‏הצגת רשומות עם תוויות אימון עצמי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אימון עצמי. הצג את כל הרשומות

יום שני, 8 בפברואר 2021

השרביט החם - געגועים לאוכל של ילדותי

אוכל.

זה נושא שיכול להזין אינסוף פוסטים. והגעגוע למאכלים של הילדות, מיד מעלה המון זכרונות, חלקם מעלים חיוך וחלקם חונקים את הגרון בדמעות.

את הרעיון לנושא השרביט החם השבוע קיבלתי מטליק, אז תודה רבה טליק.

כאשר אני נזכרת בילדות שלי בהקשר של אוכל, הדבר הראשון שעולה הוא שכילדה הייתי אכלנית ממש גרועה. זה היה ממש עניין, כי הייתי חולנית מאד והיה שלב שרופאת הילדים אמרה לאמא שלי להאכיל אותי בכוח. 

נו, טוב, זה כמובן לא עבד (ואמא שלי מכה על חטא על זה עד היום). זוכרת שקיבלתי ברזל ומולטיויטמין מגיל די צעיר. 

ובכל זאת, ולמרות זאת, יש לי זכרונות ממש טובים ממאכלים מסוימים של הילדות. 

אוקיי, אז נכון שרובם ככולם ממתקים. 😉

כן, בעיקר אהבתי ממתקים, וכיון שלא היתה "מגירת ממתקים" בבית, כאשר כבר היתה לי גישה לסוכר אז לפעמים פשוט נסחפתי.

למשל זוכרת את הפעם ההיא בגיל 8 שהייתי בקיטנת י.מ.ק.א בחופש הגדול, והיה לי כסף לאוטובוס (עשרים אגורות כדי לקחת את קו 19 עד לבית בקרית יובל), אבל אבא שלי אמר שהוא יאסוף אותי בסוף היום אחרי העבודה. אז בזבזתי את כל הכסף על ממתקים במזנון. ואז הודיעו לי שאבא התקשר מהעבודה והודיע שלא יוכל לאסוף אותי בסוף, ושביקש שאסע לבד באוטובוס. ולא נשאר לי כסף. לוויתי מחברה שגרה קרוב לי.מ.ק.א ולקחה אותי אליה הביתה כדי לבקש מהוריה. היה לי כל כך לא נעים.

או פעם אחרת, כבר כשגרנו בארצות הברית והיינו בחופשה עם כל המשפחה המורחבת - דודים ובני דודים - וקנו לכולנו "שערות סבתא". אף אחד מהילדים לא הצליח לסיים את שלו, לא אחי ולא בני הדודים שלי. הם כולם נתנו לי את שלהם, ואני סיימתי את של כולם. אני מתביישת לספר את זה אפילו. 

אז למה אני מתגעגעת?

היה משקה שוקו אלוהי שקרובי משפחה היו שולחים לנו מארגנטינה שקראו לו "טודי"

זוכרת לחמניה עם גבינה לבנה 9% וזיתים שהיו מכינים לי לפיקניקים או לטיולי בית הספר.

לטיולים היו גם לפעמים שולחים אותי עם עוף קר (מכובס, כזה של המרק) עטוף בנייר כסף. 

וואי, אילו זכרונות נהדרים מעלים בי המאכלים הפשוטים האלה עכשיו.

מה עוד?

בארוחות חגיגיות ונדירות סבתא שלי היתה מכינה ניוקי או פיצה (עם בצק עבה) הרבה לפני שבארץ בכלל הכירו את האוכל האיטלקי. ולפני שעברנו לארה"ב והכרנו שם את הפיצות דקות הבצק.

באופן כללי מרגע שסבתא שלי עברה לגור איתנו (בהתחלה יחד עם סבא שלי, שחלה בסרטן, ואחרי שהוא נפטר היא פשוט נשארה אצלנו), היא לקחה פיקוד על כל נושא הבישול (והכביסה, גיהוץ, תפירה וסריגה, וכמובן שמירה עלינו הילדים).

שוב נזכרת בקיטנת י.מ.ק.א הנהדרת, שבאחת השנים נושא הקבוצה שלי בקיטנה היה יפן. מאז כל דבר יפני עניין אותי, ובלי שאי פעם נחשפתי לאוכל יפני באותן שנים, התחלתי לאכול אורז עם סלט כי זה מה שהבנתי שהם עושים. שנים אחרי כן הבנתי איזה אורז הם אוכלים ועם אילו ירקות הם מערבבים אותו. ועדיין אני אוהבת אורז מעורבב בסלט ישראלי טרי. מצחיק.

כשעברנו לארצות הברית היינו, תמיד עם המשפחה המורחבת, יוצאים בימי ראשון לפארקים הענקיים שם ועושים על האש. הטעם (ובעיקר הריח) של הסטייק או ה"פולקע" של הברביקיו בפארק צ'אטסוורת' עדיין מעורר בי זכרונות ילדות נעימים (וגם את בלוטות הרוק).

בקיטנה אחרת - בארצות הברית - זו של תנועת ה"צופות" (girl scouts) למדתי לאהוב תירס עם חמאה שהוכן על מדורה.

בכלל, המאכלים בארצות הברית היו קצת אחרים. הארטיקים נראו אחרת והיה להם גם טעם שונה.

ושוב מהילדות בירושלים מתגעגעת לסוכריות הגומי יין, שלולא ידעתי כמה הן מזיקות, משמינות וחסרות כל ערך תזונתי הייתי ממשיכה לזלול מהן גם היום


או את הקרמבו, שהורי קראו לו "גלידת חורף" כי האמינו שאתקרר אם אוכל גלידה בחורף. 


ואת הארטיק המקורי עצמו, שהייתי קונה עם חברות בחנות על רחוב בורוכוב בעשר אגורות

אז אולי קצת עצוב שרוב זכרונותי וגעגועי לאוכל ילדות הם בכלל לממתקים........אבל וואלה - זה מה שהיה. 

אז אני נזכרת בילדה שהייתי, שאהבה מתוק ולא ממש אהבה אוכל, והיתה עצובה חלק גדול מהזמן, וגם חיה חלק גדול מהזמן בפחד מכל דבר ומכל אחד. 

אני מחבקת את הילדה הזאת, הילדה שהייתי.  אני אומרת לה שהיא בסדר גמור, ושאני אוהבת אותה בדיוק כמו שהיא, ושאני לא אעזוב אותה בחיים.

יום שבת, 16 בינואר 2021

יחסים לפני תוצאות (2)

באחד מימי השבוע שלח לנו בוואטסאפ 'שותפנו' צילום מסך של שני חשבונות ארנונה של דירה שיש לנו בעלות משותפת עליה, איתו וגם עם עוד חבר, נקרא לו ה'אדריכל'. נדמה לי שהדירה הזו היתה השקעת הנדל"ן הראשונה של T ושל 'שותפנו' מרווחי החברה, אי אז לפני כחמש עשרה שנים.

"מה הוא רוצה לומר לנו עם חשבונות הארנונה האלה?" תהה T, ואני הגדלתי את התמונה וראיתי שמדובר בחשבון על שם דיירת חדשה, ש'שותפנו' חתם איתה חוזה לא מזמן. ועוד ראיתי שהחשבון ישולם, כרגיל, דרך הוראת הקבע שיש לנו, מהחשבון המשותף שאנחנו מחזיקים. לכאורה הכל בסדר. אז למה בכל זאת שלח?

ובאמת זה מה ש-T שאל בוואטסאפ, "מה הבעייה?"

"אבקשך להעביר את הארנונה על שמנו ולא על שם המחזיק." הוא כותב. "שני חשבונות אלה לא שולמו."

נדמה לי שכבר סיפרתי כאן שאני סוג של "המזכירה" של החברה המשותפת שלנו, וגם בדברים שלא קשורים לעבודה אני עושה את רוב עבודת הביורוקרטיה, תשלומים, בנקים וכל הקשור לטכנולוגיה. אני רגילה שהוא מבקש דברים כאלה, אני עושה אותם בשמחה, אבל לא הבנתי לגמרי מה הוא רוצה הפעם.

"זה בסדר שהחשבון על שם הדיירת" כתבתי לו. "יש הוראת קבע והחשבון ישולם דרך כרטיס האשראי מהחשבון המשותף שלנו". 

בעליל לא מרוצה מהתשובה שלי, 'שותפנו' כתב "אבל החשבונות לא מגיעים אלי, וזה לא טוב לנו, בגלל התחשבנות עם 'האדריכל'." ואחר כך הוסיף "וגם לא ראיתי שירד בכרטיס אשראי. אולי טועה."

בתיאוריה, זה היה אמור להיות המקום שבו אני עוצרת, נושמת, מנסה להבין מה בעצם הוא מנסה לומר או לבקש, ומה בדיוק מפריע לו. בפועל מה שקרה הוא שנלחץ אצלי הכפתור האוטומטי של "היה לי תפקיד לעשות, משהו לא בוצע כמו שצריך, באים אלי בטענות, מאשימים אותי במשהו" - שהאמת שזה כפתור שכבר כמעט לא נלחץ אצלי בשנים האחרונות. עשיתי על זה עבודה עם המאמן שלי   ושחררתי הרבה מאד מהמנגנון הזה, אבל הנה פתאום הוא הופעל מחדש. 

כאשר מתעורר מנגנון אוטומטי כזה, קודם כל אני נבהלת, כי הגוף שלי מרגיש שמאשימים אותי במשהו, ובגוף שלי כשמאשימים אותי זה מסוכן לי. ואז כל מה שאני מנסה לעשות הוא לתקן, לסדר, לפעול - כדי שיפסיקו להאשים אותי במשהו. כדי "להיות בסדר".

במקביל, מתעורר בי איזשהו תסכול, ובמנגנונים האוטומטיים שלי תסכול מהר מאד מיתרגם גם לכעס. 

כי אני מסתכלת שוב בצילומי הארנונה שהוא שלח לי, וכתוב במפורש שהחשבון יוצג לחברת האשראי בסוף חודש ינואר. וזה כתוב באדום, כדי שיבלוט. וכן, זה ברור שהוא לא יכול לראות שזה ירד בכרטיס האשראי, ראשית כי זה עדיין לא ירד, ושנית כי הוא היה זה שביקש שרק לנו יהיה כרטיס אשראי בחשבון הזה המשותף, ולכן רק אנחנו יכולים לצפות בפירוט החיובים שלו. 

ובאותם רגעים בכלל לא חשבתי על כך, שהיה זה הוא שהכניס דיירת חדשה, והוא היה זה שחתם איתה על חוזה, והוא היה זה שבטח אמר לה שאם היא תיגש עם החוזה לעיריה, היא תוכל לקבל תו חניה - וזה היה מה שגרם לכך שהדירה נרשמה בארנונה על שמה, במקום על שם הבעלים (אנחנו, הוא ו'האדריכל') כפי שהיה עד כה. אז בעצם כל שהיה עליו לעשות, במקום לפנות אלינו, במקום לשלוח אלינו את החשבונות האלה, הוא להרים בעצמו טלפון לעיריה. כי שום דבר ממה שקרה לא היה קשור בכלל אלינו.

אבל בניגוד למנהגי בשנים האחרונות ואיך שאני גם מנסה ללמד את המתאמנים שלי, לא עצרתי לרגע לנסות להבין מה עובר עליו כרגע.

ולא ידעתי (כי הוא לא אמר), שהוא היה בדיוק באמצע קניות בסופר כשהדיירת שלחה לו צילום של החשבונות האלה. ובין אם גם הדיירת לא שמה לב שזה משולם בהוראת קבע, והרי בחוזה כתוב ששכר הדירה כולל ארנונה ומים, ובין אם היא פשוט רצתה להיות בסדר ולוודא שיש לו תיעוד של החשבונות, זה הפריע לו באמצע הסופר, והוא לא הבין למה זה קורה. וזה הלחיץ אותו.

ולא ידעתי בכלל, שעד כה הוא קיבל את החשבונות האלה בדואר אליו הביתה, ותייק אותם כדי להתחשבן, כפי שהוא נוהג לעשות מעת לעת עם 'האדריכל' על כל ההוצאות שלנו על הדירה הזאת. לא ידעתי, כי במקביל לכך אנחנו מקבלים את החשבונות האלה בדוא"ל. והם מתויקים אצלי בגוגל דרייב, בתיקייה שמשותפת איתו.

וכיון שלא ידעתי שהוא בסופר ושהוא עצבני (בין אם כי היתה לו חווייה לא טובה בסופר או שהוא היה לחוץ כי קורונה וכל יציאה מהבית מלחיצה, ובין אם סתם כי הוא גבר ולא מסוגל להתרכז בשני דברים בו זמנית 😉) אז גם לא הבנתי שכאשר אמרתי לו שאני מקבלת את החשבונות האלה בדוא"ל והם מתויקים בדרייב זה עיצבן אותו עוד יותר.

כי נדמה לי שהזכרתי פעם שהוא ו'שריתה' מאותגרים טכנולוגית, ורק חסר שאפנה אותו לגוגל דרייב, למשל, ומתחיל לצאת לו עשן מהאוזניים. 

ואז התקשרתי אליו, כי הבנתי שלהמשיך להתכתב זה לא לעניין. אבל כיון שלא ידעתי שהוא בסופר והוא כבר עצבני, נבהלתי כשהוא התחיל להתעצבן ולצעוק עלי ש"תמיד אתם (*אני ו-T) עושים כל מיני דברים בלי ליידע אותי ומשנים דברים טכנולוגיים" ושהוא כבר שלושים שנה מקבל את החשבונות בדואר ומתייק אותם במעטפה, ופעם בכמה זמן הוא יושב עם 'האדריכל' והם מתחשבנים על ההוצאות ועכשיו זה יהיה לו בלתי אפשרי לעשות את זה, כי החשבונות מגיעים אלינו בדוא"ל, אז הוא מפסיק לטפל בזה, ושניקח הכל על עצמנו ודי! 

אוקיי. הבנתי שהוא נסער.

ואז הוא אמר עוד משהו. הוא אמר שלאחרונה הוא בכלל לא מרגיש בנוח לבקש ממני לעשות דברים, כי לפעמים אני נותנת לו הרגשה שלא בא לי, וזה לא נעים לו, והוא מהסס לפני שהוא מבקש. 

וכשהתחלתי למחות על כך, הוא אמר שכן כן, אנחנו מספיק קרובים כדי שהוא יוכל לומר לי שלאחרונה הוא לפעמים מקבל ממנה הרגשה לא טובה, והוא לא מרגיש בנוח לבקש ממני דברים.

ואז הוא סיים את השיחה. 

והדבר האחרון הזה שהוא אמר ממש הפתיע אותי לרגע, כי אני יודעת במפורש, שגם אם לפעמים הוא באמת מבקש ממני לעשות משהו שברור שהוא יכול היה לעשות בעצמו, אני תמיד עושה אותו בשמחה. 

ואז נזכרתי שלפני כחודשיים קרה משהו אחר. משהו שונה. משהו שקשור לסוכן הביטוח שמטפל בביטוחים ובקרנות של T ושל 'שותפנו' כשכירים בחברה של עצמם. הפרטים לא ממש חשובים, אבל השורה התחתונה היתה ש'שותפנו' התעצבן מזה שסוכן הביטוח דורש בסוף כל שנה תשלום על עבודתו (תשלום מהחברה שלנו כמעסיקה, לא תשלום מ-T ומ'שותפנו' כעובדי החברה). ובשיחה בין 'שותפנו' לבין סוכן הביטוח בעניין התשלום, אמר סוכן הביטוח שאם אנחנו רוצים, אנחנו יכולים לבצע את החלק הזה של עבודתו במקומו. שהוא ידריך אותנו ויתמוך בנו בעת הצורך, אבל שנעשה את ההפרשות לגמל ולהשתלמות והשיוך של ההפרשות האלה לקופות השונות באופן עצמאי, וכך לא נצטרך לשלם לו על זה.

לא נצטרך לשלם לו? 'שותפנו' התלהב מהרעיון הזה ואמר לסוכן הביטוח שאני אטפל בזה. וסוכן הביטוח התקשר אלי ואמר לי "'שותפנו' אמר לי להעביר לך את החומר ולהדריך אותך ושאת תעשי את זה מעכשיו והלאה". 

"באמת?" שאלתי את הסוכן, "ככה אמר 'שותפנו'?" לא אמרתי כלום לסוכן, הסתכלתי על חוברת ההדרכה שהוא שלח לי במייל, ושאלתי את עצמי באיזה עולם 'שותפנו' חושב שאני אתחיל עכשיו לעשות עבודה של סוכן ביטוח (ואני לא מדברת על הפרשת הכספים עצמה מהחשבון לחברות הביטוח, כי את זה אני עושה כל חודש ממילא) ובכל מקרה באיזו חוצפה הוא מפנה אלי את הסוכן בלי לדבר איתי על זה קודם. 

וגם אז, כמו הפעם, הגבתי מהבטן. לא התקשרתי אליו, לא אמרתי לו שנפגעתי מזה שהוא לא דיבר איתי קודם, שהוא לא שאל אותי אם זה מתאים לי, שהוא היפנה אלי את הסוכן שאמר "'שותפנו' אמר שאת תעשי את זה".

פשוט העברתי אליו את המייל שהגיע מהסוכן עם כל חומר ההדרכה, וכתבתי לו שאני לא מתכוונת לעשות את זה, ושאם הוא רוצה שיעשה את זה בעצמו.

ואחר כך שמעתי את T אומר לו בטלפון שהתרגזתי. אבל הוא בעצם מעולם לא הבין על מה ולמה התרגזתי. והוא נשאר עם הרושם שעכשיו בכלל לא ברור שאשמח לעשות את הדברים שהוא תמיד מבקש ממני לעשות. וכל הנושא הזה לא דובר ולא טופל.

בהערת אגב רק אומר שברור שהוא לא למד את החומר ולא לקח את הפעולה הזאת על עצמו, ושילם לסוכן כמו בובה'לה, אבל זה סיפור אחר.

אני נשארתי עם הרגשה מאד לא טובה עם השיחה הזאת.

הבנתי שהשיחה ההיא תלויה ועומדת בינינו, ומעיבה על הקשר בינינו. והבנתי שאני ממש לא מעונינת שזה יישאר ככה.

ובערב התקשרתי אליו. והוא לא ענה לטלפון.

זה היה ביום שקיבלנו, T ואני, את החיסון השני, וכאשר הוא ראה שיחה שלא נענתה ממני, הוא נבהל שקרה משהו ל-T בעקבות החיסון, והתקשר אלי בבהלה. הרגעתי אותו שהכל בסדר, ושפשוט נשארתי עם הרגשה לא טובה מהשיחה שלנו בבוקר.

הוא התנצל, ורק אז הוא סיפר שהוא היה בסופר כשכל זה קרה, והוא היה עצבני.  אמרתי לו שבעיקר התקשרתי כי הבנתי שהסיפור ההוא עם סוכן הביטוח נשאר לא פתור בינינו, והסברתי לו את התגובה שלי. ושהיא לא היתה קשורה לחוסר הרצון שלי לעזור בנושאי בנקים, טכנולוגיה וכל השאר.

ואמרתי לו שלא יהסס אף פעם לפנות אלי בכל בקשה, בין אם זה קשור לחברה שלנו או לו ול'שריתה' באופן אישי, כמו תמיד, כי אנחנו משפחה וגם אנחנו פונים אליהם לכל עזרה ללא היסוס.

ואחר כך אמרתי לו שלדעתי יש דרך הרבה יותר פשוטה להתחשבן עם 'האדריכל' על ההוצאות שלנו על הדירה המשותפת, והוא הקשיב והסכים, ואפילו התלהב (בין היתר כי לקחתי את זה על עצמי 😉 אבל לא רק).

אבל העיקר: טיפלתי ביחסים בינינו.

יום שישי, 17 ביולי 2020

הרהורי "המצב"

הבוקר פתאום עצרתי רגע ושאלתי את עצמי: מה אני אמורה ללמוד מהתקופה הזאת?

הרי גם אני נסחפתי מבלי משים להלך הרוח הכללי - הקיטורים, החרדות, הכעס, הייאוש.

וזה אנושי וזה טבעי אבל עִצְרִי רגע - חשבתי לעצמי. עִצְרִי רגע והביני ששוב נתקעת בדיוק שם, בדיוק בפער הזה בין מה שאת חושבת, יודעת, מרגישה שאמור להיות - לבין מה שיש במציאות.

הרי אני יודעת ששם, בפער הזה, נמצא הסבל האנושי.
בחוסר היכולת להבין, לקבל, להפנים את העובדה שאין לי שליטה על מה שקורה - יש לי רק אולי יכולת לשלוט על איך שאני בוחרת להגיב לזה.

ולא, אני לא אומרת שצריך לשתוק ולהתקפל ולקבל בהכנעה את מה שלא מרגיש לי צודק. את מה שמרגיש לי כמו עוול. כמו התנהלות מנותקת, אינטרסנטית, מושחתת ונצלנית.

אבל במקביל, בתוכי, ביני לבין עצמי - חשוב לי לעשות עבודה עצמית. פנימית. אמיתית.
מי אני בתוך כל הכאוס הזה שנוצר בין הקורונה לבין ההתנהלות של העולם מולה, לבין ההתנהלות של המדינה שלי מולה, לבין ההתנהגות של האנשים סביבי?

מי אני בוחרת להיות כאן - בתוך כל הבלגן הזה?
איך אני יכולה להיטיב עם עצמי, עם המשפחה שלי, עם החברים שלי, השכנים שלי, עם המתאמנים שלי? 

ואני מבינה שאין לי תשובות, אבל חשוב לי שהשאלות האלה עלו.

ואני שוהה בתוך השאלות האלה, בתוך התחושות הקשות שעולות לי בגוף ובלב.
מסכימה לכעוס, לפחד, להתייאש.
מסכימה לעבוד דרך כל קשת הרגשות המאמללים האלה שעולים מתוך כל מה שקורה, מתוך כל מה שנאמר, מתוך כל מה שנצעק ברחובות ובתקשורת.
ונושמת.
מסכימה לעבור דרך זה ולהבין שאין לי מושג כמה זמן עוד נהיה בתוך זה.
ושאף אחד לא מבטיח לי סוף טוב, או פתרון הולם.

ובינתיים מנסה לחיות את החיים הקטנים שלי הכי טוב שאני יכולה.
הכי טוב שאני יודעת.
עוטה מסיכה כשאני יוצאת.
רוחצת ידיים.
שומרת על קשר רציף עם משפחה וחברים.
עוזרת למי שאני יכולה, היכן שאני יכולה. 
מאמנת (בהתכתבות) ללא תמורה.
מנסה לזרוע קארמה טובה.

אוכלת בריא ומאוזן (וכן, סוף סוף מצליחה קצת לרדת במשקל).
מקפידה על פעילות גופנית (מי האמין שבחום ובלחות הזאת אסכים לצאת כל ערב להליכה?).

לא מתקהלת (נכון, גם לא יוצאת להפגנות - ואני לא שלמה עם זה לגמרי אבל ...בכל זאת בקבוצת סיכון).

ואולי תעלינה תשובות מתוך כל ההתבוננות הזאת פנימה.
מתוך השהייה, הנשימה, ההסכמה לחוש.

ואולי לא.
אולי משהו יירגע, אולי משהו ישתחרר.
ואולי לא.

יום שלישי, 23 בינואר 2018

גשום....גם אצלי

נראה לי שמצבי משתפר, כי ההתקררות שלי עברה מאזור החזה העליון אל האף.....ועכשיו אני מצוננת נורא והכל נוזל אבל מרגישה טוב יותר. נשמע הגיוני?

אחד הדברים שאני ממש אוהבת בבלוגספוט (ובוורדפרס בתור קוראת) זה שאין מגבלת תווים על התגובות, ואנחנו יכולים להתכתב חופשי ולומר את כל מה שאנחנו רוצים בלי להתלבט ובלי הצורך לפצל את התגובות.
אני יודעת על עצמי שהייתי מפצלת תגובות באמת רק במקרים מסוימים שהרגשתי שאני ממש רוצה לומר עוד. בשאר המקרים פשוט קיצרתי. ואני אוהבת שמגיבים לי חופשי בלי להתחשב באורך התגובה. יש משהו מאד חופשי ומשוחרר בדבר הלכאורה קטן הזה.

מצד שני אני רואה שלא תמיד הפוסטים העדכניים ברשימות הבלוגים ששמתי לי בצד הבלוג אכן מתעדכנים.....תקלה מוזרה משהו

מכל השיחות כאן לגבי עבודה ושחיקה (כאן ואצל קנקן) התחילו לצוף ולעלות לי הזכרונות של התקופות הכל כך לחוצות ועמוסות שלי במקומות העבודה השונים.
אמנם זה כבר הרחק מאחורי, אבל עדיין זוכרת את הלחץ הזה, שהמערכות תעלינה כמו שצריך, שהמפתחים יקבלו מענה ופתרון מעכשיו לעכשיו, ששדרוגים והקמות מערכות יבוצעו באופן תקין, מהיר, מתועד ומסודר....
זוכרת את הדופק המואץ והבטן המתהפכת בכל פעם שהייתי מקבלת שיחת טלפון בשעות לא שעות על תקלה.....

זוכרת איך היו שנים שבהן סיפרתי לעצמי כמה אני חשובה ומוערכת ואיך הארגון ממש לא יכול בלעדיי - כדי להשתיק את הזעקה שהלכה והתגברה מבפנים שאני לא יכולה יותר. שאין לי כוחות ואין לי חיים מחוץ לעבודה.
בעלי אז היה רוב הזמן בעבודה, וילדיי כבר התחילו להתבגר קצת ודי הסתדרו לבד - ואני הייתי מגיעה הביתה בכל מיני שעות, וכל מה שהיה בכוחי לעשות היה להתיישב על הכורסא ולצפות באיזו טלנובלה מטופשת....לאכול זבל רק כדי לסתום את החור הזה שנפער לי בפנים, וללכת לישון.

לא מתגעגעת לתקופות ההן.

אפילו בתפקידי האחרון, שכביכול היה הרבה יותר אנושי, ואז כבר היה לי צוות מקצועי משלי ולא הייתי צריכה לעשות הכל לבד, והיתה לי מנהלת מחלקה מעולה ( חברתי המכונה 'קדימה', שבעבר היתה אשת צוות שלי) שתמכה ופירגנה וסייעה ובעצם היתה מה שהחזיק אותי שפויה בכל השינויים המוזרים שחלו בחברה בשנים האחרונות וגרמו להם לרדת מהפסים מבחינת שיטות עבודה.

בהחלט לא מתגעגעת, לא למקצוע ולא לאף אחד ממקומות העבודה.
מה שלמדתי על עצמי באימון הראשון שעברתי אצל מאמנת מבית אימושיין (לא ידעתי אז שיום אחד גם אני אהיה מאמנת שתלמד שם), בין היתר היה לזהות מה קורה אצלי כאשר אני נכנסת למצב של משבר.
מה שקורה הוא שכל המשאבים הפיסיים ונפשיים שלי מתמקדים בתחום שבעצם הביא אותי למשבר.
כל הכוחות שלי רוכזו בעבודה, ולשאר תחומי חיי - משפחה, עצמי, חברים....לא נשאר כמעט כלום.
פיתחנו אז, המאמנת ואני, רמזורים - אותות אזהרה, כדי לדעת אם ומתי אני מראה סימנים שאני שוב מתחילה להיכנס למשבר כלשהו.

וזה עזר, זה מאד עזר - להתמודד עם השנים הבאות, להבין שכך אני בנויה - שאני לא יודעת "לצפצף" על העבודה, שאני לוקחת את האחריות עד הסוף - על חשבוני. על חשבון הבריאות והמשאבים שלי.

כבר בשנת 2009 הבנתי שאני רוצה להשאיר את העולם הזה מאחורי. אבל הפעם (בניגוד לשנת 1999 שבה עזבתי מקום עבודה שוחק בלי לתכנן ובלי לחשוב מה יהיה, ונאלצתי לחזור לעבודה - אחרת אמנם - אחרי כמה חודשים בגלל המינוס הגדול שנפער בחשבון הבנק שלנו) ישבנו T ואני ותכננו את זה כמו שצריך.
חסכנו, ובצענו השקעות שיניבו הכנסה פאסיבית, וחיכינו עד שזה מתאפשר - זה לקח שלוש שנים, אבל זה עבד. ובשנת 2012 עזבתי את התחום הזה לבלי שוב.
ואני יודעת שלרוב האנשים זה בלתי אפשרי ככה סתם לקום ולעזוב.  ואני יודעת שגם עבורי לא הספיק שרק עזבתי, ושהייתי בכל זאת זקוקה גם לאימון האישי ולתהליך שעברתי מאז - כדי לשחרר דברים שהגבילו אותי ומנעו בעדי להיות רגועה ושלווה. ואני יודעת שכמה עבודה עצמית שכבר עשיתי, יש לי עוד דרך. ואני לא חייבת לעשות אותה עכשיו, או בכלל, אבל זה בעצם לעולם לא נגמר. תמיד יש עוד דברים שאפשר לשחרר.....ועוד חופש פנימי שאפשר להשיג.

מה רציתי לומר בעצם? אין לי מושג. פשוט שפכתי את הרהורי....

יום רביעי, 17 בינואר 2018

גילוי נאות: גם אני מתעצבנת ומגיבה אוטומטית......לפעמים

לפעמים אני עוברת על הפוסטים שלי או על התגובות שלי אצל אחרים, ופתאום אני נשמעת לעצמי מטיפה שכזו.
כאילו אני לא בן אדם נורמלי עם בעיות נורמליות ותגובות אוטומטיות.
נכון, אני עובדת על עצמי ברצינות, מגלה היכן עדיין קיימים מנגנונים ודפוסים שמנהלים אותי, ששם אין לי חופש, ששם אני לא תמיד אדם שמיטיב עם סביבתו.
אבל לא הכל "גוהץ" כבר, וכמו שהמורה שלי בחוכמתה אומרת - זו עבודה כנראה לכל החיים.
אני לא מכירה אף אחד (כולל אותה עצמה) שהוא לגמרי "נקי", "ריק", רגוע לגמרי, מיטיב לגמרי עם עצמו עם הזולת.
יש הרבה ששואפים לזה. גם זה משהו.

והנה שתי דוגמאות מהזמן האחרון, בהן מצאתי את עצמי מגיבה אוטומטית - כפי שכבר כמעט לא קורה מאז שהתחלתי להתאמן ולאמן בשיטת סאטיה - ובא לי להתבונן בהן ולהבין מה בדיוק קרה לי שם, ואיך אולי הייתי יכולה לנהוג אחרת.

הראשונה התרחשה כאן ביישוב בחנות הפיצוחים והתבלינים החדשה - אליה אני כמעט ולא נכנסת, אגב, כי אני מעדיפה את חנות התבלינים והפיצוחים הישנה. אבל זה לא קשור לחנות עצמה, מה שקרה.
נכנסתי לרגע, בזמן ש-T נכנס לדואר שממול, כדי לקנות פיסטוקים מקולפים וטחונים (טחנו לי אותם במקום) לטובת הסחלב ש-T הכין לטיול של השבוע שעבר.
בזמן שטחנו לי את הפיסטוקים, ניגשה אל עובד החנות מישהי, שכנראה כבר ביקרה בחנות קודם והלכה כבר, ואמרה לו "שכחתי לקנות מקלות קינמון, לא מצאתי היכן הם" והוא הצביע לה על מיקומם.
כמה דקות אחרי כן, נעמדתי עם שקית הפיסטוקים הטחונים בתור (הלא קצר) לקופה, והמתנתי בסבלנות לתורי.
רגע לאחר מכן, הגיעה אותה אישה עם שקית מקלות הקינמון שלה, נעמדה בצד של התור ושאלה "אפשר לשלם רק על זה?"

אפילו עכשיו כשאני כותבת את תיאור הדברים, אני מוצאת את עצמי לוקחת נשימה עמוקה.
ולמה לעזאזל?
משהו בסיטואציה הזאת "הקפיץ לי את הפיוז" כמו שאומרים.
ובניגוד למה שאני מטיפה לעצמי ולכולם, לא שהיתי אפילו שנייה בתוך הפיוז הזה, ומייד האוטומט בתוכי קפץ ואמר "גם לי יש רק שקית קטנה", בכעס, כאילו - "אם אני עומדת בתור הארוך הזה למרות שיש לי רק שקית אחת, מי את שתדלגי על כל התור הזה?"
וזאת, למרות שידעתי שהיא כבר היתה בחנות קודם, עשתה קנייה (כנראה לא קטנה), שכחה משהו ורק נכנסה להשלים אותו.
ומילא, לו הייתי מסתפקת בכך. היא מייד ענתה "כבר הייתי כאן...." וכולי. ובמקום לשתוק ולהניח לדברים, עניתי לה - אני אפילו לא זוכרת מה. זוכרת רק שזה היה קטנוני ומיותר, שכבר תוך כדי ויכוח איתה הרגשתי שבא לי לקבור את עצמי איפשהו. היא ממש התעצבנה עלי, כבר לא הסכימה בשום אופן להיכנס לפני (בינתיים התקדם התור - הרגשתי כמו האבלה מוחלטת), אמרה משהו בסגנון של כמה עצוב שיש אנשים כמוני בעולם - כל הסיטואציה היתה כל כך הזויה ולא קשורה לאיך שאני מתנהגת בדרך כלל, כאילו מישהי אחרת עמדה שם במקומי.
כששילמתי ויצאתי, ממש הרגשתי רע, וחשבתי לעצמי שטוב שזה קרה בחנות שאני בדרך כלל לא נכנסת אליה. אוי לבושה.

מה קרה שם בכלל? מה הקפיץ אותי? מי הייתי מולה? עדיין לא עיבדתי את כל זה לעצמי.
ברור לי שהפיוז שקפץ לי קשור לנוהג הזה במדינתנו של "אני רק שאלה" ואי עמידה בתורים וכל התחושה של "מגיע לי" ושהיציאה מהבית היא כמו יציאה לשדה קרב.......אבל כבר כל כך מזמן לא שם. ולא מיהרתי לשום מקום. ומה היה אכפת לי לשתוק ולתת לה לשלם וללכת? אין לי מושג.

ועכשיו לתקרית השנייה, שהיתה שונה במהותה, ועדיין מעוררת אצלי סימני שאלה.
הייתי בקאנטרי ביום שני בבוקר, שזהו יום עמוס במיוחד - מאחר שהקאנטרי סגור בימי ראשון וכולם "מתנפלים" עליו למחרת.
בחדר ההלבשה היה צפוף. התיק שלי נח על הספסל מול הלוקר שלי, לצד עוד הרבה תיקים אחרים של נשים אחרות, ומפאת הצפיפות עשיתי הכל בעמידה (למרות שאני מעדיפה לשבת, אבל לא היה מקום) - להתנגב, להתמרח, להתלבש. מה שאומר שעבור כל פעולה (שליפת קרם מהתיק או תחתונים או חולצה) הייתי צריכה להתכופף אל התיק שלי.
הספסל הזה הוא כפול - כלומר ניתן לשבת משני צדדיו, ובאמצע יש מתלה (שגם עליו היו תלויים בגדים של נשים, שקיות וכו). מעברו השני של הספסל ישבה אישה שגם היא היתה בתהליכי התלבשות.
ואז מישהי מהצד שלי של הספסל, שלפה טלפון, ורצתה להראות לאישה שמצדו האחר של הספסל, סרטונים של הנכד שלה שעכשיו עכשיו התחיל ללכת.
וכידוע אני סבתא מתמוגגת ומאד מפרגנת לסבתות ולנכדיהם. אבל מה שקרה בפועל, הוא שהאישה שלידי התכופפה מעל לתיק שלי, החזיקה את הטלפון בידה, כדי שזו שמצדו האחר של הספסל תצפה בסרטונים. כתוצאה מכך, כל גישה שלי לתיק שלי בעצם "הפריעה" לה. בהתחלה לא אמרתי כלום, וכל פעם מלמלתי "סליחה" קטנה כאשר הייתי זקוקה לעוד פריט מתוך התיק. למותר לציין שכל הספסל היה מלא נשים ותיקים כך שלא היה לי מרחב תמרון.
באיזשהו רגע אמרתי (לדעתי בנימוס) "סליחה, אני מתלבשת כאן, אולי תתני לה את הטלפון, או שתעברי לצד השני כדי להראות לה?" או משהו כזה. ואז האישה שלידי התנפלה עלי "אז אולי לא תתלבשי כאן? אולי תזיזי את התיק שלך? למה אני צריכה לזוז? את לא תגידי לי מה לעשות או לאן לעבור" או משהו כזה.
הפעם ייאמר לזכותי שלא הגבתי בכלל. נשמתי והמשכתי להתלבש, בלי לזוז ובלי להזיז את התיק (לא שהיה לי לאן לזוז) והן הפסיקו או סיימו בכלל את הצפייה האלכסונית בסרטונים......אבל שוב שאלתי את עצמי - איך זה קרה לי? האם נדמה לי שהן לא היו בסדר ואולי היה משהו שיכולתי לעשות אחרת? 

יום חמישי, 30 בנובמבר 2017

אימון עצמי - עבודה לעומת בילוי

דרך הכתיבה כאן ודרך השיחות בתגובות, התחלתי להבין שבנוסף למה שמתרחש בפועל במציאות (שבה החתן שלי מתעלם מידי פעם מהבקשה שלי שיגיע הביתה ישר מהעבודה), מסתתר כאן איזשהו מנגנון שהוא שלי, לא קשור לחתן שלי, שגורם לתגובה שלי - לכעס שלי - להגיב בחוסר פרופורציה למה שקורה בפועל.

אז מצד אחד נכון:
- לא נוח לי להיתקע אצלם בשעה של ארוחת ערב ומקלחת - במיוחד ששום דבר לא מוכן כי הם לא נערכו לכך במכוון מראש ואני צריכה להתחיל לאלתר
- כשאני מתמהמהת אצלם נהיה לי מאוחר, אני כבר רעבה (ושוב - אין אצלם אוכל מוכן, במיוחד כזה שמתאים לתפריט שלי) ועייפה ואז מגיעה הביתה וכבר לא יוצאת להליכה, ומתחילה צרבת, ואני מתנפלת על ארוחת הערב בבית ואז צריכה לחכות שעתיים לפני שאני יכולה להתקלח כי בגלל הרפלוקס לא טוב לי להתכופף וכו' אחרי האוכל.
- אני מרגישה ששוב ושוב לא מתחשבים בי, ואחרי כל מה שאני עושה עבורם זה קצת מעליב

אבל בפועל, אם זה לא היה מפעיל אצלי איזה מנגנון חבוי רגשי אחר, לגמרי לא קשור לסיטואציה, ניתן היה בקלות להתגבר על כל אחד מסעיפים הנ"ל.

- אני יכולה לדרוש מבתי שתהיה ארוחת ערב מוכנה - רק לחמם - בכל פעם שאני אמורה להגיע
- אני יכולה להביא איתי אוכל מוכן מהבית עבור עצמי, למקרה שאני מתחילה להיות רעבה (תמיד יש עלי שקדים או משהו למקרה "חירום" אבל זה לא במקום ארוחת ערב)
- בימים שאני שומרת על הנכדים אני יכולה לתכנן את ההליכה או חדר כושר מוקדם יותר, לפני שאני יוצאת אליהם
- אני יכולה להכין את עצמי מראש לכך שאין להם מושג מתי אחד מהם יחזור הביתה, ובכך להימנע מראש מהאכזבה בכל פעם שהם מאחרים.
- אני אפילו יכולה בכל פעם מחדש לְסַמֵס לחתני "היום אני צריכה שחזור בשעה שש וחצי", או רבע לשבע וכו'.

אבל הבנתי כבר שמסתתר כאן עוד משהו, ואחרי שישבתי קצת עם עצמי ונתתי לכעס (שמתבטא אצלי כגוש רוחש בגרון) ולתסכול להציף אותי, התחילו לצוף "משפטי מפתח" מהילדות שלי שהתחילו להבהיר לי את העניין.

יש עדיין איפה שהוא בגוף שלי (כתוצאה מהבית בו גדלתי והתחנכתי) הבדל ברור בין "עבודה" ל"פנאי".
בין מה ש"צריך" לעשות לבין מה ש"רוצים" לעשות.
בין מה ש"מוצדק" למה ש"לא מוצדק".
וכמה שעבדתי על זה כבר באימונים שלי, ושחררתי ושחררתי - כנראה חלק מקפסולות הזיכרון האלה עדיין חבויות בי עמוק.

וכנראה שכמה שאני שמחה לתת יד ולעזור עם הנכדים כי בתי עובדת, ולומדת, וחתני עובד - ברגע שחתני "מבלה" באימון, זה חוצה איזשהו גבול דמיוני שחבוי בתוכי.
הוא "מבלה" על חשבוני. על חשבון ה"בילוי" שלי. ההתרווחות שלי על הספה מול הטלוויזיה עם ארוחת ערב, ולאחרונה גם על חשבון ה"בילוי" שלי בהליכה שלפני כן.

וזה לוחץ לי על כפתור ה"מוצדק/לא מוצדק" שחשבתי שכבר שחררתי מזמן.
על כפתור ה"מגיע/לא מגיע".

כי אצלי בבית היה הבדל מאד ברור בין מה שנקרא "תענוגות החובה" - דברים שחייבים לעשות, לבין משהו עושים כי רוצים, כי זה כיף, כי זה גורם הנאה. וסדר העדיפויות בין השניים גם הוא היה מאד ברור.
וכאשר רוצים ליהנות זה חייב היה להיות "מגיע" ו"מוצדק". אי אפשר סתם ככה לבחור בהנאה.

וכאילו משהו בגוף (הילדי) שלי אומר לרגש שלי: אני מוכנה לשמור על הנכדים כי בתי וחתני עובדים. או לומדים.
לא כשהם רוצים סתם לבלות או להתעמל או להיפגש עם חברים.

ובמציאות זה הרי לא מדויק, כי אני בכיף שומרת על הנכדים המתוקים שלי, כשהוריהם יוצאים לחופשה או יוצאים בערב - אבל אז זה מתרחש אצלי בבית, בנוחות של הטריטוריה שלי.
במקרה כזה יכולים בתי וחתני ליהנות ולבלות בכיף ואני נהנית עם נכדיי החמודים כי אני בנינוחות שלי.
אבל אצלם בבית פחות נוח לי.
לפחות כשזה מגיע לבישולים...............

ואין לי באמת מה לעשות עם ההבנה הזאת - פשוט להכיר אותה. להסכים לראות אותה כפי שהיא, להסכים לחוש את התחושות שהיא מעלה לי בגוף, שריד של חינוך מעוות שיָנַקְתִּי מהבית.......
ולקוות שעצם ההיכרות עם המנגנון הזה, יסייע לשחרר אותו קצת............

וגם כאן