לקראת הנסיעה

בפעם הראשונה מזה הרבה שנים אני לחוצה לקראת חופשה.
אינני בטוחה אם זה בגלל הכאבים בכתפיים שלא לגמרי עוזבים אותי (אתמול כבר התחלתי לקחת שוב ארקוקסיה, כי הכתף - שמאל הפעם - ממש כאבה ואף התקשיתי לישון בגללה), או כי זה מקום לגמרי חדש שאיננו מכירים (וכל ההפחדות על הפשע בדרום אפריקה, למרות שלא נהיה כמעט בערים הגדולות), או כי זה חודש שלם (למה תכננו חודש שלם? שלושה שבועות היו מספיקים בהחלט!)..........
כך או אחרת הבטן מתהפכת לי, מוצאת את עצמי נושכת שפתיים........לא רגועה.

וכמו תמיד כשלא טוב לי אני מתמקדת בגוף, מסכימה לתת לתחושות להציף אותי, מסכימה להרגיש אותן, לשהות בהן, להתבונן בהן.........
במקרה הגרוע אני פשוט אעבור דרכן, וכך אאפשר להן להתפוגג.
במקרה הטוב תעלה לי גם איזו תובנה לגבי זה.
משהו שבטוח שלא קשור דווקא לכאן ועכשיו.

בינתיים לוגיסטית הכל בעצם מוכן.
נותר לארוז, להזמין מונית לשדה התעופה, לעשות בידוק מוקדם........כל זה ביום חמישי.

אתמול נפגשתי עם 'מחברת' והיום יגיעו 'שותפנו' ו-'שריתה', וגם 'שלהבת' אמורה להגיע בשלב כלשהו כדי לקבל "רענון" על הטיפול בחתולים ובעיקר על מערכת האזעקה ששודרגה לאחרונה.

למחר בתי הזמינה לנו מקומות במסעדה, מתעקשת לבלות איתנו ערב לפני שאנחנו טסים לחודש שלם.
מסעדה עם הילדים באמצע השבוע........די התפלאתי כשהיא העלתה את הרעיון.
נראה שהיא באמת באמת תתגעגע אלינו.......וזה מאד מאד מחמם את לבי.
בחמישי בכל מקרה נגיע לאסוף את הנכדים מבית הספר, מקווה שעד אז הכל אצלי כבר יהיה ארוז ומוכן לטיסה.

זהו, עכשיו הולכת למספרה לעשות צבע.......

מזמן לא כתבתי

נראה שלא קורה שום דבר מיוחד.
הכתף/ים ממשיכה/ות להיות רגישה/ות ואני חייבת להיות מודעת לכל תנועה/מאמץ שאני עושה, ולתת לה/ן לנוח בין פעילויות.
אירחנו את כל המשפחה (כולל אמא של גיסתי) לארוחת יום הולדת 8 לחכמוד (בן 8! מי היה מאמין!) בששי, שבעקבותיה כאבו לי וגם ל-T גם הגב וגם הכתפיים. שתיהן.
צריכה לנצל את הימים הקרובים כדי לתת לגוף לנוח ולהתאושש לקראת הטיסה לדרום אפריקה בששי לפנות בוקר.

הארוחה ויום ההולדת הוכתרו בהצלחה רבה, אנשים הגיעו במצב רוח טוב וגם רעבים מן הרגיל - ולא נותרו כמעט שאריות, שזה תמיד משמח.
הנכדים ישנו אצלנו, כמובן, ולשם שינוי אף אחד מהם לא העיר אותנו בלילה. אמנם שנתנו נטרפה קצת גם ככה בגלל הכאבים, אבל לפחות הנכדים ישנו ברצף כל הלילה וקמו במצב רוח מצוין.

השלמתי כמעט את כל הסידורים לקראת הטיסה, פרט לאריזה כמובן (שנראה לי שאעשה ברביעי, או בחמישי בבוקר, כי אחה"צ רוצה להיות פעם אחרונה עם הנכדים לפני שניפרד מהם לחודש שלם. הגעגוע גם ככה יהיה חזק מדי. גם לנו וגם להם.

מה שנותר הוא להוציא רישיון נהיגה בינלאומי במ.מ.ס.י כי קראתי שזה חובה בדרום אפריקה (בניגוד לארה"ב, למשל, שמסתפקים ברישיון הישראלי הרגיל).
וגם לעשות "רענון" לשכנה שלי שתבוא לטפל בחתולים.

תקעים ייעודיים לחשמל נצטרך לקנות שם כשנגיע, הבנתי שהשקעים שם לא דומים לשום שקע אחר בעולם, ובאף תקע/מעביר אוניברסלי אין את הסוג הספציפי שלהם. מוזר.

מקווה שיהיה כיף, זה טיול עם הרבה טבע ובעלי חיים, נופים חדשים וגם לא מעט "בטן / גב" כשנגיע למאוריציוס בשבועיים האחרונים.

הורדתי את שני הספרים האחרונים ב"רומנים הנפוליטנים" של אלנה פרנטה לקינדל הישן שקיבלתי מהורי, והתחלתי לקרוא כדי לוודא שזה משהו שבאמת מתאים, ונראה לי שזה בסדר. אז אקח את הקינדל ואולי גם את "הראיון האחרון" של אשכול נבו, שאמא שלי בדיוק החזירה לי ומאד נהנתה (והתאפקה לא לדבר עליו כדי לא לקלקל לי כי טרם קראתי). כך אם במקרה אסיים לקרוא הכל, אוכל להוריד עוד ישירות לקינדל.

אולי עוד אספיק השבוע להיפגש עם 'במבה' ובטוח שאפגש עם 'מחברת'.....וזהו. השנה מסתיימת.

כשאחזור אחגוג יום הולדת 60.
תיארתי לעצמי ש-T מתכנן משהו עם המשפחה והחברים, אבל גם קיבלתי אישור לכך כשהוא בטעות כתב משהו בקבוצת הוואטסאפ של 'שותפנו' ו-'שריתה'.
אופס.
"לא נורא", כתבה לי 'שריתה' כששאלתי אם זו היתה אמורה להיות הפתעה. "תהיינה עוד הפתעות". לא דאגתי לרגע. דווקא נחמד שיש משהו לצפות לו.

לבני יש יום הולדת השבוע, וכבר שלחנו לו גיפט קארד לחנות יוניקלו, שהוא ביקש. הוא אמר שתמיד הוא בארץ ביום הולדת ואנחנו לוקחים אותו ליום קניות, והוא מתגעגע לחוויה, אז בגלל שהשנה זה לא קורה, הוא ייצא רק עם כלתי ויצלם את כל שלבי הקניה וישלח לנו כדי שנרגיש כאילו יצאנו איתם ביחד. חמודים.

אז אולי עוד ייצא לי לעדכן לפני שנטוס, ובכל מקרה אשתדל לעדכן תוך כדי החופשה
שנה אזרחית טובה 🎉🎊🥂

כבר מותר לספר

כבר כמה זמן אני "יושבת" על החדשות הטובות האלה,
ועכשיו כשבני וכלתי שלחו לנו את זה (האם יש משהו מרגש יותר מפעימות הלב המהירות של עובר?)
החלטתי שגם פה כבר מותר לי לספר.

אנחנו מצפים לנכד/ה חדש/ה בבוסטון בתחילת הקיץ (סוף האביב).............
ההתרגשות עצומה.

ידענו שבני וכלתי כבר עובדים על זה בחודשים האחרונים, וכשהם סיפרו לנו שעבודתם ה"קשה" נשאה פרי, האושר הרקיע שחקים ממש.
כלתי לא הצליחה להתאפק וסיפרה לנו בערך 24 שעות אחרי שקיבלה תשובה חיובית, כך שאנחנו יודעים על ההריון הזה בערך מהשבוע הרביעי שלו (מה שהופך אותו אוטומטית לארוך יותר...........😝).

תמיד יש דאגות וחששות כמובן, ובמקרה של כלתי הם מוגברים כי לאחותה היו שתי לידות שקטות לפני שילדה בשעה טובה ובמזל טוב לבסוף את בתה המתוקה (כבר בת שנה וחצי, נדמה לי).

אבל בינתיים בכל בדיקה ובכל אולטרסאונד הם מקבלים אישור שהכל תקין והכל בסדר, ואנחנו כמובן עוקבים מכאן בדריכות ובהתמוגגות אחר ההתפתחות.

מובן שמיד התחלנו לתכנן טיסה לבוסטון, ושאלנו מה הם רוצים, מה הם צריכים...וזה היה די הלם כשהתגובה הראשונית שלהם היתה: "אל תבואו".

גם לנו וגם להוריה של כלתי, הם פסקו חד משמעית: לא לקראת הלידה, לא בלידה, לא מיד אחרי הלידה.
הם רוצים את החוויה הזאת לגמרי לעצמם.
הם נלחצים כשיש סביבם אנשים מהמשפחה בסיטואציות שגם ככה לחוצות ובלתי מוכרות.
הם כבר יודיעו לנו מתי מתאים שנגיע.

אני לקחתי את זה די קשה.
ייחסתי את זה לחריקות שהיו בינינו לבינם במפגש בפריז ובלונדון בקיץ האחרון.
ייחסתי את זה  לבעייתיות ביחסים בין כלתי לבין אמא שלה, ואולי חוסר הרצון לפגוע באמא שלה על ידי כך שאני כן אהיה נוכחת בתקופה הלידה.
ייחסתי את זה לאורח החיים המבודד שלהם, שעם כל הגעגוע לארץ ולמשפחה - בכל זאת כבר התרגלו להיות לבד, להיות זה עם זה וזה עבור זה - וכל אחד שמגיע מבחוץ, אפילו כדי לעזור ולתמוך, לא באמת רצוי. אפילו מפריע.

וגם ייחסתי את זה לעובדה שאין להם בעצם מושג לקראת מה הם הולכים, מה הולך להיות ואיך זה הולך להיות.

בסופו של דבר (ואחרי שיחה מהממת עם בתי המהממת) נרגעתי והבנתי קצת יותר טוב וקיבלתי את הסיטואציה - וגם נזכרתי שגם אני בעצמי לא רציתי את אמא או את חמותי כשילדתי, ולא בתקופה שאחרי שילדתי - T ואני היינו צוות מנצח, צוות שלם שסיפק את הרצונות והצרכים של עצמו - שמחנו כשבאו לבקר ולראות את התינוקת ולהחזיק אותה קצת על הידיים (פחות 😕) ואחרי זמן קצר ללכת.
אבל לא רצינו שיישנו אצלנו. ולא רצינו לישון אצלם.

לא רצינו שישתתפו באמבטיות שלה.
רצינו לבד.

היינו אז די אגואיסטים, האמת. אבל דווקא בגלל זה הבנתי את בני ואת כלתי, והבעייה היחידה היא, שבניגוד אלי וללידה של בתי, אין אפשרות "לקפוץ לבקר" ואז ללכת הביתה אחרי שעה.
טיסה לבוסטון היא בכל זאת מבצע, ומצריכה לוגיסטיקה של שהות (אין אצלם בדירה מקום, בטח אחרי שייולד תינוק).....זה בכל זאת קצת אחרת.

ועם זאת הבנתי שפשוט נזרום עם זה.
וגם הודעתי להם שאם היה ויתחרטו ויבינו שהם זקוקים לעזרה, אוכל להגיע גם בהתרעה קצרה.
וגם הודעתי להם שכאשר אהיה בבוסטון, לא אתנחל אצלם, ואגיע רק לפרקי זמן שמתאימים להם.
בקיצור - הוצאתי את הלחץ מהמשוואה.
ואז הם נרגעו קצת.
ואחרי האולטרסאונד הראשון הם נרגעו עוד יותר, והתחילו לדבר על ביקור אצלם כשבועיים אחרי הלידה.
ושהוריה לא יגיעו לפני תחילת אוגוסט, כי רק אז יש לאביה אפשרות לחופש מהעבודה...
והכל התחיל להישמע הרבה יותר נינוח.
והכל בסדר.

עוד לא הזמנו כרטיסים, נראה לי שנתחיל לתכנן את זה רק כשנחזור מדרום אפריקה.
ובינתיים אנחנו מתרגשים ומדברים איתם לעיתים קרובות, ונראה שהכל בסדר בינינו, והכל בסדר איתם.

עדכונים שוטפים

הכתף ממשיכה להשתפר, גם מבחינת כאבים גם בטווח התנועה.
פה ושם יש כאב עמום, ואני מקפידה על תרגילים קטנטנים כדי להזרים את הדם במפרק ולחזק מעט את השרירים שמסביב.
לא מתקרבת עדיין לתרגילים שהייתי עושה עד עכשיו באופן קבוע.
הכאב היה כל כך בלתי נסבל בשיא של הדלקת שאני מודה שאני פשוט מפחדת לחזור למצב הזה.
אז לאט לאט.
קיבלתי דיקור בכתף ועיסוי עמוק בצוואר ובשכמות (ובשאר הגוף) ביום שני, ונראה לי שזה היה ממש טוב. אולי אצליח להגיע אליה עוד כמה פעמים לפני הטיסה לדרום אפריקה בסוף החודש.

T מכר את הרכב שלו - אחרי שהיה במשרד הפנים ובנוסף לתעודת הזהות הביומטרית שתגיע במשלוח, קיבל לבקשתו גם תעודת זהות רגילה זמנית במקום ונסע מיד לפגוש את הקונים ולקבל את צ'ק המימון שלהם בבנק הדואר. הרכב נמסר והסאגה הזאת הסתיימה. כמעט.

כי עכשיו היה צורך להפקיד צ'ק.
גדול.
באפליקציה זה מוגבל לסכום של 20,000 ש"ח לצ'ק, ובמכונת הצ'קים בבנק - למרות שלכאורה ניתן היה להפקיד בה - בהתחלה המכונה לא הצליחה כמה וכמה פעמים לקרוא את הצ'ק, ובסוף כשהיא כן הצליחה, ההפקדה נדחתה בגלל שהסכום היה גבוה מ-50,000 ש"ח.
כתוב שלא ניתן להפקיד צ'ק מעל 50,000 ש"ח בחשבון של מישהו אחר, אבל אנחנו ניסינו להפקיד בחשבון שלנו. אז מה נסגר?
הבוקר T הלך לבנק (שכבר אין בו כספרים לשירות הקהל) לנסות לראות איך לעזאזל מפקידים צ'ק בגובה כזה. הפקידה שהוא ניגש אליה לא האמינה שהוא לא הצליח להפקיד במכונה, ויצאה איתו "להוכיח לו" שהוא טועה. גם היא לא הצליח בשום צורה, כמובן, ובסוף היא נכנעה ולקחה את הצ'ק אליה לעמדה להפקיד בעצמה. גם היא לא הצליחה עם קורא הצ'קים שלה, ובסוף ביצעה את ההפקדה ידנית. לא ייאמן - עמלות הם גובים כרגיל, אבל שירות הם נותנים פתות ופחות. כמובן שהוא התעקש איתה לא לגבות עמלת פקיד כי הוא אמור היה לבצע את ההפקדה באופן אלקטרוני, וזו לא אשמתו שזה לא הצליח. בכל מקרה כבר קיבלתי הודעת טקסט מהבנק שהצ'ק הופקד בהצלחה.
נמאס מהם כבר.

נמאס גם מהמועצה, ששוב דחתה את הערעור (השני) שלנו על הדו"ח (כשהפעם צירפתי אסמכתאות שהתרעתי שלא פונה הגזם במועד וקיבלתי אישור בכתב על כך).
פניתי דרך האתר של המועצה לקבלת חוק העזר העירוני, אם קיים, שמפרט מה כלול ומה לא כלול ביום איסוף הגזם.
איש לא חזר אלי. מאז ה-28/11.

בכפר סבא, למשל, ראיתי שכלולות "גרוטאות". ביישוב שלנו לא כתוב בשום מקום מה כלול. יש קישור מהאתר של המועצה שלנו לאתר של משרד הפנים, השלטון המקומי, שם יש איזשהו חוק עזר אודות "פינוי חפצים מיושנים" שאמור אולי לפרט את העניין - אבל יש קישור לקובץ מסוג ashx ואין לי מושג באיזו תוכנה ניתן לפתוח אותו. מישהו יודע?

מצאתי אפליקציה של המועצה והורדתי אותה, ופתאום שלשום קיבלתי ממנה הודעה שהדיווח שלי מה-14/11 (על אי פינוי גזם בזמן) טופל, וביקשו חוות דעת על אופן הטיפול.
זו היתה הזדמנות עבורי לכתוב להם שהפינוי אמנם בוצע, אבל בכל זאת קיבלתי דו"ח וביקשתי שהפקחית תיצור איתי קשר והיא לא חזרה אלי מעולם.

אתמול בבוקר התקשרה אלי המנהלת של הפיקוח במועצה. כל מה שהיא רצתה הוא לסגור את הפנייה הזאת שלי, בה כתבתי שהמפקחת לא חזרה אלי. היא סרבה לומר לי מה כלול בפינוי הגזם, היא טענה שמרגע שהגשנו ערעור אין לה כבר מה לדבר איתי כי זה עבר לטיפול התובע, היא היתה לא שירותית לחלוטין. ממש לא היה עם מי לדבר.
איחלתי לה יום נפלא וסגרתי את השיחה.
מתוסכלים, אנחנו כותבים עכשיו מכתב לראש המועצה...............לא יודעת איך זה ייגמר.

בתי יצאה היום לארבע ימים לסדנת יוגה ליד ים המלח.
כל כך שמחה בשבילה שלקחה לעצמה כמה ימי חופש, היא לא עושה את זה אף פעם.
חתני הודיע שיגיע אלינו עם הילדים בששי,  כי הקטנטנים לא ויתרו על ארוחת ערב ושינה אצל סבא וסבתא.
מתוקים שלי.

אתמול נפגשתי עם 'מחברת' שנמצאת כרגע בתקופה טובה, גם מבחינה אישית וגם אולי מצאה עבודת ניהול במשרה חלקית - בקליניקה הפרטית היא לא מצליחה לקבל מספיק מטופלים כדי להתפרנס כמו שצריך. היא התחילה להתאמן בשיטת סאטיה אצל מאמנת שהמלצתי עליה, לא כי אני מכירה אותה אלא כי חברות טובות שלי מאמנות המליצו עליה בחום. מצד אחד האימון הולך ממש טוב והיא מרגישה שזה שונה מכל טיפול פסיכולוגי שהיא עבר אי פעם, ושדברים משתנים ומשתחררים אצלה. מצד שני היא כל הזמן חושבת מתי להפסיק.
זה מבאס אותי, כי אני יודעת שיש תהליכים שלוקחים זמן באימון כמו בטיפול, והעובדה שיש שיפור לא אומרת שהעבודה הסתיימה. אבל כמובן זכותו של כל אחד להחליט מתי להתחיל ומתי להפסיק טיפול או אימון, ואף אחד מבחוץ לא יכול להכתיב זאת.

מה שמחזיר אותי לעצמי, אם ומתי אחזור להתאמן. זה לא שיש עניינים דחופים על הפרק, והאמת היא שאני רואה שיש לי את רוב הכלים להתמודד בשלווה וברוגע ביום יום עם כל מה שקורה לי במציאות.......ועדיין אני יודעת שכשאני עם עצמי אני במעגל סגור, ולא תמיד רואה את כל הזוויות, ולא תמיד חושבת על כל האפשרויות....כאשר אני מול מאמן הדו שיח מעלה דברים שלא היו עולים לי כשאני לבד. והעלאת זיכרונות מתוך תחושות ופעולת הפירוק שלהם תמיד משחררת דברים שלא הייתי מגיעה אליהם בעצמי.............
אולי באמת סוף סוף ארים טלפון - למי? - ואקבע.
בעצם, כשאחזור מדרום אפריקה.........

אנחנו טסים בסוף החודש לחודש ימים. שבועיים בדרום אפריקה, שבועיים במאוריציוס.........
זה קצת ארוך, האמת. אבל מקווה שיהיה כיף. 

לילה לא שקט

לאור מצבי המשתפר ומשום שחנוכה, החלטנו לערוך ארוחת ערב עם הדלקת נרות אתמול בערב, והזמנו את כל המשפחה, כולל משפחתו של אחי.
ידעתי ש-T התכונן להעמיד סיר גדול של טשולנט אבל לא ידעתי שהוא מתכנן גם עוף בתנור עם תפוחי אדמה ובטטות, גם קציצות בקר עם מנגולד, וגם עוד כל מיני סלטים. בנוסף לקינוח הוא הכין "מרק פירות יער" קר, אותו הגיש עם קצפת.

עזרתי קצת בשטיפת הכלים, אבל חלק גם הוא רחץ בעצמו.
הורי הגיעו ממש מוקדם, כנראה במטרה לעזור עם ההכנות, אבל האמת היא, שעד שהם הגיעו כמעט הכל כבר היה מוכן, השולחן היה ערוך, החנוכייה עמדה עם שש הנרות פלוס השמש בהיכון להדלקה....והיה לנו הרבה פנאי לשבת ולפטפט עד שהגיעו כולם.

היתה ארוחה טעימה ומהנה, הדלקת הנרות היתה כיפית ממש, אף אחד לא מיהר ללכת הביתה, גיסתי עזרה לי עם שטיפת הכלים, היה ערב ממש ממש נהדר.

בסך הכל בקושי התאמצתי, אבל כן עשיתי טעות בעת שניקיתי את הכיריים, ונראה לי שאחרי כן סבלתי כאבים בלילה כתוצאה מכך.

בכל מקרה כולם הלכו, הנכדים נרדמו ממש מהר, וכשהתיישבנו לצפות באיזו סידרה בטלוויזיה, T מיד נרדם. אז עלינו לישון. ואז העירה אותי האזעקה של הבית.
T ישן חזק, הוא היה מאד עייף ולא הגיב כלל לאזעקה. גם לשנת הנכדים זה לא הפריע.
קמתי קצת אפופה, נטרלתי את האזעקה, והלכתי לבדוק מה קורה, מה הופעל, מה המצב.....

הלומת שינה, לא הבנתי בהתחלה שהצג של מצלמות האבטחה כבוי.
ניסיתי להפעיל את האזעקה מחדש אבל לא הצלחתי.
ואז הגיע טלפון מהמוקד שיש כמה וכמה אזורי אזעקה, ושזה נראה כמו בעיית חשמל.
רק אז, בהשאירי את המוקדנית על הקו ליתר ביטחון, התחלתי לבדוק מה באמת קורה, וראיתי שקפצו כמה פקקים בארון החשמל, שהאזעקה ומצלמות האבטחה מנותקות מהחשמל (יש סוללת גיבוי) ושכנראה חדרו מים לארון החשמל בקומה שלנו.

הודעתי למוקדנית שזה המצב, נתתי לה את הסיסמא (הנדרשת כדי שהיא תדע שבאמת הכל בסדר אצלנו ואין פריצה או איום), ואז לא הצלחתי לישון.
ללא אזעקה, בתקופה שרבות הפריצות באזורנו, קמתי ועשיתי סיבוב בבית לוודא שהכל סגור ונעול.
ליתר ביטחון נעלתי את דלת חדר השינה. בכל זאת הנכדים איתנו.

ועדיין לא הצלחתי להירדם.
כל הזמן הזה שאני מסתובבת בחדר, בודקת את ארון החשמל, יורדת למטה ועולה, מדבר עם המוקד - אף אחד משלושת הבחורים שישנו איתי בחדר לא התעוררו.

לשווא חיפשתי תנוחה נוחה, הזרוע כאבה, הדופק הואץ.....
בסוף נכנעתי ולקחתי רוקסט אחד, להרגיע את הכאב וגם במחשבה שזה יעזור לי להרדם.
עוד לפני שנרדמתי התעורר חכמוד שהיה צריך לשירותים, ובגלל הפסקת החשמל חשש ללכת לבד.

לקחתי אותו, ואז הוא אמר שהוא מפחד כי "הוא לא רואה כלום" - ושאל אם יכול להיכנס איתנו למיטה.
הסכמתי כמובן והוא נרדם מיד, ואני נמנמתי לסירוגין עד שבשלב כלשהו הייתי צריכה גם אני לשירותים.
היה קשה לצאת מן המיטה כי הייתי באמצע, בין T לחכמוד.....
איכשהו תמרנתי לי אבל כשחזרתי מהשירותים לא היה שום סיכוי שאתברג לי חזרה במקום שלי, ולא רציתי להעיר את חכמוד כדי להזיז אותו לאמצע........
הלכתי לישון במיטה שלו.
ולא מצאתי תנוחה.
התהפכתי והתהפכתי....

מתי שהוא התעורר נשמותק וקרא לי לחיבוק.
חזרתי למיטה של חכמוד.......

ואז T וחכמוד התעוררו ומצאו את עצמם ביחד במיטה וצחקו והתחבקו ונשמותק הצטרף אליהם, אז כבר קמתי ובאתי גם אני וסיפרתי לכולם את קורות הלילה הזה.

T אמר שלא חדרו הרבה מים לארון החשמל, והוא הצליח להחזיר את החשמל ברובו, אבל אני רואה שהאזעקה עדיין לא תקינה. נטפל בזה כבר מחר.

העברנו את הבוקר בנעימים כרגיל עם הנכדים, עם השוקו והקרפים עם נוטלה ועוד תעלומה בספר הבלשים של מיכאל אבס....שחכמוד פתר ממש בקלות.

T החזיר אותם הביתה ונסע משם לקאנטרי, ואני נשארתי בבית......צופה בגשם שלא מפסיק לרדת...........

עדכוני כתף ועוד

בכל יום חלה הטבה נוספת.
כאבי התופת שליוו את סוף השבוע הקודם ואת תחילת השבוע הנוכחי שככו, ובמקומם צצים מדי פעם, לאורך מיקומים שונים של הכתף ולאורך הזרוע, כאבים עמומים.
בזהירות רבה אני מניעה את המפרק, תנועות קטנות וזהירות, רק להזרים דם, רק לשמור על המפרק שלא יקפא, אבל עדיין לא מפעילה מאמץ רגיל.
פוחדת.
לאט לאט מצליחה להרים קצת יותר את הזרוע, להתפשט ולהתלבש בפחות כאב, היום אפילו אספתי את השיער לקוקו - מה שהפך לתפקידו של T בימים האחרונים.
הצטערתי על זה שנייה אחר כך, עדיין כואב לי. לא הייתי צריכה. מוקדם מדי. אבל הצלחתי. זה סימן טוב. אולי.

אני נוהגת רק כשאין ברירה.
בחמישי היו לי שתי בדיקות עיניים במכון מור בנתניה.
OCT - הדמיה אופטית של הרשתית, בודקת מחלות שונות, בין השאר בטח גלאוקומה - שאבי סובל ממנה והיא תורשתית בדרך כלל. ובדיקת ראייה היקפית. אני מניחה שגם היא נועדה לבדוק את בריאות הרשתית ואיכות הראייה בסך הכל.
נהגתי לבד וחניתי לבד, למרות המאמץ, וזה עבר בסדר.
נראה לי שהיה בסדר, אבל אחכה שרופא העיניים יקבל ממני את התוצאות ויחווה דעתו.

אחרי הצהריים נסעתי לנכדים.
הייתי מעדיפה ש-T יבוא איתי אבל הגיעו קונים לרכב שלו (הוא קנה חדש וסוף סוף הגיע מישהו לקנות את הישן), והוא נסע איתם לבדוק את הרכב ולסגור את העיסקה.
בסוף כל הסיפור מתעכב כי בבנק הדואר, שם חיכה לזוג הקונים צ'ק על שמו של T שקיבלו לטובת מימון הרכב, סרבו לקבל מ-T הזדהות בצורה של רישיון נהיגה או אפילו דרכון. ו-T איבד מתי שהוא (שוב) את תעודת הזהות שלו. ולא טרח להוציא חדשה. "כי כבר לא צריך תעודת זהות, רישיון נהיגה זו לגמרי תעודה מזהה עם תמונה". כן. פרט אולי בבנקים ובדואר.........
אני יוצאת פה לגמרי פולניה עם ה"אמרתי לך" אבל אמרתי לו, כמה וכמה פעמים. יש מקרים שבהם נדרשת תעודת זהות. לא יעזור כלום. וכשאתה פתאום זקוק לה, זה בדרך כלל נדרש עכשיו ברגע זה.

שילמתי את האגרה באתר של משרד הפנים, וקבעתי לו תור - הכי מוקדם היה ליום שלישי הקרוב - אבל הוא ינסה ללכת בלי תור ביום ראשון. מה אומר? הבחור אופטימיסט חסר תקנה.

בכל מקרה בגשם המטורף שירד בשעות אחר הצהריים המוקדמות נהגתי לבד להרצליה, אספתי את נכדיי המתוקים ולקחתי אותם הביתה.
הדרך חזרה הביתה, כשחתני הגיע מהעבודה, היתה עוד יותר מתישה, כי למרות שהגשם נחלש בשעות האלה, היה פקק נוראי בקטע הדרך בכביש ארבע, והנסיעה מרעננה צפון ועד למושב בני ציון (נסיעה של כמה דקות) ארכה מעל לחצי שעה. והיד כאבה.

הערב יגיעו כל בני המשפחה (כולל משפחתו של אחי) להדלקת נרות וארוחת ערב....T כבר העמיד סיר ענק של חמין על הפלנצ'ה וטיגן קציצות בקר עם עלי מנגולד....יאמי. נראה מה עוד הוא מתכנן.

בינתיים המבול ממשיך, ואני שומעת שנתיבי איילון כעת נסגרו בשני מוקדים בשל הצפות. זה באמת לא קרה לדעתי מאז חורף 2012-2013.....

חשבנו לצאת להביא מניקוי יבש את שמיכות הפוך ש-T מסר בתחילת השבוע, אחרי שהחתול ד' הקיא על מיטתנו ברוב הוד והדר אבל נראה שזה יחכה לשוך הגשם.

אז בינתיים חנוכה שמח.........

פחות אבל כואב

כאבי התופת המשיכו כל סוף השבוע, ובעיקר הקפאון - חוסר התנועה.
בראשון הגעתי איכשהו לאורתופד - כן, נהגתי, עם יד אחת, אין מושג איך.
T עבד והתלבטתי אם לקחת מונית.....בסוף נהגתי.

הוא היה קר ואנטיפת כמו בפעם הקודמת.
כמובן שלא זכר שהייתי אצלו. לא זכר שכבר נתן לי מירשם לזריקה.
לא הסתכל עלי אפילו ולא קרא את מה שכתב בביקור הקודם במחשב.

את האבחנה של האולטרסאונד קרא רק כדי להקליד אותה במחשב.
לא טרח להכניס את התקליטור כדי לצפות בעצמו.

בקושי הקשיב כשאמרתי שחלה הרעה קיצונית, שהתחלתי פיסיותרפיה אבל זה לא עזר, אולי הזיק.
שלקחתי את כל נוגדי הדלקת וזה לא השפיע.

בסוף אמר שאני יכולה לקבל זריקה אבל אני צריכה לקנות ולחזור אליו.
"יש לי כבר זריקה בתיק" הוצאתי לו.
הוא עשה טוב והזריק לי, מקווה שבמקום הנכון. לא סגורה על זה.
המיקום, לדעתי, חשוב עד מאד.
הזריקה עצמה כאבה אבל היתה נסבלת.
אחרי כן הוא לקח לי את הזרוע והתחיל לטלטל אותה למעלה ולמטה "כדי לפזר את החומר של הזריקה" ואני כמעט התעלפתי לו שם.

הכל נהיה שחור והרכנתי את הראש, לא יכולתי לקום מהכיסא.
"את יכולה לשבת בחוץ" גירש אותי.
ככה כמו שהייתי עם התיק פתוח, הכרטיס המגנטי, המרשם החדש לארקוקסיה (כי ה-XEFO לא השפיע) וג'ל למריחה....כשלתי לי מהחדר והתיישבתי במסדרון.

איש אחד שחיכה לרופא אחר הביא לי מים. נשמה טובה. הודיתי לו מקרב לב.
ישבתי זמן מה עד שהחולשה עברה לי.

ואז ישבתי עוד שעה ורבע בתור לבית מרקחת.
בסניף הזה בנתניה (לאומית) יש בית מרקחת נוראי. המון דלפקים אבל לא כולם מאויישים וזה לוקח המון זמן.
ברגיל הייתי פוסחת עליו ונוסעת לסניף פרדסיה, יש שם בית מרקחת קטן וחביב.
אבל המחשבה לנהוג עד לשם, ולחנות, ולנהוג הביתה - גרמה לי לחכות.
חיכיתי וחיכיתי.
איכשהו נהגתי בשלום הביתה.

אכלתי משהו ולקחתי את הארקוקסיה. מקווה שזה ישפיע.
בערב למרות ההסתייגויות לקחתי גם את הרוקסט שהוא נתן לי פעם קודמת.
סבלתי כאבי תופת.
נראה שהרוקסט התחיל להשפיע כי הכאבים הקשים התחילו להרגע.

גם בלילה, למרות שהתעוררתי פעמיים, הצלחתי לשוב לישון.
היד עדיין קפואה, וכל תנועה או ניסיון לתנועה כואבים מאד.
אבל מקווה לטוב.

כותבת כאן בעיקר ביד שמאל, וגם מפעילה את העכבר בשמאל. אבל נראה לי שעדיף שלא אעבוד על המחשב הרבה עד שזה לא יעבור..................