אוסטריה - הדרך חזרה לוינה ויום אחרון בטיול

היום האחרון של הטיול באוסטריה הגיע, וחיפשנו לנו אטרקציה אחרונה לעצירה לביקור בדרך חזרה לוינה. 

מצאנו את טירת פורקטנשטיין , שהתגלתה כפנינה של ממש. סיירנו באולמות, שסודרו לפי תקופות שונות, צפינו בתצוגות של תכולת הטירה, שכללה כמויות מרשימות מכל דבר - החל מכלי נשק ושריון וכלה בציוד לסוסים, כלי בית, כלי אחסנה לכלי נשק ועוד ועוד. לא היה דבר שלא היה שם, ובכמויות.

למרות שלא לקחנו הדרכה, אלא כניסה בלבד, כמעט בכל אולם אליו הגענו, התנדב מדריך ללוות אותנו ולהוסיף לנו הסברים מעניינים אודות הטירה בכלל ואודות האולם והתקופה בפרט. מאד מאד שמחנו שעצרנו כאן. 

בתום הסיור המעניין והמהנה המשכנו לוינה. 

הגענו לחניון באזור בית האופרה, כי תכננו להצטרף לסיור מודרך בפנים, אבל כשהגענו התברר לנו שהסיורים הסתיימו בשתיים וחצי בצהריים, ואם נרצה לראות אותו מבפנים, נצטרך לטוס לאוסטריה שוב בעתיד. 

אכלנו צהריים ויצאנו לשוטט ברחובות העיר היפה והשוקקת. זה היה ששי בצהריים והרחובות היו מלאים באנשים. היה מאד מהנה להסתובב בחוץ ופשוט ליהנות מהארכיטקטורה, מהגנים ומהאנשים. 

היו לנו בעצם רק שלוש משימות שהיינו צריכים להספיק בוינה ביום האחרון. 

את הראשונה סיפקה לנו האוסטרלית, שכבר כאשר עזבנו את וינה בתחילת השבוע, אי שם באמצע הדרך לזלצבורג, התברר ששכחה בחדר המלון תקע ושני כבלים לטעינת אייפון. 

התקשרנו למלון עוד מהרכב וביקשנו שיחפשו בחדר, יודיעו לנו אם נמצאה האבידה, וישמרו לנו אותה בקבלה כי נגיע בסוף השבוע לאסוף אותה.

כאשר לא שמענו מהם דבר, התקשרנו שוב, והם ביקשו שנשלח דוא"ל. 

שלחנו שתי הודעות דוא"ל שלא נענו, ואיש לא התקשר או סימס מהמלון במהלך כל השבוע.

למרות זאת, האוסטרלית ביקשה שנעבור שם כשנגיע לוינה, וכך עשינו.

למרבה הפלא התקע ושני הכבלים אכן חיכו לה בקבלה. כמה קשה היה להודיע לנו על כך? לא ברור. 

בסוף יומיים אחרי שחזרנו לישראל קיבלנו מהמלון מייל שנמצאה האבידה, והאם אנחנו מתכננים להגיע לקחת אותה או שאנחנו מעדיפים שהם ישלחו אותה על חשבוננו בדואר? 

וואו. פשוט וואו. 

המשימה השנייה שהיתה לנו היתה להחזיר את הרכב השכור. 

במקור התכנון היה להחזיר אותו בשדה התעופה, כי לקחנו מלון שהוגדר כממוקם בשדה התעופה, והתכנית היתה להחזיר את הרכב, להגיע למלון בשדה, ולמחרת בבוקר לנסוע במונית או בשאטל, אם יש למלון, יש לטרמינל. 

אבל במעמד מסירת הרכב השכור בתחילת השבוע נאמר ל-T שהחזרת הרכב "בשדה התעופה" בפועל נעשית מחוץ לשדה התעופה, ומדובר בנסיעה של כעשרים דקות משם לשדה, בערך מרחק דומה למרחק של וינה עצמה מהשדה. על סמך המידע הזה, שהתברר אחר כך כלא מדויק, החליטו T והאוסטרלי להחזיר את הרכב בוינה, בעיר, ולקיים את שאר התכנית - נסיעה במונית למלון וכו. 

החזרנו את הרכב ותפסנו אובר למלון, ואז גילינו שגם המלון נמצא בעצם מחוץ לשדה, במרחק דומה למרחק מוינה. בקיצור - היינו יכולים בכיף לבלות את הלילה האחרון בוינה, אולי אפילו באותו מלון בו לנו ביומיים הראשונים, ולקחת מונית בבוקר לשדה. 

ההבנה הזאת התחזקה עוד יותר כאשר התברר שזה כלל אינו "מלון" אלא סוג של צימר משודרג (שממילא מפאת שעת הבוקר המוקדמת בא יצאנו לא תכננו לאכול שם ארוחת בוקר), שממוקדם בתוך עיירה קטנטונת שאין בה כלום. כלום. ממש כלום. לא היה בכלל מה לדבר על שאטל לשדה. 

 בשיחה שהתפתחה עם בעלת הצימר, T זיהה את המבטא הרומני שלה, סיפר לה שהוא נולד ברומניה והתברר ששניהם נולדו באותה עיר. רק שכאשר הוא נולד עדיין דיברו בעיר הזאת בעיקר הונגרית, ועד שהיא נולדה (יותר מעשור לאחר מכן) הרומנית כבר שלטה בה, ובכל זאת הם הצליחו לקשקש זה עם זו בהונגרית. הוא שאל אותה על מסעדות לארוחת הערב, ובלי למצמץ היא הסבירה שיש רק מקום אחד לאכול בו בכל העיירה. המקום הזה היה משאית אוכל של תורכים עם ספסלים בחוץ (מזל היה מזג אוויר מצוין), שבה ניתן היה להזמין אוכל תורכי או פיצה ופסטה. סוף סוף האוסטרלית זכתה למנת השווארמה שהיא כל כך רצתה במהלך הטיול, וכולנו נהנינו מ-DONER KEBAP מעולה. אז בסוף זה לא היה כל כך נורא. בנוסף הזמינה לנו בעלת המלון/צימר מונית לשדה לפנות בוקר, ווידאה שהוא מקבל כרטיסי אשראי. הוא הגיע בזמן והקפיץ אותנו לשדה, ואז התברר שהטיסה של האוסטרלים חזרה ללונדון מתעכבת. 

נפרדנו מהאוסטרלים באזור הצ'ק אין - וכך תם השבוע הזה שהיה מהנה מאד אבל גם קצת מתיש. 

אוסטריה - HALLSTATT

בבוקר הראשון שלנו בפנסיון בזלצבורג היתה האוסטרלית מלאה בתלונות ודברי ביקורת על ארוחת הבוקר שלהם. לא ממש הבנו מדוע, כי T ואני דווקא התפעלנו מהרמה והשפע שקיבלנו בארוחת הבוקר הזו, בדומה לארוחה הנהדרת שקיבלנו במלון בוינה ואף יותר. כיון ששמנו לנו למטרה בטיול הזה לְרָצוֹת ולזרום, התחלנו לחפש בגוגל מקומות נחמדים לאכול בהם ארוחת בוקר במקום בפנסיון עצמו, מאחר וממילא מחיר ארוחת הבוקר לא היה כלול במחיר הלילה במלון. 

חיפשנו וחיפשנו אבל לא ממש מצאנו מקומות שבכלל נפתחו לפני תשע בבוקר, ומאחר שהיתה לנו נסיעה בת יותר משלוש שעות לכיוון HALLSTATT, העדפנו כולנו לצאת מוקדם לדרך. 'האוסטרלית' התרצתה ואמרה שאין בעייה, נאכל שוב בפנסיון, ורק אז התברר שהבעייה היחידה שלה בעצם היתה עם......התה. כן, התה. 

אז ככה. האוסטרלית חייבת לשתות תה על הבוקר, והתה שלה (בכל שעות היממה) חייב להיות רותח. בחדר היתה מכונת אספרסו, לא היה קומקום. כאשר הכינה לעצמה כוס תה בבוקר הקודם, המים שזרמו ממכונת הקפה לא היו מספיק רותחים לטעמה עבור ספל התה שלה. לא זו בלבד, אלא שכאשר הם ירדו (לפנינו) לארוחת הבוקר, גם קנקן המים שהם קיבלו עבור תה נוסף לא היה רותח מספיק עבורה. זה עיצבן אותה וכנראה כבר הכתים עבורה את כל שאר הארוחה באותו הבוקר, וזאת למרות שהיא ביקשה וקיבלה אחר כך קנקן מים רותחים חדש שהיה בסדר גמור. נו, טוב. 

אז בבוקר יומנו השני בזלצבורג הם יצאו איתנו להליכת הבוקר, הפעם יצאנו לכיוון השדות, בתקווה לשלווה הפסטורלית הכפרית שפגשנו בוקר קודם לכן ברחובות הפרבר הקטנים, אבל אז התברר שדווקא כאשר הולכים בשדות שומעים היטב את רעש המכוניות והמשאיות מהכביש המהיר הסמוך. לא זוכרת אם כבר הזכרתי ש'האוסטרלית' גם רגישה מאד לרעש. אפילו הרעש הקטן ביותר מפריע לה מאד. מהר מאד הפך רעש הכביש המהיר לבלתי נסבל עבורה, ונאלצנו להסתובב וללכת לכיוונים אחרים. אגב, כך נראה הנוף בזמן ההליכה שלנו.........

האוסטרלית, אגב, רגישה מאד גם לריח, ויש חנויות שהיא לא מסוגלת להיכנס אליהן בגלל הריח... קשה להיות 'האוסטרלית', ללא ספק. 

אז אחרי ארוחת בוקר נהדרת (לכל הדעות הפעם) יצאנו לכיוון עיירה ציורית קטנה בשם HALLSTATT. 

הפעם לא יצא לנו לעצור בדרך. הגענו ומייד חנינו בפאתיה ויצאנו לשוטט ברחובותיה היפים ולאורך האגם הנפלא שלה. 

ה"מטפס" של הבית הזה היה בעצם עץ אגס עמוס כולו באגסים, ממש עשה חשק לקטוף ולאכול

לפני שהמשכנו בשיטוטנו עצרנו בבית קפה - גם כדי לשתות משהו אבל בעיקר כדי להשתמש בשירותים. לא זוכרת אם הזכרתי שרוב השירותים הציבוריים באוסטריה הם בתשלום של מטבע - בוינה זה עלה 50 סנט ובהולשטט זה עלה אירו. אבל אין עודף ואין מכונת פריטת שטרות למטבעות (בדומה למשל למכבסות רבות בארה"ב ובעולם), ולא היה עלינו כמעט מזומן, שלא לדבר על מטבעות. בבתי הקפה לא איפשרו כמובן להשתמש בשירותים בלי שנהיה לקוחות בפועל, אז זה מה שבדרך כלל עשינו. ישבנו לשתות קפה ולעשות פיפי. בבית הקפה המסוים הזה ממש הדפיסו לנו "ברקוד" לשימוש (חד פעמי כמובן, בדקנו!) בשירותים. 

נזכרנו בגעגוע כלשהו לשירותים הציבוריים החינמיים הרבים והמתוחזקים להפליא של ניו זילנד, ואפילו לאלה של קנדה, הפחות מתוחזקים אבל עדיין זמינים כמעט בכל מקום. מילא. 

ליעדנו הבא היו לנו שתי אפשרויות, שמפאת הזמן שכל אחת מהן היתה אמורה לקחת, היינו צריכים להחליט ביניהן. הראשונה היתה ביקור במכרה המלח שלטענתם הוא העתיק בעולם (שכלל גם SKYWALK עם נוף מרהיב לסביבה ולאגם), והשנייה היתה ביקור במערות קרח. 

אין לי מושג איך מערכות הקרח של הולשטט, כי ה'אוסטרלים', שביקרו במכרה מלח בפולין, סמוך לקראקוב, כל כך התלהבו ממנו שבא להם לחוות משהו כזה שוב, ושגם אנחנו נחווה. אז עלינו למכרה המלח. ספוילר - בסוף התברר שמכרה המלח בפולין היה כנראה פי כמה וכמה שווה יותר ויפה יותר מהמכרה בהולשטט. 

התחלנו בעלייה ברכבל ואז עלינו ברגל במעלה ההר עוד הרבה מאד (שעון הספורט שלנו הראה שעלינו באותו היום 36 קומות!) עד שהגענו לכניסה למכרה. 

הגענו כנראה ממש בדקה התשעים לקראת תחילתו של הסיור במכרה, וזירזו אותנו מאד, אז אין לי מושג אם נתנו הסברים מקיפים לגבי אופי הסיור ומשכו לפני שהגענו....כי אנחנו נכנסנו למשהו שלא היתה לנו אליו שום הכנה!

נתנו לנו מדים ללבוש, ומה שהספיקו לומר לנו הוא, שבתוך המכרה קר מאד, משהו כמו שמונה מעלות......... אז למזלי הספקתי ללבוש טריינינג (למרות שעדיין הזעתי מהטיפוס לשם) מתחת למדים.

מהר מאד הרגשנו את הקור העז ושמחתי שאני לבושה יחסית חם. כל השאר די קפאו. 

הסיור הוביל אותנו במנהרות וחדרים שונים בתוך המכרה, כאשר פתאום הגענו למגלשה... והדרך היחידה להגיע ליעד הבא היתה או להתגלש או לרדת בהמון מדרגות.

לנו לא היתה עם זה בעייה, אבל ניסיתי להבין האם הם בדקו עם האנשים האחרים אם כולם מסוגלים לדבר הזה....

חשבתי לעצמי שחבל שהנכדים לא איתנו, אבל ל'אוסטרלית' למשל זה היה מפחיד והיא התגלשה בצמוד ל'אוסטרלי', ולא הרגישה עם זה נעים בכלל. 

מנורות מלח. נדמה לי שיש לי כזו איפה שהוא במרתף....

אגם מי מלח עם השתקפות נהדרת

עברנו ככה עוד ועוד חדרים ומסדרונות, קיבלנו כל מיני הסברים וצפינו בכל מיני סרטונים משעממים וברמה ממש נמוכה שסיפרו על ההיסטוריה של המכרה וטכניקות הכרייה השונות לאורך הדורות. הסיור כולו ארך שעה וחצי, ולדעתי אפשר היה לקבל את כל המידע הזה בחצי שעה גג. בהרצאה/סרטון האחרונה נרדמנו, גם T וגם אני 😂

חלקו האחרון של הסיור היה על סוג של רכבת בתוך מנהרה צרה וחשוכה - ואז גילינו שה'אוסטרלית' היא גם קצת קלאוסטרובית..... לא נעים. 

יצאנו לאור השמש ולקח לנו די הרבה זמן להפשיר. ירדנו למרפסת ה-SKYWALK שממנה נשקף נוף מרהיב של הולשטט והאגם.

התיישבנו במסעדה/בית קפה שהיה שם ואכלנו ארוחת צהריים זריזה, ואחרי כן ירדנו ברכבל וחיפשנו את המלון שלנו. 

התברר שאין חנייה למלון, והשארנו את הרכב בחניון הציבורי בו חנינו כל היום. 

החדרים היו מיוחדים ונחמדים, באחד מהם מצאנו את זה

ברור שנתנו לאוסטרלים לישון בו, בעיקר בגלל הקומקום 😂.

המיטה במלון הזה היתה הכי נוחה לי מכל המיטות בשבוע הזה (למרות שגם במלון בוינה היא היתה מאד נוחה), ולמרות שגם כאן לא היה מזגן, היה נעים בחדר. מה שכן, לא קיבלנו כמעט קליטת WIFI, אלא אם נעמדנו ממש קרוב אל דלת החדר (כנראה רק בצידו השני של המלון היתה קליטה). גם בפנסיון בזלצבורג, עכשיו אני נזכרת, האינטרנט קירטע. כל הזמן היו נפילות וניתוקים. אי אפשר היה לעבוד ככה על המחשב או הטאבלט, ומן הסתם כל מה שהיינו צריכים לעשות - עשינו דרך הטלפון, שבהעדר WIFI לפחות היתה לו (מעט) קליטה סלולרית. 

בעלת הפנסיון המליצה על מספר מצומצם של מסעדות, ובאף אחת מהן לא היתה אופציה משום מה להזמין שולחן מראש. אז יצאנו לשוטט שוב בעיירה היפהפיה, ובדקנו את התפריטים במסעדות המעטות שמצאנו שהיו כבר פתוחות בשעת ערב מוקדמת זו. רובן רק פתחו את דלתן בשבע וחצי, מה שהיה כאמור מאוחר מדי עבור האוסטרלית. בנוסף, התחשק לה פתאום דוכן שווארמה, אבל כל הדוכנים של אוכל הרחוב דווקא בדיוק נסגרו. בסוף התבייתנו על מסעדה של אחד המלונות ,שהיתה ממוקמת על שפת האגם.

הנוף היה מרהיב וכך גם האווירה, השירות וגם האוכל היה טעים. רק הברבורים ברחו להם ולא הסכימו להצטלם. 

ישנתי מצוין באותו לילה וקמנו מוקדם בבוקר להליכה לאורך האגם. 

ארוחת הבוקר היתה העלובה ביותר עד כה בטיול שלנו, וזאת למרות שהמלון הזה היה היקר ביותר מבין כולם. אבל מה ציפינו מעיירה שבה עולה אירו שלם רק לעשות פיפי בשירותים ציבוריים 😂? וגם שילמנו ביוקר על החניה, כמובן. 

לאחר הצ'ק אאוט יצאנו לכיוון גראץ (GRAZ) ....אבל על זה כבר בפוסט הבא. 

טיול באוסטריה - היומיים הבאים - זלצבורג והדרך אליה

לא זוכרת את ציינתי שאת השבוע הזה באוסטריה הגדרנו מראש כטיול "טעימות". מראש היה לנו ברור שלא נראה הכל ולא נראה מספיק, ונחווה מה שנחווה וננסה פשוט ליהנות מהרגעים הקטנים. עכשיו כאשר אני עוברת על המסלול שעשינו ועל התמונות, אני רואה שכך בדיוק היה. בכל יעד ראינו מעט מאד, יחסית למה שהיה לו להציע. אבל לא היתה תחושה של החמצה או של להספיק "לעשות V" על יעדים ומשימות. וההנאה היתה שלמה. מהטיול עצמו. עם החברים היה מעט יותר מאתגר, אבל גם כאן - מהפגישות המעטות שיצא לנו להיפגש איתם בביקוריהם בארץ בשנים האחרונות ובעיקר מהימים בהם נפגשנו איתם במלבורן, ידענו מראש שלא יהיה פשוט, ממש עשינו לעצמנו הכנה נפשית ופיסית, והצלחנו לא רע לזרום עם כל מה שעלה. 

בבוקר הנסיעה לכיוון זלצבורג פצחנו תחילה בהליכת בוקר נמרצת ברחובות וינה המתעוררת ליום עבודה רגיל, וה'אוסטרלים' הצטרפו אלינו. זה הפך למנהג יום יומי כמעט במהלך כל השבוע שלנו ביחד באוסטריה - פרט לבוקר אחד שבו הם השלימו שעות שינה כי לא ישנו טוב בלילה. 

באופן כללי הבנו ששניהם לא ישנים טוב בלילה - כל אחד מסיבותיו. אצלו הלילה בדרך כלל מסתיים בשלוש לפנות בוקר, לפעמים עוד לפני כן - לא כל כך ברור למה. אולי הרגל של השנים בהן ניהל את העסק שלהם (מפעל מזון) והיה משכים בשתיים בלילה לעבודה, אולי איזו היפר אקטיביות שגרמה לכך שחמש שעות שינה בדרך כלל הספיקו לו, והיינו נוחתים גמורים מעייפות במלון בדרך כלל בתשע בערב, כך שהלכנו לישון כל ערב מוקדם. 

אצל ה'אוסטרלית' היו סיבות יותר מבאסות. משהו אצלה בגוף השתבש לגמרי, לאחר שלפני שנים רבות היא חטפה איזה זיהום כללי מחידק טורף ובקושי יצאה מזה לאחר אשפוז של ששה שבועות. אז יש מעט מאד מאכלים שהיא מסוגלת לאכול, וגם כשהיא מקפידה על התזונה עדיין לפעמים זה משתבש. בדרך כלל זה התבטא בגאזים וכאבי בטן ונפיחות, שהעירו אותה קבוע בלילות, ולעיתים זה גם לווה בכאבי ראש. בנוסף לבעיות הפיסיות, היא סובלת גם מרגישות לדברים רבים אחרים. רעשים, ריחות...כל מיני דברים שבן אדם רגיל לא מתייחס אליהם בכלל, גורמים לה לסבל גדול וגם למיגרנות. בקיצור - קשה להיות 'האוסטרלית', וכפועל ישיר, לפעמים קשה להיות במחיצתה. 

לזכותנו ייאמר שזרמנו לגמרי עם כל מה שהיא ביקשה ורצתה, וזה כלל לאיזה מקומות (לא) נכנסים, באיזה מקומות (לא) מסתובבים, היכן (לא) אוכלים ובעיקר - באילו שעות. לאחר שביומיים הראשונים הגענו לארוחת הערב בסביבות השעה שבע וחצי, לאחר מכן הם דרשו מאיתנו לאכול בשש בערב. גם עם זה זרמנו. לא שזה עזר לה לעבור בשלום את הלילות הבאים. מילא. 

לאחר ההליכה וארוחת הבוקר, עלינו 'אוסטרלית' ואני כל אחת לחדרה כדי לארוז, וה'בנים' נסעו לחברת השכרת הרכב.

בזמן שהמתנו בלובי, מצא חן בעיני משהו שראיתי על השולחן

ברושור שמצאנו בלובי שמצא חן בעיני. 

היינו מוכנות כבר ולאחר צ'ק אאוט כאשר הם הגיעו עם הרכב, ויצאנו לדרך. 

בדרך לזלצבורג עצרנו במנזר יפהפה עם נוף לא פחות יפהפה MELK ABBEY

הערת אגב: את התמונות צילמנו ארבעתנו - גם ה'אוסטרלים' וגם אנחנו, והעלנו לאלבום גוגל משותף. מהר מאד הבנו, שה'אוסטרלים' מעדיפים להצטלם בעצמם, על רקע נוף או אתר כזה או אחר, מאשר לצלם את האתר או את הנוף עצמו. לי אישית נמאס מהר מאד להצטלם, ואני גם אוהבת לתעד לעצמי את הטיולים שלנו נטו - בלי הפרצופים שלנו תקועים באמצע כל תמונה. סלפי אחד או שניים, תמונה משותפת כזו או אחרת - הספיקה לי לכל הטיול. הם מאד התפלאו כשאמרתי את זה, אבל בלית ברירה כמובן הסכימו, ואנחנו כמובן הסכמנו לצלם אותם ככל שביקשו. 

ממנזר MELK המשכנו לכיוון זלצבורג, ובדרך עצרנו ליד אגם יפהפה בשם אגם ATTERSEE

עם כל הכבוד לוינה ולערים היפות שעוד נראה, אין דבר שעושה לי טוב בנשמה יותר מנופים כאלה. 

כשהגענו לכאן כבר היינו כשעה לפני ההגעה לזלצבורג, וכבר היתה שעת אחר צהריים מאוחרת. אז כאשר נכנסנו לעיר מייד שמנו פעמינו למלון המשפחתי הקטן, שהיה ממוקם בשכונה שקטה קצת מחוץ לעיר. 

כאן נתקלנו לראשונה (אבל לא לאחרונה) במה שאיפיין את רוב המלונות בטיול שלנו: חדרים ללא מזגן, שיפועים בתקרת החדר ששוב ושוב נתקלנו בהם בטעות. מצד שני במלון הזה, בניגוד לאחרים, היתה מעלית. וארוחת הבוקר היתה מצויינת, לא פחות מהמלון הנהדר בוינה. 

בבקרים יצאנו גם כאן להליכות, וכיוון שהיינו מחוץ לעיר, אפשר היה לטייל בשדות ממש, לראות פרות רועות באחו וגידולים חקלאיים שונים, כמו דלעת ואחרים. 

הגענו והתמקמנו ויצאנו לארוחת הערב המוקדמת, ואת הסיורים בעיר עצמה השארנו ליום הבא. 

שניצל וינאי מצוין שלגמרי תיקן את הטעם של ההוא הפחות מוצלח בוינה

בלילה, למרות העדר המזגן ולמרות השיפועים המסוכנים בתקרת החדר, אנחנו דווקא ישנו מצוין. בבוקר הם ביקשו שנצא לבד להליכה, כי כאמור הם משלימים שעות שינה, והפרבר המתעורר בטמפרטורות האידיאליות של 13 מעלות עם השדות שלו והפרות שלו קיבלו את פנינו בשלווה ירוקה ומרעננת. 

לאחר ארוחת בוקר נהדרת, נסענו ליעדנו הראשון: טירת hohensalzburg. חנינו בחניון מחוץ לעיר העתיקה, ועלינו למעלה - קצת ברגל וקצת ברכבל.

הטירה נבנתה כנראה עוד בתקופת האימפריה הרומית, והיתה הרבה יותר קטנה וצנועה כמובן מכפי שהיא כיום. עם השנים נוספו עוד ועוד חלקים, שנועדו בראש ובראשונה לחזק מפני פולשים ותוקפים. למרות כל החיזוקים והתוספות, הבנו שכאשר הגיע נפוליאון, שוכני הטירה הבינה שהנשקים שלהם וההגנות שלהם מיושנות וחלשות לעומת התוקף, והם נכנעו ללא קרב. 

היופי של הטירה הוא כמובן בעיקר בנוף שנשקף ממנה אל זלצבורג הבארוקית, וגם לראות את הארכיטקטורה ואת שיטות הבנייה השונות מהתקופות ההיסטוריות השונות. 

היתה גם תצוגה של כלי נגינה מהתקופה

הכיכר למרגלות הטירה

מבט מלמטה

משם התהלכנו לכיוון מנזר Nonnberg שהיווה השראה לסרט "צלילי המוסיקה", ואומרים שאת סצינת החתונה של מריה עם הבארון צילמו כאן. 

בכיכר באחד הדוכנים מכרו את החולצות האלה...........בול מתאימות לחברינו מאוסטרליה 😉

אחר כך פשוט שוטטנו לאורכה ולרוחבה של העיר העתיקה של זלצבורג, נכנסנו לכנסיות ולבית בו גדל מוצרט, בעיקר נהנינו מהרחובות והבניינים היפים וגם חצינו את הנהר salzach.

אני לא מבינה גרמנית, ובהתחלה צחקתי מכל שלטי ה"שמוק" השונים, עד שטרחתי לחפש בגוגל והבנתי שמדובר ב....תכשיטים 😂

לא הספקנו את כל מה שתכננו בפוטנציה לראות בזלצבורג, אבל מראש ידענו שזה מה שכנראה יהיה. 

בערב (כלומר, בשש אחר הצהריים) אכלנו ארוחת ערב במסעדת בשרים נחמדה ושירותית מאד, והדבר היחיד שכמעט קלקל את החוויה היה שביציאה מהחניה (החשוכה ובלתי מוארת) בסוף הערב, T נכנס בלי לשים לב למן בור באספלט - שבאמת לא ניתן היה להבחין בו בחושך, ובטח לו בנסיעה לאחור..... היה קצת מלחיץ אבל בכוחות משותפים דחפנו אותו החוצה, ולמרות רעשים מוזרים שאבני חצץ קטנות עשו בתחילת הנסיעה (עד שנשרו להן מעצמן) התברר שהכל תקין. 

למחרת כבר יצאנו לכיוון HALLSTATT, אבל על זה כבר בפוסט אחר.