‏הצגת רשומות עם תוויות עובד זר. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות עובד זר. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 2 ביולי 2026

שבוע עמוס וכאוב

הכתף שלי הלכה והחמירה וכבר בקושי חיכיתי למועד לתור לזריקה. 

הלילות כבר לא היו לילות ובימים כבר היה לי ממש קשה לתפקד. 

T הודיע לבתי והמשפחה שאין לו כוח לארח ולא עשינו ארוחה בששי, אבל ממש שנייה לפני שנכנסנו למיטה לישון, בסביבות עשר בששי בערב, התקשר אבא שלי. 

בחמישי הוא עבר ניתוח MOHS באוזן (אני קראתי לזה "תנוך" אבל תיקנו אותי שהתנוך הוא היכן שהעגיל, והאזור למעלה נקרא HELIX. טוב לדעת). הכל היה בסדר, עד שבששי בצהריים האוזן התחילה לדמם, וזה זלג מעבר לחבישה ומילא לו את כל הראש, הבגדים, המיטה..........

הוא התקשר למזכירות של הרופא המנתח, ששאלו אותו למה הוא לא התקשר יותר מוקדם (כי זה לא דימם יותר מוקדם?!) ושעכשיו מאוחר והפנתה אותו למוקד של מכבי. הוא פנה לאחות במרפאת האחוזה שהיתה די חסרת אונים, ובמקום לפתוח את החבישה ולנסות לטפל בדליפה, פשוט הוסיפה עוד חבישה על החבישה - שלא עזרה כמובן במאומה. 

יש הרבה מאד שאלות שצריכות להישאל לגבי ההתנהלות של הורי בשלב זה (כולל כמובן העובדה שהם התעקשו לשחרר את המטפל החדש לשבת כבר על הבוקר והתמודדו עם המצב הזה לבד). 

למשל, למה אבא לא התקשר למנתח עצמו במספר הטלפון הישיר שהוא נתן לו במכתב סיכום הניתוח (לא היה לו נעים להפריע). או למה הם לא התקשרו אלי כבר בשלב זה במקום לחכות לעשר בלילה. עד שהגענו לאחוזה האחות כבר הזמינה אמבולנס, ופשוט נסעתי עם אבא (לאחר ששכנעתי את אמא שתישאר בבית) עם האמבולנס למיון. 

אני מוכרחה לציין שוב, שהמיון בבית חולים מאיר השתדרג בכמה וכמה אופנים - כבר גיליתי את זה כשהגעתי לשם בעצמי באמצע המלחמה - הוא גם חדש לגמרי ובתנאים ממש טוב (בטח יחסית למיון הקודם), וגם היחס והמהירות היחסית שבה קיבלו את אבא שלי, לקחו לו מדדים והזמינו פלסיטקאית חביבה, שהסירה לו את כל התחבושות, הכריזה שדווקא התפירה מצויינת, אבל גילתה באמת שתי נקודות דליפה של דם - ופשוט נעמדה במשך עשרים דקות - בהתחלה, ובהמשך עוד כעשר דקות - והפעילה לחץ על המקום עם פד גאזה. זה בעצם מה שהאחות באחוזה היתה אמורה לעשות (T קרא על זה באינטרנט כשהגענו) - אבל לא ידעה או לא היתה מוכנה לקחת את האחריות על עצמה. תוך כדי קשקשנו עם הרופא, שהתברר שהיא חצי ארגנטינאית וחצי הודית, והעברנו את הזמן בנעימים. לאחר שהיתה מרוצה שהדליפה פסקה, חבשה את אבא מחדש, חיכינו עוד כמה זמן לוודא שזה לא זורם מחדש - ושחררו אותנו. הגעתי הביתה בשלוש וחצי, עם נהג מונית חביב שהוריד קודם את אבא באחוזה ואחר כך לקח אותי הביתה. 

אני לא יודעת אם בגלל ההרפתקאה הזאת או מסיבה אחרת - הרגשתי ממש לא טוב ביומיים שאחרי. היה לי קר ולא היו לי סימפטומים נוספים אבל כל הזמן נרדמתי על הספה...סוג של מחלה. במקביל T חטף התקף חזק מהגיהנום, שהשאיר גם אותו חלש ומותש. בקיצור, את תחילת השבוע העברנו "לא מאה", כמו שאומרים. 

הכי חשוב שהם החליטו שהעובד הזר מתאים להם והוא החליט שהוא נשאר. עכשיו זה רשמי. 

גם בגלל זה וגם בגלל שהם ממש נכנסו להילוך אחרון באריזה ובמעבר הדירה, לא נסענו השבוע לראות את בתי והילדים. ממש היום הם עוברים דירה באופן סופי. 

עוד לא קבלנו מהם תשובה אם הם באים בששי. 

הבוקר העברתי להם את סכום הסיוע המוקטן, עליו סיכמנו מראש לפני חצי שנה: חצי שנה של סיוע מוגבר, בתקווה שהדירה תימכר בינתיים בתקופה הזאת, ואז הורדה לסיוע מוקטן למשך זמן בלתי מוגדר. כששלחתי להם הודעה על כך, חתני התפלא, כי הבין שאנחנו ממשיכים עם הסיוע המוגבר "עד שהדירה תימכר" וביקש שניתן קצת יותר, כך שהסכום ישלים את שכר הדירה שיתחיל להיכנס בחודש הבא ויישאר כמו הסיוע שהעברנו עד עכשיו, אבל מייד הוסיף שגם אם לא, תודה רבה על כל העזרה. האמת שהייתי מוכנה לעשות זאת, אבל זה ממש הרגיז את T, שאמר ש"עד שהדירה תימכר" יכול גם להיות לעולם לא, וזה הסכום שאנחנו מעבירים כרגע וזהו. חתני מייד התעשת והודה שוב, אבל T כבר רגוז וכעוס מאז....כרגיל. 

לא הזכרתי שהורי שוב העבירו להם כסף - סכום גבוה, פי שתיים יותר ממה שהעבירו לבני. הם שוב העבירו לאחיינית1 וגם לאחי וגיסתי.......את אותו הסכום כמו לבתי. לא שאני זקוקה לכסף שלהם, אבל מוזר לי.... לאחיינית2 ראיתי שהם העבירו סכום הרבה יותר קטן לקראת החתונה. אני לא מתערבת בשיקולים שלהם.........אבל זה עדיין מוזר לי. אני זוכרת שכאשר הוריו של T היו מחליטים לתת כסף לאחד מהבנים שלהם, הם אוטומטית היו מעבירים גם לשני, גם אם לא היה זקוק לזה באותו רגע. אבל באמת שכל אחד עושה את השיקולים שלו. 

בסופו של דבר הגיע התור המיוחל לאורתופד, והוא הזריק לי והסביר לי שהמצב שלי לא יכול להשתפר על ידי פיסיותרפיה, בניגוד לבעיות כתף אחרות, ושהדבר היחיד שעוזר זה תרופות ו/או זריקות. הוא אמר שמותר לתת עד 3 זריקות בשנה (הפעם האחרונה שקבלתי היתה בשנת 2021!). הוא גם אמר שאין עלי הגבלות, אני יכולה לחזור מיד לפעילות מלאה. 

אתמול עוד כאב לי והלכתי לישון כאובה, אבל מתי שהוא במהלך הלילה התרחש הנס וישנתי טוב וקמתי הרבה יותר טוב. אני נזהרת, כמובן, ולא מגזימה, אבל היום יש כאן פגישת מחזור של עובדי עסק האירועים שהיה ל-T ול'שותפנו', ואני עוזרת לסדר ולשטוף כלי. שותפנו הגיע מוקדם כדי לעזור בהכנות...

העסק נסגר במסיבת פרידה חגיגית בשנת 2014...ומאז הם למדו והתחילו לעסוק בייעוץ עסקי. העובדים, שהיו אז צעירים, עכשיו כבר אמורים להיות בשנות השלושים ואולי הארבעים לחייהם, עם משפחות וקריירות.....יהיה מעניין. 

יום שישי, 26 ביוני 2026

שבוע שבו גם כמה דברים טובים

 "אני לא רוצה לפתוח פה לשטן" התחילה אמא שלי משפט כאשר שאלתי איך היה יום הניסיון הראשון עם המטפל החדש של אבא....אז עצרתי אותה באמצע המשפט. אם היא לא רוצה לפתוח פה לשטן, סימן שהיה בסדר. ועדיף לדבר כמה שפחות, ולחכות לראות אם זה ממשיך ככה. 

האמת שהוא הפתיע. או שבאמת רף הציפיות שלנו ממנו היה מאד נמוך מלכתחילה, לאחר שהיה אמור להגיע בראשון ודחה לשני, ואז קבענו לשעה 11:00 והוא הגיע קרוב ל-12:30. אבל אז קבענו שיתחיל את הניסיון בחמישי בבוקר, מוקדם, כי לאבא שלי היתה מתוכננת פרוצדורה כירורגית (MOHS בתנוך האוזן) ורצינו שהוא ילווה אותו לשם. 

לא היינו בטוחים שאכן יגיע, וממש לא חשבנו שיגיע בזמן, לאור האיחור שלו ביום הראיון - אבל הוא הפתיע. והוא היה מצוין, לאורך כל אותו יום ולמחרת בבוקר.....כשהורי שחררו אותו לסופ"ש. הם ממשיכים להתעקש שהם לא רוצים שהוא יהיה איתם בסופ"ש, וכל עוד אבא עצמאי יחסית ואמא בריאה וחזקה מספיק לעזור לו במה שהוא זקוק - אני זורמת עם זה. 

הופתעתי גם מההיענות של המטפל לכל בקשה שלי - צילום דרכון, מילוי שאלון רפואי /ויתור על סודיות...וגם כל מה שהוא קובע עם אבא שלי, הוא גם מתאם איתי ליתר ביטחון. וקורא לי madam.....למשל thank you madam, או ok madam. 

אז באופטימיות זהירה נתחיל את ימי הניסיון...בתקווה שהוא יצליח והסידור הזה יעבוד. 

עוד השבוע היתה מסיבת המקווה של אחיינית2, שהיתה מאד נחמדה ומרגשת. והחתונה כמה ימים אחר כך, שהיתה גם היא נהדרת ומרגשת. הם זוג מאד מיוחד אחיינית2 ובעלה. שניהם אמיתיים כאלה, אותנטיים ובלי שטויות. הם ביחד מגיל 13, והיחסים שלהם התבגרו יחד איתם. היה מאד מרגש. אבא שלי כיכב כאשר "רקד" עם ההליכון לצידה של אמא שלי בדרך לחופה לפני הזוג הצעיר, ושרי כיכבה יחד עם בתה של אחיינית1 ונכדתה של אחותה של גיסתי - בתור "נערות פרחים" שהלכו לפני הזוג ופיזרו פרחים בדרך לחופה (הן קראו לעצמן "שושבינות" והיו מאד גאות בעצמן, ונראו כמו כלות קטנות בעצמן). 

למזלנו, למרות הזהרות האימה מפני חסימות הכבישים של החרדים באותו היום, כל עם ישראל כנראה נשאר בבית או חזר מוקדם מהעבודה מאותו היום, הכבישים היו פנויים לחלוטין ולקח לנו רק ארבעים דקות להגיע מאזור השרון ללב תל אביב בשבע בערב, כשבדרך כלל עמוס מאד.  

עוד חדשות טובות השבוע הן ש-T הצליח להשכיר את הדירה של בתי וחתני, כך שהחל מאוגוסט תהיה להם עוד הכנסה שתנגוס כמעט במחצית החובות החודשיים שהם משלמים......גם זו לטובה. הדירה הושכרה לשלוש סטודנטיות אמריקאיות מתוקות ומצחיקות שהתלהבו מהדירה ברמות אחרות. אני מאמינה שהן תהיינה דיירות טובות. מקווה לפחות. 

הן שאלו המון שאלות, חלקן מהסוג של "אם תפרוץ מלחמה בדיוק לפני שנצטרך לפנות את הדירה ולא נהיה בארץ כי נברח לחו"ל ולא נוכל לחזור בזמן" וכל מיני היפותטיות כאלה שבהחלט עשויות להתממש אבל אי אפשר באמת להיערך מראש לכל מצב. נאמר להן שנתמודד עם כל דבר שיעלה כמיטב יכולתנו. 

במקביל לכל זה דווקא היה לנו דווקא שבוע לא קל, ל-T ולי. 

T הרגיש חלש וחסר אנרגיה רוב השבוע, וסבל מכל מיני מכאובים (לא התקף כאב דווקא) - למשל במפשעה באזור ניתוח הבקע השני (המנתח טוען שהכל תקין, ובכל זאת עדיין מידי פעם סובל מכאבים שם). אפילו התלוצצנו ש-T עבר כל מיני הליכים רפואיים מסובכים כדי לפתור בעיות שלכאורה נפתרו - מבחינה רפואית - אבל בפועל הסבל והכאב נשאר.......איש מיסתורי עם גוף מיסתורי, הבעל שלי היקר. 

T טוען שהמצב במדינה מדכדך אותו לאחרונה במיוחד ושהוא חושב שההרגשה הירודה הפיסית שלו נובעת בעצם ממצבו הנפשי. זה בהחלט יכול להיות. אני לגמרי יודעת שאצלו זה בעיקר להיפך - כשהוא לא מרגיש טוב הוא גם במצב רוח מחורבן. כנראה שזה נכון לשני הכיוונים. 

אז בעידודו של שותפנו הוא החליט ששבוע בבית שלנו ביוון עשוי לעזור בתחום הזה, ומצאנו "חלון" פנוי מהשכרות (אין כבר הרבה כאלה הקיץ הזה) והזמנו לנו כרטיסים לחודש הבא לשבוע. בטוח זה יעשה לו טוב. 

השבוע שלי היה מאתגר מכמה סיבות. 

הראשונה כמובן ההתעסקות סביב המטפל של הורי. זה התחיל מקרטע והכניס אותי קצת ללחץ. 

סיבה נוספת היא הכתף המסכנה שלי שמצבה ממש החמיר וגרם לי סבל בכל שעות היום והלילה. התור שלי בשבוע הבא לאורתופד, אז אני מקווה לקבל זריקה שאני לא ממש אופטימית לגבי כמה זמן היא תחזיק...... אז בינתיים התחלתי לקחת וולטרן גו אקטיב לכמה ימים, שבאמת הקל עלי קצת אבל כשלקחנו את הורי לחתונה של אחיינית2 והכנסתי והוצאתי את ההליכון של אבא שלי מתא המטען, זה הכל נדלק מחדש. 

ולבסוף, התבשרתי על ידי שגרירות ארה"ב שעלי להתייצב בכל זאת לראיון בשגרירות (והתור הכי מוקדם שיכולתי לקבל היה לעוד חודש), ושבינתיים הויזה שלי בוטלה. האמת שמאד נבהלתי, כי הם צרפו להודעה הבהרה שהודעה זו נחשבת לסירוב - וממש לא בא לי שיהיה לי רשום שאי פעם סורבתי לויזה אמריקאית. 

אבל אז הם שלחו לי את הדרכון בחזרה, וראיתי שעל הויזה הנוכחית שמו חותמת של cancelled without prejudice - וכאשר ביררתי מה זה אומר, הבנתי שזה לא נחשב "סירוב" כאילו אני לא בסדר במשהו אלא סיבות טכניות, ושאין בעייה לבקש שוב. אז טיפה נרגעתי (למרות שעדיין לא ברור לי מדוע הם בכלל הפנו אותי לעמוד הזה של בקשה לויתור על ראיון מלכתחילה....כבר הייתי יכולה להיות אחרי זה!)...למרות שמעט לחץ עדיין קיים. 

אז זה היה השבוע שהיה......קצת לא טוב וקצת טוב ברמה האישית, וכרגיל לא אדבר על הרמה הכללית...שרק ממשיכה להתדרדר מיום ליום ומשעה לשעה......