‏הצגת רשומות עם תוויות ים המלח. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ים המלח. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 30 ביולי 2023

סופשבוע משפחתי וקפיצה ספונטנית לים המלח עם הנכדים

בששי הגיעו לארוחת ששי גם הורי וגם בתי ומשפחתה. 

היה טעים מאד ונעים מאד, והנכדים הגדולים נשארו כרגיל לישון. 

התכנון היה שהם יהיו אצלנו כמה ימים בתחילת השבוע, ולכן לא תכננו פעילות מיוחד לשבת ובתי אספה אותם מוקדם, יחסית, ולקחה את כולם לבריכה.

בערב הבנים הלכו עם חתני לשיעור פרטי בקרוס פיט, ואחרי השיעור עצרו בהפגנה של הרצליה וחוו את המחאה ממקור ראשון בפעם הראשונה. 

גם אנחנו כמובן השתתפנו בהפגנה במוצ"ש, בקפלן. נגיד בנק ישראל לשעבר, יעקב פרנקל, דיבר מאד יפה. וגם סחף את הקהל.  שבנוסף לכל הידע שלו ולכל כשרונותיו הוא התגלה כנואם מוכשר. 

ואז, כשהתלבטנו איך לבלות עם הנכדים בימים שבהם הם אצלנו, עלה בדעתו של T רעיון לקחת אותם לחופשה במלון כלשהו, עם בריכה - משהו שיוציא אותם לגמרי מהשיגרה וישמח אותם. בהתחלה הרעיון של ים המלח נשמע הזוי, בגלל החום הגדול. אבל במחשבה שנייה הבנו שחם מאד בכל מקום, וממילא נהיה כל הזמן או בבריכה, או בים המלח עצמו או במזגן כלשהו. 

בתי וחתני הסכימו, נשמותק וחכמוד התלהבו, וכך יצאנו בראשון דרומה לחופשה במלון לבד עם נכדינו הבכורים בפעם הראשונה. 

כמה חם היה? כמו שנשמותק אמר: חם "טילים" 🤣(במלעיל). 

המלון עצמו לא היה להיט - מצב תחזוקה די ירוד ואוכל בינוני לגמרי, אבל האמת שלא היו לנו ציפיות, החדר היה מרווח עם שתי מיטות גדולות ומרפסת, והכי חשוב - המזגן עבד מצוין. 

הבריכה היתה גדולה וחביבה, והקפדנו להיות בה בשעות שלא כל שאר האורחים היו, בבוקר ובשעות אחר הצהריים המאוחרות. הילדים יכלו לשחות ולהשתכך בה שעות בלי שיימאס להם, ורוב הזמן גם אנחנו השתכשכנו יחד איתם. משום מה בשעה 12:00 בצהריים התחילו שם לדפוק מוסיקה בדציבלים לא סבירים. 

בשעות אחר הצהריים נהגנו לרדת לים המלח, וליהנות שם מהשקט ומהציפה האופיינית - שהם לא הכירו עד עכשיו. יום אחד אפילו מרחנו את עצמנו בבוץ המיוחד, והנכדים התבדחו על כך שהם מרגישים צעירים בעשרים שנה (הגענו לגילאי "מינוס" כמובן 😂).


בבקרים עם הזריחה היינו יוצאים, T ואני להליכת הבוקר שלנו. לא היה פשוט כי כבר בשעות המוקדמות (5:00-6:00 בבוקר) הטמפרטורות הגיעו ל-30 וגם 32 מעלות, אבל היתה מעט רוח וצלחנו את זה בשלום. 






כפי שבתי הזהירה אותנו מראש, המתבגרים הצעירים האלה אוכלים בכמויות ובתדירות שלא הכרנו. אחרי ארוחת בוקר ענקית הם תמיד אכלו גם ארטיק כלשהו, פיצה בצהריים ועוד איזה נשנוש אחר הצהריים, וארוחת ערב מלאה כרגיל. מדהים מה שההורמונים עושים להם. 

כל מיני תכניות טנטטיביות שהיו ל-T לגבי טיולים בנחל דוד או עלייה למצדה נגוזו ברגע שהבנו שפשוט חם מדי. ויתרנו. נשתדל לחזור איתם לשם מתי שהוא בחורף. 

לסיכום - הם מאד נהנו ואנחנו מאד נהננו מהם. היו פה ושם חיכוכים אבל בסך הכל החופשה עברה ממש בצורה נהדרת. בדרך חזרה T עשה עיקוף לא קטן במיוחד כדי לעצור איתם לארוחת צהריים בחומוסייה מצויינת כדי להחזיר אותם הביתה שבעים ומרוצים. 

יום שלישי, 16 בנובמבר 2021

חופשה בים המלח וקצת עדכונים

כמו שקורה לי בזמן האחרון, סוף השבוע היה מורכב מאירועים טובים וגם פחות טובים. 

ביום ששי בזמן הליכת הבוקר, כשעברתי ליד כלב רועה גרמני שישב על המדרכה (כנראה) ליד ביתו שבמושב סמוך ליישוב שלי, הוא קם ללא סיבה וללא התראה ונתן לי נשיכה קטנה בירך מאחור. 

זה בא ממש משום מקום, והייתי כל כך בהלם שפשוט המשכתי ללכת. אחר כך חשבתי שהייתי צריכה לדפוק על הדלת שלהם ולדרוש לראות את החיסונים שלו, שלא לדבר על לנזוף בהם מדוע הם משחררים לרחוב כלב כזה שמתנפל על אנשים שעוברים סתם ככה ליד הבית. התלבטתי אם אני צריכה עכשיו לעבור את הוִיָה דולורוזה של קופת חולים - זריקת טטנוס ואולי אפילו סידרת זריקות נגד כלבת...והחלטתי (בניגוד לכל היגיון) שלא בא לי. חוסר אחריות משווע, אני יודעת. זו היתה יותר "מכה" עם השיניים שלו מאשר נשיכה, למרות שאחר כך T הסתכל וראה ששן אחת כן פצעה את העור וחדרה פנימה. מרחנו על זה יוד ומשחה אנטיביוטית, וליתר ביטחון בימים הבאים לקחתי יותר כורכומין מהרגיל (תחסכו ממני את ההטפות שכורכומין הוא תבלין ולא חומר אנטיביוטי) וקיוויתי לטוב. עכשיו יש לי שם חבורה לא יפה אבל זה בדרך להיעלם. אני מקווה. 

בדרך כלל בהליכות שלי כל הכלבים שרואים אותי ניגשים אלי בשמחה לליטוף ולכן ההלם היה כפול ומכופל. 

מאוחר יותר באותו היום ירדתי לחדר של בני, המכונה לאחרונה "חדר המוזיקה" - כי שם מערכת התופים של בני והפסנתר וכל הגיטרות ולאחרונה הנכדים יורדים לשם כמעט מידי שבוע כדי לנגן. לא הייתי שם כל השבוע והעוזרת לא ניקתה שם באותו שבוע כי נתתי לה לעשות דברים אחרים, אבל החתולה מבלה שם הרבה במהלך היום, ורציתי לוודא שהכל נקי ואין הפתעות.  אז לא היו סימנים של כדורי שיער שהיא הקיאה (קורה לפעמים) אבל בשירותים הרחתי ריח די חריף של שתן. מתי שהוא היא החליטה "לסמן" שם - לא ברור לי מתי (כי היה ריח אבל הכל היה יבש), ואני חטפתי על זה את הקריזה. 

T הסביר לי שחתולי הרחוב "מסמנים" טריטוריה מחוץ לחלון (זה חדר שחלקו מתחת לאדמה) וייתכן שזו הסיבה שהיא מצאה לנכון "לסמן" את הצד שלה. כך או אחרת פצחתי במבצע ניקיון יסודי שם וסגרתי את דלת החדר הזה, שלא תוכל להיכנס לשם. חדר האורחים (בקומה השנייה) כבר חסום בפניה, וכך גם המרתף (מאז שהפכה אותו לשירותים לפני כמה שנים, כשהיו בעיות עם ארגז הצרכים שלה) - כך ששטח המחייה שלה בבית הולך ומצטמצם אבל עדיין יש לה הרבה איפה להסתובב ולישון ולהתפנק ויש גבול לסובלנות שלי בכל הקשור לעשיית צרכים ברחבי הבית. עד כאן. 

בששי הגיעו הורי ובתי ומשפחתה המתוקה לארוחת ערב כרגיל, וחכמוד ונשמותק נשארו לישון. בשבת בבוקר בא להם לראות סרט, ומצאתי בקודי את "קליפורד - הכלב האדום הגדול", שמשחק עכשיו בקולנוע, שאמנם היו לו רק כתוביות באנגלית אבל עם מעט הסברים ממני ומ-T הם הסתדרו עם זה. זה היה סרט מאד חמוד, מומלץ.  

אחרי כן הספקנו לשחק עוד קצת ב"מונופול כרטיסי אשראי" - משחק בהמשכים שאנחנו משחקים כבר כמה שבועות ברצף, לפני שבתי הגיעה עם שרי. חתני דיבר עם T בטלפון ואמר שהם רוצים להיות איתנו גם הבוקר ולאכול איתנו צהריים (הודיע, לא שאל) והציע להביא בשר לעשות על האש. T צחק שיש מספיק אוכל מהארוחה של ששי ואין צורך, אבל בינינו לבין עצמנו תהינו לפשר ה"התנחלות" הזאת אצלנו. האמת? זה לא ממש הפריע לי אבל גם לא לגמרי התאים לי. דמיינתי לי את יום שבת קצת אחרת. אבל שתקתי. 

חתני היה באימון עדיין אז יצאנו עם בתי והילדים לגן השעשועים הגדול והמושקע לא רחוק מהבית. היה חם אבל הם נהנו, וחתני הגיע בסוף האימון ופגש אותנו שם. 

כשחזרנו הביתה הם עלעלו בהנאה באלבום התמונות החדש שסוף סוף הכנתי עבור השנה וחצי האחרונה. אני משתדלת להוציא אלבום פעם בשנה, אבל השנה עם כל מה שהיה עם T לא היה לי מצב רוח ולא היתה לי סבלנות לזה. אז סוף סוף הדפסתי אלבום מעודכן למשפחה שלהם, ועכשיו אני עובדת על אלבום לבני, כלתי וסביבוני. הם מצלמים הרבה הרבה יותר תמונות, כך שיותר קשה לבחור תמונות ולהחליט מה להכניס ומה לא. זה יהיה כנראה אלבום עב כרס ביותר. 

בראשון בבוקר ירדנו לים המלח. 

ביום הראשון לא הייתי בטוחה אם זו היתה החלטה נכונה, להזמין מחדש חדר במלון ולצאת לחופשה בעת הזאת. נראה היה לי ש-T במצב רוח משונה, שהוא הציע בכל זאת לנסוע בעיקר כי אני כל כך אוהבת את ים המלח, אבל שלא ממש בא לא. התבאסתי. גם מזג האוויר האביך לא תרם למצב הרוח הכללי. 

הגענו למלון "לוט" ועוד לפני שנכנסנו לחניה ראינו שניים או שלושה אוטובוסים פורקים אורחים בפתח המלון. גם זה לא עזר למצב הרוח. אבל בלובי התברר שהם כולם יעשו צ'ק אין באופן מרוכז (גמלאי חברת החשמל וחברת מקורות) ולא עמדתי יותר מדקה בתור בקבלה. 

למרות שהיה מוקדם עדיין, החדר שלנו כבר היה מוכן. שמו אותנו באגף החדש, בחדר יפה ומרווח שפנה לים, עם חדר אמבטיה גדול ויפה. בסך הכל היינו מרוצים.

את שלושת הימים הבאים בילינו בין בריכת מי המלח שבספא (המשופץ) לבין הבריכה (המחוממת ל-28 מעלות) לבין הים (אין על ים המלח! אין ! אין! אין!). יצאנו להליכות קצת לפני הזריחה בטיילת המושקעת - שזכרנו מהביקור הקודם באפריל. מהמלון שלנו ועד לסוף הטיילת בקצה הצפוני יש חמישה ורבע קילומטר. כך שהלכנו בכל בוקר בין שמונה לעשרה וחצי קילומטר. לא רע בכלל. 

מי המלח והברום והאשלג שבאוויר והמנוחה באופן כללי שיפרו את מצב הרוח של T, ומהר מאד התחלנו ליהנות מהחופשה הזאת. גם בדיקות הדם הנוספות שהוא עשה בראשון בבוקר לפני שיצאנו לדרך - שהראו שיפור בתפקודי הכבד - והעובדה שהכאבים לא חזרו, כנראה עשו את שלהם. 

כיון שבים המלח תמיד לוקחים חצי פנסיון (כי אין בינתיים בסביבה כל כך מענה מבחינת מסעדות) אכלנו גם את ארוחת הערב במלון, וכמו במלון הקודם (מילוס) גם כאן היא ממש לא היתה טובה. אני לא מצליחה להבין מה קשה כל כך בלהגיש ארוחת ערב טעימה, פשוטה אבל טובה. זה לא כל כך מסובך. 

ארוחת הבוקר היתה מושקעת, לעומת זאת, בדומה לכל ארוחות הבוקר בכל המלונות בישראל. מהבחינה הזאת באמת אין על המלונות בארץ. 

ירדנו לים המלח דרך ערד, אז החלטנו לחזור דרך ירושלים. הדרך יפה וזמן הנסיעה דומה - והיה נחמד לגוון קצת. 

הנה כמה תמונות.....






היה כיף, והכי כיף בבית. החתולה ל' קיבלה אותנו בפעיות והתפנקות. טוב שנסענו וטוב שחזרנו.

יום שבת, 17 באפריל 2021

חופשה קצרה בים המלח

קשה להאמין אבל זה היה ממש השבוע, ביום ראשון, שירדנו לשלושה ימים לים המלח. בגלל האירוע של אבא שלי זה מרגיש כמו לפני זמן רב יותר. 

בראשון עוד יצאנו בבוקר להליכה כרגיל, T עבד קצת על הגינה ההידרופונית שלו, ויצאנו לדרך בשעות הבוקר המאוחרות.

עצרנו ב"ארומה" בצומת שילת לארוחת בוקר בצהריים, והמשכנו עד למלון "מילוס" בעין בוקק (נדמה לי שפעם קראו לו "צל הרים"). המלון שופץ ועוצב בסגנון יווני, אבל האמת היא שפרט לעיצוב ולמוזיקה (לפעמים יוונית, לפעמים סתם ערבית) שניגנה ברקע בשטחים הציבוריים, לא היתה תחושה יוונית כלשהי. 

הגענו בסביבות שתיים והלובי היה מפוצץ. בדיוק הגיעה קבוצה (או עשר קבוצות) והקבלה פשוט קרסה. חיכינו מעל לשעה וחצי לקבל את החדר, אליו עשינו צ'ק אין און ליין ושילמנו מראש. בדיעבד זה לא תרם לנו כלום. זו היתה התחלה מאכזבת.

מצד שני ברגע שקבלנו את החדר ההתחלה המקרטעת נשכחה. המלון מורכב מבניינים קטנים בני ארבעה או שמונה חדרים כל אחד. אנחנו קיבלנו חדר בקומה שנייה, חדר מרווח ונוח עם מיטה גדולה ומרפסת מרשימה, עם ריהוט גינה יפה ונוח, שלו היינו שם עם משפחה או חברים, יכולנו לארח בה. 

מייד החלפנו לבגדי ים וירדנו לחוף. מבחינתי זה היה הרגע שבו התחילה החופשה. 

אגב התמונות האלה צולמו בבוקר כמובן.


אז מה אני כל כך אוהבת בים המלח? את הים, בראש ובראשונה. וכן, אני יודעת שבאזור עין בוקק זה לא באמת הים. אבל לי זה לא משנה. אני נכנסת למים המיוחדים המוזרים האלה שמציפים אותי, ומרגישה בבית. 

באותו יום ראשון עדיין לא היה מספיק חם כדי לבלות שעות בים, אז נכנסנו בחזרה לשטח המלון והלכנו לבריכות מי המלח, הגופרית והג'קוזי. 

למרות שהמלון היה מלא לגמרי (אגב, נראה לי שזה היה המלון היחיד באזור שהיה מלא) לא הרגשנו עומס בשום אזור, ולא היתה בעייה ליהנות בבריכות - גם כאשר המציל כל הזמן העיר לאנשים על מגבלות הקורונה בכל אחת מהבריכות. צחקנו שבבריכת מי הגופרית מותרת שהייה של שבעה אנשים בו זמנית, ובג'קוזי שלושה. "אתה לא מבין שאנשים כאן מסתובבים בזוגות?" שאל אותו מישהו. זה לא עזר, כמובן. 

ארוחת הערב היתה מתחת לכל ביקורת - לטעמנו - אבל אנשים אחרים נראו מרוצים. בגלל הקורונה היינו צריכים להסתובב עם כפפות ניילון בזמן שלקחנו דברים מהמזנון, וכמובן להסתובב עם מסיכות כל זמן שלא ישבנו לשולחן לאכול, אבל זה לא הפריע. 

ארוחות הבוקר דווקא היתה מצויינת. בכל מקרה שמרנו על הדיאטה שלנו ולא התפתינו לדברים שמחוץ לתפריט שלנו.

כל אזור עין בוקק עובר בשנים האחרונות שיפוץ ושדרוג, ויש טיילת נהדרת ושביל אופניים שניצלנו היטב, פעמיים ביום. בבקרים הלכנו שמונה קילומטר, בוקר אחד צפונה ובבוקר הבא דרומה עד לאזור המלונות הדרומיים. בערבים הלכנו מעט, רק כשניים/שלושה קילומטר. על הדרך נכנסתי לקניון החדש וקניתי לי בגדי ים חדשים - הישנים שלי גם ענקיים עלי וגם כבר איבדו את האלסטיות שלהם. 

בשני בבוקר, אחרי ההליכה וארוחת הבוקר יצאנו אל נחל דוד. 









 מזג האוויר היה מושלם, לא חם מדי ולא קר מדי - נהנינו מהמסלול היפה, הזרימה והפריחה ובעלי החיים. 

כשחזרנו למלון מיד ירדנו שוב לים ולבריכות. אגב בריכת השחייה היפה נותרה כמעט ללא שימוש, כי משום מה היא לא היתה מחוממת בכלל. 

ביום האחרון לאחר הליכה, ארוחת בוקר ומקלחת ועזיבה רשמית של המלון, נסענו למצדה. 


שמחנו לראות ציפור דרור, שכאן באזור השרון כבר שנים לא יוצא לי לראות. המיינות והדררות הבריחו אותן מהאזור.

בדרך למטה ברכבל שמענו שיחה בין שני שביליסטים צעירים שהלכו בשלושת השבועות האחרונים מאילת לאורך שביל ישראל לבין שני זוגות מטיילים מבוגרים שטיילו כמונו במצדה. הצעירים סיפרו שכואבות להם הרגליים והם לוקחים הפסקה של יומיים/שלושה בבית וחוזרים לטייל בששי אחרי חג העצמאות. הם קיוו לתפוס אוטובוס לאזור המרכז, והמטיילים אמרו שהם מצטערים שהם לא נוסעים לכיוון. אז הצענו להם אנחנו טרמפ, והם שמחו מאד.

הם מייד אמרו שהם מחוסנים ואף הציעו לנסוע עם מסיכות ברכב (אמרנו שאין צורך), וכך הקפצנו אותם לאחד המחלפים של כביש 6, לבקשתם, וקיצרנו להם מאד את הדרך הביתה. 

היתה חופשה נהדרת. 

ים המלח תמיד משרה עלי רוגע. ישנתי בלילה בין שמונה לתשע שעות, משהו שבחיים לא קורה בשיגרה. המלון היה בסדר, לא יודעת אם הייתי חוזרת לשם אבל בסך הכל היה לנו נעים ונוח. 

חזרנו עייפים אך מרוצים, וכמו שכבר סיפרתי, למחרת בבוקר כבר אירע התקף הלב והצינתור של אבא שלי, אבל לשמחתי נראה שהוא באמת עבר את זה הכי טוב שאפשר.

הוא מתאושש יפה, רק עורק אחד היה סתום, ופתחו לו אותו והכניסו סטנט, ואמרו לו שאם כבר עורק סתום - אז זה קרה בעורק הכי פחות נורא/מזיק (עורק ה-RCA). הם אמרו ששאר העורקים היו תקינים, ובסך הכל התפעלו ממצבו הגופני והבריאותי. מעולם לא היה לו אירוע לב בעבר, מעולם לא עבר ניתוח, אין לו סוכר, אין לו כולסטרול, אין לו עודף משקל, הוא בכושר מצוין. באמת שהגורם היחיד שמסתמן כרגע לאירוע הזה הוא פשוט הגיל. ה"בחור" כבר עומד לחגוג יום הולדת 87, ויש בלאי טבעי כנראה של הגוף. 

היום הוא הועבר כבר ל"חדר מבריאים", ואם הכל ממשיך ככה הוא ישתחרר מחר, ואחר כך כמובן יהיה תהליך של מעקב ושיקום אבל מאמינה ומקווה שהוא יהיה בסדר. 

* הערת בלוגיה שלא קשורה - קיבלתי הודעה מגוגל שבקרוב ה-feedburner ששולח הודעות במייל למנויים כאשר מתפרסם פוסט חדש יפסיק לעשות זאת. עדיין אין לי מושג אם אמצא שירות חלופי שישלח מיילים למנויים על פוסטים חדשים, אז בינתיים אני ממליצה למי שמשתמש בשירות הזה של גוגל, דבר ראשון להיכנס ל-feedburner שלו ולהוריד את רשימת המנויים שלו לקובץ שמור. למי שמנוי על בלוגים במייל, ממליצה להוסיף את כתובות הבלוגים האלה לרשימת הקריאה שלו. כמובן מי שקורא בלוגים באמצעות אתר קהילת הפרפרים לא יושפע מהשינוי הזה ויוכל להמשיך לקרוא את כל הבלוגים באמצעות האתר. העניין הוא שלא כל הבלוגים מפרסמים ב"פרפרים", וזו אולי ההזדמנות בכל זאת לעשות זאת, על שליחת בקשה לכתובת מייל m.parparym@gmail.com

יום שישי, 2 באפריל 2021

עדכוני חול המועד

 חול המועד פסח עובר כמעט ללא אירועים. אנחנו בעיקר בבית.

בגיזרת הגינות ההידרופונית של T, הנה כמה תמונות מעודכנות מגינת הגג




אנחנו כבר נהנים על בסיס יום יומי מהחסות השונות, וגם מהמנגולד, הבצל הירוק, השמיר והסלרי (חלקם מגינת הקיר), ואני מחכה כבר לטעום מהברוקולי ומהכרובית. T היה צריך להסיר עשרות זחלים מהברוקולי, ואחרי שקרא על כך באינטרנט, ריסס את הכל במים עם חומץ, זה אמור למנוע הישנות של המכה הזאת.

T יצא להפלגה פעמיים, בינתיים, עם מועדון השייט (זו הפלגה בת שלוש שעות לאורך החוף) והוא נהנה, אבל גם המרינה מפוצצת באנשים והיה לו פחות נעים. בקיצור - אולי בשבוע הבא אם מזג האוויר יתאים, נעדיף לצאת לטייל קצת כאשר כל עם ישראל יחזור לעבודה וללימודים.

שום דבר לא מושך אותנו לצאת לטייל, מה גם שכל עם ישראל בכבישים אז מראש אנחנו נמנעים. 

מה שכן, הקרירות מדרבנת אותי לצאת יותר להליכות ספורט. כלומר יותר מפעם ביום. חדר הכושר פתוח בחול המועד בשעות שפחות נוחות לי, אז אני בעיקר בהליכות. 

נראה לי שחדר הכושר טוב לימי גשם, וכמובן לימי החום והלחות המגעילים של הקיץ. ובימים רגילים, לאימון אחר הצהריים במקום הליכה שנייה.

נשמותק היה חולה השבוע - כנראה נדבק מחתני שהיה חולה בשבוע שעבר - אז גם הם בעיקר נשארו בבית, עד שבוקר אחד הוא התעורר המתוק הזה ממש מאוחר (בסביבות תשע) והכריז: "החלמתי".

בגיזרת הספרים התקדמתי בקריאה בספר 'שיבה' של יא ג'סי ואז הבנתי שאני פשוט סובלת תוך כדי קריאה. נתחיל מזה שיש בספר כמעט רק רוע. כל כך הרבה רוע אנושי. קשה לי עם זה. וזה לא רק זה. הספר מספר סיפורם של אנשים רבים, דורות רבים, והוא עובר מאחד לשני בלי איזו עלילה או חוט מקשר, שלא לדבר על הסבר כלשהו. משהו לא ברור לי בסגנון הכתיבה. קראתי בינתיים כרבע מהספר, וכרגע אני בהפסקה. 

הנחתי אותו בצד (הנחה וירטואלית, כי אני ממילא קוראת בטלפון, דיגיטלי) ועכשיו התחלתי לקרוא (באנגלית) את "צעדים קטנים של אהבה" מאת קתרין סנטר. במקביל מידי פעם אני ממשיכה  (גם כן באנגלית) את האנתולוגיה הבלתי נגמרת של "אן מאבונלי". 

היינו מוזמנים ל'מהנדס' ו'ביוכימיה' לארוחת ערב השבוע והיה נחמד מאד להיפגש איתם, למרות שהם הזמינו עוד זוג חברים, שפחות באו לנו טוב. 

הסבר קצר: ל'מהנדס' ול'ביוכימיה' יש די הרבה חברים שעם רובם הם מצליחים לשמור על קשר, להיפגש, להתעדכן - באמת שהם זוג מאד חברותי. את רוב החברים שלהם אנחנו מכירים (בכל זאת אנחנו חברים כבר 35 שנים, מאז שהבנות שלנו היו בפעוטון ביחד), ואיכשהו יצא שאת חלקם אנחנו ממש לא סובלים, ואת חלקם אנחנו סובלים בשקט. עם האחרונים בסדר לנו להיפגש מידי פעם, אבל האמת היא שאנחנו חיים מצוין גם אם לא פוגשים אותם בכלל. 

עם החברים שהוזמנו יחד איתנו השבוע היו תקופות שאפילו היינו מזמינים אלינו הביתה ומבקרים אצלם. היו תקופות שהיינו עושים איתם פיקניקים וטיולים, כשלכולנו עוד היו ילדים קטנים. כיום אנחנו יותר בררנים ולא נפגשים עם מי שלא באמת כיף לנו להיפגש. אז זוג החברים הזה היה מבחינתנו מיותר. לא נורא. עוד ערב עבר.

אמא סיימה את האנטיביוטיקה אבל עדיין חלשה. זה לא מונע בעדה להמשיך עם שיגרת ההתעמלות שלה.

בערב חג משפחתה של בתי מוזמנת למשפחתו של חתני, אז קבענו שהם יבואו אלינו במוצאי החג במקום. הילדים הגדולים עדיין בחופשה מבית הספר ביום ראשון, אז סביר להניח שהם ישנו אצלנו. T רצה לקחת אותם לשייט אבל לא נראה לי שזה יסתדר בסוף. 

אני רוצה לרדת לים המלח. הפעם האחרונה שעשיתי זאת היה עם 'החתולה' וזה היה כבר לפני שנתיים או שלוש אפילו, לא ממש זוכרת. הפעם T הסכים לבוא איתי, ואני מקווה שזה יקרה בקרוב. אבדוק מתי מתאים. אני חושבת שכבר סיפרתי כאן (ובטח אספר שוב ושוב) כמה אני אוהבת להיות בים המלח. הים, האוויר, הנוף הזה שלא כל אחד מתחבר אליו. אני מרגישה שם שאני בבית. אני מרגישה רוגע וכבדות מתוקה בגוף. בקיצור - מקווה שזה יקרה בקרוב. 

כלתי קיבלה את מכתב הדחייה של הויזה שלה והתברר שהוא מכיל שמונה עמודים של סיבות (חלקן לטענתה מופרכות) מדוע היא לא עמדה בקריטריונים. 

בקיצור - זה לא בגלל איחור ביום ההגשה. היא ובני יצרו קשר עם כמה עורכי דין בתקווה שאחד מהם יסכים לקחת על עצמו את התיק שלה (לא כל עו"ד הגירה עובד עם מוזיקאים), ואם לא - הם ימשיכו לעבוד עם עורכת הדין הבלתי נסבלת שלהם. בינתיים בלי קשר הם ממלאים בקשה לויזת ה"dependent" וכאשר יקבלו תור לשגרירות כאן בארץ, יידעו למתי להזמין כרטיסי טיסה. בתכנון זה יהיה בסוף אפריל. אני כבר מתחילה להתרגש בגוף. לראות אותם, להיות איתם, לחבק אותם, לבלות עם 'סביבוני' ולאפשר לו להכיר אותנו, להכיר את בני הדודים שלו.......יאללה שזה יקרה כבר!



יום רביעי, 9 במאי 2018

בים המלח עם 'החתולה'

כבר כמה שנים ש-T מסרב לבוא איתי לים המלח.
זה לא שהוא לא אוהב את ים המלח, הוא דווקא כן.
מה שהוא לא מסוגל לסבול כבר זה את האוכלוסיה שהוא פוגש שם.
לא נעים לומר, אבל לא נעים לו להיות מוקף בקשישים על הליכונים....שכך הוא זוכר את ים המלח מכל הפעמים האחרונות שהצלחתי לגרור אותו לשם.

T יודע שאני אוהבת את ים המלח.
שאני מרגישה שהגעתי הביתה כבר כשמתחילים את הירידה מערד.
שבאוויר ספוג הברום והאשלג אני נרגעת, מאושרת, נינוחה.
שהציפה במי הים (ואפילו בספא של המלון) עושה לי משהו טוב.

והוא השתדל כל השנים, באמת השתדל לשמח אותי ולבוא איתי.
אבל כבר כמה שנים שאני פשוט לא מצליחה לשכנע אותו לבוא איתי.
והשנה קבעתי עם 'החתולה' - ואחרי שזה נדחה כמה פעמים בגללה ואז בגללי - בסוף הזמנו חדר במלון "דניאל" ביום הולדתה שחל השבוע, ועשינו זאת.

כשיצאתי מהבית היכו את הרכב שלי גושי ברד בגודל של כדורי טניס לפחות.
בדרך ירד גשם חלק מהזמן, וגם כשהגענו סוף סוף לעין בוקק ליווה אותנו גשם שוטף מהאוטו ועד לקבלה.

אז מה?
מיד כשהגענו ירדנו לספא - וטבלנו שעות בבריכת מי המלח שבמלון.
השמים היו אפורים וכך גם הים עצמו.
רבצנו לנו בבריכה החיצונית במים המלוחים, החמימים, כאשר על ראשנו דופקות טיפות הגשם.
לא היה קר.
היה נעים.

אחר הצהריים פסק הגשם והשמים התבהרו

אחרי ארוחת הערב (שהיתה סבירה אבל לא משהו לכתוב עליו הביתה) יצאנו להליכה לאורך הטיילת הנהדרת שנבנתה שם.
בכלל - עבודות הפיתוח שמתבצעות שם בחמש השנים האחרונות מעוררות התפעלות.

כל החופים פותחו וסודרו והפכו לציבוריים, כבר אין עוד חופים פרטיים של המלונות.
יש גם מלתחות, מקלחות ולוקרים לשימוש הציבור, ויש אזורים מוצללים.

עדיין זה לא אזור שוקק חיים - הלכנו כמעט שעה וסבבנו את כל החופים והמלונות - וזה הרגיש כמו ביום כיפור ביישוב שלי.
ברור לי שכל עוד לא יהיו שם מקומות בילוי אמיתיים, כמו באילת, לא יגיעו הצעירים ולא יפריחו שם את השממה האנושית.
אבל זה כבר מקום שאפשר לנסוע אליו בבוקר, לבלות בים, ולחזור הביתה - גם בלי לשהות במלונות עם הקשישים וחולי הפסוריאזיס.

בבוקר לפני ארוחת הבוקר (המושקעת מאד) ירדנו לחדר כושר, שהיה כמובן עם מכשירים מיושנים ובלי מיזוג - ועם מאוורר שמורגש רק על חלק מהכשירים - אבל עשינו אימון בכל זאת, הזענו המון - גם טוב.

הבונוס היה כמובן הבילוי עם 'החתולה'.
כשעבדנו יחד התראינו כל יום. בגיבושים של מקום העבודה תמיד היינו בחדר יחד.  נסענו יחד לקורסים בחו"ל, שידרנו על אותו הגל, הסתדרנו, אהבנו זו את זו, הערכנו מקצועית זו את זו, היינו חברות ממש.
ונשארנו חברות ממש, אבל מאז שעזבתי את מקום העבודה בקושי יוצא לנו להתראות. וזה חסר לשתינו.
כל כך טבעי לנו להיות ביחד, כל כך נינוח.


וכמה שאנחנו בקשר ומתעדכנות, עדיין היה לנו כל כך הרבה מה להשלים ביומיים האלה - וזה היה תענוג צרוף.
ויש סיכוי שנהפוך את זה למסורת..........