חזרה לשיגרה

באופטימיות זהירה אני יכולה לדווח שבינתיים נראה שהשיפצור במדרסים עשה את העבודה ואני סוף סוף מצליחה שוב ללכת.

בימים האחרונים אני גם הולכת לפעמים בנעלי ההליכה הגבוהות שאיתן אני מתכננת לטייל בקנדה בחודש הבא, וזה ממש נוח ותומך וטוב. ברור שאני מעבירה אליהן את המדרסים. הם עוברים איתי מנעל לנעל. 

מה עוד? 

לפני כמה ימים קבלתי דרישת שלום בלתי צפויה מסבתא שלי (ז"ל כבר הרבה שנים כמובן).

כפי שכבר סיפרתי, קיבלתי מכתב מהבנק שבו פעם היו לי ולמשפחה שלי חשבונות, שיש חשבון "רדום" על שמי (מלפני הנישואים) שלא נעשה בו דבר "מעל לשנה". ובכן, לא נעשה בו דבר במשך כחמישים שנה, כנראה. כנראה סבתא שלי פתחה חשבון חסכון על שמי ומעולם איש לא סיפר לי על כך. לו הייתי יודעת, הייתי מעבירה אותו יחד עם שאר החשבונות שסגרתי בבנק הזה והעברתי לבנק שבו אנחנו מתנהלים מזה הרבה שנים. 

במכתב הפנו אותי ליצור קשר עם הסניף בו מתנהל החשבון. למותר לציין עד כמה בלתי אפשרי להשיג סניף בנק בטלפון בימים אלה, ולבסוף הגעתי לאיזה מוקד של הבנק שלא היה מסוגל לעשות עבורי דבר בלי לזהות אותי, ולא ניתן היה לזהות אותי כי לא ניתן היה לשלוח לי קוד בסמס - אולי כי בשנות השבעים לא היה קיים דבר כזה?????!!!!! חלם! 

בסוף לקחו את הפרטים שלי ואחרי יומיים מישהו מהסניף חזר אלי, הבין את המצב ואמר שאיאלץ להגיע לסניף פיסית כדי להזדהות עם תעודה, ואז אוכל לקבלת את הכסף שנותר בחשבון. האמת, התלבטתי אם זה שווה את הנסיעה. אולי בשנות השבעים סבתא היקרה הפקידה לי סכום מכובד, אבל היום מדובר על כשלוש מאות וחמישים ש"ח. 

בסופו של דבר T היה צריך ממילא לנסוע לאזור מסיבה אחרת אז נסענו ביחד. לא ייאמן כמה ביורוקרטיה מניבה פעולה לכאורה פשוטה של הפעלת חשבון רדום ואז העברת הכסף מתוכו לחשבון אחר (וסגירתו הסופית). כמה זמן, כמה ניירת - ובסוף התברר שלא ניתן גם להעיר את החשבון וגם להעביר את הכסף באותו היום. צחקנו עם הפקידה שהחשבון שהתעורר נמצא בהתאוששות בטיפול נמרץ..... בקיצור אני מקווה שאכן אראה את הכסף בסוף בחשבון הבנק הנוכחי שלי. כך או אחרת זו היתה חוויה, ועל הדרך ביקרנו בשכונה שפעם T היה גר בה, השכונה של נעורינו, שבה התחלנו את היחסים שלנו עוד כשהיינו בתיכון. ובמקרה עשינו זאת 48 שנים בדיוק אחרי הפעם הראשונה שדיברנו ממש והוא הזמין אותי לצאת איתו. סוג של "יום חברות" שכזה. נוסטלגיה. 

בינתיים לא שמענו שוב מ'פרופסור-על' ואחרי כשבועיים רגועים T חווה כמה אפיזודות קלות יחסית, אבל ברור שזה לא נגמר. 

בסוף נחגוג את יום הולדתו של T במסעדה עם 'שותפנו' ו'שריתה', ולמחרת נעשה לו כאן ארוחת יום הולדת. בתי סיפרה לי שהנכדים כבר הכינו ברכות ומאד מתרגשים לקראת האירוע. מתוקים כאלה. הורי לא יגיעו, אבא שלי עדיין חלש ולפעמים עם סחרחורות....אז לא זז מהבית. 

לאחר שזנחתי את 'קדמת עדן' של ג'ון סטיינבק התלבטתי קצת איזה ספר לקרוא עכשיו, והחלטתי להוריד ספר "מטוסים" או כמו ש'ביוכימיה' קוראת לספרים הקלילים האלה: ספרי חוטר. 

מי שאלופה בספרים כאלה היא הסופרת הבריטית סופי קינסלה, שבין השאר התפרסמה בגלל סדרת הספרים שלה על מישהי שמכורה לקניות (וגם היה סרט). דפדפתי קצת ברשימת הספרים החדשים יותר שלה ובחרתי את The party crasher, שיצא לפני כשנתיים/שלוש. חביב. בדיוק מתאים לי אחרי הכבדות של סטיינבק. 

באופק כבר מרגישים את הנסיעה שלנו אל בני בבוסטון בעוד כשבועיים ובאמצע גם ביקור ברוקיס הקנדיים...אז מתרגשים כבר למפגש איתם ועם הנכדים המתוקים וגם החופשה עצמה והטיול.........בתקווה שהכל יהיה בסדר. 

אולי השקט חזר...בינתיים

כבר נדמה היה שזה לא ייגמר אף פעם - ובבת אחת כנראה זה נפסק. ה"סבב" הנוכחי. עד לפעם הבאה, שאולי תתרחש כבר במועד "מצעד הדגלים" הקרוב. 

בביקור בשבת אצל הורי אמא שלי טענה שמצעד הדגלים הוא סתם עוד פרובוקציה. האמת? אני לא בטוחה. האמת? אני כבר לא בטוחה בהרבה מאד דברים. 

מצד שני אמא שלי גם ניסתה לומר ש"כיפת ברזל" היא "סתם מיתוס" ושהיא לא מאמינה שזה בכלל דבר אמיתי או שזה שווה משהו - הייתי די בשוק. הסברנו לה מה זה בכלל "כיפת ברזל" וניסינו להבהיר לה באיזה מצב היינו בכל השנים האחרונות לולא אושרה ופותחה (ומומנה) המערכת הזאת.........

בקיצור מדובר באישה שבקושי יוצאת מפתח ביתה וניזונה רק ממה שכתוב בעיתונים או ממה שאנחנו מספרים לה. 

בינתיים בכנסת ממשיכים להוכיח לנו שמזמן הקואליציה הזאת עומדת גבוה על המקפצה ומשתינה על כולנו בקשת. אין גבול לחוצפה ואין שום ניסיון להסתיר את מעשי הגניבות המגוונים המתוכננים נגד האזרחים במדינה הזאת. 

אז בששי ובשבת יצאתי להליכה רגילה (7-8 ק"מ) עם המדרסים המשופצרים, ובינתיים אני בסדר. אבל באמת צריך לתת לזה כמה ימים. הבוקר הייתי בחדר הכושר על האליפטיקל כך שממילא זה לא גרם מעולם לרגל המסכנה שלי לכאוב. 

בששי בצהריים אכן נסענו לראשון לחתונה - ובדרך כל שנייה שמענו ברדיו התראה על טילים, גם על אזור בית שמש ובית"ר עילית אבל בעיקר על יישובי עוטף עזה המסכנים. לראשון הם הפעם לא הגיעו. החתונה (או יותר נכון, מסיבת החתונה, כי לא נראה שהיתה שם חופה) נערכה על גג של בניין באזור התעשייה של ראשון. כל החלק הלא מקורה של הגג גם לא היה מוגן מפני השמש כך שהוא עמד ריק בשמש הצהריים הקופחת, ובחלק המקורה היה צפוף ומוזר. היינו בני הדודים (מהדור ה"קשיש") היחידים שהגיעו, והיו כמה בני דודים בודדים מהדור של ילדיי (בני הדודים מדרגה ראשונה של החתן) וכל השאר היו בני המשפחה מדרגה ראשונה של החתן/כלה ומלא מלא חברים. צעירים. ולא היה כמעט היכן לשבת (כי כאמור אף אחד לא רצה לשבת בחוץ בשמש). האוכל היה ברמה מאד נמוכה, אז אחרי שבירכנו את הזוג, את הוריו ואת סבתו - ושתינו קצת (T בעיקר נהנה מקצת וויסקי) ונשנשנו קצת (כדי לא להישאר על בטן ריקה), עשינו "ויברח" תוך שעה וחצי, והספקנו לשנו"ץ בבית. את המתנה לזוג המאושר נתנו מבעוד מועד (איזה כיף כאשר יש קישור של אולם האירועים דרכו אפשר לתת מתנה באשראי במקום לרשום צ'ק) כך שמילאנו את חובתנו וכולם יצאו מרוצים. 

בילינו ערב שקט בבית עם ספר, מעט (מאד) חדשות וקצת סדרות.... ובשבת קפצנו כאמור לבקר קצת אצל הורי. 

אבא חלש וחיוור וסבל מסחרחורות (אבל לחץ הדם שלו היה תקין). כבר התחלתי להסכין עם העובדה שהוא לא עומד להשתפר ולהתאושש בהרבה. אני מקווה שאני טועה. 

בשבת אחר הצהריים לא נסענו להפגנה ובדיעבד אני מצטערת על כך. מארגני המחאה הודיעו שלא תהיה הפגנה בתל אביב ובמקום לנסוע בכל זאת (כי מי הם שיגידו לנו מתי להפגין?) או לנסוע לאחת מן ההפגנות האחרות שכן התקיימו, החלטנו להישאר בבית ולהזמין את בתי עם משפחתה לפיצה וגלידה. האמת - זה היה נפלא, כבר לא ראינו אותם שבועיים והתגעגענו נורא, וגם הם התגעגעו. היה כיף שהם באו וגם היה אירוח קל יחסית. כמובן ש-T הכין את הפיצה (הגלידה היתה כבר מוכנה). בנוסף הוא אפה עוגת שמרים (שנשמותק החליט בסוף הערב לקחת את מה שנשאר ממנה הביתה - סוף סוף הוא התחיל לאכול, הילד, כיאה למי שגם הוא נכנס כבר לגיל ההתבגרות). 

לפני שהם הגיעו ראינו בקבוצת הוואטסאפ של הרחוב שהשכן ה"דו" שלנו העלה תמונה של רכב שחוסם לו (ולנו) את היציאה מהחניה. אם זו לא היתה חוצפה זה היה פשוט מושלם - רכב של חברת "אלביט" נעמד בדיוק לאורך הכניסה לשביל הגישה של שני הבתים שלנו. יש שם שער חשמלי ושלטים עם שמות המשפחה שלנו על הקיר, אבל הנהג/ת פשוט לא התייחס לזה. 

תחילה התקשרתי למספר הטלפון שרשום על הרכב (תחת "איך אני נוהג?") כי זכרתי שפעם, כשהיה לי רכב חברה, השיגו אותי ככה כאשר איזו משאית שניסתה לעבור ברחוב צר בו חניתי התקשרה למוקד כדי לבקש ממני להזיז את הרכב. הפעם המוקד הזה היה חסר תועלת. המוקדן טען שהוא רק מעביר את ההודעה לקצין הרכב של החברה, שיטפל בזה תוך שני ימי עסקים. נפלא. הוא הציע שאתקשר למשטרה, וכך עשיתי. במשטרה אמרו שזה אכן תפקידם, אבל שהשכן (שהעלה את התמונה לוואטסאפ) כבר הקדים אותי והם מאתרים את הנהג. באמת תוך עשר דקות הרכב כבר לא היה שם, ומהמשטרה הגדילו לעשות והתקשרו אלי כדי לוודא שהבעייה טופלה. האמת? הופתעתי לטובה. 

הבוקר הספקתי גם להיפגש עם 'מחברת' וגם להקפיץ את החתולה ל' לחיסון השנתי שלה. 

מאז שהתחלתי לטפל בחתולים אצל הוטרינר המקומי שנמצא כאן מעבר לפינה, הכל מאד פשוט (וגם זול). הוא בדק את ל' בצורה מאד יסודית ודיווח שהיא נראית לו במצב מצוין. לא רע לחתולה בת מעל ל-13. 

עם 'מחברת' נפגשתי לשם שינוי ליד איזו עגלת קפה, מהסוג שהתחילו לפעול ביישובים שבסביבה מאז הקורונה. הרעיון מאד נחמד, הביצוע קצת פחות התאים לי. הישיבה בחוץ, או על ספסלי פיקניק ללא משענת (וזה קשה לי) או על כסאות מאד לא נוחים (אותו הדבר) ולא כל הזמן הצלחנו למצוא צל. משום מה הם שמו מוסיקה רועשת שגם לא היתה לטעמי. והאמת שגם הקפה לא היה משהו. בקיצור - לא נחזור לשם. 

בין לבין חיכיתי שעה בטלפון בשיחה עם איזה בנק, ששלח לי הודעה על איזה חשבון רדום ש"לא בשימוש מעל לשנה" שקיים על שמי מלפני הנישואים וכלל לא ידעתי על קיומו. כמובן שאחרי המתנה של שעה התברר שהם לא יכולים בכלל לדבר איתי כי אין להם מספר טלפון מעודכן שלי, ולכן לא יכולים לשלוח לי קוד אימות כדי לוודא שאני זו באמת אני. בקיצור - הם אמורים לחזור אלי כדי שאגלה אם בכלל יש לי כסף בחשבון הזה. 

מחר, אם לא יצוץ משהו בלתי צפוי, קבעתי להיפגש עם 'ביוכימיה'. 

בסוף השבוע T חוגג יום הולדת ואין לי מושג איך לחגוג לו. אין לי שום רעיון. והוא עצמו לא משתף פעולה, לא עושה עניין מיום ההולדת שלו. אולי אדבר על זה עם 'שותפנו' ו'שריתה'.....

ונקווה שהשקט אכן יישמר. 

על הורים וילדים ונכדים וספרים ובנקים ועוד עניינים...ושוב האופנוע

ב"יום השיבושים" בשבוע שעבר יצא הגורל והיה לנו תור בתל אביב באיזה משרד ממשלתי.

בלית ברירה הסכמתי שוב לרכב לשם על האופנוע, לא לפני ש-T הבטיח "להתנהג יפה". 

בסופו של דבר הוא באמת התנהג יפה, והצלחנו להגיע ליעדנו די מהר, למרות החסימות והפקקים, וגם התור עצמו הלך די מהר ודי חלק - בניגוד למה שהייתי מצפה ממשרד ממשלתי. הבעיות התחילו בדרך חזרה הביתה. 

בשלב הזה כבר כמעט כל כיוון שניסינו לנסוע בו היה חסום ו/או פקוק, ולמרות שהיינו על אופנוע, שלכאורה יכול לעבור בין טורי המכוניות, לא באמת היו "טורי מכוניות" - זה דמה יותר לעדר צפוף שפשוט לא ניתן היה להשתחל או לתמרן דרכו. 

בנוסף היה חם מאד - היינו עם הז'קטים הממוגנים של האופנוע - והרגשתי את הזיעה מטפטפת לי מתחת לחולצה. 

באותו היום גיליתי שלא פחות קשה מלנסוע במהירות מטורפת על אופנוע, זה לשבת על אופנוע שעומד בפקק. כמה ימים אחרי כן עדיין כואבות לי עצמות האגן. אבל היי, לפחות T התנהג למופת. ולמרות כל הפקקים וכל החסימות הצלחנו להגיע הביתה ממש מהר. כל הסיבוב מרגע שיצאנו מהבית ועד שחזרנו אליו ארך פחות משעתיים. מרשים ביותר. 

בחמישי בבוקר התקשרה בתי עוד לפני שאכלנו את ארוחת הבוקר, אחרי חדר הכושר. היא שאלה אם יש ארוחה השבוע. צחקנו קצת על חשבונה (אחרי שסיימנו את השיחה), כי בדרך כלל אנחנו שואלים אותם כבר ביום רביעי אם הם באים בששי, כדי לדעת מה לקנות בסופר. בדרך כלל אנחנו צריכים לשאול כמה פעמים עד שאנחנו מקבלים תשובה. הפעם שכחנו לשאול ובפעם הראשונה בחייה, הילדה התקשרה. זה היה נחמד אבל זה גם הצחיק אותנו. אז כן, אמרנו לה, ברור שיש ארוחה. 

T התעלה על עצמו (אם זה בכלל אפשרי) והכין גם דגי לברק שלמים (יותר גדולים מזה שקיבלתי שבוע קודם במסעדה), גם כבד עוף מטוגן, גם עוף בתנור עם תפוחי אדמה ובטטות, גם ניוקי בולונייז וגם כל מיני סלטים. והייתה גם פסטה "רגילה" עבור הילדים שלא אוכלים ניוקי. 

למותר לציין שהניוקי חוסל, אמנם, אבל מכל השאר הדברים נשארו שאריות, ואני בספק אם נספיק - T ואני - לאכול את הכל עד סוף השבוע. אני אכלתי רק מהדגים, הסלטים וטיפה מהניוקי - אז מצפה לטעום היום קצת מהמאכלים האחרים. 

הנכדים לא נשארו לישון כי חכמוד לא הרגיש טוב. לא ברור מה יש לו, אבל זה התחיל במהלך החמסינים הקשים של השבוע - והתופעות היו כמו אלרגיה - גירוד ועקצוץ באף ובגרון - וגם עייפות גדולה. זה גם קרה אחרי שהוא היה במבדקים בחטיבת הביניים - הוא מנסה להתקבל לכיתה מיוחדת (נדמה לי שקוראים לזה "נחשון"). ובאותו הערב גם יצא למסיבת בת מצווה שהסתיימה מאוחר. כן, הוא כבר בגיל הזה שיש מסיבות בת מצווה לבנות הכיתה. בקיצור הילד שפוך, אכל אמנם יפה בארוחה אבל נרדם אחרי כן על הספה עד שהם נסעו הביתה.

השבוע פורים והם יוצאים לחופשה ברמת הגולן. מקווה שמזג האוויר יאיר להם פנים. ושחכמוד ירגיש טוב. 

בשבוע הבא היא תחגוג יום הולדת ואני כבר חושבת איך ומה לחגוג לה......אחרי שיום הולדתה ה-40 השתבש במיליון דרכים שונות, הייתי רוצה שהשנה - למרות שזה לא עגול - זה יהיה יום הולדת קצת יותר מוצלח. 

אני מתקדמת בספר EVERY LITTLE SIGN של Michele Pace ודי נהנית ממנו. 

בינתיים קרה הלא ייאמן ואמא הסכימה לנסות לקרוא ספר בטאבלט. בהנחייתי אבא הוריד לה אפליקציה ונתתי לה בינתיים את המשתמש שלי, והמלצה על ספר, והולך לה לא רע. היא אפילו מציינת את היתרונות של קריאה בטאבלט על פני קריאה על ספר מנייר, שהיא כל כך רגילה ואוהבת. אני שמחה כי כך נפתחת לה אפשרות גישה להרבה מאד ספרים בלי שנצטרך לקנות לה או להשאיל לה. 

הורי נכנסו קצת ללחץ כי קיבלו הודעה מאחד הבנקים (האמריקאים) שבו הם מחזיקים את החסכונות שלהם, שהוא עומד להיסגר ועליהם להעביר את כספם לבנק אחר. זה באמת מעצבן ומלחיץ כשדבר כזה קורה אבל בסך הכל יש להם זמן לעשות את כל ההעברות ולהודיע לכל מי שצריך לגבי החשבון החדש, ומזל שאבא מיומן גם במחשב ובביורוקרטיות השונות וגם בכל העניינים הפיננסיים שלהם, ונראה כרגע שהם מסתדרים עם זה יפה בכוחות עצמם. אני כמובן התנדבתי לעזור כפי יכולתי, וכרגע העזרה שלי מצטמצמת להדפסות וסריקות של מסמכים עבורם. 

אבא תמיד שיבח את הבנק הזה שהוא נותן את הריבית הטובה ביותר, אבל עכשיו חשבתי לעצמי שאולי הבנק הזה נתן ללקוחותיו תנאים כל כך טובים ש....בסוף הוא נאלץ להיסגר? מה שמחזיר תמיד את השאלה עד כמה הבנקים צריכים להרוויח כדי שכספינו יהיה בטוח. 

אני מניחה שהערב נצא שוב להפגנה, אבל לא בטוחה אם נסע שוב לקפלן (ואז זה יצטרך להיות על האופנוע) או לאחת הערים הקרובות יותר לכאן. וזה כל מה שאני מתכוונת לכתוב על המצב הפעם. 

עדכונים שוטפים

הכתף ממשיכה להשתפר, גם מבחינת כאבים גם בטווח התנועה.
פה ושם יש כאב עמום, ואני מקפידה על תרגילים קטנטנים כדי להזרים את הדם במפרק ולחזק מעט את השרירים שמסביב.
לא מתקרבת עדיין לתרגילים שהייתי עושה עד עכשיו באופן קבוע.
הכאב היה כל כך בלתי נסבל בשיא של הדלקת שאני מודה שאני פשוט מפחדת לחזור למצב הזה.
אז לאט לאט.
קיבלתי דיקור בכתף ועיסוי עמוק בצוואר ובשכמות (ובשאר הגוף) ביום שני, ונראה לי שזה היה ממש טוב. אולי אצליח להגיע אליה עוד כמה פעמים לפני הטיסה לדרום אפריקה בסוף החודש.

T מכר את הרכב שלו - אחרי שהיה במשרד הפנים ובנוסף לתעודת הזהות הביומטרית שתגיע במשלוח, קיבל לבקשתו גם תעודת זהות רגילה זמנית במקום ונסע מיד לפגוש את הקונים ולקבל את צ'ק המימון שלהם בבנק הדואר. הרכב נמסר והסאגה הזאת הסתיימה. כמעט.

כי עכשיו היה צורך להפקיד צ'ק.
גדול.
באפליקציה זה מוגבל לסכום של 20,000 ש"ח לצ'ק, ובמכונת הצ'קים בבנק - למרות שלכאורה ניתן היה להפקיד בה - בהתחלה המכונה לא הצליחה כמה וכמה פעמים לקרוא את הצ'ק, ובסוף כשהיא כן הצליחה, ההפקדה נדחתה בגלל שהסכום היה גבוה מ-50,000 ש"ח.
כתוב שלא ניתן להפקיד צ'ק מעל 50,000 ש"ח בחשבון של מישהו אחר, אבל אנחנו ניסינו להפקיד בחשבון שלנו. אז מה נסגר?
הבוקר T הלך לבנק (שכבר אין בו כספרים לשירות הקהל) לנסות לראות איך לעזאזל מפקידים צ'ק בגובה כזה. הפקידה שהוא ניגש אליה לא האמינה שהוא לא הצליח להפקיד במכונה, ויצאה איתו "להוכיח לו" שהוא טועה. גם היא לא הצליח בשום צורה, כמובן, ובסוף היא נכנעה ולקחה את הצ'ק אליה לעמדה להפקיד בעצמה. גם היא לא הצליחה עם קורא הצ'קים שלה, ובסוף ביצעה את ההפקדה ידנית. לא ייאמן - עמלות הם גובים כרגיל, אבל שירות הם נותנים פתות ופחות. כמובן שהוא התעקש איתה לא לגבות עמלת פקיד כי הוא אמור היה לבצע את ההפקדה באופן אלקטרוני, וזו לא אשמתו שזה לא הצליח. בכל מקרה כבר קיבלתי הודעת טקסט מהבנק שהצ'ק הופקד בהצלחה.
נמאס מהם כבר.

נמאס גם מהמועצה, ששוב דחתה את הערעור (השני) שלנו על הדו"ח (כשהפעם צירפתי אסמכתאות שהתרעתי שלא פונה הגזם במועד וקיבלתי אישור בכתב על כך).
פניתי דרך האתר של המועצה לקבלת חוק העזר העירוני, אם קיים, שמפרט מה כלול ומה לא כלול ביום איסוף הגזם.
איש לא חזר אלי. מאז ה-28/11.

בכפר סבא, למשל, ראיתי שכלולות "גרוטאות". ביישוב שלנו לא כתוב בשום מקום מה כלול. יש קישור מהאתר של המועצה שלנו לאתר של משרד הפנים, השלטון המקומי, שם יש איזשהו חוק עזר אודות "פינוי חפצים מיושנים" שאמור אולי לפרט את העניין - אבל יש קישור לקובץ מסוג ashx ואין לי מושג באיזו תוכנה ניתן לפתוח אותו. מישהו יודע?

מצאתי אפליקציה של המועצה והורדתי אותה, ופתאום שלשום קיבלתי ממנה הודעה שהדיווח שלי מה-14/11 (על אי פינוי גזם בזמן) טופל, וביקשו חוות דעת על אופן הטיפול.
זו היתה הזדמנות עבורי לכתוב להם שהפינוי אמנם בוצע, אבל בכל זאת קיבלתי דו"ח וביקשתי שהפקחית תיצור איתי קשר והיא לא חזרה אלי מעולם.

אתמול בבוקר התקשרה אלי המנהלת של הפיקוח במועצה. כל מה שהיא רצתה הוא לסגור את הפנייה הזאת שלי, בה כתבתי שהמפקחת לא חזרה אלי. היא סרבה לומר לי מה כלול בפינוי הגזם, היא טענה שמרגע שהגשנו ערעור אין לה כבר מה לדבר איתי כי זה עבר לטיפול התובע, היא היתה לא שירותית לחלוטין. ממש לא היה עם מי לדבר.
איחלתי לה יום נפלא וסגרתי את השיחה.
מתוסכלים, אנחנו כותבים עכשיו מכתב לראש המועצה...............לא יודעת איך זה ייגמר.

בתי יצאה היום לארבע ימים לסדנת יוגה ליד ים המלח.
כל כך שמחה בשבילה שלקחה לעצמה כמה ימי חופש, היא לא עושה את זה אף פעם.
חתני הודיע שיגיע אלינו עם הילדים בששי,  כי הקטנטנים לא ויתרו על ארוחת ערב ושינה אצל סבא וסבתא.
מתוקים שלי.

אתמול נפגשתי עם 'מחברת' שנמצאת כרגע בתקופה טובה, גם מבחינה אישית וגם אולי מצאה עבודת ניהול במשרה חלקית - בקליניקה הפרטית היא לא מצליחה לקבל מספיק מטופלים כדי להתפרנס כמו שצריך. היא התחילה להתאמן בשיטת סאטיה אצל מאמנת שהמלצתי עליה, לא כי אני מכירה אותה אלא כי חברות טובות שלי מאמנות המליצו עליה בחום. מצד אחד האימון הולך ממש טוב והיא מרגישה שזה שונה מכל טיפול פסיכולוגי שהיא עבר אי פעם, ושדברים משתנים ומשתחררים אצלה. מצד שני היא כל הזמן חושבת מתי להפסיק.
זה מבאס אותי, כי אני יודעת שיש תהליכים שלוקחים זמן באימון כמו בטיפול, והעובדה שיש שיפור לא אומרת שהעבודה הסתיימה. אבל כמובן זכותו של כל אחד להחליט מתי להתחיל ומתי להפסיק טיפול או אימון, ואף אחד מבחוץ לא יכול להכתיב זאת.

מה שמחזיר אותי לעצמי, אם ומתי אחזור להתאמן. זה לא שיש עניינים דחופים על הפרק, והאמת היא שאני רואה שיש לי את רוב הכלים להתמודד בשלווה וברוגע ביום יום עם כל מה שקורה לי במציאות.......ועדיין אני יודעת שכשאני עם עצמי אני במעגל סגור, ולא תמיד רואה את כל הזוויות, ולא תמיד חושבת על כל האפשרויות....כאשר אני מול מאמן הדו שיח מעלה דברים שלא היו עולים לי כשאני לבד. והעלאת זיכרונות מתוך תחושות ופעולת הפירוק שלהם תמיד משחררת דברים שלא הייתי מגיעה אליהם בעצמי.............
אולי באמת סוף סוף ארים טלפון - למי? - ואקבע.
בעצם, כשאחזור מדרום אפריקה.........

אנחנו טסים בסוף החודש לחודש ימים. שבועיים בדרום אפריקה, שבועיים במאוריציוס.........
זה קצת ארוך, האמת. אבל מקווה שיהיה כיף. 

סופ"ש של מנוחה

סוף שבוע של מנוחה....יחסית.
בלי נכדים.
בלי אירוח של ארוחת ששי.
בלי טיול נשים.
בלי יום הולדת הפתעה לאמא של גיסתי (תכל'ס, שמחה מאד להתחמק מזה).
בלי קאנטרי או התעמלות בכלל.

אבל את מטלות הבית אני עושה די כרגיל, כולל כביסות וקיפולים, ואפילו קפצתי עם T לוטרינר לחסן את החתולים אתמול.
זה לא מאמץ גדול, ורציתי לעשות V על המשימה הזאת כבר.

סיימתי את "המנהרה" של א.ב. יהושע, מתענגת על כל מילה ועל כל ניסוח ועל כל משפט.
וגם על מערכות היחסים השונות הנרקמות בין הדמויות, הראשיות והמשניות כאחד.

דווקא אצל יהושע, שאמנם כותב סיפורים אישיים מאד אבל בפועל מתכוון (כנראה) גם לדברים לאומיים חברתיים פוליטים ואחרים, אני מצליחה להיכנס לתוך העלילה ולהרגיש את הדמויות ולהזדהות. הדמויות שלו מרגישות לי אנושיות מאד, אמיתיות מאד, ואני מצליחה להתחבר אליהם.
הסוף היה מוזר אבל כשאני חושבת על זה - איך הוא כבר יכול היה לסיים עלילה כזאת?
לא אביא כאן ספוילרים, מי שאוהב את הכתיבה שלו אבל התאכזב מהספרים האחרונים שלו - ממליצה בחום על הספר הזה.

רציתי להביא כמה ציטוטים כמו שעדה עושה לפעמים, אבל היה לי קשה לבחור.
יש פה הרבה מטעמים.
ואם אני תמיד אומרת שעבורי, להיכנס לחנות ספרים או לספריה זה כמו להיכנס לחנות ממתקים - הרי שיהושע הוא טבלת שוקולד עסיסית במיוחד. עבורי, כמובן. רק על עצמי ועל הטעם שלי לספר ידעתי.

לא קשור לכלום אבל חייבת לומר מילה קטנה על ה...בנקים.
אני גרה ביישוב קטן שמוקף ביישובים קטנים אחרים, ובכל אחד מהם (כמעט) יש לפחות סניף בנק אחד, כזה או אחר.

בשנים האחרונות אין לי מושג מה עושים הסניפים המקומיים האלה, כי דבר אחד בטוח הם הפסיקו לעשות: להעמיד כספרים שישרתו את הלקוחות.
יש סניף, יש עובדים, אבל אין עמדות שבהם ניתן לקבל שירות של בנקאי.

במקרה הטוב, יש מדריכ/ה  שמנסה לעזור ללקוחות המבולבלים להיעזר באמצעי השירות העצמי, שלעיתים פועלים באופן תקין והרבה פעמים תקולים.

ביישוב שלי סגרו לאחרונה את הסניף של אחד מהבנקים הגדולים.
ביישוב לידי סוגרים בימים אלה סניף של בנק אחר.
כלומר בכל אחד מן היישובים האלה, נותר סניף אחד של בנק אחד, לא אותו בנק.

והיום - כן ממש היום - גילינו שעוד שירות נלקח מאיתנו: האפשרות להפקיד המחאות במעטפות באמצעות חריץ ה"חיש בנק" או איך שכל בנק קורא לזה.
כלומר - לא רק שאין כספרים, הולכים ומתמעטים גם האמצעים בשירות העצמי.
והעמלות? חלילה, הן לא מתמעטות. לעולם.
אז נכון שאיננו משלמים הרבה עמלות, כי גם איננו מבצעים הרבה פעולות - אבל כל העניין הזה מאד מאד מקומם.

T נסע לקאנטרי, בלעדי, ואני (אשת חיל מי ימצא) הכנסתי עוף ובטטות לתנור, כי אין דבר טוב יותר אחרי פעילות גופנית מלחזור הביתה לניחוחות של ארוחת צהריים טובה.

לצערי, כיוון שדי הוּצֵאתִי לגמלאות מהמטבח, מאז ש-T חצי-יצא לגמלאות בעצמו, אני קצת חלודה, והצלחתי לחתוך את עצמי פעמיים במהלך הבישול הפשוט הזה 😳. לא נורא, לא חמור.

בסך הכל אני מרגישה יותר טוב, המעיים בסדר, נראה לי, ויש רק כחכוח מטריד שאני מקווה שלא יתפתח יותר מדי בדרכי הנשימה העליונות.....יאללה, להחלים לגמרי וזהו!

יפן - קְיוֹטוֹ (KYOTO) - היום השני והשלישי

ביום השני שלנו בקיוטו ירד בבוקר גשם.
כרגיל לא הסכמנו לתת לזה לקלקל לנו - אבל די מבאס לראות מקדשים וגנים בגשם..... 😧

זו הפגודה במקדש טוג'י (Toji temple).
בתוך המקדש לא נתנו לנו לצלם.....העניין הזה חזר על עצמו בחלק גדול מהמקדשים.

אז נסענו לתחנת הרכבת בקיוטו - שהיא אתר תיירות אדריכלי בפני עצמו.

ושם גם מצאתי סוף סוף סניף של "מיסטר דונאט" ש-the narrator החביב המליץ עליו בחום

בסוד אגלה, שלא נפלנו מהדונאטס האלה. יש איזו מאפיית דונאטס במיאמי (בעוונותי לא זוכרת את שמה), שקלקלה לי לעד את טעם הדונאט בכל מקום אחר בעולם........(מרוב שהיה טעים). וממילא עדיף שלא אוכל דונאטס....זה לא בתפריט שלי.

הגשם פסק מעט אז המשכנו למקדש נישי הונגנג'י (Nishi Honganji temple)

מעבר לארכיטקטורה היפה, הגנים המהממים, וההדפסים היפהפיים (שאותם אסור לצלם) בתוך המקדשים - מה שמשך את תשומת לבי במיוחד הם היפנים עצמם.
המקדש הזה (כמו רבים בקיוטו) נמצא ממש בתוך העיר. לפעמים לא רחוק מבתי ספר, בתי עסק, בתי מגורים.
ואנשים עוברים במקדש בזמנים שונים במהלך יומם, מברכים, מתפללים, קונים פתקית מזל.....כחלק משגרת יומם.

ביומנו השלישי בקיוטו החלטנו לצאת אל מחוץ לעיר לבקר בארמון הימג'י (Himeji castle), שנבנה ב-1333 וכמובן חודש כמה וכמה פעמים מאז, לאחרונה לפני חמש שנים. באורח פלא הוא שרד רעידות אדמה והפצצות מאסיביות במלחמת העולם השנייה, והוא באמת אחד מהארמונות היפים ביותר ביפן.

הכניסה לארמון נתקלנו לראשונה בשלט הזה - שאוסר על רחפנים. די משעשע.....

גם להימג'י ובחזרה תפסנו רכבת מהירה שינקנסן - והתענגנו על הקלות שבה אפשר להתנייד ביפן.

אבל כרגיל, יפן זו ארץ של ניגודים - ולעומת היעילות של השינקנסן, ורשת הרכבות, התחתיות והאוטובוסים, פגשנו בחלמאיות של הבנקים שם.

ככלל כמעט שלא ראינו סניפי בנק ביפן, בטח לא בכמות שאנחנו מורגלים בה כאן. גם בכספומטים לא נתקלנו.
אחת הסיבות העיקריות לכך היא שהיפנים מקבלים את משכורתם במזומן פעם בשבוע, ומתנהלים כמעט אך ורק במזומן.
עכשיו התחילו בחלק מהמקומות להיכנס לשימוש גם כרטיסי אשראי אבל לרוב האנשים וברוב העסקים זה עדיין לא נכנס.

ובכן, החלטנו שאנו רוצים להחליף כסף - מאירו ליין. והימג'י בדרך חזרה לשינקנסן מהארמון מצאנו סניף בנק ונכנסנו.
הסניף היה ריק מלקוחות ובכל זאת התעקש הפקיד בכניסה לשאול למטרת ביקורנו, להוציא לנו פתקית לתור הרצוי במכונה שבכניסה (אי אפשר בלי מכונה), והורה לנו לשבת בכורסאות הנוחות להמתין שמספרנו יעלה בתור.
ברור שמספרנו עלה מייד - הרי היינו יחידים בסניף - וניגשנו לפקידה שכמובן לא ידעה כמעט אנגלית.
כשהיא הבינה שברצוננו להחליף כסף היא פנתה למדף שמאחוריה ושלפה קלסר גדול ומרופט, דפדפה בו כמה דקות, ואז ביקשה את הדרכון שלי.

לאחר עוד כמה דקות דפדוף בדרכון, היא חיפשה קלסר גדול מרופט נוסף, וחיפשה בו דקות ארוכות עד שהיא מצאה את ישראל.
בשלב זה נענו באי נוחות בכסאותנו (והבטנו בעצבנות בשעון, כדי לא לפספס את השינקנסן שלנו בחזרה לקיוטו) אבל עדיין המתנו בסבלנות.

היא ביקשה לדעת כמה כסף ברצוננו להחליף, והחווירה כששלפנו את שטרות האירו (מאה שלושים אירו) שלא היו לה מוכרים.
מסע נוסף אל המדף שמאחוריה הוליד קלסר גדול ומרופט שלישי, שם היא עברה על כל שטר (של מאה, של עשרים, של עשר) ובחנה את ההנחיות שהיו כתובות לה, כיצד לבדוק אם השטר חוקי או מזויף.

בשלב הזה T כבר התרגז, הצביע על השעון ואמר לה "שינקנסן, שינקנסן" כדי להבהיר שזמננו קצר. זה היה יותר מרבע שעה מרגע שהתיישבנו. בסך הכל כדי להחליף מאה ושלושים יורו ליין.
הפקידה הצליחה לומר שזה ייקח עוד כעשר דקות, ואז החלטנו שזה לא כדאי - ביקשנו את השטרות שלנו בחזרה ויצאנו מהסניף.
בעת הנסיעה בשינקנסן קראנו באינטרנט שאחרי שהיא היתה מאשרת את עיסקת ההחלפה, היא היתה צריכה לקבל עוד כחמש חתימות בסניף מחמישה פקידים/מנהלים נוספים. מזל שיצאנו.

במקום זה, בהנחיית הגוגל, נכנסנו למלון ששכן מעל לתחנת הרכבת בקיוטו, ביקשנו בקבלה להחליף כסף, ופקיד אדיב הפנה אותנו למכונה (איך לא?) שעמדה בלובי למטרה זו.
תוך פחות מחצי דקה הכנסו את שטרות האירו וקיבלנו יין יפניים. כל כך פשוט!!!!!

טוב, יצא לי כבר פוסט ארוךךךךךךךךךךךךךךךךךך אז המשך יבוא! חג שמח ומועדים לשמחה 😊

וגם כאן