‏הצגת רשומות עם תוויות סקסנדה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות סקסנדה. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 7 בדצמבר 2022

עדכונים שוטפים

כמובן שבין לבין המשך התיעוד של הטיול לניו זילנד חשוב לי לתעד לעצמי את מה שקורה ביום יום. 

נסעתי לתל אביב לקבל את המדרסים החדשים, בתקווה שיעזרו עם הכאבים בכף הרגל, ובאמת במשך יומיים לא הרגשתי כלום, אבל בשבת לפני הצהריים פתאום התחילו זרמי כאב שקצת הלחיצו אותי. בערך כל יומיים הכאבים תוקפים אותי - לפעמים במיטה באמצע הלילה, באמת בלי קשר לכלום - ואין לי מושג מה זה, מאיפה זה בא, ומה עלי לעשות עם זה. T אומר שרק עכשיו התחלתי עם המדרסים החדשים, ולחכות. הוא אלוף בלחכות. אני פחות. 

בששי עשינו ארוחה משפחתית גדולה והזמנתי גם את אחי ומשפחתו. היה ממש נחמד ושמח. 

T כמובן בישל אבל כאשר הוא אמר שבא לו להכין פאי תפוחים, הצעתי שבמקום זאת אאפה אני את עוגת התפוחים של סבתא שלי שכולם כל כך אוהבים (פרט לחכמוד, שבאופן כללי לא אוהב תפוחים). העוגה יצאה נהדרת. 

בסוף הערב הנכדים עלו לחדר שלנו לצפות בטלוויזיה במיטה שלנו, ושרי הכריזה שהיא רוצה להישאר לישון אצלנו עם אחיה הגדולים. אנחנו מזה זמן רב ציפינו שזה יקרה וכמובן הסכמנו, מתוך הבנה שעלול להיות לילה לבן אם היא תתעורר ותתחרט ותרצה את אמא. 

בתי וחתני היו די סקפטיים ושאלו אותה מה היא תעשה אם היא תתעורר באמצע הלילה ותרצה לחבק את אמא. היא ענתה "אני אחבק את סבתא". התמוגגתי כמובן. 

בסוף מה שהם עשו, זה להיפרד ממנה ולוודא שהיא אכן רוצה להישאר ומודעת לכך שהם הולכים הביתה, אבל בפועל, בזמן שחתני הקפיץ את הורי בחזרה ל'אחוזה', בתי התיישבה בסלון וחיכתה קצת.

ובאמת חתני עוד לא הספיק לחזור לאסוף אותה כאשר חכמוד קרא לי מלמעלה "סבתא, שרי רוצה את אמא והביתה". נו, טוב, לפחות היא הביעה רצון להישאר, ואולי בפעם הבאה.....

ישנו מצוין ובבוקר אחרי ההליכה/ריצה וארוחת הבוקר (כמובן ש-T הכין ופל בלגי לנשמותק ופרנץ' טוסט לחכמוד - כי....למה לא בעצם?) החלטנו ארבעתנו לשחק מונופול. היו הרבה צחוקים ועל הדרך T לימד אותם קצת להיות "כרישי נדל"ן", וגם כשחתני הגיע מאימון הקרוספיט שלו לאסוף אותם,  עדיין המשכנו לשחק. הוא הכין לעצמו קפה וזלל את שאריות הופלים שנשמותק לא סיים, ובסוף עצרנו את המשחק באמצע (צילמתי את הלוח ושמרנו את הרכוש של כל אחד בשקית נפרדת) ונמשיך בפעם הבאה. 

בנושא אחר, אני קוראת את "אל תכתבי את זה" מאת נופית לוי איתן, כמובן על פי המלצתה של תיאו - שבינתיים מככבת אצלי כאחת הבודדות שאני באמת יכולה לסמוך על ההמלצות שלה. הספר קליל אך כתוב היטב ונקרא מצוין, ומהווה דוגמא ומופת לכך שאפשר לכתוב ספר "מטוסים" (או "חוטר" כמו שביוכימיה קוראת לספר שאינו נמנה עם הספרות היפה) משובח, בשפה עשירה ותקינה ושגם יהיה מרתק. 

מה עוד? 

נראה לי שלא סיפרתי על טוחן האשפה שלנו שהתקלקל (נתקע והתעקם לגמרי) מתי שהוא בקיץ באחת מארוחות ששי, דווקא כאשר בתי - בצעד נדיר - החליטה לעזור עם שטיפת הכלים. לאחר שהזמנו טכנאי שקבע שהטוחן ז"ל לגמרי ולא ניתן להציל אותו, התקשרנו אז למי שפעם היה מלצר אצל T בעסק וכבר שנים יש לו חנות למוצרי מטבח, אמבטיה, אינסטלציה וכדומה - וביקשנו להזמין טוחן חדש. 

אני רציתי טוחן מאותה התוצרת שהיתה לנו ושירתה אותנו הרבה שנים (כמעט 12 שנה ללא תקלות) - אבל הוא טען שזה חסר, והמליץ לנו על טוחן אחר שהוא מצוין, לטענתו ומניסיונו, וגם זול יותר. לא ממש השתכנעתי, אבל בלית ברירה הסכמתי, ואז הגיע הטוחן והותקן ונהיה לי חושך בעיניים ובאוזניים - וכבר כמה חודשים אני מקטרת. 

הטוחן מרעיש ברמות אחרות, יש הרבה מאד דברים שהוא לא מצליח לטחון בכלל (וכאשר הוא מתאמץ אז הוא גורם לנזילה בארון הכיור מתחתיו) ובנוסף לכל - מחסום הפלסטיק שמותקן בכיור (לכאורה כדי לחסום חפצים אקראיים מליפול לתוך הטוחן בשגגה) לא חוסם שום דבר, וצריך להיזהר כל הזמן שלא תיפולנה כפיות ודברים אחרים פנימה בלי שנשים לב. בקיצור - סיוט. כן, אני יודעת, אלה "צרות של עשירים" אבל אם כבר קניתי מוצר, לא עדיף שיעבור כמו שצריך? 

ל-T לא היה נעים לפנות אל הבחור ולהתלונן, מה גם שההוא אמר מראש שהתוצרת שרצינו לא קיימת במלאי - ואני ניסיתי להשלים עם רוע הגזירה, אבל באמת שזה בלתי נסבל. השבוע סוף סוף גם ל-T נמאס מהעניין הזה, והוא הרים אליו טלפון ואמר שאי אפשר לעבוד עם הטוחן הזה, ותוך יומיים התקשרו אלינו בחזרה מהחנות שהוזמן עבורנו הטוחן המקורי שביקשנו, שהוא יגיע רק בסוף דצמבר, אבל שהוא יסופק ללא עלות מעבר לעלות ההתקנה. יפה מאד באמת. באמת. 

מה עוד? 

גם מחמם המים בגאז שלנו התחיל לזייף - מידי פעם הוא לא מופעל (הוא מופעל אוטומטית כאשר פותחים ברז של מים חמים) וביום ללא שמש אין לנו ברירה אלא להפעיל קצת את הדוד (שרוב השנים מושבת). אין ברירה, נצטרך להזמין טכנאי - למרות שיהיה מאד קשה לעלות על התקלה כי לפעמים זה קורה ורוב הזמן זה לא קורה.

התלבטתי אם לכתוב על זה, אבל החלטתי שאני מתכוונת להתעלם מראש מהתגובות המצקצקות ומדווחת, שכיון שבטיול עליתי עוד שני קילו מעל לאותם שני קילו מיותרים שכבר יושבים עלי במשך כמעט שנה - כלומר עודף של ארבעה קילו - החלטתי לחזור לפחות לזמן מה לקחת סקסנדה

מראש ההתוויה של התרופה היתה לשימוש אפשרי לכל החיים, כי בעצם ידוע שמי שיש לו נטייה להשמנה, הנטייה לא באמת נעלמת. חשבתי שאוכל להסתדר בלעדיה, ובאמת שמרתי על התזונה ועל הפעילות הגופנית, ובכל זאת כמו תמיד הגוף שלי עושה את מה שהוא רוצה, והתחלתי לעלות במשקל. 

אני מכירה את הגוף שלי ואני יודעת שכאשר הוא מתחיל בשיטת "הפיחות הזוחל" להעלות בכל פעם קילו או שניים, זה מהר מאד מתדרדר ובסוף אני מגיעה למשקלים שגם לא רצויים וגם קשה מאד לרדת מהם אחר כך. אז פניתי אל 'רופאהחדשה' דרך אתר מכבי וביקשתי מירשם. 

לא מצאתי לנכון לכתוב הסבר כי יש לי אישור לתרופה ואפשר לראות במערכת גם את 27 הקילוגרמים שירדתי בשנת 2020 וגם את המעקב הקבוע עם הדיאטנית ואת מכתב ההמלצה המקורי שלה לקבלת התרופה. אלא שכל זה קרה לפני שעברתי לטיפול אצל 'רופאהחדשה', והיא לא טרחה להתעדכן במערכת לפני שענתה לי שהמשקל שלי תקין ואין לי צורך בתרופה.

התלבטתי מה לעשות עם התשובה הלקונית הזאת ואז הבנתי - את מה שכתבתי כאן - שהיא לא טרחה להתעדכן בהיסטוריה כשקראה את בקשתי, ואין לי סיבה לצפות ממנה שהיא תזכור את השיחה שלנו כשעברנו אליה וסיפרנו על התהליך שעברנו עם המשקל, גם T וגם אני. אז כתבתי לה שוב (ובזבזתי עוד פנייה מתוך 4 הפניות שמותרות ברבעון.....מה העניין עם ההגבלה הזאת, לא ברור לי?) והפניתי אותה להיסטוריה. 

למחרת חיכה לי מירשם לשלושה חודשים לסקסנדה, ובא לציון גואל. עכשיו נותר רק לקוות שהיא תעזור לי. בינתיים אני כבר מרגישה גם את הירידה בתיאבון וגם מתמלאת מהר יותר בארוחות. נקווה לטוב. 

מה עוד? 

נפגשתי שוב עם 'מחברת' ואני שוב כל כך שמחה שאנחנו חברות ושיש לנו אפשרות להיפגש לעיתים קרובות. 

שוחחתי ארוכות עם 'החתולה' בטלפון, שבדיוק חזרה מטיול מוצלח מיפן (דרך העבודה, מקום עבודתי הקודם), ושוב הצטערתי שאנחנו רחוקות והיא עסוקה ולא יוצא לנו להיפגש מספיק. אולי נעשה משהו בששי הבא. ששי בבוקר זה הזמן היחיד שיש לה. 

לחתני נולד אחיין חדש (מאחותו הצעירה, בן אחרי שתי בנות) והשבוע תיערך מסיבת הברית בדיוק על היום והשעה של הביקור של אבא שלי בתל השומר במרפאה האונקולוגית, שם ייקבעו לו את תכנית הטיפולים המתוכננת לסרטן הערמונית, ממנו הוא סובל. אחי הודיע שהוא ייקח אותו, כך שיכולתי לאשר הגעתי לברית. 

בעוד כמעט שבועיים בני וכלתי וסביבוני וקיקה מגיעים לביקור בן שלושה שבועות וכולנו בהתרגשות שיא. 

לקראת הגעתה של קיקה השובבה (ומסתמנת כשובבה ביותר מכל נכדיי עד כה) הצטיידנו ב"תוחם פעילות" - גדר שיכולה לשמש כמחסום (למדרגות למשל) אבל גם כ"לול" אבל על הריצפה, או תוחם אזור שבו סביבוני יוכל למשל לשחק ולבנות בלי שהיא תפרק לו ו/או תכניס חלקים קטנים ומסוכנים לפה. 


קנינו גם שתילים חדשים (בעיקר רקפות ואמנון ותמר אבל גם דליות וחבצלות, וקצת טימין וצמחי תבלין נוספים. T כבר שתל אותם והגינה התחדשה יפה ופורחת ומוכנה לקבל את פני האורחים האהובים.

מעניין לעניין באותו עניין (לא של הביקור של בני וכלתי אבל כן קשור לבני וכלתי בסופו של דבר) : לפני יומיים קיבלנו מייל מאל על המבשר לנו ש"שובר הזיכוי שברשותך עומד לפוג בקרוב". 

לא היה ידוע לנו על שובר זיכוי שכזה. כן, היה לנו שובר זיכוי של אל על לטיסה המשפחתית להולנד שהיה מתוכנן לאוגוסט 2020 ונדחה עקב הקורונה לאוגוסט 2021. 

כזכור, מימשנו את השובר ורכשנו כרטיסי טיסה מחדש לנו ולמשפחתה של בתי, לחופשה של שבוע בפארק CENTER PARK, בתי ומשפחתה טסו ואנחנו ביטלנו את הטיסה עקב אשפוזו של T וכל מצבו הבריאותי באותה התקופה. 

עבור ביטול הטיסות שלנו קיבלנו את כספנו בחזרה במלואו. ולכן לא היה לנו מושג שנותרה לנו יתרה באותו שובר. 

לא האמנתי שהדבר הזה אמיתי, אבל נכנסתי לאתר של אל על ובדקתי את היתרה במספר השובר שסופק במייל, ואכן נותרה יתרה בת מעל ל-$1300. 

"יופי" אמר T שלא התבלבל לרגע. "תזמיני לנו טיסה לבוסטון ביוני, כפי שתכננו, לבקר את הילדים". 

לאורך כל תהליך ההזמנה וההקלדה של מספר השובר הייתי בטוחה שמשהו יעצור אותי ויאמר ש...אופס, היתה טעות. אבל זה לא קרה. השובר היה תקין ולגמרי בתוקף, בנוסף היו לנו די הרבה נקודות צבורות שלא מימשנו (מכרטיס אשראי ישן שכל קנייה בו זיכתה אותנו בנקודות במועדון הנוסע המתמיד) - בקיצור זוג כרטיסים לבוסטון ביוני עלו לנו כמאתיים דולר. וזהו, הביקור הבא אצל בני וכלתי כבר מסודר. אני עדיין די בהלם מכל העניין הזה. 

טוב, נראה לי זהו, עדכנתי את עצמי לעצמי. אפשר להמשיך עם ניו זילנד. 

יום רביעי, 3 באוגוסט 2022

שני אנשים הולכים ברחוב ומלקקים גלידה

הפוסט הזה מתכתבת עם הפוסטים שכתבה עדי לאחרונה, בהם היא מספרת על המאבק שלה במשקל ובניסיונותיה החוזרים ונשנים בהרזיה. 

תודה עדי על השיתוף של תהליכים הלא פשוטים שהדרך הזאת מציבה בפנייך.

אנשים רזים מסתכלים על אדם עם עודף משקל ולא מצליחים להבין למה הוא לא משיל את הקילוגרמים העודפים. 

אנשים שאין להם את בעיית ההשמנה או שאין להם "אכילה רגשית" או שסתם לא נמשכים לאוכל מתוק או שמן או סתם לא בריא - שומעים על הקשיים להתמיד בדיאטות ועל הכשלונות החוזרים וחזרה למאכלים מפתים, לא בריאים וכמובן משמינים וקשה להם להבין, ולכן גם קשה להם לפרגן. קשה לתמוך במישהו שמפגין חולשה, כך זה נראה להם, ואובדן של כוח הרצון.

אבל כשאני שומעת סיפורים כאלה על קשיים בירידה במשקל או קשיים בהתמדה בתפריט כזה או אחר וגם קשיים בהתמדה בספורט - אני מזדהה לגמרי. אני מרגישה את זה בעומק הנשמה. 

חלפו מעל לשנתיים מאז פצחנו, T ואני, בפרויקט הירידה במשקל ושינוי אורח החיים שלנו לצורך הרזיה. 

אני והגוף שלי כבר היינו למודי דיאטות לרוב ועם שנים (עשרות שנים) של השלת קילוגרמים והעלאתם מחדש. T, שתמיד היה שמנמן בילדותו ונערותו, רזה בתחילת שירותו הצבאי ואז עלה בהדרגה במשקל מאז, עשה באופן יזום דיאטה רק פעמיים לפני כן בחייו. בשתי הפעמים Vהן הוא פשוט סתם את הפה - לא עסק בספורט אבל הוריד בכמויות ובסוגי המאכלים שהוא צרך - ובשתי הפעמים הוא ירד הרבה מאד קילוגרמים מהר מאד......וכמובן בהדרגה העלה אותם מחדש. 

כשפרצה הקורונה היינו, כל אחד מאיתנו, במשקל שיא של עצמו. ואז החלטנו לעשות מעשה. 

במאי 2020 עשינו שלושה צעדים לטובת ההורדה במשקל. 

התחלנו להתמיד בפעילות גופנית, יותר ממה שנהגנו לעשות לפני כן. אם לפני כן הצלחנו להתעמל במשך כחצי שעה פעם עד שלוש פעמים בשבוע, מרגע שקבלנו את ההחלטה לרזות ביחד, התחלנו להתעמל כל יום ובהדרגה להאריך את זמן הפעילות ואת הקושי שלה. 

התחלנו מהליכה של שני קילומטר ליום, והגדלנו בהדרגה במשך כמה חודשים עד שאני הגעתי לממוצע של 6-8 קילומטר ביום (או שעה על האליפטיקל בחדר כושר) ו-T הגיע לממוצע של 10-12 קילומטר ביום. 

שינינו מן הקצה אל הקצה את התפריט שלנו. הורדנו לגמרי את המתוקים והורדנו חלק ניכר מהפחמימות. התחלנו לאכול ארוחת בוקר, דבר שמעולם לא עשינו פרט לחופשות בבתי מלון. ארוחת הבוקר שלנו היא יוגורט עם פרי (בדרך כלל בננה) וכאשר אין יוגורט אז שני שקדים או אגוזי קשיו. 

בצהריים התחלנו לאכול מרק מלא בירקות, לפעמים עם בשר בקר ולפעמים (בדרך כלל) עם עוף. ופרי לקינוח. 

בערב התחלנו לאכול סלט ירקות גדול עם ביצה וגבינת קוטג' או לבנה. T גם אוכל פרוסת לחם. ושוב קינוח של פרי. 

והמרכיב שאיפשר את השינוי הדרמטי הזה: התחלנו לקחת סקסנדה. עשינו זאת בליווי של רופאת המשפחה ושל דיאטנית. הדיאטנית הזאת עדיין מלווה את שנינו, כאשר כיום אנחנו פשוט משוחחים איתה בטלפון פעם בשלושה חודשים, אבל בהתחלה היא עזרה לנו להרכיב את התפריט על סמך מרכיבים שאנחנו אוהבים ושקל לנו לקנות ולהכין. וזה עוד משהו שמסתכל מאד הרבה פעמים אצל דיאטנים או מנחי קבוצות הרזיה, כפי שעדי סיפרה בפוסטים שלה: שבמקום לזרום עם האנשים על המאכלים שהם אוהבים או לפחות מסוגלים להתמיד באכילתם, הם מושכים לבניית תפריטים שאין סיכוי שהאדם יתמיד בו, בסופו של דבר, גם אם בהתחלה יהיה חדור מוטיבציה וישתדל מאד. 

הסקסנדה היתה הדבר שהפחית לנו את הרעב ואת החשקים ואיפשר לנו לפתח הרגלים חדשים.

היו גם תופעות לוואי לא מעטות לאורך הדרך. אצל T זה התבטא בעצירות בדרך כלל, אצלי (שגם ככה סובלת מעצירות כל חיי) היו כמה חודשים של בחילות. אבל הרצון לרזות היה עז כל כך אצל שנינו, שלא נתנו לתופעות הלוואי האלה לקלקל לנו את התכניות.

לאט ובהדרגה התחלנו להשיל קילוגרמים. אני הייתי בטוחה ש-T - בהיותו גבר וגם כי גופו לא היה למוד דיאטות - יירד הרבה יותר מהר ממני. אבל אולי משום שהפעם הוא לא צם אלא אכל בצורה מסודרת, גם הוא ירד בערך שני קילו בחודש, אולי קצת יותר. 

תוך שנה ירדנו שנינו מעל ל-24 קילו, ואז הפסקנו לקחת את הסקסנדה והמשכנו לרדת עוד שניים שלושה קילו והתייצבנו. הרגלי ההתעמלות והאכילה כבר התקבעו אצלנו, ושנינו שמרנו על המשקל מאז. 

כמובן של-T גם היו תלאות בריאותיות לא קטנות בתקופה הזאת, אבל בכל זמן שיכול היה לאכול רגיל ולהתעמל רגיל הוא התמיד בזה. 

אבל עכשיו אני מגיעה לפואנטה של הפוסט הזה. נשמע כאילו הכל טוב והגענו למנוחה ולנחלה. אז לא לגמרי. כי אני עדיין מאד מאד אוהבת מתוקים ומתגעגעת אליהם. עדיין מדי פעם אני רואה אנשים הולכים ברחוב מלקקים גלידה ואני מרחמת על עצמי כי אני יודעת שאסור לי, ושאם אתפתה לזה יש סכנה שכל מה שבניתי באורח חיי הנוכחי ייהרס.

כי עדיין יש שעות במהלך היום (בדרך כלל אחר הצהריים) שאני נהיית פתאום רעבה - ואם אני אוכלת משהו, אפילו משהו בריא, אפילו משהו קטן - אני מייד מסתכנת בהעלאת קילו או שניים. כי ככה הגוף של כבר מגיב לכל תוספת קטנה בכמויות שהוא מקבל. 

וקשה לי. הקילו או שניים האלה מלחיצים אותי וגורמים לי להרגיש שזה מדרון חלקלק ושקל מדי ליפול ולהתחיל לעלות שוב במשקל. 

בחורף התמודדתי עם הרעב הזה של אחר הצהריים על ידי יציאה להליכה/ריצה בחוץ במקום לנסות לעמוד בפיתוי של הליכה למקרר. זה היה רווח נקי כי גם נמנעתי מלנשנש וגם שרפתי עוד קלוריות. בקיץ החם והלח והמגעיל שיש עכשיו בחוץ, זו לא אופציה. ואני נאבקת באותם קילו/שניים שעולים ואז יורדים שוב ושוב ומתעצבנת על זה ועל עצמי. 

כשיש כאן ארוחות ואנחנו מאכילים את כולם במטעמים ובקינוחים - קל לי לעמוד בפיתוי ולא לטעום. אבל אם נשאר כאן משהו מכל זה אחרי שהם הולכים לפעמים קשה לי להתנגד לחשק לקחת פרוסת עוגה או שבמקום זאת אני אוכלת יותר פירות ממה שאני אמורה (בכל זאת זה סוכר טהור). 

מה שאני אומרת הוא שזה מאבק לכל החיים. מאבק לא פשוט. וגם מי שלכאורה ניצח, וירד כמוני מ-BMI 32 ל-BMI 22 לא יכול פשוט לעשות V על המשימה ולחזור להרגלים הישנים. נדרשת התמדה וזה קשה. זה אולי קשה יותר מאשר לרדת את אותם קילוגרמים בפרויקט הראשוני. 

ולפעמים אני שוקלת לחזור שוב לקחת סקסנדה כדי להקל על עצמי קצת, אבל אז אני שואלת את עצמי - עד מתי? ועד כמה כלי העזר הזה שהציל אותנו בהתחלה בעצם גם גרם או עלול לגרום לנזק לטווח הארוך? 

אז מה אני רוצה לומר בעצם? שאני מבינה את מי שנאבק במשקל ובאכילת יתר ובאכילת שעמום ובאכילה חברתית ובאכילה רגשית. ושהייתי רוצה לבקש מאלה שאין להם את הבעייה הזאת אבל פוגשים אחרים שסובלים ממנה - להתייחס בחמלה, בהבנה, לתמוך ולעודד. זהו בעצם. ראיתי שני אנשים הולכים ברחוב ומלקקים גלידה וזה הניב את כל הפוסט הזה............