הזכרתי כבר ואומר שוב - זה לא ייאמן כמה הניו זילנדים נחמדים. נחמדים ממש, לא בקטע של נימוס או "הסבר פניך לתייר".
אנחנו מטיילים הרבה בעולם, בלי עין הרע, ופגשנו כל מיני אנשים - ובסך הכל היו בדרך הרבה מאד אנשים טובים. אבל הנחמדות והנדיבות וטוב הלב של הניו זילנדים בכל זאת הפתיעה ונגעה לנו ללב.
יש כמובן יוצאי דופן - וזוג אחד כזה פגשנו בהמשך - אבל בכללי אפשר לומר שהתאהבנו בהם.
עוד "הכללה" מהסוג שאני בדרך כלל לא אוהבת לעשות אבל לפעמים מתפלק לי בכל זאת: אפשר ללמוד משהו מקצב החיים שלהם. לתיירים זה עלול להפריע כמובן כי הרבה מאד עסקים מתחילים לעבוד מאוחר ונסגרים מוקדם (ולא פעם נלקחת גם הפסקת צהריים באמצע היום) אבל עבורם זה נפלא, לדעתי. יש להם זמן עבודה ויש להם פנאי מחוץ לעבודה.
הם עושים ספורט בבוקר והם מבלים עם המשפחה ועם חברים אחרי הצהריים ובערב.
T התרעם על כך ("מה הבעייה לעבוד במשמרות?") כאשר זה נגע למשל להשכרת הרכב בשדה התעופה (כל שעה שהיתה לפני תשע או שמונה ואחרי חמש נחשבה AFTER HOURS ודרשה טיפול מיוחד). זה מפריע כאשר מחפשים מסעדה ורובן נסגרות בתשע בערב. אבל לדעתי זה הכיוון הנכון - להוריד הילוך, לשמור על הבריאות וכתוצאה מכך - על מצב הרוח הטוב.
עוד קוריוז: בכל הנסיעה הזאת - גם במלבורן, דרכה עברנו גם בהלוך וגם בחזור - וגם בניו זילנד כולה - לא הזדקקנו לכסף מזומן. בכלל. פעם אחת הוצאנו מזומן מכספומט כאשר היינו בדרכנו למכבסה אוטומטית (LAUNDROMAT) והיינו בטוחים שנזדקק לכך. אז לא. גם שם הכל עבד עם כרטיס אשראי. והמכונות עצמן עבדו עם כרטיס נטען, שברגע שקנינו אותו ניתן היה להשתמש בו גם במכבסות אחרות של אותה הרשת ברחבי האי. זה היה מאד יעיל ונוח.
ועוד על כסף ותשלומים: אנחנו משלמים בדרך כלל דרך הטלפון. בניו זילנד הם קוראים לזה PAY WAVE. וזה כמובן הפך לפועל YOU CAN PAY WAVE IT. או במקרים מסוים YOU CANNOT PAY WAVE IT. ישנם עסקים שניטרלו את האפשרות לשלם עם WIFI (גם בכרטיס אשראי). אפשר להעביר כרטיס אשראי בדרך הישנה.
אבל בהרבה מקומות הם מגלגלים את העמלה של כרטיסי האשראי על הלקוחות. כיון שכאמור היינו ללא מזומן רוב הזמן, נאלצנו לשלם את העמלה בגובה שני אחוז הרבה פעמים.
תזונה: התפריט הניו זילנדי דומה בהרבה לתפריט הבריטי. אין לי מושג כמובן מה קורה בבתים הפרטיים של התושבים, אבל במלונות, צימרים, מסעדות ובתי קפה היו חסרים לנו מאד הירקות והפירות, שביום יום מהווים חלק נכבד מהתזונה שלנו. למזלנו מצאנו פירות וירקות נהדרים בסופרמרקטים ומידי פעם אפילו מצאנו ירקן. כך נהגנו לאכול ארוחות בוקר במלון / צימר / בית קפה בדרך, ארוחות ערב במסעדות, ובצהריים פשוט אכלנו פרי ואגוזים - ממילא לא היינו ממש רעבים אחרי ארוחות הבוקר הנדיבות שקיבלנו.
במקרה או שלא במקרה המסעדות הכי מוצלחות שיצא לנו לבקר בהן היו דווקא ניו זילנדיות. באותם מקרים בודדים בהם יצא לנו לאכול במסעדות אסייתיות, למשל, נחלנו מפלה. ופעם אחת גם נפלנו גם עם מסעדה אמריקאית - אבל על זה אספר בהמשך.
עוד קוריוז קשור לקפה. בניו זילנד כאשר מבקשים קפוצ'ינו מקבלים אותו עם אבקת קקאו למעלה. למה? ככה הם חושבים שצריך להגיש קפוצ'ינו. אם לא רוצים את הקקאו הזה צריך לבקש את הקפה "עירום" (כלומר NAKED). כאשר מבקשים סתם "קפה" הכוונה לשחור (מה שנקרא אצלנו "אמריקנו") ואם רוצים אותו עם חלב מבקשים FLAT WHITE. שזה בעצם "הפוך" לא מוקצף.
הקפה בניו זילנד היה בסך הכל בסדר, אבל כשהגענו למלבורן הבנו ששם לקחו את הקפה לרמות אחרות. הקפה הטוב בעולם, הם טוענים, ונכון לעכשיו לא הצלחתי להוכיח אחרת. אפילו באיטליה - שם תמיד קיבלנו קפה טוב לא משנה איפה הזמנו - לא היה טוב יותר. אבל עוד נחזור למלבורן.
לו"ז : כפי שכבר בא לידי ביטוי בפוסטים הקודמים, לא הלחצנו את עצמנו בימים עמוסים ודחוסים מדי. הבנו מראש שלא נספיק הכל, וגם כאשר היתה לנו רשימת פעילויות מתוכננת ליום מסוים - תמיד הקשבנו לגוף שלנו, לעייפות שלנו, לחשק שלנו וכמובן למזג האוויר - וידענו מתי הגיע הזמן לנוח - בין אם זה במלון / צימר או בבריכות תרמאליות או ג'קוזי (אם היה במלון או בצימר) או סתם בשיטוט בעיר / עיירה בה שהינו ללא מטרה מסוימת.
בריאות: בגדול הרגשנו שנינו טוב. אצלי מידי פעם "התעוררה" כף הרגל עם גלי כאב או לפעמים כאב סטאטי - שהתחלתי להתרגל אליו - אבל לא נתתי לזה להפריע למהלך היום. המשכתי ללכת, לטפס, ליהנות - גם אם מידי פעם הייתי צריכה לעצור רגע או אפילו לצלוע קצת.
גם T רוב הזמן הרגיש בסדר, הבטן לא עשתה לו יותר מדי בעיות, והיה לו התקף כאב רציני רק פעם אחת (ידווח בהמשך).
תקשורת: לא היו לנו הרבה ציפיות לגבי הרשת הסלולרית - במיוחד כשיצאנו לשטח - ובכל זאת התאכזבנו מאד מרמת הקליטה הסלולרית בניו זילנד, מביצוע הרשת (נמוכים ואיטיים מאד) ובעיקר מרמת ה-WIFI במלונות, מסעדות וכו'.
בדרכים היו אזורים רבים ללא קליטה בכלל, וכיון שחששתי מזה הורדתי מראש מפות OFFLINE לאפליקציית GOOGLE MAPS מה שהציל אותנו ברוב המקרים. אגב מפות אוף ליין לא עובדות עבור הנחיות הולכי רגל. גיליתי זאת רק עכשיו.
רמת האינטרנט הנמוכה פגעה ביכולת התקשורת שלנו עם הבית והמשפחה וגם הפריעה מאד באותן פעולות שהיינו צריכים לעשות (למשל באתרי בנקים, תשלומי מס הכנסה, הפקדות צ'קים וכדומה). גם מזה חששתי מראש וכל מה שיכולתי לעשות מראש בארץ עשיתי. בסוף הצלחתי שם גם את כל השאר אבל זה היה די מדהים לגלות עד כמה דווקא בישראל הדברים האלה הרבה יותר מתקדמים. כששוחחתי על כך עם המקומיים הם אמרו שלולא הקורונה אפילו מה שיש היום לא היה. אז תודה לקורונה שהכניסה בכל העולם את עולם האינטרנט להילוך יותר גבוה.
אז הצלחנו לתקשר עם הורי ועם הילדים (אלה שבבוסטון ואלה שבהרצליה) ועם 'שותפנו' וחברות שלי בעיקר דרך הודעות וואטסאפ ושיתוף תמונות באלבום של גוגל. המזל הוא שכל כך נהנינו וכל יום היה כל כך WOW מבחינתנו - שבעוונותנו לא נורא התגעגענו. בניגוד לחופשות אחרות התנתקנו באמת. היה לנו ממש טוב. ואפילו T הפסיק להתעדכן בחדשות מהארץ (הרי נסענו יום לפני הבחירות).
אז אחרי כל ההקדמות האלה, נסענו במשך חמש וחצי שעות לוולינגטון.
זו לא היתה נסיעה קלה, ולא עזר שדווקא בדרך הזו כמעט לא היה היכן לעצור - לא לשירותים ולא לקפה.
אני המשכתי לא לשתף פעולה ולא החלפתי את T בנהיגה - פשוט לא העזתי לנהוג בצד שמאל של הכביש עם הגה בצד ימין - וכבר רצו באוטו כמה בדיחות על ה"אי נהיגה" שלי. T קיטר - ובצדק - וירד עלי שאני מוכנה לעשות הכל כדי לא לנהוג - לפנק אותו באגוזים ובפירות, לדחוף לו עוד קפה (כאשר התאפשר), העיקר שימשיך לנהוג.
בנסיעה הזאת נתקלנו גם בהתאוששות האיטית מאד (איטית מדי) של ניו זילנד מהקורונה. היו צמתים שבהן תחנות דלק ובתי קפה שפשוט נותרו סגורים.
 |
| בדרך לוולינגטון |
לבסוף אחרי דרך ארוכה מאד, שמיים אפורים , נופים מהממים והרבה עצירות (היכן שהתאפשר) הגענו ל-WELLINGTON, בירתה של ניו זילנד.
הגוגל מאפס הוביל אותנו לרחוב ממש על שפת המפרץ היפהפה של העיר, אבל לא מצאנו את הכתובת. כלומר, מצאנו את הבית שלפני ואת הבית שאחרי - והתקשינו להבין היכן הכתובת שניתנה לנו. התקשרנו לטלפון שהופיע בהזמנה, ואז קיבלנו הוראות מפורטות ומוזרות גם לגבי המיקום של החדר ו.....גם לגבי אופן הכניסה אליו.
אז התברר שהחדר נמצא במעלה הגבעה ותחילה יש להגיע לסמטה קטנה בין שני בניינים. עם הכניסה לסמטה מגיעים אל שער, שאחרי שפותחים אותו יש קודן על הקיר בצד ימין. כאשר מקלידים מספר בן 4 ספרות בקודן, פתאום רואים שמראש הגבעה מתחיל לרדת על לקראתנו קרון קטן דמוי רכבת הרים על מסילה. זו היתה המעלית שלנו, ואחר כך ראינו הרבה כאלה לאורך הרחוב והגבעה.
כאשר ה"מעלית" מגיעה ונכנסים אליה יש ללחוץ על קומה 5, וכאשר מגיעים למעלה יש להקפיד לסגור את דלת ה"מעלית", אחרת היא נתקעת למעלה ואף אחד לא יוכל לקרוא לה מלמטה - וכן, זה קרה לנו ואישה מסכנה גדולת מידות ומתנשפת שגרה בקומה שמתחתנו דפקה על דלתנו ודיווחה לנו כי נאלצה לעלות את כל המדרגות האלה ברגל!.
לאחר שסגרנו את דלת ה"מעלית" וגם את שער הבטיחות שצמוד אליה, יש לרדת במדרגות קומה אחת ושם היה החדר שלנו - חדר די קטן אבל מאובזר לא רע בכלל, שכל הקיר המערבי שלו היה בעצם דלת זכוכית שהשקיפה על המפרץ. כדי לפתוח את החדר היה קוד נוסף לפתיחת LOCK BOX על עמוד בכניסה לחדר - ושם הוטמן המפתח שלנו.
מסובך? לגמרי. אבל הסתדרנו.
 |
| כך נראה הנוף מהחדר שלנו בערב |
 |
| כך נראה הנוף מהחדר שלנו מוקדם בבוקר |
אחד החסרונות של החדר הזה היו שבשעות אחר הצהריים היה חום אימים. מזל שהיה קר בחוץ, כי מזגן לא היה שם וגם לא מאוורר. וגם לא בילינו בשעות האלה בכלל בחדר.
ניסינו ללא הצלחה להזמין מסעדה לארוחת ערב (בדרך כלל חיפשנו בגוגל על סמך ציונים שמסעדות בסביבה קיבלו) אז יצאנו לטייל לאורך הטיילת ונכנסנו לאחת המסעדות שלא הצלחנו להזמין בהן שולחן, מסעדת coene's . לעוד מישהו נדמה שזה בעצם.....כהן?
התברר שלא ניתן להזמין לאותו ערב - רק למחרת - אבל היה להם שולחן בשבילנו, ואכלנו מצוין וגם קיבלנו שירות מצוין. כל כך מצוין שהזמנו שולחן שם כבר גם לערב המחרת. מומלץ בהחלט.
הצימר היה אמור לכלול ארוחת בוקר, אבל התברר שזה כלל לחם, חמאה וריבה וקצת דגני בוקר שהושארו עבורנו בחדר, וגם מעט חלב. אז קפצנו למכולת סמוכה וקנינו יוגורט וביצים וגבינת פטה....
בלילה ישנו מצוין, ובבוקר גילינו שאם אנחנו רוצים חביתה עלינו להכין אותה במיקרו - כי לא היו כיריים או ...מחבת. מסתבר שזה אפשרי לגמרי.
בהליכת הבוקר פגשה אותנו רוח בעוצמה שלא נתקלנו בה עד אז בניו זילנד. ממש יכולתי להישען עליה ולא ליפול. בכל זאת הלכנו ורצנו קצת, ואחרי שחזרנו והתקלחנו יצאנו (שוב ברגל) אל מוזיאון ניו זילנד Te Papa Tongarewa.
כשהרגשנו שמיצינו את המוזיאון המשכנו אל מרכז העיר וולינגטון ורחוב קובה הצבעוני.
כאמור היתה רוח חזקה והיה קר בחוץ וחשנו עייפות גדולה אז חזרנו לנוח בחדר.
שוב נתקלנו בתופעה של רשת אינטרנט חלשה מאד, ובסוף את כל מה שהייתי צריכה לעשות על המחשב דחיתי למחרת היום בשדה התעופה - שם קיבלנו רוחב פס קצת יותר נורמלי וקצת יותר יציב.
היו לנו כל מיני תכניות למחרת היום בוולינגטון, מאחר שהטיסה שלנו היתה אמורה לצאת לכיוון קרייסטצ'רץ' בשש בערב. אבל אז כאשר קיבלנו דוא"ל מחברת התעופה לבצע צ'ק אין לטיסה, התברר שהיא הועברה לשעה שמונה בבוקר!
אז אמנם אמרנו תודה שהטיסה לא התבטלה (כפי שקרה לרבים אחרים בתקופה האחרונה) אבל בכל זאת זה עשה לנו בלגן שלם, כי לא רק שקוצץ הביקור שלנו בוולינגטון, גם צריך היה ליצור שוב קשר עם החברה של השכרת הרכב - ולשנות גם את שעת החזרת הרכב ששימש אותנו באי הצפוני בשדה התעופה בוולינגטון, וגם את שעת קבלת הרכב המיועד לנו באי הדרומי בקרייסטצ'רץ'.
לגבי החזרת הרכב בשעות הבוקר המוקדמות נאמר לנו להפקיד אותו במקום המיועד ל AFTER HOURS (איך לא? ) ולהגיע בכוחות עצמנו לטרמינל. בכוחות עצמנו? כן, אמנם זה היה מרחק עשר דקות הליכה מהשדה, אבל חושך וקר ורוח....
לא חוויה מרנינה במיוחד.
לגבי קבלת הרכב בקרייסטצ'רץ' העניין הסתבך קצת. הרכב שהזמנו היה אמור להיות זמין לנו רק אחר הצהריים. בהתחלה הציעו לנו רכב זמני רק לשעות הבוקר, ואז לחזור ולהחליף אותו ברכב המקורי שלנו. לאחר שבעצם הסכמנו לזה, חזרו אלינו עם הצעה לרכב אחר - FORD RANGER (בעצם טנדר 4X4) - לכל התקופה. מה אומר ומה אגיד? ברור שהסכמנו.
ואיך לא? גם השינוי הזה היה כרוך בתוספת שך "סכום סמלי".
השינוי הזה בעצם גרם לעצם השהייה בלילה בקרייסטצ'רץ' להתייתר, כי לא היו לנו פעילויות מתוכננות בעיר הזאת - פשוט בתכנון המקורי כשהיינו אמורים לנחות שם לפנות ערב לא היה הגיוני מייד לצאת לדרך במסלול שלנו לכיוון דרום מערב.
אבל לא נפלה רוחנו והתגברנו על כל השיבושים והשינויים האלה, וכאמור הספקתי להשלים עבודה חיונית על המחשב בזמן שחיכינו לטיסה בשדה התעופה - הכל היה בסדר.
הטיסה לקרייסטצ'רץ' ארכה כחצי שעה.............והמשך יבוא.
