אימונים #38 - הכל או לא כלום

הם היו שם לאורך כל ילדותי, בכל שכונה בה גרתי, בכל כיתה בה למדתי.

בכל מקום, בכל שכבה תמיד היה איזה ילד שהיה דחוי כזה. לפעמים זה בגלל שהוא מעוות באיזושהי דרך, או שונה מכולם...לא יודעת אפילו איך זה קורה.

אני אף פעם לא הייתי מאלה שלועגים לילדים החלשים, הדחויים האלה. מעולם לא השתתפתי בחרמות נגדם, אבל מעולם גם לא עשיתי דבר כדי להילחם בעדם. כילדה הייתי מחוץ לעניין. כאילו קיבלתי את המצב כפי שהוא. או התעלמתי ממנו. ילדים - בייחוד החזקים, המקובלים - צחקו עליהם, ירדו עליהם או נידו אותם. 

כשהייתי בכיתה ו', בארצות הברית, היה אחד כזה בכיתתי: בְרֶט. 

כנראה שהיה לו שיתוק מוחין קל, הוא היה קצת מעוות אבל הוא היה בכיתה שלי, בכיתה רגילה, בבית ספר רגיל. והבנים, בעיקר, היו יורדים עליו, לא משתפים אותו במשחקי הכדור בהפסקות.

רוב הזמן בכלל לא נתתי דעתי לכך. זה לא הטריד אותי. הייתי עסוקה בעניינים שלי, עם החברות שלי, עם המשחקים שלי. ידעתי שזה קיים, כי עובדה שאני זוכרת את בְרֶט, אבל לא עשיתי עם זה שום דבר. 

נכון, לא צחקתי עליו ולא ירדתי עליו אבל גם לא הגנתי עליו. 

אני זוכרת יום אחד במיוחד. שיחקנו מחניים בהפסקה בחצר בית הספר, וכנראה שהוא שיחק יחד איתנו,והבנים ירדו עליו כל הזמן. אני אז הייתי בתקופה שמאד רציתי למצוא חן בעיני הבנים, פתאום גיליתי שיש בנים. אני זוכרת את עצמי חוזרת הביתה ומנסה לספר לעצמי, שזה לא שהם התכוונו להתאכזר אליו ספציפית, אלא שבמחניים תמיד יורדים זה על זה. ממש מצאתי את עצמי מצדיקה לעצמי את ההתנהגות שלהם, ובעיקר את העובדה שלא עשיתי כלום ולא אמרתי כלום. והדחקתי את זה, וזהו. ולא עשיתי עם זה כלום גם אחר כך.

אני בחדר האימון, מתארת למאמן שלי את תחושת האשמה שמכווצת לי את הגוף בהקשר של עזיבת החיילת. כשאני מדברת עולות לי המלים גירוש, דחייה...ומתוך התחושות שהן מעלות, צף ועולה הזיכרון הזה. 

"כלומר, הרגשת רע עם מה שקרה? ועם איך שלא הגבת?"  שואל המאמן

ואני מבינה שכן, הרגשתי רע ולא הרשיתי לעצמי להרגיש רע. תירצתי זאת לעצמי והדחקתי את זה. אמרתי לעצמי שכולם תמיד צוחקים עליו, ושזה לא קשור אלי. עובדה שאני זוכרת את המקרה הזה, סימן שמשהו בתוכי ידע שזה לא בסדר. אבל משהו חזק יותר אמר לי "תזרמי עם הרוב, את רוצה להיות מקובלת...אל תעשי עם זה שום דבר" ולא דיברתי על זה עם אף אחד, לא העליתי את הנושא בפני אף אחד. הדחקתי.

ועכשיו פתאום כשדיברנו על המילה "דחוי" אז בְרֶט קפץ לי לזיכרון. זה כל מה שאני זוכרת. ואני יודעת שהיו עוד. לא זוכרת אותם. ילדים בכל שכבה, בכל תקופת גיל. כאלה שהמקובלים התייחסו אליהם לא יפה, ובפועל שיתפתי פעולה בכך שלא עשיתי כלום.

"לא ידעת לעשות כלום, לא יכלת לעשות כלום, כנראה" אומר המאמן

ואני לא ממהרת לפטור את עצמי. אולי, אני אומרת. אולי אם הייתי קצת פחות פחדנית, קצת פחות מרוכזת בעצמי....לא יודעת.

"אם את מסתכלת על הילדה הזאת, מה את אומרת עליה?" שואל המאמן

שהיא היתה קצת בתוך בועה. היה לה נורא קל, היא היתה מקובלת, אהבו אותה, אף פעם לא עשו לה בעיות מבחינה חברתית, ואף פעם היא לא היתה צריכה להילחם על המקום שלה בחברה. היא היתה מוצלחת בלימודים, והיא נראתה חמודה, והיא לא ראתה אותם, את המסכנים.

אני מדברת ועולה לי הבכי. אני כועסת על הילדה הזאת. הילדה שהייתי. אני לא אוהבת אותה במיוחד.

"מה היית אומרת לה אם היית יכולה לגשת אליה?" מבקש המאמן

קודם כל הייתי מעמידה אותה מול כל הילדים, שתסתכל עליהם באמת, שתראה מיהם החלשים. שתראה אותם. שתספר לעצמה, שאת זאת אף פעם לא בוחרים לקבוצות, ועל זה צוחקים כי הרגל שלו עקומה. אני לא זוכרת את כולם, במקרה אני זוכרת כרגע רק אותו, את בְרֶט . הייתי מכריחה את הילדה שהייתי לראות אותם, קודם כל.

אני נאנחת. 

והייתי, בלי דרמות ומהפכות, ניגשת לילד כזה ומתחילה לדבר איתו. לשאול אותו דברים. אולי להזמין אותו אלי הביתה לשחק.

"לאותו בְרֶט?" מוודא המאמן

כן, אני מהרהרת בקול. בזמן שכולם משחקים זה עם זה ויורדים עליו, הייתי ניגשת אליו, לוקחת אותו הצידה ומשחקת אתו משהו אחר. אם הוא היה מסכים. במיוחד כדי שהיא, הילדה שהייתי, תראה שלא חייבים לזרום עם הרוב האכזר. יכול להיות שהיא לא חשבה על זה בכלל, ויכול להיות שהיא פחדה שאם היא תתחבר אליו אז יחרימו אותה.

ואני רוצה להגיד לה שיכול להיות שבדיוק ההפך. שאולי אם היו רואים שהיא חברה שלו, אז עוד אנשים היו באים, ורואים מיהו, ומצטרפים למשחק. וייתכן גם שכן, היו מחרימים גם אותה ויורדים גם עליה, ואני מרגישה שלא נורא שהיא תחווה פעם אחת שמחרימים אותה. שתבין איך אחד כזה מרגיש. ושזה לא סוף העולם. לא יודעת אם היא פחדה מזה או אפילו לא הביאה את זה בחשבון. אבל הייתי פותחת לה את העיניים. כי היא לא ראתה את מה שלא היה לה נוח לראות. 

"מה היא היתה עושה אם היא היתה יכולה?" שואל המאמן, "בואי נפעיל אותה רגע" הוא מבקש

אם היא היתה בכלל מודעת.....אני מהרהרת בקול

"עכשיו היא מודעת, ועכשיו היא יכולה, אנחנו נותנים לה כוחות" הוא אומר

קודם כל, אני אומרת, היא הייתה מדברת על זה. אני לא דיברתי על זה. עם ההורים, למשל. הייתי אומרת להם שיש לי ילד בשם בְרֶט בכיתה. אולי הם ידעו עליו, אין לי מושג. וכולם מתאכזרים אליו, צוחקים עליו, לא משתפים אותו במשחקים, ועד עכשיו לא התייחסתי לזה בכלל. ועכשיו אני מבינה שזה לא בסדר. הייתי מספרת להם שהבנתי שהיחס אליו לא תקין. ששמתי לב אליו פתאום, ואולי נזמין אותו הביתה. אולי ניצור קשר עם הוריו ונזמין אותו. היינו בטוח מוצאים משחק ששנינו יכולנו לשחק. 

"מה היית עושה בחצר כשהיית רואה שמציקים לו, אם היית יכולה?" הוא מתקדם לשלב הבא

לו היו לי כוחות.....הייתי באה, נעמדת לידו, וצועקת עליהם שיפסיקו לדבר ככה. שזה פוגע. שזה לא פייר לפגוע כך במישהו רק בגלל איך שהוא נראה. ושהם לא יודעים מיהו ומה עובר עליו. וזה סתם רע. הייתי אומרת להם שהם רעים, וזה פוגע. ועכשיו משום מה נדמה לי שזה היה גורם לו להרגיש לא בנוח....

הייתי שואלת אותו אם הוא רוצה לבוא לשחק איתי במשהו אחר. הייתי נעמדת מולם ושואלת למה תמיד הם מציקים לו? למה הם מציקים לחלשים. שירדו אחד על השני...

"מה קורה לך בגוף?" הוא שואל

יש תחושה של התרגשות. כאילו הלוואי ויכולתי לעשות את זה עכשיו, בדיעבד. קצת פחד של מה יהיה ואיך יגיבו, אבל גם התרגשות לקראת לעשות משהו שעוד אף פעם לא עשיתי. 

"שימי לב לנשימה", הוא מבקש

ובאמת הנשימה קצת כבדה, אבל בעיקר כי כל בית החזה מלא בפעילות...משהו גועש לקראת האפשרות העלומה הזאת של לעמוד להגנתו של החלש....יש אדרנלין...יש לחץ.

"יש עוד משהו שהיית עושה אם היה אפשר?" שואל המאמן

ואני חושבת שהייתי פונה גם למורה שלי, כי אני לא זוכרת שהוא אי פעם התערב. אני בכלל לא זוכרת את המבוגרים בקטע הזה, רק את הילדים. הייתי מבקשת מהמורה שיפנה לכיתה. שיסביר למה בְרֶט שונה מאיתנו. שיבקש מכולם להתייחס אליו יפה. בטוחה שהייתה לו אפשרות לציין אותו במיוחד, להסב אליו תשומת לב טובה. באמת הייתי מדברת עם המורה שגם יעשה משהו. אולי הוא עשה, ואין לי מושג. 

זה מה שמכעיס אותי. העיוורון הזה שלי, האדישות הזאת. ההתרכזות בעצמי ובעולם החברתי שלי.

נראה לי שגם עכשיו, בהקשר של החיילת, זה מה שמרגיז אותי.

נו, אז לא יהיה לי כל כך נוח, אז מה? אלה חיים של מישהי, מישהי שרציתי לעזור לה, מישהי – שבניגוד לבְרֶט – שלא ראיתי אותו בכלל – אותה כן ראיתי ולה כן רציתי לעזור. כאילו החלק הזה של להיות קשובה לעצמי ול-well being    שלי ושל בעלי זה שטויות! יש פה מישהי שמצבה קשה יותר וצריך להתעלות מעל לנוחות שלנו.

"אוקיי אז בואי נסתכל רגע גם על ההקשר אבל גם על ההבדלים בין שני המקרים, בסדר?" מבקש המאמן "בין הזיכרון הזה לבין הסיטואציה שבה את מרגישה שאת מגרשת, דוחה, מנדה...את מי שרצית להיטיב עמה".

התחושה של הגירוש היא לא רק שאני עכשיו אומרת לה לעזוב את הבית. זו מישהי שגורשה שוב ושוב מהבית שלה, ואני עכשיו לא יותר טובה מאמא שלה או מהאב החורג שלה או מכל אחד אחר שהעיף אותה מאיפה שהיא הייתה. זאת הנקודה.

"אוקיי אז איך זה קשור לזיכרון" הוא מנסה להבין

שאני לא יותר טובה מכל אלה שהשמיצו את בְרֶט וירדו עליו בעצם זה שלא עשיתי כלום. בעצם זה שהייתי אדישה למה שקורה. ההבדל הוא שעם החיילת כן ניסיתי לעשות משהו. ועכשיו אני מקלקלת אותו. זאת הנקודה. ניסיתי להיטיב – ובהיגיון שלי עשיתי מעל ומעבר למה שחשבתי שאצטרך לעשות – התערבתי בתחומים שכלל לא חשבתי שתהיה לי נגיעה אליהם, ולימדתי אותה דברים שלא היה לה סיכוי ללמוד – ועדיין בתחושה שלי מה שאני עושה עכשיו זה כמו שזרקו אותה לפנימיה, וכמו שאמא שלה זרקה אותה סופית בגיל 18...זה ההבדל בין מה שאני מרגישה לבין מה שאני חושבת שאני יודעת.

 "אוקיי." הוא שותק רגע. "מה עוד את רואה?"

אני לא יודעת שום דבר על בְרֶט, על עולמו, על רגשותיו....אבל עליה אני יודעת שהיא חווה את זה כגירוש. למרות שמראש היא ידעה שזה זמני, והיא יודעת שעזרנו לה להתכונן לחיים עצמאיים...אבל היא לא חשבה שזה יקרה כל כך מהר, מבחינתה זה להפסיק באמצע. יותר מזה, אני די בטוחה שהיא בכלל לא רוצה לצאת לחיים עצמאיים. היא רוצה את הילדות המפנקת והחמה שמעולם לא הייתה לה. היא רוצה משהו שכבר לא יכול לקרות במציאות. היא לא רוצה לראות את המציאות. ומי שמראה לה באכזריות את המציאות, מבחינתה, אלה אנחנו. אנחנו מעמתים אותה עם האחריות שלה, עם חשבון הבנק שלה, עם העבודה שלה, עם מערכות היחסים שלה – כמעט בניגוד לרצונה.

"יש לי פה משהו שהוא חסר" הוא חושב בקול רם, "ואני לא יודע מהו. יש פה את הילדה שנעמדת להגנתו של בְרֶט, מתעמתת עם הילדים שמתאכזרים ומבקשת מהם להפסיק..." הוא עובר על העבודה שעשיתי עד כה באימון. "היא גם מדברת עם הוריה, ועם המורה, ומתחברת עם בְרֶט"

ואני שמה לב שזה מה שעשיתי כשלקחתי את החיילת אלי הביתה. מצאתי את אותו אחד שמזלו לא שפר עליו. באופן יזום מצאתי אותו, ולקחתי אותו הביתה.

"נכון" הוא אומר

אבל מה אני עושה עכשיו? אני שואלת את עצמי. זה מה שחסר. מה קורה עכשיו?

"זה עד הנקודה שזה לא מתאים לך כבר" ממשיך המאמן את קו המחשבה שלי...

אני משקפת את דבריו וממשיכה: זה עד הנקודה שזה לא מתאים לי, וזה גם עד הנקודה שנראה לי שזה כבר לא תורם לה. ובכל זאת, זה לא בדיוק אחד לאחד. זה כאילו עשיתי את הצעד של לראות אותה ולהיטיב עמה....אבל מה הלאה? זה לא אימוץ, זה אפילו לא משפחת אומנה.

"גם את בְרֶט הזה, אם היית יכולה, אז לאו דווקא היית הופכת לחברה שלו" יש לו פתאום הארה

וזה נכון. רציתי לראות את מצוקתו של הילד, להפסיק את ההצקות כלפיו, אולי אפילו לשחק אתו בחצר – אבל זה לא אומר שעכשיו הוא חבר שלי. רק רציתי שיפסיק לסבול, שיראה שמישהו רואה אותו אחרת. שיראה שמישהו עומד לצידו מול המציקים. 

"נתת לו הרגשה באותו רגע שיש מישהו שעומד בשבילו" הוא אומר. "זה משהו שאף אחד אחר לא עשה עד אז".

ויכול להיות שזה הכל. יכול להיות שזו חוויה מעצימה עבורו, בפני עצמה.

"אנחנו מדברים עלייך, על החוויה שלך" הוא מתקן אותי. אין לנו מושג איך הוא מרגיש ואיך הוא היה מקבל את זה.

אז זה אותו הדבר: הנה באתי, ראיתי אותו, הגנתי עליו, אולי אפילו הזמנתי אותו הביתה פעם אחת, אבל לאורך זמן ייתכן שלא הייתי רוצה להיות חברה שלו – ואז ההרגשה שלי היא, שאולי כבר עדיף היה שלא אתייחס אליו מלכתחילה. זאת ההקבלה

"אז זה המנגנון שאנחנו מזהים כאן. הילדה עושה שיקול, אולי לא במודע, שאם היא תגן עליו פעם אחת, למרות שזה חשוב לה, היא לא יכולה להגן עליו כל הזמן" הוא מבין איך הראש של הילדה שהייתי עובד

ואז חבל לה לאכזב אותו, עדיף שהוא יהיה רגיל שלא מתייחסים אליו.

"יפה" הוא אומר.

אז פה האשמה. הנה הראיתי לו משהו טוב, ואז הנה יש....ואופס, הנה כבר אין

"אז גם יש אשמה שאת לא עושה עבורו דבר, לא מתייצבת לצדו מול המתקיפים, וגם את יודעת שאם את תפעלי, זה גם יכול להזיק לו" הוא אומר.

זה הפחד שלי. או שתעשי משהו עד הסוף.....או שעדיף שלא תעשי בכלל. שזה מצחיק, כי – מה זה עד הסוף? מלכתחילה לא הייתי מתחייבת לכל החיים. בטח לפני שהכרתי אותו. את ברט. או אותה, את החיילת לצורך העניין. זה כבר תלוי במערכת היחסים שהייתה מתפתחת בינינו. העובדה היא שהייתי פתוחה לקשר מתמשך, גם אחרי שהיא תעזוב. אם ככה היו מתפתחים היחסים. זו הייתה אפשרות, שכרגע לא נראית שתתממש.

"אולי את עושה את זה פעם אחת וזהו." הוא אומר.

אז אולי זאת החרטה....אני מהרהרת בקול, ונאנחת קשות. אוף!

"יכול להיות שזו המסקנה של הילדה" הוא אומר.

אם אני מתייחסת אליו, אל ברט, אז לקחתי על עצמי אחריות. עכשיו זה קשור אלי. עכשיו אני צריכה לעמוד בזה. גם אם זה לא מתאים לי. גם אם מתברר שהוא חרא של בן אדם. ושהוא מניפולטיבי, ושלא כיף לשחק איתו.

"בדיוק" מבין המאמן. "אז עדיף לא לעזור מלכתחילה. עדיף לתת לו להתמודד, לא לגשת אליו אפילו, כי גם ככה הוא רגיל לזה, ועדיף לא להציע לו משהו שאולי לא תוכלי להתחייב אליו בהמשך. לא לתת לו משהו אחר, כי המשהו האחר הזה יכול לכבול אותך."

כן, זה עלול לכבול אותי, וכשארצה להשתחרר מזה, אפגע בו.

"זאת אומרת" הוא מנסה משהו, "שאם הילדה הפעילה היתה יכולה, היא היתה ניגשת אל ברט ואומרת לו: 'תשמע, אני עוזרת לך פעם אחת רק כדי שתרגיש מה זה, רק כדי שתראה שאתה לא לבד, שאפשר גם אחרת. אני אראה לך איך עושים את זה'. איך זה נשמע לך?"

ועולה לי צחקוק מוזר, לשמע האפשרות החדשה. זה מעניין.

"כי הדיכוטומיה הייתה או הכל או לא כלום. הילדה לא ראתה אפשרות אחרת"

ואני ממשיכה את הקו שלו, ומפעילה שוב את הילדה, שניגשת לילדים המציקים ואומרת להם "תקשיבו, אני לא חברה שלו ולא מכירה אותו ואני לא יודעת איזה מן בן אדם הוא בְרֶט, אבל זה ממש לא לעניין שאתם צוחקים עליו ויורדים עליו כל הזמן. תפסיקו עם זה. "ואתה", אני פונה לבְרֶט עצמו,"אתה אל תתן להם".

ואני מבינה שזה בעצם מה שעשיתי עם החיילת.

"נכון", הוא מסכים. "זה האמצע".

ואני נושמת עמוק, וחושבת שאולי עם זה אני יכולה לחיות.

והמאמן שואל אותי איך זה מרגיש בגוף.

אני בודקת את הגוף, הוא יותר רגוע. עדיין יש פעילות באזור החזה....

"זה בסדר", הוא אומר. "זו פירצה שלא ראינו עד עכשיו"

וזה מרגיש נכון. הראיתי לחיילת שלנו משפחה מסוג אחר, יחסים מסוג אחר. לימדתי אותה קצת איך להתבונן על עצמה בתוך מערכות יחסים. איך לקחת אחריות בנושא של עבודה, של כסף, של לכבד את עצמה בזוגיות. הראיתי לה את התגובות שלה – ולימדתי אותה לשהות קצת....להבין מה קורה כשנלחצים לה כפתורים....לא את הכל היא הבינה, לא בכל היא הסכימה להתבונן, אבל משהו נזרע....

ולא ראיתי את זה בכלל קודם.

"ואז מראש הילדה אומרת שזה תפקיד חולף, זה לא תפקיד קבוע שאותו היא תעשה בכל מחיר", מסביר המאמן

ואני מבינה שאירוח החיילת בביתי היה סוג של ייעוץ או הדרכה ולא אימוץ. 

וזה מדהים כי בראש תמיד היה לי ברור שזה התפקיד. מארחת לרגע, מורה, מדריכה. אבל בלב....זה הרגיש אחרת.

"הלב כנראה קשור לילדה שבתוכך, זאת שמנהלת אותך", מסביר המאמן

 ולראשונה מאז שהחיילת עזבה, אפילו מאז שהתחלנו לדבר על העזיבה שלה, אני חשה שמשהו קטן השתחרר בי באמת 

וגם כאן

ביום שאחרי

בסופו של דבר החיילת עזבה את ביתנו בששי האחרון.
היא הביאה ארגז אחד, מזוודה אחת כבר היתה לה וסיפקתי לה עוד שתיים - ונתנו לה גם טלוויזיה במתנה לקחת לדירתה החדשה.
הצענו את עזרתנו בהסעה לדירה, אבל היא העדיפה את החבר.

הפרידה היתה קצרה מאד - מראש היא אמרה שהיא לא טובה בפרידות.
חיבקתי אותה אבל הרגשתי שהיא לא שם. היא נתנה לנו להבין שלא נשמע ממנה עוד, למרות שאמרנו שנהיה כאן תמיד אם תזדקק למשהו.
החבר שלה הגיע, העמיס הכל במכוניתו והם נסעו.

הזכרתי כמה פעמים את הבלגן ששרר בחדרה ובחדר האמבטיה שלה בזמן ששהתה כאן. מידי פעם הייתי נכנסת כדי להחזיר כביסה או לכבות אור או מזגן....

אבל רק כשנכנסתי לחדר שהתרוקן כבר כולו מבגדיה, חפציה, תמרוקיה - הבנתי באיזה בלגן ובאיזו טינופת הבחורה הזאת באמת חיה. וזאת למרות שהעוזרת ניקתה לה את החדר כל שבועיים.
כל הטינופת הזאת הצטברה תוך שבועיים....בעצם שבוע וחצי.

למותר לציין שאת הזבל שהיה לה בחדר היא לא פינתה טרום עזיבה, לא הסירה חלילה את המצעים מהמיטה ולא שמה חלילה את המגבות בכביסה.

הרגשתי כמו חדרנית בבית מלון לאחר הצ'ק אאוט של האורח.
חשבתי באותו רגע שמגיע לעוזרת שלי אקסטרה עבור העבודה שנתנה כל שבועיים בחדר הזה בשנה האחרונה. כי זה לא נורמלי לחיות ככה.

דבר ראשון פתחתי את כל החלונות והתריסים (שאצלה רוב הזמן היו מוגפים), הסרתי את כל המצעים מהמיטה והתחלתי לכבס את הציפות, הציפיות הסדין והמגבות. את השמיכות ואת הכריות אווררתי בשמש הנהדרת שהייתה בששי.

חשבתי להסתפק בכך ולהשאיר את הניקיון עצמו לעוזרת - אבל לא הצלחתי להתאפק עד ליום רביעי הקרוב.

התלבשתי על חדר האמבטיה - השירותים, הכיור, המקלחון....כמו שלימדה אותי אמי (לא הייתה לנו עוזרת כשגדלתי, כל אחד מבני הבית היה ממונה על חלק מהניקיון, והתפקיד שלי היה לנקות כל שבוע את החדר שלי, את של סבתא שלי וגם את כל השירותים והאמבטיות. אני מומחית!)

עברתי גם על כל המדפים והמגירות - גם בתוך הארון וגם בשידות.

גמרתי לעצמי את הגב באותו אחר צהריים (ועוד ארחנו כרגיל לארוחת הערב את בתי, חתני והנכדים) אבל זה היה שווה. עדיין לדעתי נותר לעוזרת הרבה מה לנקות, אבל לפחות החדר חזר לעצמו. בייחוד חדר האמבטיה....

מה שמצחיק הוא, שהיא רצתה לעכב בכמה ימים את הכניסה לדירה החדשה כי טענה שהחדר שלה שם ובייחוד המקלחת מאד מלוכלכים.
היא אמרה שהיא תשלם למנקה שתנקה לה יסודי לפני שתיכנס. היא אמרה ש"עם כל הכבוד, אי אפשר לצפות ממני לנקות את הטינופת הזאת" - ואני לא אמרתי כלום.

לא אמרתי דבר, אבל חשבתי לעצמי כמה ניקינו וגם צבענו דירות שכורות לפני שנכנסנו אליהן.... וגם שאלתי את עצמי אם אולי  היא פשוט חייבת חדר נקי כדי לטנף אותו.
אבל באמת שלא אמרתי כלום, כי מה זה היה משנה?
גם כי לאורך כל הכמעט שנה שהיא גרה אצלנו מעולם לא אמרתי לה לנקות לעצמה את החדר או להחליף לעצמה מצעים...אז מה זה יעזור לומר משהו עכשיו?

ועכשיו אני מנסה להבין איך זה מרגיש לקבל את הבית שלי בחזרה.

וגם כאן

קצת על השיגרה

עם כל התיעוד שאני עושה של החופשה בויאטנם וקמבודיה, אני מדלגת בעצם על השיגרה היום יומית.
כיון שהבלוג הזה הוא סוג של יומן בו אני מתעדת לעצמי את חיי, חשוב לי מדי פעם להתבונן על מה בעצם קורה איתי עכשיו. ברגע זה.

כשחזרנו מחו"ל מייד התייצבו אצלנו הנכדים (עם אמא שלהם כמובן), ממש באותו היום. נראה היה שלא יכלו לחכות אפילו לסוף השבוע כדי לראות אותנו. קשה לתאר את התחושה הזאת, של נכד שהתגעגע שרץ לבין זרועותי ונשאר שם, חמים ומחבק.
באותו סופשבוע הם גם ביקשו להישאר לישון.
כרגע אני אוספת אותם מהגן פעם בשבוע, אבל ייתכן שזה יהפוך להיות פעמיים בשבוע. בתי נמצא בשלבים אחרונים של התמחות (בפסיכולוגיה קלינית של ילדים) ובשנה האחרונה כבר מקבלת לקוחות אחרי שעות עבודתה בקליניקה פרטית ברעננה, אבל עכשיו היא התחילה לקבל גם בראשון לציון, וזה אומר עוד שעות סבתא.

לסבא T אין כרגע זמן להצטרף אלי בביקורים האלה, עסקי הייעוץ העסקי שלו ושל שותפו ע' פורחים, בעיקר עבור מסעדות, רשתות מזון, קייטרינג וקייטרינג מוסדי ועוד. יש להם עוד ועוד לקוחות וכבר שכח שלא מזמן היה חצי בפנסיה. ועל זה נאמר: בלי עין הרע.

חזרתי בשמחה ובמרץ למתאמנים המועטים והאהובים שלי, ואני מרגישה שבתחום הזה אני בדיוק היכן שאני רוצה להיות.
כרגע אני לא משתתפת בקבוצת מנטורינג כלשהי, אבל נעזרת במאמן שלי להדרכה בעת הצורך.
לא נרשמתי לאף תכנית המשך באימושיין, אבל בטוחה שבהמשך אחזור לשם.
המחזור הנוכחי של סדנת הכתיבה שלי עומד להסתיים, ואני מתלבטת עדיין אם להמשיך למחזור הבא או לא.
ומאין ההתלבטות?

אני חווה מחסום כלשהו, כמה שזה מצחיק לומר. בבלוג אני כותבת עלי, אני לא מסגננת ולא עורכת. בסדנא אני כותבת קטעי טקסט וסיפורים - ושם אני כרגע חווה חסימה. לא מצליחה לחשוב על שום דבר שאני רוצה לכתוב עליו. אני מתחילה ומוחקת. בוהה בדף הריק.

אולי זה ישתחרר מתישהו ואולי לא....בינתיים אני משתתפת בסדנא בעיקר בתרגילים המובנים יותר (מלשון מבנה, לא הבנה) ובעריכה והערות על כתיבתם של האחרים. המנחה, שהתחילה נהדר לדעתי, מתנהלת בשיעורים האחרונים כאילו הראש שלה במקום אחר. יש איזשהו אי סדר בהתנהלות, חוסר מיקוד....נראה איך זה יתפתח.

החיילת שאינה חיילת נמצאת בשלבי עזיבה.
לא סיפרתי הרבה עליה לאחרונה - רוב הזמן כי היא באמת נכנסה לסוג של שיגרה ברוכה, בין עבודתה, לטיפול הפסיכולוגי שסוף סוף החלה להתמיד בו, לחבר שלה ולחברות...אבל גם כי התחלתי להבין שלשהות שלה אצלנו בבית כבר אין ממש תועלת ואין משמעות. היא מגיעה רק לישון וגם זאת - לא בכל לילה. היא מתחמקת מלבלות איתנו זמן ואפילו הפסיקה להשתתף איתנו בארוחות.
בנוסף מיומנויות שהיו לה כשרק הגיעה אלינו כמו לכבס לעצמה או לנקות אחרי עצמה במטבח - נעלמו כלא היו. והחדר שלה....טוב, לזה אני לא נכנסת.

לקראת נסיעתנו לחו"ל שאלנו אותה אם היא מוכנה באמת לקחת על עצמה את שתיים-שלוש המשימות שנדרשות כאשר אנחנו נעדרים לזמן רב: הבאת הדואר (כדי לצלם ולשלוח לנו חשבונות לתשלום), השקיית עציצים (מספיקה פעם בשבוע) וכמובן הטיפול בחתולים.
היא חזרה כמה פעמים על הסכמתה, ויחד עם זאת השארתי לה מספרי טלפון של משפחה וחברים (בעיקר השותף ואשתו, שהם הממונים על הפעילויות האלה בדרך כלל כאשר אנחנו נוסעים) והפצרתי בה להעזר בהם אם היא רואה שהיא לא עומדת במשימות.

מהר מאד הבנו שלא רק שהיא לא עומדת במשימות, היא גם לא מבקשת עזרה מאף אחד. התחלנו, באי רצון ובלית ברירה לנהל אותה מרחוק - הבאת דואר? היו חשבונות? ("איך אני יודעת שזה חשבון?")  - טוב, תצלמי הכל ותשלחי... - השקית עציצים? החלפת מים לחתולים? - התעסקות מיותרת שהעיבה לא מעט על חופשתנו.
 וכשחזרנו גילינו שכלי המים של החתולים היה ריק! המטבח היה מטונף, ושוב, אני בכלל לא רוצה לדבר על המצב של החדר שלה....

הצצות אקראיות במצלמות האבטחה גרמו ללב שלי להתכווץ כאשר ראיתי איך היא נכנסת הביתה, החתולים רצים לקראתה, היא מתעלמת מהם לחלוטין שקועה בטלפון ועולה לחדר.

לא הצלחתי (והפסקתי לנסות) להבין האם היא התנהגה ככה בכוונה כדי שנכעס, כדי שנתעסק איתה ובכך ניתן לה תשומת לב (ובכוונה לא נפלנו למלכודת הזאת ולא אמרנו דבר) או כי באמת היא כל כך עסוקה בעצמה ששום דבר ואף אחד אחר לא קיים.

בשיחות לגמרי כלליות שניהלנו מאז, אמרנו לה בגילוי לב שהיום כאשר הצבא מאחוריה, המשפט גם הוא מאחוריה, יש לה עבודה טובה ומסודרת - אנחנו מבינים שאנחנו כבר לא בנויים לחיות עם בת עשר'ה בבית, ושבזמנה החופשי תתחיל לחפש לעצמה בית משלה.

תוך כמה ימים היא מצאה חדר בדירה עם שותפה, והיא אמורה לעזוב בימים הקרובים. השיחות היו טובות בדרך כלל, כאשר היא אמרה שהיא הרגישה שזה עומד להסתיים (איך? אפילו אני לא הרגשתי שזה עומד להסתיים) ושהיא מבינה שהגיע הזמן, מאד מעריכה את כל מה שעשינו עבורה, ורואה את ההתפתחות שהיא עברה מאז שהגיעה אלינו ועד היום.

אי אפשר לדעת מה היא באמת מרגישה וחושבת, כי היא ממשיכה לשקר ללא לאות, בדרך כלל גם מספרת לכל אחד מאיתנו שקר אחר - ועם כל החמלה והדאגה הכנה לשלומה, אני מבינה שאני צריכה גם להתחשב בעצמי. בעצמנו. ולנו זה הספיק.
התאמנו את עצמנו למציאות שונה לגמרי מזו שהתכוונו אליה - מחיילת שמגיעה לסופי שבוע קיבלנו דיירת קבועה, שהפכה לאזרחית, שנזקקה להמון תשומת לב ועזרה נפשית ופיסית.....מרגישה שעשינו את שלנו. עכשיו רוצה את הבית שלי בחזרה.
מקווה שהאווירה הטובה ביננו תימשך עד שתעזוב סופית, ומקווה שתעזוב סופית במהרה.

מעבר לכך אני קוראת, נפגשת עם חברות, מתעמלת...ומתכננת כבר את הטיול הבא.

וגם כאן 

היא עשתה זאת

היא עשתה זאת ובגדול
החיילת סוף סוף נקראה היום לעדות, אחרי שבשבוע שעבר חיכתה על הספסל במסדרון בית המשפט יום שלם ובסוף נשלחה שוב הביתה. היום הכניסו אותה על הבוקר, והיא העידה.
היא מספרת שהיא היתה שקולה, ממוקדת, לא נתנה לסניגור להכשיל אותה בלשונה, להשפיל אותה, לשאול אותה שאלות שלא קשורות לתיק.

היא לא התבלבלה וגם ביקשה שאביה החורג (הנאשם) לא יישב מולה בזמן שהיא מעידה כי הוא נועץ בה מבטים וזה פוגע בה. הם הזיזו אותו לבקשתה לסוף האולם במהלך העדות שלה.

היא מספרת שהשופטים - שכנראה כבר בעצמם מאסו בסניגור שגרר וגרר את חקירת עדי התביעה וניסה להכשיל ולהשפיל ולסלף את דבריהן - היסו והשתיקו אותו כאשר ניסה לסטות מקו השאלות הרלוונטי או להתייחס אליה בזלזול.
היא יצאה גדולה מהעדות הזאת, ואני כל כך שמחה שהיא עשתה זאת ושזה מאחוריה.

עכשיו זה כבר יצא מידיה.

יזומנו עדי ההגנה, יתכנסו השופטים - זה ייגמר מתי שזה ייגמר, אבל היא את שלה כבר עשתה.

היא נשמעה בהיי מטורף כשדיברה איתי בטלפון. היי שהגיע, לפי דבריה,  אחרי ההתמוטטות שלה ברגעים שאחרי העדות - ההתפרקות שלה והבכי והקריסה מתוך ההקלה שהחלק הזה, לפחות, נגמר.

החבר, שהתבקש לא ללוות אותה הפעם (כי בפעם ההיא שבה לא הכניסו אותה בסוף להעיד היא לא הרגישה שהוא מסוגל בכלל לתמוך בה במצב הזה), בכל זאת הפתיע והגיע במהלך היום עם אחותה, וכנראה יצא גדול - כי בסוף היום היא עברה בבית לקחת כמה דברים והמשיכה אליו, לבלות אצלו את הלילה.

עכשיו הזמן לאסוף לאט לאט את השברים ולעזור לה לחזור לשיגרה, לקדם את חייה - בעבודה, בטיפול, בחיי החברה, בחיי האהבה....

נכון שיש עדיין את ההמתנה מורטת העצבים עד להכרעת פסק הדין ולא פחות מזה: גזר הדין.

אני מקווה שהפרק הקשה ביותר, המלחמה של חייה - מאחוריה.

כעת הזמן להביט קדימה, בתקווה לעתיד טוב יותר.

וגם כאן

יומולדת בפארק, חיילת ואח קטן שהורס צעצועים

בחמישי באתי אל בתי לתורנות נכדים אבל מפאת מזג האוויר לא שלחנו אותם לחוגים ונשארתי איתם בבית לאחר הצהריים של כיף.

בתי תכננה יום הולדת בפארק לחכמוד, יחד עם עוד חבר, והזמינה כמובן קישים ועוגות מאבא שלה.

יום הולדתו יחול רק בסוף דצמבר, אבל הם בנו על מזג אוויר מתאים יותר בסוף נובמבר, ויום הולדתו של החבר כבר חל בתחילת נובמבר - כך שבכל מקרה הם נפגשו באמצע.

חששתי מהקור, הרוחות והיובש (והשריפות, למרות שלא הגיעו לאזורינו) אבל היתה שבת ממש מוצלחת, המפעיל היה ממש חביב והילדים מאד נהנו (וההורים לא סבלו - לא פחות חשוב). חכמוד היה בעננים. הוא מת על זה כשכל תשומת הלב מופנת אליו. 

החיילת קלטה באנטנות הרגישות שלה ש-T כועס עליה, וכיון שלא היו לה כוחות להתעמת איתו (עם העדות הצפויה שלה בבית המשפט וההכנות לעדות אצל עורכת הדין שלה) היא הצליחה להיות נוכחת כמה שפחות בשבוע האחרון. גם הוא לא שש לנהל איתה את אחת ה"שיחות" (שבטח לדעתו גם לא מועילות בכלל) ולכן מאד התאים לו לראות אותה כמה שפחות.

לבית המשפט היא גררה את החבר שלה, שלקח יום חופש ובא לאסוף אותה. אחותה המשיכה להעיד בבוקר, ולה היו אמורים לקרוא פנימה במהלך היום. אילצו אותה לחכות במסדרון עד שלוש אחר הצהריים, ורק אז הודיעו לה שהיא לא תעיד בסוף היום, שתבוא בשבוע הבא. 

לא ממש דיברתי איתה במהלך אותו היום וגם לא בערב, היא לא יזמה ואני לא רציתי להציק. בערב היא סימסה לי "סיוט מה שהלך היום" וכששאלתי מה היה ענתה לי בקצרה. 

לא שאלתי אם היא חוזרת הביתה כי הנחתי שלא. 

היום שאלתי לשלומה והיא אמרה שמצבה "נוראי" ולא פרטה. שוב כמה שאלות ותשובות קצרות שמהן עלה שהיא ישנה אצל אמא שלה בצפון, ושכעת היא בעבודה. בשש היום היא קבעה פגישה שנייה עם הפסיכולוגית החדשה, הבעתי תקווה שזה יעזור. 

הבנתי שהיא והחבר קבעו לא להיפגש עד לשבוע הבא. לא יודעת מה היה איתו שם ואם היא לא תספר לי לא אשאל. גם לי כרגע מתאים לא להיסחף יותר מדי עם הדרמה שלה. 

באימון שלי בשבוע שעבר דיברתי כמובן עליה - היא מספקת לי הרבה חומרים לעבודה עצמית 😉

עלה לי זיכרון מהילדות הרחוקה - אחי בן השנתיים או השלוש שוב לקח לי בובה והרס אותה לגמרי: גזר את שערות ראשה, קשקש על פניה ועל כל גופה לאחר שהפשיט אותה מבגדיה.

הרבה צעצועים ומשחקים הוא הרס לי הקטנצ'יק הזה, ובכל זאת אני לא זוכרת שכעסתי עליו. אני זוכרת את הורי צועקים עליו, לפעמים גם נותנים לו פליק בטוסיק. אבל אני לא זוכרת שנטרתי לו אי פעם. איכשהו הוא היה הקטן, החמוד, השובב שאין מה לעשות נגד התעלולים והנזקים שלו. 

אני גם לא זוכרת שהיתה סיבה לנזקים שהוא עשה. תמיד שיתפתי אותו במשחקים שלי, לקחתי אותו איתי לחצר ולחברות. יותר מאוחר, אחרי גיל 10 או 11, היו אלה החברות שלי שסרבו לצרף אותו למשחק. אבל אז, כשעוד הייתי בת 7 או 8 היינו בלתי נפרדים, וזאת למרות שהיו ביננו חמש וחצי שנים. הוא היה ממש פעוט. אהבתי אותו אהבת נפש והוא גם מאד מאד אהב אותי. ולא דמיינתי בכלל אופציה של לעשות משהו בלעדיו. ובכל זאת - הוא הוציא את חימתו על משחקי הקופסא שלי, הבובות שלי...הכל. 

מעולם לא הצלחתי להבין מה היה לו בפנים שגרם לו לעשות את זה. 

אבל מה שאני זוכרת הוא שלא כעסתי עליו, לא באמת. המשכתי לשחק עם הצעצועים והמשחקים ההרוסים כפי שהם.

ומה שזכרתי בעת האימון היה שהצעקות והעונשים שהטילו עליו הורי לא עבדו. לא עזרו. והמשכתי לאהוב את אחי ולשחק איתו, בלי קשר למה שהוא עשה. 

והבנתי - בחזרה להקשר של החיילת - שגם הדברים שהיא עושה (השקרים שהיא מספרת) באים מתוך איזשהו צורך פנימי שאין לו קשר אלינו ואינו מושפע לכאן או לכאן מהיחס שלנו. אם נכעס עליה או ניטיב עימה - אחת היא. ושאני בוחרת להמשיך להיטיב עימה, כי זה מה שאני בוחרת. לא כתגובה למה שהיא עושה או אומרת. בלי קשר. 

זה עדין לא בהיר לי עד הסוף אבל משהו בכל זאת השתחרר שם ברמת הגוף. 

הערב שוב מפגש של כתיבה יוצרת....הכנתי שיעורי בית - לא היה פשוט אבל היה מהנה מאד. מחקתי הרבה...😜

וגם כאן

לקחת נשימה עמוקה. ועוד אחת

בעצם אולי עם כל האבק (והאפר מכל השריפות המשתוללות בארץ) זה לא רעיון כל כל טוב.....
אבל אני חייבת.
לקחת נשימות עמוקות ולהזכיר לעצמי ש"פרוייקט חיילת" נעשה מתוך רצון לתרומה, בלי קשר לתוצאות.
בלי קשר לתוצאות
בלי קשר לתוצאות
בלי קשר לתוצאות
סוג של מנטרה.......

ביום שני היה לה ראיון עבודה באיזו חברת תשתיות בתל אביב.
בהתחלה היא אמרה שיש לה שני ראיונות עבודה, אחר כך התברר שרק אחד.
התפקיד דרש מזכירה עם שליטה באופיס.
מה הכוונה ב"שליטה" לא היה לי ברור, והיא לא שאלה בטלפון.
שחררתי.
למרות פלאי הטכנולוגיה (אפליקציית moovit שנותנת אופציות נסיעה בתחבורה הציבורית כולל הנחיות מפורטות ומצוינות) היא הצליחה להתברבר כשהגיעה לתל אביב ובסוף לקחה מונית מהרכבת. לא נורא. עם הזמן היא תלמד את המסלול.

לא שמעתי ממנה אחרי הראיון.
ידעתי שלא מתוכנן לה עוד שום דבר במהלך היום אז חיכיתי שתחזור הביתה. משלא חזרה כתבתי בוואטסאפ: מה קורה?
"מעולה" היא כותבת לי. "בסידורים".
ידעתי שהיא השלימה את רוב ה"סידורים" שלה יום קודם, בקופת חולים, בבנק, אצל האופטומטריסטית....
הבנתי שהיא לא רוצה לספר מה היא עושה. הנחתי לזה.
"ואיך היה בראיון?" שאלתי
"היה סבבה", היא כותבת , "בודקת עוד אופציות כמובן. אמרו שיחזרו אלי בשבוע הבא עם תשובה".
בדיעבד היא סיפרה שדווקא לא הלך לה טוב בראיון והיא יצאה משם בלי הרבה ציפיות.
אחרי כן דממת אלחוט ממנה כל היום, כאשר בשמונה בערב פתאום סימסה שהיא לא מגיעה הביתה לישון, שהיה לה יום מטורף ושהיא ישנה אצל חברתה בצורן.

יום מטורף?
התקשרתי. היא נשמעה בסדר. מה שלומה? הכל בסדר. מה היה מטורף? סתם כל מיני סידורים. אוקיי....שוב הנחתי לה.
ד"ש לחברה, מסרתי.

למחרת בבוקר היא הגיעה הביתה.
תוך כדי הקפה של הבוקר הכריזה פתאום: "אני רוצה להיות כנה איתך". נשימה עמוקה. אוקיי, תהיי כנה.
התברר שאתמול אחותה העידה שוב בבית המשפט והיא החליטה לנסוע לשם אחרי הראיון להיות איתה. היא היתה בבית המשפט עם אחותה ואמה (ומנגד כל משפחתו של אביה החורג).
אסור היה להיכנס לאולם אבל את הצעקות של הסניגור על אחותה, התנגדויות הפרקליטה והשתקתה על ידי השופט כולם שמעו היטב מבעד לדלת.
היא קיבלה הצצה מוקדמת לאיך תתנהל העדות שלה (ששוב נדחתה, עדיין למועד בלתי ידוע).
היה גם קטע עם בת דודה שצעקה עליה מה פתאום היא מעידה נגד הדוד שלה....והיא טוענת (להאמין לה?) שבדיוק יצא שופט מהאולם כשזה קרה ואיים על בת הדוד שמה שהיא עושה זה איום על עד ושהיא עלולה להיענש על זה.
בסך הכל היא שמחה שהיא היתה שם, גם כדי להתכונן למה יהיה, גם כי היה לה טוב להיות קרוב לאחותה ולאמא שלה.
עם תום העדות היא חזרה עם אחותה לפנימיה ונשארה לישון איתה שם. עם אחותה. לא אצל חברה.

סבבה. מצוין. מה הבעייה עם זה? אז למה לשקר?
כי היא פחדה שנכעס עליה. אנחנו כל הזמן אומרים לה שהקירבה לאחותה ולאמה עושה לה רע (אנחנו אומרים את זה? היא זאת שבוכה לנו על זה כל הזמן). בחיים לא אמרנו לה לנתק חלילה קשר עם אחותה או עם אמה. רק בכל פעם שהיא חזרה מרוסקת ממפגש איתן או משיחת טלפון איתן חיבקנו אותה ואמרנו לה שאולי כדאי לשמור קצת מרחק....
אז עכשיו אנחנו נכעס עליה שהיא היתה איתן.

היא יללה לנו שאולי היא לא תיתן עדות בסוף ובשביל מה היא צריכה את כל המשפט הזה על הראש שלה, ועכשיו כאילו אנחנו נכעס עליה שהיא נסעה ביום העדות של אחותה. משהו לגמרי מעוות אצלה בראש.

ועוד משהו. אנחנו כל הזמן מנסים להנמיך ציפיות לקראת פסק הדין. אנחנו מכירים היטב את מערכת הצדק בארץ, ויודעים שיש סיכוי שהוא לא יורשע או יורשע בעונש מופחת או בעסקת טיעון. חשבנו שחשוב להכין אותה לאפשרות הזאת, שהיא תבין שייתכן שהוא לא ייכנס לכלא לשנים רבות. כשהיא רק הגיעה אלינו היא עוד היתה בפנטזיות (שמקורן באמה) שהן עומדות לקבל הרבה כסף כפיצוי בתום המשפט הזה. אז כן, עשינו כמיטב יכולתנו להשאיר אותה קצת במציאות. כסף אין לו, ואם היה לו הוא החביא אותו מזמן. במשפט פלילי אין פיצויי כספי. אולי אם יזכו בפלילי ויתבעו אזרחי אז....אולי.

עכשיו היא אמרה שבכל פעם שאנחנו אומרים שאולי פסק הדין או גזר הדין לא יהיו בדיוק כפי שהיא חולמת, זה "כמו בוקס בבטן". הבנתי.
אין בעייה. הרגעתי אותה. טוב שאת אומרת את זה. נפסיק להגיד.

לקחתי עוד נשימה עמוקה. ואולי, שאלתי בעדינות, בכלל לא מתאים לך שניקח אותך לבית המשפט? אולי את מעדיפה שרק אמך ואחותך תהיינה שם?

כן, היא הנהנה. יש מצב שזה עדיף. ואולי עדיף שגם החבר לא יגיע. החבר???? היא תכננה שגם הוא יהיה שם? הילד הזה בכלל לא מסוגל להתמודד עם מה שעובר עליה. שם היא רוצה אותו? שתקתי. כן, הנהנתי. אולי עדיף שגם הוא לא יהיה שם.

אז את מבינה למה היה מיותר לשקר לנו? אין לנו שום כוונה להכתיב לך מה לעשות, עם מי להיות, לאן ללכת. נכון, ניסינו להגן עלייך, אבל תעשי מה שאת רוצה. בטח שלא נכעס ובטח שלא נשפוט. אלה חייך - שלך ורק שלך.

בדיוק אז התקשרו מהחברה שם התראיינה יום קודם והודיעו לה שהיא התקבלה לעבודה.
משרה מלאה, קצת יותר משכר מינימום פלוס החזר הוצאות. שבועיים התלמדות כדי להיכנס לעניינים. מושלם. מתי היא יכולה להתחיל?
היא קבעה להתחיל הבוקר, שמונה עד חמש. משסגרה את הטלפון פרצה בריקוד שמח וממש שמחתי בשבילה.

בצהריים אמרה שקבעה תור לפסיכולוגית (סוף סוף) ושאחרי כן היא תהיה עם החבר, תישן אצלו והוא יקפיץ אותה בבוקר לעבודה.

הבוקר סימסתי אם הגיעה בשלום לעבודה. אז לא, ברור שלא.
החבר "נפצע קשה" אתמול במשחק כדורסל והיא בילתה איתו עד ארבע בבוקר במיון. נשמע מוכר? איך שהיא קיבלה את העבודה הקודמת היא נקעה את הקרסול "נקע חמור"....
צירוף מקרים?

אז מה מצבו? התעניינתי. "שבר ברגל וביד" היתה תשובתה. הוא נשאר בבית החולים? שמו לו גבס ברגל וביד? אז זהו, שלא.  קרסה להם מערכת הרנטגן (זה קורה?) ושלחו אותו הביתה שיבוא שוב מחר. באמת? ועכשיו זה כבר הופחת ל"כנראה שיש לו שבר".
ואני בשלי: מסכן, מה מצבו עכשיו? סובל מכאבים?

עד עכשיו לא קיבלתי תשובה.

ואני נושמת עמוק, ועוד נשימה, ועוד אחת.
מה אכפת לך? שואלת את עצמי. אז היא תדפוק לעצמה גם את העבודה הזאת. או שלא. היא תסתדר. או שלא.
את מספקת לה בית לתקופה קצובה.
את נותנת לה תמיכה, חום, אוזן קשבת.
את מספקת לה כלים שהיא יכולה לבחור אם להשתמש בהם או לא.
זהו.
את לא אחראית על התוצאה.

ל-T כבר עלה אתמול לחץ הדם בגלל הסיפור הזה. "אני מתחיל להבין את מי שזרק אותה מהבית" הוא סינן.
ואני מרגיעה אותו, מזכירה לו שאנחנו צריכים להוות דוגמא הופכית. לא לשתף פעולה עם השקרים והמניפולציות שלה. להראות לה יציבות. שאנחנו כאן no matter what. וזהו. שום דבר נוסף לא נדרש מאיתנו. זה משהו שלא היה לה מעולם.

המשך יבוא

וגם כאן

יובש באוויר ועדכוני חיילת

היובש הזה באוויר עושה טוב לשיער שלי - ופחות או יותר בזה זה מסתכם. לשום דבר אחר זה לא עושה טוב.
אבל היי, אחלה שיער יש לי עכשיו.

החיילת הגיעה לפיצוץ בעבודה בעת ישיבת צוות עם הבוס - והתפטרה.
עכשיו חיפושי העבודה התחילו מחדש.
קשה לי לדעת בדיוק מה הלך שם בעבודה - כי היא לא באמת סיפרה את הכל ומה שהיא סיפרה כנראה לא היה מדויק.

בהתחלה זה נשמע מעולה. כולם נחמדים וזה כמו משפחה ומבשלים ארוחת צהריים יחד ובאים לעבודה בלבוש צעיר וכיפי.
עבודה של 10 שעות ברציפות - מצוין. בונוס על כל פגישה שהיא מצליחה לארגן - מעולה.
נשמע מושלם.
היא קמה בזמן, נסעה בשמחה, חזרה מותשת אבל מרוצה.

מתי זה התחיל להשתנות?
לא ברור.
באיזשהו שלב חוסר הדיסטנס עם הבוס התחיל להעיק.
היא מספרת שהוא היה יורד על טעויות שהיא עשתה מול כולם, ואז בחדרי חדרים מהלל ומשבח את עבודתה.
דורש ממנה להגיע לעבודה בלבוש פרובוקטיבי - כדי למשוך את הלקוחות.
דורש ממנה לא לספר ללקוחות שיש לה חבר.
זה הרי לא תקין בשום אמת מידה - אז למה היא לא אמרה כלום עד עכשיו?

אז מה שבר אותה?
בעת ישיבת הצוות היא רמזה שיש לה טענות כלפי הבוס אבל העדיפה לא לומר אותן ליד כולם.
הוא איים עליה שאם לא תגיד עכשיו ליד כולם את מה שיש לה להגיד, אין לה מה להגיע לעבודה ביום ראשון.
כנראה שאיומים זה טריגר עבורה. אכלה הרבה איומים בבית.
היא קמה, השאירה את המפתחות על השולחן ויצאה.

הגיעה הביתה בבכי כי פחדה שנשפוט אותה ונכעס עליה.
ואנחנו רק תהינו - איך כל זה מתרחש כבר כמה שבועות והיא לא סיפרה, לא שאלה מה דעתנו על ההתנהלות הזאת?
איך נראה לה שזה תקין לעבוד באווירה כזאת? אם כל מה שהיא סיפרה הוא נכון הבוס הזה עובר על החוק....היא יכולה לתבוע אותו. היא מייד התחלחלה מהרעיון, מספיק כבד עליה המשפט נגד האב החורג, אין מה לדבר על תביעה על הטרדה מינית עכשיו נגד הבוס.

הרגענו אותה ועודדנו אותה שלא נראה לנו שתהיה לה בעייה למצוא עבודה חדשה, ושהיא רק יכולה ללמוד מזה עוד משהו על עצמה ועל החיים. כואב לי שהיא לא קולטת מייד כאשר מתייחסים אליה בחוסר כבוד בסיסי. כואב לי שאולי היא משדרת משהו סמוי שאומר לאנשים שמותר להתייחס אליה ככה. מקווה שהיא למדה משהו באמת מהחוויה הזאת.....

מחר יש ראיון ראשון. מחזיקה לה אצבעות.

וגם כאן

עדכונים

חמישי שמשי ונעים. בבית אפילו קריר.
הקפצתי את החיילת לרכבת כי היא פספסה את האוטובוס.
הייתי פנויה כי ל-T היתה פגישה עסקית ודחינו את הסידורים (סופר וכו) ליותר מאוחר.

היא מתמידה בעבודה ולמרות שהיו שם כמה ימים של אי וודאות בינתיים הכל בסדר שם.
פיטרו מישהי, ניסו לקצר את המשמרות (בעידודנו היא הודיעה להם שהיא מוכנה לעבוד רק משרה מלאה אחרת זה לא משתלם לה בכלל).....אבל היא לא פוטרה ומשמרותיה לא קוצרו אז בינתיים הכל טוב.
עודדנו אותה גם להמשיך להתעניין במקומות עבודה אחרים למקרה הצורך.
היא טוענת שיש יותר ממקום אחד שמחכה לשמוע ממנה אם היא מעוניינת לבוא לעבוד. סבבה.

גם היחסים עם החבר שלה התייצבו בינתיים, נראה שכרגע יש שקט בחזית הזאת.
ביום ששי הקפצתי אותה לפגוש אותו, נסעתי להלוויה בחולון והיה לו יותר נוח לאסוף אותה משם מאשר לבוא לקחת אותה מהבית, אז יצא לנו לשוחח המון בדרך.

איכשהו דיברנו על אימון סאטיה ולצורך ההדגמה (כי אני לא אמורה לאמן אותה) עשיתי לה סוג של אימון על נושא הקנאה בידידה של החבר, על בגידות וכו'.

זו היתה הפעם הראשונה שהיא נחשפה לאימון שכזה - תחושות גוף, העלאת זיכרון, הפעלת הילדה, הבאת המבוגר המיטיב - ההחלטות שהילדה קיבלה, המסקנות שהיא הסיקה לגבי עצמה ולגבי העולם
זה היה מדהים מה שזה עשה לה
משהו כבד ביותר השתחרר לה מהגוף.
משהו נרגע מול החבר.

בינתיים בעקבות שינויים בעדות של אחותה, הוספו סעיפי אישום נוספים לכתב התביעה והעדות שלה, שהיתה אמורה להיות ביום ראשון, נדחתה. אנחנו לא קיבלנו כל מענה לתלונה ששלחנו לפרקליטות בעקבות ההברזה ששמו לה בשבוע שעבר, אבל הבנתי שהפרקליטה ספגה צעקות גם מעורכת הדין הפרטית שאמא שלה שכרה.

היא אמורה להתחיל טיפול פסיכולוגי אצל מישהי שמומחית בנושא פגיעה מינית ....אני מקווה שתהיה שם כימיה ושזה יעזור לה (ושהיא תתמיד). אימון סאטיה זה גם מעולה אבל לדעתי כרגע היא זקוקה למשהו יותר ייעודי עם מישהי שמוסמכת לנושא הספציפי הזה. נראה איך יילך.


בינתיים אתמול התחלנו את מפגשי ההשלמה בקבוצת המנטורינג. במחצית הראשונה של המפגש עבדנו כרגיל, העלינו סוגיות מהאימון וקיבלנו הדרכה. במחצית השנייה עשינו סבב - כל אחת התחילה לספר מה התפתח בה כמאמנת בתקופה הזאת של המנטורינג, מה התפתח בכל אחת מאיתנו בחיינו האישיים - זה היה מרגש.

המפגש הבא יהיה רק בעוד חודש, ואז אנחנו אמורות לומר איך כל אחת מהמשתתפות והמאמן תרמו לי בקבוצה. וזהו. נראה מה הלאה.
בינתיים התפנו שני מקומות בקבוצת מנטורינג ממש כאן ביישוב לידי, אבל אני לא נוטה מייד לקפוץ לקבוצה חדשה. נראה לי שאקח לי קצת זמן לעצמי לחשוב מה הלאה.
ובשלישי הבא מתחילה סדנת כתיבה למתחילים, כאן ביישוב.

הערב הנכדים ישנים אצלנו (בתי וחתני הולכים לחתונה). מזמן לא ישנו כאן, מאז הקיץ. אלך באמת להכין להם את המיטות...

וגם כאן

הלוך ושוב

אפשר להתלהם בלי סוף מכל מה שקורה סביבנו במדינה (והאמת - גם בעולם) ולהשתגע.
אבל גם אם אסיט את המבט מהמקרו אל המיקרו.

מהדמוקרטיה שלנו שהולכת ונעלמת, ולא רק בשנים האחרונות - בעצם בעשרים ואחת השנים האחרונות - כן אני די מאמינה שרצח רבין היה תחילתו של תהליך שאנחנו רואים את הבשלתו היום.
גם אם אתרכז בחלק האלוהים הקטנה שלי, אזכה לראות דוגמא ומופת לחוסר התפקוד, לזלזול באזרח הקטן, לציניות, לחוסר האחריות וחוסר ההתייחסות של בעלי תפקידים שאמורים לשרת את הציבור ובפועל מזניחים אותו או אף גורמים לו נזק.

היום החיילת שלנו זומנה לפרקליטות במחוז שבו מתנהל המשפט נגד אביה החורג - לצורך מעבר על העדות שלה עם הפרקליטה.

כבר שלושה ימים שהיא לא אוכלת ולא ישנה, בחרדה לקראת התדרוך הזה, שמעלה כמובן את כל מה שעבר עליה בילדות מחדש אל פני השטח.

הצענו להסיע אותה, מה שהרגיע אותה מאד, וכל הדרך (מרחק שעה וחצי נסיעה) ניסינו לעודד אותה ולהכין אותה ולהרגיע אותה.....
ואז הגענו.

בכניסה לפרקליטות השומר שואל אותה לשמה, בודק ברשימות ואומר "אה, כן - קומה X, חדר Y, אונס, בצד ימין - בתוך המשפחה" באותה נימה שעובד בסופר מנחה אותך "מעבר 2 בצד שמאל מוצרי אפייה".....

 ואז התברר ש...
הפרקליטה בכלל איננה במשרד היום.
המתמחה שזימנה אותה להיום נמצאת בחופשת מחלה ולא טרחה ליידע את הפרקליטה שהיא קבעה עם החיילת להיום.
איש לא טרח להתקשר לומר לה לא לבוא.

איש גם לא ממש התנצל על כך שהיא נסעה במיוחד, הפסידה יום עבודה (ולמי אכפת שהיא חייבת כל גרוש), נסעה מרחק שבאוטובוס היה עולה לה 60-70 ש"ח לכל כיוון וכמובן איש לא מפצה אותה על כך.

לא היה שם בפרקליטות אף אחד שמכיר את התיק ויכול לשבת איתה על העדות שלה.

וזהו. לכי הביתה, הלך יום, בעייה שלך.

וגם כאן 

על כוונות טובות, אחריות ותוצאות

דווקא אחרי השיחה הטובה עם החיילת....
אחרי ש-T קצת נרגע....
אחרי שהיא עצמה עשתה מאמצי על להיות בסדר, להציע לעזור, לצנזר בחפירות על החבר, לפחות בנוכחות T, לבשל לעצמה וגם לשטוף כלים ואת השיש אחרי כן.....
אחרי שהיא קיבלה החלטה ללכת לעבודה ללא הקביים כדי שהבוס שלה לא יכעס....

פתאום התחרפנתי.
פתאום כל החודשים האחרונים חלפו מול עיני והתחלתי לפקפק בכל מה שהיא אי פעם סיפרה לי.
סוג של משבר. משבר אמון.
סוג של ייאוש - האם כל האנרגיות שהשקעתי בה עד עכשיו היו בכלל מושתתות על סידרה של שקרים, פנטזיות, סיפורי בדים?
האם היחסים עם החבר בכלל לא כפי שהיא מתארת?
האם הבוס באמת לא הרשה לה להגיע לעבודה עם הקביים, או שזה היה סיפור כדי "לרדת מהעץ" של להסתובב עם הקביים הכל כך לא נוחים...?

באיזשהו שלב זה כבר הסתחרר לגמרי.
האם היא דוברת אמת לגבי ההתעללות של אביה החורג? נכון, יש משפט - אבל מי שהגישה את התלונה היתה אחותה. היא נחשבת "עדה" בלבד. למה? אולי רק אחותה סבלה מהתעללות, והיא "תופסת על זה טרמפ?"
האם אמא שלה זרקה אותה מהבית בגלל כל השקרים?

ממש התחרפנתי.
התחלתי להתייאש.
התחלתי לשאול את עצמי על מה אני מבזבזת כוחות, אנרגיה, מחשבה ורגש....
שאלתי את עצמי מה אם היא לא תתאפס על עצמה - לא בחודשים הקרובים ולא בשנה ורבע הקרובה - לא מבחינה אישית, התנהגותית ולא מבחינה כלכלית....? מה עשיתי? מה הכנסתי הביתה?

שוחחתי על זה עם T והבנתי שהוא באותו מקום כמוני. מאסת השקרים מוטטה גם אותו.
עכשיו הוא לוקח צעד אחורה, מפסיק להתאמץ כל כך, ממשיך לארח אותה בבית אבל מחכה לראות מה מכל מה שניסיתי ללמד אותה בכלל יתפוס.
בא לו בכלל להגיד לה שאם תוך שלושה-ארבעה חודשים היא לא מראה שהיא משנה כיוון, שהיא מסוגלת לחיים עצמאיים אחראיים....אז אין לה מה לחפש אצלנו בכלל......

נבהלתי. לא. אנחנו לא יכולים "לשנות לה את החוזה" באמצע.
התחייבנו לשנתיים אז נישאר עם השנתיים, No matter what...
לפחות לא נהיה אנחנו עוד חוליה בשרשרת של אנשים שהכזיבו, שבגדו, שלא עמדו בציפיות......

באתי לאימון שלי היום מבולבלת ומיואשת.
פתאום שמעתי את הקול הקטן בראש של אמא שלי שכל חיי מזהירה אותי שלא ינצלו אותי.
פתאום נזכרתי במערכת היחסים שואבת האנרגיה שהיתה לי עם ר', במערכת החולנית שהיתה לי בגיל 13 עם ק'....
אבל לא - אין מה להשוות.
אין לי ציפיות להדדיות במערכת היחסים עם החיילת. אני רוצה לתת....לעזור....אני לא צריכה ממנה כלום.

ואז נפל האסימון.
אני צריכה הצלחה.
אני ממוקדת בתוצאות. הפכתי להיות T.
במקום להישאר בהוויות שלי: בנדיבות, בנתינה, בהקשבה, בהכלה, בקבלה......או בקיצור בכוונות הטובות
התחלתי להילחץ מהתוצאות. האם היא תממש את הרצון שלנו.
האם היא תפנים את מה שאנחנו מנסים ללמד אותה?
האם היא תיישם את העצות ואת השיעורים שהיא מקבלת אצלנו?

ואין לנו דרך לדעת, אין לנו דרך להשפיע על איך היא תגיב למה שאנחנו עושים.
אנחנו מספקים לה את ה"אקווריום".
אצלנו היא "שותה מים" נקיים - היא מקבלת דוגמא לזוגיות טובה ומכבדת, להורות מכבדת ואוהבת ותומכת, להתנהלות כלכלית שפויה, לשיחה ישרה וישירה.....
אצלנו היא מקבלת בית חם, אוכל בשפע, אוזן קשבת...

זה בעצם הכל.
זה מה שחשוב.
היא נחשפת לדברים שלא היתה נחשפת אליהם לולא הגיעה אלינו.

קצת קשה לצפות שהיא "תתנקה" לגמרי מ-19 שנים של "שתיית מים עכורים באקווריום של הוריה" בעקבות "שתיית מים נקיים באקווריום שלנו" במשך שמונת החודשים האחרונים. זה לא הגיוני.

מה היא תעשה עם זה - לא תלוי בנו. לא בשליטתנו. לא באחריותנו.
קשה לי עם זה - אבל אני חייבת לקבל את זה.

היום בתי התקשרה אלי נסערת כי נערה שהיתה מאושפזת אצלם במחלקה בעבודה, השתחררה בשבוע שעבר במצב טוב - והתאבדה.
היא לא היתה מטופלת שלה, אבל עדיין זה היה מטלטל. אתה מטפל בבן אדם ואתה רואה שהוא מגיב ואתה מחליט שהוא מוכן לחזור לביתו ולחייו.....וברגע של ייאוש או צער או מי יודע מה - הוא בכל זאת נוטל את חייו.
עשית כמיטב יכולתך כפסיכולוג, כפסיכיאטר, כעובד סוציאלי, כהורה גם אני מניחה - ובכל זאת אתה לא יכול להשגיח עליו ברגע שהוא יוצא ממך.

וזה קרה בדיוק היום, כשאני עוסקת - לא עלינו - בתהיות על מידת היכולת שלי להשפיע על חיי הבחורה הזאת שנכנסה בסערה ובתזזיתיות לחיי.....
וקשה לי להפנים זאת אבל אני לא אחראית על התוצאות.
ואצטרך ללמוד לחיות עם זה.....

וגם כאן

חיילת במשרה מלאה

או יותר נכון - עיסוק שלנו בחיילת כמעט במשרה מלאה 🙄

בשבת היא הלכה עם חברים ל-I-jump ברעננה והצליחה ליפול ממש לא טוב ולנקוע את הקרסול.

מעבר לכאבים האיומים, היא חטפה פגיעה נוספת: החברים שלה לא האמינו לה שבאמת כואב לה, וסרבו לפנות אותה למיון או לביקורופא או משהו דומה.
היא בכתה בדמעות והם צעקו עליה והעדיפו לשבת בבית קפה ורק אחרי שעתיים להחזיר אותה, צולעת ובוכיה, הביתה.

היא התקשרה לחבר שלה (איתו היא היתה בסוג של הפסקה של כמה ימים - בעקבות השיחה ביניהם לגבי "האם היא מסוגלת לחיות עם העובדה שיש לו את הידידה הטובה ההיא או לא") וגם הוא לא האמין לה, ופחות או יותר אמר לה "יש לי אימון כדורסל, נראה לך שאפספס אותו כדי לקחת אותך למיון?".

אנחנו היינו אצל חברים (השותף של T), כאשר בסביבות עשר בערב היא התקשרה בבכי ואמרה שהתקשרה למוקד אחיות של קופת חולים והם נתנו לה הפניה למיון. חבל שלא התקשרה אלינו לפני שהתקשרה למוקד אחיות, היינו מנחים אותה לאיזה מיון לבקש. הם נתנו לה את לניאדו! ולא הסכימו אחר כך להחליף.

הגענו הביתה ולקחנו אותה למיון. למותר לציין ששהינו שם שעות. היה אורתופד אחד, והוא גם קיבל את עשרות החולים שהגיעו עם פציעות אורתופדיות בדרגות שונות, שלח לצילום, חבש או גבס לפי הצורך - ולמרות שהוא לא קם לרגע מהכיסא, זה לקחת שעות.

בזמן הזה ניצלתי את ההזדמנות גם לדבר איתה. שאלתי אותה מה לדעתה גרם לתגובות של הידידים שלה ושל החבר. היה לה קשה עם השאלה הזאת. בקושי רב היא הודתה שהיא תמיד נוטה להגזים ולנפח דברים, ולכן גם כשעכשיו בכתה והבטיחה שזה באמת, הם כבר לא האמינו לה - סטייל "זאב זאב". היא לא אוהבת כששמים לה מראה מול הפנים. אבל לא היתה ברירה. היא היתה חייבת להבין שדברים לא קורים ככה סתם. לא הגיוני שגם הידיד וגם החברה וגם החבר....כולם הגיבו באותו אופן סתם ככה במקרה. אנשים שאכפת להם ממנה באמת. שעושים המון בשבילה. שלוקחים אותה ומחזירים אותה ומבלים איתה ומקשיבים לה.....זה לא במקרה.

על החבר היא ממש כעסה, והאמת שקצת בצדק, כי גם כשהתברר לו שהיא במיון - שאנחנו לקחנו אותה - הוא היה קצר איתה וניסה לנפנף אותה.
למרות שאני לעולם לא אומרת לה מה לעשות או מה להגיד לו, הפעם התערבתי: ביקשתי ממנה לא לענות לו. לא להתכתב איתו, לא לדבר איתו בטלפון. הסברתי לה שכל עוד היא עונה לו הוא לא מסוגל לחשוב על התגובה שלו ועל העובדה שאולי הוא לא היה כל כך בסדר....
כמובן שזה עבד והוא מייד התחיל לשלוח לה הודעות מפייסות ומתנצלות.....
אני לא רוצה להיכנס כאן יותר מדי לענייני החבר כי אם לנו כבר אין סבלנות לחפירות שלה אני די בטוחה שגם לאחרים....😉

בכל מקרה בסביבות אחת בלילה היא פתאום אמרה שידיד שלה שנמצא בנסיעה לכיוון המרכז מהצפון (מאיפה היא מביאה את הידידים האלה, אין לי מושג) אמר שהוא יבוא ללוות אותה ויקפיץ אותה אחרי כן הביתה, ושאנחנו משוחררים. וידאתי איתה עשרים פעם שאכן מישהו מגיע, ודי באנחת רווחה חזרנו הביתה. בסוף מי שהביא אותה הביתה זה היה החבר....
איך זה קרה והאם מלכתחילה היה מדובר על החבר ומשום מה היא נמנעה מלספר לי.....אין לי מושג.

היא חזרה הבית בשלוש וחצי בבוקר עם תחבושת אלסטית (שגם ככה חבשתי לה איך שהגעתי הביתה). היא אמרה שזה נקע חמור, שהיא חייבת להיות כל הזמן עם התחבושת (פרט למקלחת), ושהיא צריכה ללכת עם קביים. היא גם אמרה שהחבר לקח אותה על הידיים, ושהוא רצה לעזור לה להעלות עד לחדר אבל שהיא לא נתנה לו כי היא יודעת שאסור לו להיכנס בלילה.

הלב שלי התכווץ מעצב כשהסתכלתי במצלמות האבטחה שלנו וראיתי אותה מדדה לאורך קירות הבית בשלוש וחצי בבוקר, החבר הולך כמטר וחצי לפניה עם הראש תקוע בתוך הפלאפון, בכלל לא מתכוון להיכנס איתה הביתה.....

בראשון על הבוקר נסענו לנתניה ל"יד שרה" והבאנו לה קביים.

והבוקר, כשהתברר שהבוס שלה לא מוכן שהיא תגיע לעבודה על קביים, משום מה, נפלט לה שלא ממש אמרו לה בבית החולים שהיא חייבת קביים.....
בשלב זה קצת איבדתי את השלווה שלי. שאלתי אותה באיזה שלב היא שיקרה לי, כשהיא אמרה שאמרו לה שהיא צריכה ללכת על קביים, או עכשיו כשהיא אמרה שלא?
ברור שהיא כמעט פרצה בבכי. לא רוצה לגרום לה לבכות, אבל אם יש משהו שמשגע אותי זה כשמשקרים לי.

השיחה שהיתה לנו איתה ביום ראשון אחר הצהריים התחלקה לשלושה חלקים.
בחלק הראשון T ישב איתה על ההכנסות הצפויות שלה, ההוצאות שלה היום לעומת ההוצאות שלה בעוד שנה ורבע, כשתצא מכאן, והראה לה איך היא גם סוגרת את החובות שלה, גם חוסכת סכום יפה כל עוד חיה כאן, וגם ממשיכה לחסוך קצת גם כאשר תגור לבד.

השיחה היתה טובה והוא עשה כמיטב יכולתו לעודד אותה ולהרגיע אותה, שהיא במצב טוב עכשיו ושהיא יכולה לצפות ליציאה לעצמאות בשמחה ולא בחרדה. אני לא יכולה לומר שהיא לגמרי הפנימה את זה, כי נראה לי שכל הישות שלה כרגע זועקת "תחבקו אותי, תטפלו בי" אבל היא הבינה שמצבה הרבה יותר טוב ויציב ממה שהיא חשבה, והיא גם מבינה שעם כל החמלה והאהבה, אי אפשר באמת להחזיר לה את הילדות האבודה.

בחלק השני של השיחה הוא ביקש ממנה מאד יפה לחוס עליו בכל הקשור לדיבורים על החבר, כל החפירות על "הוא אמר לי ואני אמרתי לו". הוא הסביר לה שהוא מבין שעבורה זה כל מה שמעניין כרגע, אבל ביקש שהיא תתחשב ותמנע ממנו את כל ה"חפירות" האלה, כפי שהיא עצמה קוראת להן. אמר שהיא חשובה לו ושעבורו באמת החלק הראשון של השיחה - הדרך שלה לקראת עצמאות אישית וכלכלית זה מה שחשוב, וכשהוא שומע אותה נסחפת כל היום עם רכבת ההרים של מערכות היחסים שלה הוא משתגע מזה.
גם את זה היא הבינה, ואני מניחה שהיא תשתדל ושהוא יצטרך להזכיר לה מידי פעם.

החלק האחרון של השיחה היה הקשה ביותר, כי הוא שוב העלה בפניה את נושא השקרים שלה. הוא אמר שהוא מבין שזו דרך הישרדות שלה, שהיא למדה לשקר כדי להגן על עצמה, שהיא למדה לשקר כי שיקרו לה כל החיים, אבל שוב - שהוא עצמו לא מסוגל לסבול את זה, ושברגע שהוא קולט (והוא מייד קולט) שהיא משקרת או סתם מספרת סיפור מצוץ ומיותר - זה גורם לו לא להאמין למילה שהיא אומרת בכל שאר הזמן.
הוא אמר לה שהוא יודע מתי היא משקרת והוא לפעמים בכלל לא מבין מדוע היא בוחרת לספר את מה שהיא מספרת כי זה נראה לו לגמרי מיותר.....וביקש ממנה לחשוב פעמיים לפני שהיא אומרת משהו, לבדוק האם זה באמת הכרחי לומר אותו.
הוא הזהיר אותה שלמרות שלדעתו היא באמת מהסוג שמשקר מתוך פחד, כדי שלא יכעסו עליה או כדי שיחשבו עליה דברים טובים - יש סכנה שהיא תגיע למצב שבו היא תתחיל להאמין לשקרים של עצמה, ומשם אין ממש דרך חזרה.

לא ממש התערבתי בשיחה ביניהם אבל ישבתי שם והקשבתי, מנטרת את שניהם.
לא רציתי לומר ברגע ההוא שלדעתי לפעמים היא באמת מאמינה לשקרים של עצמה, ושאני באמת חוששת שזה לא הרגל שהיא באמת תצליח להיגמל ממנו.

בכל מקרה היא קיבלה יפה את כל מה שהוא אמר וענתה שתשתדל.
ובסוף היא שוב הודתה לנו על כל מה שאנחנו עושים בשבילה - ולי קצת התכווץ הלב כי חשבתי שהיא חושבת שאנחנו מצפים לשמוע את זה......

נראה שכל מה שקורה איתה מאד מאד מטריד אותי, ולכן אני שופכת כאן יותר מהרגיל. יש לי גם צורך לתעד לעצמי ביתר פירוט את התהליך שאנחנו עוברים איתה....ואני כל כך מקווה שאקרא כאן בעוד שנה, שנתיים, ואחייך לעצמי בנחת ואומר לעצמי "כמה דאגנו, והכל בסדר"........הלוואי

וגם כאן

לטפל בגוף, להיערך מחדש

נראה שהמשבר הקטן שחווה T מול החיילת נרגע, הוא עדיין לא ישב לדבר איתה אבל קבע איתה למתישהו בסופשבוע.
היא כרגיל נבהלה כשהוא אמר לה שהוא רוצה לשבת איתה, ושהוא רוצה שהיא תקדיש לעניין כשעתיים, ומייד שאלה "מה עשיתי?" ואז מייד צחקה על עצמה ואמרה, תמיד אני חושבת שעשיתי משהו לא בסדר כשאתה רוצה לדבר איתי.
הוא אמר לה שהוא רוצה לשבת איתה באופן מסודר על התכנון הכלכלי שלה בחודשים הקרובים, וגם מזה היא נלחצה כמובן כי היא התחילה לעבוד רק השבוע והיא עדיין לא יודעת בדיוק כמה תצא המשכורת החודשית הקבועה שלה. הוא אמר שזה לא יפריע, והם קבעו לשבת.

בינתיים ראיתי שהיא בכל מקרה הבינה שהתעצבנו עליה ביום ראשון, ולקחה לתשומת ליבה.
היא הפעילה את המדיח על דעת עצמה כשחזרה הביתה, הודיעה לנו בבוקר שהיא ערה ושלא נדאג שהיא תאחר לעבודה, אמרה לי תודה כשראתה שכיבסתי לה וקיפלתי לה.

כשהיא חזרה מהעבודה אתמול היא התיישבה לדבר איתנו, והתחילה להביע את חששה מהעדות שהיא אמורה לתת בבית המשפט בחודש הבא.
אני כל כך מבינה את הפחד הזה.
זאת תהיה הפעם הראשונה מזה שלוש שנים שהיא תראה אותו, את האב החורג.
עורך הדין שלו יעשה הכל כדי לערער את עדותה, לפגוע בה, להשפיל אותה.
היא לא סומכת על השופט או על הפרקליטה שיגנו עליה שם.
וממה שאנחנו שומעים בחדשות חדשים לפרקים, היא צודקת.

היא התחילה לומר שלא בא לה להעיד.
היא התחילה לספר שהיא בכלל לא יזמה את התלונה הזאת, שאחותה ואמא שלה לחצו עליה. שהיא לא הלכה ביוזמתה למשטרה, וששוטרים הופיעו במקום עבודתה ולקחו אותה לתת עדות בתחנת המשטרה. שהיא נכנסה לסטרס מטורף מזה.
ואני חושבת לעצמי, ברור. אני מדמיינת את האימה, את הסבל של לדבר על זה בכלל ועם זרים בפרט.

ואני אומרת לה שאני מבינה אותה ואת הפחד שלה, ואת הרצון לבטל את כל העניין - ובכל זאת.
האם היא תוכל לחיות עם עצמה אם אולי בגלל העדר העדות שלה הוא לא יקבל את העונש המגיע לו?
האם בכך שהיא תשתוק היא לא תנציח את היותה קורבן חסר אונים?
הרי כאן בבית המשפט יש לה סוף סוף אפשרות להאשים - קבל עם ועדה - להאשים אותו בכל מה שעשה לה לאורך השנים. נכון זה קשה, זה כמעט בלתי אפשרי. אבל היא תעשה את זה לא כקורבן, אלא כאישה צעירה שכבר לא חסרת אונים ונותנים לה קול ונותנים לה במה.

בנוסף - מרגע שהיא נחשבת לעדה, אפשר להביא אותה בכוח לבית המשפט. כמו שעשו אז עם המשטרה. לא עדיף להגיע בכוחות עצמה (אנחנו ניקח אותה ונחכה לה בחוץ), עם ראש מורם - מישהי ששינתה את חייה, שנחלצה מהבית הזה, שכבר סוף סוף  לא נותנת שיעשו לה דברים כמו שהוא עשה לה....שנלחמת בחזרה....?

בסוף היא נרגעה. ללא ספק בחודש הקרוב עד למתן העדות היא עוד תעבור אינסוף תהפוכות שכאלה. יש לה מפגשים מתוכננים גם עם עורכת הדין הפרטית של אמה ואחותה, גם עם הפרקליטה, וכמובן עם הפסיכולוגית שלה. כמה זה ירסק אותה? מי יודע. איך היא תרגיש תוך כדי ואחרי? לא פשוט לעבור את כל זה שוב. לבי יוצא אליה.

בסוף השיחה היא נרגעה קצת, אבל כמו שאני מכירה אותה ייתכן שזה היה סוג של ריצוי, כדי לגרום לנו להרגיש פחות רע.
יש לה את הקטע הזה - כשהיא רואה שאנחנו מתאמצים בשבילה. כמו כשעשיתי לה קלירווי לקראת האזרחות והיא ממש התלהבה מזה אבל כיומיים אחרי כן פתאום נהיה לה כבד והיא לא הרגישה מזה כל כך טוב ופחדה לומר לי.

היתה שיחה טובה. שאלתי אותה חצי בצחוק אם היא שמה לב שמאז שהראיתי לה איך מנקים את הטוסטר-סנדוויץ' ואת הכיריים היא הפסיקה לטגן שניצלים או להכין לעצמה טוסטים. היא צחקה ואמרה שזה במקרה יצא ככה. אני שמחה שהוצאתי את זה, שתיקח בכל זאת לתשומת ליבה.

היא שמה לי ראש על הברכיים ואמרה שבא לה לפעמים להיות קצת תינוקת. ליטפתי לה את הראש ואמרתי שאני לגמרי מבינה את זה, ושבאמת מידי פעם זה סבבה להתפנק אצלי ולקבל ליטופים וחיבוקים.

ואז T עלה להתקלח והיא העלתה את השאלה שמתבשלת אצלה כבר כמה זמן והיא פוחדת לבטא אותה.
האם יש סיכוי שגם אחרי פברואר 2018 אם היא עדיין לא תהיה מוכנה לגמרי לעצמאות, נסכים שהיא תישאר כאן, אפילו תשלם שכר דירה כלשהו.

לפני שהיא הצליחה להוציא את השאלה בשלמותה היא עשתה סיבובים שלמים. אמרה שהיא מתה לשאול אותנו משהו אבל פוחדת שנכעס, מבקשת שלא אענה מייד וכו וכו.

אמרתי לה שאני לא אענה לה עכשיו בכלל, שנדבר על זה בעוד כחצי שנה כשהיא תדע טוב יותר מה קורה איתה, ואיך חייה החדשים נראים. אמרתי לה שבכל מקרה זה לא עניין של שכר דירה, אלא בעיקר שמתישהו נרצה את חיינו בחזרה כזוג לבד בלי ילדים.

ואז היא שאלה אם גם כשהיא תעזוב היא תוכל להמשיך להגיע לארוחות ששי ודברים כאלה.

זה באמת נגע ללבי, הצורך להשתייך, להיות רצויה, להיות אהובה.
ואמרתי שאין דרך לדעת היום איפה נהיה כולנו בעוד שנה וחצי (כבר שנה וארבעה חודשים בעצם) אבל לא נראה לי שהיא תעבור מלחיות איתנו כבת משפחה ללהיות זרה ומנוכרת. זה באמת לא נשמע הגיוני.

אמרתי לה עוד שייתכן מאד שהרבה לפני פברואר 2018 היא כבר תבין שהיא עצמאית ומסוגלת להסתדר לבד. שכרגע לא ניתן עדיין לדעת כלום.

ושלחתי אותה לישון. והבוקר היא קמה בזמן והלכה לעבודה.

ובאותו נושא אבל משהו אחר: רציתי לומר משהו על הבחירה שלנו בחייל/ת בודד/ת ישראלי לעומת מישהו מחו"ל שמגיע ארצה לשרת בצבא או עושה עלייה לבד.
בתיאוריה חייל תוצרת חוץ עם משפחה נורמטיבית שמחכה לו בחו"ל בתום השירות נשמע כמו "תיק" יותר פשוט מאשר חייל בודד ישראלי שברור שמגיע שרוט ומסובך.
אבל כשחברתו ללימודים של T קישרה בינו לבין בית בנג'י, היא סיפרה לו שבינתיים היא כבר אימצה שלושה חיילים בודדים, שניים ישראלים ואחד תוצרת חוץ, והחוויה שלה ושל משפחתה היתה שהישראלים גם היו זקוקים לאימוץ הזה יותר וגם היו יותר מוקירי תודה והשתלבו טוב יותר בחיי המשפחה. החייל מחו"ל התברר כמפונק וכפוי טובה והיו יחסים מאד בעייתיים בינו לבין ילדיה הביולוגיים.
כמובן שזו היתה החוויה הפרטית שלה, וזה תלוי גם במזל כמובן. וזו הסיבה שהיא לחצה כל כך על T לקחת ישראלי.....והשאר כבר היסטוריה

וגם כאן

בעקבות הפוסט הקודם על החיילת....

מתוך כל מה שכתבתי על החיילת בפוסט הקודם, הדבר שהכי התייחסו אליו בתגובות היה הנושא של חוסר ההשתתפות או העזרה שלה במטלות הבית, והעצבים ש-T חטף - לכאורה על זה.

אז הבנתי שאו שכתבתי לא ברור, או שהנושא הזה הדהד לכל אחד בנפרד מחייו שלו או מתוך הזדהות עם החיילת...
כך או אחרת אני מרגישה שאני רוצה להרחיב קצת עליה ועל מה בעצם היא עושה כאן אצלנו.

אתחיל מקצת היסטוריה עד כמה שאני יודעת (וזה לא הרבה) לגביה:

אני לא באמת יודעת את כל מה שהתרחש אצלה בבית, ובנוסף בכל שנות החטיבה והתיכון היא היתה בכלל בפנימיה ובקושי חיתה בבית.
ברור לי שהיא ואחותה הגדולה (וכנראה ברמה מסוימת גם אחיה ואחותה הקטנים - חצי אחים - שעדיין גרים עם האמא) נפגעו במשך כל שנות הילדות הרכה גם מינית וגם נפשית וגם פיסית על ידי האב החורג (שכרגע מתנהל נגדו משפט בעניין), תוך העלמת עין / שיתוף פעולה של האמא.

מסיפורים פה ושם על אמא שלה אני מקבלת תמונה של מישהי מאד ילדותית בעצמה שלא באמת תיפקדה כאם מיטיבה ומחנכת, שעשתה (ועדיין עושה) עליה שלל של מניפולציות רגשיות, שהקריבה את שלומם של ילדיה על בסיס יום יומי לטובת גבר אלים שפגע גם בה וגם בילדים, חי על חשבונה וצבר לה חובות....
שכאשר הבנות היו גדולות מדי לטעמו הסוטה הכריח את האם לשלוח אותן מהבית...ולכן מגיל 12 או 13 הן בפנימיה...
שכאשר החיילת הגיעה לגיל 18 האם זרקה אותה מהבית, ובעצם עד הגיוס היא היתה חסרת בית, נעזרת בפנימיה עד כמה שהם הסכימו לעזור, בחברים ובאלוהים יודע עוד אילו כישורי חיים כדי לשרוד.

האמת - פלא שהתגייסה, אבל כנראה שהיא קיוותה לקבל בצבא מפלט ומסגרת שתדאג לה ותטפל בה....

אין לי מושג, אבל אני מניחה שאם היו מטלות ביתיות בבית ההוא הן נעשו בתור עונש ומתוך רשעות וייתכן שבגלל זה היא נמנעת....ייתכן ש"לשרת אחרים" זה משהו שהגוף שלה פשוט לא סובל.
כמו שהיא מכריחה את חבריה וחברותיה תמיד (אבל תמיד!) לחכות לה כי היא לא מוכנה כי משהו בחוסר הבטחון שלה דורש שיוכיחו לה בכל פעם מחדש שהיא חשובה להם ולכן תמיד יחכו...

משהו בהרס העצמי שלה כל הזמן פוגע ודוחף את החברים ואת החברות שלה כדי לבחון אותם האם יישארו איתה בכל זאת, ואז לחזק לשבריר שנייה את תחושת הערך העצמי שלה, או להוכיח לעצמה שוב כמה היא לא שווה בעצם - אם הם עוזבים.

יש לה פסיכולוגית שמלווה אותה עוד מימי הפנימיה, מישהי שבאמת מכירה את נבכי נשמתה וגם את כל מה שעבר ועובר עליה בחיים, ועליה היא סומכת וגם משתדלת ליישם את העצות וההנחיות שלה.

איך אנחנו נכנסנו לתמונה :

במהלך השנתיים-שלוש האחרונות פנינו לכמה עמותות (שלא חזרו אלינו בכלל)  בהצעה לאמץ חייל בודד. בסופו של דבר קישרו אותנו עם בית בנג'י ברעננה (דרך חברה של T מלימודי הייעוץ העסקי באוניברסיטה הפתוחה שכבר אימצה כמה חיילים בודדים בעבר).

בית בנג'י (שמקבלים רק חיילים קרביים) שמחו על פנייתנו והודיעו לנו שהם יפנו אלינו או חייל/ת בודד/ת קרבי שאין להם כרגע מקום עבורו (הם היו בתפוסה מלאה) או חייל/ת בודד/ת שלא מתאים לקריטריון הזה של הקרביות.

בהתחלה הם מצאו לנו חיילת אחרת, שהחליטה שהיישוב שלנו מרוחק ומבודד מדי לטעמה, ואז הם מצאו את החיילת שלנו.
היא היתה בקורס נשקיות של חיל החימוש (אגב - בחירה תמוהה של צה"ל למי שיש לה רקע פסיכיאטרי מתועד!) באותו הזמן, וכאשר מש"קית הת"ש (שסידרה לה את המעמד של "חיילת בודדה" עוד בטירונות) והקצינה שלה הגיעו אלינו למפגש הראשוני הן אמרו לנו במפורש שהיא מיועד לשרת במהלך כל השירות בבסיס סגור ולהגיע אלינו רק לסופי שבוע.
כמובן שבדיעבד זה לא היה נכון.

הן סיפרו מעט מאד על הרקע המשפחתי שלה, אמרו שהיא לא בקשר עם המשפחה (פרט לאחות שהיתה איתה בפנימיה), גם לא עם האמא, לא סיפרו שיש לה עוד אחים קטנים בבית....וגם זה התברר כלא נכון.
אמנם הקשר שלה עם אמא לא טוב, אפילו מזיק, אבל הם בקשר כמעט יום יומי, והיא גם נוסעת הביתה לפעמים כדי להיות עם אחיה הקטנים, שמאד קשורים אליה והיא מאד אוהבת אותם.

מה אנחנו הצענו לחיילת?

הצענו לה בית חם, תומך ומיטיב, בו תמיד יש לה חדר משלה, מקלחת משלה, טלוויזיה ומחשב משלה, אוכל בשפע (נקודה מאד רגישה אצלה), אוזן קשבת.
נתנו לה מפתח ואת הקוד של האזעקה, כדי שתוכל לצאת ולבוא באופן חופשי.
כללנו אותה בארוחות המשפחתיות ולפעמים גם ביציאות המשותפות למסעדות עם משפחה או חברים.
כללנו אותה גם ביום יום השגרתי, שיחות, צפייה משותפת בטלוויזיה, ואני גם עושה לה תרגילי אימון מדי פעם (כאלה שמותר לעשות עם חברים או משפחה).
יש לה גישה חופשית למכונת הכביסה ולמייבש (ואין לי בעייה גם לכבס לה ולפעמים גם לקפל לה - כאשר הכביסה שלה מעורבת עם שלנו).
העוזרת מנקה גם את החדר שלה ואת האמבטיה שלה וגם מחליפה לה את המצעים במיטה.

מההתחלה שיתפנו אותה בפעילות שלנו במטבח, היה נראה שזה מעניין אותה - עד שלא. מעולם לא דרשנו או הכרחנו.

במה הגבלנו אותה?

מההתחלה אמרנו שחשוב לנו מאד הסדר והניקיון בבית. בשטחים המשותפים היא די הקפידה על זה מההתחלה.
לא עשיתי עניין מכיריים מלוכלכות לאחר טיגון שניצלים, והיא שמה במדיח את המחבת, הצלחת וכו.
בשלב כלשהו הראיתי לה כמה פשוט לנקות את הכיריים לאחר השימוש - מאז לא ראיתי אותה מטגנת שניצלים.
כנ"ל לגבי הטוסטר.
היא היתה מכינה לעצמה פיתה טוסט - ואחר שהראיתי לה איך מנקים קלות את הטוסטר בגמר השימוש, היא הפסיקה להכין לעצמו טוסטים.
לא אמרתי מילה.

את החדר שלה לקח לה הרבה יותר זמן לסדר ולהשאיר מסודר - במשך כמה חודשים הריצפה היתה הארון שלה. לי זה פחות הפריע מאשר ל-T, אבל הסברתי לה שחלק מהזמן הארוך שלוקח לה להתארגן הוא החיפוש אחר פריט כלשהו. אחרי שיחה רצינית גם זה הסתדר, והיא היתה מאד מרוצה מעצמה על הסדר בחדר. ארונות ומגירות יש לה שם בשפע.

המגבלה היחידה הנוספת היתה לגבי הבאת חברים/חברות הביתה.
הבהרנו לה שאין אפשרות להביא חברים/חברות כשאנחנו לא בבית, ואין מצב שמישהו נשאר לישון.

זה היה לה קשה, אבל היא מסתדרת עם זה יפה.

הצענו לה לעזור לה עם ניהול התקציב שלה. זה לקח כמה חודשים אבל בסוף היא פתחה בפנינו את חשבון הבנק, עשינו איתה ניתוח מעמיק של המצב, הראינו לה כמה אופציות כיצד להתיישר ועוד להתחיל לחסוך - זה לא פשוט לה, ולמרות שיחות חוזרות היא נטתה להוציא יותר ממה שנכנס (ולא משנה כמה נכנס) - נראה שבחודש האחרון הנטייה הזאת נעצרה, אנחנו עוקבים ביחד.

אני מנהלת איתה גם שיחות אישיות על היחסים עם החבר, עם חברות. תוך כדי שאלות מנחות היא מתחילה להבין מי באמת חברה ומפרגנת ומי אהבה אותה כשהיא היתה מסכנה ולא מפרגנת לה כשטוב לה. היא מספרת על היחסים עם החבר ואני מפנה את תשומת ליבה ל"כפתורים" שלה שנלחצים כשהוא עושה משהו או אומר משהו - ומסייעת לה להכיר את המנגנונים והדפוסים שלה. אני לא אומרת לה לעולם מה לעשות, עם מי להיות, רק מסייעת לה להכיר את עצמה טוב יותר, שואלת שאלות נוקבות, ונותנת חום ואהבה.

אנחנו מבשלים מאכלים שהיא אוהבת, קונים מאכלים (כמו מילקי או גבינה צהובה) שהיא אוהבת במיוחד. נותנים תשומת לב.

ההסכם בינינו הוא שהיא אצלנו עד לתאריך השחרור המקורי שלה מצה"ל - פברואר 2018.

עד אז הציפיות העיקריות שיש לנו ממנה הן שתעזור לנו לעזור לה לבנות לעצמה חיים עצמאיים ומיטיבים.
זה כולל עבודה מכניסה קבועה ומסודרת, סדר יום נורמלי, סגירת החובות המטופשים שצברה (כי הרי לא היו לה הוצאות של ממש, רק בזבוזים ובילויים) וחיסכון רציני של חלק ניכר מהמשכורת לטובת בניית בסיס של חסכונות לקראת היציאה לעצמאות, ואולי אולי גם תכנית לימודים אם היא תבין בכלל מה היא רוצה ללמוד....

הקריזה ש-T חטף לאחרונה נובעת בעצם משני דברים, שהם כנראה כרוכים זה בזה:
העיקר - שהיא השתחררה מצה"ל ולא בער לה להתחיל לעבוד. במקום זאת היא יוצאת כל יום עם חברות או החבר עד לפנות בוקר, ישנה חצי מהיום, רואה טלויזיה, מבלה.
הוא היה מתוסכל מחוסר ההפנמה שלה כמה המצב שלה חמור, כלכלית, ומההתרכזות שלה בבילויים וחיי חברה.
בנוסף היא אובססיבית לגמרי ביחסים עם החבר.

 בכל פעם ההתמקדות היא שונה, כאשר פעמים רבות כל כך היא פגעה בו והוא בכל זאת נשאר איתה, ש-T התחיל לתהות איזה כוח בדיוק יש לה עליו.

במקביל כמובן היא כל הזמן נפגעת בעצמה, ודווקא עם החבר הזה נראה שהיא פשוט נתפסת לדברים, מחפשת. הוא מכבד אותה, הוא עדין איתה, הוא מתחשב....ברוב המקרים נראה שהיא מחפשת להיפגע.

ויש את הידידה שלו, שזה מוקד העניין בשבועות האחרונים. ידידת נפש מאז הילדות, שכנראה רוצה להיות יותר מזה אבל הוא לא מעוניין, והיא כנראה עושה כמיטב יכולתה להבריח כל בחורה חדשה שהוא יוצא איתה, ובינתיים בהצלחה יתרה.
הוא - בתמימותו, בצעירותו, בעיוורונו ובחוסר הגבולות הברור שלו, לא מבין שום דבר מזה.
והחיילת - היא סופר אובססיבית, סופר קנאית, לא מסוגל להכיל את העובדה שיש לו מישהי כזאת בחייו.

זה הגיע לחיטוטים בטלפון שלו, מציאת הוכחות שלפני כמה שנים הם אכן ניסו להיות זוג וזה לא הצליח, הוא כנראה הסתיר זאת ממנה....ו......חגיגה שלמה.

לא עוזר שהוא חוזר ואומר כמה הוא אוהב את החיילת, כמה הידידה היא רק ידידה.

כרגע הם בסוג של הפסקה - הוא ביקש ממנה לבדוק עם עצמה אם היא מסוגלת להיות איתו למרות הידידות הזאת.

את T זה כבר כל כך משגע שהוא מתכוון לבקש ממנה לא לדבר על חיי החברה והאהבה שלה איתו או לידו.
הוא מרגיש שהיא מסתובבת במעגלים, מתעסקת רק בזה במקום להבין שהיא חייבת לקחת את החיים שלה ברצינות.

כרגע היא התחילה לעבוד - משרה מלאה, יום שלם - נהנית בעבודה וכנראה מצליחה שם, והתקווה שלנו היא, שהיא תחזיק שם מעמד, תיכנס למסגרת, לשיגרה, תרוויח כסף וגם תלמד לא לשרוף אותו.....ואז גם יהיה לה פחות זמן ואנרגיה לאובססביות החברתיות.

ימים יגידו......

וגם כאן