‏הצגת רשומות עם תוויות מערכות יחסים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מערכות יחסים. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 16 בינואר 2021

יחסים לפני תוצאות (2)

באחד מימי השבוע שלח לנו בוואטסאפ 'שותפנו' צילום מסך של שני חשבונות ארנונה של דירה שיש לנו בעלות משותפת עליה, איתו וגם עם עוד חבר, נקרא לו ה'אדריכל'. נדמה לי שהדירה הזו היתה השקעת הנדל"ן הראשונה של T ושל 'שותפנו' מרווחי החברה, אי אז לפני כחמש עשרה שנים.

"מה הוא רוצה לומר לנו עם חשבונות הארנונה האלה?" תהה T, ואני הגדלתי את התמונה וראיתי שמדובר בחשבון על שם דיירת חדשה, ש'שותפנו' חתם איתה חוזה לא מזמן. ועוד ראיתי שהחשבון ישולם, כרגיל, דרך הוראת הקבע שיש לנו, מהחשבון המשותף שאנחנו מחזיקים. לכאורה הכל בסדר. אז למה בכל זאת שלח?

ובאמת זה מה ש-T שאל בוואטסאפ, "מה הבעייה?"

"אבקשך להעביר את הארנונה על שמנו ולא על שם המחזיק." הוא כותב. "שני חשבונות אלה לא שולמו."

נדמה לי שכבר סיפרתי כאן שאני סוג של "המזכירה" של החברה המשותפת שלנו, וגם בדברים שלא קשורים לעבודה אני עושה את רוב עבודת הביורוקרטיה, תשלומים, בנקים וכל הקשור לטכנולוגיה. אני רגילה שהוא מבקש דברים כאלה, אני עושה אותם בשמחה, אבל לא הבנתי לגמרי מה הוא רוצה הפעם.

"זה בסדר שהחשבון על שם הדיירת" כתבתי לו. "יש הוראת קבע והחשבון ישולם דרך כרטיס האשראי מהחשבון המשותף שלנו". 

בעליל לא מרוצה מהתשובה שלי, 'שותפנו' כתב "אבל החשבונות לא מגיעים אלי, וזה לא טוב לנו, בגלל התחשבנות עם 'האדריכל'." ואחר כך הוסיף "וגם לא ראיתי שירד בכרטיס אשראי. אולי טועה."

בתיאוריה, זה היה אמור להיות המקום שבו אני עוצרת, נושמת, מנסה להבין מה בעצם הוא מנסה לומר או לבקש, ומה בדיוק מפריע לו. בפועל מה שקרה הוא שנלחץ אצלי הכפתור האוטומטי של "היה לי תפקיד לעשות, משהו לא בוצע כמו שצריך, באים אלי בטענות, מאשימים אותי במשהו" - שהאמת שזה כפתור שכבר כמעט לא נלחץ אצלי בשנים האחרונות. עשיתי על זה עבודה עם המאמן שלי   ושחררתי הרבה מאד מהמנגנון הזה, אבל הנה פתאום הוא הופעל מחדש. 

כאשר מתעורר מנגנון אוטומטי כזה, קודם כל אני נבהלת, כי הגוף שלי מרגיש שמאשימים אותי במשהו, ובגוף שלי כשמאשימים אותי זה מסוכן לי. ואז כל מה שאני מנסה לעשות הוא לתקן, לסדר, לפעול - כדי שיפסיקו להאשים אותי במשהו. כדי "להיות בסדר".

במקביל, מתעורר בי איזשהו תסכול, ובמנגנונים האוטומטיים שלי תסכול מהר מאד מיתרגם גם לכעס. 

כי אני מסתכלת שוב בצילומי הארנונה שהוא שלח לי, וכתוב במפורש שהחשבון יוצג לחברת האשראי בסוף חודש ינואר. וזה כתוב באדום, כדי שיבלוט. וכן, זה ברור שהוא לא יכול לראות שזה ירד בכרטיס האשראי, ראשית כי זה עדיין לא ירד, ושנית כי הוא היה זה שביקש שרק לנו יהיה כרטיס אשראי בחשבון הזה המשותף, ולכן רק אנחנו יכולים לצפות בפירוט החיובים שלו. 

ובאותם רגעים בכלל לא חשבתי על כך, שהיה זה הוא שהכניס דיירת חדשה, והוא היה זה שחתם איתה על חוזה, והוא היה זה שבטח אמר לה שאם היא תיגש עם החוזה לעיריה, היא תוכל לקבל תו חניה - וזה היה מה שגרם לכך שהדירה נרשמה בארנונה על שמה, במקום על שם הבעלים (אנחנו, הוא ו'האדריכל') כפי שהיה עד כה. אז בעצם כל שהיה עליו לעשות, במקום לפנות אלינו, במקום לשלוח אלינו את החשבונות האלה, הוא להרים בעצמו טלפון לעיריה. כי שום דבר ממה שקרה לא היה קשור בכלל אלינו.

אבל בניגוד למנהגי בשנים האחרונות ואיך שאני גם מנסה ללמד את המתאמנים שלי, לא עצרתי לרגע לנסות להבין מה עובר עליו כרגע.

ולא ידעתי (כי הוא לא אמר), שהוא היה בדיוק באמצע קניות בסופר כשהדיירת שלחה לו צילום של החשבונות האלה. ובין אם גם הדיירת לא שמה לב שזה משולם בהוראת קבע, והרי בחוזה כתוב ששכר הדירה כולל ארנונה ומים, ובין אם היא פשוט רצתה להיות בסדר ולוודא שיש לו תיעוד של החשבונות, זה הפריע לו באמצע הסופר, והוא לא הבין למה זה קורה. וזה הלחיץ אותו.

ולא ידעתי בכלל, שעד כה הוא קיבל את החשבונות האלה בדואר אליו הביתה, ותייק אותם כדי להתחשבן, כפי שהוא נוהג לעשות מעת לעת עם 'האדריכל' על כל ההוצאות שלנו על הדירה הזאת. לא ידעתי, כי במקביל לכך אנחנו מקבלים את החשבונות האלה בדוא"ל. והם מתויקים אצלי בגוגל דרייב, בתיקייה שמשותפת איתו.

וכיון שלא ידעתי שהוא בסופר ושהוא עצבני (בין אם כי היתה לו חווייה לא טובה בסופר או שהוא היה לחוץ כי קורונה וכל יציאה מהבית מלחיצה, ובין אם סתם כי הוא גבר ולא מסוגל להתרכז בשני דברים בו זמנית 😉) אז גם לא הבנתי שכאשר אמרתי לו שאני מקבלת את החשבונות האלה בדוא"ל והם מתויקים בדרייב זה עיצבן אותו עוד יותר.

כי נדמה לי שהזכרתי פעם שהוא ו'שריתה' מאותגרים טכנולוגית, ורק חסר שאפנה אותו לגוגל דרייב, למשל, ומתחיל לצאת לו עשן מהאוזניים. 

ואז התקשרתי אליו, כי הבנתי שלהמשיך להתכתב זה לא לעניין. אבל כיון שלא ידעתי שהוא בסופר והוא כבר עצבני, נבהלתי כשהוא התחיל להתעצבן ולצעוק עלי ש"תמיד אתם (*אני ו-T) עושים כל מיני דברים בלי ליידע אותי ומשנים דברים טכנולוגיים" ושהוא כבר שלושים שנה מקבל את החשבונות בדואר ומתייק אותם במעטפה, ופעם בכמה זמן הוא יושב עם 'האדריכל' והם מתחשבנים על ההוצאות ועכשיו זה יהיה לו בלתי אפשרי לעשות את זה, כי החשבונות מגיעים אלינו בדוא"ל, אז הוא מפסיק לטפל בזה, ושניקח הכל על עצמנו ודי! 

אוקיי. הבנתי שהוא נסער.

ואז הוא אמר עוד משהו. הוא אמר שלאחרונה הוא בכלל לא מרגיש בנוח לבקש ממני לעשות דברים, כי לפעמים אני נותנת לו הרגשה שלא בא לי, וזה לא נעים לו, והוא מהסס לפני שהוא מבקש. 

וכשהתחלתי למחות על כך, הוא אמר שכן כן, אנחנו מספיק קרובים כדי שהוא יוכל לומר לי שלאחרונה הוא לפעמים מקבל ממנה הרגשה לא טובה, והוא לא מרגיש בנוח לבקש ממני דברים.

ואז הוא סיים את השיחה. 

והדבר האחרון הזה שהוא אמר ממש הפתיע אותי לרגע, כי אני יודעת במפורש, שגם אם לפעמים הוא באמת מבקש ממני לעשות משהו שברור שהוא יכול היה לעשות בעצמו, אני תמיד עושה אותו בשמחה. 

ואז נזכרתי שלפני כחודשיים קרה משהו אחר. משהו שונה. משהו שקשור לסוכן הביטוח שמטפל בביטוחים ובקרנות של T ושל 'שותפנו' כשכירים בחברה של עצמם. הפרטים לא ממש חשובים, אבל השורה התחתונה היתה ש'שותפנו' התעצבן מזה שסוכן הביטוח דורש בסוף כל שנה תשלום על עבודתו (תשלום מהחברה שלנו כמעסיקה, לא תשלום מ-T ומ'שותפנו' כעובדי החברה). ובשיחה בין 'שותפנו' לבין סוכן הביטוח בעניין התשלום, אמר סוכן הביטוח שאם אנחנו רוצים, אנחנו יכולים לבצע את החלק הזה של עבודתו במקומו. שהוא ידריך אותנו ויתמוך בנו בעת הצורך, אבל שנעשה את ההפרשות לגמל ולהשתלמות והשיוך של ההפרשות האלה לקופות השונות באופן עצמאי, וכך לא נצטרך לשלם לו על זה.

לא נצטרך לשלם לו? 'שותפנו' התלהב מהרעיון הזה ואמר לסוכן הביטוח שאני אטפל בזה. וסוכן הביטוח התקשר אלי ואמר לי "'שותפנו' אמר לי להעביר לך את החומר ולהדריך אותך ושאת תעשי את זה מעכשיו והלאה". 

"באמת?" שאלתי את הסוכן, "ככה אמר 'שותפנו'?" לא אמרתי כלום לסוכן, הסתכלתי על חוברת ההדרכה שהוא שלח לי במייל, ושאלתי את עצמי באיזה עולם 'שותפנו' חושב שאני אתחיל עכשיו לעשות עבודה של סוכן ביטוח (ואני לא מדברת על הפרשת הכספים עצמה מהחשבון לחברות הביטוח, כי את זה אני עושה כל חודש ממילא) ובכל מקרה באיזו חוצפה הוא מפנה אלי את הסוכן בלי לדבר איתי על זה קודם. 

וגם אז, כמו הפעם, הגבתי מהבטן. לא התקשרתי אליו, לא אמרתי לו שנפגעתי מזה שהוא לא דיבר איתי קודם, שהוא לא שאל אותי אם זה מתאים לי, שהוא היפנה אלי את הסוכן שאמר "'שותפנו' אמר שאת תעשי את זה".

פשוט העברתי אליו את המייל שהגיע מהסוכן עם כל חומר ההדרכה, וכתבתי לו שאני לא מתכוונת לעשות את זה, ושאם הוא רוצה שיעשה את זה בעצמו.

ואחר כך שמעתי את T אומר לו בטלפון שהתרגזתי. אבל הוא בעצם מעולם לא הבין על מה ולמה התרגזתי. והוא נשאר עם הרושם שעכשיו בכלל לא ברור שאשמח לעשות את הדברים שהוא תמיד מבקש ממני לעשות. וכל הנושא הזה לא דובר ולא טופל.

בהערת אגב רק אומר שברור שהוא לא למד את החומר ולא לקח את הפעולה הזאת על עצמו, ושילם לסוכן כמו בובה'לה, אבל זה סיפור אחר.

אני נשארתי עם הרגשה מאד לא טובה עם השיחה הזאת.

הבנתי שהשיחה ההיא תלויה ועומדת בינינו, ומעיבה על הקשר בינינו. והבנתי שאני ממש לא מעונינת שזה יישאר ככה.

ובערב התקשרתי אליו. והוא לא ענה לטלפון.

זה היה ביום שקיבלנו, T ואני, את החיסון השני, וכאשר הוא ראה שיחה שלא נענתה ממני, הוא נבהל שקרה משהו ל-T בעקבות החיסון, והתקשר אלי בבהלה. הרגעתי אותו שהכל בסדר, ושפשוט נשארתי עם הרגשה לא טובה מהשיחה שלנו בבוקר.

הוא התנצל, ורק אז הוא סיפר שהוא היה בסופר כשכל זה קרה, והוא היה עצבני.  אמרתי לו שבעיקר התקשרתי כי הבנתי שהסיפור ההוא עם סוכן הביטוח נשאר לא פתור בינינו, והסברתי לו את התגובה שלי. ושהיא לא היתה קשורה לחוסר הרצון שלי לעזור בנושאי בנקים, טכנולוגיה וכל השאר.

ואמרתי לו שלא יהסס אף פעם לפנות אלי בכל בקשה, בין אם זה קשור לחברה שלנו או לו ול'שריתה' באופן אישי, כמו תמיד, כי אנחנו משפחה וגם אנחנו פונים אליהם לכל עזרה ללא היסוס.

ואחר כך אמרתי לו שלדעתי יש דרך הרבה יותר פשוטה להתחשבן עם 'האדריכל' על ההוצאות שלנו על הדירה המשותפת, והוא הקשיב והסכים, ואפילו התלהב (בין היתר כי לקחתי את זה על עצמי 😉 אבל לא רק).

אבל העיקר: טיפלתי ביחסים בינינו.

יום שלישי, 5 בינואר 2021

יחסים לפני תוצאות

 יש לנו חדר ארונות מרווח ומתוכנן היטב. 

לכל אחד מאיתנו (T ואני) יש די מדפים, מגירות ואזורים לתלייה. 

ועדיין, כמעט בכל פעם שאני צריכה להשתמש בסולם כדי להוריד או להעלות משהו ממדף או מתלה גבוה, אני מוצאת שעלי לתמרן בין אוסף של בגדים של T שהונחו שם

וכאשר אני צריכה לשבת כדי לגרוב גרביים או לעיתים אף ללבוש מכנסיים (כי לא תמיד מצליחה בעמידה) - אני נאלצת להתיישב על ערימה של בגדיו המונחים על השרפרף. 



 ובדרך כלל אני מסתדרת עם זה, וכמו שאומרים "יודע צדיק נפש בהמתו" - ככה הוא T, הוא לא יטרח לתלות בגד על קולב או לקפל אותו על מדף. אחרי השימוש זה יושלך על הסולם או על השרפרף (או על משענת הכיסא בפינת העבודה) או לעיתים רחוקות גם יגיע לסל הכביסה. 

ואני למדתי לחיות עם זה, לשבת על ערימת הבגדים כאשר אני גורבת גרביים, להסיט בעדינות את הבגדים שעל הסולם כשאני צריכה לעלות. 

לפעמים אני מתלבשת על העניין ותולה או מקפלת או לוקחת (אם צריך) לכביסה.

הבוקר (חמש וחצי בבוקר - בהתלבשי לקראת הליכת הבוקר, עדיין מעט אפופת שינה) בבואי להתיישב על השרפרף, ערימת הבגדים היתה כה גבוהה ותלולה שפשוט אי אפשר היה לשבת (לא צילמתי את זה, בתמונה כאן השרפרף נראה כפי שהוא עכשיו), ופשוט העברתי את כל מה שהונח שם אחר כבוד אל הסולם. זו לא היתה שעה להתחיל לסדר או למיין, מבחיינתי. 

כשחזרנו איש איש מהליכתו (בבוקר אנחנו הולכים כל אחד בנפרד, מסלול שונה, מספר קילומטרים שונה) ועלינו להתקלח, אמרתי ל-T "סליחה שהעברתי את כל הבגדים שלך אל הסולם, פשוט כבר לא ניתן היה לשבת על השרפרף מרוב בגדים". 

אז הוא אמר "סליחה שאני לא משתנה". 

והתחיל לתלות חלק מן הבגדים, לקפל אחרים, וכמובן להשאיר את רובם על הסולם. 

וחשבתי על זה אחר כך - יכולתי להתעצבן, לנזוף, לצעוק - ולקבל תגובה לגמרי אחרת. 

יכולתי גם לא לומר כלום - ולהמשיך לקפל ולתלות ולמיין במקומו, אבל אז הוא לא היה יודע כמה שזה מפריע לי.

יום ראשון, 7 ביולי 2019

שיגרת סבתאות מהנה

נכנסתי לשיגרת סבתאות חביבה למדי.
בבקרים האחרונים חם מדי כדי לטייל בחוץ (ממש חוצפה - ציפיתי לקרירות מסוימת בבוסטון וקיבלתי ימים של מעל לשלושים מעלות צלסיוס!), אז אני יורדת לחדר הכושר במלון. עד היום תמיד הייתי שם לגמרי לבד.

באיזשהו שלב כלתי אוספת אותי ואנחנו עושות כמה סידורים או קניות לפני שמגיעות אליהם לדירה.
אני מציעה להגיע עם UBER אבל היא אוהבת את הגיחות האלה מהבית ואני כמובן נהנית שמסיעים אותי (וגם חוסכת כסף).
בשעות האלה בני עם תינוקי.
אנחנו מכינים ארוחת בוקר ונכנסים לשיגרת היום.
כשאני שם הם יכולים להתאמן (הוא על התופים, היא על הכינור), לתפוס תנומה קלה באמצע היום, לסדר דברים שנערמו והצטברו בבית בחודשיים האחרונים מאז שהוא נולד, לצאת לעבוד (אפילו לה היו שני "גיג"ים מאז שהגעתי, כיף לה לעבוד קצת למרות חופשת הלידה) או לקניות ואפילו להיפגש עם חברים/ות.

אני עוזרת גם בשטיפת הכלים (או העמסת/ריקון המדיח), קיפול הכביסה, כל מה שצריך - ובעיקר מסתבר שאצלי תינוקי נרגע ונרדם הכי מהר.

פעם אחת נשארתי עם תינוקי לבד כמה שעות בזמן שהיא בילתה עם חברה והוא ניגן בשני אירועים בזה אחר זה. תינוקי ואני הסתדרנו מצוין.
יש בפריזר חלב שאוב בשפע (היא מקפידה לשאוב פעמיים ביום מאז שאני כאן) ואני בכיף יכולה להאכיל, לחתל, להחליף לו בגדים, להרדים ואפילו לרחוץ.

לא יודעת אם הוא מזהה את קולי, את ריח גופי, את הרכות של גופי (יש יתרונות לשמנמנות) אבל טוב לו עלי וטוב לי כשהוא עלי, כורסת ההנקה שלהם נוחה ברמות על (רוצה כזאת לסלון שלי!) וכולם מרוצים.

לפעמים (כמו היום) הם מחזירים אותי למלון מוקדם יחסית בערב, ואז יש לי זמן לקרוא, לראות סדרות במחשב, לאמן (בהתכתבות) ולעשות כל מיני סידורים און ליין.

בבקרים בדרך כלל משוחחת עם T, לפעמים גם עם אמא או אבא ופעם אחת גם הצלחתי לתפוס את בתי והנכדים.

לפעמים אני נשארת אצלם עד מאוחר ואנחנו צופים בסרט ביחד........ואז אחד מהם מחזיר אותי הביתה.

ערב אחד נסעתי עם בני להופעה שלו וזה היה נהדר. לא היה הרבה קהל (בקיץ בוסטון די מתרוקנת מאנשים) אבל מי שהגיע היה נלהב. הם ניגנו קטעים מהאלבום שלו שעומד לצאת בספטמבר וגם קטעים מאלבום שהוא הקליט עם הרכב אחר שכולל גם קטעים שהוא הלחין.
המוסיקה שלו (שהוא הלחין) כל הזמן מתפתחת ומשתדרגת, ממש מרגישה את הבגרות שלו באה לידי ביטוי, וגאה בו מאד.

הצלחתי לשוחח איתו קצת יום אחד על "גיל ההתבגרות" המאוחר הזה שקורה אצלו בשנים האחרונות, והבנתי שהוא מודע לכך שהוא מרגיש שהוא מנסה לנתק במודע את "חבל הטבור" אלינו, ושלא תמיד הוא יודע איך.
הבנתי שהקושי העיקרי שלו (איך לא?) הוא מול T, שבאמת הרבה פחות גמיש ומכיל ממני, למרות שיש בו אהבה אינסופית לבן, רצון להיות שם בשבילו ולעזור. או אולי בגלל הרצון לעזור - נדמה לפעמים שהוא מנסה לכפות את העזרה שלו (למשל בייעוץ עסקי, למשל בהקמת אתר אינטרנט לאלבום החדש) ובני מאד מתוסכל מ"הטלפון השבור" שמתרחש לפעמים בשיחות שלהם.

ניסיתי לשקף לבני איך "גיל ההתבגרות" הזה שלו נראה מהצד ומשפיע עלינו ועל היחסים שלנו איתו, ולהסביר לו שלפעמים אין ברירה והוא חייב להבין שאבא הוא כפי שהוא, הרבה יותר פתוח ומכיל ומבין וגמיש מאשר (למשל) הסבא ז"ל, אבל עדיין דומה לו בהרבה מובנים. ושיש פעמים שאתה פשוט צריך לקבל את אבא כמו שהוא, להבין שיש גבול לכמה שהוא יכול להשתנות או להתגמש, ופשוט לעשות את שלך תוך שאתה דוחה בעדינות את ניסיונות העזרה וייעוץ שלו. להבהיר שאתה מרגיש שאתה רוצה לעשות הכל לבד, גם את הטעויות אתה רוצה לחוות לבד. ולפעמים אתה תרגיש שהוא נעלב ממך, ולפעמים תחוש אתה תסכול ממנו, אבל אין מנוס מזה כנראה.

איתי, מאז ש-T נסע, הכל ממש על מי מנוחות. כלתי ובני מרגישים לגמרי נינוחים ואין שום דבר שמקפיץ או מכעיס או מרגיז אף אחד מאיתנו. שלא לדבר על הכרת התודה העצומה שהם חווים כלפיי (וכל הזמן לא שוכחים להגיד לי עד כמה) על העזרה עם תינוקי.
מרגישה שמשהו בתוכם השתחרר מאז שאני כאן, משהו נרגע. מקווה שזה ימשיך ככה כשהוריה יהיו כאן (מגיעים יומיים אחרי שאעזוב) וגם אחרי שיישארו לבד בלי הורים בספטמבר.

משהו מצחיק קרה לי כשלקחתי UBER למלון אחרי ההופעה של בני.
הנהג היה בחור צעיר, סטודנט שהיגר לארה"ב עם הוריו מקזחסטן לפני שנתיים.
הוא שאל אותי אם אני מבוסטון ועניתי שלא, וכששאל מאיפה באתי וסיפרתי שאני מישראל, הוא מיד שאל אם אני יודעת רוסית.
זה הצחיק אותי אבל בתכל'ס נשמע הגיוני - כשמינית מאזרחי ישראל דוברי רוסית, אם לא יותר. כנראה שהוא נתקל בכמה וכמה כאלה. הוא אמר שהוא מדבר רוסית כי קזחסטן היתה חלק מברית המועצות וכמובן שדיברו בה רוסית, ואז הוא שאל בעצם למה כל כך הרבה ישראלים מדברים רוסית ודיברנו מעט על ההיסטוריה של ישראל, של קזחסטן והיה מעניין. היתה לו אנגלית מצוינת יחסית למי שהגיע בלי לדעת כלום רק שנתיים קודם לכן.
מכל השיחה הזאת למדתי פריט טריוויה שלא ידעתי קודם: הוא אמר שבקזחסטן מדברים תורכית. בדקתי אחר כך בוויקיפדיה והתברר לי שיש שפה קזחית שנכתבת באותיות קיריליות אבל שהיא באמת נגזרת מתורכית. מעניין.

המלון שלי פשוט אבל נעים ונוח, המיטה נהדרת ואני ישנה כאן מצוין.
אתמול בלילה דיירי החדר הסמוך הרעישו, והתקשרתי לקבלה להתלונן. תוך דקה שמעתי שדופקים אצלם בדלת ומבקשים שקט. זה היה מרשים ביותר.
פיתחתי יחסים נעימים בספרדית עם החדרנית (לפעמים יוצא לי לפגוש אותה כשהיא מגיעה לפני שאני יוצאת אל בני וכלתי) ואחרי ששאלתי אותה אם יש במקרה כפיות (אני מכינה לעצמי קפה בבוקר בחדר, יש קומקום וקניתי קפה וגם חלב) ובערב כשחזרתי חיכו לי כאן כוסות חד פעמיות, כפיות ואפילו שקיות סוכרזית. חמודה.

זהו, אקרא מעט (עכשיו אני עם "וודקה ולחם" של מירה מגן) ואלך לישון מוקדם...............

יום שישי, 14 בדצמבר 2018

כבר מותר לספר

כבר כמה זמן אני "יושבת" על החדשות הטובות האלה,
ועכשיו כשבני וכלתי שלחו לנו את זה (האם יש משהו מרגש יותר מפעימות הלב המהירות של עובר?)
החלטתי שגם פה כבר מותר לי לספר.

אנחנו מצפים לנכד/ה חדש/ה בבוסטון בתחילת הקיץ (סוף האביב).............
ההתרגשות עצומה.

ידענו שבני וכלתי כבר עובדים על זה בחודשים האחרונים, וכשהם סיפרו לנו שעבודתם ה"קשה" נשאה פרי, האושר הרקיע שחקים ממש.
כלתי לא הצליחה להתאפק וסיפרה לנו בערך 24 שעות אחרי שקיבלה תשובה חיובית, כך שאנחנו יודעים על ההריון הזה בערך מהשבוע הרביעי שלו (מה שהופך אותו אוטומטית לארוך יותר...........😝).

תמיד יש דאגות וחששות כמובן, ובמקרה של כלתי הם מוגברים כי לאחותה היו שתי לידות שקטות לפני שילדה בשעה טובה ובמזל טוב לבסוף את בתה המתוקה (כבר בת שנה וחצי, נדמה לי).

אבל בינתיים בכל בדיקה ובכל אולטרסאונד הם מקבלים אישור שהכל תקין והכל בסדר, ואנחנו כמובן עוקבים מכאן בדריכות ובהתמוגגות אחר ההתפתחות.

מובן שמיד התחלנו לתכנן טיסה לבוסטון, ושאלנו מה הם רוצים, מה הם צריכים...וזה היה די הלם כשהתגובה הראשונית שלהם היתה: "אל תבואו".

גם לנו וגם להוריה של כלתי, הם פסקו חד משמעית: לא לקראת הלידה, לא בלידה, לא מיד אחרי הלידה.
הם רוצים את החוויה הזאת לגמרי לעצמם.
הם נלחצים כשיש סביבם אנשים מהמשפחה בסיטואציות שגם ככה לחוצות ובלתי מוכרות.
הם כבר יודיעו לנו מתי מתאים שנגיע.

אני לקחתי את זה די קשה.
ייחסתי את זה לחריקות שהיו בינינו לבינם במפגש בפריז ובלונדון בקיץ האחרון.
ייחסתי את זה  לבעייתיות ביחסים בין כלתי לבין אמא שלה, ואולי חוסר הרצון לפגוע באמא שלה על ידי כך שאני כן אהיה נוכחת בתקופה הלידה.
ייחסתי את זה לאורח החיים המבודד שלהם, שעם כל הגעגוע לארץ ולמשפחה - בכל זאת כבר התרגלו להיות לבד, להיות זה עם זה וזה עבור זה - וכל אחד שמגיע מבחוץ, אפילו כדי לעזור ולתמוך, לא באמת רצוי. אפילו מפריע.

וגם ייחסתי את זה לעובדה שאין להם בעצם מושג לקראת מה הם הולכים, מה הולך להיות ואיך זה הולך להיות.

בסופו של דבר (ואחרי שיחה מהממת עם בתי המהממת) נרגעתי והבנתי קצת יותר טוב וקיבלתי את הסיטואציה - וגם נזכרתי שגם אני בעצמי לא רציתי את אמא או את חמותי כשילדתי, ולא בתקופה שאחרי שילדתי - T ואני היינו צוות מנצח, צוות שלם שסיפק את הרצונות והצרכים של עצמו - שמחנו כשבאו לבקר ולראות את התינוקת ולהחזיק אותה קצת על הידיים (פחות 😕) ואחרי זמן קצר ללכת.
אבל לא רצינו שיישנו אצלנו. ולא רצינו לישון אצלם.

לא רצינו שישתתפו באמבטיות שלה.
רצינו לבד.

היינו אז די אגואיסטים, האמת. אבל דווקא בגלל זה הבנתי את בני ואת כלתי, והבעייה היחידה היא, שבניגוד אלי וללידה של בתי, אין אפשרות "לקפוץ לבקר" ואז ללכת הביתה אחרי שעה.
טיסה לבוסטון היא בכל זאת מבצע, ומצריכה לוגיסטיקה של שהות (אין אצלם בדירה מקום, בטח אחרי שייולד תינוק).....זה בכל זאת קצת אחרת.

ועם זאת הבנתי שפשוט נזרום עם זה.
וגם הודעתי להם שאם היה ויתחרטו ויבינו שהם זקוקים לעזרה, אוכל להגיע גם בהתרעה קצרה.
וגם הודעתי להם שכאשר אהיה בבוסטון, לא אתנחל אצלם, ואגיע רק לפרקי זמן שמתאימים להם.
בקיצור - הוצאתי את הלחץ מהמשוואה.
ואז הם נרגעו קצת.
ואחרי האולטרסאונד הראשון הם נרגעו עוד יותר, והתחילו לדבר על ביקור אצלם כשבועיים אחרי הלידה.
ושהוריה לא יגיעו לפני תחילת אוגוסט, כי רק אז יש לאביה אפשרות לחופש מהעבודה...
והכל התחיל להישמע הרבה יותר נינוח.
והכל בסדר.

עוד לא הזמנו כרטיסים, נראה לי שנתחיל לתכנן את זה רק כשנחזור מדרום אפריקה.
ובינתיים אנחנו מתרגשים ומדברים איתם לעיתים קרובות, ונראה שהכל בסדר בינינו, והכל בסדר איתם.

יום חמישי, 9 באוגוסט 2018

אולי עכשיו אצליח כבר לכתוב על זה

פריז היתה נהדרת ולונדון היתה נהדרת.
המפגש עם המשפחה היה טוב, וגם חלק ניכר מהשהות ביחד עם בני וכלתי.
אבל לא הכל.
היה גם רע. רע מאד אפילו. ולא הצלחתי לדבר על זה או לכתוב על זה, ולכן גם התמהמהתי קצת בתיעוד לעצמי בבלוג של הטיול עצמו - כי לא ידעתי אם לשזור את הקטעים הלא טובים יחד עם כל הטוב והכיף שכן היה....
ובסוף החלטתי להפריד.

הטיול עצמו היה מקסים, וגם המפגש עם בני וכלתי האהובים היה מרגש ואוהב וטוב. פרט לקטעים שבהם לא היה טוב.
ונותרתי עם תחושה לא קלה בבטן ובלב.

עדיין לא לגמרי ברור לי איך זה קרה ואיך זה התפתח, אבל אני חושבת שאני כבר מתחילה להבין למה.

חלק מזה היא העובדה שאנחנו לא ביחד בשיגרה, ובעצם לא באמת מכירים את ההתנהגות היום יומית שלהם - בעיקר שלה.
כלומר - אנחנו כן מכירים - בסך הכל אנחנו מכירים אותה כבר שבע שנים - אבל לפרקי זמן קצרים מאד.

משהו בביחד האינטנסיבי לא עבד, ולמרות שכבר היינו בטיולים ביחד כמה וכמה פעמים, הפעם זה בלט יותר מתמיד.
והיו עצבים והיו פגיעות - והכל היה מתחת לפני השטח כי אף אחד מאיתנו לא רצה להעכיר עוד יותר את האווירה - אבל בדיעבד זו היתה טעות, ואולי אם היינו פותחים במקום את הנושא ומדברים על הכל......

בכל מקרה זה לא קרה, ונפרדנו כשכל אחד מאיתנו נושא משהו כבד בליבו....

מאז התעשתנו ודיברנו והתנצלנו ולִבָּנוּ  הרבה דברים - וטיפלנו בחלק ניכר מהדברים.
לא בכל.
אצלי נשארה תחושה כבדה שמשהו השתנה ביחסים, ודברים לא יהיו כפי שהיו.

והבעיה היא שהם שם ואנחנו פה, ופרט לשיחות טלפון וסקייפ אין קשר.....וזה לא כמו להיות ביחד. זה אפילו לא כמו להיפגש פעם בשבוע/שבועיים לארוחה משותפת.

ורק ימים יגידו איך יהיו המפגשים העתידיים שלנו.

יום ראשון, 29 ביולי 2018

פריז לונדון יולי 2018 - היום הראשון בלונדון - נסיעה תת מימית ברכבת, ארנב, קו רקיע חדש ומפגש משפחתי ראשון

בחמישי בבוקר נסענו מייד לתחנת הרכבת Gare Du Nord.
עוד מהארץ רכשנו כרטיסי רכבת Eurostar לצורך הנסיעה מפריז ישירות ללונדון.
מעבר לנוחות ולמהירות (בלי שדות תעופה או יותר מדי בדיקות בטחוניות) זו היתה חוויה לנסוע ברכבת מהירה שבחלק מהנסיעה (בערך חצי שעה) דהרה לה במנהרה תת מימית מתחת לתעלת למאנש.

וברור שלא ויתרנו על הקפה והקרואסון של הבוקר בבית קפה קטן ממש מחוץ לתחנת הרכבת.

על הרכבת חיכתה לנו הפתעה קטנה, אפליקציה שמשדרת את חווית הנסיעה מתחת למי הים.

הנסיעה היתה אמורה לארוך פחות משלוש שעות, אבל בגלל תאונה (כנראה שנהרג אדם....) על פסי הרכבת המהירה, נאלצנו לנסוע חלק מהדרך על פסים "איטיים".

עדיין, זה היה מופלא להיכנס לרכבת בפריז, ולצאת ממנה בתחנת St. Pancras International בלונדון כשלוש ורבע שעות אחרי כן.

הזמנו UBER שלקח אותנו למלון, שהיה ממוקם ב-CITY ממש על הגבול עם ISLINGTON - קרוב למרכז התרבות ה-Barbican, מה שהתברר כמיקום מוצלח במיוחד (במחיר יחסית סביר).

מיד השארנו את חפצינו בחדרים ויצאנו לתור, כאשר התחנה הראשונה היתה הפאב הפינתי (בעל השם האנגלית הטיפוסי כל כך: THE JUGGED HARE), שם טעמתי לראשונה בחיי ארנבת.
הארנבת מוגשת בתוך הכד, בצד יש סלט של כרוב חם (איכס) עם ....לא זוכרת מה עוד, ומחית תפוחי אדמה.


ההוראות היו לשים את הפירה בצלחת, ולמזוג מלמעלה את הארנבת עם הרוטב.


זה היה מעדן אמיתי!

משם יצאנו רגלית לכיוון כנסיית סנט פול (שעמדה כבר להיסגר למבקרים אז לא נכנסנו פנימה)


והמשכנו דרומה עד שהגענו לנהר THAMES, חצינו אותו, והתפעלנו מקו הרקיע החדש של לונדון (לא היינו שם עשר שנים.........כמה הם הספיקו לבנות מאז!).



זה נכון שהכל נראה אפרורי אבל מזג האוויר היה נעים, ועוד הלך והתחמם (קצת יותר מדי) בימים הבאים.

התהלכנו לאורך הגדה הדרומית של התמז ונהנינו לראות את כל הפיתוח שנעשה שם בשנים האחרונות. גלריות אמנות, מסעדות ובתי קפה, בתי מגורים מפונפנים (לאולטרה עשירים בלבד).....חלק חדש וחלק משוחזר באופן מאד אותנטי....

הלכנו עד ל-London Bridge (שכלתי רצתה מאד לוודא שהוא לא falling down, כמו בשיר הילדים המפורסם) וחזרנו לסיטי.

יש משהו בעיר הזאת שאני פשוט אוהבת. להגיע אליה זה קצת כמו לחזור הביתה, למרות שמעולם לא גרתי בה.
התאהבתי בה מזמן, ואני שמחה לחזור אליה שוב ושוב.
שמחה להתהלך ברחובותיה, לבקר במוזיאונים ובאתרי התיירות ובפארקים (ודווקא הפעם היה עצוב לראות את הפארקים יבשים וצהובים בגלל המחסור בגשם שפקד את המדינה בשבועות האחרונים), שמחה ביחס של האנשים שבה - שלמרות שרובם כבר מזמן לא באמת אנגלים, בכל זאת דבקה בהם ההתנהגות ודבק בהם הלך הרוח הטוב והמיטיב של העיר.

קבענו להיפגש עם חלק מהמשפחה הלונדונאית של T לארוחת ערב במסעדה (פשוטה אך נעימה) קרוב למלון, ולכן התחלנו לחזור.
הדרך המהירה ביותר היתה כנראה לתפוס אוטובוס, אבל לא רכשנו כרטיס ולא נראה לנו שיש אפשרות לעלות על אוטובוס עם מזומן....לא מצאנו תחנת רכבת תחתית בדרך, כל הדרך בעצם היתה בשיפוצים ועבודות בכביש, המון כבישים סגורים והמון בלגן.

בגלל כל הכבישים הסגורים גם לא יכולנו להזמין אובר או מונית.....ובקיצור הלכנו בחזרה את כל הדרך למלון.

המפגש עם המשפחה היה מהנה ומרגש.
באותו הערב הגיעו לשם בן דודו של T עם אשתו ושני ילדיו - כאשר הבן הגיע לבד (את אשתו וילדיו ראינו למשך זמן קצר למחר בערב) והבת (בחודש שמיני להריונה) הגיעה עם בעלה.
רק כדי "לעשות סדר" - הבן הוא זה שחי אצלנו במשך עשרה ימים עם אשתו (שנקרע לה עור התוף בנחיתה בארץ) וילדיו (החכמים אך בלתי מחונכים לחלוטין) לפני שנתיים.
הבת היא זו שהתחתנה בארץ בשנה שעברה, והשנה היתה בביקור קצר בארץ ונפגשנו איתה ועם בעלה (היא כבר היתה בתחילת הריון) לפני שטסנו להורי לארה"ב במרץ.

ההורים (בן הדוד ואשתו) הם סיפור בפני עצמו שלא אביא כאן, אבל רק אקצר ואומר שהוא "דור שני" לשואה מהסוג הגרוע ביותר - כולם אשמים בכל מה שקורה לו (והוא כבר בן 69), בעיקר אמא שלו (ניצולת השואה בת ה-93) והנאצים. אפס לקיחת אחריות, אפס לימוד מטעויות, אפס קבלת עצות מאחרים שרוצים בטובתו.....
והתוצאה בין היתר היא חובות מפה ועד הונולולו, ובסוף שנות הששים של חייהם הזוג הזה נאלצים לעבוד ואין להם טיפה אחת של חיסכון (אחרי שגם חיסלו את כל הכסף של הוריו - מזל שאמא שלו הסכימה בערוב ימיה סוף סוף לקבל שילומים מהגרמנים אחרת היתה עכשיו גם היא חסרת כל).

בכל מקרה המפגש המשפחתי היה נעים ומהנה, הושבנו את הצעירים יחד - הם לא פגשו את כלתי עדיין וזו היתה הזדמנות להכיר ולהתעדכן - וגם עברנו מקומות בשולחן כל הזמן כדי שנספיק לשוחח עם כולם........היה ממש נחמד.

בסוף הארוחה והמפגש הם ליוו אותנו ברגל למלון שלנו, ונפרדנו בחום.
כך הסתיים יומנו (בעצם חצי יום) הראשון בלונדון החביבה........

יום שישי, 16 במרץ 2018

חברות #3

ניסיתי לדפדף אחורנית בבלוג ולראות מתי ואם כתבתי על שתי החברות המדהימות האלה, והאמת שכבר הזכרתי אותן במעומם אבל נדמה לי שעשיתי זאת "על הדרך" ולא חושבת שהדגשתי כמה אני אוהבת אותן וכמה הן חשובות לי.

כיון שפצחתי במתן כינויים לאנשים בחיי שמופיעים בבלוג, אקרא לאחת 'קלי' ולשניה 'שני' - נדמה לי שכל אחת מהן (אם תקרא כאן) תוכל להבין איך הגעתי לכינויים האלה 🙂

וזה העניין - לפחות אחת מהן קראה כאן בעבר, ואני כידוע לא אוהבת לכתוב בבלוג על אותם אנשים בודדים שגם מהווים חלק בלתי נפרד מחיי ה"אמיתיים" וגם מסיבה כזו או אחרת קוראים כאן.

והיום משום מה החלטתי להתגבר על העניין הזה. ואגב, ייתכן שכבר כתבתי עליהן - אבל אני מתעצלת לחפש את הפוסט ההוא, אם קיים.

את 'קלי' ו'שני' הכרתי בתקופת השירות הצבאי שלי.
משום מה עם קלי שמרתי על קשר כל השנים - עם הפסקות פה ושם אבל בסך הכל היינו תמיד באיזשהו קשר, והיו גם תקופות שדיברנו הרבה וגם בילינו הרבה ביחד.

עם שני ניתק הקשר כשהשתחררנו, והוא נוצר מחדש לפני כעשר שנים אולי, כאשר שני חיפשה באינטרנט משהו שקשור לעבודה ומצאה שם מאמר שכתבה קלי.
היא לא היתה בטוחה שאכן מדובר באותה חברה, ופנתה אליה בזהירות ובהססנות - האם זו את?

קלי מיד סיפרה לי בהתלהבות ששני יצרה איתה קשר, ושלושתנו לא הססנו לרגע - רצינו להיפגש.
כל אחת מאיתנו גרה בעיר אחרת, ובאותה תקופה שלושתנו עבדנו בטירוף (כיום הן ממשיכות לעבוד בטירוף, רק אני בסבבה שלי פניתי לדרך חדשה) - ועדיין פצחנו במסורת חדשה, בה מאז ועד היום כל כמה חודשים אנחנו נפגשות.

מההתחלה היה מדהים לראות איך, למרות שכל אחת מאיתנו התבגרה והתפתחה בדרכים משלה, כמה יש לנו במשותף. וכמה הקשר בינינו רלוונטי. וכמה החברות הזאת נותנת לכל אחת מאיתנו כל כך הרבה.
נכון, אנחנו לא נפגשות הרבה, ואנחנו (משום מה) לא מדברות בטלפון בין המפגשים.
אבל כל מפגש כזה ממלא איזה מצברים ומעשיר (אותי, לפחות, ונראה לי שגם אותן) וכבר ממתינה למפגש הבא.

נפגשתי עם קלי ושני השבוע, וזה היה תענוג. פשוט תענוג. והשיחה זרמה מנושא לנושא, והרגשתי נוכחת.

אני מרגישה איתן כל כך נינוחה, והכל פשוט ומותר להגיד הכל, ולא צריך להיזהר או להתיפייף או להצטנע....אין שיפוט ואין לגלוג ואין ציניות........יש אהבה חברית אמיתית. ואני מברכת על כך שיש לי חברות כאלה. שיש לי אותן.


יום שני, 19 בפברואר 2018

על בנק היחסים

בראשון אחרי הצהריים היו לי לימודים באימושיין, במסגרת התכנית "לחיות חיים נינוחים בשיטת סאטיה".

המורה שלי, נטלי בן דוד, ילדה (בת) במזל טוב לפני כמה ימים, וידענו מראש שאחת המאמנות הבכירות תחליף אותה.

הפעם היה זה שיעור על "להיות הורים טרנספורמטיביים" - וזה כלל גם מערכות יחסים שלנו עם ילדינו אבל גם שלנו עם הורינו (לא לכולם שם היו ילדים).
מה שאהבתי, ומה שבאופן כללי מוצא חן בעיני בקורס הזה, הוא שלא כולם שם מאמנים כמוני, יש הרבה שרק עברו את תכנית "נקודת מפנה", (אותה אני אגב ממליצה לכל אחד לעבור בלי קשר למצבו או למקצוע שלו), ויש איזו בוסריות נהדרת בקרב חלק ניכר מהמשתתפים. אם אנחנו המאמנים מכירים את החומר ורק מעמיקים עוד יותר את ההבנה ואת הידע, ומגיעים בכל מפגש מחדש לתובנות חדשות, הרי שעבורם חלק מהשיעורים הם חדשים לגמרי, וכאשר עובדים בקבוצות יש בזה משהו חדש ומרגש ומרענן. הבנות בקבוצה איתה עשיתי את התרגילים מאד ריגשו אותי, ונהניתי מאד.

וגם המאמנת שלימדה, ואשר מאד מאד התרגשה מהמעמד וגם אמרה זאת כמובן בגלוי, היתה ממש בסדר.

בין היתר, דיברנו על "הפקדות" ו"משיכות" במערכות יחסים.
"הפקדה" במערכת יחסים היא כמובן מעשים או דיבורים מיטיבים, משהו שתורם לאדם השני ולמערכת היחסים עצמה.
"משיכה" זו פגיעה באחר, פגיעה ביחסים, אמירה או עשייה לא מיטיבה.
לדוגמא - כעס הוא סוג של משיכה.
הקשבה, אהבה, נתינה - הן הפקדות.
דיברנו גם על כך שיש הפקדות ומשיכות קטנות, ויש גדולות מאד. ושייתכן, שאחרי חיים שלמים של הפקדות מתבצעת פתאום משיכה כל כך גדולה שזה מכניס את "בנק" היחסים למינוס. כמו בגידה למשל.

ובתרגילים בקבוצות התבקשנו לספר על משיכה אחת ועל הפקדה אחת שעשינו במערכת יחסים כלשהי שבחרנו.
וכיון שדיברנו בעיקר על הורים וילדים, חשבתי על הפקדות ומשיכות שעשיתי ביחסים עם ילדיי.
ונזכרתי, שכאשר הם היו ממש קטנים ואני הייתי בלחץ ועייפה כל הזמן, צעקתי המון. צעקתי וטרקתי דלתות ומגירות וארונות ואפילו פעם אחת חלון נשבר מהטריקה החזקה שלי.
זה היה לפני שהתחלתי לעשות עבודה עצמית כלשהי, לפני הטיפול הפסיכולוגי הראשון, לפני כל הסדנאות של ה"ניו אייג'" שעברתי, ההילינג, המדיטציות, וכמובן האימונים שהתחלתי בשלבים מאוחרים יותר.
אני חושבת שאפשר ממש לשים את האצבע על המועד המדויק שבו הפכתי יותר "ידידותית לסביבה", לילדים, ל-T, לחברים ומשפחה, ובראש ובראשונה לעצמי.

בנושא "הפקדה", הבנתי שהייתי מאד קשובה לילדים שלי, גם מהבחינה המעשית של ההקשבה עצמה וגם מהבחינה של התגובות שלי למה שהם אמרו. כלומר, גם הייתי שם, הקשבתי בפועל, נתתי להם להתבטא ולדבר ולשאול כל דבר, ולא היה דבר שאסור לומר או אסור לשאול עליו. וגם מעולם לא הגבתי (לא מילולית ובעיקר לא בשפת גוף) באופן שיגרום להם להימנע בפעם הבא. לא היה דבר שהיה טאבו או אסור, לא היה דבר שהם אמרו או עשו שנתקל במחסום, ברתיעה, בלעג או בביטול.

זו היתה העבודה בקבוצה, וכל אחת (במקרה היינו שלוש בנות) סיפרה על משיכה והפקדה ביחסים בהם בחרה.
ואחר כך הראש שלי המשיך לעבוד, והמשכתי לחשוב על זה, והבנתי שני דברים לגבי המשיכה וההפקדה הספציפית שדיברתי עליהן.

בנושא המשיכה, הבנתי שילדיי לא מסוגלים שיצעקו עליהם או יכעסו עליהם. קשה להם עם זה, לגוף שלהם קשה עם זה. ולמרות שגם הם עברו דרך ועבודה עצמית רבה במשך השנים (ובתי כמובן בטיפולים פסיכולוגיים לאורך רוב תקופת בגרותה מאז גיל ההתבגרות ובעיקר מאז שהתחילה בלימודי הפסיכולוגיה), עדיין קשה לשניהם עם עימותים, קשה להם לחשוב שכועסים עליהם, והם יעשו הרבה כדי להימנע מזה. ואני יודעת שידי במעל, ואני מצערת על כך מאד, ואין מה לעשות עם זה. עכשיו זה באמת עליהם ועל העבודה העצמית שלהם עם עצמם.

ובנושא ההפקדה - אני מבינה שבזכות ההקשבה האמיתית שלי, לא היה דבר שהם לא באו אלי איתו. לא היה נושא שהם חששו או נמנעו מלהעלות בפני. וזה כך עד היום. הם משתפים, מספרים, מתייעצים. והם יודעים שלא יהיה שיפוט, לא תהיה בושה ולא יהיה כעס או לעג. ועל זה אני מאד מאד מאושרת.

ובסיכום הגדול נראה לי ש"בנק" היחסים שלי עם ילדיי (וגם עם אחרים אבל כרגע חושבת על ילדיי) נמצא בפלוס כבר הרבה מאד שנים, וגם אם פה ושם היו או עדיין יש משיכות הן קטנות יותר מההפקדות. וטוב לי עם זה. 

יום שלישי, 30 בינואר 2018

זר פרחים וארוחת בוקר מפנקת

זר פרחים ענק עם בלון "I love you" מבני וכלתי, ארוחת בוקר מפנקת עם 'מחברת',  והמון שיחות טלפון וסקייפ וברכות בוואטסאפ ובפייסבוק.....כך עבר עלי בנעימים יום הולדתי.


עם בני וכלתי דיברתי - עם כל אחד מהם בנפרד, כי הוא היה בבית והיא היתה בעבודה - לפנות ערב. זו היתה הדרך היחידה שלהם להיות איתי קצת ביום ההולדת, מבוסטון הרחוקה.
גם עם הורי דיברנו בערב.
ועם חברות וחברים .....באמת שזכיתי להמון ברכות והמון תשומת לב. פינוק אמיתי.

כיון ששותפנו גולש בסרי לנקה עם חבר, ו-T בעסק לבדו, היתה לו עבודה בבוקר, ואני ניצלתי את ההזדמנות לצאת לארוחת בוקר עם 'מחברת'.
שיחתנו גלשה לה כהרגלה מנושא לנושא, שכלל נכדים (שלי ושלה) וילדים (שלי ושלה) והפרוד שלה ואיזו מערכת יחסים חדשה שיש לה עם בחור, שמצד אחד כשהם ביחד הוא ממש חמוד ואוהב ומפנק, ומעניק לה המון תשומת לב וחום,  ומצד שני הוא מבריזן סדרתי.

זה מאד מפריע לה, מן הסתם, בעיקר כי עם הזמן מתחיל להסתמן, שהוא קובע איתה מראש ו"משריין" את הזמן שלה לעצמו, ואז מבטל שוב ושוב ברגע האחרון מכל מיני סיבות לכאורה לגיטימיות....

נראה שהוא חושש שהיא יוצאת גם עם אחרים, והאמת שבמצבה הנוכחי אין שום סיבה לבלעדיות בשום קשר. ועד כמה שהיא היתה מוכנה לצאת רק איתו, זה ממש לא הגיוני שהיא תשב בבית יום אחר יום, סופשבוע אחר סופשבוע, בלי לדעת אם בסוף המפגש המתוכנן ייצא לפועל או לא.

אז מצד אחד, למרות שהוא מוצא חן בעיניה וכן אוהבת לבלות איתו, היא מתחילה לחשוב שכדאי שהיא תצא מידי פעם גם עם אחרים, ומצד שני, בעקבות שיחתנו, היא החליטה לומר לו שאם הוא ממשיך לבטל כל הזמן את הפגישות שלהם ברגע האחרון, שלא יצפה שהיא תשב לבד בבית ותחכה לו שיתפנה.
נראה איך יגיב.
כל העניין הזה של דייטים ומערכות יחסים הוא סבוך, ובמיוחד בגילאים שלנו - אנשים כבר באים עם כל ההיסטוריה שלהם, ומנגנוני ההגנה שלהם, וכמובן הפחדים שלהם (שזה כמובן בכל גיל).....וזה לא פשוט בכלל!

בכל מקרה, אחרי הצהריים נסענו T ואני להחליף את אחת החולצות שקיבלתי מבתי וחתני, שהיתה מעט הדוקה עלי.  המוכרת בחנות זכרה אותו, התברר שהוא הגיע עם הילדים. היא מאד התלהבה אז שהם באו לקנות מתנות לסבתא....
לצערי לא היתה חולצה כזאת במידה גדולה יותר, אבל במקום זאת לקחתי שתי חולצות קצרות לחדר כושר, וגם T מצא לעצמו סווטשרט ומכנסי התעמלות קצרים.

את רוב הערב ביליתי בשיחות טלפון (עם בת דודתי מאורגון ועם כלתי) ובסקייפ (עם בני והורי). סיום מוצלח ליום מוצלח.

יום ראשון, 31 בדצמבר 2017

ביום שאחרי

בתי התקשרה הרגע ושאלה אם אני מחזיקה מעמד.
היא התכוונה כמובן לעובדה שבני וכלתי טסו אתמול הביתה לבוסטון.
"אני בסדר גמור" אמרתי לה והתכוונתי לזה. "איזה קוּלִית" היא אמרה ונימה של פליאה קלה בקולה.
כזאת אני.
אוהבת מאד, עד עמקי נשמתי. מתגעגעת בכל נימי נפשי. אבל לגמרי בסדר עם המציאות כפי שהיא.
הם חיים שם ואנחנו פה.
כל עוד הם בסדר - מאושרים, מאוהבים, מתפרנסים, מגשימים את שאיפותיהם וחלומותיהם - אני בסדר.
גם איתה, עם בתי, אני ככה.
אני לא מההורים האלה של "נו, מתי רואים אתכם?" כלומר כן - מאד אוהבים לראות אותם, להיות איתם, לארח אותם ולהתארח אצלם - לבלות ביחד, איתם ועם הנכדים - אבל אם יש להם תכניות אחרות - לבד, עם חברים, עם המשפחה שלו - אין לי בעייה עם זה.
אולי משום שהם באמת יוזמים הרבה מפגשים איתנו, ואני לא צריכה לרדוף אחריהם כדי להיות איתם.
ואולי זה בדיוק ההיפך - עובדת היותנו הורים "משחררים", מקלה על ילדינו לרצות להיות איתנו. בזמן שלהם. בתנאים שלהם (בתיאום עם התנאים שלנו).

בחמישי הייתי עם T ובני עם חכמוד ונשמותק בחוג הכדורגל. הנכדים היו בעננים שהיינו שם בהרכב מלא. כולנו קיבלנו המון חיבוקים, והם היו במצב רוח נהדר.
בשלב כלשהו ביקש חכמוד "שמישהו יבוא איתו" לשחק בחלק חשוך יותר של מגרש המשחקים (החוג מתקיים בבית הספר שלו, כך שהוא מרגיש שם "כמו בבית"). בני הלך איתו, ו-T ואני נשארנו על הטריבונות לצפות בחוג של נשמותק. לאחר כמה זמן ראיתי את בני חוזר עם חכמוד על גבו "שק קמח", ונעליו של חכמוד בידיו.
התברר שבחשכה החלקית ששררה באזור ההוא של החצר, הם לא שמו לב שמישהו יצק בטון אדום (מה זה בדיוק? ולשם מה?) כנראה זמן קצר לפני שהגיעו, וחכמוד במרוצתו נתקע בתוכו. "דוד XX תציל אותי" שמע אותו בני פתאום צועק, "נתקעתי בבוץ טובעני". בני חש אלי והרים אותו מתוך הגומה המיסתורית, ואז התברר שנעליו של הילד נותרו תקועות בתוך הגומה. אז גם התברר שלא מדובר כלל בבוץ, ושהחומר - יהיה אשר יהיה - אדום ומלכלך עד מאד. בני היה עם נעליים חדשות וסוודר חדש שקנינו לו באותו שבוע....הכל התמלא באדום הזה.
חכמוד נכנס ללחץ שהוא עשה משהו לא בסדר, שיכעסו עליו, שאמו תצטרך "לשלם מיליון שקל קנס" בגלל הנזק שהוא עשה.....
ואנחנו הסברנו לו שלהיפך - בית הספר צריך להיענש על כך שנעשו עבודות כאלה בחצר בה מתקיימים חוגים אחר הצהריים ומשחקים ילדים, בלי לשים שלט ובלי ליצור איזה גידור או סרט סימון כלשהו.
כך או אחרת, T נשאר להיות עם נשמותק בחוג, ובני ואני לקחנו את חכמוד (יחף ורטוב ונסער) על גבו של בני הביתה (מזל שבית הספר קרוב). אני שטפתי אותו ובני ניקה כמיטב יכולתו את נעליו ואת הסוודר שלו. נעליו של חכמוד נהרסו כליל.
האמבטיה שלהם הפכה אדומה לגמרי....ואחרי שחכמוד נשטף היטב והתנגב והתלבש, עוד עמלתי לנקות את הבטון האדום הזה......(כן, למחרת הרגשתי יופי את הגב!).

בששי בערב ארחנו כאן 16 איש לארוחת יום הולדת גם של חכמוד (הוא כבר בן  7!!) וגם של בני (שחגג 34 בשבוע שעבר). בנוסף ל"חשודים המיידיים הרגילים" (משפחתה של בתי ומשפחתו של אחי) נכחו גם הוריה של כלתי (שגם ישנו כאן באותו לילה, ולמחרת נסענו יחד עם הזוג הצעיר לשדה התעופה להיפרד), וגם בן דודי שהגיע משיקאגו עם בתו.
היה ממש שמח, וכמובן ממש טעים.
חכמוד קיבל מתנות יפות, וגם בני,  וגם נשמותק קיבל (כמיטב המסורת המשפחתית) מתנות "ניחומים" לא רעות בכלל. גיסתי (המופלאה, כבר אמרתי?) אפילו הביאה לבתי "מתנת ניחומים" לכבוד יום הולדתו של אחיה.....

אז בשבת, אחרי שהשארנו את בני וכלתי בשדה התעופה, נסענו לקאנטרי. חדר הכושר תמיד מרפא קצת את מכאובי הבישולים/שטיפות כלים/התעסקות עם נכדים.
בצהריים נרדמנו כמו מתים.

היום השלמתי כביסות וסיימתי לסדר את חדרי האורחים - מכינה חדר אחד כבר לבואם של בן דודי ובתו השבוע. הגיהוץ (כבר דיברנו על זה בפוסטים קודמים) יחכה שהגב שלי יחזור לגמרי לעצמו.
במקום זאת יצאתי להליכה לפני הצהריים (חשבתי שהערב יירד כבר גשם אבל עדיין לא הגיע לכאן).
אחר כך כורסת העיסוי פעלה היום במרץ - יש לה תכנית אחת שקוראים לה waist stretch שכשמה כן היא - עושה פלאים לגב ולעמוד השדרה. ממש מותחת אותך........זה מעולה!

הבחינה של בתי ביום חמישי הקרוב, ואני סופרת את הימים/שעות/דקות שהדבר הזה יהיה מאחוריה (ומאחורינו)......
שנת 2017 מסתיימת היום (המהנדס וביוכימיה יגיעו להרים איתנו כוסית בערב). נשאר עוד מלא כיבוד מיום ששי כך שלא צריך לטרוח במיוחד.......

הבנתי מטליק שישראבלוג לא יורד בסוף, ויש תהליך של מאמצים להעביר את האתר לבלוגרים.........
אני בינתיים נשארת כאן - מקווה שגם מי שנשאר בישראבלוג וקרא אצלי שם ימשיך אתי כאן......

מאחלת שנה אזרחית חדשה טובה ופוריה
שנת כתיבה
שנת שלווה ורוגע והתמודדות עם כל מה שעולה
שנת אהבה וחברות ורעות רוח
שנת יושר ואכפתיות
ואם כבר לגנוב מטליק - אז "אני סיימתי, תהיו טובים" 

יום שישי, 22 בדצמבר 2017

מתכננת ביקור אצל הורי

כבר לפני שנתיים אמרה אמא שלי שהיא לא מתכננת עוד להגיע ארצה לביקורים.

אמרה ולא יספה, ואז אבא שלי גילה שיש לו יתרת נקודות שהוא פשוט חייב לנצל, הזמין כרטיסי טיסה לאוגוסט האחרון והעמיד אותה בפני עובדה.
"זהו" היא אמרה אחרי הביקור הזה. "זו היתה הפעם האחרונה שאנחנו באים", ואז הוסיפה הסתייגות אחת, כי ברור שאם האחייניות שלי תתחתנה, אז הם כן יבואו.

בלי לנסות לחשוב אם היא התכוונה לכך ברצינות או לא, אני החלטתי שהיא צודקת - לא ממש הוגן לטרטר זוג בני 84-86 כל שנה מקליפורניה ועד לישראל ובחזרה.
"אני אבוא לבקר אצלכם" אמרתי, והתכוונתי לכך. לא נראה לי שהם האמינו.

ואז T אמר שהוא יבוא איתי אליהם. והתחלנו לחפש תאריכים שמתאימים לשנינו - מבחינת העבודה (שלו), הלימודים והמתאמנים (שלי), וכמובן - העזרה שאני מעניקה לבתי. היה לי ברור שלפני בחינת ההסמכה שלה אני לא נוסעת לשום מקום.
אז התחלנו לבדוק מה קורה בינואר וצפונה (הבחינה שלה בארבעה בינואר) - ומפה לשם התבייתנו על מרץ.

בהתחלה חשבנו על פסח, אבל כשהתחלנו לבדוק מחירי טיסות התברר מהר מאד שעדיף לנסוע לפני....
אז קבענו תאריך והזמנו טיסות - ואז הודענו להורי, שהופתעו (כן, הם באמת לא האמינו לי) ושמחו עד מאד.

כשסיפרנו במשפחה שאנחנו טסים לקליפורניה, מיהרו כולם (כולם = בני וכלתי, אחי וגיסתי וגם אחייניתי, שביקרו אצל הורי בשנים האחרונות) להזהיר אותנו שהמיטה בחדר האורחים שלהם איומה ושאין מצב ש-T (עם הגב שלו) ישרוד עליה אפילו לילה אחד.

האמת, זכרתי שיש להם איזו ספה מצ'וקמקת שנפתחת למיטה "גּוּשִׁית" משהו, אבל הפעם האחרונה שישנתי שם היתה בשנת 2002 ולא זכרתי שזה היה עד כדי כך גרוע. אבל אני זה לא T, והבנתי שאני חייבת לומר משהו - לבדוק אם הורי אם יש סיכוי שהם יחליפו את המיטה הזאת לכבודנו.

לא התביישתי ושאלתי. האם יש סיכוי להחליף את המיטה לקראת בואנו?
כפי שיכולתי לתאר לעצמי, הם מייד נעלבו בשם המיטה שלהם.

אחרי כן הם הציעו לנו לישון במיטה שלהם, דבר ש-T מייד הכריז עליו כ"לא בא בחשבון".
אבא שלי עטה את הפרצוף הכועס של "בשביל כמה ימי ביקור לא נחליף מיטה שיש לנו כבר שלושים שנה",
T אמר שאם כך נישן בבית מלון, וכל העניין הפך למאד לא נעים.


בינתיים השארנו את זה ככה.
מכירה אותם. הם ידברו על זה, יותר נכון יריבו על זה, ובסוף ייצא מזה משהו. או שלא.
לא אכפת לי שיתעצבנו שאנחנו מפונקים.

הם היו שם איתנו בארגנטינה כש-T שבר שתי חוליות בגב, והם יודעים שלמרות שהוא התאושש, הוא לא חזר לעצמו לגמרי מעולם.
וגם הכתף שלו נשארה בעייתית.

הם יודעים שאנחנו דאגנו להם אצלנו בבית לחדר נוח ומפנק ומיטה סופר איכותית ונוחה.

וחוץ מזה, אם הם לא באים ארצה יותר, אני אגיע לפחות פעם בשנה אליהם - ורצוי שיהיה לי נוח.

אחר כך עלה העניין של מה נעשה שם, כי T ישתגע אם נישאר אצלם שבועיים בלי "לעשות כלום".
מעבר לטיולים המתבקשים כמו סן פרנסיסקו, כרמל, מונטריי... הוא הציע לאס ווגאס - שאיכשהו מעולם לא יצא לנו לבקר בה.
בדקתי בגוגל מפות והוספתי ש"אם כבר נהיה בלאס ווגאס" - שאין לנו מה לעשות בה מעבר ליומיים, אולי נשכור רכב ונסע לטיול קטן ב"גרנד קניון"?

שאלנו בהיסוס אם הם היו מעונינים להצטרף לטיול שכזה איתנו, ולהפתעתנו הם נענו בהתלהבות.
התחלנו לחפש טיסות וכשהתייעצנו איתם, אבא שלי אמר פתאום: " בשביל מה לטוס? ואז לשכור רכב בלאס ווגאס כדי לטייל לגרנד קניון? יש לי רכב, נוכל לנסוע עד לשם ובחזרה".

אוקיי - עוד לפני שאני נכנסת לעצם הנסיעה מסן חוזה ללאס ווגאס (מינימום 8-9 שעות לא כולל עצירות, לכל כיוון) - לאבא שלי יש הונדה סיביק שנת......2000!

נכון, שהוא נסע בה "רק" 60,000 מייל (100,000 ק"מ) - אבל ראבק, מי לוקח רכב כזה לנסיעה כזאת ארוכה, עם 4 אנשים ומזוודות....? עם המזל שלנו הוא ייתקע בדיוק כשנעבור דרך שמורת Death Valley 😨


וממש לא נוח לנסוע ברכב כזה כל כך הרבה שעות.

אז אמרתי שאם בכלל, אז נשכור רכב מסוג SUV, משהו מאסיבי ומרווח ונוח - אבל נבדוק אם זה בכלל כדאי.
ושוב אבא שלי נעלב בשם האוטו האהוב שלו.
מה פתאום אנחנו פוסלים אותו על הסף, מה פתאום אנחנו חושבים שהוא ייתקע, מה פתאום אנחנו חושבים שהוא לא נוח.....

אמרנו שנחשוב על זה.
האמת היא שלו היינו מתכננים טיול כזה, road trip שכזה, היינו בונים אותו אחרת: עוצרים ביוסמיטי (שכבר היינו כמה פעמים) או סקוייה (גם היינו) או באמת ב-death valley - נשארים לילה או שניים בכל אחד מהם, עושים שם טיול - זה כבר טיול מסוג אחר.

אנחנו מתכננים עכשיו את הגרנד קניון - שטרם ראינו - ואת לאס ווגאס - שטרם ראינו - נראה לי הגיוני שנרצה להגיע לשם מהר ובלי להתעייף מדי, ולהתרכז בזה.

אז חזרנו לתכנית הטיסה. מצאנו טיסות ממש זולות, וגם רכב להשכרה ממש זול לימים שבהם נטייל בגרנד קניון - וסגרנו את העניין הזה.

מה שנותר הוא להזמין מלון ואולי גם מופע כלשהו בווגאס, מלון בגרנד קניון, ולתכנן את הטיול עצמו.

ונכון שבילוי עם הורי הרבה פעמים מאתגר אותי, אבל נראה לי שיהיה כיף. ממש כיף. 

יום ראשון, 5 בנובמבר 2017

מה ניש?

מידי פעם אני מקבלת הודעה מהמאמן שלי, לשעבר.
בדרך כלל אני יודעת שזו הודעה בתפוצת נאטו - ממליץ על קורס או כנס של אימושיין, נותן טיפ כזה או אחר למאמנים לגבי איך להתנהל בחודשי החופשה בקיץ, מבשר על שירות חדש כזה או אחר שהוא נותן.
בדרך כלל אני לא מגיבה, אם זו הודעה כזאת. 
מידי פעם הוא שואל לשלומי, באופן כללי ועדין ולא מנג'ס. 
אני עונה בנימוס, לפעמים בלבביות, אבל לא יוזמת שיחה של ממש. 
אני עוד לא סגורה על איזו מערכת יחסים פוסט-אימונית אני מעוניינת לקיים איתו, אם בכלל.
הרי גם לא הייתי לגמרי סגורה על עצמי אם ארצה לחזור להתאמן אצלו, ואם כן - מעדיפה לשמור על הניקיון של היחסים.

ביוזמתי אני בעיקר מאחלת לו מזל טוב ביום הולדתו, או מספרת לו אם הפניתי אליו מישהו/י לאימון. 

השבוע הוא שלח (לכולם, כנראה) קישור למאמר, אגב מעניין מאד, ב-YNET, בשם "אהבה ומריבה".
המאמר היה באמת מאלף, וכבר הספקתי לספר עליו ולהעביר אותו גם לחברות וגם לחלק ממתאמניי. 
באופן יוצא דופן הודיתי לו, וכתבתי לו שזה מרתק. 

הוא ניצל את ההזדמנות להמשיך את השיחה בכתב: "מה ניש? חשבתי על מאמנת מעולה בשבילך, אם תרצי לחזור להתאמן קלב...." (כלומר קרוב לבית).

משפט קצר, תמים לכאורה, שלא האמנתי כמה הוא שימח אותי.
מבחינתי במשפט הקצר הזה, הוא בעצם אמר לי: "אין לך מה להתלבט, הרי את משוחררת, אני לא מצפה שתחזרי להתאמן אצלי, ולא איעלב אם אשמע שעברת להתאמן אצל מישהו אחר". 
ורק אז הבנתי כמה לא סיפרתי לעצמי שלא נעים לי ממנו בעניין הזה.
וכמה שזה לא רלוונטי, ה"לא נעים" הזה. 
וזה הזכיר לי כמה הוא באמת נקי וריק - במובן של בלי אג'נדה, בלי אחיזות רגשיות. 
מעריכה אותו עכשיו עוד יותר.

אז אם כבר, אז כבר, שאלתי אותו לגבי מאמנת אחרת - מה"מחזור" שלו - שמאמנת ביישוב שמאד קרוב אלי. 
"היא דה בסט" (the best, הכי טובה) הוא ענה לי, "אבל היא בחופשת הריון"......

לא נורא, חשבתי לעצמי, אני ממילא עוד מתבשלת עם החזרה לאימון. וביקשתי את הטלפון שלה.

אין לי מושג למה ה"שיחה בכתב" הזאת שימחה אותי כל כך - אבל היא עשתה לי ממש טוב על הלב.
עד כדי כך טוב שכתבתי לו "תודה רבה, אתקשר אליך בהזדמנות, לשוחח כמו שצריך" והתכוונתי לזה.

"מעולה, התגעגעתי" הוא ענה.

וגם כאן

יום רביעי, 18 באוקטובר 2017

הרהורי שיגרה

מוצאת את עצמי מתעדת במשך שבועות על גבי שבועות  את הטיול ליפן, ובינתיים החיים ממשיכים ודברים קורים וגם אותם אני רוצה לתעד לעצמי.
החגים הסתיימו ובסך הכל עברו בנעימים - קצת ארחנו, קצת התארחנו, פעם אחת חתני החליט להזמין מקומות במסעדה (נונו, איטלקית חביבה בהוד השרון) וזה היה מאד נחמד. 

מזג האוויר חלומי, נהנית מכל רגע שלו ויודעת שהוא יתחלף מתי שהוא, וזה גם בסדר. העיקר שיש עוד זמן רב עד שהחום ובעיקר הלחות המעיקה של הקיץ יחזרו. 

בתי שוקדת על הכנות להסמכה כפסיכולוגית קלינית ואני נרתמתי לעזור: עוד יום בשבוע להיות עם הנכדים, ומידי פעם גם לקחת אותם בשבת, לאפשר לה ללמוד בשקט. שבת לא קורה הרבה כי חתני דווקא מאד נהנה להוציא אותם מהבית לטיולים ופארק ולעשות פעילויות שונות איתם לבד. 

הצלחתי להיפגש הרבה עם חברות בימים האחרונים, וזה עושה לי ממש טוב. 
'מחברת' מתמודדת לא רע עם מצבה הפרוד החדש, ונכון שהדרך עוד ארוכה ויש רגעי משבר ורגעי בדידות וגם חששות מהמצב הכלכלי החדש ובכלל....אבל היא כבר יצאה לכמה דייטים והיא מתחילה טיפול פסיכולוגי ואני יותר אופטימית כרגע שהיא תהיה בסך הכל בסדר. 
גם ארבעת ילדיה הגדולים כולם (הקטנה בצבא) מאד תומכים ומאד בסדר, ובסך הכל יש לה נחת מהם ומהנכדים המתוקים. 

נפגשתי גם עם 'החתולה', שסיימה עם טיפולי ההקרנות וכרגע המחלה בעצם מאחוריה. יש עוד התלבטויות אסתטיות - אבל היא בעיקר מחפשת פתרונות טכניים (ריפוד לצד אחד של החזייה וכו) ולא מחפשת ניתוחים נוספים כרגע. בדיקה גנטית העלתה שהיא לא נושאת את הגן האחראי לסרטן השד ולכן היא גם לא ממהרת לבצע ניתוחי כריתה מניעתיים נוספים. מאד מאד מקווה שהסיפור הזה מאחוריה. 
היו לה עכשיו שנתיים מאד קשות - שהתחילו בעבודה בקונפליקטים לא פשוטים עם מנהל אגף שתודה לאל עזב והוחלף במישהו ידידותי (למרות שלא ממש מקצועי), בן זוג שעזב אחרי זוגיות בת יותר מעשר שנים וחיים משותפים והשנה הסרטן. 
התבדחנו שצרות באות בשלשות ואולי בזה זה נגמר.....

היום נפגשתי עם 'במבה', שלקראת יציאתה לפנסיה בסוף השנה (זה היה אמור להיות בספטמבר והם כל הזמן דוחים ודוחים ומבקשים ממנה להמשיך עוד כי לא מצליחים למצוא לה מחליפה ראויה) התחילה לקחת יום חופש כל שבוע. אמנם כרגיל בזמן האחרון רוב המפגש התנהל סביבה - תחילה עזרתי לה לבחור מצעים, אחר כך הקשבתי במשך שעתיים לקיטורים על חברות ועל אחותה - אבל בשלב זה איכשהו זה עדיין לא מפריע לי. 
אין לי דברים חשובים ומרעישים לשתף איתה (מעבר למה שאני מצליחה להשחיל בשיחות הטלפון שלנו, שגם הן נסובות בעיקר סביבה), רוב הדברים שמעסיקים אותי לא מדברים אליה - ועכשיו שאני קוראת את מה שכתבתי, אני תוהה מה מחזיק אותנו יחד כחברות............ צריכה לחשוב על זה. 

נפגשנו הרבה עם המהנדס וביוכימיה במהלך החגים, גם בקאנטרי והם גם קפצו אלינו איזה בוקר לקפה. א פרו פו מה מחזיק אותנו יחד מהפיסקה הקודמת.... היא עדיין מעשנת כמו קטר (בשום אופן לא אצלי בבית, ובקאנטרי אני מתרחקת כשהיא מדליקה סיגריה) והיא עצבנית כל הזמן ונמצאת כל הזמן במגננה התקפית - מגיבה בתוקפנות על כל מיני דברים שאנשים אומרים, גם בעלה - אולי בעיקר בעלה - ולא תמיד נעים להיות לידם בגלל זה. 
ובכל זאת, כנראה שעדיין יותר נעים לנו איתם מאשר לא נעים. גם על זה אני צריכה לחשוב. בסך הכל הם חברים ממש טובים, והיא חברה טובה שלי בלי קשר לחברות הזוגית.....אבל על מה מבוססת החברות הזאת? כבר לא תמיד זוכרת. 

כבר העליתי כאן את המחשבה הזאת, שלאחרונה אני מוצאת את עצמי עסוקה קצת בעניין הזה של חברות/חברים. את מי אני רוצה במרחב שלי, מי רוצה אותי בכלל, מה חשוב לי בחֲבֵרוּת.....זה עדיין בתהליכי עיבוד. 

חזרתי ללימודים באימושיין, פעם בחודש - תכנית שקוראים לה "לחיות חיים נינוחים בשיטת סאטיה" שהוא בעצם המשך של "נקודת מפנה", שהיא התכנית הבסיסית של אימושיין - שמלמדת את שיטת סאטיה אבל מיועדת לכל אחד, גם מי שלא מתכננים להיות מאמנים.
המשתתפים הם גם מאמנים כמוני וגם אנשים שרק עברו את "נקודת מפנה" ורצו להמשיך. 

נטלי בן דוד מעדכנת ומפתחת את שיטת סאטיה כל הזמן, במקביל להתפתחות האישית שלה. המפגשים מתקיימים פעם בחודש, ובכל מפגש מתעמקים בנושא אחר - המפגש הראשון התקיים כשעוד הייתי ביפן, אז באתי לפני שבועיים לצפות בהקלטה שלו. זה היה מעין מבוא ושיעור על מערכות יחסים כבסיס לטרנספורמציה. 

המפגש השני דיבר על הפחד של אנשים לחוש*. על מה עוצר את מה שאפשרי בחיינו. אני כל כך נהנית לצלול שוב לעומק של השיטה הזאת, בה אני עובדת ביום יום ובכל זאת תענוג להתעמק עוד, ללמוד עוד רובד, להבין עוד משהו ששכחתי או שהבנתי באופן אחר עד עכשיו........

והתחלתי לחשוב על לחזור להתאמן. כבר העליתי כאן הרהורים על העניין הזה..........
אני לא חושבת שאני רוצה לחזור למאמן שלי, למרות שהוא נהדר מדהים גדול מקצועי ומקסים.
אני רוצה משהו אחר, מישהו אחר, ולא מתביישת לומר - מישהו קרוב יותר גיאוגרפית ופחות יקר. 
היתה לי בראש מישהי, אבל היא עובדת יותר בשיטה האונטולוגית ופחות סאטיה (שכוללת בתוכה גם אונטולוגיה אבל גם גוף, תחושות, נשימה, קפסולות זיכרון)....לא בטוחה שזה מה שאני רוצה.
חושבת כרגע על מישהי אחרת אבל עוד לא הבאתי את עצמי להרים לה טלפון.

נפגשתי השבוע עם ל', בת דודתו של T מאנגליה (אולי אמצא גם לה כינוי: אולי פשוט 'לונדון'?). היא ובעלה בביקור בארץ, זה הביקור הראשון שלו מאז חלה בשנה שעברה בסרטן. 
המפגש היה משמח ומרגש והשיחה קלחה, ובכל זאת גם עכשיו אני עדיין מרגישה שמשהו מפריע לי. 
ניסיתי להבין מה, ושחזרתי את השיחות שלנו בזמן האחרון. 
כבר בביקור האחרון שלה בארץ ביולי (קפצנו T ואני לראות אותה במודיעין, היא באה ארצה במיוחד כדי לשמור על הנכדים) היא אמרה שהיא ובעלה מתוכננים להגיע ארצה באוקטובר, בתנאי שתוצאות הבדיקות שלו תהיינה תקינות.
הייתי איתה בקשר במהלך ספטמבר, איחלתי לו בהצלחה בבדיקות, דיברנו בטלפון בראש השנה (התקשרתי לומר שנה טובה) ושוב היא אמרה שיהיו כאן באוקטובר. 

רק עכשיו חשבתי על זה שהיא לא אמרה מתי באוקטובר. הרי היו להם כבר כרטיסי הטיסה. היו תאריכים. 

בכל מקרה בשבוע שעבר שלחתי לה הודעת מה נשמע, האם הכל בסדר. רציתי לשאול אם ומתי הם מגיעים. 
היא לא ענתה, אבל התקשרה למחרת בבוקר ממספר הטלפון הישראלי שלה. הם בארץ. הגיעו לפני יומיים. 

התעניינתי מה שלומם, הכל בסדר היא אמרה, מאד עסוקים - שומרים על הנכדים בחול המועד, יש נסיעה לירושלים, יש מפגש בבית השגריר האנגלי....
אבל לקראת אמצע/סוף השבוע (שוב - אין תאריך, אין בהירות) הם יהיו במלון בנתניה, זה קרוב אלינו, ניפגש.

לקראת ערב החג התקשרתי. חשבתי שאם הם כבר יהיו בנתניה, אולי ירצו לבוא לכאן לארוחת ערב עם הילדים/נכדים שלנו. אה, לא, הם מגיעים לנתניה למחרת - בחג עצמו. היא תתקשר אלי ביום חמישי.

ביום חמישי, משלא התקשרה כמובן, התלבטתי. לא רוצה להתקרצץ, מצד שני לא רוצה שהיא תגיד לי אחר כך שנעלמתי לה שוב.....
אוף, איך אני לא מתגעגעת להתחשבנויות האלה (שמזכירות לי את היחסים עם 'השואבת')....
התקשרתי. שבע בערב. 
לא, הם הגיעו למלון ועדיין לא קיבלו חדר. הם יוצאים להסתובב. הם לא רוצים להיפגש. הם זקוקים לשקט. 

לא התקשרתי ביום ששי. לא שמעתי ממנה.
בשבת כתבתי לה הודעה בה אני מקווה שהם נהנים, שנשמח להיפגש אבל שאנחנו מבינים שהם גם זקוקים למנוחה ושקט.

היא ענתה. רק אז הבנתי שהם נשארים במלון כל השבוע.
היא התחילה לפרט באיזה יום מגיעים בני דודים שונים לפגוש אותם. שאלה אם נוכל לבוא ביום ראשון.
דווקא בראשון T היה עסוק בבוקר ובצהריים, ולי היו לימודים אחרי הצהריים עד הערב.
אבל החלטתי שאני לא מפספסת את ההזדמנות לראות אותם, ביחוד אותו - שלא ראיתי מאז חלה.
קבעתי איתם לפני הצהריים, וכאמור היה מפגש ממש מהנה. 
קבענו שניפגש שוב עם T במועד אחר.

בסוף זה יהיה מחר. יום חמישי לפני הצהריים, לפני שיחזרו למודיעין לבן שלהם. עדיין אין לי מושג עד מתי הם בארץ.
אז נכון - יכולתי לשאול במפורש - ממתי עד מתי אתם בארץ, ממתי עד מתי אתם במלון.....
העובדה שהיא נוטה להיות עמומה אמורה להיות ידועה לי כבר. 
ובדרך כלל התכניות שלה באמת משתנות כל הזמן, ותמיד ברגע האחרון. 

אבל מרגישה באמת שמשהו השתנה בינינו, ואני די בטוחה (למרות ששווה עדיין להתעמק בזה ולחקור את זה עם עצמי) שמה שהשתנה, לא קרה אצלי. 
ימים יגידו............



*תחושה= משהו שקורה פיסית בגוף: חם/קר, נעים/לא נעים, כאב, עקצוץ, מחנק וכו.
רגש = הדרך בה אנחנו מפרשים את תחושות הגוף. בדרך כלל רגש= יותר מתחושה פיסית אחת. למשל פחד יכול להיות מורכב מיובש בפה, דופק מואץ, לחות בכפות הידיים....אצל כל אחד זה קצת אחרת.

וגם כאן

יום רביעי, 31 במאי 2017

דיברנו

דיברנו על הכל, והיא ניסתה להסביר איך היא הרגישה - הרגישה שהלכתי לה לאיבוד באיזושהי צורה.........

ואני, שאכלתי את עצמי על מה שהיה או לא היה, עברתי שוב ושוב בזכרוני על כל השנה האחרונה, מהצד שלי, וגם חשתי צורך (עוד לפני השיחה) לעבור בפועל על כל ההתכתבות שלי איתה בטקסטים ובמיילים, והבנתי סופית שבאמת ההרגשה שלה היא סובייקטיבית לגמרי.

והבנתי אותה, וקיבלתי את מה שהיא הרגישה, וביקשתי סליחה אם איכשהו נעלמתי לה. והזכרתי לה כמה שאני אוהבת אותה. ואת בעלה. ואמרתי שאולי, פשוט, לא ידעתי איך היא צריכה שאהיה כאן בשבילה.
והיא אמרה שהיא אוהבת אותי, ושטוב שדיברנו, ושהיא היתה מעלה את הנושא בכל מקרה, ובכל מקרה לא היתה מוותרת עלי ועל החברות שלנו.

האמת שלא הייתי אפילו צריכה אפילו לומר כלום. הרגשתי שעצם העובדה שהתחלתי בשיחה הזאת, ששמתי לב לריחוק, שמצאתי לנכון לשאול מה לא בסדר - זה כבר שחרר לה משהו. עשה לה טוב.

ויכולנו להיות ביחד אחר כך - לבד וגם עם בני המשפחה האחרים - כמעט כמו פעם.
רק כמעט, מבחינתי, אבל בינתיים זה בסדר.
והחתונה היתה שמחה ומרגשת, ובסך הכל אני די שמחה שכל זה מאחורי.

החג רגוע ואין אירועים משפחתיים לשם שינוי.
התעמלנו אתמול בקאנטרי וגם היום נלך.

בלי קשר - הורידו את שידורי הרדיו והטלוויזיה החיים של הערוצים הישראלים מהקודי ונצטרך כנראה להתחבר לאיזה ספק (סלקום, יס, הוט) או לרכוש ממיר של עידן פלוס. נו, טוב - בינתיים חסכנו בשנתיים האחרונות 300 ש"ח בחודש כפול 26 חודשים מאז הניתוק מיס אז זה גם בסדר.
חג שמח

וגם כאן

יום ראשון, 28 במאי 2017

משהו התקלקל

מרגישה ילדותית וקטנונית אבל לא מצליחה להיפטר מההרגשה שמשהו התקלקל ביני לבין ל', בת דודתו של T.
היינו כל כך קרובות, תמיד, למרות שהיא גרה בלונדון ואני כאן.
אף פעם לא היה קשר רציף, גם כשאמצעי התקשורת הלכו והשתפרו.
אני מתחילה להבין שקשה לה עם קשר מרחוק.
כשאנחנו נפגשות זה כאילו מעולם לא נפרדנו. בדרך כלל.
אבל עכשיו היא כאן, הצליחה להגיע לכבוד החתונה של אחייניתה כי בעלה סיים עם הטיפולים הכימותרפיים ונראה שהוא יהיה בסדר.
ואני מרגישה שזה לא מה שהיה.
אולי אכזבתי אותה בדרך כלשהי, בתקופת המחלה שלו. אולי היא ציפתה ממני ליותר.

אני הרגשתי שהיא לא מאפשרת יותר. שהיא לא עונה לטלפונים, ובקושי עונה למיילים או לוואטסאפ. ניסיתי, אבל זה לא הלך. אולי לא ניסיתי מספיק.
בנה אמר לי שלשום תוך כדי שיחת טלפון שהיא כזאת. לא באמת מסוגלת לדבר עם מי שלא נמצא איתה פיסית.
שגם איתו היא ככה.
אבל אני מרגישה שאתמול בערב, כשנפגשנו - אמנם היו עוד אנשים מסביב - משהו היה שונה בינינו.

ואני מרגישה עוד יותר ילדותית וקטנונית כשאני מבינה שדברים שלי היא לא סיפרה, היא כן סיפרה לבין בני דודים אחרים במשפחה. ואני מקנאה. פשוט מקנאה. ואולי היה לה קל יותר לדבר עם ר', שבעצמה חוותה סרטן בצעירותה, ושאמה נפטרה מסרטן, ואולי בגלל זה.
ועדיין.
מרגישה שמשהו התקלקל בינינו.
ומתלבטת....אבל חושבת שאדבר איתה על זה. אם היא תאפשר זאת.

וגם כאן

יום שבת, 8 באפריל 2017

רק עם אופנוע

לרכיבה על אופנוע יש כמה היבטים.
לאוהבי הז'אנר יש שניים בעיקר:
הראשון והמעשי שביניהם הוא חוסר התלות במצב התנועה ובחניה. ונראה לי שגם עלויות הדלק נמוכות יחסית.
השני הוא נפשי יותר, וכרוך באהבה גדולה לכלי הדו גלגלי הזה, שיושב בין הרגליים (עם כל המשתמע מכך) ומסיע אותך במהירות אדירה (תלוי בסוג הדו-גלגלי כמובן) לאן שאתה רוצה להגיע.

למתנגדים יש כמובן את הנושא הבטיחותי, בראש ובראשונה, וגם את ה(אי)-נוחות: קר בחורף, חם בקיץ, אין משענת, רדיו, דיבורית וכדומה.

בשנים האחרונות נוסף עוד מרכיב - בגלל כל התאונות - עלות הביטוח. הרבה אנשים שאני מכירה ירדו מהאופנוע, למרות עלות הדלק הנמוכה, בגלל עלות הביטוח הגבוהה להחריד. אגב משעברת את גיל 50 יורדת עלות הביטוח באופן משמעותי....

כשהיה סטודנט עבד T יחד עם עוד כמה חברים מהלימודים לעבוד במשטרת התנועה. שם קיבל רשיון על אופנוע, לצורך עבודתו, נדבק ב"חיידק", בשלב ההוא עדיין בגירסא מתונה שלו, ואז הוא רכש את הטוסטוס הראשון שלו - ממישהו שהיה איתי ביחידה בצבא (הייתי אז בקבע).



לאחר זמן קצר החליט T שהטוסטוס ישן מדי ומצ'וקמק מדי, מכר אותו וקנה PIAGGIO BOXER 2.


הרומן עם הטוסטוסים נגמר כאשר T החליק על כתם שמן בסיבוב בכניסה לרעננה (צומת בית לוינשטיין). למזלו לא נשבר כלום ולא קרה לו כלום אבל נלחצתי, והטוסטוס נמכר.

שני דברים חשוב לי להבהיר:
האחד:  T נהג מצוין (על כל כלי תחבורה).
השני: T לא נוסע בתחבורה ציבורית. אפשר לספור על כף יד אחת את מספר הפעמים ש-T נסע באוטובוס (או ברכבת). זה פשוט לא ב-DNA שלו.

מצד שני, לא משנה כמה אתה נהג מצוין, נהיגה על רכב דו גלגלי מושפעת בהכרח מתנאי השטח ובעיקר מהנהגים שסביבך.
T חווה למזלנו תאונות בודדות עם האופנועים השונים שלו, וכולן היו בגלל כתם שמן על הכביש (פעמיים) או התנהגותם של נהגים אחרים. אבל אגיע לזה.
בינתיים, לאחר הפסקה של שנים בודדות, חזר יום אחד T הבית עם הקטנוע הזה.


VESPA PIAGGIO 
אם איני טועה, הוא ריסק אותו בעת החלקה על כתם שמן, ושוב היו לי כמה שנות שקט.

הבעייה עם חיידק האופנועים, שהוא הולך ומתפתח, גם כשהוא רדום.
נדמה לי שהילדים היו כבר בבית הספר היסודי כאשר הוא חזר יום אחד הביתה עם הקטנוע הזה של SANYANG



חשבתי שכבר גמרנו עם הקטע הזה, והפעם הזאת התקוממתי - נגד עצם הרכישה בלי לספר לי ובלי להתייעץ איתי (וזה הפך להיות הנוהל גם בשנים הבאות, הוא פשוט מופיע בבית עם הכלי החדש). באותה פעם לא דיברתי איתו במשך כמה ימים. זה לא עזר ואני התקפלתי.

את הקטנוע הזה (ואת עצמו) הוא כיסח כאשר בעת נסיעה לעבודה בוקר אחד, איזה רכב שנסע לפניו בלם לפתע, T נכנס בו, עף קדימה והתרסק בעצמו. T פונה למיון - תחת הוראות מפורשות לא להודיע לי ולהתחמק במקרה שאני מתקשרת (זה היה טרום עידן הפלאפונים) - וכשחזרתי מהעבודה הביתה באותו היום מצאתי אותו חבוש ומגובס בסלון...........
הקטנוע נמכר לגריטה, ושוב היו לי כמה שנות שקט.....

זה היה כבר במאה הנוכחית, כשהעסק של T ו-ע' כבר התחיל לנסוק, התחילה תקופת שפע, ומצד שני נמאסה על T העמידה האינסופית בפקקים בדרך למקומות האירועים שלו (האחד במרכז תל אביב והשני בקיבוץ, דרומית לראשון) - כשהחלו להופיע אצלו בזה אחר זה אופנועים מסוג אחר לגמרי.
כאן השתלבו להם שני הגורמים גם יחד - הפקקים/חניה והכיף. המהירות. האופנועים שאפיינו את השנים האלה היו יותר ויותר גדולים בנפח המנוע, ובהדרגה יותר ויותר קלים, "עירומים" מאבזור....ובקיצור: מהירים.

פצח את הסידרה  ה-650 V STAR של יאמהה


ואיתו החלו גם נסיעות שבת בבוקר לירושלים וחזרה, לנצרת ובחזרה....תחביב חדש.

אחריו הופיע ה-GPZ של KAWASAKI (שלדעתי גם הוא "זכה" להחליק להנאתו על כתם שמן)


אחריו הגיע ה"בולדוג", גם כן של יאמאהה

ואז הגענו לנפחי המנוע הגדולים באמת
ה-FAZER 1000 של יאמהה

ושני ZZR של של KAWASAKI בזה אחר זה, תחילה נפח 1200 סמ"ק


ואז 1400 סמ"ק
נדמה לי (אבל אני לא בטוחה) שהיה זה על האופנוע הזה ש-T הובהל באמבולנס שוב למיון, הפעם לאחר שנסע על מסלול פנייה ימינה (לכיוון הקיבוץ וגן האירועים) ורכב שעמד ברמזור אדום לכיוון ישר, החליט באופן פתאומי שהוא רוצה ימינה, וחתך בלי להסתכל ובלי לאותת ופשוט נכנס בו והעיף אותו הצידה.
שוב למזלנו הפגיעות לא היו חמורות, והפעם לא רק אני אלא גם ע' השותף נכנס לפאניקה - אבל לא עזר לשנינו כלום.
מצעד האופנועים המשיך לו כרגיל.

עוד תאונה שקרתה עם אחד מאלה (לא זוכרת אפילו איזה מהם), היתה בכיכר. כן, מעגל תנועה. הפעם באופן חריג ויוצא דופן גם אני רכבתי איתו (דבר שכמעט ולא קרה). היינו בתוך הכיכר כאשר נהגת שהגיעה מימין, פשוט לא ראתה אותנו. זו אחת הבעיות עם אופנועים. לא באמת רואים אותם, אולי בגלל דו-מימדיותם. היינו מול העיניים שלה ובכל זאת היא לא נתנה זכות קדימה, נכנסה בהאצה לכיכר, T ראה אותה ברגע האחרון, התחמק מפגיעת הרכב אבל נפלנו ונגררנו קצת על הכביש, חטפנו פציעות קלות בלבד אבל זה כאב..........

אגב תבענו אותה בבית משפט לתביעות קטנות, והשופט החליט להכריח אותנו להגיע לפשרה. גלגלי הצדק בבתי המשפט בארץ מוזרים קמעה....
הדבר הטוב שקרה אחרי התאונה הזאת היה, ש-T הלך לקורס נהיגה מתקדמת על אופנועים, קיבל שם טיפים מעולים לגבי רכיבה בטיחותית ומונעת, בלימות פתע ופניות חדות, וכל חוויית הרכיבה הפכה הרבה יותר טובה (ובטוחה) אחרי כן.

האופנוע הבא היה KAWASAKI NINJA 1000, מנוע קטן יותר אבל גוף "עירום" יותר, אחד האופנועים המהירים בעולם (אם לא ה...)

כאשר האופנוע האחרון בסידרה היה שוב יאמהה FAZER 

שגם איתו T התרסק כאשר רכב בלם לפתע לפניו על כביש 4 בדרך הביתה. אמנם הוא הצליח הפעם לבלום, אבל חטף קרע בשריר הירך ונאלץ להשבית זמנית את האופנוע. מה שהוא לא ידע אז היה שחודש אחרי כן, כשנטייל בארגנטינה, הוא יחליק באמבטיה וישבור שתי חוליות בגב. הוא אמנם התאושש מהפציעה אחרי כמה חודשי מנוחה, פיסיותרפיה והידרותרפיה, וחזר לעצמו, אבל הבין שעל האופנוע כבר לא יוכל לרכב - ובכאב לב (וממש רעידות דמויות גמילה) מכר אותו.

זה היה לפני כשש שנים. חשבתי שזה עבר לו. חשבתי שהוא הבין שזה כבר לא בשבילו.
טעיתי.
השבוע הוא הודיע (לשם שינוי, לפני ביצוע הרכישה) שהוא קונה לעצמו אופנוע "לשבתות", רכב אספנות, משהו בשביל הכיף, בשביל הנשמה, לא ל"יום יום".
"כמה אני כבר נוסע".....היה הטיעון שלו, ואני כמובן נותרתי בשלי. זה לא אתה, זה כל מי שמסביב. זה כל מה שמסביב.
וכרגיל - לא עזר לי.

ובחמישי בבוקר הקפצתי אותו כדי להביא את האופנוע. ועכשיו הוא חונה אחר כבוד ליד האוטו שלי: הונדה GOLDWIN שנת 1980.


ואלוהים יעזור לי

וגם כאן

יום שלישי, 29 בנובמבר 2016

יומולדת בפארק, חיילת ואח קטן שהורס צעצועים

בחמישי באתי אל בתי לתורנות נכדים אבל מפאת מזג האוויר לא שלחנו אותם לחוגים ונשארתי איתם בבית לאחר הצהריים של כיף.

בתי תכננה יום הולדת בפארק לחכמוד, יחד עם עוד חבר, והזמינה כמובן קישים ועוגות מאבא שלה.
יום הולדתו יחול רק בסוף דצמבר, אבל הם בנו על מזג אוויר מתאים יותר בסוף נובמבר, ויום הולדתו של החבר כבר חל בתחילת נובמבר - כך שבכל מקרה הם נפגשו באמצע.
חששתי מהקור, הרוחות והיובש (והשריפות, למרות שלא הגיעו לאזורינו) אבל היתה שבת ממש מוצלחת, המפעיל היה ממש חביב והילדים מאד נהנו (וההורים לא סבלו - לא פחות חשוב). חכמוד היה בעננים. הוא מת על זה כשכל תשומת הלב מופנת אליו. 

החיילת קלטה באנטנות הרגישות שלה ש-T כועס עליה, וכיון שלא היו לה כוחות להתעמת איתו (עם העדות הצפויה שלה בבית המשפט וההכנות לעדות אצל עורכת הדין שלה) היא הצליחה להיות נוכחת כמה שפחות בשבוע האחרון. גם הוא לא שש לנהל איתה את אחת ה"שיחות" (שבטח לדעתו גם לא מועילות בכלל) ולכן מאד התאים לו לראות אותה כמה שפחות.

לבית המשפט היא גררה את החבר שלה, שלקח יום חופש ובא לאסוף אותה. אחותה המשיכה להעיד בבוקר, ולה היו אמורים לקרוא פנימה במהלך היום. אילצו אותה לחכות במסדרון עד שלוש אחר הצהריים, ורק אז הודיעו לה שהיא לא תעיד בסוף היום, שתבוא בשבוע הבא. 

לא ממש דיברתי איתה במהלך אותו היום וגם לא בערב, היא לא יזמה ואני לא רציתי להציק. בערב היא סימסה לי "סיוט מה שהלך היום" וכששאלתי מה היה ענתה לי בקצרה. 
לא שאלתי אם היא חוזרת הביתה כי הנחתי שלא. 
היום שאלתי לשלומה והיא אמרה שמצבה "נוראי" ולא פרטה. שוב כמה שאלות ותשובות קצרות שמהן עלה שהיא ישנה אצל אמא שלה בצפון, ושכעת היא בעבודה. בשש היום היא קבעה פגישה שנייה עם הפסיכולוגית החדשה, הבעתי תקווה שזה יעזור. 
הבנתי שהיא והחבר קבעו לא להיפגש עד לשבוע הבא. לא יודעת מה היה איתו שם ואם היא לא תספר לי לא אשאל. גם לי כרגע מתאים לא להיסחף יותר מדי עם הדרמה שלה. 

באימון שלי בשבוע שעבר דיברתי כמובן עליה - היא מספקת לי הרבה חומרים לעבודה עצמית 😉
עלה לי זיכרון מהילדות הרחוקה - אחי בן השנתיים או השלוש שוב לקח לי בובה והרס אותה לגמרי: גזר את שערות ראשה, קשקש על פניה ועל כל גופה לאחר שהפשיט אותה מבגדיה.

הרבה צעצועים ומשחקים הוא הרס לי הקטנצ'יק הזה, ובכל זאת אני לא זוכרת שכעסתי עליו. אני זוכרת את הורי צועקים עליו, לפעמים גם נותנים לו פליק בטוסיק. אבל אני לא זוכרת שנטרתי לו אי פעם. איכשהו הוא היה הקטן, החמוד, השובב שאין מה לעשות נגד התעלולים והנזקים שלו. 

אני גם לא זוכרת שהיתה סיבה לנזקים שהוא עשה. תמיד שיתפתי אותו במשחקים שלי, לקחתי אותו איתי לחצר ולחברות. יותר מאוחר, אחרי גיל 10 או 11, היו אלה החברות שלי שסרבו לצרף אותו למשחק. אבל אז, כשעוד הייתי בת 7 או 8 היינו בלתי נפרדים, וזאת למרות שהיו ביננו חמש וחצי שנים. הוא היה ממש פעוט. אהבתי אותו אהבת נפש והוא גם מאד מאד אהב אותי. ולא דמיינתי בכלל אופציה של לעשות משהו בלעדיו. ובכל זאת - הוא הוציא את חימתו על משחקי הקופסא שלי, הבובות שלי...הכל. 

מעולם לא הצלחתי להבין מה היה לו בפנים שגרם לו לעשות את זה. 
אבל מה שאני זוכרת הוא שלא כעסתי עליו, לא באמת. המשכתי לשחק עם הצעצועים והמשחקים ההרוסים כפי שהם.
ומה שזכרתי בעת האימון היה שהצעקות והעונשים שהטילו עליו הורי לא עבדו. לא עזרו. והמשכתי לאהוב את אחי ולשחק איתו, בלי קשר למה שהוא עשה. 

והבנתי - בחזרה להקשר של החיילת - שגם הדברים שהיא עושה (השקרים שהיא מספרת) באים מתוך איזשהו צורך פנימי שאין לו קשר אלינו ואינו מושפע לכאן או לכאן מהיחס שלנו. אם נכעס עליה או ניטיב עימה - אחת היא. ושאני בוחרת להמשיך להיטיב עימה, כי זה מה שאני בוחרת. לא כתגובה למה שהיא עושה או אומרת. בלי קשר. 

זה עדין לא בהיר לי עד הסוף אבל משהו בכל זאת השתחרר שם ברמת הגוף. 

הערב שוב מפגש של כתיבה יוצרת....הכנתי שיעורי בית - לא היה פשוט אבל היה מהנה מאד. מחקתי הרבה...😜

וגם כאן

יום שני, 21 בנובמבר 2016

כל אחד יודע יותר טוב ממך איך אתה אמור לחיות את חייך

בהשראתה של ג'יין אני רוצה לכתוב כמה מלים על התופעה הזאת.
הנושא קרוב ללבי כי הוא מתרחש ביחסים שבין בתי וחתני לבין בני וכלתי.

וכן, אני מבחינה בין הורים - שבאמת מאמינים שהם יודעים מה טוב עבור ילדיהם - וגם מאמינים שהם רוצים את הטוב ביותר עבור ילדיהם - לבין אחים, חברים, עמיתים לעבודה וסתם אנשים זרים - שמשום מה בארצנו כוווווווווולם משוכנעים שהם יודעים הכי טוב איך אתה אמור לחיות את חייך.

כבת להורים וכאמא לילדים שבעצמם הורים לילדים אני יודעת לומר בוודאות שכל אחד רשאי לחיות את חייו לפי רצונו, צרכיו, אמונותיו ויכולתו.

כן, מי שאוהב אותך חושב לפעמים שהוא יודע יותר טוב ממך.
כן, מי שיש לו ניסיון חיים משוכנע שאתה עושה טעויות ועוד תצטער עליהן, לפחות על חלקן.
ווואלה, לפעמים הוא צודק.
ועדיין - הטעויות שלנו הם השיעורים שלנו, ואיש לא יכול לחוות אותם וללמוד מהם במקומנו.

ומה שיפה הוא שבכל שלב בחיינו מותר לנו לשנות את דעתנו, ולבחור בחירות שונות, ולהחליט החלטות חדשות.

אבל מה זה הקטע הזה שאנשים שחיים בצורה מסויימת משוכנעים שכולם חייבים לחיות כמוהם?

ועוד יותר, מה הקטע שאומרים לך את זה בלי ששאלת ובלי שנתת רשות? ועושים זאת שוב ושוב בכל פעם שמדברים אתך?

אז נכון, בני אולי יותר רגיש מאחרים, ואולי זה משום שהוא חי כבר מעל לשש שנים בארה"ב ושכח כבר את הנטייה הזאת של ישראלים להיכנס לך לחיים ולפרטיות ולקרביים.
ואולי זה גם לוחץ על כפתורים שגם ככה קיימים אצלו ואצל אשתו, של געגוע לארץ ולמשפחה.

בתי וחתני מדברים עם בני לעיתים רחוקות, וגם אז ברוב הפעמים זה רק בתי והילדים - והשיחה בעיקר עם הילדים.
היוזם הוא בדרך כלל בני.
וכאשר היוזמים הם בתי או חתני זה בדרך כלל כי הם רוצים שהוא יקנה עבורם משהו ויביא איתו בביקור הקרוב, או שהם כבר קנו משהו ושלחו אליו, מבלי לשאול אותו אם זה בסדר, והם מניחים שהוא יוכל להביא את זה איתו בביקור הקרוב.
לפעמים זה "משהו" שתופס לבני חצי מזוודה.
לפעמים הם שולחים את חכמוד לבקש מבני לקנות לו צעצוע ש"יקר בארץ" - אז "הדוד מאמריקה" מתבקש לקנותו. ולרוב זה מותג כלשהו ולכן לא ממש הרבה יותר זול באמריקה. כן, זה זול לבתי ולחתני כשבני הוא הרוכש. מאד זול.

ובמקום לשלוח אותם לכל הרוחות בני מנומס אבל מתרגז בפנים.
ובכל שיחה שכזו חתני מוצא דרך לומר לבני שהגיע הזמן שהם יחזרו ארצה, ושהגיע הזמן שהם יעשו ילדים. ועוד כל מיני "הגיע הזמן"ים כאלה שהופכים לבני את הבטן.

בשיחה האחרונה  חתני הודיע (פשוט הודיע) שהוא קנה לעצמו כפפות לחדר כושר ושלח אותם לבני כדי שבני יביא אותם איתו ארצה. נכון, כפפות לא תופסות הרבה מקום במזוודה. אבל בני מגיע הפעם עם כל סט התופים שלו כי אחרי הביקור הקצר בארץ הוא נוסע להופיע במשך שבועיים בשווייץ (גיג ממש שווה שהשיג במלון סקי ספא יוקרתי במהלך החגים הנוצריים) ואין לו מקום או משקל פנוי לסיכה. והוא אמר להם את זה בשיחה הקודמת במיוחד כדי שלא יזמינו אצלו כל מיני דברים כמנהגם.
ובכל זאת.

ובאותה שיחה חתני מייד אמר שזה ממש לא הגיוני שבני מגיע בנפרד ושבועיים אחרי כן אשתו מגיעה בנפרד לביקור קצר אצל הוריה.
וגם זה לחץ לבני על איזשהו כפתור, כי ברור שהם לא רצו להגיע בנפרד אבל כך הכתיבו הנסיבות.
כי לכלתי יש בחינות סוף סמסטר - לאחר שסוף סוף חזרה ללימודים לסיים אולי את הדוקטורט - ובני רצה להספיק להיות איתנו כמה ימים לפני הגיג בשווייץ - אבל הם לא רצו להיות בנפרד יותר מדי זמן אז הם תכננו את הנסיעות שלהם כך ששבוע הוא יהיה איתנו בארץ, ואז הם ייפגשו בשווייץ לשבוע, ואז הוא ימשיך לעבוד שם עוד שבוע בזמן שהיא תבוא ארצה לראות את הוריה (שלא ראו אותה שנה וחצי)....ואז הם יחזרו יחד לארה"ב.
והשיקולים האלה הם לא עניינם של חתני או של בתי.

וזה לא עניין, זה באמת לא עניין אבל בני כבר רגיש למשפטים האלה שחתני או בתי שולפים בלי לחשוב.
וכבר אמרתי לו שהוא חייב לדבר איתם (בפעם האחרונה שאנחנו דיברנו איתם בקשר אליו הוא התרגז שזה לא תפקידנו לדבר בשמו - ובצדק) ולהעמיד אותם על מקומם.

הוא לא רוצה לריב איתם והוא יודע שהם אוהבים אותו ושאכפת להם ממנו, ומבין שאין להם מושג איך זה מתקבל אצלו....
והוא רוצה להיות מסוגל לומר להם בצורה אוהבת ומכבדת אבל ברורה ולא משתמעת לשתי פנים - גם לגבי ההשגות שלהם על אורח חייו ובחירותיו, וגם לגבי הבלדרות האינסופית המובנת מאליו הזאת שהם כופים עליו בכל פעם שהוא בא לבקר....

הוא אמר שאולי אעשה לו clearway לקראת השיחה הזאת, ואני חושבת שזה רעיון מצוין.

וגם כאן

יום חמישי, 17 בנובמבר 2016

עדכונים

חמישי שמשי ונעים. בבית אפילו קריר.
הקפצתי את החיילת לרכבת כי היא פספסה את האוטובוס.
הייתי פנויה כי ל-T היתה פגישה עסקית ודחינו את הסידורים (סופר וכו) ליותר מאוחר.

היא מתמידה בעבודה ולמרות שהיו שם כמה ימים של אי וודאות בינתיים הכל בסדר שם.
פיטרו מישהי, ניסו לקצר את המשמרות (בעידודנו היא הודיעה להם שהיא מוכנה לעבוד רק משרה מלאה אחרת זה לא משתלם לה בכלל).....אבל היא לא פוטרה ומשמרותיה לא קוצרו אז בינתיים הכל טוב.
עודדנו אותה גם להמשיך להתעניין במקומות עבודה אחרים למקרה הצורך.
היא טוענת שיש יותר ממקום אחד שמחכה לשמוע ממנה אם היא מעוניינת לבוא לעבוד. סבבה.

גם היחסים עם החבר שלה התייצבו בינתיים, נראה שכרגע יש שקט בחזית הזאת.
ביום ששי הקפצתי אותה לפגוש אותו, נסעתי להלוויה בחולון והיה לו יותר נוח לאסוף אותה משם מאשר לבוא לקחת אותה מהבית, אז יצא לנו לשוחח המון בדרך.

איכשהו דיברנו על אימון סאטיה ולצורך ההדגמה (כי אני לא אמורה לאמן אותה) עשיתי לה סוג של אימון על נושא הקנאה בידידה של החבר, על בגידות וכו'.

זו היתה הפעם הראשונה שהיא נחשפה לאימון שכזה - תחושות גוף, העלאת זיכרון, הפעלת הילדה, הבאת המבוגר המיטיב - ההחלטות שהילדה קיבלה, המסקנות שהיא הסיקה לגבי עצמה ולגבי העולם
זה היה מדהים מה שזה עשה לה
משהו כבד ביותר השתחרר לה מהגוף.
משהו נרגע מול החבר.

בינתיים בעקבות שינויים בעדות של אחותה, הוספו סעיפי אישום נוספים לכתב התביעה והעדות שלה, שהיתה אמורה להיות ביום ראשון, נדחתה. אנחנו לא קיבלנו כל מענה לתלונה ששלחנו לפרקליטות בעקבות ההברזה ששמו לה בשבוע שעבר, אבל הבנתי שהפרקליטה ספגה צעקות גם מעורכת הדין הפרטית שאמא שלה שכרה.

היא אמורה להתחיל טיפול פסיכולוגי אצל מישהי שמומחית בנושא פגיעה מינית ....אני מקווה שתהיה שם כימיה ושזה יעזור לה (ושהיא תתמיד). אימון סאטיה זה גם מעולה אבל לדעתי כרגע היא זקוקה למשהו יותר ייעודי עם מישהי שמוסמכת לנושא הספציפי הזה. נראה איך יילך.


בינתיים אתמול התחלנו את מפגשי ההשלמה בקבוצת המנטורינג. במחצית הראשונה של המפגש עבדנו כרגיל, העלינו סוגיות מהאימון וקיבלנו הדרכה. במחצית השנייה עשינו סבב - כל אחת התחילה לספר מה התפתח בה כמאמנת בתקופה הזאת של המנטורינג, מה התפתח בכל אחת מאיתנו בחיינו האישיים - זה היה מרגש.

המפגש הבא יהיה רק בעוד חודש, ואז אנחנו אמורות לומר איך כל אחת מהמשתתפות והמאמן תרמו לי בקבוצה. וזהו. נראה מה הלאה.
בינתיים התפנו שני מקומות בקבוצת מנטורינג ממש כאן ביישוב לידי, אבל אני לא נוטה מייד לקפוץ לקבוצה חדשה. נראה לי שאקח לי קצת זמן לעצמי לחשוב מה הלאה.
ובשלישי הבא מתחילה סדנת כתיבה למתחילים, כאן ביישוב.

הערב הנכדים ישנים אצלנו (בתי וחתני הולכים לחתונה). מזמן לא ישנו כאן, מאז הקיץ. אלך באמת להכין להם את המיטות...

וגם כאן

יום שני, 17 באוקטובר 2016

עוד הרהורי חיילת שכבר לא חיילת

אמש ארחנו 12 איש לארוחת ערב סוכות.
סוכה אין  - אבל אוכל טוב היה בשפע וכולנו התמוגגנו מהנכדים והשיחה קלחה, כמו גם הצחוקים כמו תמיד.
מזמן לא ארחנו.
דווקא היה נחמד השקט הזה, רק אנחנו לבד או מקסימום עם בתי וחתני והנכדים.
והחיילת כמובן - שכבר לא חיילת.

היא השיגה עבודה במשרה מלאה באיזו חברה ששולחת צעירים לעבודה בחו"ל - אבל זה רק על הנייר בינתיים כי היא כל הזמן דוחה את תאריך התחלת העבודה.
אני מתפללת שהיא תתמיד שם, שהיא תיהנה שם, שהיא תצליח - כי היא זקוקה גם למשכורת, גם ליציבות ולשיגרה, למסגרת, ולחברה חדשה.

עם החבר היא כל הזמן מייצרת משברים חדשים, לפעמים זה נדמה שהיא בכוח מנסה לטרפד את היחסים האלה.
דיברתי איתה על זה לא פעם.
אמרתי לה שמגיע לה להיות אהובה, מגיע לה להיות מאושרת.
שבכל פעם שהיא מוצאת משהו חדש לריב עליו, להיפגע ממנו, להתעצבן עליו - היא בעצם מוכיחה לעצמה שלא מגיע לה.

והוא כמובן תינוק בעצמו, יש הרבה דברים שהוא לא מבין על העולם ועל יחסים.
למשל איך יחסי הידידות שלו עם הידידה (שבגללה החיילת ירדה מהפסים בחתונה של אחיו) מטרפדים בפועל כל מערכת זוגית שהוא היה בה אי פעם, ומאיימים גם על היחסים עם החיילת.

הפסיכולוגית שלה אמרה לה שזה עוד מוקדם ביחסים (רק ארבעה חודשים) להציב בפניו אולטימטום מסוג "או היא או אני" - ושתהיה סבלנית. שתזכיר לעצמה שהיא זו שהוא בחר להיות איתה בזוגיות, אותה הוא אוהב (ואין דרך אחרת להסביר איך הוא עדיין נשאר איתה יום אחר יום, שבוע אחר שבוע למרות שהיא ממש משגעת אותו לפעמים), בה הוא בחר, והיא בפועל "ניצחה" - ושתנסה להתעלם ככל יכולתה מהידידה ומהנוכחות שלה בחייו.

עוד אמרה לה הפסיכולוגית שלה שמותר לה לתת לו להבין שקשה לה עם הקשר הזה, הידידות הזאת, אבל לא לפתח את הנושא מעבר לכך.

מקווה שהפסיכולוגית שלה יודעת על מה היא מדברת.
אני שמחה שהיא נפגשת איתה על בסיס יותר קבוע, היא חייבת ליווי במיוחד עכשיו עם היציאה לאזרחות ולקראת העדות שלה במשפט (בחודש הבא). זו תהיה תקופה לא פשוטה.

T כבר מראה חוסר סבלנות רבה לחיילת ולהימצאותה בבית, ואני מרגישה צורך להזכיר לו שוב ושוב שהוא הכניס אותה אל חיינו וזו המציאות שלנו בתקופה הקרובה. שהיא בסך הכל טינאייג'רית מעל לכל, וכל היום מתעסקת באובססיביות במערכת היחסים שלה, בחברות, ובנוסף יש לה את הפגיעות שלה, המשפט הקרב, וכל ה"חבילה" שבגללה היא הוכרה כחיילת בודדה והגיעה אלינו מלכתחילה.

לאחרונה מתחיל לעצבן אותו יותר מהרגיל שהיא לא עושה כלום בבית. אבל כלום.
וזה נכון - אבל גם מעולם לא הושבנו אותה ולא אמרנו לה: תעזרי, תקחי על עצמך כך וכך....
אז נכון שהיה נחמד אם היא היתה מראה יוזמה, עוזרת להכין (או לפנות) את השולחן בארוחות המשפחתיות, מתעניינת בבישולים שלו ומציעה לקלף, לבחוש, לשטוף....

אפילו כשהיא מארחת את החבר או חברה בסופו של דבר אנחנו אלה שמכינים ומגישים כיבוד.

הכל נכון.
אבל מעולם לא דרשת אחרת.
מעולם לא הסברת מה אתה מצפה ממנה.

אחרי עצמה היא מנקה ומפנה למדיח. בחיים לא רוקנה את המדיח, למשל.
השבוע בפעם הראשונה ביקשתי ממנה שתחזיר את הפח מהמדרכה כשתחזור הביתה.
היא אמנם שכחה לעשות את זה כשהיא חזרה, אבל נזכרה כחצי שעה אחרי כן ויצאה לעשות את זה.

אז תגיד לה - עד עכשיו היה כך כך. היית אורחת. עכשיו אני מצפה ממך כך וכך.

הוא לא ניהל איתה את השיחה הזאת וגם אני לא. האמת שאני באמת לא מצפה ממנה להרבה, אז גם אני פחות מתעצבנת.
הוא בעיקר חם עליה כי היא השתחררה כבר בסוף ספטמבר ועדיין לא התחילה לעבוד. היא נתנה כמה משמרות בעבודה הנוכחית שלה אבל גם זה כבר היה לפני שבועיים.
היא מתבטלת, צופה בטלוויזיה בחדר, יוצאת עם חברות ועם החבר - ועוד מתלוננת כמה היא עייפה. זה משגע אותו.
אז אתמול הוא ירד עליה על זה.

היא נעלבה ועלתה לחדר, ירדה רק כשהגיעו כל האורחים והיתה נחמדה וחביבה לכולם, ואז יצאה עם חברה (בלי לעזור לפנות כמובן), חזרה לפנות בוקר כרגיל (הניטרול וההפעלה של האזעקה מעירים אותנה בכל פעם)...ישנה כשיצאנו לקאנטרי ויצאה מהבית במהלך הבוקר בלי לומר דבר.
עד עכשיו לא שמענו ממנה.

האינסטינקט שלי הוא ליצור איתה קשר, לשאול איפה היא, מה שלומה, האם היא חוזרת היום.
לתת לה את האכפתיות ואת תשומת הלב שהיא כל כך זקוקה להם.
להראות לה שהתרגיל הזה של להיעלם כשנפגעים - כמו שעושים אצלה במשפחה - לא עובד אצלנו.

לא פשוט העניין הזה.....

וגם כאן