פתאום התבוננתי בכותרת הבלוג שלי והרגשתי שהיא כבר לא רלוונטית.
לפני שש שנים ויותר פתחתי את הבלוג, ואז באמת הייתי על סף דרך חדשה בחיי.
עמדתי להשאיר מאחור, לא רק את מקום עבודתי, אלא גם את המקצוע שבו עסקתי מאז שהתגייסתי, בעצם.
עמד להיוולד לי נכד שני, עברתי רק שנתיים קודם לכן ליישוב חדש, לבית חדש............
"יוצאת לדרך חדשה" התאים מאד לבלוג הטרי וההססני שפתחתי, ועכשיו.........אני מוצאת את עצמי מתלבטת.
יש הצעות?
השבוע ביום השבתון (המיותר לגמרי, לדעתי), החלטנו לשבור להורי את השיגרה החדשה (והברוכה) שלהם, אספנו אותם מהדיור המוגן ונסענו לתל אביב, ליתר דיוק לשוק לוינסקי.
תל אביב. שוב, בפעם השלישית תוך שבוע. לא ייאמן ממש.
והיה חם. וצפוף.
ובכל זאת, הפעם נהניתי.
דומה היה שכל תושבי העיר (וגם אנשים כמונו, שהגיעו מחוץ לעיר) הסתובבו ברחובות, חגגו את החופש.
עוד כשהסתובבנו סחור סחור בחיפוש אחר מקום חניה אמא שלי התרגשה כמו ילדה.
שנים שלא היתה במרכז העיר, ועוד יותר שנים לא עברה בדרומה, ועלו בה זכרונות מצד אחד והרגשות של תיירת בעיר הגדולה מצד שני.
בסוף חנינו ברוטשילד, והתחלנו ללכת בהרצל לכיוון שוק לוינסקי, בעודנו נעצרים ליד בניני באוהאוס משוחזרים ומשופצים וחנויות מהדור הישן........
אמא נכנסה לחנות של עתיקות ושעונים וקנתה לעצמה שעון מעורר, להניח על שידת המיטה (אחי אסר עליה לישון ליד הטלפון הנייד, שעד כה היא השתמשה בו כדי לראות מה השעה כאשר התעוררה באמצע הלילה), ובאותה ההזדמנות קנינו גם אנחנו שעון קיר, סוף סוף, לסלון.
שמונה שנים אנחנו בבית הזה ואני מתחננת לשעון קיר, וסוף סוף T מצא משהו שהוא אוהב. למרות שזה לא בדיוק הטעם שלי, לא התווכחתי אפילו, העיקר שיהיה לי שעון. אני מאד אוהבת שעונים, ומצדי שבכל חדר בבית יהיה שעון על הקיר.
בלוינסקי מצאנו טאראגון (לענה דרקונית), תבלין שאמא מאד אוהבת לבשל איתו, ושעד כה לא הצליחה למצוא בארץ בשום סופר או חנות תבלינים, ואנחנו קנינו תערובת לסחוג וגם טחינת "היונה" ש-T מאד אוהב.
בחנות הפרחים של חמדה קנינו קצת שעורה מיובשת וגבעולי כותנה להעשיר את האגרטל שעומד בכניסת הבית.
אגב, לאגרטל הזה סיפור בפני עצמו (בעיקר כי בחיים לא הייתי קונה דבר כזה לבית שלי....).
על בניית הבית שלנו ניצח T בעצמו, כלומר הוא היה ה"קבלן" שהעסיק את בעלי המקצוע ותיאם ביניהם, הוא היה כאן כל יום במהלך הבנייה ומכיר כל סנטימטר בתכנון ובביצוע של הבית הזה.
אני השתתפתי כמובן בהחלטות ובאתי פעם בשבוע לבקר, אבל בתקופה ההיא הייתי 98% מהזמן (ומתשומת הלב ומהאנרגיה שלי) בעבודה.
כאשר הסתיימה הבנייה ונכנסנו לגור, ערכנו מסיבת סיום לכל הקבלנים ובעלי המקצוע שעבדו כאן. הכנו כיבוד, T אפילו הכין "תעודות סיום" לכל אחד מבעלי המקצוע וצירף כמה מילות תודה ושבח.
לפני שש שנים ויותר פתחתי את הבלוג, ואז באמת הייתי על סף דרך חדשה בחיי.
עמדתי להשאיר מאחור, לא רק את מקום עבודתי, אלא גם את המקצוע שבו עסקתי מאז שהתגייסתי, בעצם.
עמד להיוולד לי נכד שני, עברתי רק שנתיים קודם לכן ליישוב חדש, לבית חדש............
"יוצאת לדרך חדשה" התאים מאד לבלוג הטרי וההססני שפתחתי, ועכשיו.........אני מוצאת את עצמי מתלבטת.
יש הצעות?
השבוע ביום השבתון (המיותר לגמרי, לדעתי), החלטנו לשבור להורי את השיגרה החדשה (והברוכה) שלהם, אספנו אותם מהדיור המוגן ונסענו לתל אביב, ליתר דיוק לשוק לוינסקי.
תל אביב. שוב, בפעם השלישית תוך שבוע. לא ייאמן ממש.
והיה חם. וצפוף.
ובכל זאת, הפעם נהניתי.
עוד כשהסתובבנו סחור סחור בחיפוש אחר מקום חניה אמא שלי התרגשה כמו ילדה.
שנים שלא היתה במרכז העיר, ועוד יותר שנים לא עברה בדרומה, ועלו בה זכרונות מצד אחד והרגשות של תיירת בעיר הגדולה מצד שני.
בסוף חנינו ברוטשילד, והתחלנו ללכת בהרצל לכיוון שוק לוינסקי, בעודנו נעצרים ליד בניני באוהאוס משוחזרים ומשופצים וחנויות מהדור הישן........
אמא נכנסה לחנות של עתיקות ושעונים וקנתה לעצמה שעון מעורר, להניח על שידת המיטה (אחי אסר עליה לישון ליד הטלפון הנייד, שעד כה היא השתמשה בו כדי לראות מה השעה כאשר התעוררה באמצע הלילה), ובאותה ההזדמנות קנינו גם אנחנו שעון קיר, סוף סוף, לסלון.
שמונה שנים אנחנו בבית הזה ואני מתחננת לשעון קיר, וסוף סוף T מצא משהו שהוא אוהב. למרות שזה לא בדיוק הטעם שלי, לא התווכחתי אפילו, העיקר שיהיה לי שעון. אני מאד אוהבת שעונים, ומצדי שבכל חדר בבית יהיה שעון על הקיר.
בלוינסקי מצאנו טאראגון (לענה דרקונית), תבלין שאמא מאד אוהבת לבשל איתו, ושעד כה לא הצליחה למצוא בארץ בשום סופר או חנות תבלינים, ואנחנו קנינו תערובת לסחוג וגם טחינת "היונה" ש-T מאד אוהב.
בחנות הפרחים של חמדה קנינו קצת שעורה מיובשת וגבעולי כותנה להעשיר את האגרטל שעומד בכניסת הבית.
אגב, לאגרטל הזה סיפור בפני עצמו (בעיקר כי בחיים לא הייתי קונה דבר כזה לבית שלי....).
על בניית הבית שלנו ניצח T בעצמו, כלומר הוא היה ה"קבלן" שהעסיק את בעלי המקצוע ותיאם ביניהם, הוא היה כאן כל יום במהלך הבנייה ומכיר כל סנטימטר בתכנון ובביצוע של הבית הזה.
אני השתתפתי כמובן בהחלטות ובאתי פעם בשבוע לבקר, אבל בתקופה ההיא הייתי 98% מהזמן (ומתשומת הלב ומהאנרגיה שלי) בעבודה.
כאשר הסתיימה הבנייה ונכנסנו לגור, ערכנו מסיבת סיום לכל הקבלנים ובעלי המקצוע שעבדו כאן. הכנו כיבוד, T אפילו הכין "תעודות סיום" לכל אחד מבעלי המקצוע וצירף כמה מילות תודה ושבח.
זה היה, האמת, מאד יוצא דופן ומקורי (כל הזכויות שמורות ל-T) ואנשי המקצוע עפו על זה. הביאו בנות זוג, חלק הביאו ילדים, כולם רצו להראות את הבית היפה הזה עליו עבדו בשנה האחרונה.
ו....הביאו מתנות.
וכשכל האורחים הלכו, ופתחנו את המתנות - גילינו את האגרטל הזה על הבסיס הזה - בלי פתק - ועד היום אין לנו מושג מי מהם הביא אותו, כי לא בכל המתנות היו פתקים.........ולא היה לנו נעים לשאול.
ברור שהודינו לכולם שהגיעו, ועל המתנות היפות.....אבל זה נשאר כתעלומה עד היום.
בחזרה לתל אביב החוגגת, כשמיצינו את שוק לוינסקי, וכבר התחלנו להרגיש את רעב הצהריים, חזרנו לכיוון החניה ברוטשילד, וממש שם בפינה היה מעט מקום ישיבה (בין כל המסעדות המפוצצות באנשים) במסעדת המבורגרים שלא הכרנו (נדמה לי שקראו לזה MEATOS - מיתוס - אבל אני לא סגורה על זה).
היה סביר פלוס, מתאים ל-LUNCH זריז לפני ששמים פעמינו בחזרה הביתה..........
