למדור השרביט החם - חדר משלי

 בתאריך 20/08/2026 ביקש מוטי במדור השרביט החם שנספר על החדרים שלנו בצעירותנו. 

מעניין שהדבר הראשון שקפץ לי לראש כשקראתי את הפוסט שלו היה מפגש אימון אחד עם מתאמנת שלי מלפני כמה שנים. אני לא נוהגת לספר כאן כלום על המתאמנים שלי (בעבר כן סיפרתי בפירוט על האימונים שאני עצמי עברתי, אבל זו זכותי - מבחינת שיתוף הדברים האישיים שלי) אבל בגדול אני יכולה לומר שהמתאמנת הגיעה מתוך מצוקה מסויימת שתוך כדי אימון ועבודת עומק על זכרון ילדות, נפתרה כאשר הבינה שמה שחסר לה+, שמה שהיא צריכה עכשיו זה את המרחב הפרטי שלה. מקום משלה שבו היא תוכל ליצור, לעבוד, לבוא לידי ביטוי באופן חופשי. זו היתה ממש פריצת דרך עבורה.

בנושא "חדר משלי" היו לי כמה גלגולים בחיי. 

נולדתי בקיבוץ לבית תינוקות, שבו כמובן שגם שיתפתי את המרחב שלי עם עוד הרבה תינוקות, וגם הורי לא היו שם כמעט. נדמה לי שכבר יצא לי לספר כאן על המטפלת ה"סובייטית" שניהלה את בית התינוקות ביד רמה ואיפשרה להורי להיות איתי ממש במינימום של המינימום ההכרחי, ורק לפי שעות קצובות מראש - בלי קשר למצבי, לרצוני, לבריאותי אפילו. 

חייתי כך שמונה חודשים עד שלהורי נמאס מזה לגמרי, ולמרות היותם פטריוטים חלוצים שרופים, סוציאליסטים (אפילו קומוניסטים) נלהבים, שלפו אותי ויצאו ממש בחוסר כל (הכריחו אותם להשאיר בקיבוץ גם דברים שהביאו איתם מארגנטינה כשעלו ארצה שלוש שנים קודם לכן).

משם עברנו לגור באזבסטונים בשכונת תלפיות בירושלים. שם גרנו שלושתנו יחד בחדר אחד. הורי מספרים שלא נתתי להם לצאת לי מטווח הראייה לשנייה. אני עצמי זוכרת שרוב הילדות המוקדמת שלי החלום שלי היה שנחיה כולנו יחד בחדר אחד כל הזמן. 

אחרי כשנתיים הוריה של אמי קנו להורי דירת שניים וחצי חדרים בקרית יובל, כאשר הסלון היה ה"חצי חדר". כשסבא שלי חלה בסרטן עברו הוא וסבתא שלי לגור איתנו, והורי עברו לישון בסלון. כשסבא נפטר סבתא נשארה לגור איתנו. בדירה הזאת היה לי חדר משלי עד שאחי נולד, כשהייתי בת חמש וחצי. כל ילדותי סבלתי מהמון פחדים וסיוטי לילה ורבים היו הלילות בהם עברתי באמצע הלילה לישון במיטה של הורי. כשאחי נולד הוא היה איתי בחדר, וגם כשעברנו לארה"ב כשהייתי בת תשע וחצי, בדירה השכורה הראשונה שלנו גרנו ביחד באותו החדר. זוכרת פעמים שהייתי נכנסת איתו למיטה כשפחדתי, למרות שהוא היה קטן וישן ולא שם לב בכלל שאני שם. 

מאד אהבתי את אחי, ובאופן טבעי שיתפתי אותו בכל המשחקים ובכל הפעילויות שלי, והוא שיתף פעולה בהתלהבות. היו פעמים שאף לקחתי אותו איתי כשביקרתי אצל חברות. הוא לקח את זה מאד קשה כבסביבות גיל עשר החברות דרשו שנשחק בלעדיו ואף שנוציא אותו מהחדר. הוא היה בועט בדלת כשהיתה סגורה ולעיתים גם בועט בחברות (ואחר כך בחברים) שלי. 

אחרי כשנתיים בארצות הברית עברנו לבית שכור שבו קבלתי חדר משלי. הוא היה קטן מאד - אחי קיבל את החדר הגדול יותר - אבל אני הייתי מרוצה עד הגג. 

כנ"ל כשחזרנו לישראל, בדירה השכורה שבה גרנו בשנים הראשונות לחזרתנו - היה לי חדר משלי שהיה בעצם חצי חדר. אחרי כמה חודשים סבתא שלי שמה לב שאני מתקשה לארח את החברים שלי בחצי החדר, והיא התנדבה להתחלף איתי. היא לקחה את חצי החדר לעצמה, ואני קיבלתי חדר בגודל נורמלי. 

תליתי פוסטרים של אריק איינשטיין ויהורם גאון על הקירות, והייתי מסתגרת שם עם עצמי, עם היומן שלי, ועם החברות שלי כשבאו לבקר. 

אחרי כמה שנים הורי בנו בית פרטי בהרצליה ובו קבלתי חדר גדול משלי שהיתה לה גם מרפסת משותפת עם סבתא שלי, שהחדר שלה היה באותה הקומה. סבתא שלי ואני גם שיתפנו חדר אמבטיה. אחי קיבל חדר עם חדר מקלחת צמוד משלו בקומה אחרת, שם גם היה חדר השינה של הורי, וגם להם היה חדר מקלחת צמוד משלהם. הם ואחי שיתפו ביניהם מרפסת. 

החדר הזה היה בעצם החדר האחרון שהיה לי בבית הורי. בו גרתי בכל שנות התיכון ושנות החובה בצבא, כי כשנכנסתי לקבע כבר התחתנתי ועברתי לגור עם T. 

מאז T ואני חולקים חדר........וזה כמובן הכי כיף בעולם. 

בתקופה שבנוסף לעבודה כשכירה בתחום המחשבים גם עסקתי בשעות הפנאי שלי במסאז' שבדי ורפלקסולוגיה, סידרתי לי בבית חדר טיפולים - שבו קיבלתי את הלקוחות שלי. אז גם זה היה סוג של חדר משלי. 

גם כאן בבית הזה, כשהתחלתי לאמן, סידרתי לי חדר אימון משלי - באחד מחדרי האורחים. אבל אחרי כמה שנים עברתי לאמן רק בהתכתבות - דרך המייל - כך שהחדר הזה כבר מזמן לא משמש כקליניקה שלי. 

את "פינת העבודה" והספרייה שלנו בבית הזה קבענו בחדר השינה שלנו, שהוא מאד גדול ומרווח. זה יפה ונחמד אבל אין בכלל פרטיות אם מישהו מאיתנו רוצה למשל לישון בזמן שהאחר עובד...או צריך לנהל שיחת זום או משהו. זה כמעט שלא קורה אבל בכל זאת...זוכרת שכאשר עוד עבדתי והייתי מקבלת טלפונים באמצע הלילה בגלל תקלה במחשב......או כיום אם T מנהל שיחת זום בדיוק בזמן שאני רוצה לישון צהריים......פחות מעשי. מזל שזה כמעט לא קורה. ובמקרה הכי גרוע יש עוד שני חדרי אורחים שאפשר לברוח אליהם 😊

אז זו היתה היסטורית החדרים שלי לאורך 67 שנות חיי...........

למדור השרביט החם - שיוויון בנטל

 במדור השרביט החם בתאריך 13/08/2026 מבקש טליק לשמוע איך זה אצלנו בבית מבחינת חלוקת התפקידים והאחריות בין בני הבית. 

טליק סיפר איך מאז שהוא יצא לגמלאות הוא לוקח על עצמו את רוב מטלות הבית, בעת שזוגתו עסוקה בעיקר בפרנסה.

אז גם אצלנו לאורך השנים (ואלה הרבה שנים: בשבוע הבא אנחנו חוגגים 47 שנות נישואים - כאשר היינו "חברים" עוד ארבע וחצי שנים קודם לכן) היו שינויים והתאמות בחלוקת האחריות והתפקידים בינינו. 

כשרק התחתנו היה זה T ששילם את החשבונות: חשמל, מים, ארנונה וכו', שנינו ניקינו את הבית ושנינו ערכנו קניות ובישלנו. 

מהר מאד התברר שהוא שוכח לשלם את החשבונות, ואני לקחתי את העניין על עצמי, וברגע שהתאפשר (לא זוכרת מתי זה התחיל) גם עשיתי הוראות קבע לכל מה שאפשר. 

מהר מאד גם ניקיון הבית והכביסות עברו תחת אחריותי, וכך גם הקניות. את הכלבה הורדנו שנינו אבל מטבע הדברים גם מטלה זו נפלה יותר עלי. 

כאשר נולדו הילדים שנינו טיפלנו בהם, החלפנו להם, קילחנו אותם ביחד - אבל אני הינקתי בחודשים הראשונים כך שהלילות היו עלי, ואז הלילות המשיכו גם אחרי שנגמלו - בעיקר כי T לא היה מתעורר מהבכי שלהם בכלל. אני הייתי מתעוררת מהצליל הכי קטן. 

אבל כשהם היו עדיין תינוקות  / פעוטות (היו ביניהם בסך הכל שנה ושמונה חודשים הפרש כך שבמשך כמה שנים שניהם עוד היו בעצם תינוקות) די הזנחתי את הבית, ו-T היה מנקה ושוטף את ערימת הכלים בכיור כאשר היה שב מהעבודה. 

ככל ששנינו עבדנו והיינו עסוקים, באיזשהו שלב התחלתי להזמין קניות און ליין מהסופר, לקחנו מנקה פעם בשבוע לבית, והיתה גם תקופה שמסרתי כביסה לגיהוץ. שנינו עבדנו קשה והרבה - והיו איזה עשר שנים שבהן T בקושי היה בבית בשעות היום, היה בעבודה כל הזמן - ורוב הנטל נפל עלי. ואני למדתי להאציל סמכויות. 

T היה מבשל כאשר היינו מארחים בששי או בחגים או בימים הולדת, אבל בשוטף זו הייתי אני שדאגתי לילדים לארוחות חמות ולארוחת עשר בבית הספר. 

אני זוכרת תקופה יוצאת דופן של כמה חודשים שבה T היה בין עבודות "משמעותיות", ולקח על עצמו לנהל סניף של בית קפה - שם עבד כל יום משעות אחר הצהריים עד הלילה. באותה התקופה הוא בישל לילדים ארוחה חמה טרייה כל יום לצהריים לפני שהיה יוצא לעבודה. הילדים נהנו מאד מהשידרוג - פתאום לא היו צריכים לחמם לעצמם את מה שבישלתי והקפאתי עבורם במנות - אבל כשפתח שוב מסעדה או קייטרינג (לא זוכרת בדיוק) ושוב נעלם לכל היום מהבית, חזרתי לבשל ולהקפיא והם גם למדו מהר מאד לבשל לעצמם. 

המפנה המשמעותי חל כאשר T ושותפנו סגרו את העסק שלהם לאירועים, ועברו לייעוץ עסקי. פתאום היה ל-T הרבה יותר זמן פנוי, הוא התחיל לבשל בבית באופן קבוע וגם לקח על עצמו את הגיהוץ, במקום שנמסור בתשלום. אחרי כמה שנים שוב לקחתי את זה על עצמי אחרי ניתוח הכתף שלו, אבל לאחרונה בגלל הכתף שלי המשימה הזו חזרה אליו. 

כיום אני כמעט שלא מבשלת או אפילו אופה, אלא אם ממש בא לי. הכביסה עלי, ובפעמים הנדירות שאני לא נמצאת (למשל כשהייתי אצל בני אחרי הלידות של סביבוני ואחר כך של קיקה) אני צריכה להשאיר לו הוראות הפעלה למכונות הכביסה והייבוש.  את הקניות אנחנו עורכים ביחד, וכשהוא מבשל אני שוטפת כלים. 

עדיין יש לנו מנקה אבל את החצר בדרך כלל הוא מנקה. אני זו שמוציאה בדרך כלל את הזבל - אבל שוב, עכשיו בגלל הכתף אני מבקשת שהוא יעשה זאת. 

בניהול העסק שלו ושל שותפנו אני לא פעילה אבל אני כן באדמיניסטרציה - על חשבונות הבנקים, הפרשות לגמל, פנסיה, השתלמות, העברת משכורות וכו. כנ"ל בעסקי הנדל"ן שלנו. אני פעילה חלקית אבל הרוב על T.

בטיפול בנכדים אנחנו שותפים די שווים, כאשר הוא בדגש על בישולים ואני במשחקים, ספרים וכו - שלא לדבר על התעוררות בלילה כשצריך - אבל בגדול שנינו עושים את הכל. 

בגדול עם השנים השיוויון בנטל בינינו הולך וגדל...

למדור השרביט החם - תחזית מזג האוויר בקיץ

 בתאריך 07/07/2026 שאל מוטי במדור השרביט החם מה דעתנו על תחזית מזג האוויר בקיץ. 

זה ממש נכון שבקיץ שלנו ההבדלים בין חם יותר לחם פחות, לח יותר או לח פחות - בקושי מורגשים - לפחות כאן באזור החוף. 

אני מניחה שבפנים הארץ או בהרים ההבדלים מורגשים ומודגשים קצת יותר, אבל עדיין יבש (לח, אבל אין גשם) וחם כל הזמן ולא ממש צריך לבדוק את התחזית לפני שיוצאים מהבית. יהיה חם. בטוח. 

נזכרתי שאי שם בסוף שנות השמונים (נדמה לי) כשעדיין היה רק ערוץ אחד, מישהו שם החליט להקים פינה בשם "שבשבת" לקראת סוף מהדורת החדשות, שתדווח על מזג האוויר. שם התחילו חזאים שהפכו למוכרים כמו דני רופ ואורי בץ.

אותנו זה הצחיק שהשיקו את הפינה הזאת דווקא בקיץ, כשלא באמת היה "מזג אוויר" לדווח עליו. 

אז לא, אני ממש לא בודקת (כשאני בארץ) את מזג האוויר בקיץ. ברור לי שחם ובאזור שלנו ברור לי שגם לח. 

בנוסף, ברכב יש לי חיווי של הטמפרטורה האמיתית. אז גם כאשר בתחזית מדווחים על "31 מעלות בצל", ברכב בשמש זה בקלות מגיע ל-36 או 37..........

למדור השרביט החם - מזגנים (וגם בלוגולדת 🎈)

 במדור השרביט החם בתאריך 30/07/2026 מבקש טליק שנספר על....מזגנים. 

כלומר, על ההתנהלות שלנו עם מזגנים. 

זוכרת עולם ללא מזגנים, בטח בבתים או ברכבים אבל גם ברוב המבנים הציבוריים - בתי ספר, חנויות, משרדים...

זוכרת איך אצל אבא שלי ב-IBM היו מזגנים רק היכן שהיו המחשבים כי הם היו חייבים קירור. 

זוכרת עדיין תקלות מחשב במקומות עבודה בהם אני עצמי עבדתי שנגרמו מניתוק מזגן מחשמל על ידי מנקה שהכניסה במקומו את שואב האבק......... אנקדוטות של "קשישים" כמוני, כנראה. 

היום אני מברכת על קיומם של מזגנים - בבית, ברכב, ברוב המקומות אליהם אני מגיעה בארץ. ביוון, למשל, באזורים בהם טיילתי עד כה, יש מזגנים רק בחלק מהמקומות - סופרמקרטים, למשל. במסעדות כמעט שלא. עדיין. ובכלל באירופה הם עדיין לא מפנימים כנראה את שינויי האקלים והתחממות כדור הארץ. 

האמריקאים, לעומת זאת, נוטים להקפיא יתר על המידה....וגם כאן, כמו שטליק דיווח, יש מקומות עבודה שמכוונים למכנה המשותף ה"רותח" ביותר, ומקפיאים לפעמים. 

אני מדליקה מזגן כאשר הטמפרטורה עולה מעל 26 מעלות בחדר.......ובאופן כללי נוח לי רק בין 23-25 מעלות.... פחות מזה קר לי (אם אני לא בתנועה) ויותר מזה חם לי. והלחות גם היא מרכיב בחוסר הנוחות, כמובן. 

כיון שלאנשים אחרים חם יותר מאשר לי בדרך כלל, אני נוטה לקחת איתי עליונית או טרנינג דק בשיא הקיץ כאשר אני יוצאת למסעדה, בית קפה, סופרמרקט...לכל מקום. גם בבית יש לי טרנינג "בהיכון" למקרה ש-T רוצה טמפרטורה נמוכה יותר מזו שנוח לי בה. 

מה שכן, אם אני יותר מדי שעות במזגן אני רוצה לצאת קצת לאוויר הצח - גם אם הוא חם ולח. 

וכן, אנחנו ישנים עם מזגן (23 מעלות). בעיקר בגלל הלחות - ולכן במזג אוויר כזה מאוורר התקרה לא מספק את הסחורה.

זוכרת שבילדותי כשגרנו בירושלים הערבים היו נעימים ואף קרירים גם בשיא הקיץ.......אין לי מושג אם זה עדיין כך. לפחות אין שם את הלחות המטורפת של אזור החוף / השרון. 

על הדרך אציין שהיום יש לבלוג שלי בלוגולדת 14 - בשנת 2012 ב-31 ביולי כתבתי את הפוסט הראשון שלי..........זה היה בישראבלוג, שלאחרונה קם שוב לתחייה. חזרתי לכתוב שם במקביל לכאן אבל אני לא רואה שיש לי שם קוראים, ואין לי כמעט מגיבים.........

למדור השרביט החם - החופש הגדול

 ביום ששי 26/06/2026 שאל מוטי במדור השרביט החם האם החופש הגדול משנה משהו בשגרת חיינו.

האם  יש לכם תכניות לחופש הזה, ואם לא, התבקשנו לכתוב על הימים בהם לחופש הזה הייתה משמעות.

כשהייתי קטנה וגם בתקופת התיכון היתה לחופש הגדול משמעות עצומה עבורי. אמנם הייתי ילדה שנהנתה בבית הספר ואהבתי ללמוד ואהבתי את המסגרת, אבל גם אהבתי את החופש ואת הבטלה ואת הקיץ - עם הבריכה והים והקייטנה (כשהיתה) או מחנות הקיץ של התנועה, והחופשה המשפחתית (כשהיתה). 

בשנות הצבא והעבודה שלאחר מכן, עבדתי בתחום שבו לא היה מושג כזה "חופש גדול" והעבודה בכל ימות השנה (פרט לחגי ישראל) היתה רצופה. 

לאחר מכן נולדו לי ילדים ולחופש הגדול היתה בעיקר משמעות של למצוא סידור לילדיי, שמצאו את עצמם ללא מסגרת בזמן שגם אני וגם T עבדנו ברצף במהלך כל השנה. נראה לי שזו הבעייתיות העיקרית של החופש הגדול (וגם של חופשות בית ספר כמו חנוכה, פורים, פסח וסוכות - שבהן ילדי בית ספר מקבלים חופש בימים שנחשבים ימי עבודה רגילים לכל דבר). העובדה שהילדים בחופשה כאשר רוב ההורים (שאינם מורים בעצמם) צריכים להמשיך לעבוד כרגיל. 

אז פה ושם היו קייטנות - שגם היו כרוכות בעלויות בדרך כלל, וגם שעות הפעילות לא באמת תאמו את שעות העבודה שלי. אז בגילאים שונים נעזרתי בפתרונות יצירתיים עד כמה שאפשר, תוך שאני נעזרת מעט (מאד) בסבים וסבתות (שגם הם לא היו לגמרי פנויים, שלא לדבר על השנים שבהן הורי בכלל עזבו את הארץ ועברו לגור בארה"ב). פה ושם מצאתי קייטנה שהתאימה לזמן קצר - אבל החופש הגדול ארוך וזה היה מאתגר מאד. 

רוב השנים כאשר T עבד באירועים, הקיץ גם היה שיאה של עונת האירועים והוא עבד יותר מהרגיל ולכן גם לא יכולנו לתכנן את החופשות המשפחתיות שלנו בתקופה זו. 

מאז שילדיי גדלו מספיק כדי להסתדר לבד, זו היתה פחות בעייה כשיצאו לחופש גדול, אבל מאז שנולדו לי נכדים שוב גוייסתי פה ושם ל"קייטנת סבא וסבתא". 

השורה התחתונה היא שנהדר שיש חופש גדול, אבל חייבים איכשהו להתאים אותו ללוח השנה של המשק. חייבים לקצר אותו, וחייבים לספק פתרונות איכותיים ולא יקרים לילדים שמצד אחד ייהנו מהקיץ אבל מצד שני לא יישארו זמן רב מדי לגמרי בלי מסגרת. אגב אני מאלה שמאמינה שזה בסדר שילדים ישתעממו קצת, ישנו עד מאוחר קצת, יצפו קצת יותר מדי בטלוויזיה (טוב, היום יש הרבה מסכים נוספים)...וזה לא לגמרי בסדר שהם התרגלו שבכל רגע יש תכנית פעילות. ילדים צריכים גם להשתעמם קצת, זה בריא. אבל חייב להיות מבוגר אחראי שישגיח עליהם בזמן הזה.......

למדור השרביט החם - תשלומי הורים על ילדיהם לאחר צבא

 במדור השרביט החם השבוע, בתאריך 19/06/2026, מבקש טליק לשמוע על נושא התשלומים שאנחנו עושים (או לא עושים) עבור ילדינו הבוגרים, אחרי צבא. 

אחד הדברים שלמדתי אצל המורה שלי לאימון (דווקא לפני קורס מאמנים, בתכנית "נקודת מפנה" של בית הספר אימושיין), הוא שילדינו לעולם לא יהיו עצמאיים כלכלית אם אנחנו נמשיך לממן אותם לאחר שבגרו ופצחו בחיים משלהם. 

כשילדינו סיימו צבא, הלכו ללימודים ועזבו את הבית, עדיין מימנו חלקית את מחייתם. 

באותם שנים ראשונות זה כלל סיוע בשכר הדירה, מנוי לטלפון וגם קופת חולים.

אני זוכרת שכאשר תהיתי מדוע אנחנו עוזרים לבת שלנו עם שכר הדירה, T עשה לי חשבון כמה עולה לנו המגורים שלה אצלנו בבית (במיוחד חשבון החשמל...........) וכמה שאנחנו בעצם חוסכים בכך שהיא לא גרה בבית...😉

את שכר הלימוד שלהם אנחנו משלמים בכל מקרה - גם היום - זו היתה המדיניות שלנו מאז ומתמיד. כל תואר או לימודי תעודה שהם רוצים - זה עלינו. 

גם ברכישת הבית/דירה הראשונה של כל אחד מהם עזרנו - וידוע שלאחרונה נחלצנו לעזרת שניהם - הלוואה גדולה לבני לצורך רכישת הבית שלו בארה"ב, אותה הוא מחזיר בהדרגה (ללא ריבית והצמדה או דד ליין כלשהו), וסיוע חודשי משמעותי כעת במעבר הדירה של בתי במשך חצי שנה, כי עדיין לא מכרו את דירתם הנוכחית...ומהחודש הבא בעצם הסיוע אמור להצטמק משמעותית...עד שייפסק לגמרי. 

את דמי קופת החולים של הבן עוד המשכנו לשלם במשך כמה שנים עד שהיה ברור שהוא לא חוזר לישראל, ואת דמי קופת החולים של הבת היא הפסיקה כאשר עברה לקופת חולים אחרת עם בעלה והילדים. 

את מנוי הטלפון של הבן גם כן הפסקנו מעט אחרי שעבר לארה"ב והיה ברור שאינו חוזר, אבל את מנוי הטלפון של הבת אנחנו משלמים עד היום, במסגרת "משפחתית" של החברה המשותפת לנו ול'שותפנו' - שבה מנויים גם הילדים שלו ושל 'שריתה'. 

המון פעמים חתני "מגלה" מחדש שאנחנו משלמים את המנוי שלה ואומר שהגיע הזמן להעביר אותה למנוי המשפחתי שלהם, אבל בפועל זה לא קורה. זה די גרושים, האמת, וממומן על ידי החברה - אז אנחנו לא עושים מזה עניין, אבל בכל זאת. 

קטע מצחיק, הוא שבעצם הבן שלנו מממן כבר כמה שנים קו טלפון אמריקאי שאנחנו משתמשים בו - במסגרת המנוי המשפחתי שלו ושל כלתי. אז לפעמים זה גם הולך לכיוון ההפוך 😉.

כאשר משפחתה של בתי גרה פה במלחמות איראן של השנה האחרונה, הם כמובן לא השתתפו בהוצאות החשמל, מים, גז וכו - אבל הם כן קנו מצרכים וגם קצת חומרי ניקוי......וזה לא היה נושא שדובר בכלל. 

כשאנחנו שוהים אצל בני וכלתי בבוסטון אנחנו עושים את רוב הקניות בסופר על חשבוננו, ממלאים דלק במכוניות שאנחנו נוסעים בהן ומשלמים על בילויים משותפים.

כשאנחנו נופשים עם המשפחה של בתי בדרך כלל אנחנו מממנים את החופשה כולה והם משלמים על ארוחות, אטרקציות או בילויים.....

היו חופשות בהן הם קנו את כרטיסי הטיסה ואנחנו את המלון.......וכדומה. 

בסך הכל אני חושבת שיחסית ילדיי הם עצמאיים כלכלית - פרט לצרכים נקודתיים בתקופות ספציפיות. 

בתקופה האחרונה אני באמת לא מצליחה להבין את בתי וחתני, שלטובת רכישת הדירה החדשה והמעבר אליה הכניסו את עצמם לחובות ממש לא הגיוניים, כי זה בדרך כלל ממש לא אופייני להם להתנהל ככה כלכלית. הם מרוויחים יפה ואוהבים דברים יפים ואת החיים הטובים אבל בסך הכל תמיד בעבר היו מאוזנים. אני מקווה שיתגברו על המצב הנוכחי וכמה שיותר מהר ויחזרו לאיזון. 

חשוב לנו שילדינו יהיו עצמאיים כלכלית וגם חשוב לנו שהם יודעים שאנחנו גב עבורם, בעת הצורך. 

למדור השרביט החם - תזונה בזמן מלחמה

 במדור השרביט החם בתאריך 17/04/2026 מבקש מוטי שנספר לו על הרגלי התזונה שלנו בזמן המלחמה ואחריה. 

כולם הזהירו אותי כמובן - מלחמה זה משמין. ובאמת נראה לי שבמלחמת איראן הראשונה ביוני "התיישבו" עלי שניים/שלושה קילו מיותרים שלקח לי כמה חודשים להוריד. אבל אני לא בטוחה שזה היה רק בגלל המלחמה, כי גם בחורף האחרון זה קרה לי שפתאום עליתי את אותם שניים שלושה קילו - ולא באמת היה לי הסבר משכנע איך זה קרה ומדוע. 

בכל מקרה כאשר המלחמה הנוכחית - או יותר נכון האחרונה - פרצה, עוד הייתי ביוון, ושם התזונה שלי היתה מאד מסודרת ובריאה. וגם לא נשנשתי בין ארוחות. ובעצם ירדו לי הקילוגרמים המיותרים כבר כשחזרנו מיוון, באותה טיסת חילוץ (יקרה יחסית אבל לא בשמים, עם ארקיע).

וכך המשיך בעצם כשחזרתי.

אמנם הייתי המון במטבח - כי אירחתי כאן את משפחתה של בתי וכל היום רק בישלנו (ושטפנו כלים, וערכנו קניות וחוזר חלילה) אבל לא הייתי בסטרס באופן יוצא דופן ולא היו לי חשקים מיוחדים ולא אכלתי בין ארוחות - וכרגיל אצלנו היו ארוחות בריאות ומזינות, כולל הרבה ירקות וקצת פירות.

ולשמחתי גם מאז שהמלחמה הופסקה (כן, לא נגמרה אלא פשוט הופסקה) אני ממשיכה בהרגלי האכילה הרגילים שלי...ומקווה שאמשיך כך. ושלא אעלה שוב פתאום ללא הסבר במשקל כפי שקורה לי לפעמים (הגוף כנראה ממש, אבל ממש! רוצה לעלות בחזרה). 

ועכשיו, בלי קשר לנושא הזה, אני מציעה לכל מי שרוצה להיות לקרוא בבלוג של N_LEE, שהפך להיות פרטי, להעביר אלי את כתובת המייל שלו - כתובתי: empiarti@gmail.com ואדאג להעביר לה כדי שתוכל לשלוח הזמנה לבלוג. 

עריכה: נודע לי שלא ניתן לשלוח הזמנה לבלוג לכתובות מייל שאינן GMAIL, משום מה. אז מי שמבקש לקרוא בבלוג של N_LEE מתבקש לספק כתובת GMAIL ...

למדור השרביט החם - אז איך היה ליל הסדר?

 בתאריך 03/04/2026 שאל אותנו במדור השרביט החם איך היה ליל הסדר שלנו השנה, באמצע מלחמת איראן השנייה (או שאגת הארי או איך שלא קוראים לזה). 

כפי שסיפרתי בפוסט הקודם, לא ממש היה חשק או מצב רוח לקראת ליל הסדר הזה, ובכל מקרה בוטלו תכניות האירוח של כל מי שהיה אמור להגיע אלינו מתל אביב, הרצליה או אפילו 'האחוזה' (הורי). 

ערכתי את השולחן לשבעה אנשים - אמנם עם הצלחות של ששי ושל חג - אבל בלי לקשט את השולחן יתר על המידה. 

שלפתי את צלחת הפסח, וגייסתי את שרי לסדר בה יחד איתי את הזרוע, מרור וכו. לקחתי אותה איתי לספרייה בחדר שלי כדי להוריד הגדות של פסח לכולם. ו-T, שגם ככה רוב הזמן מבלה במטבח בשבועות האחרונים, נכנס שוב למטבח להכין את מאכלי החג. 

הוא הכין את החזרת החריפה והטעימה שלו ממרור טרי וסלק, בישל גפילטע פיש (מדג סלמון) עם הרבה ירק ותבלינים, כך שהיה טעים מאד וחוסל מהר מאד על ידי כולם. היו עוד מנות ראשונות - סלט סלק וסלט חצילים וסלט ירקות, ואפילו גבינת פטה בתנור, מאכל שגילינו ביוון ומאד אהבנו. ברור שזה לא היה כשר, מבחינת בשר וחלב, אבל זה היה כשר לפסח 😂. בעצם זה לא היה כשר לפסח, כי לא היה לנו קמח מצה ואת הגפילטע T הכין עם לחם.... לא נורא, אף אחד כאן לא מקפיד על הפסח. 

בנוסף היה צלי סינטה בתנור וגם דג סלמון בתנור, אורז...ולא זוכרת מה עוד. לקינוח הוא הכין "איים צפים" (בתרגום ישיר מהונגרית אמא של T נהגה לקרוא לקינוח הזה "חלב ציפורים", והיתה מתבדחת עם T ואחיו על כך שהיא הצליחה לתפוס ציפור שעפה מחוץ לחלון המטבח ולחלוב אותה...........

עשינו הכל כדי שלנכדים תהיה תחושה "רגילה" של חג, ובסוף זה עבד לטובתנו. 

אמנם ממש לפני שהתיישבנו להתחיל את הסדר תפסה אותנו סידרת אזעקות - כמו את כולם - שהותירו אותנו בממ"ד זמן רב מהרגיל....והצטערנו לראות את הפקקים בכבישים של כל מי שנסעו לסדר והאזעקות תפסו אותם בדרכים.......

היינו בטוחים שככה יתזזו אותנו כל הערב והלילה באופן שישבש לגמרי את הניסיון לקיים סדר פסח "כהלכתו" אבל להפתעתנו שאר הערב (ועד כמה שזכור לי גם הלילה, לפחות ביישוב שלנו) עברו בשקט. 

קראנו את ההגדה בתורות ושרנו את כל השירים, אכלנו את האוכל הטעים ואחר כך עוד המשכנו עם חלק מהשירים ואז סתם שירי אביב.......והרבה מאד צחוקים, ובסופו של דבר בלי שהאמנו מראש שיקרה - היה סדר מהנה וכיפי. והכל בעצם בזכות הנכדים. 

במקביל בבוסטון החליטו בני וכלתי לערוך סדר קטנטן במיוחד עבור סביבוני וקיקה, כולל קריאה בהגדה (באנגלית), הכנת צלחת הפסח והסברים על כל המאכלים וכל המנהגים.......והם נהנו מאד. הבנתי מכלתי אחר כך שהם מתכננים לרשום את הילדים ל"Hebrew School"' בימי ראשון, כדי שייחשפו יותר ליהדות וליהודים ולעברית, יותר ממה שהם מסוגלים לבד בבית. 

את הורי לא עניין בכלל לקיים ליל סדר, ובכל מקרה הם בשום אופן לא רצו לצאת מהבית בשביל זה. אחייניות 1 ו-2 התארחו כל אחת בביתו של בן זוגן, ואחי וגיסתי לא רצו לנסוע לתל אביב לאחות של גיסתי לסדר, אז בסוף הם נשארו זוג צעיר לבד בבית - אכלו ארוחת ערב מפנקת וצפו ב"מירוץ למיליון", כאשר בפעם הראשונה מזה 5 שבועות הם חווים את השקט שלהם לבד בבית (כי אחיינית1 עם בעלה והתינוקת גרים אצלם מתחילת המלחמה). לא רע בכלל. 

אז זה היה הסדר שהיה.........אפריל 2026 

למדור השרביט החם - איפה אתם בחג המתקרב - בכל זאת ולמרות הכל?

 במדור השרביט החם בתאריך 27/03/2026 שואל טליק איפה אנחנו בחג המתקרב - בכל זאת ולמרות הכל.

האמת, שכבר שנים שאנחנו לא מתלהבים מסדר פסח. פעם לפני שנים זה היה אחד האירועים הכיפים והחשובים בשנה במשפחתנו, ונהגנו לחגוג אותו עם הוריו של T ועם המשפחה של אחיו, ולפעמים גם עם משפחתה של גיס-טי. היו שנים רבות שגיס-טי התעקשה לארח את הסדר אצלה, והוא היה שמח וטעים ומלא צחוקים ושירים וקצת שכרות, אפילו של הילדים. 

השנים חלפו, הוריו של T נפטרו, היחסים בינינו לבין גיסי וגיס-טי עברו תהפוכות שונות, ובעיקר בעקבות מותם של הוריו T ניסה רוב השנים לא להיות בכלל בארץ בפסח. היה לו קשה לחגוג את החג בלעדיהם. 

השנה החלטנו שאם המלחמה תסתיים עד פסח, נארח כאן, לבקשתו של חתני - בנוסף להורי - גם את אמו של חתני וגם את המשפחה של אחותו הקטנה. 

מאד רציתי לארח כאן את אמא של חתני, גם אחרי שהיא אירחה אותנו כמה וכמה פעמים בפסח ובראש השנה, וגם אחרי השנה הסופר קשה שעברה עליה, עם אבא של חתני ועכשיו הפיצוץ בין שלושת ילדיה בעקבות הירושה. את אחותו הקטנה של חתני פחות שמחתי לארח, וגם הססתי מה יהיה אם אזמין אותה בלי להזמין את אחותו הגדולה ומשפחתה, אבל הובהר לי שזה לא רלוונטי השנה. אז הסכמתי.

אחותו הודתה לי מאד ורק אמר שהיא קודם צריכה לבדוק עם הוריו של בעלה, כי היא חוששת שאין להם עם מי להיות בסדר. אמא של חתני נענתה בשמחה. 

בסופו של דבר הכל בוטל ממילא כי המלחמה לא הסתיימה, מסוכן להסתכן בדרכים עד אלינו בליל הסדר, וממילא אין לנו מקום בממ"ד לכל כך הרבה אנשים. הורי גם ככה לא יוצאים מהבית.........אז מסתמן שנחגוג כאן בהרכב ה"מצומצם" של משפחתה של בתי ושלנו. שבעה אנשים בסך הכל. כמו בכל ארוחה בחודש האחרון. 

ואני יכולה לומר די בוודאות שלולא היה מדובר בילדים, הייתי שוקלת לדלג על עריכת סדר לגמרי. 

למדור השרביט החם - שינויים בהרגלי הצריחה*

 בתאריך 23/01/2026 ביקש טליק במדור השרביט החם שנתאר את השינויים שחלו בהרגלי הצריכה שלנו של תרבות - מוסיקה, אמנות, ספרות, תיאטרון, קולנוע ועוד - במהלך השנים. 

אהבתי את הכותרת, בהשראת הלהקה "החברים של נטאשה" 😊.

לאורך שנות כתיבתי בבלוג הרבה פעמים התלוננתי על הורי, שבאמת במובנים מסוימים היו הורים שלעיתים היה קשה לגדול אצלם - בעיקר מאז שאחי נולד, ועוד יותר כאשר התחלתי להתבגר ונכנסתי לגיל ההתבגרות. עד היום אני רואה שהם - בעיקר אמא שלי - מסתדרים טוב יותר עם ילדים קטנים מאשר עם מתבגרים. אין להם מושג איך "לאכול" אותם. 

אבל לצד התלונות, יש לי הרבה מאד שבחים ותודות להרעיף על הורי בכל הנוגע לחינוך ולתרבות שזכינו להם, אחי ואני, מרגע לידתנו לאורך כל השנים. 

בבית שלנו תמיד היתה מוסיקה - גם קלאסית, גם עממית (בעיקר ישראלית וארגנטינאית אבל לא רק), גם עכשווית (לפחות עד גבול מסוים - למשל ל"חיפושיות" או לאלביס פרסלי לא נחשפתי בבית) וגם לימדו אותנו מגיל צעיר לנגן והשקיעו בהשכלה המוזיקלית שלנו. 

זוכרת אפילו שבגיל גן אבא שלי, שלא הרוויח הרבה באותן שנים - ואמא שלי למדה באוניברסיטה ולא הרוויחה בכלל - קנה לי אקורדיון אמיתי קטן. היתה לי גם חלילית וגם מלודיקה, והיתה לאבא שלי דרבוקה ובערבי ששי היינו עושים סוג של קבלת שבת (הדלקנו נרות אבל בלי תפילות וכו ובלי להקפיד על זמני כניסת השבת) ושרנו וניגנו - אפילו אחי הפעוט ניגן על משולש - ואבא גם לימד אותנו ריקודי עם - באותה תקופה הוא גם הדריך ריקודי עם בערבים וגם השתתף בתיאטרון חובבנים, עסק קצת בפנטומימה ורקד גם בלט מודרני. הוא גם רשם אותי לחוג מחול מודרני באקדמיה למוסיקה על שם רובין בירושלים ולמדתי אצל חסיה לוין, בזמן שרוב החברות שלי למדו בלט קלאסי.  

כדי להתפרנס היה אבא שלי אופה במאפיית "אנג'ל" בירושלים, עד שיום אחד הצליח לקבל עבודה כמפעיל מחשב במשרד האוצר - על המחשב הראשון שהגיע לירושלים, עד כמה שאני יודעת - והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה. הוא התחיל בתחום המחשבים והתפתח והתקדם ושגשג במשך חמישה עשורים. אבל סטיתי מהנושא. 

כשהייתי קטנה בירושלים הקשבתי הרבה לרדיו ולתקליטים. לאבא שלי גם היה טייפ סלילים עליו היה מקליט מהרדיו ומתקליטים ששאל מהספריה של הקונסוליה האמריקאית. טלוויזיה לא היתה לנו. לא היו באותן שנים שידורי טלוויזיה בישראל, פרט ללימודית. קראתי ספרים - המוווון ספרים. מגיל אפס הורי הקריאו לנו ספרים ולמדתי לקרוא בגיל ארבע...והקריאה היא אחת האהבות שלי עד היום. 

הורי גם לקרחו אותנו לסרטים בקולנוע ולתיאטרון. לפעמים לקחו אותנו גם לקונצרטים ולמוזיאונים. היו בבית גם ספרי אמנות וביוגרפיות של אמנים ומלחינים. 

בתקופה שחיינו בארה"ב כבר הייתי בגילאי בית הספר היסודי ותחילת החטיבה - קנו לי טייפ קסטות (כלומר, קלטות) ובמשך שנים הקלטתי מהרדיו את השירים שאהבתי וניגנתי לי אותם שוב ושוב. המשכתי לקנות תקליטים של מוסיקה שאהבתי, והקשבתי להם בפטיפון שבסלון או בזה של אחי - משום מה היה לאחי פטיפון בחדר.

בארה"ב כבר היתה לנו טלוויזיה - אמנם בשחור לבן - אז התחלתי גם לצפות בתכניות וסרטים.

בגילאים האלה התחלתי לגלות - בנוסף לשירי הילדים ושירי "ארץ ישראל" ומוסיקה קלאסית - גם את הרוק והפופ. מאוחר יותר התוודעתי לרוק הכבד של אותה התקופה, וגם "רוק חלל". לא הפסקתי לאהוב את מה שאהבתי פעם אלא פשוט כל הזמן נוספו לי עוד תחומים שגיליתי שאני אוהבת. גם בספרים ובסרטים הטעם שלי תמיד היה מאד מגוון. 

כשהתחתנתי כבר רכשנו טלוויזיה צבעונית, וכמה שנים אחרי כן רכשנו את מכשיר הוידאו הראשון שלנו. באותן שנים הייתי מתזמנת הקלטות של תכניות וסרטים מהטלויזיה על קלטות VHS, וצופה בהן אחר כך כשהיה לי זמן. זה היה הרבה לפני שניתן היה להקליט באמצעות הממיר של הכבלים ולפני שהמציאו את ה-VOD. 

כשיצאו תקליטורי הלייזר דיסק קנינו מכשיר ובביקור שלנו בארה"ב עם הילדים בשנת 1989 קנינו כמה תקליטורים כאלה של סרטים שאהבנו במיוחד ורצינו לראות שוב ושוב. 

זמן קצר אחר כך יצאו תקליטי ה-DVD, שרק לאחרונה עשינו סדר והעפנו את רובם. היום אנחנו מקשיבים בעיקר למוסיקה דרך ספוטיפיי או "אמאזון מיוזיק" באמצעות "ALEXA"

אבל הטעמים שלי לא השתנו אלא המשיכו להתפתח. בעיקר הטכנולוגיה משתנה כל הזמן. אנחנו הולכים פחות לקולנוע כי יש לנו מערכת קולנוע ביתית מצוינת ואת רוב הסרטים והסדרות ניתן לצרוך בבית. אבל זו עדיין חוויה ללכת מידי פעם לקולנוע. לאורך השנים הלכנו מידי פעם להופעות חיות אבל גילינו שאנחנו פחות אוהבים, במיוחד כאשר זה במקום שלא נוח לשבת (כמו בקיסריה או אמפי שוני) והסאונד לא תמיד משובח. 

ספרים אני קוראת כמעט רק בדיגיטל - זה גם נוח ונגיש לי בכל זמן ובכל מקום וגם קל להשיג ספרים ובכל השפות. 

בשנות התשעים למדתי להתחבר למוסיקה שילדיי הקשיבו לה, ולמרבה השמחה גם הם גילו את הרוק ואת המוסיקה שאני אהבתי בשנות הששים והשבעים. היום אני מצטערת לומר שאני כמעט לא מכירה את המוסיקה החדשה שנוצרת עכשיו - לא הישראלית ולא העולמית. פה ושם יוצא לי לשמוע אמנים עכשוויים וחלקם ממש טובים - כמו טונה, למשל, אבל באמת שהאתגר שלי כרגע הוא לגלות ולהקשיב ליותר אמנים שאינני מכירה, ולהחליט מה אני אוהבת ביניהם ומה לא. 

כשעוד עבדתי הייתי מקשיבה לרדיו בדרכים וכך הייתי מתוודעת לשירים חדשים ולאמנים חדשים. היום זה בקושי קורה, וגם - כשאיזו תחנה משמיעה שירים שלא נעימים לי לאוזן, קל לי מאד לשים ספוטיפיי גם ברכב ולהאזין למוסיקה שאני כבר מכירה. זה קצת חבל לי.....מצד אחד. כי אולי יוצרים עכשיו מוסיקה טובה שלא יוצא לי להיחשף אליה. 

טוב, הפוסט הזה כבר ארוך מדי.........כדאי לסיים כאן. 

למדור השרביט החם - איזה פירות וירקות אתם חייבים שיהיו לכם בבית?

 במדור השרביט החם השבוע שואל טליק אילו פירות וירקות אנחנו חייבים שיהיו לנו בבית. 

טליק מספר שהוא עצמו לא צרכן פירות בדרך כלל אלא רק אשתו. הוא עצמו יאכל אולי רק בננות. 

ירקות זה סיפור אחר וטליק מספר אילו ירקות הוא חייב שיהיו בבית, עם איזה הוא מבשל ואילו ירקות דווקא אשתו קונה, שהוא פחות מתחבר אליהם. 

אצלנו בבית ארוחת הערב תמיד תכלול סלט גדול, ולעיתים נאכל סלט גם יחד עם ארוחת הצהריים. 

לכן תמיד נדאג שיהיו לנו עגבניות, מלפפונים ופלפלים (בדרך כלל אדומים אבל לא רק). בנוסף אנחנו מוסיפים לסלט חסה כלשהי - לפעמים לבבות קיסר, לפעמים לאליק ולפעמים סלנובה. אני מאד אוהבת חסה ולפעמים בארוחות ששי T מכין סלט חסה בנפרד. בנוסף אנחנו אוהבים לשים בצל ירוק בסלט. אני אוהבת בצל אבל בגלל הרפלוקס הפסקתי לגמרי לאכול בצל טרי (אין לי בעייה עם בצל מבושל), כי אחרת זה עושה לי תופעות נוראיות כמו צרבת, שיהוקים ועוד. 

עוד מרכיב שייכנס הרבה פעמים לסלט שלנו יהיה אבוקדו. כולנו מאד אוהבים אבוקדו. חכמוד במיוחד התחיל לאחרונה לאכול הרבה אבוקדו. לפעמים בארוחות ששי נכין אבוקדו בנפרד, עם עגבניות וגבינת מוצרלה טרייה... אני פחות אוהבת גואקמולה (במיוחד את התיבול שלפעמים עושים לו) וכיון שאני פחות אוכלת לחם - זה גם פחות רלוונטי עבורי, כי הוא נועד למריחה. 

פעם היינו מוסיפים לסלט הירקות שלנו גרגירי רימון, שמאד שדרגו את הטעם בעינינו, אבל מאז ניתוח הויפל של T אסור לו לאכול רימון, וזה ירד מהתפריט. עוד ירדו הכרוב, הכרובית וכל משפחת המצליבים מאותה הסיבה. אני אוהבת כרובית, אז לפעמים T פשוט מבשל לי אותה במים עם מלח ורק אני אוכלת מזה, אבל כרוב מעולם לא אהבתי. אגב אצלי בבית הורי לא אכלו ממולאים, אז לא הכרתי כרוב ממולא וכדומה עד שלא פגשתי את T. אצל אמא שלו בבית הכרוב הממולא כיכב כמו גם הרבה מאדג מאכלים הונגריים (למרות שהם רומנים) נוספים עם כרוב. אני כאמור לא התחברתי לזה, ואם כבר ממולאים אז פלפל, לפחות מבחינתי. 

פעם T לא אהב לימון בסלט, אבל כבר כמה שנים שהוא התחיל לאהוב את זה, ויש לנו עץ לימון אז אנחנו סוחטים לימון לתוך הסלט, מוסיפים מלח (לא מספיק מלח, לטעמי, אז אחר כך אני מוסיפה לי עוד קצת למנה שלי - וזה קורה רק עם סלט, מאכלים אחרים אני לא אוכלת מלוח) וכמובן שמן זית. בביקור האחרון של T ושל שותפנו ביוון, T חזר עם פחית גדולה של שמן זית שהם קנו בבית בד בו הם ביקרו ביום הבודד שבו הם לא עבדו שם ויצאו לטייל. איזה שמן מעולה זה! 

אז בנוסף לסלט, בארוחות צהריים וארוחות ששי כמעט תמיד יש עוד ירק מבושל כתוספת למנה העיקרית. לפעמים זה שעועית ירוקה או צהובה, לפעמים אפונה, לפעמים ארטישוק ירושלמי או דלעת ולפעמים קישואים. קטניות אני פחות אוהבת, אז T מכין אותן לעיתים רחוקות וגם אז - רק כשאנחנו מארחים. 

הוא עצמו אוכל חומוס - ולפעמים גם מכין אותו בעצמו - אבל אני אוכלת חומוס לעיתים רחוקות ובדרך כלל רק במסעדות מזרחיות. 

תמיד יש לנו בבית בצל, שום ובדרך כלל גם תפוחי אדמה ובטטות. אני מעדיפה בטטות על פני תפוחי אדמה, אבל אוכלת גם תפוח אדמה בתנור או מחית (פירה). אני די נמנעת מצ'יפס, למרות ש-T מכין הרבה פעמים ב-AIR FRYER ואז אין בזה שמן בכלל אבל הטעם הוא כמו של צ'יפס מטוגן. 

בדרך כלל יש לנו במקרר פטרוזיליה, כוסברה, גזר ושמיר...עבור הבישולים השונים. אני פחות אוהבת כוסברה אבל למדתי לאכול מזה. אמא שלי אוהבת שומר אז פעם בהמון זמן T קונה ומכין לה משהו עם שומר כשהורי מגיעים לאכול. 

בנושא הפירות T ואני די בקונצנזוס. אנחנו אוכלים פרי בדרך כלל כקינוח של ארוחת צהריים ולפעמים גם כמנת ביניים אחר הצהריים. 

וכשאני אומרת פרי זה עונתי כמובן, אז בקיץ יהיה אבטיח, מלון, אפרסק ונקטרינה, ענבים ושזיפים. הפרי הכי אהוב עלי הוא משמש, שבדרך כלל עונתו קצרה. לעיתים מאד רחוקות אנחנו קונים דובדבנים. השנה לדעתי לא קנינו בכלל. 

בחורף אנחנו אוהבים אשכולית (בדרך כלל אדומה) - וזאת למרות שלכאורה אסור ל-T לאכול את זה כי זה מנטרל את הסטטינים שהוא לוקח לכולסטרול, אבל זה פעם ב... - וקלמנטינות. מידי פעם אנחנו אוכלים בננות, בדרך כלל תפוחים. כעת זו עונת התותים שאנחנו מאד אוהבים. T פחות אוהב אגסים אז אני לא קונה בדרך כלל, והוא לא אוהב ולא יכול לאכול אפרסמונים (מאותה סיבה שאסור לו הכרוב) - אז אם אני קונה אז בודדים, רק לעצמי (וגם שרי אוהבת) וגם אז מקפידה לקלף לפני שאני אוכלת. 

אני מאד אוהבת גואיבה (שגם עונתה קצרה) אבל הריח משגע את T וממילא אני נוטה לסבול מעצירות אז עדיף שלא אוכל. אז לא קונה. 

לבסוף רק אספר שכבר כמה שנים שאנחנו לא קונים את הירקות שלנו בסופר אלא אצל ירקן מעולה בטירה שיש לו גם סחורה מעולה וגם מחירים שפויים. 

@כל הזכויות שמורות לאתר https://www.gov.il/he/departments/topics/fruit_vegetable_quality_standards/govil-landing-page

למדור השרביט החם - האם אתם עושים פעילות גופנית כלשהי?

 בתאריך 12/12/2025 שואל טליק במדור השרביט החם אם אנחנו עוסקים בפעילות גופנית.

טליק גם הזכיר אותי ואת בעלי בפוסט, כדוגמא למי שמתמידים בפעילות גופנית באופן יום יומי, ותודה על האיזכור, טליק.

אכן מי שפוגש אותנו בחמש השנים האחרונות מכיר אותנו כמי שעוסק באופן יום יומי בפעילות גופנית כלשהי. 

זה אומר הליכות של בין שעה לשעה וחצי כל בוקר, מוקדם בבוקר, או לחילופין אימון של כשעה ורבע בחדר כושר. 

זה קורה בימי חול וגם בשבתות ובחגים.

יש תקופות שאנחנו גם יוצאים ל"הליכה שנייה", בדרך כלל בת כשלושת רבעי שעה, בשעות אחר הצהריים. 

זה קורה גם כשאנחנו בחו"ל או בחופשה בארץ. 

זה לא קורה כאשר אנחנו בחופשה שכוללת טרקים - מסלולי טיול בטבע, טיפוסים על הרים וכדומה. כי אין צורך בהתעמלות בוקר כאשר בעצם במשך רוב היממה אנחנו עוסקים ב-HIKING כזה או אחר. 

אבל זה לא תמיד היה כך. ממש לא.

אמנם כבר כמה שנים לפני שעשינו את המהפך הזה והתחלנו בפעילות גופנית קבועה ויום יומית כבר התחלנו להתעמל יותר - פעם או פעמיים בשבוע בחדר כושר, וגם בעת טיולינו בחו"ל הלכנו הרבה מאד ברגל - בין אם בטבע או שחרשנו ערים ברגל.

היתה תקופה שאני התחלתי לעשות הליכות כדי להיכנס לכושר ולהצטרף קבוצת טיולי הנשים של שריתה אבל כשאני חושבת על ה"כושר" שנכנסתי אליו אז אני מחייכת. זה לא התקרב בכלל למה שקורה היום.

את המהפך הגדול עשינו, T ואני, בתקופת הקורונה. פצחנו בדיאטה ובמקביל התחלנו בפעילות גופנית ורק הלכנו והגברנו עד שהגענו לכושר שבו אנחנו נמצאים כיום.

אבל במקור האופי הבסיסי שלי הוא די COUCH POTATO.

כשהייתי ילדה אמנם שיחקתי בחוץ עם הילדים בחצר והורי גם טרחו ורשמו אותי לשיעורי מחול ולשיעורי ספורט מעבר למה שנתנו בבית הספר, אבל מצב הצבירה הרגיל והמועדף שלי תמיד היה בבית עם ספר - ובהמשך מול הטלוויזיה - והבילויים שלי עם החברות שלי (לפחות מגיל עשר ואילך) תמיד היה בבית. מעולם לא יצאתי לשחק בכדור מיוזמתי. לא אהבתי להתאמץ ולא אהבתי להזיע (ואני טיפוס שמאד מזיע). 

איכשהו רוב החברות שלי היו כמוני, ואני זוכרת שפעם התיידדתי עם מישהי שהיתה ספורטאית מטבעה, וכשהיא באה לבקר אצלי אחרי בית הספר היא הציעה שנצא לחצר לשחק כדורסל. מתוך נימוס שיחקתי איתה, אבל החברות הזאת לא התפתחה לשום דבר. זה פשוט לא היה משהו שאהבתי לעשות. 

דווקא בבית הספר אני זוכרת את עצמי משחקת כדורסל וגם הייתי מעולה ב"מחניים"....אבל מחוץ לבית הספר זה לא עניין אותי. וכמובן שככל שהתבגרתי גם עליתי במשקל, הספורט נהיה יותר קשה, והיה לי קל יותר פשוט לוותר על זה. 

זה לא שלא היתה לי מודעות לנושא, והיו שנים שבהשפעת חברתי 'ביוכימיה' ניסיתי לשחות בבקרים לפני העבודה, כי במים לא מזיעים (או לפחות לא מרגישים את הזיעה). לא הצלחתי להתמיד בזה, ובסוף במשך כמה שנים דווקא כן הייתי משכימה לחדר הכושר לפני העבודה (ומתקלחת לפני שנוסעת לעבודה)....אבל כנראה שהשקעת הזמן והאנרגיה אז לא היו ברמה שמשפיעה על המשקל שלי ועל ההיקפים שלי ומהר מאד פיתחתי תיאוריה ש"אני לא מרזה מפעילות גופנית" רק מדיאטה. המשכתי להתעמל "בשביל הבריאות" אבל לא באמת האמנתי שזה עושה לי משהו. 

בתקופה ההיא כל תירוץ קטן היה גורם לי להפסיק את פעילות הספורט. למשל כשחליתי התקשיתי לחזור לשיגרת הספורט אחרי שהחלמתי. 

אז אני מאד מבינה אנשים שפשוט לא בא להם או אין להם כוח לפעילות גופנית. ואני לא מהמטיפים. אבל אני מאד מאד מאד שמחה שעשיתי את הסוויץ' הזה בראש והתחלתי להתמיד ואף ליהנות מפעילות גופנית על בסיס קבוע. 

*כל הזכויות שמורות

למדור השרביט החם - מחשבות על עבודה (או קריירה) אלטרנטיבית

בתאריך 05/12/2025 ביקש מוטי במדור השרביט החם שנעלה על הכתב את מחשבותינו לגבי עבודה או קריירה אלטרנטיבית.

מי שקורא אצלי בבלוג מההתחלה - יולי 2012 (עוד בישראבלוג) זוכר אולי שככה התחלתי לכתוב בלוג. 

התחלתי את הבלוג כאשר הודעתי על התפטרותי ממקום עבודתי האחרון בתחום המחשבים, אז נטשתי לגמרי את המקצוע ואת התחום, חיפשתי לעצמי דרך חדשה ורציתי לתעד לעצמי את התהליך ואת מה שאני חווה ועוברת בדרך.

כשהייתי קטנה רציתי להיות סופרת. 

במשך זמן קצר בתחילת גיל ההתבגרות חשבתי אולי ללמוד רפואה.

ואז בתיכון החלטתי שאלמד פסיכולוגיה. היה שלב שאפילו חשבתי שאעשה גם תואר בבלשנות - ונמשכתי מאד לתואר שנקרא "פסיכו לנגוויסטיקה", שלא באמת ידעתי (ועד היום אני לא באמת יודעת) מהו - אבל השילוב הזה קסם לי. מי שהציעה לי את הכיוון הזה היתה המחנכת הנפלאה שלי, שהכירה לי את החונכת, שסייעה לי כאשר כתבתי את עבודת הבגרות שלי בספרות (שבחרתי להגיש במקום לגשת לבחינת הבגרות בספרות) - שהיתה מאוניברסיטת בר אילן ושבעצמה התמחתה בפסיכו בלשנות. 

שום דבר לא צמח מהעניין הזה בסוף, גם כי החונכת ההיא פרשה באמצע העבודה שלי (נדמה לי שהיא נכנסה להריון או משהו כזה) וקיבלתי חונך חלופי מתחום הספרות מאוניברסיטת תל אביב, שהיה מאד ענייני ורק סייע לי טכנית עם העבודה, אבל גם ובעיקר כי לקראת אמצע כיתה י"ב קיבלתי מצה"ל זימון לראיון קבלה לממר"מ - כפי שקראו אז ליחידה המחשב של צה"ל - והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

אמנם מעולם לא התעניינתי או נמשכתי לתחום המחשבים (שלא היה מוכר כלל באותן שנים, לא היו עדיין מחשבים ביתיים והסיבה שבכלל ידעתי מהו מחשב היתה שאבא שלי עבד בתחום מאז תחילת שנות הששים, הוא היה בין הראשונים בארץ). למדתי במגמה דו לשונית הומאנית (כלומר צרפתית, אנגלית וספרות מוגברת), אבל כנראה שהבחינות שעשיתי ב"צו שני" הראו שאני מתאימה.

הקורס בממר"מ חייב אותי לחתום שלוש שנות קבע (שירות החובה היה אז שנתיים לבנות), ועשיתי חישוב מהיר שבגיל עשרים איכנס לקבע, אתחיל לקבל משכורת של ממש, ואוכל לעזוב את בית הורי ולהיות עצמאית כלכלית. בעצם בשלב ההוא של חיי זה כל מה שעניין אותי, וזה מה שדחף אותי להסכים ללכת לקורס מייד בסיום הטירונות. 

אז אכן הייתי טובה - גם כמתכנתת ובהמשך עברתי לתחום תמיכת התשתית וניהול בסיסי נתונים וסיימתי בתור מנהלת צוות בתחום הזה - אבל לא באמת אהבתי את המקצוע, הוא מעולם לא באמת משך אותי. מה שמשך אותי והחזיק אותי באמת היה התחום הכלכלי - הרווחתי יפה והייתי העוגן של המשפחה, מבחינת פרנסה, בתקופות ש-T עדיין חיפש את עצמו בתחום המסעדנות והקייטרינג ובתקופות ארוכות אמנם עבד מאד קשה אבל לא הרוויח כסף כל כך. התחתנו ממש שבוע לפני שנכנסתי לקבע, וגם כשהשתחררתי מהצבא (עם תינוקת בת שלושה חודשים) מעולם לא התקשיתי למצוא עבודה. 

הדבר הנוסף שאהבתי בעבודתי בתחום היתה העזרה לאנשים ומציאת פתרונות תוכנה ואחרים עבורם ועבור המערכות שלהם. וגם בזה, התברר, הייתי טובה, והיו מאד מרוצים ממני, קידמו אותי (והאמת שרצו לקדם אותי יותר - לתפקידי ניהול בכירים יותר - אבל לא הייתי מעוניינת והעדפתי להישאר בתחום המקצועי) וזכיתי לתנאים טובים למדי. 

למען העניין והגיוון היו תקופות שלמדתי עוד דברים במקביל לעבודה - למדתי עיסוי שבדי, רפלקסולוגיה, אסטרולוגיה ועברתי הרבה מאד סדנאות בתום הניו אייג' וסוגים שונים של "הילינג". אפילו פתחתי תיק במע"מ ובמס הכנסה ועבדתי בזה במקביל לעבודתי במחשבים. 

אבל עם הזמן העניין שלי בתחום הלך ופחת, והלחץ והעומס בעבודה העיקרית הלך וגבר - ומצאתי את עצמי עובדת כמעט 24/7 כולל לילות, שבתות, חגים וכן - אפילו בעת חופשות בבתי מלון - לקחתי את המחשב הנייד איתי והתחברתי מרחוק. 

כשלוש עשרה שנים לפני שעזבתי סופית את התחום ואת העבודה עשיתי הפסקה - התפטרתי מהעבודה, ישבתי בבית, וניסיתי לעסוק באופן בלעדי בתחומי העיסוק האלטרנטיביים שלי.......אבל מהר מאד התברר שאנחנו לא עומדים בנטל הכלכלי, ונאלצתי לחזור לעבודה אחרי כעשרה חודשים בלבד. 

חלפו כמה שנים ו-T ושותפנו התחילו סוף סוף להרוויח בעסקי הקייטרינג שלהם, ולחסוך ולהשקיע בנכסים מניבים......וכשלוש שנים לפני שעזבתי סופית את העבודה הודעתי ל-T שאני מתכוונת לפרוש, ושיודיע לי כשזה יהיה אפשרי מבחינתו. 

זה לקח באמת עוד שלוש שנים, ואולי היה לוקח אף יותר לו זה היה תלוי רק ב-T, אלא שהתחלף אצלנו בחברה סמנכ"ל המיחשוב, ומהר מאד הבנתי, שלמרות שתמיד הסתדרתי מצוין עם כל מי שהיה בהנהלה מעלי, עם הבחור הזה אין לי שום סיכוי להסתדר, ושאין בי כוחות להחזיק מעמד עד שכולם יבינו מיהו ומהו ויעיפו אותו (מה שקרה באמת די מהר אחרי שעזבתי). 

הודעתי ל-T שזהו - אני פורשת - והוא הבין, שיתף פעולה ועזר לזה לקרות. 

בחודשים הראשונים לאחר שפרשתי התעסקתי באמת בעיקר במנוחה וב"סבתאות" - נשמותק נולד כמה ימים אחרי שעזבתי את העבודה, והעזרה שלי לבתי באותם חודשים ראשונים היתה די אינטנסיבית. 

אחר כך התחלתי לחפש מה אני רוצה לעצמי, נרשמתי לקורס כתיבה יוצרת ולקורס "נקודת מפנה" בבית ספר אימושיין (מומלץ לכל אחד, אגב, בלי קשר למה שאתם עושים בחייכם), ומשם הגעתי שם לתכנית המאמנים והתחלתי את חיי כמאמנת אישית בשיטת סאטיה. 

אפשר לומר שמצאתי את מקומי ואת ייעודי. 

אחרי כמה שנים הפסקתי לאמן בקליניקה ועברתי לאמן בהתכתבות (בדוא"ל) - שיטה שפיתחתי בהדרגה מול מתאמנים שגרו רחוק או אף בארצות אחרות, ושמהר מאד הבנתי שהיא עובדת עבורי, ועבור אותם מתאמנים שבחרו בזה, הרבה יותר טוב מאשר האימון פנים מול פנים בקליניקה. כמובן שזה לא מתאים לכל אחד....

במבט לאחור - אני כותבת בלוג, שזה סוג של כתיבה, למרות שאינני סופרת ( האמת שכתבתי סיפור ילדים אחד, שחיברתי עבור הנכדים ויחד איתם, ואף ניסיתי לפרסם אותו ובסוף הדפסתי אותו בהוצאה עצמית מוגבלת). 

אני מאמנת אישית - למרות שאינני פסיכולוגית.

אולי בכל זאת בדרך עקיפה כלשהי הגשמתי את משאלות הילדות שלי................ומצאתי את הקריירה האלטרנטיבית שלי. 

למדור השרביט החם - האם אתם מבלים בבתי קפה ומסעדות?

בתאריך 28/11/2025 שאל טליק במדור השרביט החם האם אנחנו מבלים בבתי קפה או במסעדות. 

בעצם, השאלה של טליק נבעה מן התחום הכלכלי יותר מאשר מהתחום של הבילוי. הוא הבין שאנשים רבים מוצאים את עצמם יושבים הרבה בבתי קפה או במסעדות או מזמינים אוכל הביתה - ושהעלויות של הדבר הזה כבר מוגזמות. 

"אפשר גם אחרת" אומר טליק, וזה נכון. אלא שזה גם קשור לאילוצים נוספים, לעומס, לאורח חיים...להרבה מאד גורמים שחשוב להביא אותם בחשבון.

כי כן, ברור שהכי כלכלי וגם ברוב המקרים הכי בריא, לקנות את חומרי הגלם ולהכין את המזון לבד בבית. בין אם זה סלט ירקות, פירות טריים או אוכל מבושל - ללא ספק זול יותר ובריא יותר - ולפחות ברוב המקרים גם טעים יותר - כשמכינים את זה לבד בבית. 

אבל. 

מי שיוצא מהבית מוקדם בבוקר וחוזר מאוחר בערב חייב לארגן לעצמו אוכל במהלך היום. אז יש מי שרוצה ויכול להביא עמו אוכל שהכין בבית - בין אם אלה כריכים או אוכל מבושל שיש לו דרך לאחסן ולחמם בעבודה או היכן שהוא נמצא במהלך היום. אבל יש רבים אחרים שאין להם יכולת או רצון או עניין להביא אוכל כלשהו מהבית, ולכן הם אוכלים בחוץ או מזמינים. 

גם כשחוזרים הביתה לא תמיד יש זמן או חשק או יכולת לבשל, ואני מכירה הרבה אנשים שמזמינים ארוחות עבור הילדים שלהם כאשר הם בעבודה והילדים בבית. זה הפך להיות מאד קל ונגיש היום, עם וולט ותן ביס ואפליקציות נוספות. זה רק מאד יקר, באמת. 

וגם מסעדות ובתי קפה הפכו ליקרים, גם אלה שיחסית זולים יותר מאחרים. האמת שגם הקניה בסופר יקרה...אבל עדיין הרבה יותר זולה וכדאית מאשר לאכול בחוץ או להזמין. 

אנחנו לא דוגמא. גם כי אנחנו הרבה בבית, אנחנו יכולים לקנות מוצרים טריים ולבשל בבית, ואנחנו מעדיפים את זה. גם בשמחות משפחתיות גילינו שהכי כיף בבית, לבשל ולארח וכך כולם יכולים לשבת עם כולם ואין צורך ללכת למסעדה עם שולחן ארוך שבו אפשר במקרה הטוב לשוחח עם מי שיושב לידך או מולך - וזאת בתנאי שאין רעש או מוסיקה שמפריעים. 

מידי פעם אנחנו יושבים בבית קפה כשנפגשים עם חברים וחברות, אבל הרבה פחות יוצאים למסעדות. ולא רק בגלל המחיר. דיברתי על זה לא פעם - בעיקר בגלל האיכות של המזון והשירות. וגם המחיר הגבוה בדרך כלל לא משקף את איכות האוכל והשירות. 

כשאנחנו בחו"ל זה אחרת, כמובן, כי אנחנו לא בבית ומטבע הדברים אוכלים בחוץ. אבל גם בחו"ל, אם יש לנו דירה עם מטבח לפחות בחלק מהארוחות אנחנו מבשלים ואוכלים בדירה. והאמת היא שברוב המקומות בהם טיילנו בשנים האחרונות, יותר זול לאכול במסעדה - גם מסעדה טובה - בחו"ל מאשר בארץ. ולפחות בארה"ב או ביוון וברוב המקומות בחו"ל בהם ביקרנו בכל השנים האחרונות, השירות שקבלנו היה טוב יותר ובדרך כלל מקצועי יותר מאשר בארץ. חבל. 

למדור השרביט החם - האם אתם ישנים צהריים?

בתאריך 31/10/2025 שאל טליק במדור השרביט החם לגבי הרגלי שנת הצהריים שלנו, אם קיימים בכלל.

טליק גם שואל איך היה בילדותנו - האם הורינו ישנו בצהריים? האם היה צורך לשמור על שקט בין שתיים לארבע? 

אז התשובה לשאלה האם אני ישנה צהריים היא כן. היום, ובשנים האחרונות, אני משתדלת לישון כל יום צהריים. 

לא תמיד זה מתאפשר כמובן, אבל בימי שיגרה רגילים אנחנו קמים מוקדם, מקיימים את שיגרת היום שלנו, אוכלים ארוחת צהריים ואז עולים לנוח. כשקמים מהשנ"צ מקיימים את שיגרת מחצית היום השנייה. 

בטיולים, כשמתאפשר, אנחנו מגיעים למלון בסביבות שלוש/ארבע אחר הצהריים, מתקלחים, נחים, ואז יוצאים שוב. 

לא תמיד זה היה ככה עבורי. בתור ילדה ובטח בתור נערה - לא אהבתי לישון בצהריים. גם כשיצא לי לשנו"ץ, הייתי קמה "הפוכה" והרבה פעמים עצבנית. אז בדרך כלל לא ישנתי בצהריים. 

בעלי היקר, לעומת זאת, מאז ומתמיד אהב לשנו"ץ, ובעצם כשהתחלנו לצאת - עוד כשהייתי בתיכון והוא בצבא - למדתי ממנו לישון צהריים בשבתות, כאשר היה מגיע הביתה. 

כשהייתי קטנה השעות שבין שתיים לארבע היו קודש. אסור היה להרעיש ואסור היה לרדת לשחק בחוץ. 

אני זוכרת את הורי ישנים צהריים בשבתות - אני גם זוכרת אותם ישנים עד מאוחר בשבת בבוקר - אבל באמצע השבוע היה נדיר שאבא יהיה בבית בשעות הצהריים, ואמא לפעמים היתה מנסה לישון "סִיֶאסְטַה", כפי שהם קראו לזה (בכל זאת מוצאם מארגנטינה), אבל לא תמיד הצליחה.

במיוחד אחרי שאחי נולד, הוא לא ראה זאת בעין יפה בתור תינוק. אני זוכרת יום אחד שהיא נשכבה לישון - המיטה של הורי היתה בסלון, לא היה להם חדר שינה נפרד. אחי התעצבן, ניגש למיטה עם כפכף של "ד"ר שול" והחטיף לה אותו בפנים תוך כדי שינה.

כן, כן, בתור תינוק, פעוט, ילד ואף כנער - היו לאחי התפרצויות זעם ואלימות כאלה שהופנו הרבה פעמים כלפי הורי או כלפי חפצים בבית. זה מדהים ומוזר להיזכר בזה עכשיו, כשהוא כל כך שקט ומְרַצֶּה ומופנם ולא מביע אף פעם כעס. אבל עד תחילת שנות העשרים שלו, אפילו, זה היה קורה מדי פעם.

אני זוכרת את אמא שלי מסתובבת עם משקפי שמש באוניברסיטה, עונה לאנשים איך קיבלה את החבורה הזו ומקבלת מבטים מלאי רחמים כשהם היו בטוחים שהיא ממציאה, שבטוח היא חטפה מבעלה. 

אבל בחזרה לשנ"ץ.....

גם כשהורי לא ישנו ולא היו בבית, אסור היה לנו לצאת לשחק "בדשא" בין שתיים לארבע - כך קראנו לחצר שהיתה משותפת לשלושה בניינים שהיו מסודרים בצורת "חית". בארבע כאילו ניתן האות וכולנו היינו יורדים למטה ונפגשים ב"דשא". 

אבל בין שתיים לארבע אסור היה להרעיש בחוץ וכל הילדים נשארו בבתים שלהם בשקט. קראתי, הקשבתי לתכניות ילדים ברדיו בשעה שתיים ב"גל הקל" של קול ישראל (לימים רשת ב'), הכנתי שיעורי בית..שיחקתי עם אחי. אלה היו שעות קדושות של שקט בכל השכונה. 

בבגרותי, בכל השנים בהן עבדתי לא יכולתי לישון בצהריים במהלך שבוע העבודה. 

הייתי מגיעה הביתה אחר הצהריים - בארבע (כשהילדים עוד היו קטנים) ובהמשך יותר ויותר מאוחר, והיום היה ממשיך ברצף עד אחרי שהייתי מסיימת עם המקלחות, ארוחת הערב וההשכבה של הילדים. 

בערבים בדרך כלל הייתי לבד, T עבד במסעדה או במקומות לאירועים והיה חוזר מאד מאוחר בלילה. 

הרבה פעמים אחרי שהילדים נרדמו הייתי הולכת לשכנה לשבת אצלם ולשתות תה/קפה ולקשקש והיו תקופות שרקדתי ריקודי עם או יצאתי לפאבים עם גיסי וגיס-טי עד ש-T היה מסיים לעבוד. 

זה היה מטורף, הייתי ישנה משהו כמו ארבע שעות בלילה, קמה מוקדם ונוסעת לעבודה.....וחוזר חלילה. 

אבל מאז שעזבתי את תחום המחשבים ואת מקום העבודה האחרון שלי בשנת 2012 (כשפתחתי את הבלוג) הרגלתי את עצמי שוב לישון כמעט כל יום בצהריים - זה מחלק לי את היום לשניים ואז בערב אני לא ממוטטת מעייפות גם כשאני קמה בחמש בבוקר להתעמל. 

ממליצה בחום. 

למדור השרביט החם - יקיצה

במדור השרביט החם השבוע בתאריך 15/08/2025 מבקש מוטי לשמוע על שיגרת היקיצה שלנו.

כשהייתי ילדה קמתי מאוחר מאד. היה קשה מאד להעיר אותי בבוקר. 

זאת, משום שפחדתי ללכת לישון והייתי מושכת את שעת ההירדמות עוד ועוד למורת רוחם של הורי המסכנים. 

סבלתי מסיוטים וביעותי לילה לאורך כל הילדות שלי, וכבר מגיל צעיר מאד אני זוכרת אותם (וגם שמעתי שוב ושוב את הורי מספרים) עושים שמיניות כדי לגרום לי להירדם. 

הם היו יושבים ליד מיטתי, שוכבים למרגלותיה, מקריאים סיפורים, שרים שירים......ובאיזשהו שלב התחילו לאיים עלי ש"אוי ואבוי אם עדיין אהיה ערב כשמשמעים את 'התקווה' ברדיו". את המנון המדינה 'התקווה' נהגו בשנים ההן להשמיע ב"קול ישראל" בשעה אחת עשרה בלילה. למותר לציין שזה גרם לי פשוט לפחד מ'התקווה'...........☹️.

באותן שנים היה לי קשה מאד, כאמור, לקום בבוקר, והייתי מגיעה לגן תמיד מאוחר. אבל אני זוכרת בדיוק מתי זה השתנה. 

נכנסתי לגן חובה לפני הזמן, בגיל ארבע. היום זה 'טרום חובה' אבל בשנים ההן לא היה דבר כזה. כל הילדים בגן היו כבר בני חמש ואילו אני הייתי בת ארבע. ידעתי כבר לקרוא - מגיל שלוש - גם בעברית וגם בספרדית, תודות לסבתא שלי התותחית - והייתי כנראה בשלה כבר מבחינה שכלית לגן החובה ולתכניו, וייתכן שעזר שהורי הכירו את הגננת (שהיתה גיסתם של חברים קרובים שלנו) בגן שממש מעבר לרחוב מדירתנו. 

הייתי בשלה מבחינה שכלית אמנם אבל מבחינה חברתית הייתי מפוחדת וחסרת ביטחון לחלוטין, והגננת המליצה להורי להשאיר אותי עוד שנה בגן ולא להעלות אותי לכיתה א' עם שאר הילדים. אני מאמינה שזו היתה ההחלטה הנבונה והנכונה ביותר שהם יכלו לקבל אז, והשנה השנייה הזאת בגן חובה עשתה לי רק טוב מבכל הבחינות. אבל הגננת הודיע לנו - לי ולהורי - שנגמרו האיחורים, ושלקראת בית הספר בשנה הבאה אני חייבת להתרגל להשכים קום ולהגיע לגן בזמן בכל יום. ואכן כך היה, הורי היו מעירים אותי בזמן - אני מניחה שברבע לשמונה - הייתי שותה חלב חם וחוצה את הכביש ומגיע בול בשמונה לגן. 

כן, לא טעיתי. לא הייתי מצחצחת שיניים. באותן שנים להורי לא היתה מודעות לכך כלל. אין לי מושג מה היו הרגלי הצחצוח שלהם, אבל אני לא צחצחתי שיניים בגילאים האלה בכלל. זה התחיל מאוחר יותר, אחרי שבקרתי אצל רופא שיניים שהדריך אותי ואותם....וגם אז זה קרה רק בבקרים, ואני מתביישת לדווח שהתחלתי לצחצח שיניים בערב לפני השינה רק לפני עשר או חמש עשרה שנה. היום אני גם מצחצחת שיניים בצהריים לפני השנ"צ, אבל גם זה התחיל לפני שנים ספורות. עצוב אבל נכון. 

במשך כל שנות בית הספר היסודי קמתי בשעה "נורמלית" - שבע וחצי כנראה - כאשר חיינו עדיין בישראל שתיתי רק חלב בבקרים לפני הלימודים ואז כריך ופרי לארוחת עשר בבית הספר, ואחרי שעברנו לגור בארה"ב התחלתי לאכול ארוחות בוקר של ממש - דגני בוקר או פרוסה וחביתה - ואז אכלתי ארוחת צהריים בבית הספר (יום הלימודים נמשך שם עד שתיים או שלוש אחרי הצהריים).

אבל החל מהחטיבה התחלתי להשכים קום ולנסוע (באופניים) לבית הספר הרבה לפני שעת תחילת הלימודים. אני לא באמת יודעת מה היתה הסיבה לכך - אולי כי כל הבית השכים קום לעבודה, והורי עבדו במרכז לוס אנג'לס והיו צריכים לצאת מוקדם (למרות שלא הגיוני שזו היתה הסיבה, כי הרי סבתא שלי נשארה בבית והיא זו שדאגה לנו לארוחות). 

בכל מקרה אני זוכרת שמאז, כלומר גילאי 12-13 בערך, ועד שסיימתי את התיכון, הייתי בין הראשונים שמגיעים לבית הספר. אהבתי את בית הספר בשעות המוקדמות האלה. היו מעט ילדים שהיו מגיעים יחד איתי, מסיבות שונות, אבל אני לא זוכרת שהיה בינינו קשר. 

בצבא שירתתי בשלישות ברמת גן, ובהתחלה אבא שלי היה מסיע אותי בבקרים בדרך לעבודתו בתל אביב. באיזשהו שלב אחי עבר ללמוד בתיכון בתל אביב במקום בהרצליה (היכן שגרנו אז), אז אבא הודיע לי שהוא לא יספיק לקחת גם אותי לבסיס ברמת גן, גם להוריד את אחי בבית הספר בתל אביב וגם להגיע למשרד בזמן - אז התחלתי לנסוע לבסיס באוטובוס. הייתי קמה לפני כולם ויוצאת לפי זמני הנסיעה של האוטובוס. תמיד הגעתי לבסיס הרבה לפני כולם. 

כך היה גם כשהתחתנתי - ונכנסתי לקבע - ועברנו לרעננה. נסעתי באוטובוס/ים או בטרמפים ממש מוקדם בבוקר.

תמיד הייתי אדם של בוקר. אני זוכרת שהצלחתי לעשות איזה סידור עם ראש המדור שלי בצבא, שאגיע כל יום בשבע ואצא בארבע במקום בחמש (אז עבדו עדיין בימי ששי אז במהלך השבוע השעות היו שמונה עד חמש ובשש שמונה עד אחת). 

כך גם בכל מקומות העבודה שלי - במיוחד אחרי שהפסקתי להיות מתכנתת ועברתי לתת תמיכת תשתית, ניהול בסיסי נתונים וכו' - הייתי מגיעה לעבודה הרבה לפני כולם, בודקת שהמערכות עלו והכל בסדר ומספיקה לטפל ברוב התקלות לפני שיום העבודה התחיל. 

הנסיעה לעבודה בשעות הבוקר המוקדמות היתה ללא פקקים וגם לא היתה בשעות אלה בעיית חניה. זה הסתדר לי מצוין. 

היום אני כבר לא קמה לעבודה, אבל אני קמה להתעמלות. בדרך כלל אנחנו מקיצים יקיצה טבעית מתי שהוא בין חמש לשש, יוצאים להליכה או הולכים לחדר כושר (שנפתח בשש).... וככה מתחילים את היום.

למדור השרביט החם - יום הכיפורים שלי

 בתאריך 26/09/2025 ביקש מוטי לדעת במדור השרביט החם איך נראה יום הכיפורים שלנו. מוטי שואל האם אנחנו צמים, הולכים לבית כנסת, רוכבים על אופניים? וגם לספר על יום כיפור שלנו לאורך השנים. 

כשהייתי ילדה בירושלים יום כיפור היה באמת יום של קדושה וצום ושקט מסביב - וגם שקט בבית מתוך התחשבות בשכנים אבל אצלנו אכלו כרגיל. אני הייתי הולכת הרבה פעמים בערב לבית הכנסת הקרוב לבית עם הילדים של השכונה אבל הורי מעולם לא ציינו את יום כיפור בבית. 

פעם אחת, אחרי שכבר היה לנו רכב, לאבא נכנס רעיון משונה - לנסוע מקריית יובל לבית הכנסת הגדול (היכל שלמה) לראות את התפילה שם. כמו שאומרים ב"אישה יפה": BIG MISTAKE. בדרך כמובן שחטפנו אבנים מילדים חרדים שקיללו אותנו ביידיש, וכשחזרנו לאוטו אחרי התפילה ראינו שהוציאו לנו את האוויר מהצמיגים. אני אפילו לא זוכרת איך חזרנו משם בסוף. 

כשגרנו בארצות הברית היהודים נהגו לא ללכת לבית הספר ולעבודה בימים הנוראים, וגם חלק ניכר מהמורים שלי לא הגיעו בגלל זה לבית הספר בראש השנה וביום כיפור, אבל שוב היה להורי רעיון מקורי - לנצל את יום החופשה הזה כדי לנסוע לדיסנילנד. כמובן שנהננו מאד שם, רק שהורי הזהירו אותנו לא לדבר בעברית..........כי לא נעים. באותו רגע לא חשבתי על זה שאם מישהו שם היה מבין עברית, זה די אומר שגם הוא לא היה אמור להיות שם ביום כיפור 😅.

בחזרה בישראל, כשהייתי בחטיבת הביניים נכנס לי לראש שאני רוצה להתחיל לצום ביום כיפור. הבית כאמור היה אפיקורסי לגמרי, אז הלכתי לישון אצל חברה שלי, שאצלה צמו וקיימו את מנהגי החג. נהניתי מזה מאד והפכתי את זה למסורת, והמשכתי לצום כל שנה ביום כיפור, ואז התחלתי לצאת עם T וגם אצלו צמו וגם הלכו לבית כנסת, אז השתלבתי שם יפה מאד. 

אחרי שהתחתנו התפתח מנהג לבלות את יום כיפור אצל הוריו בבית יחד עם אחיו וגיס-טי, וכך היינו ישנים על הספה בסלון, בחדר ה"ילדים" לשעבר וגם על השטיח בסלון - תלוי כמה אנשים היינו, אוכלים יחד את הסעודה שלפני הצום ואז נפגשים עם המשפחה המורחבת לסעודה המפסקת שבסוף הצום (או שהמפסקת היא לפני הצום? לא זוכרת את המונחים המדויקים). 

היתה גם מסורת להיפגש מחוץ לבית הכנסת עם חברים מהתיכון לשעבר, ואחר כך לשחק קלפים אל תוך הלילה.....

הבעייה היתה אחרי שנולדו הילדים, וכל העניין התחיל להיות מסובך יותר. גם היה צריך להאכיל את הילדים כאשר אנחנו צמנו, וזה קצת היקשה על העניין, וגם כאשר בני נולד הוא היה בשנתיים הראשונות מאד בכייני והיה קשה להיות איתנו בתקופה הזאת. 

זוכרת גם איך בתי נסעה על אופניים יחד עם אחיינית-T1 ואיכשהו הן נפרדו ובתי הלכה לאיבוד בכל הדוחק והצפיפות של הילדים ברחובות, והתחילה לבכות וגם הקיאה מרוב לחץ, וכשאשר עצרו עוברים ושווים לעזור לה ושאלו אותה איפה היא גרה, היא אמנם ידעה את הכתובת - אבל את הכתובת שלנו ברעננה, ולא של סבא וסבתא ברמת אביב 🙈. כמובן שבסוף מצאנו אותה........

באיזשהו שלב בדחילו ורחימו ביקשתי מ-T להפסיק את המסורת ולהישאר בימי כיפור בבית, ולשמחתי הוא מייד הסכים והודיע להוריו - שלא שמחו במיוחד על הרעיון אבל בלית ברירה השלימו עם זה. 

המשכתי לצום ביום כיפור עוד שנים אחר כך, ואז T היה במילואים בשנת 1996 בדיוק בזמן אירועי פתיחת מנהרת הכותל והיו מהומות ומן הסתם הוא לא הצליח לצום (בהחלט אחת מן ה"הברקות" המוקדמות של ביבי בקדנציה הראשונה שלו) ומאז הוא הפסיק עם הצום ביום כיפור לגמרי. כמה שנים אחר כך זנחתי את זה גם אני. 

היום אם אני בארץ יום כיפור שלי לא שונה בהרבה מימים אחרים, פרט לעובדה שאינני נוסעת לשום מקום. אני יוצאת כרגיל להליכת בוקר, אני אוכלת כרגיל, אני צופה בטלוויזיה, עובדת על המחשב, קוראת, משוחחת בטלפון. אין לי ארוחה מפסקת לפני או אחרי.....ולצערי גם אבדה לי תחושת החגיגיות והשלווה שתמיד היתה מתלווה ליום כיפור וגם לראש השנה. וזה עצוב לי קצת.

אם אנחנו בחו"ל יום כיפור הוא כמו כל יום אחר, בין אם זה טיול, עבודה או חופשת בטן גב. גם השנה אנחנו מתוכננים להיות בחו"ל ביום כיפור........ולא נראה לי שנציין אותו בכלל. ובלי קשר - מאז השבעה באוקטובר החגים הם כבר לא אותו הדבר.......בטח ובטח לא חגי תשרי.........

ועדיין מתוך נימוס והתחשבות באחרים, אני נוהגת לברך בשנה טובה ובגמר חתימה טובה. 

למדור השרביט החם - מה יש לכם בבגאז' של האוטו שלכם?

במדור השרביט החם בתאריך 19/09/2025 מבקש טליק לדעת מה יש לנו בבגאז' (תא המטען) של הרכב. 

אצל טליק היו בקבוקים למחזור, למשל. 

האמת? אין לי כלום בבגאז'. 

כלומר, יש מתחת לריצפת הבגאז' תא מיוחד שבו יש משאבה חשמלית לניפוח מהיר של צמיגים, ויש גם תרסיס למילוי זמני של תקר בצמיג - זאת פשוט משום שאין ברכב שלי גלגל ספייר. בכלל. ככה הוא מגיע. 

בתא הזה יש גם כבל לטעינה חשמלית מחוץ לבית. יש גם כפפת ניקוי שכזאת ש-T משתמש בה לעבור על הרכב כאשר יש עליו אבק. וזהו. 

הבגאז' שלי ריק ופנוי כל הזמן, פרט ליום הקניות - שבו הוא מתמלא כשאנחנו הולכים לירקן ולסופר, ומייד מתרוקן כאשר אנחנו מגיעים הביתה. 

אני זוכרת תקופות שבהן היו למשל כסאות ושמשיה לים, כשהילדים היו קטנים. אבל אני לא חושבת שהסתובבתי עם זה בבגאז' כל הזמן. 

אני זוכרת ששמעתי מזמן מזמן ברדיו שככל שיש דבר מיותר בבגאז' זה גורם לצריכה מוגברת של דלק. 

למדור השרביט החם - מאכלי עדות או עמים

בתאריך 12/09/2025 שאל מוטי במדור השרביט החם אם אנחנו אוהבים לאכול את האוכל העדתי של העדה שלנו, אם יש לכם בכלל עדה מבחינתנו, איזה אוכל אנחנו מעדיפים להכין בבית והאם אולי אנחנו בכלל מעדיפים לאכול בחוץ.

אני מודה שעד גיל 13 בערך (כשחזרנו מארבע שנות מגורים בארה"ב) לא ידעתי בכלל שיש בקרב היהודים עדות. 

לא ידעתי על אשכנזים וספרדים או מזרחים, על אפלייה ועל קיפוח, על שווים יותר ועל שווים פחות. פשוט לא הייתי מודעת.

גדלתי בקרית יובל בסביבה שבה היו יהודים מכל המוצאים וכנראה מכל העדות. בשכונה שלנו גרו חילונים ודתיים ומסורתים ואפילו חרדים - מעט מאד - והשכנים שלי הגיעו מרוסיה, רומניה, אנגליה, תוניס, ארגנטינה (אנחנו) והיו גם צברים שאין לי מושג מנין הגיעו הוריהם (כלומר הסבים והסבתות). 

ברחוב שלנו היה בית כנסת אחד (אין לי מושג אם הוא היה בנוסח אשכנז או ספרד או תימן...) וכולם הלכו בחגים לבית הכנסת הזה בלי קשר למוצא. מי התפלל שם באופן קבוע בשבתות? אין לי מושג, מאחר שהיינו חילונים ולא היינו מעורים בדבר. 

בבית אכלנו ערבוביה של אוכל "ישראלי" - למשל חביתה, לבן וסלט לארוחת ערב - קצת אוכל יהודי מזרח אירופי (כי הוריה של סבתא שלי היגרו לארגנטינה מאוקראינה) ואוכל "ארגנטינאי" שחלקו הגדול היה בעצם היה בעיקר איטלקי, מאחר שבארגנטינה (בנוסף לבשר כמובן) השתרשו הרגלי אכילה שמקורם כנראה במהגרים איטלקים. בשר - שזה מה שבעיקר רווח בארגנטינה - פחות היה אצלי בבית באותן שנים מסיבות כלכליות בעיקר. בערבי ששי לפעמים סבתא שלי הכינה פיצה (עם בצק עבה) כאשר בארץ עדיין לא היו פיצריות. 

כשעברנו לגור בארה"ב למדנו לעשות על האש, גם בשר וגם עוף היו בשפע, למדנו לאכול בחוץ המבורגרים ופנקייקים וכל מיני דברים שלא הכרנו עד אז. אה, כן - ודגני בוקר כמובן. 

בבית משפחתו של T אכלו בעיקר אוכל הונגרי ויהודי מזרח אירופי גם, כי למרות שמוצאם היה מרומניה, הם היו מאזור טרנסילבניה ששם שלטה אז התרבות והשפה ההונגרית. 

T למד את סודות הבישול מאמא שלו, הבשלנית המעולה, ואחר כך למד מנהל בתי מלון בתדמור, כאשר כל השנה הראשונה של הלימודים הוקדשה לבישול, מזון ומשקאות. אז הוא למד להכין עוד הרבה סוגי מזון - למשל את המטבח הצרפתית הקלאסי ואת ה"nouvelle cuisine" מה שנקרא אז "המטבח החדש" הצרפתי. 

אז אצלנו בביתנו המשותף הכל הולך. מאכלי עמים ומאכלים מסורתיים וסתם אוכל "ישראלי". יכול להיות לנו על שולחן ארוחת החג גם חומוס ש-T הכין בעצמו וגם "געפילטע פיש" או "פאלצ'ע פיש" (שנראה כמו געפילטע אבל עשוי מעוף טחון) וגם פסטה בולונייז וגם צ'יפס (שמכינים ב-air fryer ועדיין זה טעים כאילו נעשה בטיגון עמוק), וגם סלט פאפאיה ירוקה שהכרנו כשטיילנו בויאטנם, וגם וגם וגם........

ועכשיו שבתי התחתנה עם חתני, שמוצאו חצי מתימן וחצי מבוכרה, התוודענו גם למאכלים האלה והוספנו אותם לרפרטואר. כל מה שטעים. וכן, כמו מוטי, גם אנחנו אוהבים אוכל הודי ויפני ותאילנדי......אבל לעיתים יותר רחוקות.

ולסיום סתם קוריוז קטן לגבי אוכל ארגנטינאי - בארגנטינה אוהבים קינוח שמורכב מגבינה וריבה. הגבינה היא לא מסוג שקיים בכלל בארץ, והריבות גם הן פחות רווחות בארץ - ריבת בטטה, ריבת חבושים וכמובן ריבת חלב (שאת זה כבר רוב הישראלים מכיר). כשביקרנו בארגנטינה התענגנו על הגבינה הזאת עם הריבה......

למדור השרביט החם - לישון עם מזגן או בלי

בתאריך 05/09/2025 שאל טליק במדור השרביט החם על הרגלי השינה שלנו - עם או בלי מזגן. 

טליק סיפר על הרגלי המזגן שלו, ועל ההבדלים בינו לבין אשתו. 

אצלי אפשר לחלק את החיים לשתי תקופות: זו שלפני גיל המעבר ואז אחרי שהתחלתי לקחת הורמונים לגיל המעבר, וזו שבשנים שהתחילו תופעות גיל המעבר ועדיין לא קבלתי שום טיפול עבורן. 

ב"רגיל" - כלומר גם לפני גיל המעבר וגם מאז שהתחלתי את הטיפול ההורמונלי, אני סובלת מקור. אולי יותר מאחרים. אמנם לא כמו אחי, שבכלל קיצוני בעניין הזה וחייב טמפרטורה של מינימום 28 מעלות כדי להרגיש בנוח, אבל אצלי מתחת לעשרים וארבע מעלות אם אני לא בתנועה נהיה לי קר. 

מצד שני מעל עשרים ושש מעלות אני סובלת מהחום, במיוחד אם הוא מלווה בלחות - שזה המצב באזור שבו אני חיה רוב חיי - כך שאני די "מפונקת" מבחינת האקלים שנוח לי בו. 

הדרך שבה למדתי להתמודד עם זה היא לשים מזגן על עשרים וארבע או עשרים וחמש מעלות בבית, ואם אני במקום שבו קר יותר, אני לובשת משהו - טריינינג, גרביים, כל מה שעוזר. וכן, גם בלילה בקיץ אנחנו ישנים עם מזגן, על עשרים וארבע מעלות ושמיכת קיץ דקה. ותמיד יש לי זוג גרביים ליד המיטה למקרה שפתאום קר לי. 

ל-T בדרך כלל חם יותר, ולכן גם בבית וגם ברכב הולכים לפי הצורך שלו (כי לסבול ולהזיע זה נורא) ומקסימום אני לובשת משהו. וברכב שלנו כרגע יש אופציה, כמו אצל מוטי לכוון את המזגן לטמפרטורה שונה אצל הנוסע ואצל הנהג. כמו שאמרתי בתגובה אצל מוטי, אי אפשר לכוון את עוצמת המאוורר בנפרד, אז כאשר באמת חם ל-T והוא מפעיל מאוורר חזק, אני ממש מעלה את הטמפרטורה בצד שלי ל-23 או אפילו 24 מעלות...כדי שלא יהיה לי קר. 

אבל בתקופה שהתחלתי את גיל המעבר וסבלתי גם מגלי חום נוראיים, סבלתי מזה נורא וממש הקפאתי את הבית (ואת T המסכן, שהיה ישן עם פוך ופיג'מת חורף גם בקיץ בגלל זה). סבלתי ככה שלוש וחצי שנים עד שחברה מבוגרת יותר אמרה לי שאמנם הורמונים עלולים להזיק, אבל אין לי (או לבעלי) איכות חיים כרגע, וכדאי שאשקול..............אני מודה לה מקרב לב. 

@כל הזכויות שמורות לאתר https://www.menopausecentre.com.au/hot-flushes/

רופא הנשים שלי - שהוא גם מומחה לגיל המעבר, עד כמה שיש בכלל התמחות כזאת בישראל - גילה לי שיש נשים שזה ממשיך להם עד הסוף....לא נגמר אחרי כמה שנים, שזה כנראה המצב אצלי. בינתיים אני לוקחת את ההורמונים ומתפללת לטוב. 

בחזרה לנושא הפוסט - יש לנו מאוורר תקרה בחדר השינה, אבל אנחנו מפעילים אותו בעיקר בעונות המעבר, כאשר כבר פחות חם ולח בלילות ואפשר לישון עם חלונות פתוחים. מצד שני יש בשכונה שלנו בעייה של נביחות כלבים, גם בלילה, כך שלפעמים זו הסיבה שאנחנו סוגרים את כל החלונות (וזה ממש אוטם את הרעש) ואז בכל זאת אין ברירה ומדליקים מזגן.