אוסטרליה + ניו זילנד - הטיסות, מלבורן ואוקלנד ועוד קצת עדכונים

ביום שלפני הטיסה אספתי את הורי ולקחתי אותם לביופסיה של אבא. 

כל תהליך הקבלה וביצוע הביופסיה עצמה עבר במהירות, בקלות ובשלום והוא יצא ממנה בסדר גמור והרגיש טוב גם אחר כך. תשובות צפויות עוד 3 שבועות אז כנראה במקביל לחזרתנו ארצה, פחות או יותר. בכל מקרה הביופסיה נועדה לגלות איזה סוג סרטן יש ולסייע להחליט כיצד לטפל בו - אם בכלל. הרבה פעמים בגילאים המבוגרים מאד גם יש אופציה לא לעשות דבר ורק לעקוב. 

באותו הזמן בבית הגיע איש הרשת שלנו וסידר תוך דקות ספורות את מערכת האזעקה, תוך שהוא מחבר את הדלת החדשה למערכת - אז גם העניין הזה נפתר. 

בבוקר הטיסה למלבורן יצאנו להליכת בוקר, ובאמצע ההליכה התחילו לי כאבים באזור הבהונות הקטנות של כף רגל שמאל. הכאבים התחלפו בזרמים של כאב חד שנמשכו שניות ארוכות, חלפו ואז חזרו שוב - ככה כל היום! כך בדרך לשדה התעופה, בשדה, בטיסה....

בלי קשר למה שעשיתי. אם הלכתי, ישבתי, מתחתי, כיווצתי.....שום דבר לא עזר. משככי כאבים לא עזרו. 

כל הזמן הזה אני דואגת למה יהיה עם הבריאות של T ובסוף הגוף שלי מזייף!

איכשהו העברתי את היום הארוך הזה - טיסה של שעתיים עד לדובאי, עוד שעתיים וחצי של המתנה בשדה הבאמת מדהים שם (כולל מפל קיר ענק ועוד כל מיני עיצובים מרהיבים) ואז טיסה של 13.5 שעות מדובאי עד למלבורן.

למזלנו טסנו בחברת EMIRATES המצוינת, ובאמת היה נוח ונעים, שירות מעולה וגם אוכל טעים. יותר מדי אוכל. לא הספקתי להיות רעבה בין ארוחות. 

והספקתי לצפות בעונה ראשונה שלמה של "היורשים" - בין לבין תנומות שהצלחתי לחטוף למרות הכאבים. 

בשדה התעופה במלבורן לא הצלחנו ליצור קשר עם המלון כדי שישלח הסעה לאסוף אותנו (אחר כך התברר שכמובן היתה תקלה בטלפון שלי והוא נסגר לשיחות יוצאות), אבל למזלי כן היתה  לי גישה לנתונים בטלפון אז הזמנתי UBER והגענו מהר מאד למלון, התקלחנו ונרדמנו מייד.

היו גם כמה בלת"מים בנוגע להשכרת הרכב בניו זילנד. עוד לפני שטסנו גילינו לתדהמתנו ש-T טעה כאשר הזמין את הרכב באוקלנד (באי הצפוני) ורשם כאילו אנחנו מחזירים אותו בקרייסצ'רץ' - באי הדרומי. כביכול מעץ'.ירים אותו לשם במעבורת. בפועל התכוונו להחזיר את הרכב בוולינגטון ולטוס משם לקרייסצ'רץ'. 

זה גם לא היה הגיוני כי בקרייסצ'רץ' שכרנו מאותה חברה באותו היום רכב אחר. היה לנו מוזר שהם עצמם לא עלו על הטעות הזאת. 

כאשר כתבנו להם מה אנחנו מבקשים הם אמרו שזה בלתי אפשרי כי מחכים לרכב הזה בקרייסצ'רץ' ובנו על ההעברה שלו.....אבל אחרי שראו ששכרנו מהם רכב אחר הם באו לקראתנו ותמורת סכום סמלי מצאו מישהו שיעביר את הרכב במעבורת במקומנו. 

חשבנו שבזה נגמרו הבלת"מים, אבל בבוקרנו הראשון במלבורן יצרו איתנו קשר מחברת השכרת הרכב, שרישיונות הנהיגה שהעלנו לאפליקציה שלהם לא מתורגמים לאנגלית (כלומר - למרות שיש כיתוב באנגלית, לא מספיק ברור מה זה מה) ונדרש תרגום רשמי לרישיונות. נלחצנו, כי איפה נתרגם עכשיו תוך יום את הרישיונות - אבל התברר שהם שלחו לנו קישור לאתר שעושה בדיוק את זה (תמורת סכום סמלי) - ותוך שעות ספורות כבר היו בידינו תרגומים לרישיונות הנהיגה שלנו. עוד "אופס" שהתגברנו עליו.

לא היה לנו ברור אם נפגוש את החברים שלנו או את בן דודי באותו יום ראשון במלבורן אבל יצרנו קשר עם שניהם - ולא בנינו עליהם יותר מדי.

בסוף נסענו העירה (המלון היה בשדה התעופה) וחרשנו את רחובות מרכז העיר על פי איזה מדריך שמצאנו באינטרנט, שגילה לנו המון סימטאות קטנות וצבעוניות, אמנות רחוב (כלומר - גרפיטי), הרובע הסיני ועוד כל מיני קוריוזים.

המשכנו גם מעבר לנהר YAMA לגנים היפהפיים - גן הוורדים של המלכה ויקטוריה, הגן הבוטני ועוד. ביקרנו גם במקדש הזכרון SHRINE OF REMEMBRANCE - שבעיר נתן לנו נוף נהדר של העיר.

היה קפוא.

שש מעלות באחד בנובמבר (אמור להיות כמו אחד במאי אצלנו!). כולם אמרו לנו שזה לא מזג אוויר אופייני לעונה. 

הלכנו שעות ובסוף התיישבנו לאכול משהו בצהריים (מסעדה טאיוואנית, לא להיט) וחזרנו למלון לישון כמה שעות לפני טיסת ההמשך לניו זילנד. 

בערב עוד הספקנו לצאת להליכה קצרה ליד המלון ולהתפלא איך שוכנת שכונה כל כך נחמדה (ATTWOOD) בסמוך כל כך (שבע דקות נסיעה) לשדה תעופה. וכמה שקט שם - בקושי שמענו מטוסים. 

טיילנו במרכז העיר ומצאנו המון המון סימטאות עם אמנות רחוב - חלקה ממש מעניינת        

הנוף מאתר הזיכרון memorial shrine בגן הבוטני של מלבורן

כבר מספר שנים שכל הטלפונים הציבוריים במלבורן הם חינמיים לכל דורש

היתה לנו טיסת לילה ממלבורן לאוקלנד, ונחתנו שם בחמש בבוקר ליום גשום וקודר - אבל לא הקור המקפיא שפגש אותנו יום קודם במלבורן.

אספנו ללא תקריות מיוחדות את הרכב השכור ונסענו למלון. 

לא ניתן היה כמובן לקבל עדיין את החדר בשעה זאת אבל אכלנו ארוחת בוקר ויצאנו לאחד החופים היפים המומלצים באזור - חוף PIHA

 

ברור שהגשם המשיך לרדת כל אותו הבוקר וברור שהחוף היה לוט בערפל..........אנחנו נושאים איתנו את ה"קללה"" הזאת לאן שנגיע בכל מקום בעולם. אבל לא נורא, בכל זאת היה שם יפה וגם עם הגשם הזרזיפי שלא פסק הצלחנו אפילו לטייל מעט לאורך החוף. 

בסוף מזג האוויר שבר אותנו ונסענו למוזיאון המלחמה של אוקלנד - שאמנם נקרא מוזיאון המלחמה אבל הוא כולל גם מגוון שלם של תערוכות שאינן קשורות כלל למלחמה כלשהי, ובעיקר הרבה מאד על התרבות המאורית המקומית. 

אחרי שקבלנו את החדר, התקלחנו והשלמנו מעט שעות שינה, יצאנו לטייל באזור הנמל / מרינה / טיילת של אוקלנד, שהוא אזור תוסס ומלא פעילות ומסעדות. 

ממש לפני שסגרו עלינו את כל המסעדות (אוקלנד לגמרי עיר עם הפסקה, לפחות בכל הקשור למסעדות) אכלנו ארוחה מצוינת במסעדה מעולה בשם  SOUL BAR & BISTRO. מומלצת בחום.

הלכנו ברגל בחזרה למלון שלנו, שהיה ממוקם במעלה גבעה תלולה, כך שחלק ניכר מהדרך עשינו בעלייה. בקיצור - שרפנו יפה את ארוחת הערב. 

יומנו השני באוקלנד עשה רושם נעים ושמשי, והחלטנו לשוט במעבורת לאי WAIHEKE, שייט של 45 דקות. 

לפני שיצאנו בהליכה לטרמינל המעבורת, עצרנו בדרך לאכול ארוחת בוקר נהדרת במסעדה חמודה בשם HUGO'S לא רחוק מהמלון שלנו. 

זו היתה מסעדה ממש קטנה שקבלה המלצות חמות גם בגוגל וגם ב-TRIP ADVISOR, והיא עשתה עלינו רושם כל כך טוב שהחלטנו לחזור אליה גם לארוחת הערב. ולא התאכזבנו. 

כ

כשהגענו לאי  WAIHEKE, הלכנו לברר לגבי השכרת אופניים חשמליים, כי קראנו שלתור באי ברגל ייקח הרבה יותר מדי זמן ותהיינה גם הרבה יותר מדי עליות וירידות תלולות. 

כל זוגות האופניים כבר אזלו בסוכנות הקרובה למסוף המעבורת,  אבל לא התעצלנו וטיפסנו במעלה הגבעה לכיוון העיירה ONEROA, שם שכרנו זוג אופניים חשמליים ו...........פשוט לא הסתדרתי עם זה! 

זה היה ממש מוזר, כי אני רוכבת  די מנוסה על אופניים רגילים, אבל החשמליים פשוט הלחיצו אותי, ועם כל העליות והירידות, שלא לדבר על הנסיעה בצד שמאל של הכביש (כמו באנגליה) - פשוט הבנתי שזה לא יילך. חזרנו לסוכנות ההשכרה והמרנו את השכרת האופניים בקטנוע חשמלי. T נהג ואני רכבתי מאחוריו, וכך סיירנו חלקים נכבדים מהאי, עברנו בחופים היפים שלו, ביקרנו ביקבים החביבים, נהנינו מאד. מזג האוויר היה מעונן חלקית ולא נורא קר. בבוקר כשחיכינו למעבורת ירד מבול במשך כעשר דקות אבל הפסיק ולא ירד עוד גשם באותו היום. 

לקראת סוף הסיור חיפשנו מקום לאכול ארוחת צהריים ב-ONEROA וזכרתי שעדי המליצה על TOO FAT BUNS, שהיו אמורים להיות בו המבורגרים טעימים. לצערנו המקום היה אמור להיפתח רק בארבע אחר הצהריים, ואנחנו כבר עמדנו לחזור לאוקלנד והיינו רעבים. התיישבנו באיזו מסעדה טאיוונית מעפנה (שלא היה בתפריט שלה שום דבר טאיווני או אפילו סיני) והלכנו את כל הדרך חזרה למסוף המעבורת, נהנים מן האוויר והנוף והדרך. 

א

מזמן מזמן לא זכיתי לראות פריחה של יערה בכמויות אדירות כאלה כמו שפגשתי באי WAIHEKE!!

עצה טובה - במיוחד למי שנמצא בחופשה :)

נרדמנו בזמן השייט חזרה לאוקלנד במעבורת וכשהגענו למלון לבשנו את בגדי הים שלנו וירדנו לספא. נהנינו מהסאונה והג'קוזי, ובערב כאמור חזרנו למסעדת HUGO'S לארוחת ערב מעולה.

בשלב הזה כבר היינו ממש עייפה, אז לאחר הליכה קצרה בטיילת טיפסנו שוב במעלה הגבעה בחזרה למלון והלכנו לישון.

למחרת עזבנו את אוקלנד לכיוון דרום.....אבל על זה כבר בפוסט הבא. 

סידורים סתם וסידורים לקראת הטיסה וקצת עניינים רפואיים

מחר אנחנו טסים.

היום ביליתי את הבוקר באריזה וגם בסידורים שונים - לקראת הטיסה כמו צ'ק אין מקוון, החלפת החול והמים לחתולים והכנת כל מה שצריך להכין עבור הילדה שתבוא לטפל בהם, הזמנת מונית לשדה וכדומה. 

לעומת זאת T היה עסוק בהכנת גלידה בטעם יוצא דופן ומוזר לטובת לקוחות הייעוץ שעומדים לפתוח מסעדה אסייתית. אם איני טועה זו גלידה בטעם מאצ'ה (תה יפני ירוק) עם ספירולינה, זרעי צ'יה, בננה (למה???) ...ועוד משהו. אם הם יאהבו את הגלידה הם ירכשו מכונה להכנת גלידה והוא יספק להם את המתכון. 

כמו שאני מכירה את הבעל שלי, הוא יארוז מחר כשעה לפני שנצא לשדה התעופה. 

בשבוע שעבר סוף סוף התקינו לנו את הדלת החדשה והיא באמת יצאה נהדר. סוף סוף דלת שגם מתאימה לבית מבחינת הצורה והצבע וגם מותקנת כמו שצריך.

אבל כמובן שלא ייתכן שלא פספסנו משהו, וגם הפעם שכחנו לגמרי שהדלת מחוברת למערכת האזעקה, וכעת הדלת החדשה צריכה התאמה מחדש. הזעקנו את מומחה הרשת שלנו ואנחנו מקווים שהוא יגיע הערב לטפל בעניין. כן, זה די ברגע האחרון לפני הטיסה שלנו והוא התלונן, בצדק, ש"אצלכם הכל תמיד ברגע האחרון" אבל את המעקפים שאנחנו מצליחים לעשות בינתיים כדי בכל זאת להפעיל את האזעקה בכל לילה ובכל פעם שאנו יוצאים מהבית, הילדה של השכנים שתבוא לטפל בחתולי לא תוכל לעשות. 

עוד בתחום התקלות סבלנו במשך מעל לשבוע מנפילות רשת של האינטרנט ובהתכתבות עם נציגי השירות השונים של הוט (אני פותחת תקלות כמעט רק בוואטסאט, כשאפשר. לא מחכה עוד על הקו בשיחות טלפון, זה משגע אותי) הם ניסו לסדר כל מיני דברים מרחוק בכל יום מחדש וזה לא צלח. בסוף הנציג האחרון אמר שהוא ישלח לנו נתב חדש עם שליח (שנתקין לבד....) ואז הוא חזר אלי שזה בלתי אפשרי, שנגיע למרכז שירות של הוט כדי להחליף בעצמנו. אמרתי שזה לא מקובל עלי וחיכיתי עוד קצת, ואז הוא אמר שבכלל אין נתבים מהסוג שיש אצלנו, ושהוא שולח טכנאי עם נתב חדש, שגם יתקין לנו אותו. הללויה. הטכנאי הגיע למחרת (!!) ובזמן (!!) והחליף את הנתב והגדיר את מה שהגדיר ו.....מאז אין תקלות. פלאי הטכנולוגיה. 

היום הביופסיה של אבא שלי, לאחר שדחה אותה ואז הצליח להקדים אותה שוב - אז עוד מעט אצא לאסוף את הורי ולקחת אותם. כמובן שהם ניסו לשכנע אותי שהם יכולים לנסוע לבד, ואז כשלא הסכמתי הם ניסו לשכנע אותי שרק אגיע בסוף להחזיר אותם הביתה....ואז כשעדיין לא הסכמתי הם נכנעו. 

בינתיים T יחכה פה לאיש הרשת שלנו כדי שיתקן את האזעקה. אחי היה אמור ללמד הערב באוניברסיטה אבל הוא חלה לקראת סוף השבוע אז בכל מקרה הוא נשאר בבית. 

ה-MRI גב של גיסתי יצא תקין, ברוך השם. השבוע יעשו לה גם אולטרסאונד לכליות ומערכת השתן. עדיין לא ברור מנין כאבי הגב הנוראיים שלה

בן דודי שגר במלבורן כתב לי שהבת שלו חולה ושגם הוא מתחיל להיות חולה ושממילא הוא עסוק בהכנות לאיזה פסטיבל מוסיקה....בקיצור מיליון סיבות מדוע אינו יכול להיפגש איתנו ביום הבודד שבו נבלה במלבורן לפני שנמשיך לניו זילנד. בכלל לא ציפיתי להיפגש איתו ביום הזה אלא בעיקר בסוף הטיול, כשנחזור לשלושה ימים למלבורן, אז הרגעתי אותו לגבי העניין הזה. בכלל, מאז שהודעתי לו שאנחנו מגיעים, הוא נשמע בעיקר מתנצל ומתרץ לגבי מדוע לא בטוח שיספיק להיפגש איתנו ומצד שני חופר ברמות על לגבי מה נראה לנו שנרצה לראות / לעשות בזמן שהותנו במלבורן. זה נשמע לי כאילו הוא מרגיש מחויב אבל שזו טרחה עבורו. תודה רבה, בן דוד יקר, אנחנו מסתדרים לבד מצוין. אם תרצו להיפגש - סבבה - אבל שתדע שאנחנו ממש לא בונים עליך. 

התחלתי לקרוא את "THE GODS THEMSELVES" ואני מאד נהנית. שוב. ויש לי עוד ספרים "בקנה" כך שנראה לי שלא יהיה חוסר בחומר קריאה במהלך הטיול, אם יהיה לי בכלל זמן וכוח לקרוא. 

אני משתדלת להקשיב כמה שפחות לחדשות ובעיקר לכל הנושאים הפוליטיים - ממילא הפעם גם אין לי כל יכולת להשפיע מאחר שתאריך הנסיעה נפל יום לפני הבחירות, שנקבעו אחרי שהוא נקבע - ואני מהפסימיים - חוששת שכל מה שחשבנו שנפטרנו ממנו במהלך השנה ומשהו האחרונות יחזור וישלש את עצמו. אולי בסוף נחליט לא לחזור.....?

הרהורים על טיפול ותוצאות הביופסיה

ביום חמישי, כאשר T שוב הביע את תסכולו על כך שטרם הגיעה תשובה על הביופסיה, הצעתי לו לכתוב שוב לפרופסור. מה זה יכול להזיק? מקסימום יאמר שאין חדש. 

תוך שעה הגיעה תשובה. שיש תשובה. "שפיר", הוא כתב. ועוד הוסיף וכתב שהוא דיבר כבר עם מומחי הגאסטרו, שיזמנו את T להליך  ERCP נוסף (!), במקביל ל-MRI. וחתם ב-"תגיע אלי לביקורת אחרי כן".

"מזל שאמרת לי לכתוב לו" אמר לי T. מי יודע אם ומתי מישהו מהם היה יוזם פנייה אלי עם התשובה הזאת? 

ככה זה, כנראה. חייבים להיות אסרטיביים. פרו-אקטיביים. 

T חזר אליו במייל ושאל לשם מה ה-ERCP הנוסף, והפרופסור ענה די מהר:" המטרה להסתכל שוב, עדיין לא שקטים לגמרי". נו, ברור שלא שקטים לגמרי. כי יש עדיין כאבים. כי למרות שאיננה ממאירה, מסתובבת שם רקמה דלקתית שמקורה לא ברור וסיבותיה עוד פחות. 

T מיהר לעדכן את בני המשפחה והחברים שחיכו במתח לא פחות מאיתנו לתשובת הביופסיה, והם כולם מיהרו לשלוח הודעות ברכה ואימוג'ים של גביעי שמפניה וכובעי מסיבות - ורק אני לא הרגשתי הקלה בכלל. 

כן, ברור שדאגתי שהנה למרות תחושותיו של מומחה הגאסטרו שאמר כבר בתום ההליך "לא ראיתי שום דבר חשוד" בכל זאת יימצא משהו סרטני. אבל דווקא בשבועות האחרונים זה לא מה שהלחיץ אותי, כנראה. ולכן גם העובדה ששוב קיבלנו "שפיר" שימחה אותי אבל לא הרגיעה בכלל. אם כבר, באותו יום נכנסתי קצת לדכדוך (שלא לומר דכאון קל). 

והבנתי שאפילו עם המתח וכל ההמתנה, הייתי יותר שמחה, יותר חיונית בשבועיים / שלושה האחרונים מאשר באותו היום. בעצם מצבי הנפשי בשבוע האחרון רק הלך והתדרדר מאז ש-T התחיל לחוש מידי פעם שוב כאבים, אחרי שהיה שקט בגזרה הזאת שלושה שבועות שלמים. ודווקא עם התשובה השפירה, והמענה של הפרופסור: ממשיכים לעוד ERCP בנוסף ל-MRI, "עדיין לא שקטים לגמרי" היה המשפט שהפיל אותי. מצד אחד כל כך זהיר וכל כך אכפתי ולא מוותר על אבחנה יסודית ואמיתית - מצד שני כמו בוקס בבטן. חוששים שיש שם משהו מפחיד, מסוכן, קטלני - ולא מוצאים אותו. 

בעקבות התשובה, T התחיל לקדם את הטיסה שלנו לבוסטון, לבקר אצל בני, כלתי וסביבוני. עכשיו, הוא טוען, אין סיבה לבטל את הנסיעה הזאת. ואת התורים ל-MRI ול-ERCP הוא יארגן בהתאם, סביב מועדי הטיסה. 

במקור תכננו לשהות בביתם של בני וכלתי שבוע, לנסוע לטייל שבוע ולחזור אליהם לשבוע. התברר ש-T ממשיך לתכנן את זה, וכרגע בודק אפשרות של כמה ימים בניו יורק (כולל ביקור אצל בן דודו בניו ג'רזי) וכמה ימים בוושינגטון די.סי (שם טרם ביקרנו ביחד, למרות שאני כבר הייתי שם בילדותי ובנערותי כמה פעמים). 

מצאתי את עצמי נבהלת מהתכניות האלה, מסתייגת - וכרגע אני בודקת עם עצמי אם ייתכן שפשוט נתקע לי ה"סטארטר" בכל הקשור לנסיעות וחופשות - בין הקורונה לבין בריאותו של T - ואם אולי הגיע הזמן שאנסה לשחרר קצת. לזרום. 

אולי באמת לא ראוי לשים את כל החיים ב-HOLD בינתיים עד שדברים יתבררו, עד שייפתרו. עד שיסתדרו. אולי בכל זאת אפשר לחיות "לצד" בעיות הבריאות של בעלי היקר כמו שאנחנו חיים "לצד" הקורונה. להיערך (ביטוח רפואי לנסיעה - חובה!) , להיזהר, אבל לחיות. פשוט לחיות. נראה אם ואיך זה יצליח לי. לא בטוח.

אני קוראת עכשיו את הספר "אולי כדאי לך לדבר עם מישהו" ומוצאת את עצמי מהרהרת על העולם הזה של טיפול  פסיכולוגי או אימון רגשי, גם כמאמנת אבל בעיקר כפציינטית. מאז סוף שנות השלושים לחיי הייתי בטיפול או אימון במשך תקופות שונות למשך תקופות שונות אצל מטפלים ומאמנים שונים. אני לא רוצה לחשוב מי הייתי ואיך חיי היו נראים לולא תקופות טיפול/אימון אלה.

אני חושבת על התגובות השונות מאנשים שונים לספר הזה. למשל תגובה סופר מתלהבת של חברתי 'מחברת', שכתבה שהסיפור מתאר אותה - כפסיכותרפיסטית שגם עברה פרידה מטלטלת ובלתי צפויה מבן זוגה וגם הולכת לטיפול פסיכולוגי בעצמה - ממש במדויק. 

ומצד שני אני חושבת על תגובתה של אמא שלי, שקראה את הספר ואף המליצה לי עליו.

אמא אמרה, שהספר רק מוכיח לה (שוב) ש"טיפול פסיכולוגי זה סתם" או לא נחוץ או לא באמת עובד או...לא זוכרת את המילים המדויקות. פסיכולוגים, היא הכריזה בארוחת ערב משפחתית אחת, הם מיותרים ולא נחוצים. את זה, אגב, היא הכריזה מול אחיינית1, נכדתה האהובה, שבדיוק התקבלה סוף סוף להתמחות בפסיכולוגיה קלינית, לאחר שסיימה בשנה שעבר את התואר השני, וכאשר בתי (נכדתה הבכורה) היא פסיכולוגית מוסמכת כבר כמה שנים טובות. אבל לא נראה לי שהן נעלבו מסבתן או לקחו אותה יותר מדי ברצינות. הן מכירות את הסבתא שלהן. 

והאמת היא שטיפול פסיכולוגי או טיפול רגשי כלשהו לא באמת עובד בשביל כל אחד. לא כל אחד בנוי לזה. כדי לעבור טיפול מועיל ומשמעותי, הפציינט צריך להסכים להסתכל על עצמו באמת, להסכים להביט במראה שהמטפל מעמיד בפניו, ולכל הפחות לגלות לגבי עצמו סקרנות.

חלק ניכר ממי שמגיעים לטיפול עושים זאת בעקבות משבר או חווית קושי כלשהו בחיים. מעטים מגיעים לטיפול סתם מתוך רצון להכיר את עצמם טוב יותר. בדרך כלל קיים טריגר כלשהו. אבל גם כשמגיעים לטיפול, הרבה מאד פעמים עסוקים - לפחות בהתחלה - בדיבור על אחרים. או על גורמים חיצוניים, שהם אלה שהביאו למצוקה שממנו כרגע הם סובלים. אגב הפסיכולוגית שבספר, כאשר היא הופכת לפציינטית, היא לא שונה מכל אלה. גם היא מבלה שעות טיפול רבות בדיבור על מי שפגע בה (לא אעשה ספוילרים) ובכי ורצון לדבר עליו ועל הפגיעה הגדולה, ולוקח המון זמן עד שהיא מסכימה להתבונן על עצמה ולנסות להבין מה באמת קרה שם, מה החלק שלה במה שקרה, איך לקחת אחריות על עצמה - ובעקבות זאת, איך להתחיל להחלים ולעבור הלאה. וזאת מישהי שמיומנת בשיחות נפש, בדינמיקה של הטיפול הפסיכולוגי. 

אז לגמרי ברור לי איך יש אנשים רבים שממש קשה, עד בלתי אפשרי עבורם, להפיק תועלת מטיפול.

במקרה השבוע שמעתי ראיון בפודקסט  של שירלי יובל יאיר (ליהנות מהדרך) עם אחינעם ניני. זה היה ראיון מאד מעניין וכיסה הרבה מאד נושאים, אבל ספציפית תפס לי את האוזן משהו שהיא סיפרה, על כך שיש לה מן "מתג ON/OFF" שמאפשר לה לעבור הלאה כאשר קורה משהו שפוגע בה או מטלטל את עולמה. היא לא היתה בטיפול מעולם ולא מרגישה שטיפול יכול לעזור לה. כאשר קורה משהו בחייה, היא יודעת לכבות את המתג הזה (להדחיק, אפשר לומר) ולהמשיך בחייה בלי להתייחס למה שקרה, בלי צורך להתעכב, לדבר, להתמודד בכל מיני דרכים. אם אני חושבת על אמא שלי, בהקשר הזה, חוזר אלי משפט שהיא היתה אומרת הרבה (ועדיין אומרת) לאורך השנים: "snap out of it". כלומר "צאי מזה", אל תתבוססי ברגשות, אל תתעכבי בתוך מה שקרה, מה שפגע, מה שכואב - תתנערי ותמשיכי הלאה. 

זו דרך מאד פרקטית להתנהל בחיים, הבעייה היא כמובן שכל הדברים האלה שהודחקו לא נעלמו באמת, לא הלכו לשום מקום, והם צבורים מתחת לפני השטח ומשפיעים על חוויית החיים, משפיעים על התגובות שלנו לעולם ולמה שממשיך לקרות מכאן והלאה, לעיתים ממש תוסס מתחת לפני השטח ובמקרים מסוימים באיזה שהוא שלב גם מתפרץ - בין אם בהתנהגות, בין אם במחלה, במגוון דרכים. 

בהמשך הראיון, מספרת אחינועם ניני על כך שעל עצמה היא אינה מפחדת על עצמה ואינה דואגת לכלום ברמה האישית, אבל מתארת את החרדה הגדולה שלה לעולם. מה שמעסיק אותה הוא המאקרו. העוול שאנשים עושים זה לזה ולפלנטה. הכיבוש, כמובן, ההתחממות הגלובאלית. ועם כל ההערכה שיש לי לאמנית המוכשרת הזאת ולרצון הכן שלה להשפיע ולהיטיב, קשה לי שלא לקשור בין הדברים - בין מתג ה"ON/OFF" הזה שמתפעל אותה ברמה האישית רגשית, לבין העיסוק ברווחת העולם. 

זה הזכיר לי את הסרט "סקס שקרים ווידאוטייפ" כאשר הדמות של אנדי מקדואל יושבת על ספת הפסיכולוג ולא מצליחה לומר (אפילו לעצמה) מה כואב לה ומה מפריע לה במערכות היחסים שלה ובעולמה הרגשי, ורק מתעסקת בשאלה "מה עושים עם כל האשפה?" של כדור הארץ. 

טוב, באמת נסחפתי עם ההרהורים האלה. 

ברור לי שאני רוצה לחזור לטיפול כלשהו. אימון. משהו. לא ברור לי, משום מה, איזה סוג ואצל מי. וחוסר הבהירות הזאת מלווה אותי לעת עתה, ונראה לאן זה יבשיל. כמו שאני מכירה את עצמי, פתאום יגיע רגע שבו ארגיש שאני יודעת מה אני רוצה, וארים טלפון. 

למה שזה יילך חלק (2)?

כרגיל בתקופה האחרונה החתולה העירה אותי בארבע בבוקר. לא רציתי לקום וניסיתי להמשיך לישון אבל כל כמה דקות היללה המתפנקת שלה העירה אותי שוב.  

בסוף קמתי סופית בעשרה לחמש, ובאופן אוטומטי התלבשתי להליכה או לחדר כושר ואז פתאום הבנתי שאני מדלגת הבוקר על הספורט ונוסעת ישר לבית החולים. ככה כמו שהייתי, בבגדי הספורט. 

וכשעליתי במעלית אל המחלקה הכירורגית קיבלתי מ-T טלפון שמורידים אותו עכשיו להליך הגאסטרוסקופי. ממש עכשיו. ובדיוק הגעתי. 

וזה הלך דווקא חלק. ולקח שעה. והוא אפילו התאושש לא רע מהטשטוש (הוא תמיד ממש רע בלהתעורר מהרדמה או טשטוש). 

ועוד לפני שהוא התאפס על עצמו לגמרי שמעתי אותו פתאום מרים טלפון ומזמין שניצלים בבאגט עם צ'יפס וחמוצים וכל מיני דברים טובים לכל אנשי הצוות (איזה עשרים מנות הוא הזמין). רצה לפנק אותם, בגלל הטיפול המסור בו. הם כל כך נהנו וכל כך התרגשו. 

ואז הגיעה רופאה לדווח לנו מה היה בטיפול. 

התברר שהיתה חסימה אבל זו לא היתה אבן. הם מצאו "רקמה פוליפואידית" שצמחה לה בתוך צינור המרה. ולקחו ביופסיה. ולמרות שתוצאות הבדיקה הפתולוגית של כיס המרה עצמו חזרה תקינה לגמרי, עדיין אנחנו מאד מאד חרדים לתוצאות הביופסיה. וכבר אוכלים על זה סרטים.

בינתיים פתחו את החסימה עם סטנט זמני (מפלסטיק) שבעוד כחודש (ואחרי שכבר תגענה תוצאות הביופסיה) יהיה צורך להסיר, ומקסימום להחליף בסטנט עמיד יותר לאורך זמן. כלומר בכל מקרה יצטרכו להיכנס שוב. 

אבל הביופסיה תיקח שבועיים שלושה וכרגע ההתמקדות היא בהחלמה מההליך, בתקווה שלא תתפתח דלקת בלבלב או דימום או דליפת מיצי מרה ועוד כל מיני תופעות חולירות שעלולות לקרות אחרי ההליך הזה. ואם זה הכל בסדר ותפקודי הכבד שלו מחר תקינים, הוא יוכל לצאת הביתה, ולחזור ולו זמנית לשיגרה כלשהי. 

לא התוצאות שפיללנו להן. אבל זה מה שיש ועם זה צריך להתמודד.