חזרתי. היה טוב מאד.
הטיסות עברו חלק ובשלום.
שלושה ימים אחרי שהחלטנו, T ואני, שאני כבר יכולה לעזוב אותו ולטוס לשבועיים לבוסטון לפגוש את נכדתנו החדשה קיקה ואת סביבוני ולעזור לבני ולכלתי - מצאתי את עצמי בשדה התעופה.
לא היה לי מה לקנות בדיוטי פרי אז ביליתי את זמן ההמתנה לעלייה למטוס עם כוס קפה ולפטופ, וחיש מהר מצאתי את עצמי כבר על הטיסה הראשונה.
בהלוך גם הטיסה לאיסטנבול וגם הטיסה מאיסטנבול לבוסטון היו חצי ריקות ואף אחד לא ישב לידי. כתוצאה מכך אני (ורבים אחרים) השתרעתי על שני המושבים (כן, אני די קצרה ומאד גמישה) וישנתי חלק מהדרך.
בחזור לשמחתי למרות שהמטוס היה הרבה יותר מלא, ישבתי לבדי בדו מושבי כל הדרך מבוסטון לאיסטנבול, זו היתה טיסת לילה וישנתי כל הדרך כמעט. מאיסטנבול לישראל כבר היה צפוף ברמות אחרות, אבל היי - זו טיסה ממש קצרה.
תהליך ההגירה ואיסוף המזוודה בבוסטון עברו מהר וחלק.
במקור תכננתי לקחת אוּבֶּר אליהם הביתה, כי בני עבד וכלתי היתה בבית עם סביבוני וקיקה, אבל בדיוק כשהייתי מוכנה לצאת בני התקשר להודיע שהוא עכשיו סיים את הגיג בבית הכנסת הרפורמי והגיע לאסוף אותי מהשדה.
הסערה שהתחוללה בבוסטון (ובכל החוף המזרחי) כמה ימים קודם לכן עדיין לא הסתיימה לגמרי ובאותו ערב ירד "גשם קפוא" (כך הגדירה זאת אפליקציית מזג האוויר) ובוסטון הקפואה והמושלגת פגשה אותי מחוץ לדלתות הטרמינל.
חיבוק חם ומלא געגועים ונסיעה בת פחות מחצי שעה אחרי כן, פגשתי לראשונה את נכדתי החדשה.
והיא פגשה אותי.
יומיים אחרי שנחתתי נתפס לי הצוואר ברמות אחרות. משהו כנראה בתנוחה של החזקתה או האכלתה (או שתיהן) של התינוקת, אולי בשילוב מזג האוויר ההזוי - גמר לי את הצורה. לא יכולתי להחזיק את הראש, לא יכולתי להישכב או לקום משכיבה בלי לתמוך בראש, אפילו כאב לי ללעוס בזמן האוכל.
בני קנה לי צווארון שהקל עלי מאד וגם קצת גראס ב-dispensery השכונתי בצורה של סוכריות גומי (EDIBLES) - כי אני לא מעשנת - שעשה לי קצת סחרחורת ואולי עזר לי קצת לישון בלילה וגם לקח אותי פעם אחת לקליניקה לדיקור - שלא באמת עשה על הצוואר הכאוב והתפוס שלי שום רושם.
התכתבתי קצת עם 'שנטי' ושאלתי מה אני יכולה לעשות והיא המליצה למרוח משחת ארניקה ולחמם את המקום וכך עשיתי. מרחתי שלוש פעמים ביום את הארניקה ופשוט ביליתי שעות עם כרית החימום החשמלית שלהם.
כפי שניתן לראות בתמונות - מצבי לא מנע בעדי לעשות את המקסימום כדי לעזור - בין אם זה היה להחזיק את קיקה או לבשל או לרוקן מדיח או להכין להם קפה.
משימות כמו ריקון המדיח (שכלל התכופפות) או קפיצה לסופר (שכלל נהיגה ברכב שלהם) חיכו כמה ימים עד שהצוואר המסכן שלי התאושש.
וזה עבד. הילד התרגל לנוכחותי ולא נראה היה שהיא מפריעה לו, ולמרות שהוא עדיין העדיף את אחד מהוריו, הרבה פעמים הוא הסכים שאני אהיה איתו. בנוסף, בכל פעם ששאלתי אם הוא מוכן לחיבוק או לנשיקה הוא בא אלי ברצון עם ידיים פרושות או שפתיים מושטות, ואני התמוגגתי לי בשקט.
הוא אומר הרבה יותר הברות מאשר בביקורנו הקודם, ואפילו שר המון שירים, אבל כמעט ללא עיצורים - רק אותיות "אהבי". כדור זה אָה-אוּ, למשל. מצד שני הוא יודע לבקש סרט בטלוויזיה על ידי הגיית האות 'ס' - סססססססססססססססס.
הוא מאד אוהב שירים והוא אוהב לרקוד. בהעדר משחקיות פתוחות (בגלל הקורונה) בני לכלתי לוקחים אותו לכל בו המקומי והוא משחק שם עם צעצועים. היה שם צעצוע שבלחיצת כפתור משמיע את שיר הנושא של "משפחת מדריגל" והוא לחץ שוב ושוב על הכפתור ורקד להנאתו בחנות עד שהיינו צריכים לחזור הביתה.
לפי שיטת הטיפול באוטיזם שהוא מקבל, יש לו קלסר עם מדבקות שבעזרתו אפשר לתקשר איתו. כשהוא רוצה חטיף הוא מביא מדבקה של ילד אוכל. כשרוצים להסביר לו שקודם אוכלים ארוחת ערב ואחר כך הולכים לאמבטיה, מראים לו בקלסר את העמוד של "קודם" - מדבקה עם ילד אוכל - ו"אז" - מדבקה עם ילד באמבטיה. השיטה עובדת יפה. יש לו גם מגוון תנועות ידיים, כמו סוג של שפת חרשים, שהוא נעזר בהן כדי לומר מה הוא רוצה.
התברר שבגן הוא מתאמץ הרבה יותר מאשר בבית כדי לגרום לגננות להבין אותו, למשל כשצריך להחליף לו חיתול. בבית הוא לא טורח לספר להוריו ומצפה מהם שיידעו לבד. אני מכירה הרבה ילדים שאינם על הספקטרום האוטיסטי שגם אצלם יש הבדל בתקשורת בין החוץ לבין הבית.
אגב כבר חודשים שהם מקריאים לו סיפורים (גם בעברית וגם באנגלית) על עשיית צרכים בסיר, והוא מביא את הסיר ויושב עליו - עם או בלי בגדים - אבל רק ביום אחרי שעזבתי את בוסטון דווחנו שסוף סוף עשה בסיר בפעם הראשונה. זו היתה חגיגה גדולה, כמובן. קצת חבל שפספסתי אותה.
על הדרך צפיתי בכל העונה השנייה של "מגנוליות מופלאות" בנטפליקס, אחרי שסיימתי את הפרקים הבודדים שנותרו לי ב"החיים עצמם" ו"ניו אמסטרדם". העביר את זמן האימון יופי.
קיקה בדיוק הגיעה לשלב שבו היא סובלת מגאזים, ולכן היה הרבה מאד בכי ומעט מאד זמן שהיא לא היתה על הידיים של מישהו.
היה לילה אחד מסויט במיוחד שבו קיקה פלטה את כל מה שאכלה ובו בזמן סביבוני הקיא מלא ליחה כי היה מצונן, ובני היה בהופעה במרחק של כמה שעות נסיעה מהבית. כלתי נכנסה ללחץ (בעיקר כי היא לא הבינה מה זה החומר השקוף הזה שסביבוני מקיא) והעירה אותי.
הרגעתי אותה לגבי מצבו של סביבוני ועזרתי קצת עם קיקה (במצב כזה סביבוני הסכים להיות רק על אמא) וכך חיכיתי איתה עד שבני חזר הביתה, ואז חזרתי לישון.
כדי לעזור לסביבוני ולהוריו לעבור בשלום את סופי השבוע הארוכים של החורף (שבת וראשון ובימי סופת שלגים אין גן וכאמור אין יותר מדי לאן ללכת) קניתי לו מיני גן שעשועים לבית. אוהל כדורים עם מנהרה וכדורסל....הילד היה פשוט מאושר.
אגב בוולנטיינז - שחל במהלך הביקור שלי - הוא קיבל לבבות וברכות גם ממנה וגם מילדה בשם לוטי. שובר לבבות קטן ושתקן הנכד שלי.....
בששי בערב בישלנו, בני ואני, והם הזמינו זוג חברים (שאותם כבר פגשתי בביקור הקודם כאשר T בישל). האמת שזה היה די נחמד ומרענן להיכנס שוב למטבח בתור המבשלת ולא רק המסייעת ושוטפת הכלים. גירדתי קצת את החלודה מהמתכונים הישנים שלי ומכישורי המטבח שלי וזה היה ממש כיף.
בני הכין את מתכון פאי הבשר שלי (בעצם של רות סירקיס), אני הכנתי בורגול עם ירקות ופירות יבשים, ושנינו אפינו את עוגת התפוחים הנהדרת של סבתא שלי, בתבנית של מאפינס - כך שיצאו מנות אישיות (שגם אפשר היה להקפיא את אלה שנשארו ולהמשיך לנשנש במהלך השבוע).
כאן כלתי, אני וקיקה (בתוך הסל קל בלתי נראית בתמונה) שותות קפה בבית קפה/קונדיטוריה TATE.
כלתי הזמינה לעצמה פרוסת פאי תפוחים, אבל ברור שעוגת התפוחים של סבתא שלי שווה פי אלף ממנה 😊
אחרי שהצוואר המסכן שלי החלים, הוספתי לרשימת משימות העזר שלי נסיעה ל"השלמות" בסופר עם הרכב שלהם.
התמזל מזלי ובדיוק כשהגעתי לבוסטון היתה לבני הופעה בקיימברידג' במועדון ה-Lily Pad. גם תענוג מוזיקלי וגם...איך לא? הרבה נחת.
בכל פעם שירד שלג שנערם, צריך היה לצאת לנקות את מדרגות הכניסה לבית, את השביל וכמובן את המכוניות. ובהזדמנות לקחת את סביבוני לסיבוב על המזחלת האדומה הקטנה שלו.
וכל הזמן הזה T היה ממש בסדר בבית, הרגיש מצוין וטיפל בבית ובחתולים.
מודה שהתגעגעתי למיינקוני ול' לא פחות מכמה שהתגעגתי אליו.
אבל הוא האיץ בי לנסוע ובדיעבד הוא כמובן צדק.
בנוסף לעזרה הגדולה לבני וכלתי והכיף הגדול להיות עם הנכדים, אני מרגישה שגם עשיתי סוג של אתחול בקשר ל-T ולדאגה שלי אליו. ראיתי שהוא בסדר, שהוא מרגיש טוב ומסתדר מצוין, ושאני יכולה קצת לשחרר ולהרפות.
בזמן הזה הוא גם התחיל טיפול פסיכולוגי והתחיל להרגיש הרבה יותר טוב נפשית - וזו, האמת, הקלה עצומה.
תוצאות בדיקות הדם שהוא עשה יצאו לגמרי נורמליות ובביקור אצל הפרופסור באיכילוב הוא קיבל אור ירוק להמשיך בחייו ולבוא לביקורת רק בעוד חצי שנה.
שמחה שנסעתי, שמחה שחזרתי, ועוד לפני שחזרתי T הזמין לשנינו כרטיסים לטוס אליהם ביחד בסוף מאי................
