אז הטיסה שלנו התקיימה כמתוכנן ואפילו היתה טיסה טובה, למרות שלא היתה טיסת לילה - שאנחנו בדרך כלל מעדיפים.
צפיתי בארבעה סרטים שאת חלקם כבר ראיתי. כולל "הקוסם מארץ עוץ", שכאשר הייתי קטנה כל כך פחדתי ממנו שזה ממש העלה לי חום וגרם לי לחלות.
נחתנו בערך בשעה שבה אוספים את הנכדים מהגן/בית הספר, אז תכננו לקחת "אובר" ולפגוש אותם בבית, אבל חיכתה לנו הפתעה מפתיעה בשדה התעופה.
יום הטיסה היה יום הולדתו של T, והם הכינו ארוחה חגיגית לכבודו.
ממש מייד נכנסנו לשיגרת הסבאות/סבתאות שלנו.
משחקים, אמבטיות, סיפורים לפני השינה, יציאה לפארק - וכמובן בישולים והליכות בוקר לאורך נהר הצ'ארלס.
אנחנו מקבלים כל כך הרבה אהבה מהמתוקים האלה, שזו פשוט התמוגגות אינסופית מתמשכת.
בימים הראשון היה ל-T צוואר תפוס והוא די סבל מזה אבל T הוא T וזה לא מנע בעדו להמשיך לתפקד.
ביומיים הראשונים היה כאן שרב מטורף, שלושים וחמש מעלות! ואז אחר הצהריים אחד השתוללה פה סופה טרופית למשך כמה שעות עם גשם שוטף, רעמים וברקים. זה היה מוזר וגם מצחיק, כי בדיוק יצאנו עם הילדים לאכול גלידה...
לאחר מכן הטמפרטורות ירדו בחזרה ל"רגילות לעונה" - הווה אומר עשר עד 18 בערך - ולמרות שכולם אומרים כמה שזה נעים, לי זה כמובן קר. אבל אני מצוידת בכל מה שצריך ולבושה בהתאם. מחר אמור לרדת גשם כל היום.
בינתיים בארץ בתי עשה את ה-CT שאמור לגלות אם באמת יש לה את המחלה הניוונית הזאת בשבלול האוזן, ועדיין אין תוצאות.
בנוסף היה לה עוד ראיון ללימודי הפסיכואנליזה, והפעם זה היה איום ונורא. היא התקשרה אלי בדרך הביתה מהראיון כולה מבואסת ומאוכזבת, אמרה שהמראיינת ערערה אותה מהרגע הראשון, היתה תוקפנית ודרשה ממנה לספר לה פרטים אודות טיפולים שהיא עשתה, שהיא לא יכלה לענות עליהם ב"שלוף". לכאורה היא היתה אמורה לכתוב לבתי מראש להכין חומר על השאלות האלה אבל היא שכחה לעשות זאת, ובכל זאת שאלה את כל השאלות. זה היה מוזר. תהיתי אם זה היה בכוונה כדי "להתקיל" אותה ולראות איך היא מגיבה במצבים כאלה. בתי ממש חוששת שבגלל הראיון השני הזה היא לא תתקבל ללימודים.
במקביל היא וחתני גם חלו, והם שניהם מתפקדים תוך כדי מחלה בכל השבוע האחרון. הם קיבלו את המפתח לדירה החדשה ועסוקים באינטנסיביות בצביעה, ניקיון, ובימים הקרובים יונח הפארקט, יותקן המטבח וכן הלאה כל הדברים שהקבלן לא איפשר להם לעשות כל עוד הוא לא מסר להם את הדירה.
זה נשמע לי קצת הזוי שלא ניתן היה לתאם לעשות את הדברים האלה קודם - אבל לא אנחנו עשינו את המשא והמתן עם הקבלן וכך הם סיכמו איתו.
לא הספקתי לספר לפני הטיסה אבל להורי התקלקל הפריזר בשבת ממש לפני שטסנו. וכמובן שאבא שלי מייד התקשר אל T , שמייד הזמין להם פריזר חדש, והוא כבר הגיע בשלישי והכל שם בסדר. ושוב אני תוהה ביני לבין עצמי איך זה מובן מאליו שהטלפון הראשון שאבא שלי עושה כאשר יש לו תקלה או בעייה כלשהי הוא אלי או אל T. בחיים לא אל אחי.
שוחחתי עם 'מחברת' תוך כדי אחת מהליכות הבוקר שלי והתעדכנתי גם מה קורה אצלה. הבת ממשיכה עם טיפולי הכימותרפיה, הסרטן הולך ונעלם אבל גם הגוף שלה הולך ונחלש. לא פשוט. מחברת גם מאד מאד חוששת ממלחמה - מטבע הדברים, זה באוויר כל הזמן ואין לדעת אם ומתי זה יקרה.
בששי בני ניגן בבית הכנסת הרפורמי, כבכל ששי והרבה פעמים בחגים, ו-T ואני הצטרפנו אליו.
קבלת השבת היוותה החלק האחרון של יממה בת 25 שעות של שבועות, ובין היתר קיבלו את התורה בוגרים של תכנית הלימודים של בית הכנסת, בני ה-18. שלושה מהם נאמו מול הקהילה, כל אחד מהם דיבר על נושאים שהעסיקו אותו בהקשר של היהדות שלו - למשל ההתמודדות עם אנטישמיות, למשל מהות התפילה עבורו...זה היה מעניין ומרגש. בוגר אחד בחר לנגן בקרן יער במקום לנאום. הוא ניגן ממש יפה.
כל הערב בעצם שזור בשירים ובמוסיקה, כל התפילות מושרות על ידי חזנית ורוב המשתתפים מכירים את השירים ושרים יחד איתה. זה מקסים.
אני לא אדם דתי וגם לא מסורתי אבל אני כן יהודיה, וכשאני מבקרת בבית הכנסת הזה, אני נזכרת בצדדים הטובים והיפים של היהדות. אני שמחה שבני עובד שם, וגם ממש אוהבים אותו שם, ומקווה שגם הנכדים שלי יהיו חלק מקהילה כלשהי, אפילו בקטנה, כדי שיהיה להם קשר ליהדות שלהם.
עכשיו סוף שבוע והנכדים בחופש מבית הספר, אז יצאנו איתם בבוקר לטיול קטן, ועכשיו מציירים ומשחקים במשחקי קופסא.
בתחילת השבוע נטוס T ואני לוושינגטון די סי ונפגוש שם את בת דודי מאורגון ובעלה, בתה (שגרה שם ועובדת אצל איזו סנטורית דמוקרטית) וגם את בן דודי משיקגו שיגיע עם אשתו - אותה לא ראיתי מאז החתונה של בתי, אז הם ביקרו בארץ עוד כשהילדים שלהם היו קטנים. אף אחד במשפחה לא מת על אשתו של בן דודי - וכנראה זה הדדי. נראה איך יהיה המפגש......
