כעת משסיימתי לתעד את הטיול שלנו, אני יכולה לחזור לתעד לעצמי את היום יום.
האמת שקיוויתי להצליח לעדכן לעיתים יותר קרובות כדי שהפוסטים שלי לא יהיו ארוכים וטרחניים כל כך, אבל בינתיים זה לא הולך. רוב הזמן אני עסוקה מדי עם האירוח של בני ומשפחתו המתוקה.
אז אתחיל דווקא עם הספר שסיימתי עוד לפני שהם חזרו מהוריה של כלתי בצפת, בהמלצתו של טליק, שאמנם כבר לא מעדכן בבלוג אלא בפייסבוק, קראתי את הספר "אין מקום כזה" מאת שפרה קורנפלד. אני לא מכירה את הסופרת אבל יש לי הרגשה שמה שהיא מספרת קשור מאד לחיים שלה עצמה. הספר היה כתוב לא רע אבל לא היה קל לקריאה. בכל זאת לא עזבתי אותו וקראתי אותו במסירות עד הסוף.
כמו הרבה פעמים אחרי שאני מסיימת לקרוא ספר ולא בטוחה מה אני חושבת עליו, הלכתי לחפש ביקורות ברשת. חלקן קטלו אותו וחלקן שיבחו אותו, אבל כולם היו תמימי דעים שהסופרת מעלה כאן הרבה מאד נושאים שונים - כפי שכתוב (וחוזר על עצמו כמעט מילה במילה) בכמה ביקורות שונות - יש בו נטישה, עוני קשה, חטיפת ילדים, הפרעת אכילה, ניסיונות התאבדות, הזנחה הורית, אלימות במשפחה, ניצול מיני ותלישות תרבותית. יש בו ישראליות - בתקופת מלחמת המפרץ והאינתיפאדה השנייה, יש בו גם מעט תיאורים של המציאות בקנדה באותן השנים....והכל מסופר בקולות שונים (הבנות במשפחה מדברות בגוף ראשון או גוף שני והבן היחיד שמסופר עליו ממש מסופר בגוף שלישי משום מה) - וקורע את הלב אבל....לא באמת מטופל עד הסוף. מה שגורם לי (וגם למבקרים השונים) להבין שזו בעצם סוג של אוטוביוגרפיה פוליפונית (רבת קולות) של משפחה לא מתפקדת...
בקיצור - אינני יודעת אם גם אני, כמו טליק, ממליצה על הספר הזה או לא.
לאחר שסיימתי לקרוא, התלבטתי איזה ספר להתחיל לקרוא עכשיו. באפליקציה כבר מחכה לי 'רוזנפלד' מאת מאיה קסלר, אבל רציתי אולי גם להתחיל לקרוא את ספרי "שר הטבעות" (בעקבות הטיול לניו זילנד), ובכלל אני אוהבת לקרוא לסירוגין בעברית ובאנגלית. במקרים כאלה ברירת המחדל שלי היא רשימת ההמלצות המצוינות של 'תיאו'. אז הורדתי את הספר THE MAIDENS מאת הסופר של 'המטופלת השקטה' (אלכס מיכאלידס) וזה מה שאני קוראת עכשיו. צאד לאט, כי כאמור אין לי הרבה זמן.
בגזרת אבא שלי: אבא לעיתים מתקשה ללכת, מרגיש חלש ובעיקר חושש ליפול, וגם סובל לעיתים מקוצר נשימה וכבדות ברגליים - אז T ואני התחלנו לחשוב ברצינות על קניית קלנועית שתשמש אותו בתוך 'האחוזה' - להגיע מהבית למועדון, מהבית למיני מרקט של הקיבוץ הסמוך, ובחזרה. אז נכון שלכאורה כל התופעות האלה "זמניות" בגלל הטיפול בסרטן הערמונית, אבל ראשית - הטיפול והשפעותיו לא יסתיימו כל כך מהר. זה נכון שהוא מסיים תיכף עם ההורמונים, אבל אחר כך יתחילו גם הקרנות, והלב שלו לא משהו בלי קשר (שני מסתמים פגומים שאף אחד לא מעז לתקן) - והורי לא נהיים יותר צעירים או יותר בריאים - אז אולי הגיע הזמן.
העלינו את הרעיון גם בשיחת הטלפון היומית שלנו וגם כשקפצנו לבקר אצלם ב'אחוזה' (עם מסיכות) ואמא היתה בעד. אבא עדיין לא השתכנע, ולמרות ש-T כבר חשב להפתיע אותו ולקנות לו מתנה - גם אני וגם בתי הזכרנו לו, שאבא שלי לא אוהב הפתעות כאלה, ועדיף במיוחד בימים אלה כמה שפחות להרגיז אותו, ופשוט להמשיך לדבר איתו על זה.
במשך כמה זמן הורי הפסיקו להגיע למפגשים המשפחתיים, וזה היה קצת עצוב אבל מאד מובן. ברור שגם אנחנו וגם אחי ומשפחתו - ביקרנו אצלם באחוזה בתקופה הזו, אבל לשמחת כולנו הם כן הגיעו לבארנץ' ימי ההולדת הגדול שערכנו לכבוד יום הולדתו ה-12 של חכמוד, יום הולדתו ה-39 של בני ויום הולדתה הראשון של קיקה.
אירחנו את כל המשפחה (כולל המשפחה של אחי) בשבת, ומכיון שערכו לחכמוד מסיבת פיג'מות לכמה חברים בששי, חתני נשאר איתם ואילו בתי, נשמותק ושרי הגיעו אלינו כבר בששי בערב וגם נשארו לישון. שלושתם. כך היינו חמישה אנשים בחדר השינה שלנו בין ששי לשבת, בני וכלתי בחדרם וקיקה וסביבוני בחדר האורחים - היה לנו בית מלא.
שרי היתה בטוחה שהיא תישן עם בתי איתנו במיטה, וכאשר הלכה לישון הבטיחה שתשמור לי מקום. מתוקה כזאת! כמובן שהן עברו לישון במיטה של חכמוד, לאחר שהיא נרדמה. חתני וחכמוד הגיעו בשבת בצהריים אחרי שכל החברים הלכו הביתה, והיה מאד נחמד. הוא שמח לקבל את הגיטרה החשמלית (גיבסון "וינטאג'" שהיתה "וינטאג'" עוד כשקנינו אותה לבני) פלוס מגבר חדש (כי של בני גדול, ישן ולא לגמרי תקין כבר).
בסאגה הבלתי נגמרת של הסתימה בשירותים: בעלי המקצוע מהביטוח הגיעו כפי שהבטיחו, אבל לא הצליחו בכלל להגיע אל הסתימה, לא מבחוץ ולא מתוך הבית. מבחוץ הם לא הצליחו בכלל למצוא את הצינור שמוביל לשירותים האלה. לדעתנו זה משום שקבלן האינסטלציה שעבד בעת הבנייה של הבית הזה התעלם מהתכניות המפורטות שהכנו והניח את הצנרת איך שבא לו, היכן שבא לו, ואין שום תיעוד או הגיון. כך למשל כבר כמה פעמים קדחנו בקיר כדי להתקין משהו ופוצצנו צינור מים שלא היה אמור בכלל לעבור שם.
מבפנים הם לא הצליחו משום מה לשחרר את הסתימה (למרות שכן הצליחו להגיע עד אליה) ולכן הוחלט שצריך לפרק את האסלה לשם כך. אלא שהחיבור של האסלה (התלויה) לקיר חלוד לגמרי. זה אגב ממש לא הגיוני, האסלה הותקנה בסך הכל לפני חמש שנים. נראה שהעוזרת שלי לא משתמשת נכון בחומרי ניקוי, שהם מטיבם חומצתיים וחשוב לא להשתמש בהם על חיבורים וברגים (ואם כן - לשטוף היטב במים לאחר מכן). בכל מקרה, מרגע שהוחלט לשבור את האסלה, נאלצנו לקנות אסלה חדשה במקומה, שתהיה מוכנה להרכבה לאחר סיום הטיפול.
יממה שלמה לא שמענו מחברת הביטוח, אך אחרי יומיים הם חזרו כדי להמשיך את העבודה. בשלב הזה השירותים האלה היו מושבתים כבר מעל לשבוע. מזל, לפחות, שעקפנו את עניין הכביסה. ושיש עוד שירותים בבית. ושמחנו מאד שלגמרי במקרה גילו קרע בצינור ביוב מרכזי שעלול היה לגרום לנו צרות צרורות בהמשך, ותיקנו אותו. אז יש בכל זאת על מה לברך.
בשלישי בבוקר חזרו בעלי המקצוע מלאים במרץ ומוטיבציה, שברו את האסלה והגיעו לסתימה והתחילו לפתוח אותה.......אבל אז הבינו שמשהו בכל זאת לא השתחרר עד הסוף. למזלנו, תוך כדי הזרמת מים מתוך הבית החוצה והחדרה חוזרת של המצלמה הם סוף סוף הצליחו לגלות את נקודת הביקורת הנעלמת של יציאת הביוב הספציפית הזאת - זו התגלתה בכלל בשטח של השכן שלנו. איך לא? זוכרים את קבלן האינסטלציה שהניח את הצינורות היכן שבא לו?
ואז התגלה שבר מעיכה נוסף, של הצינור שיוצא מהשירותים הסתומים, שאולי מסביר את העובדה שזו כבר הסתימה השנייה או השלישית בשירותים האלה במהלך השנים. עם המזל שלנו מצאו שם בטון או משהו שהמכונה שהיתה ברשותם לתיקון הצינור הקודם לא הצליח לשבור, ושוב חיכינו לחברת הביטוח שתאשר ותתאם איש מקצוע נוסף שיגיע עם מכונה אחרת. בהתחלה ניסו לתאם לנו את התיקון ל-17 בינואר! אחרי ש-T התעקש שזה לא הגיוני שניתקע זמן רב כל כך עם התקלה הזאת הצליחו איכשהו להקדים לראשון הבא. והסאגה נמשכת.
בני ומשפחתו שהו בזמן ההוא בצפת אצל הוריה של כלתי וחזרו אלינו באמצע השבוע שעבר. כבר התגעגענו. לפחות שמחנו שהפעם לשם שינוי ממש טוב להם שם וכלתי לא רבה כל הזמן עם הוריה (בעיקר עם אמא). גם שמחתי לשמוע, שמרגע שהילדים התגברו לגמרי על הג'ט לג, סביבוני חזר לשחק כרגיל (בשבוע הראשון לא התחשק לו לעשות שום דבר פרט לצפייה בטלוויזיה) וגם לאכול טוב יותר. נראה שבני וכלתי, שכבר היו די מתוסכלים מהרגרסיות שלו, יותר רגועים.
קיקה לא מפסיקה לאכול ומתיידדת עם כל העולם - אפילו אנשים אקראיים ברחוב - הילדים האלה פשוט כובשים, כל אחד בדרך שלו.
יום ההולדת של בני חל ביום שבו הם היו עדיין בצפת, אז שלחתי לו פרחים ובלון - את המתנה האמיתית נשלח להם כשיחזרו הביתה. הוא ביקש מכונת תספורת חדשה, כמו ש-T הזמין לעצמו באמאזון כשהיינו אצלם, אז נקנה לו את זה אבל הוא גם זקוק למחשב חדש - אז נפתיע אותו גם עם זה.
עוד בשבוע שעבר נסעתי לתל אביב לביקורת עבור המדרסים החדשים, שנראה שבאמת פתרו את בעיית הכאבים בכף הרגל (טפו חמסה עיגולים), וקיבלתי גם את הזוג הנוסף של המדרסים (עבור נעלי "נשים", מגפיים וכו').
בדרך חזרה עברתי גם בחנות הקרמיקה כדי להחזיר את טוחן האשפה הגרוע שהוחלף. עדיין היה חופש חנוכה ונתקעתי בפקק (כנראה בגלל מופעי החג לילדים) שהאריך לי את החזרה הביתה בערך בשעה. לא ברור לי מדוע הווייז לקח אותי דרך שם. ומדוע לא זכרתי שחנוכה ואסור בכלל להתקרב לשדרות רוקח. 😧
עוד לקראת סוף השבוע שעבר היינו מוזמנים לעלייה לתורה של בנה השני של אחיינית-T1. נסענו עם בני וגם בתי הגיעה עם נשמותק והיה מאד נחמד לראות את כל המשפחה של גיסי, כולל הילדים והנכדים.
בינתיים כלתי גם קבלה חדשות טובות מעורכי הדין שמטפלים לה בויזת ההגירה בארה"ב - באופן מפתיע ה"תיק" שהם הגישו עבורה קיבל אישור, כלומר תשובה חיובית. זו עדיין לא הויזה עצמה אבל זה בעצם אישור שאמור ב-95% להבטיח שהיא אכן תקבל גרין קארד, ויחד איתה גם בני. זה עוד תהליך שייקח הרבה זמן (כנראה שנה וחצי) ולא בטוח שכל הזמן הזה כבר יתנו לה אישור לעבוד, אבל לפחות את ההחלטה העקרונית לאשר את הבקשה שלה כן קיבלו. ומזל, כי בדצמבר הוחלט להפסיק את סוג הויזה המסוים הזה למוזיקאים. בקיצור היא הספיקה להגיש את הבקשה ולקבל עליה אישור ברגע האחרון ממש.
החדשות הפחות טובות התקבלו (או יותר נכון טרם התקבלו) משגרירות ארה"ב בארץ - הם עדיין לא שלחו את הדרכונים שבני וכלתי הפקידו אצלם ביום שהגיעו ארצה, לצורך הטבעת הויזה הנוכחית שלהם (לבני זו ויזת אמן ולכלתי ויזת "תלויים" - כי היא נשואה לו). את האישור לשתי הויזות הם קיבלו על המקום אבל בגלל כל החגים (חג המולד, חנוכה וסילבסטר) כל הזמן מאז לא הספיק, ולכן הטיסה שלהם הביתה שהיתה מתוכננת להלילה, נדחתה בינתיים לרביעי בלילה - ונקווה שעד אז הדרכונים כן יגיעו.
כמובן שזה מסבך להם הרבה דברים (בעיקר עבודה של בני, שינסה איכשהו להעביר שיעורי תופים בזום מכאן לחלק מהתלמידים שלו) אבל לפחות אל על לא הערימו קשיים בהחלפת הטיסה.
הלילה יש ל-T סוף סוף את CT הלבלב שהפרופסור ביקש, בדיקות הדם שלו מצוינות אבל נראה מה יראו בבדיקה החוזרת.
טוב, אני כותבת את הפוסט הזה בהמשכים כבר מעל לשבוע אז אשחרר אותו בינתיים, והמשך יבוא.
