בחמישי אחרי שהנכדים נסעו עם חתני הביתה, והכאבים בקרסול הימני התגברו, התיישבתי עם קרח עם הרגל למעלה "כמו בימים הטובים" של הנקע בקרסול השמאלי, וקיוויתי לטוב.
היה לנו יום נישואים באותו היום אבל לא היו לנו כוחות לעשות עם זה משהו.
מצד שני, חתני אמר שהם לא מגיעים לארוחת ששי, אז היינו חופשיים ופשוט נחנו.
הלילה עבר בשלום ובבוקר לא הרגשתי כאבים כמעט.
ניסיתי לרכב על אופניי החדשים וראיתי שאני יכולה והכל בסדר, אז לפנות ערב נסענו לטיילת של נתניה ורכבנו "אל תוך השקיעה" וזו היתה דרכנו לחגוג את יום הנישואים.
זה היה ממש יפה, גם אם מעט צפוף. אין שביל אופניים ייעודי, וכל הזמן נזהרנו מהולכי רגל, ואין רצף לאורך כל הטיילת כך שירדנו גם לכביש ונזהרנו ממכוניות.....נראה לי שבפעם הבאה נסע לטיילת של תל אביב.
גיליתי שאני בכושר לא רע (בזכות האימונים בחדר כושר) למרות שמאז הקיץ הלח והחם הפסקתי עם ההליכות היום יומיות. והאופניים התגלו כמשובחות ונוחות. בעיקר מרגישה זאת בעליות....ההילוך הראשון הוא משובח ביותר.
בשבת היינו בקאנטרי, עשיתי אימון מעולה בחדר הכושר, וכשעלינו לדשא נזהרתי מהגומה המסוכנת - רק שבשבת לא היה למי להראות אותה. אסע השבוע להזהיר אותם.
הלילה, אגב, עם או בלי קשר, חלמתי שאני במלתחה מתקלחת, נהנית מזרם המים ונרדמת (!?) תוך כדי מקלחת....ואחרי הרבה זמן אני מתעוררת, ואז מגלה שגנבו לי את כל התיק, עם הארנק (שומו שמיים!!! צריך לבטל כרטיסי אשראי, לשחזר תעודת זהות, רישיון נהיגה, ועוד ועוד וגם היה שם כסף מזומן) וגם את הבגדים, קרם גוף.....הכל. זה היה ממש סיוט.
והרגיש אמיתי לגמרי.
מזמן לא חשתי כזו הפתעה ובעיקר הקלה להתעורר ולגלות שזה היה רק חלום.
בראשון הנכדים הגיעו שוב לכמה שעות בלבד, בתי היתה צריכה ללכת לעבודה לזמן קצר, ואני ביליתי זמן איכות של ממש עם הקטנטנים. לא יצאנו מהבית אבל פתרנו עוד תעלומה מהספר הבלשי (בעצם פרט לתעלומה אחת שהיתה קשה לפיצוח, הם פתרו את כל שאר התעלומות בינתיים), קראנו גם את "פינוקי אופה עוגה" במסגרת הטרנד החדש לקרוא ספרי תינוקות ולהתענג עליהם (יוזמה שלהם).
מבעוד מועד קניתי להם "קאקרים", כי זכרתי שחכמוד מאד רצה בפעם הקודמת שהיינו איתם בקניות.
קאקרים הם גרסא נוספת ל"זבלונים", כאשר הזבלונים חיים בפח זבל, והקאקרים באסלה.
לא ייאמן אבל הקאקרים האלה העסיקו אותם שעות.
מוקדם מאד, בערך באחת עשרה וחצי לפני הצהריים, חכמוד הכריז שהוא מת מרעב......וכשהצעתי מעדן או דגני בוקר, הוא אמר "אני רוצה לאכול משהו בריא" והתכוון לארוחת צהריים.
הכנתי אורז ושניצל והם אכלו (והרבה) וגם המון מלפפונים..........והצהירו ש"כיף לאכול אצלך סבתא" וכל זה בלי ש-T היה בבית, כך שהמחמאות יועדו הפעם באופן אקסלוסיבי אלי.
בתי הגיעה כשהם כבר היו שפוכים על הספה מול הטלוויזיה, שבעים (בעצם נשמותק רצה גם מעדן אחרי כל זה.....).
התיישבתי עם בתי לאכול צהריים, ואז הם הלכו. נפרדנו לשבועיים כמעט - הם טסים ליער השחור בשלישי בלילה.
הם טסים והורי מגיעים. זהו. הגיע המועד הנכסף.
הורי עולים על מטוס בשני בערב, ומגיעים לכאן (בעזרת השם ו"טורקיש איירווייז") בשלישי בערב.
והם לחוצים מהטיסה.
נראה לי שאבא לחוץ בגלל הבריאות שלו (שלמרות שהוא הפגין בריאות שלמה עד עכשיו, משום מה הוא חושש שלא יעבור את הטיסה בשלום).
ושניהם לחוצים מנחיתת הביניים באיסטנבול (אז למה אתם טסים דרך טורקיש??!! אה, כן, כי זה היה הכי זול!)
באופן משעשע, הם אמורים לפגוש בשדה התעופה באיסטנבול את 'שותפנו' ו'שריתה' והילדים, שחוזרים בדיוק אז מטיול גדול במערב ארצות הברית. כך שנפגוש את כולם בשדה ביחד.
גיסתי עוברת היום ביופסיה (נוספת) של בלוטת התריס - היא במעקב כבר שנתיים - ונראה שהמצב לא משתפר.....נראה איך תהיה הביופסיה ומה תהיינה התוצאות. דואגת לה. הורי לא יודעים מהבדיקה הזאת, גיסתי החליטה לחסוך מהם את הדאגות. יש להם מספיק, ואם הכל בסדר אז אין טעם, ואם לא - הם כבר יידעו.
היה לנו יום נישואים באותו היום אבל לא היו לנו כוחות לעשות עם זה משהו.
מצד שני, חתני אמר שהם לא מגיעים לארוחת ששי, אז היינו חופשיים ופשוט נחנו.
הלילה עבר בשלום ובבוקר לא הרגשתי כאבים כמעט.
ניסיתי לרכב על אופניי החדשים וראיתי שאני יכולה והכל בסדר, אז לפנות ערב נסענו לטיילת של נתניה ורכבנו "אל תוך השקיעה" וזו היתה דרכנו לחגוג את יום הנישואים.
זה היה ממש יפה, גם אם מעט צפוף. אין שביל אופניים ייעודי, וכל הזמן נזהרנו מהולכי רגל, ואין רצף לאורך כל הטיילת כך שירדנו גם לכביש ונזהרנו ממכוניות.....נראה לי שבפעם הבאה נסע לטיילת של תל אביב.
גיליתי שאני בכושר לא רע (בזכות האימונים בחדר כושר) למרות שמאז הקיץ הלח והחם הפסקתי עם ההליכות היום יומיות. והאופניים התגלו כמשובחות ונוחות. בעיקר מרגישה זאת בעליות....ההילוך הראשון הוא משובח ביותר.
בשבת היינו בקאנטרי, עשיתי אימון מעולה בחדר הכושר, וכשעלינו לדשא נזהרתי מהגומה המסוכנת - רק שבשבת לא היה למי להראות אותה. אסע השבוע להזהיר אותם.
הלילה, אגב, עם או בלי קשר, חלמתי שאני במלתחה מתקלחת, נהנית מזרם המים ונרדמת (!?) תוך כדי מקלחת....ואחרי הרבה זמן אני מתעוררת, ואז מגלה שגנבו לי את כל התיק, עם הארנק (שומו שמיים!!! צריך לבטל כרטיסי אשראי, לשחזר תעודת זהות, רישיון נהיגה, ועוד ועוד וגם היה שם כסף מזומן) וגם את הבגדים, קרם גוף.....הכל. זה היה ממש סיוט.
והרגיש אמיתי לגמרי.
מזמן לא חשתי כזו הפתעה ובעיקר הקלה להתעורר ולגלות שזה היה רק חלום.
בראשון הנכדים הגיעו שוב לכמה שעות בלבד, בתי היתה צריכה ללכת לעבודה לזמן קצר, ואני ביליתי זמן איכות של ממש עם הקטנטנים. לא יצאנו מהבית אבל פתרנו עוד תעלומה מהספר הבלשי (בעצם פרט לתעלומה אחת שהיתה קשה לפיצוח, הם פתרו את כל שאר התעלומות בינתיים), קראנו גם את "פינוקי אופה עוגה" במסגרת הטרנד החדש לקרוא ספרי תינוקות ולהתענג עליהם (יוזמה שלהם).
מבעוד מועד קניתי להם "קאקרים", כי זכרתי שחכמוד מאד רצה בפעם הקודמת שהיינו איתם בקניות.
לא ייאמן אבל הקאקרים האלה העסיקו אותם שעות.
מוקדם מאד, בערך באחת עשרה וחצי לפני הצהריים, חכמוד הכריז שהוא מת מרעב......וכשהצעתי מעדן או דגני בוקר, הוא אמר "אני רוצה לאכול משהו בריא" והתכוון לארוחת צהריים.
הכנתי אורז ושניצל והם אכלו (והרבה) וגם המון מלפפונים..........והצהירו ש"כיף לאכול אצלך סבתא" וכל זה בלי ש-T היה בבית, כך שהמחמאות יועדו הפעם באופן אקסלוסיבי אלי.
בתי הגיעה כשהם כבר היו שפוכים על הספה מול הטלוויזיה, שבעים (בעצם נשמותק רצה גם מעדן אחרי כל זה.....).
התיישבתי עם בתי לאכול צהריים, ואז הם הלכו. נפרדנו לשבועיים כמעט - הם טסים ליער השחור בשלישי בלילה.
הם טסים והורי מגיעים. זהו. הגיע המועד הנכסף.
הורי עולים על מטוס בשני בערב, ומגיעים לכאן (בעזרת השם ו"טורקיש איירווייז") בשלישי בערב.
והם לחוצים מהטיסה.
נראה לי שאבא לחוץ בגלל הבריאות שלו (שלמרות שהוא הפגין בריאות שלמה עד עכשיו, משום מה הוא חושש שלא יעבור את הטיסה בשלום).
ושניהם לחוצים מנחיתת הביניים באיסטנבול (אז למה אתם טסים דרך טורקיש??!! אה, כן, כי זה היה הכי זול!)
באופן משעשע, הם אמורים לפגוש בשדה התעופה באיסטנבול את 'שותפנו' ו'שריתה' והילדים, שחוזרים בדיוק אז מטיול גדול במערב ארצות הברית. כך שנפגוש את כולם בשדה ביחד.
גיסתי עוברת היום ביופסיה (נוספת) של בלוטת התריס - היא במעקב כבר שנתיים - ונראה שהמצב לא משתפר.....נראה איך תהיה הביופסיה ומה תהיינה התוצאות. דואגת לה. הורי לא יודעים מהבדיקה הזאת, גיסתי החליטה לחסוך מהם את הדאגות. יש להם מספיק, ואם הכל בסדר אז אין טעם, ואם לא - הם כבר יידעו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה