתיירים. אני לא בטוחה בכך כי אני ממילא לא שותה יין או משקאות חריפים כלשהם.
T המשיך להתכחש לכך שגם הוא עדיין חולה, ובנוסף כאב לו הגב מההשתוללויות עם קיקה בזמן שעדיין כאב הקרסול מההשתוללויות עם שרי עוד בניו יורק, וכיון שהוא לא הרגיש טוב - אבל לא הודה בזה - הוא היה עצבני. בכלל עם T, כאשר הוא עצבני או קצר בדרך כלל צריך לבדוק אם הוא לא מרגיש טוב או שכואב לו משהו. לא תמיד הוא אפילו מודע לזה.
אז כשנסענו ל"שבעה" לנחם את חתני T היה ממש חסר סבלנות. לא היו באותו זמן המון אנשים אבל היה די רועש, כמו בדרך כלל במשפחה של חתני, ו-T לא שומע טוב ועוד פחות מצליח לשמוע כאשר יש רעש.
מותו של אבא של חתני:
אז בשבעה חתני ישב עם חברים מהעבודה שלו שהגיעו לנחם ועם דוד שלו שישב לידו, ובחורה אחת במיוחד, חברה של אחות של חתני, דיברה ממש בקולי קולות - סיפרה על הביקור שלה בפוקט, דיברה על נוכחות רבה של מוסלמים שם ועל חוסר הנוחות שלה ללבוש בגדים חושפניים או לתת לבת שלה להסתובב עם בגדים חושפניים...לא יודעת בדיוק אבל היא חפרה על זה לא מעט וזה ממש הביא את T אל הקצה ... והוא קם והלך.
לי לא היה נעים כי בכל זאת, אתה בא לנחם - במיוחד מישהו בקירבה משפחתית כזאת - זה לא התפקיד שלהם לגרום לך להרגיש בנוח או להקדיש לך תשומת לב. אתה בא בשבילם, ואתה נשאר כדי לכבד את האבל שלהם. דיברתי איתו על זה בשקט בדרך הביתה, ולמחרת נסענו שוב ונשארנו קצת יותר זמן. שוב לא הצלחנו לדבר עם חתני עצמו כי הוא שוב ישב עם אנשים מהעבודה שהגיעו לנחם, אבל דיברנו עם אמא שלו, ונראה לי שזה עבר בסדר.
בכלל, אחרי הצער הגדול והבכי הגדול של חתני בהלוויה, השבעה היתה חוויה טובה עבורו. בנוסף לחברים ובני משפחה הגיעו לו הרבה מאד אנשים מהעבודה, גם עמיתים ובוסים וגם לקוחות. לא היה יום בלי נציגים ממקום עבודתו. זה מאד ריגש אותו.
בחזרה אלינו ואל הבריאות שלנו.
T סוף סוף הבין שגם הוא עדיין לא התאושש מהוירוס המרושע, והוריד הילוך. אנחנו לא יודעים אם זו היתה בסופו של דבר קורונה (כי לא בדקנו) או שפעת או וירוס אחר - לקח לנו כעשרה ימים / שבועיים לחזור לעצמנו.
בזמן הזה T סוף סוף הרים טלפון לרופא (הישראלי) שעזר לגיורא איילנד עם כאבי תופת שסבל מהם בעקבות ניתוח, קבע אצלו תור והתחיל טיפולים. אני לא יודעת בדיוק לומר אילו טיפולים אבל מדובר בכירופרקט ואוסתיאופט, והוא עושה כל מיני לחיצות ונותן לו כל מיני תרגילים ל"שיעורי בית". והוא טיפל גם באביו של מנהל הנכסים שלנו בארה"ב, ועזר לו מאד, וכך השגנו את הטלפון שלו.
אז T הפסיק בשלב זה את הטיפול קרניו סקרל שקיבל מהפיסיותרפיסטית שלנו, ומנסה את דרכו בטיפול החדש - ונראה מה יהיה. נקווה לטוב. בינתיים ההתקפים ממשיכים כל כמה ימים בעוצמות שונות.
לגבי הבית ביוון... T ממשיך להיערך לארגון הבית החדש ביוון, משלים רכישות און ליין לתכולה של הבית - לאחר קבלת אישורים עבור כל דבר משותפנו ושריתה כמובן - ובשבוע הבא הוא ושותפנו טסים לשם להתחיל לקבל את הריהוט, מוצרי החשמל, מצעים...וכולי, ולסדר הכל.
בנוסף הם ינסו למצוא מישהו מקומי שיטפל בבית ויהיה הנציג שלנו שם לכל מה שצריך. הם התחילו כבר לדבר עם מישהו שסוכן הנדל"ן שלנו המליץ עליה, אבל למרות שהיא נחמדה מאד ויש לה הרבה רצון טוב ומוטיבציה, לא בטוח שמה שהיא מציעה הוא מה שאנחנו זקוקים לו. לא מדובר בבית שהוא רק להשכרה, אלא במקום שישמש גם אותנו ואת המשפחות שלנו, ולכן הסטנדרט המקובל עבור דברים כאלה לא ממש מתאים לנו.
מה עוד?
מאז שחזרנו כבר הספקנו לארח את הורי ואת בתי והמשפחה לארוחת ששי. הורי נראים נהדר (טפו חמסה עיגולים) והיה מפגש מהנה וטעים.
המטפלת של הורי הודיעה שהיא עוזבת לאיטליה בקרוב, כך שבקרוב נצטרך למצוא לאבא מטפלת חדשה. מצד אחד הוא מרגיש שהוא לא ממש זקוק למטפלת עכשיו, במצבו הנוכחי. אבל מצד שני יש הרבה דברים שהוא ואמא כבר לא ממש מסוגלים לעשות לבד בבית, ואנחנו יודעים מה זה לחפש מטפלת מעכשיו לעכשיו כשכן צריך, וממילא עדיף שיהיה איתם מישהו בבית ויעזור להם בכל דבר - הנה לדוגמא כשהם היו חולים ואף אחד מהם לא יכול היה לצאת מן המיטה. אם לא תהיה מטפלת אנחנו נצטרך לרוץ לשם.......ולא הם ולא אנחנו רוצים את זה.
אנחנו כמובן כן עוזרים להם תמיד בכל מיני דברים - למשל לקחנו את הקלנועית שלהם להחלפת צמיגים, לאחר שהיא כבר ממש נטתה על צידה בגלל צמיג תקול והחברה שנותנת להם שירות בדרך כלל טענה שאין להשיג בארץ כרגע צמיגים כאלה. שטויות במיץ. ברור שהשגנו והחלפנו...וכיון שהצמיגים כבר היו ישנים ושחוקים (קבלנו קלנועית "מחודשת" בשנה שעברה, לא חדשה) החלפנו את ארבעת הצמיגים. הורי היו מאד מרוצים.
מאז שהתחלתי להרגיש טוב חזרתי להיפגש עם חברות, וכבר הצלחתי להיפגש פעמיים עם 'מחברת' ופעם עם 'שלהבת', ועם 'קלי' (ואף לקבוע פגישה איתה ועם 'שני' בעוד כשבועיים) ואני מקווה לפגוש את 'היידי' בשבוע הבא. בכלל, כיון ש-T יהיה ביוון, יהיה לי עוד יותר פנאי לקבוע ולהיפגש עם חברות.
היה לנו תור טלפוני עם הדיאטנית והיא גם ביקשה שנעשה בדיקות דם תקופתיות, ושמחתי לראות שאצלי הכל תקין. אצל T יש שני נתונים מעט מדאיגים - האחד הוא רמת חומצת השתן בדם שחורגת מעט מהטווח התקין (7.7, למי שמבין בזה), והשני הוא רמת HbA1c (6.5%) שחורגת אף היא מהטווח. קבעתי לו תור טלפוני עם 'רופאהחדשה' כדי לדון איתה בדבר הזה, וממילא יש לו גם בחודש הבא ביקורת שנתית אצל הפרופסור - כך שאם מסתמנת בעייה כלשהי, אני מקווה שזה יטופל.
בגיזרה של מיינקוני - הוא ממשיך לפרכס פעם בשבוע בערך, לפעמים פחות משבוע. שוחחתי עם הוטרינר הקבוע שלו (שמשום מה בספטמבר כשהתקשרתי היתה אצלו תקלה כנראה במערכת הטלפונים ולא השגתי אותו) שניסה להרגיע אותי שזה מצב מאד שכיח ושהוא דוגל במעקב ללא בדיקות מציקות (ויקרות) וללא תרופות. הוא טוען שהתרופות נגד הפרכוסים מזיקות ומקצרות לחתול את החיים יותר מאשר הפרכוסים עצמם. הוא אמר שייתכן שאם התדירות של ההתקפים תתגבר הוא ימליץ על תרופת הרגעה דווקא, כי הוא חושב שזה נגרם מסטרס. אמנם אין ביום יום של החתול שלנו סטרס, אבל הוא חתול מאד חרדתי ואם רשרוש שקיות מבריח אותו מהחדר וקול של חפץ נופל מקפיץ אותו, ייתכן שהוא פשוט כל הזמן בסטרס. שלא לדבר על האזעקות שהיו כאן מידי פעם בשנתיים האחרונות. בקיצור אנחנו עוקבים אחר הפרכוסים, עוצמתם ותדירותם, ונהיה בקשר עם הוטרינר ולא נטרטר את מיינקוני המתוק בבדיקות מיותרות.
הוא מאד שמח שחזרנו ולא מפסיק להתפנק עלינו, ביום ובלילה, ואני שמחה שרק T טס עכשיו ואני נשארת איתו....
טוב, הפוסט הזה כבר התארך מאד ונראה לי שאת הרוב עדכנתי.
