אז מה היה לנו שם?
הייתי בתור אצל הדיאטנית, לשם שינוי לא טלפוני. רציתי שהיא תראה אותי ולקטר לה על הכל החלקים שאני עדיין לא מרוצה מהם. אבל לא הלך לי. היא מאד מרוצה ממני ומאורח החיים שלי ושל T מבחינת תפריט ופעילות גופנית, ומבחינתה אני לא צריכה לרדת יותר במשקל, רק להמשיך כמו שאני ולשמור על זה.
בזה אנחנו חלוקות כי אני רוצה לרדת עוד כמה קילוגרמים כדי להגיע לאמצע הטווח התקין של ה-BMI אבל ייתכן שהגוף שלי כבר החליט בשבילי וקצת נעצרתי, וגם אם אשאר כמו שאני זה כנראה בסדר. אפילו בסדר גמור.
הייתי גם בביקור החודשי אצל 'שנטי' לדיקור וטווינה, ובסך הכל גם היא מרוצה ממצבי. היא אמרה שחסר לי קצת חלבון, והעדיפה שלא אוסיף חלבון מן החי לתפריט שלי אז ביקשה שאנסה חלבון אפונה (יש דבר כזה, מפרידים את החלבון מהאפונה, זה בעיקר בשימוש על ידי טבעונים, מסתבר). קניתי ואני שותה את זה במשקה פעם ביומיים. נראה אם הלשון שלי תראה שיפור (ככה היא מאבחנת אותי, מסתכלת על הלשון ומודדת דופק).
בשבוע שעבר עשיתי גם יום כיף עם בתי. זה היה ממש כיף. הילדים היו במסגרות והיינו שתינו לבד - מה שכמעט לא קורה. דיברנו המון, שתינו קפה ונסענו יחד לחנות האהובה על גיסתי כדי לנסות למצוא שם בגדים - גיסתי נתנה לי כרטיס מתנה (גיפט קארד) של החנות הזאת ליום ההולדת שלי. להפתעתי מצאנו שם הרבה בגדים שמצאו חן בעינינו, ויצאנו משם שתינו עם שלל לא רע בכלל. מיד קבענו לעשות את זה שוב, אולי גם עם אמא שלי. קבענו למחר - יום הולדתה - אבל היום התקשרו מהגן ששרי העלתה חום, אז התכניות למחר בוטלו. כלומר, עדיין אצא עם אמא שלי אבל בתי לא תוכל להצטרף. יום הכיף המשולש יצטרך להידחות לפעם אחרת.
בנוסף חזרנו סוף סוף לחדר הכושר שלנו. אמנם הם פתחו באופן מצומצם יחסית, הרבה פחות שעות, אבל עדיין היה כיף גדול לחזור ולהתאמן על מכשירים שמפעילים סט אחר לגמרי של שרירים מאשר ההליכה והתרגילים שאנחנו מצליחים לעשות בבית.
בתחילת השבוע שעבר T היה מצונן והלכתי לבד לחדר הכושר, וגם עשיתי את ההליכות בחוץ לבד, אבל בהמשך הוא התאושש והצטרף בשמחה רבה. כמובן ששנינו הרגשנו שרירים תפוסים שמזמן לא עבדו, אבל מהר מאד שימנו אותם והחזרנו אותם לפעולה סדירה.
ברביעי בערב קבלתי הודעה מאחי שלאמא שלי יצא הבקע הטבורי, ממקומו - כפי שקורה לה מפעם לפעם - אבל הפעם היא לא מצליחה להכניס אותו בחזרה והיא סובלת כאבים. הבקע הזה הוא מלידה והיא "סוחבת" אותו כל חייה, בדרך כלל בשלום, ומסרבת לנתח. למה הייתי צריכה לשמוע על זה מאחי, כאשר חצי שעה קודם לכן שוחחתי איתה בטלפון והיא לא אמרה לי על זה כלום, זו שאלה מצוינת. זה היה אבא שלי שהצליח לספר על זה לאחי (כי אמא השביעה אותו לא להגיד כלום), וזה היה אבא שלי שגם דיבר עם הרופאה של ה'אחוזה' וקיבל ממנה הפניה למיון, למקרה שאמא תמשיך לסבול כאבים (עזים!) ועדיין לא תצליח להחזיר את הבקע למקום.
התקשרתי מיד לאמא שוב והודעתי לה שאני באה לקחת אותה למיון. נתקלתי בהתנגדות רפה מאד, כנראה שהיא באמת סבלה כאבים והמחשבה להעביר ככה את הלילה היתה כבר כנראה מעל לכוחותיה. לגמרי הבנתי את הסתייגותה מנסיעה למיון, זה תמיד מצטייר כסיוט - שלא לדבר על הפחד שלה שיאשפזו אותה וממילא היא תצטרך להמתין בתוך הסבל שלה עד לבוקר.
לי היתה הרגשה שלא יתנו לזה לקרות, ובאמת הגענו למיון, שהיה יחסית שקט. הם סיימו עם משרד הקבלה בזמן שאני חניתי (ובשעות הערב האלה לא היתה לי כל בעייה של חניה) וכבר היו אצל האחות בבדיקות ראשוניות. די מהר היא הופנתה למיון כירורגי, והאמת שמהר מאד ניגש אליה רופא ששאל מה הבעייה, השכיב אותה ותוך שניות ספורות (והרבה מאד כאב) החזיר את הבקע למקומו.
הוא שחרר אותה (שוב, מאד מהר) עם הזמנה להגיע למרפאת חוץ להמשך בירור לקראת (אולי) ניתוח, כאשר הוא מסתייג שבגילה המופלג (89) ההרדמה עצמה היא גורם הסיכון העיקרי, לא הניתוח הפשוט יחסית, ושבינתיים היא חייבת להסתובב עם חגורת בטן. כל הסיפור כולו מרגע שהגענו למיון ועד שנסענו הביתה ארך אולי שעתיים. זו היתה הפתעה נעימה.
עברנו בבית שלי כי היתה לי חגורת בטן עבורה (שהשתמשתי בה בתקופה שסבלתי מכאבי גב תחתון) ורציתי להעביר לה אותה כמה שיותר מהר. היא מאד מאד מרוצה מהחגורה ומשתמשת בה כל הזמן. יש לי הרגשה שהיא לא תרצה לעבור את הניתוח, והאמת שייתכן שבאמת עדיף כך.
בחמישי הוקפצנו בהפתעה לנכדים - הקטנה היתה בגן אבל בתי ביקשה שנקבל את הגדולים כשיגיעו מבית הספר וניתן להם ארוחת צהריים, כי היא היתה צריכה לצאת לקליניקה מוקדם יותר מהרגיל.
זה היה ביקור זריז אבל היה נחמד לבלות איתם קצת, במיוחד שהם לא היו מתוכננים לבוא אלינו בששי - היו מוזמנים ליום הולדת של בת דודה.
בסוף הם הכריחו את חתני להקפיץ אותם אלינו לישון אחרי יום ההולדת בששי. הם לא ויתרו על זמן האיכות עם סבא וסבתא. הדבר הזה מחמם לי את הלב בכל פעם מחדש.
עשינו בששי ארוחת ערב רק לנו ולהורי, וכאשר חתני הביא את חכמוד ואת נשמותק, הוא הקפיץ את הורי בחזרה לאחוזה.
בששי בערב הם בעיקר שיחקו ב'לגו' עד שהלכו לישון, וחכמוד הצליח אפילו להרכיב לגמרי בכוחות עצמו את הלמבורגיני הצהובה שהעלתה בו כל כך הרבה תסכול בשבוע שעבר.
בבוקר כאשר חזרתי מההליכה הם כבר היו ערים וחיכו לארוחת הבוקר - פנקייקים - שהזמינו מבעוד מועד מ-T. היתה לי הרגשה שהם יתעוררו לפני שאספיק לחזור, אז פתחתי את התריסים בסלון והדלקתי להם את האח.
בזמן ארוחת הבוקר המשכנו סוף סוף לקרוא בספר "חוט"ם - כלב כמעט מושלם" ואחר כך שיחקנו "החבילה הגיעה" - T ואני ביחד נגדם. כאשר משחקים בזוגות זה הולך מהר יותר, וגם יש הרבה פחות תסכולים מצד הנכדים. כן, וחכמוד גם מרמה כל הזמן. בסיטונות. בעיקר בהטלת הקוביה. אבל אני מתעלמת באלגנטיות.
בתי וחתני הודיעו שלא ישנו כל הלילה - שרי התעוררה המון - ולכן משלימים שעות שינה ויגיעו מאוחר יותר. אז יצאנו לגן שעשועים, ובדיוק חזרנו הביתה עייפים אך מרוצים כשבתי הגיעה עם שרי.
אחר הצהריים אספנו את הורי ונסענו אל בתי וחתני לקפה וגלידה. אה, כן - אנחנו הבאנו את הגלידה. T הכין שלושה טעמים - שוקולד, סניקרס (וניל עם חטיף סניקרס) וקרמל מלוח. היה להיט.
הורי לא היו אצלם מאז לפני הקורונה. מאז הרבה לפני הקורונה. היה כיף ממש, ובין היתר הם שמו את המשחק "just dance" בנינטנדו, וכולם רקדו - כולל בתי. גם אני ניסיתי קצת אבל שרי ביקשה על הידיים והיה לי קשה לעשות את התנועות עם פעוטה על הידיים.
מחר יום הולדתה של בתי והיינו אמורות לצאת לעוד בוקר של כיף, הפעם יחד עם אמא שלי - אבל שרי קיבלה חום וכל התכניות השתנו. עדיין אצא עם אמא שלי, כי הנעליים שלה מתפוררות והיא חייבת זוג חדש (בכל זאת הגברת הולכת 10 קילומטר ביום!) אבל מבאס שבתי תבלה את יום הולדתה עם ילדה חולה בבית (הרי גם אם היא תרגיש טוב לא יתנו לה לחזור לגן כאשר היום עוד היה לה חום).
בתקווה שהיא תבריא (ואף אחד אחר לא יידבק) עד לסוף השבוע, מתוכננת אצלנו ארוחת יום הולדת לכל המשפחה - כולל משפחתו של אחי. מקווה מאד מאד (מאד!) שזה ייצא לפועל.
איך אומרים? אם אתה רוצה להצחיק את אלוהים, ספר לו את תכניותיך.
לסיום - תמונות עדכניות של גינת הגג ההידרופונית של T:
