יום רביעי התחיל כמו כל יום רביעי אחר. בעצם היו שינויים בשיגרה מההתחלה, אבל עדיין הוא נראה כמו יום נורמלי.
עשינו הליכה בבוקר, אחר כך הלכנו לסופר (במקום ביום חמישי, כרגיל) ועשינו קנייה גדולה לקראת בארנץ' בשבת לכבוד יום הולדתו של 'סביבוני'. בישלתי (אני, לשם שינוי) צהריים כי בני וכלתי הודיעו שהם חוזרים באותו היום (במקום כמתוכנן ביום חמישי). הבאתי את העוזרת, יצאנו עם 'סביבוני אחר הצהריים לגן שעשועים.
בני לימד דרך זום כל אחר הצהריים וכלתי התחילה ללמד דרך זום בערב.
אכלנו את הסלט והחביתה והגבינה כרגיל לארוחת הערב. ואז, באזור תשע בערב, T אמר פתאום שהוא לא מרגיש טוב. שהוא צריך לשכב. ואז הוא ממש התחיל להתפתל מכאבים - באזור הצלעות, בעיקר בצד ימין. ואז היה חסר לו אוויר. ממש קוצר נשימה. ובחילה. והזעה. וכל הזמן הזה אני אומרת שאני מתקשרת למד"א והוא אומר שלא, אבל אני רואה שמצבו מחמיר ומתדרדר וכל מיני סרטים כבר רצים לי בראש (וכמובן אירוע הלב של אבא שלי מלפני כמה שבועות).....
בני נלחץ ממש, ו-T בוכה מרוב כאבים, ואני פשוט מחייגת 101 ומסבירה את המצב ואת הסימפטומים כמו בכל הסדרות שאני כל כך אוהבת לראות. המוקדנית שואלת אותי כל מיני שאלות ואני מוודאה שתוך כדי שאני עונה לה, היא כבר שלחה ניידת לכיוון שלי. כן, היא מאשרת. הניידת בדרך.
מה מצבו הרפואי? טוב. האם יש רקע קרדיולוגי? לא. בין השאר היא שאלה אם יש אספירין בבית. ובכן, עד לפני שבועיים לא היה אספירין בבית. אבל מאז התקף הלב של אבא שלי החלטתי שצריך אספירין בבית. אז יש. "תני לו 300 מ"ג של אספירין", היא הורתה לי. "שילעס, לא יבלע". וגם "שלא ישכב". איכשהו הצלחתי לגרום לו לעשות את זה, תוך כדי הסבל הנוראי שלו.
בני הפסיק את השיעור של כלתי וביקש ממנה לפתוח את השערים (שלנו ושל השכנים - הסבר מפורט יותר בפוסט אחר) ולחכות ברחוב כדי להכווין את האמבולנס מהר אלינו לכשיגיע.
עוד לפני שהגיע האמבולנס, הגיע רכב של "איחוד הצלה", השעין את T על הקיר באופן שהקל עליו מעט את הכאבים, שם לו חמצן כדי להקל על חוסר הנשימה, ועשה לו א.ק.ג. לא נראו סימנים של אירוע בלב.
האמבולנס הגיע. עד אז הספקתי להתקשר כבר פעמיים שוב למד"א לשאול מתי כבר מגיעים, אבל אין לי מושג באמת כמה זמן זה לקח. הגיעו, הרגיעו, בדקו עוד משהו - והחליטו לקחת למיון. הספקתי לקחת שני פליסים ומטען לטלפון והצטרפתי אליהם.
בסך הכל חוויית המיון בלילה היתה לא רעה. מייד לקחו ל-T דם לבדיקות, עשו עוד פעם א.ק.ג (ששוב נראה תקין), ודי מהר הגיע רופא, שבדק אותו ותישאל אותו ודי מהר הגיע למסקנה שלא מדובר בלב אלא במערכת העיכול. אולי אבנים בכיס המרה.
חיכינו לתוצאות הבדיקות, וכשהגיעו אכן הסתמן שהכיוון של הרופא כנראה נכון. הוא שלח את T לאולטרסאונד - שהמתנו לו שעות. בכלל כשאתה במיון עליך להתכונן לשעות של חוסר מעש והמתנה. T נזכר שיש הערב משחק כדורגל, והצטער שהוא מפספס אותו, כאשר נזכרתי שבעצם יש לנו עכשיו STINGTV ואפשר לראות הכל כמעט דרך האפליקציה שלהם. זהו, פתרתי לו את העניין והוא הצליח לראות את כל המשחק.
בינתיים באולטרסאונד לא מצאו כל זכר לאבנים בכיס המרה, והתיאוריה היתה שהיתה אבל שעברה מכיס המרה למערכת העיכול וזה היה בעצם ההתקף הגדול והכואב. הרופא החליט לשחרר את T הביתה עם הנחיות להמשך טיפול ובירור "בקהילה". כלומר בקופת חולים. בשלב זה T כבר הרגיש יותר טוב ודווקא מצא חן בעיניו לחזור הביתה. הגענו במונית והלכנו לישון בארבע בבוקר.
בשבע וחצי בבוקר התקשר אל T הרופא מהמיון (בדיוק סיים משמרת) וסיפר לו שהוא לא היה שלם עם השחרור שלו, לקח את כל הבדיקות לרופא מומחה שקבע שכנראה יש דלקת, אפילו דלקת חריפה, בכיס המרה, ושיחזור למיון כירורגי לקבל אנטיביוטיקה בעירוי לווריד. הוא משאיר להם הוראות מפורטות, הוא טען. יש סיכוי שבכלל יאשפזו את T, הוא אמר, ואולי יהיה צורך בניתוח.
חזרנו לבית החולים. הפעם כבר ארזנו תיק עם כלי רחצה ולבנים להחלפה, אוזניות וכמובן מטען. הגענו וכמובן שבמיון (לא הפנימי ולא הכירורגי) לא הבינו על מה אנחנו מדברים בכלל, שלחו אותנו לקבלה - שמבחינתם אנחנו בכלל משוחררים ואם רוצים לחזור למיון נדרשת הפניה - זה היה קצת מוזר. בסוף פקידה ממש חמודה בקבלה הגדילה ראש, שלחה אותנו למיון הכירורגי ואמרה שאם יאשפזו את T אז לא תהיה בכלל בעייה עם זה, ואם ישחררו אותו הביתה היא כבר תדאג לסדר לנו הפנייה. שוב לקחו לו דם, וחזרנו למיון.
במיון הכירורגי סירבו לתת עירוי אנטיביוטי ללא אישפוז. הם שלחו את T לצילום ריאות (כנראה זה הליך שנדרש לפני אשפוז) ואמרו שנחכה לתוצאות כדי להחליט מה לעשות הלאה. שוב המתנו שעות. כבר עדכנו את כל מי שצריך שכנראה T מתאשפז ואולי ניתוח. ואז חזרו תוצאות הבדיקות והתברר שהמדדים השתפרו מאד מאז ליל אמש, והתקבלה החלטה חדשה: לשחרר את T עם מרשמים לאנטיביוטיקה דרך הפה ותור לביקורת במיון בעוד שבועיים.
פקידת הקבלה המתוקה עמדה במילתה וחירבשה איזה מכתב בכתב יד על כך שהרופא המטפל הזמין את T למיון ולכן קיימת הפנייה. אלופה האישה הזאת.
באותו הערב עדיין כאב ל-T והוא לקח, בנוסף על האנטיביוטיקה, גם נורופן. אחר כך הכאב חלף ומאז עוד לא חזר. שלחנו את מכתב השחרור לרופאה שלנו במכבי וביקשנו תור (כי דרך האתר לא היה תור פנוי לפני יום רביעי הבא) להמשך מעקב וטיפול. אולי אולי האנטיביוטיקה תרפא את הדלקת וזהו, אבל אולי זוהי תחילתו של תהליך שייקח זמן.
בינתיים שיהיה ברור - T לא מתכוון לוותר על הבראנץ' בשבת, גם אתמול וגם היום הוא במטבח מבשל (בני עוזר לו, וגם אני כמובן). הוא גם לא וויתר על ההליכה היום בבוקר - אז ברור שנצמדתי אליו ולא נתתי לו ללכת לבד, לכל מקרה שלא יהיה. הלכנו "רק" שבעה קילומטר. הוא קצת חלש אבל לא חזר בינתיים הכאב. נראה מה יהיה.
מי אמר שהעיקר הבריאות? וואלה צדק.
