יום הולדת לאזרחית ותיקה 🎈

 היום יש לי יום הולדת, אני בת 67. 

אמנם מבחינת הרשויות קבלתי את תואר ה"אזרחית הוותיקה" כבר בגיל 62 - אבל בכל זאת עכשיו זה רשמי. ואני יכולה, למשל, לנסוע חינם לגמרי בתחבורה ציבורית. לא שיוצא לי הרבה לנסוע בתחבורה ציבורית........וחבל שכך. 

כאן באזור שלנו, אם אני רוצה להיעזר באוטובוסים וברכבת יש לי צורך בהרבה מאד החלפות קווים - עם לו"ז לא מסונכרן ביניהם בדרך כלל - והרבה מאד זמן בדרך כלל כדי להגיע ליעד קרוב כלשהו. מזל שיש לי רכב, למרות שהפקקים הנוראיים שרק מתגברים כל הזמן ובעיות החניה בכל מקום באמת גורמים לי להצטער שאין תחבורה ציבורית טובה ויעילה יותר. 

לכבוד יום הולדתי יורד כאן גשם, אבל כילידת סוף ינואר אני די רגילה למזג אוויר חורפי ביום הולדתי. האמת שרוב חיי "הצלחתי" גם להיות חולה ביום הולדתי, אז אני מודה על כך שהשנה אני בריאה לגמרי. לפחות זה. 

בששי היתה כאן ארוחה משפחתית עם המשפחה של בתי ועם הורי, וכולם - בלי סינכרון ביניהם - החליטו שחוגגים לי יום הולדת מוקדם. זה היה מפתיע וחביב. 

הבוקר, לעומת זאת, T שכח מזה לגמרי. אני כבר שנים לא עושה עניין מדברים כאלה (כשהייתי צעירה ....וואו כמה עניין הייתי עושה מזה 😂), ובדרך לחדר כושר שאלתי אותו אם הוא לא מתכוון לומר לי מזל טוב מתי שהוא. הוא התבייש נורא וליטף לי את הראש.....וגמגם על "מה את רוצה לעשות היום?" ולגמרי לא ידע מה לעשות עם עצמו. הרגעתי אותו שאין לי שום רצונות או תכניות, והכל בסדר. 

דווקא היו לי תכניות פוטנציאליות להיום - גם 'מחברת' רצתה להיפגש הבוקר אבל אז הבינה שהיא רוצה להיות עם הבת שלה, שעוברת תקופה בריאותית מורכבת...וכמובן שהבנתי ופירגנתי, הילדה והבריאות קודמים לכל. וגם בתי תכננה "לעשות משהו" עם אמא היום - מה שארצה - והאמת שאין לי רצונות מיוחדים, ואמרתי לה שסתם אשמח לזמן איכות איתה, מתי שתתפנה - ובסוף היא ביקשה לדחות לשבוע הבא כי באמת יש לה יותר מדי דד-ליין-ים (כולל המאמר שהיא כותבת לבטאון של המכון בו למדה שחייב הגשה מיידית) ולגמרי הבנתי והסכמתי. מה הלחץ? מקסימום אחגוג לאורך יותר זמן את היום הזה.......

בנוסף לכל מה שגם ככה יש להם על הראש, לה ולחתני, גם אחיותיו שוב התחילו לריב סביב עניין הצוואה - והוא מוצא את עצמו באמצע, מנסה להרגיע ולפשר. לא הוא ולא בתי זקוקים לרעש הזה עכשיו.....זה מאד מכביד עליהם. חתני כבר החליט שהוא לא מתכונן לריב עם אחותו הקטנה על עניין הצוואה, לא משנה מה היא תחליט. האחות הגדולה....שם זה סיפור אחר לגמרי. מתסכל מאד. 

מחר גיסתי כבר הזמינה אותי לצהריים במסעדה. והיום....נראה כבר איך יתפתח המשך היום הזה. 

בוואטסאפ, סמס ופייסבוק זורמות אלי ברכות מכל הכיוונים שמחממות את לבי, מחברים, משפחה, וגם אנשים שהם חברים בפייסבוק ואין לי איתם קשר ביום יום. גם שני הנכדים הגדולים שלי שלחו לי ברכות על הבוקר, וזה המיס אותי ממש. 

בנושא הבית ביוון, קבלנו השבוע הזמנה ראשונה לבית דרך אחד מאתרי ההשכרה לטווח קצר לקיץ. זה שימח אותנו מאד. באמת שאם נצליח להשכיר את הבית - לא הרבה, רק מספיק כדי לכסות את ההוצאות השנתיות השוטפות שלנו - נשמח מאד. 

אז כל מה שממשיך לקרות סביבנו ממשיך להתדרדר וברמה הכללית הלאומית ואפילו העולמית אני בעיקר צופה לשחורות....למרות שאני בדרך כלל לא אדם פסימי - אבל כתמיד אני נאחזת ברגעים הטובים והשמחים ובאנשים האהובים שמקיפים אותי, ממלאים אותי באהבה ובשמחה ובאנרגיה טובה. ובזה אני מסתפקת כרגע. 

* ביקשתי ציור במיוחד מה-AI

עד החטוף האחרון

 רן גואילי חזר.

אין לנו עוד חטופים בעזה.

נשמתי עמוק, בירכתי, התרגשתי - והבנתי שדרך ארוכה עוד לפנינו.

אבל לפחות הוא חזר ואין עוד חטופים בעזה. 

יש עדיין משפחות שכולות.

יש פצועים - בגוף ובנפש.

יש עדיין מפונים.

יש חיילים ומילואימניקים שכבר לא יחזרו להיות מי שהיו.

יש מדינה בטראומה.

יש ממשלה מרושעת שחייבים להסיר מחיינו.

יש עוד הרבה עבודה לפנינו.

אבל לרגע אחד אפשר היה לבכות ולשמוח כי אין עוד חטופים בעזה. 

למדור השרביט החם - שינויים בהרגלי הצריחה*

 בתאריך 23/01/2026 ביקש טליק במדור השרביט החם שנתאר את השינויים שחלו בהרגלי הצריכה שלנו של תרבות - מוסיקה, אמנות, ספרות, תיאטרון, קולנוע ועוד - במהלך השנים. 

אהבתי את הכותרת, בהשראת הלהקה "החברים של נטאשה" 😊.

לאורך שנות כתיבתי בבלוג הרבה פעמים התלוננתי על הורי, שבאמת במובנים מסוימים היו הורים שלעיתים היה קשה לגדול אצלם - בעיקר מאז שאחי נולד, ועוד יותר כאשר התחלתי להתבגר ונכנסתי לגיל ההתבגרות. עד היום אני רואה שהם - בעיקר אמא שלי - מסתדרים טוב יותר עם ילדים קטנים מאשר עם מתבגרים. אין להם מושג איך "לאכול" אותם. 

אבל לצד התלונות, יש לי הרבה מאד שבחים ותודות להרעיף על הורי בכל הנוגע לחינוך ולתרבות שזכינו להם, אחי ואני, מרגע לידתנו לאורך כל השנים. 

בבית שלנו תמיד היתה מוסיקה - גם קלאסית, גם עממית (בעיקר ישראלית וארגנטינאית אבל לא רק), גם עכשווית (לפחות עד גבול מסוים - למשל ל"חיפושיות" או לאלביס פרסלי לא נחשפתי בבית) וגם לימדו אותנו מגיל צעיר לנגן והשקיעו בהשכלה המוזיקלית שלנו. 

זוכרת אפילו שבגיל גן אבא שלי, שלא הרוויח הרבה באותן שנים - ואמא שלי למדה באוניברסיטה ולא הרוויחה בכלל - קנה לי אקורדיון אמיתי קטן. היתה לי גם חלילית וגם מלודיקה, והיתה לאבא שלי דרבוקה ובערבי ששי היינו עושים סוג של קבלת שבת (הדלקנו נרות אבל בלי תפילות וכו ובלי להקפיד על זמני כניסת השבת) ושרנו וניגנו - אפילו אחי הפעוט ניגן על משולש - ואבא גם לימד אותנו ריקודי עם - באותה תקופה הוא גם הדריך ריקודי עם בערבים וגם השתתף בתיאטרון חובבנים, עסק קצת בפנטומימה ורקד גם בלט מודרני. הוא גם רשם אותי לחוג מחול מודרני באקדמיה למוסיקה על שם רובין בירושלים ולמדתי אצל חסיה לוין, בזמן שרוב החברות שלי למדו בלט קלאסי.  

כדי להתפרנס היה אבא שלי אופה במאפיית "אנג'ל" בירושלים, עד שיום אחד הצליח לקבל עבודה כמפעיל מחשב במשרד האוצר - על המחשב הראשון שהגיע לירושלים, עד כמה שאני יודעת - והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה. הוא התחיל בתחום המחשבים והתפתח והתקדם ושגשג במשך חמישה עשורים. אבל סטיתי מהנושא. 

כשהייתי קטנה בירושלים הקשבתי הרבה לרדיו ולתקליטים. לאבא שלי גם היה טייפ סלילים עליו היה מקליט מהרדיו ומתקליטים ששאל מהספריה של הקונסוליה האמריקאית. טלוויזיה לא היתה לנו. לא היו באותן שנים שידורי טלוויזיה בישראל, פרט ללימודית. קראתי ספרים - המוווון ספרים. מגיל אפס הורי הקריאו לנו ספרים ולמדתי לקרוא בגיל ארבע...והקריאה היא אחת האהבות שלי עד היום. 

הורי גם לקרחו אותנו לסרטים בקולנוע ולתיאטרון. לפעמים לקחו אותנו גם לקונצרטים ולמוזיאונים. היו בבית גם ספרי אמנות וביוגרפיות של אמנים ומלחינים. 

בתקופה שחיינו בארה"ב כבר הייתי בגילאי בית הספר היסודי ותחילת החטיבה - קנו לי טייפ קסטות (כלומר, קלטות) ובמשך שנים הקלטתי מהרדיו את השירים שאהבתי וניגנתי לי אותם שוב ושוב. המשכתי לקנות תקליטים של מוסיקה שאהבתי, והקשבתי להם בפטיפון שבסלון או בזה של אחי - משום מה היה לאחי פטיפון בחדר.

בארה"ב כבר היתה לנו טלוויזיה - אמנם בשחור לבן - אז התחלתי גם לצפות בתכניות וסרטים.

בגילאים האלה התחלתי לגלות - בנוסף לשירי הילדים ושירי "ארץ ישראל" ומוסיקה קלאסית - גם את הרוק והפופ. מאוחר יותר התוודעתי לרוק הכבד של אותה התקופה, וגם "רוק חלל". לא הפסקתי לאהוב את מה שאהבתי פעם אלא פשוט כל הזמן נוספו לי עוד תחומים שגיליתי שאני אוהבת. גם בספרים ובסרטים הטעם שלי תמיד היה מאד מגוון. 

כשהתחתנתי כבר רכשנו טלוויזיה צבעונית, וכמה שנים אחרי כן רכשנו את מכשיר הוידאו הראשון שלנו. באותן שנים הייתי מתזמנת הקלטות של תכניות וסרטים מהטלויזיה על קלטות VHS, וצופה בהן אחר כך כשהיה לי זמן. זה היה הרבה לפני שניתן היה להקליט באמצעות הממיר של הכבלים ולפני שהמציאו את ה-VOD. 

כשיצאו תקליטורי הלייזר דיסק קנינו מכשיר ובביקור שלנו בארה"ב עם הילדים בשנת 1989 קנינו כמה תקליטורים כאלה של סרטים שאהבנו במיוחד ורצינו לראות שוב ושוב. 

זמן קצר אחר כך יצאו תקליטי ה-DVD, שרק לאחרונה עשינו סדר והעפנו את רובם. היום אנחנו מקשיבים בעיקר למוסיקה דרך ספוטיפיי או "אמאזון מיוזיק" באמצעות "ALEXA"

אבל הטעמים שלי לא השתנו אלא המשיכו להתפתח. בעיקר הטכנולוגיה משתנה כל הזמן. אנחנו הולכים פחות לקולנוע כי יש לנו מערכת קולנוע ביתית מצוינת ואת רוב הסרטים והסדרות ניתן לצרוך בבית. אבל זו עדיין חוויה ללכת מידי פעם לקולנוע. לאורך השנים הלכנו מידי פעם להופעות חיות אבל גילינו שאנחנו פחות אוהבים, במיוחד כאשר זה במקום שלא נוח לשבת (כמו בקיסריה או אמפי שוני) והסאונד לא תמיד משובח. 

ספרים אני קוראת כמעט רק בדיגיטל - זה גם נוח ונגיש לי בכל זמן ובכל מקום וגם קל להשיג ספרים ובכל השפות. 

בשנות התשעים למדתי להתחבר למוסיקה שילדיי הקשיבו לה, ולמרבה השמחה גם הם גילו את הרוק ואת המוסיקה שאני אהבתי בשנות הששים והשבעים. היום אני מצטערת לומר שאני כמעט לא מכירה את המוסיקה החדשה שנוצרת עכשיו - לא הישראלית ולא העולמית. פה ושם יוצא לי לשמוע אמנים עכשוויים וחלקם ממש טובים - כמו טונה, למשל, אבל באמת שהאתגר שלי כרגע הוא לגלות ולהקשיב ליותר אמנים שאינני מכירה, ולהחליט מה אני אוהבת ביניהם ומה לא. 

כשעוד עבדתי הייתי מקשיבה לרדיו בדרכים וכך הייתי מתוודעת לשירים חדשים ולאמנים חדשים. היום זה בקושי קורה, וגם - כשאיזו תחנה משמיעה שירים שלא נעימים לי לאוזן, קל לי מאד לשים ספוטיפיי גם ברכב ולהאזין למוסיקה שאני כבר מכירה. זה קצת חבל לי.....מצד אחד. כי אולי יוצרים עכשיו מוסיקה טובה שלא יוצא לי להיחשף אליה. 

טוב, הפוסט הזה כבר ארוך מדי.........כדאי לסיים כאן. 

השבוע

חזרנו מיוון בשבת ומאז מייד חזרנו לשיגרה שלנו. 

בשני קפצנו לביקור אצל בתי. חכמוד ונשמותק הלכו כל אחד לאימון שלו - חכמוד ב-MMA ונשמותק בקרוס פיט. אני הבאתי לשרי מן משחק יצירה להכנס ויטראז'ים קטנים - לתלייה על החלון או לשימוש כמחזיק מפתחות. היא מאד התלהבה וכך העסקתי אותה רוב אחר הצהריים בזמן שבתי עסקה בכתיבת מאמר עבור בטאון המכון שבו עשתה את התואר האחרון (לימודי תעודה לפסיכותרפיה פסיכואנליטית). 

כשנמאס לילדה מהויטראז'ים עברנו לסוג של פלסטלינה (היא קראה לזה "קליי" - כלומר CLAY - שזה חימר באנגלית אבל כנראה שזה איזשהו חומר גמיש אחר....שמאד נעים לעבוד איתו. 

ברגע ששרי נהייתה רעבה T נכנס לתמונה והכין לה קרפים. מן צוות שכזה אנחנו.

הספקנו עוד לראות את חתני ואת נשמותק כשהם חזרו, ואז נסענו הביתה. את חכמוד לא ראינו בכלל, אבל הוא התקשר כשכבר היינו בדרך הביתה לומר תודה על השעון ש-T הזמין לו ב"עלי אקספרס". זה כאילו היה ליום ההולדת, למרות שכבר השתתפנו במתנת יום הולדתו - גיטרה חשמלית שהוא קנה לעצמו בהשתתפות הוריו, הסבתא השנייה ואנחנו כמובן. 

בשלישי קפצנו לביקור אצל הורי. גם לאמא T הזמין משהו ב"עלי אקספרס" - סוג של  מכשיר שמיעה ללא מרשם, שהתברר כמאד לא מוצלח. בתכל'ס זה נראה כמו אוזניות אלחוטיות, מגושמות כאלה (היא כל הזמן הרגישה שזה עומד ליפול לה מהאוזן) וזה אומנם הגביר את הקולות מסביב וסייע בשמיעה אבל היה לזה צליל מתכתי לא נעים והיה ברור שאין סיכוי שהיא תיעזר בזה. בשלב זה היא הסכימה לקבוע עם רופא אף אוזן גרון ולעבור בדיקת שמיעה....אבל "כאשר יעבור הכאב" מהנפילה. בקיצור, לא בוער לה כרגע להתמודד עם בעיית השמיעה. 

דווקא אני ביקרתי השבוע אצל רופא אף אוזן גרון במסגרת ההקפדה שלי להגיע אליו פעמיים בשנה לבדיקה וניקוי שעווה. גיליתי שכאשר אני עושה זאת כל חצי שנה, מצטברת לי פחות שעווה וגם לא כואב לי כשהוא שואב אותה. 

ביקרתי גם אצל ה"גאסטרו" (כלומר - רופא גאסטרואנטרולוג) וקבעתי גסטרוסקופיה/קולונוסקופיה לעוד חודשיים בערך. הפעם האחרונה היתה לפני תשע שנים.... אגב שוחחתי איתו על מצב העצירות שלי, והוא לא התרגש בכלל ממגוון התוספים שאני לוקחת כדי להתמודד איתה. התפלאתי אבל לפחות קבלתי אור ירוק, ואפילו רעיון לעוד תוסף, שבעצת הרוקחות הנהדרות שלי החלטתי בינתיים לא לקחת. 

אני מעט חוששת לפתוח פה לשטן ולדווח על כמעט 4 שבועות ללא התקף כאבים של T. היום יש לו עוד טיפול אצל הרופא/כירופרקט. כבר היו לו פה ושם תקופות ארוכות ללא התקף אבל זה היה כבר לפני כמה שנים. לא לאחרונה. לא מעזה לקוות.............

גם מיינקוני מתאושש מה"מסטוליות" שלו בעקבות התרופה. לאחר שהוטרינר הציע שנפחית מעט את המינון, גילינו שכאשר אנחנו כותשים את הכדור (בעזרת עֱלִי של תבלינים), נשארת מעט אבקה על העֱלִי ואותה אנחנו לא מוסיפים לו. ההפחתה המזערית הזאת (של הכדור שהוא גם ככה קטנטן) ממש עשתה את ההבדל, והוא כבר עירני וחזר לעצמו כמעט לגמרי. ובינתיים הוא לא חזר לפרכס בכלל. עכשיו נותר רק לקוות שזה ימשיך לעזור לו לאורך זמן, וגם שתמיד נשיג את התרופה (שהבנתי שלפעמים היא חסרה). 

בגזרת הספרים אני קוראת עכשיו את "הלבד הגדול" מאת קריסטין האנה (שמאד אהבתי את "הנשים" שלה). ביוון לא יצא לי כמעט לקרוא בכלל - או שהייתי עסוקה או שהייתי עייפה מדי. גם עכשיו אני מרגישה שאני עסוקה ויש לי פחות זמן לקרוא, אבל כיף לי שתמיד מחכה לי ספר טוב......

אני מתמידה עם הדואולינגו - לימוד היוונית שלי - ולמרות שהאפליקציה לא מתרגלת דיבור אלא רק קריאה ואוצר מילים (וניסוח משפטים) ראיתי שהצלחתי פה ושם לומר משפטים ביוונית וגם קצת להבין מה שדובר. 

מה שמזמן לא תרגלתי זו הנגינה בפסנתר, ואני מקווה שאחזור לזה אם לא היום אז כבר מחר. 

בינתיים T משפר את אתר האינטרנט של הבית ביוון ומוסיף לו את הצילומים החדשים. זה יצא ממש יפה. 

הוא כתב נוהל לניהול הבית עבור האישה שמטפלת בו, תירגם אותו ליוונית ושלח. נותר רק לקוות שהתרגום יהיה פחות או יותר תקין וברור (לפעמים הגוגל טרנסלייט מעלה תוצאות מגוחכות משהו) ושהיא לא תיבהל ותברח......כבר התפטרה לנו מנהלת בית אחת....לא יודעת מה נעשה אם גם זאת תחליט שזה לא בשבילה. 

מה עוד? אני יכולה לקטר קצת על כמות המיסים הלא נורמלית שאנחנו צריכים לשלם גם בארץ וגם בחו"ל - מס הכנסה ומיסי מקרקעין - אבל מה זה יעזור? מצד אחד זה רק אומר שאנחנו מרוויחים יפה, ומצד שני הרשויות רק מעלות את ערך המיסים כל שנה וזה מרגיש כמו גזל לשמו. אבל זה, כנראה, מה שיש.

אתמול התקשר אלי חכמוד ואמר שכאשר הוא מחפש את שמו המלא באינטרנט, עולה לו אתר התמונות המשפחתיות שלנו, עם תמונות שלו ושל נשמותק כשהיו תינוקות, והוא מבקש להסיר את זה. האמת שהתפלאתי, כי את רוב התמונות באתר אני שומרת עם הגדרות של "פרטי - לעיני בלבד". אבל כנראה בתקופה שהם נולדו פקששתי כמה "אלבומים" שכאלה והם נותרו תחת הגדרה "ציבורית". אז עכשיו התחלתי לעבור על כל האתר ולתקן את ההרשאות. התחלתי כמובן באלבומים ההם של חכמוד ונשמותק, כדי שיוכל לראות שכעת האתר דורש הרשאות כדי לצפות בתמונות. בעייה גדולה האינטרנט הזה. לפייסבוק אנחנו לא מעלים תמונות של הנכדים אף פעם. בכלל, אני ממעטת להיכנס לפייסבוק או לאינסטגרם - בעיקר כדי לראות מה חברים ומשפחה העלו - ואני בקושי מעלה או משתפת שם. 

בחוץ חשוך ומעונן אבל לפחות פחות קר מאתמול. אמור להתחיל גשם מתי שהוא אבל לא משהו רציני, אם הבנתי נכון..........

על החדשות המטורללות אני לא רוצה לומר מילה. זה באמת הולך ונהיה מוגזם לחלוטין. 

ושיהיה סופשבוע שקט. 

יוון 01-2026 - שבוע של הכנות וניקיונות וגם קצת נופש

זו היתה גיחה אחרונה לצורך הכנות וניקיונות וסידורים של הבית, לקראת השכרתו לטווח קצר וכמובן שימוש עצמי לנופש שלנו ושל בני משפחתנו/ חברנו. 

היתה התחלה טובה וחלקה. 

טסנו בשבת - מטרמינל 1. הכבישים היו די ריקים - שריתה הסיעה אותנו בדרכה לביקור אצל הוריה במבשרת, כי היא החליטה להצטרף אלינו רק ביום רביעי, כדי לא להפסיד ימי עבודה. אז בימים הראשונים היינו רק T ושותפנו ואני. הצוות המנצח. 

הטרמינל היה ריק ברמה שלא היה תור בשום שלב. מזמן לא ראיתי את שדה התעופה ככה. 

גם הטיסה היתה כמעט ריקה. 

היה קר והיתה רוח, וגם ככה הטיסה הלוך אורכת שעתיים (ולא שעה וחצי כמו בחזור) אז פשוט השתרעתי על שני מושבים ונמנמתי רוב הדרך. 

גם בשדה באתונה היה יחסית ריק וכמעט בלי תורים. לראשונה הותקנו שם בביקורת הדרכונים מצלמות ומכשירים לטביעות אצבע - כמו שיש בארה"ב. ברור שאיתי היה מסובך כי אין לי כמעט טביעות אצבע. ממש כמו לאמא שלי. בסוף העבירו אותי, מקווה שזה לא יעשה לי בעיות בביקורים הבאים. 

גם באתונה היה קר וקצת גשום באותו יום. 

קבלנו את הרכב בחברת ההשכרה ה"קבועה" שלנו, ודבר ראשון נסענו מרחק כמה דקות משדה התעופה לאיקיאה, להשלים כמה פריטים לבית - כולל מסגרות לתמונות. 

שותפנו ושריתה הזמינו תמונות ב"עלי אקספרס" ושותפנו הביא אותן מגולגלות במזוודה. גם T הזמין כמה תמונות - ממתכת, שלא היו זקוקות למסגור, וכן הוא הביא כמה וכמה מעבודות האפוקסי שלו לקשט את המדפים והשולחנות בבית. 

עבור תמונה אחת גדולה לא נמצאה מסגרת באיקיאה וגם לא ב-JYSK - רשת חנויות ממש טובה שלא נופלת באיכותה ובמגוון המלאי שלה מאיקיאה, לדעתי. אז היינו צריכים לחפש חנות מסגרות במיוחד בשבילה. 

הדרך אל הכפר שלנו היתה עמוסה ופקוקה - בעיקר בגלל שחלק מהכביש המהיר היה סגור לצורך עבודות בכביש - ולקח לנו יותר זמן מן הרגיל להגיע. 

כשהגענו לאחת הערים שקרובה ביותר לכפר עצרנו בסופר והצטיידנו רק במצרכים שרצינו עבור אותו ערב ולמחרת בבוקר. לא הבאנו בחשבון שלמחרת היה יום ראשון ורוב החנויות והסופרים יהיו סגורים. אבל היינו כבר עייפים ורצינו להגיע לבית.

עצרנו במסעדה טובה (אך בעלת שירות די איטי) בכפר הסמוך אלינו, ומשם סוף סוף נסענו הביתה.

הגענו ומיד בחרנו חדרים - T ואני ישנו בחדר השינה הגדול התחתון (במפלס שהוא חצי מרתף) ושותפנו בחר את חדר השינה הגדול העליון - כי ידענו ששריתה מאד תיהנה מהנוף מהמרפסת שם, הואדי עם מטע הזיתים. 

מייד סידרנו את המיטות, התארגנו למקלחת ושינה. 

ישנו מצוין, אבל כשקמנו בבוקר גילינו שהמזגן בחדר השינה העליון לא פועל משום מה, ושותפנו קפא שם. עם שמיכת הפוך החמה היה לו נעים מאד אבל היה לו כל כך קר בראש שהוא נאלץ לישון עם כובע הצמר שלו. חבל מאד שהוא לא עבר מייד לאחד משני החדרים האחרים, הקטנים יותר, אבל הוא היה עייף מדי ולא בא להכין מחדש את המיטה. מאותו הרגע הוא כמובן עבר חדר, ולמרות שהגיע הטכנאי של המזגן הוא בעצם לא יכול היה לתקן דבר, כי הבעייה היתה כנראה צורך בשחרור או ניקוז אוויר מהצנרת, והטכנאי טען שרק שרברב יכול לעשות זאת. הדבר היה תמוה בעינינו אבל אנחנו מחכים שיגיע שרברב ויבצע זאת ונראה אם זה באמת פותר את הבעייה. בכל מקרה כרגע לא ניתן לגור בחדר הזה - לפחות לא כל עוד קר מדי. 

השינה עצמה היתה נוחה מאד, ועל הבוקר יצאנו T ואני (לשותפנו לא התחשק) לעיר היפהפיה הסמוכה (מרחק עשר דקות נסיעה) כדי לעשות את הליכת הבוקר שלנו על החוף בשעת הזריחה. 

אז כאן אני מביאה מקבץ (חלקי) של תמונות זריחה מהחוף הזה ןמסימטאות העיר. 

בתום ההליכה עצרנו במאפייה מתוקה ששותפנו ו-T גילו בזמן שהותם בבית בנובמבר. שתינו קפה וקנינו לחם טרי לשותפנו לארוחת הבוקר. 

גם מהכפר שלנו רואים זריחות יפהפיות אבל לצערנו לא רואים אותן מתוך הבית, אלא רק כאשר יוצאים ועולים מעט במעלה הרחוב. 

מצד שני יש לנו מהסלון ומחלק מהחדרים את הנוף הזה

אגב כשהגענו לבית גילינו שהשער של החניה נשבר ומישהו קשר אותו עם חבל כדי שיישאר סגור ולא יתנדנד ברוח. ניסינו, לשווא, לגלות מה קרה לו (דרך ההיסטוריה של מצלמות האבטחה) אבל מהר מאד סיפר לנו ההנדימן המקומי, ממנו הזמנו בניית גריל ועוד כמה עבודות קטנות, שהרוח שברה את השער בזמן שהוא היה פתוח, כשהגיע לעבוד אצלנו בחצר. הוא סיפר זאת בעזרת תנועות ידיים וערבוביה של יוונית ואנגלית משובשת, תוך כדי שהוא כבר הביא כלים וריתך ותיקן את השער למצב עוד יותר טוב ממה שהיה במקור. איש מדהים, באמת. לא יודע מילה אנגלית וגם אין לו וואטסאפ כך שלא ניתן לתקשר איתו בעזרת גוגל טרנסלייט - אבל יש לו ידי זהב והמון רצון טוב ונראה שאנחנו נעבוד איתו הרבה. בכלל בכפר "שלנו" יש הרבה מאד אנשים מאד מאד נחמדים. 

T קבע יום צילומים עם צלם מקצועי לקראת סוף השבוע, כך שאת כל הזמן שקדם ליום הזה בילינו בניקיונות, סידורים, מיסגור תמונות, תלייתן, סידור הקישוטים על המדפים ועוד משימות שסוף סוף התבצעו בשבוע הזה כגון התקנת חימום מים לבריכה. או חשמלאי שהגיע סוף סוף לתקן את השקע של המדיח שלא עבד, עוד שקע בחדר האמבטיה למעלה, וכן התקין טיימר לדוד המים החמים.

T תולה מראות ותמונות

שותפנו ניקה בעצמו את כל החלונות ואת כל מעקות הזכוכית במרפסות ובבריכה

את התמונה הגדולה מסרנו למיסגור אצל איש נחמד בשם סטאברוס בנאפליו, מרחק כחצי שעת נסיעה מהכפר. ניצלנו את ההזדמנות לטייל קצת בסימטאות העיר העתיקה היפהפה הזאת, ואפילו הצלחתי להיכנס למכון ציפורניים לחדש את הלק ג'ל לציפורניים שלי, שאחרי כל הניקיונות והקרצופים כבר היו זקוקות לחידוש. כמובן שבחצי השעה שישבתי אצלה, היא סיפרה לי את כל סיפור חייה (כנראה שיש לי מן פרצוף כזה) וסיכמה ב"ביוון הגברים עושים מה שהם רוצים". 

כששריתה הגיעה, יום לפני יום הצילומים, היא מייד הצטרפה למאמץ הניקיונות והסידורים. 

ערכנו את המיטות כמו חדרניות במלון, ערכנו את שולחן האוכל במטבח - קישטנו עם פירות ופרחים....והבית באמת היה יפהפה ומוכן לצילומים. 

ביום של הסערה בישראל, התקשר אלי הקט סיטר ואמר, שהגשם השבית את הקודן של השער שלנו והוא לא יכול להגיע אל מיינקוני. לקח קצת זמן והרבה שכנוע לבקש ממנו לטפס מעל לגדר (הרטובה, החלקלקה.....מילים שלו) כדי שהחתול יקבל את התרופה שלו בזמן. סיפרתי לו שאפילו אני, בגילי המופלג, טיפסתי ככה פעם כשהיתה הפסקת חשמל. אמרתי לו שברגע שייכנס הביתה אדריך אותו כיצד לפתוח את השער מבפנים כך הוא יוכל להשאירו פתוח במהלך הימים הבאים. הוא התרצה והכל בא על פתרונו בשלום. אגב ברגע שהקודן התייבש הוא חזר לפעול. מוזר מאד. 

ביום הצילומים עצמו הצלם הגיע - בדיוק בזמן ולא ב"זמן יוון" כמו שנהוג שם - פעמיים. לפני הצהריים, לצלם באור היום, ואחר הצהריים - לצלם באזור השקיעה. 

בין לבין התברר שהאישה ששכרנו כ"מנהלת הבית" החליטה להתפטר. היא כנראה הבינה שלא מתאים לה לעבוד במתכונת שרצינו - בלי שליטה על אתרי השכרת הבית, בלי טיפול בבריכה (לקחנו את האנשים שלה לטיפול בבריכה במשך חודשיים והיינו מאד לא מרוצים) - ולמרות שלדעתנו היא היתה מרוויחה יפה מאד גם ככה, היא באה ושמה את המפתחות ונפרדה מאיתנו סופית. 

כיון שכך, פנינו לאישה המקומית שלקחנו במקור לצורך שמירה על הבית, ביקורים לוודא שהכל בסדר, סיוע בהכנסת אנשי מקצוע וכדומה - וביקשנו ממנה להגדיל ראש ולהיות מנהלת הבית שלנו. להכין את הבית לקראת שוכרים או לקראת בואנו, לדאוג לקבל את האורחים ולהסביר להם, לבצע להם את הצ'ק אאוט בסוף הביקור ולוודא שלא הרסו/גנבו שום דבר, לדאוג לניקיון ולסידור הבית מחדש לאורחים הבאים וכן לחדש מלאי של מצרכים בסיסיים. 

בהתחלה היא התלבטה וביקשה לחשוב על זה, אחר כך אמרה שהיא מוכנה לנסות ונראה איך יהיה. היא מאד נחמדה ויש לה ראש גדול...נקווה שהיא תעשה זאת היטב ותסכים לעשות זאת באופן קבוע. 

בסוף יום הצילומים הבנו שזהו - משימותינו הושלמו, ואפילו נותר לנו יום אחד לטייל קצת וליהנות מיוון. 

המתקפה הגדולה של טראמפ באיראן בסוף לא יצאה לפועל (כן, חששנו מזה, ומצד שני אני יכולה לחשוב על מקומות גרועים יותר "להיתקע" בהם בחו"ל). 

קמנו בבוקר כשכל הגוף כואב אבל היינו מרוצים. אחרי ארוחת בוקר בבית יצאנו תחילה למספר יקבים בסביבה. אין תיירים בעונה הזאת, אבל יקב אחד היה פתוח (לא עשו לנו סיור מאורגן כי לא הזמנו מראש) ואת השני פתחו לנו במיוחד. הראשון היה מושקע ויפה, שם עשינו טעימות (טוב, לא אני. אני לא אוהבת יין או אלכוהול מסוג כלשהו) וגם קנינו כמה בקבוקים, גם שיהיו בבית ביוון וגם להביא לישראל. השני היה פשוט יותר אבל חביב יותר. העובד, שגר ליד היקב ופתח לנו אותו במיוחד, סיפר שבעל הבית בדיוק נמצא בישראל לצרכי עסקים. הם מאד אוהבים את ישראל, הוא אמר לנו ואף הראה לנו שלטים בעברית. גם שם עשינו טעימות וגם ממנו קנינו קצת יין. זו היתה חוויה נחמדה מאד. 

משם נסענו לנאפליו ועלינו לטירת פלמידי - שבביקורים הקודמים שלנו היה חם מדי לשוטט בה, אבל באותו יום אחרון שלנו ביוון מזג האוויר היה מושלם. בכלל, היה לנו מזל גדול כל השבוע. ירד גשם רק ביום שהגענו וביום שטסנו בחזרה. כל שאר הזמן גם אם היה קר, היתה שמש. וחלק מהימים היו ממש נעימים במהלך היום וקרים רק בלילה ובבוקר מוקדם. 

זה היה סיום מושלם לשבוע ההכנות והניקיונות הזה, ובאותו ערב הלכנו לישון מוקדם כי קמנו לפני ארבע בבוקר להספיק להגיע לטיסה.

הפעם המטוס היה מלא לגמרי - כפי שהיה גם לשריתה בהלוך ביום רביעי. היא זיהתה הרבה מאד נוסעים שהיו איתה גם בטיסה הלוך, אז כנראה הרבה אנשים טסים רביעי עד שבת לאתונה. 

נחתנו בשבת לשדה תעופה די ריק ורגוע - ובנם של שותפנו ושריתה בא לאסוף אותנו מהשדה הביתה.

בבית מיינקוני קיבל אותנו בשמחה ובאהבה............

וזהו, עד הפעם הבאה. 

לקראת הטיסה ליוון

השבוע נפגשתי עם 'קלי' ו'שני' - בדקתי ומצאתי שלא נפגשנו שלותנו יחד מאז נובמבר 2024 - אז השמחה על הצלחתנו להיפגש היתה גדולה כפליים. אכלנו צהריים במסעדה שנסגרת בשלוש וחצי באמצע השבוע, ומצאנו את עצמנו יושבות שם לבד כאשר סביבנו כבר מנקים ומעלים את הכסאות על השולחנות...היה קשה להיפרד. ובתקווה שהמפגש הבא לא יהיה בעוד מעל לשנה. 

שוחחתי בטלפון עם 'החתולה' לגבי החבר מהצבא, והתברר לי שאכן היא לא הכירה את הצד "החופר" שלו, וצחקתי כאשר היא "לקחה אחריות" על כך שקישרה בינינו. 

כיון שאנחנו טסים היום ליוון, לא תכננו לארח בששי, וחשבנו להתארח אצל בתי לארוחת ששי - אבל אז חתני וחכמוד חלו, ונשארנו בבית. אחר הצהריים ביקרנו אצל הורי, שנראו ממש בסדר, יחסית. אמא כבר הצהירה שהיא בעצם לא מאמינה בפיסיותרפיה ושהשיפור במצבה קורה פשוט בגלל הזמן שעובר. בסדר, אמא. מה שתגידי. 

נראה שביוון מעט יותר קר מאשר כאן אבל עדיין לא משתווה למזג האוויר באזורים אחרים של אירופה: אחי נתקע בפריז בדרך לעיר אחרת בצרפת כדי להרצות הכנס..וכמעט לא הגיע לכנס. בסוף הגיע באיחור, ולמזלו מישהו התחלף איתו בשעת המצגת, כך שיכול היה להרצות מאוחר יותר. 

סיימתי ספר מאת אמילי אוורט בשם All that life can afford - שמצאתי ברשימת "מועדון הספר של ריס ווית'רספון", משם לקחתי מספר פעמים המלצות לספרים בזמן האחרון. כרגיל בספרים שיוצא לי לקרוא בזמן האחרון זו לא ספרות מופת או כתיבה עמוקה או משהו כבד שכזה, אפילו אפשר לקרוא לו סוג של ספרות נוער (למרות שמדובר בבחורה באמצע שנות העשרים לחייה, בעצם זה נוער).

שוחחתי עם 'שריתה' לגבי הספר "טיפול בשתיקה" עליו היא המליצה, והתברר שהיא מאד אהבה אותו. אולי אמליץ לאמא לקרוא אותו גם ולתת את חוות דעתה. 

אז הכל מוכן לטיסה, 'שריתה' תיקח אותנו לשדה התעופה - כי היא החליטה להצטרף אלינו רק לקראת אמצע השבוע, כדי לא לפספס יותר מדי עבודה. ארזנו לשם שינוי מזוודה אחת גדולה לשנינו, ובה גם כל מיני אביזרים וקישוטים לבית...וזהו. בתקווה שיהיה ביקור מוצלח, שנשלים את כל משימותינו וגם נהנה מסוג של חופשת חורף בבית הנופש החדש שלנו. 

השבוע שהיה

אחרי המון המון זמן שבו לא אירחנו כאן את המשפחה של אחי לארוחת ששי, החלטתי להזמין אותם כדי לחגוג לחכמוד את יום הולדתו ה-15. 

הייתי עושה זאת לעיתים יותר קרובות, ובמקור תכננתי לעשות זאת כמעט כל חודש, אבל הבעייה היא ש-T מתחיל "להתפרע" עם ההכנות כאשר אני מזמינה יותר מאשר ה"קבועים" - המשפחה של בתי והורי - ואני לא רוצה שהוא יעבוד כל כך קשה. כאשר יש יותר אנשים צריך לדעתי להכין פשוט כמויות גדולות יותר. אפשר אולי להכין במיוחד את מה שהאורחים הלא קבועים אוהבים. אבל אין שום סיבה, לדעתי, להכין שלושה סוגי מנה עיקרית (גם עוף, גם דגים וגם בשר), כמה סוגי תוספות, כל מיני סלטים ושני סוגי קינוח. זה מוגזם. לדעתי. ובכל פעם שאני מנסה לשכנע את T להרגיע קצת, זה לא ממש עובד לי. אז אני פשוט עושה זאת לעיתים רחוקות יותר - את ההרחבה של קשת המוזמנים בששי בערב. 

הפעם ידעתי שחכמוד ישמח מאד שגם המשפחה של אחי תהיה שם. וכמובן שגם הורי שמחו מאד, וכיף לראות את בני הדודים כשהם ביחד. אני לא זוכרת אם יצא לי לספר כאן שאחיינית2 מתחתנת ביוני הקרוב. זו באמת שמחה גדולה במשפחה. שרי כבר ביקשה ממנה להיות השושבינה שלה, וגם הנכדה של אחי (שתהיה בת שנתיים וחצי) תצטרף לחגיגה הזאת בדרך כלשהי. זו אולי תהיה קצת בעייה כי זו תהיה "חתונה הפוכה", שבה קודם מגישים את ארוחת הערב ורק מאוחר יותר מקיימים את החופה, ואחרי את הריקודים. נראה איך הקטנות יחזיקו מעמד  עד שעה מאוחרת......

לצורך החגיגה ולאור שיפור מה במצב הכאבים של אמא שלי, גם הורי הסכימו להגיע - וכשאספתי אותם ראיתי שאמא הולכת הרבה יותר טוב וגם מצליחה מעט ללא ההליכון. 

הארוחה היתה הצלחה גדולה והנכדה של אחי כיכבה כמובן, מתוקה שכזאת, וגם שרי היתה מקסימה איתה ובכלל, וכולם מאד נהנו. 

שרי ביקשה להישאר לישון והחלטתי להסכים, ולשלוח את T לישון באחד מחדרי האורחים. כך הוא יישן טוב בלילה גם אם שרי תתעורר כל הזמן. וגם אני אהיה רגועה יותר ככה. 

אז T ישן בחדר של בני (או "חדר המוסיקה"), ומיינקוני הצטרף אליו וישן לידו על המיטה כל הלילה, אז שניהם יצאו מרוצים מאד. שרי ישנה ב"ספסל הנכדים" ואפילו לא ביקשה תוספת של אור (היה אור קטן, שממש האיר לה ישירות לפנים, אין לי מושג איך היא מצליחה לישון ככה) כך שגם עבורי זה לא היה נורא כל כך. היא התעוררה בסוף רק פעמיים והצלחתי להירדם מהר אחרי כל פעם, כך שהלילה ממש עבר בשלום. 

בבוקר לא יצאתי להליכה, כי ידעתי שהיא תילחץ ותפחד אם היא תתעורר ולא אהיה בבית - רק אמרתי לה שאם אני לא במיטה אני או בשירותים או למטה בסלון. שמתי אינטרקום כך שכאשר היא קראה לי מייד עליתי אליה, והיא שוב קמה במצב רוח מצוין ואמרה שישנה טוב. 

אחרי ארוחת בוקר ניגנו שתינו בפסנתר ואחר כך היא קשקשה גם בגיטרה ועל התופים, ואז היא ביקשה לצבוע בצבעי מים, אז התלבשנו חם ויצאנו לחצר לצבוע על שולחן הגינה. נכנסנו רק כשכבר נהיה לנו ממש קר מדי, ואז חתני כבר הגיע לאסוף אותה. אז אפשר להכתיר את הביקור הזה כהצלחה גדולה. 

השבת עברה ברוגע, ובערב יצאנו להליכה - גם כי רציתי לחזור לשיגרה הזאת שלנו, "ההליכה השנייה" של היום, שזנחנו בחודשים האחרונים, וגם כמובן כי לא יצאתי בבוקר כדי לא להשאיר את שרי לבד. 

גם היתה לנו שיחת וידאו עם הבעלים של הבית שסמוך לביתנו ביוון, איתו יצרנו קשר על מנת לקיים שיתופי פעולה איתו - למשל למקרים שבהם מספר האנשים שיבקשו לשכור את הבית יעלה על המקסימום האפשרי מבחינתנו או מבחינתו. הוא אמר שינסה לקפוץ ליוון לפגוש אותנו בזמן שהותנו שם בשבוע הבא. אנחנו טסים עם שותפנו ושריתה על מנת להשלים את העיצוב של הבית והכנתו הסופית גם להשכרה, כולל הבאת צלם מקצועי לצורך הפרסום. 

בראשון קבעתי בבוקר פגישה בבית קפה עם מישהו שהיה איתי בצבא ולאחרונה פתאום יצר קשר, אחרי עשרות שנים שבהם לא היינו בכלל בקשר. מי שיצרה בינינו את הקשר היתה 'החתולה', שאחרי שהיא מכירה אותו שנים כאיש מכירות של חברה שמקום העבודה שלנו עובד מולה, רק לאחרונה הם גילו שבעצם היו באותה יחידה בצבא - בהפרש של כמה שנים - ושיש להם כמה וכמה מכרים משותפים משם, בין היתר אותי. הוא ממש התלהב לשמוע שאנחנו חברות ומאד רצה ליצור איתי קשר, והיא נתנה לו את הטלפון שלי. 

הוא יצר קשר ממש ביום שחזרנו מארצות הברית, ואני אז הייתי חולה ובדיוק איבדתי לגמרי את קולי, כך שכתבתי לו שלא מתאים עכשיו אבל שנחמד שיצר קשר. אחר כך שכחתי מזה לגמרי, ובשיחה עם 'החתולה' היא שאלה אותי אם שוחחנו והזכירה לי את כל העניין. כשכתבתי לו התברר שהוא בחו"ל, ולבסוף הוא יצר קשר בשבוע שעבר וקבענו להיפגש בראשון בבוקר.

זכרתי שהוא היה נחמד ושהיינו חברים טובים בתקופת הצבא, גם אם לא שמרנו על קשר לאחר השחרור. גם 'החתולה' אמרה שהוא נחמד מאד, אז לא היתה לי סיבה שלא להיפגש. בסופו של דבר ישבתי איתו שעתיים בבית קפה והקשבתי בזמן שהוא סיפר לי את כל סיפור חייו, שופך ושופך (שלא לומר - חופר), בלי לעצור לרגע לנשום או חלילה לשאול אותי משהו על עצמי. זה היה יכול להיות מצחיק לולא זה היה מתיש. יצאתי משם עם ראש מנופח והחלטה ברורה שזו הפגישה הראשונה וגם האחרונה שלנו. כן, אני ממש טובה בהקשבה, אבל כבר אין אנרגיות למערכות יחסים שואבות אנרגיה שכאלה. במיוחד שבאמת היו לו חיים לא פשוטים, אפילו טראגיים, וכל הסיפור היה כבד מנשוא. 

רק כחצי שעה אחרי שהתחלתי לומר שאני צריכה ללכת, הצלחתי באמת לקום ולצאת משם. למחרת הוא שלח לי הודעה של "שמחתי להיפגש" ועניתי לו ש"שמחתי גם" אבל לא הצעתי פגישת המשך ואעשה כמיטב יכולתי להתחמק להבא. אני מקווה שהוא לא יעיק. 

עדיין לא שוחחתי מאז עם 'החתולה', לברר אם לה גם הוא חופר ככה, ואם כן - למה הפילה אותו עלי. ייתכן שאיתה הוא זהיר יותר, כי היא כמו T ואין לה סבלנות לדברים כאלה. או שכיון שזה היה בעבודה זה היה אחרת. לא משנה וכבר לא רלוונטי.

בשני לקחתי את אמא לפיסיותרפיסטית ולשמחתי אמא התרשמה ממנה מאד לטובה. היא אהבה את היסודיות שלה ואת היחס שלה, הקשיבה לעצות ולהנחיות לתרגילים ודרכי התנהלות, ואני מקווה שהיא תיישם את דרכי ההתנהלות (איך לשבת, איך לקום מישיבה או משכיבה) ולא רק את התרגילים, שאותם אני בטוחה שהיא תבצע באדיקות. הפיסיותרפיסטית גם טיפלה בה באולטרסאונד וקצת לחיצות...כמובן שאמא עוד לא מרגישה הבדל אבל זה ייקח זמן. אביא אותה שוב כשנחזור מיוון. 

היום נפגשתי בבוקר עם 'מחברת' ועוד מעט אצא למפגש עם 'קלי' ו'שני' - אחרי ששלושתנו יחד לא נפגשנו מעל לשנה. איזה כיף שזה יוצא לפועל סוף סוף. 

אצל T עבר שבוע שקט ללא התקפים, אז אולי מותר שוב להיות קצת אופטימיים..........