כאילו לא מספיק כל מה שקורה בימים אלה, ועוד אחרי שביום חמישי בבוקר אמא בישרה לנו שיצאה להליכה (אמנם רק של עשר דקות) בפעם הראשונה מאז שאבא נפטר, בשתיים בלילה שבין חמישי לששי אמא נפלה בלילה בבית, כאשר קמה לשירותים, מעדה ונתקלה בארון ופתחה את הראש.
התחיל דימום רציני (בגלל המדללים שהיא לוקחת) והיא לחצה על לחצן המצוקה שיש לה בכל חדר בבית, והאחות התורנית הגיעה מהמרפאה והזמינה אמבולנס כדי לקחת אותה למיון. היא היתה בהכרה ובסדר ולא רצתה להודיע לנו, אבל המטפל התקשר אלי בכל זאת. האחות דיברה איתי בטלפון והסבירה שהיא חייבת תפרים, וכנראה גם ירצו לעשות לה CT ראש, ולכן היא חייבת לפנות אותה למיון. היא נסעה באמבולנס עם המטפל, אבל היה ברור שכדאי שמישהו מאיתנו יקפוץ לשם גם ויראה מה קורה.
הבעייה היתה, שבעקבות הסחרור האינסופי של הראש שלי בימים אלה וחוסר היכולת לישון כמו שצריך, החלטתי דווקא באותו הלילה לנסות כדור שינה (ללא מירשם) והרגשתי שאני מסטולה לגמרי ולא מסוגלת לנהוג במצב כזה.
התקשרתי אל אחי, שלא ענה לטלפון, אז T החליט לנסוע למיון במקומי. הוא חזר די מהר, האמת, אחרי שראה שהיא בסדר (היא נזפה בו קשות על כך שהגיע בכלל), ושבמיון מטפלים בה כראוי, והמטפל בכל מקרה נמצא איתה.
זה לקח זמן, כי זה תמיד לוקח זמן, אבל עשו לה באמת CT ראש והכל יצא בסדר, ותפרו אותה, ושחררו אותם הביתה. בשלב זה אחי כבר התעורר וראה את ההודעות ואת השיחה שלא נענתה. מסתבר, שהייתי מוחרגת אצלו בטלפון עד שטסנו ליוון, שאז הוא הסיר משום מה את ההחרגה, ושכח להחזיר אותה כשחזרנו. לו הייתי חושבת על זה (לולא הייתי מסטולה לגמרי מכדור השינה) הייתי אומרת למטפל להתקשר אל אחי, כי הוא ואמא שלי מוחרגים אצלו בטלפון באופן קבוע. אז אחי הגיע לבית החולים כאשר שחררו את אמא, לקח את שניהם הביתה - ואז הביא את אמא אליו הביתה לסופשבוע, כי המטפל היה מתוכנן לצאת בשבת הזאת לחופשה. אחרי שקרה מה שקרה לאבא, עוד כשהיה מאושפז, הודעתי למטפל שמעתה יצטרך להישאר בשבתות (עד כה הם שחררו אותו כל שבת), ואז הוא ביקש שבת אחת חופשית בכל חודש. נשמע לנו סביר לגמרי, ואמא הסכימה (למרבה הפלא) שבשבת הזאת היא תשהה אצלי או אצל אחי.
אחי היה לבד בבית, כי גיסתי טסה עם אחותה לחו"ל לכמה ימים, והאחייניות הגיעו לבקר גם בששי וגם בשבת - ואמא הרגישה מאד נינוחה ומאד טוב אצלו בבית. זה היה מאד משמח. היא הולכת ומתחזקת, וגם מצב הרוח שלה מעט השתפר.
בששי בערב הצלחנו כולנו לקיים שיחת זום עם מנהלת תיק ההשקעות של אבא שלי בקליפורניה, וזו היתה שיחה מאד מועילה. בזהירות רבה אני מרגישה שאנחנו מתקדמים במשימות שלנו בעקבות פטירתו של אבא.
הבוקר אמא כבר יצאה להליכה של חצי שעה, וכאשר ביקרנו אצלה היא נראתה ונשמעה הרבה הרבה יותר טוב.
אני עדיין בסטרס והראש שלי לא נח לרגע, ובתי חושבת שאני צריכה להתחיל לקחת כדורים נוגדי חרדה, כאלה מסוג SSRI שלוקחים יום יום, ולא לקחת קלונקס או כדור שינה כאשר אני מרגישה שלא יכולה יותר. היא טוענת שאמנם עכשיו אני בסחרור במיוחד, אבל שכבר כמה שנים - מאז שהתחילו בעיות הבריאות של T - אני בסטרס שהוא לא בריא, ושאולי הכדור ייקל עלי. אני מאד מתלבטת לגבי זה, וגם 'מחברת' הטילה ספק בעניין והציעה שאתייעץ עם פסיכיאטר טוב, ולא אבקש סתם מרופאת המשפחה.
בנושאים אחרים: T היה אצל נוירולוג כדי לבחון היבט נוירולוגי לסוגיית התקפי הכאב שלו.
הנוירולוג לא התרשם שזו עלולה באמת להיות אפילפסיה בטנית, כפי שהנוירולוגית שהפנתה אותו חשדה, אבל לא פסל שום דבר על הסף, הפנה אותו לסידרת בדיקות - כולל MRI, EMG,EEG - וכן רשם לו תרופה ממשפחת SNRI דווקא, למרות שהיא בדרך כלל ניתנת או לדכאון או לכאבים כרוניים (למשל כתוצאה מנאורפתיה או פיברו מיאלגיה). בכל מקרה T מוכן לנסות.... עכשיו הוא צריך לקבוע מועד לכל הבדיקות האלה........
כדי לסיים בטון חיובי יותר, קרה משהו משעשע ומשמח השבוע.
ריצפות המקלחונים בבית שלנו עשויות מעץ שמונח על הבטון. מאד נעים לעמוד על זה וכמובן שאין סכנת החלקה. העניין הוא שהעץ במקלחון שלנו, שהוא היחיד שכל הזמן בשימוש, כבר התבלה והתחיל להרקיב, ו-T הזמין רצפת עץ חדשה מהשכן שלנו הנגר.
זה משמח בפני עצמו, אבל מה שקרה הוא, שכאשר T הרים את הריצפה הישנה כדי להחליפה בחדשה, ולמלא את החריצים ב ברוֹבָּה, הוא מצא תקוע בתוך איזה חריץ את העגיל שאבד לי לפני שלוש שנים............אותו עגיל שקבלתי ממנו במתנה לחתונתנו.
