יום חמישי, 28 ביוני 2018

עדכונים שוטפים

כמו שעדכנתי בתגובות של הפוסט הקודם, גם אחרי שסיפקתי לאבא שלי את כל התשובות לגבי תהליך הקליטה בארץ וההפעלה של ביטוח הבריאות הממלכתי, זה לא סיפק אותו.
זה לא סיפק אותו כי לא הצלחתי כמובן לתת לו מועד מדויק שבו ייכנס הביטוח הרפואי בארץ לתוקף.
וכיון שבביטוח האמריקאי הודיעו לו שהוא חייב להודיע להם על הפסקת הביטוח 60 יום לפני מועד ההפסקה, הידיעה שהוא עלול לשלם חודשיים של ביטוח רפואי במקביל מוציאה אותו מדעתו.

לכן הוא התקשר גם לחבר שלו, שבנו סוכן ביטוח, וביקש ממנו לברר כמה עולה בארץ ביטוח רפואי פרטי, לתקופה שמהגעתם ארצה ועד שייכנס הביטוח הממלכתי לתוקף. אגב, אין מניעה שהוא ימשיך לשלם ביטוח פרטי בנוסף לקופת החולים, אם זה יתברר ככדאי. החבר טוען שזה מאד השתלם לו.
לנו כמובן היה ניסיון רע מאד עם ביטוח רפואי פרטי, אבל זה היה מול חברת "כלל" ואני יודעת שיש חברות אחרות שמתנהלות קצת אחרת.

עד כאן הכל בסדר, אלא שלחבר הזה של אבא שלי יש נטייה להתקשר אלי בכל פעם שאבא שלי פונה אליו עם משהו.
לא היה לי כל כך ברור למה זה, עד שהבנתי שהוא חושב שאבא שלי מנסה להפעיל אותו, והוא כמובן לא מוכן לעבוד בשביל אבא שלי, אז הוא מנסה להעביר את הכדור אלי בכל פעם, רק כדי לגלות שאני ממילא מופעלת במקביל אליו.

בשיחה הנוכחית הוא אפילו אמר, "אולי תגידי לאבא שלך שרק בן אדם אחד יטפל בדברים האלה?" ואני גיחכתי בשקט. כי אין עם מי לדבר.
כמו שאבא שלי פנה לאחי בנושא השחיקה של הפקדון בדיור המוגן, כשהתשובות שלנו לא מצאו חן בעיניו, כך הוא פונה מדי פעם לחבר הזה.

סיפרתי בסבלנות רבה לחבר את כל ממצאיי, והוא אישר שאכן זה הכל נכון, אבל הציע את שירותיו של בנו ואני כמובן אמרתי שבוודאי, אין שום בעייה. אלא שהחבר כמובן רוצה שאני אתנהל מול הבן שלו. או אחי (אין לו מושג שאחי לא פעיל בעניינים בכלל).
ואני שואלת את עצמי, בעידן התקשורתי האלקטרוני של היום, למה שאבא שלי לא יתקשר עם הבן הזה ישירות במייל? למה זה חייב להיות איתי או עם אחי? נו, מילא.

וכמובן שנכנסתי גם בעצמי לכמה אתרים ברשת לחפש באילו תנאים הם יוכלו לקבל ביטוח רפואי פרטי בארץ. לא היה מידע עבור בני 75 ומעלה, כך שהשארתי את הטלפון שלי בכמה אתרים ואני ממתינה שיחזרו אלי...........

בינתיים המונדיאל ממשיך לו ואני מחסלת ספרים בזה אחר זה, בזמן ש-T נהנה מאד מהמשחקים המרתקים והתוצאות הבלתי צפויות.
עכשיו סיימתי (תוך שלושה ימים) ספר בשם "החיים שנועדו לי" מאת סופרת שאינני מכירה בשם קריסטין הרמל. קצת מפריע לי לקרוא בעברית ספר שנכתב במקור באנגלית, אבל חייבת לציין שהתרגום היה די טוב. היה רק קטע אחד שחזר על עצמו והטריד אותי, שאני רוצה בהזדמנות לבדוק איך הוא כתוב במקור - בכל פעם שהגיבורה מסיימת שיחה או מסיימת התכתבות של טקסטים בטלפון הנייד שלה היא "מכבה את המכשיר", מה שלא נשמע הגיוני כי היא ממשיכה אחר כך לקבל שיחות והודעות. סתם סקרנות.

זה ספר "חופשה" קלאסי, לא איזו ספרות יפה, ועדיין בלעתי אותו בשלוק אחד, כמו שאומרים, היה מעניין וכתוב יפה ולמרות שבשלב די מוקדם כבר הבנתי לאן זה הולך, בכל זאת היא הצליחה להפתיע אותי קצת בסוף - ואני הרי נודניקית ידועה בעניין של סופים של ספרים. אז ממליצה בכיף.

היום "יום נכדים" והשיעור האחרון של חוג הכדורגל של חכמוד. בתי לא ידעה לומר לי אם הוא ירצה להשתתף בשיעור האחרון או לא, אז ליתר ביטחון אגיע לאסוף אותו (כבר עם נשמותק) לפני תחילת החוג, ואם הוא ירצה אז נישאר, ואם לא אז נלך הביתה.

מסרנו את המזרונים שעליהם הם ישנים אצלנו לריפוד מחדש, והם עדיין לא חזרו, מה שאומר שאו שהם לא יוכלו לישון אצלנו מחר בלילה אחרי ארוחת ששי, או שהם יתפשרו ויישנו בחדר האורחים. או שבאורח פלא המזרונים יהיו מוכנים היום או מחר..........אבל לא נראה לי שיש סיכוי שזה יקרה.

חם ואנחנו עם מזגן רוב שעות היום, אבל בינתיים בערב מצליחים לשבת עם כל החלונות פתוחים ואוויר לא רע......מעריכה שגם זה עומד להיגמר.............

יום רביעי, 27 ביוני 2018

לא עובדת בשביל אף אחד.....??

הבוקר קיבלנו (T ואני) מייל מאבא שלי.
אמא שלי לא מכותבת, וגם לא אחי או גיסתי.
במייל רשימת דרישות (סליחה, בקשות):
להתקשר למשרד הפנים, הקליטה, ביטוח לאומי, קופת חולים מכבי......
וכל זה לשם מה?
כדי לדעת תוך כמה זמן יהיה להם ביטוח רפואי (ביטוח לאומי, קופת חולים) כדי שיוכלו להפסיק לשלם לביטוח הרפואי שלהם בארה"ב.

אני לא יודעת כמה הם משלמים כל חודש לביטוח הרפואי שלהם, אבל.....מה כל כך בוער?

מה יקרה אם תשלמו עוד כמה חודשים ליתר ביטחון, עד שתראו שאכן אתם מכוסים כאן בארץ?
אתה אומר שהביטוח הרפואי האמריקאי מכסה רק "מקרי חירום" מחוץ לארה"ב.
אוקיי. אז?
אתם לא ילדים, אנשים בגילכם עלולים להזדקק לרפואה מעכשיו לעכשיו, "מקרי חירום" זה בהחלט משהו שעלול לקרות.

אבא שלי אפילו לא בדק את האפשרות לעשות ביטוח נסיעות. לפחות.
נכון, זה יהיה יקר. כי הם בני שמונים פלוס.
אז מה? לא שווה? אם לא תהיו מכוסים וחלילה יקרה משהו, זה יעלה הרבה הרבה יותר. לא?

אני מודה ומתוודה - האינסטינקט הראשוני שלי היה לא לענות בכלל. להתעלם מהבקשה.
שיחות מחו"ל לא כל כך יקרות, וזמן פנוי יש לאבא שלי בשפע. יואיל בטובו להתקשר בעצמו לכל המשרדים האלה.
מה יש?

אבל אז T אמר שהוא יטפל בזה.
ול-T יש מספיק עבודה, עבודה אמיתית - עם לקוחות אמיתיים, שמשלמים.
אז נכנעתי ובצעתי את כל הטלפונים בעצמי.

ומדהים כמה מהתשובות שקיבלתי היו עמומות. במשרד הפנים לא ידעו לומר לי אם הורי יקבלו תעודת זהות באופן מיידי או שיצטרכו לחכות שבוע. או שבועיים.
בביטוח לאומי לא ידעו לומר לי אם מילוי טופס מקוון על בקשת לתושבות חוזרת יחסוך מהורי את הצורך להגיע פיסית למשרדי ביטוח לאומי לאחר הגעתם ארצה או לא. או יחסוך את הצורך במילוי עוד טפסים ושליחת עוד חומר. הם ידעו לומר לי שמרגע הגעת החומר לביטוח לאומי התהליך אורך "כשבועיים" והיה ברור שזה לא בדיוק שבועיים.

במשרד הקליטה בכל מקרה מחייבים להגיע פיסית לפגישה, אבל לא ניתן היה לקבוע פגישה כי מספרי הזהות של הורי עדיין לא "חוקיים". מניחה שרק עם קבלת תעודות הזהות (שנלקחו מהם אחרי שהייה של X שנים בחו"ל) "יופשרו" מספרי הזהות ויהיו נגישים למשרדים השונים, לקופות החולים......

יש סדר ביצוע לדברים ואת רובם ניתן לעשות רק לאחר הגעתם ארצה בפועל.
אין קיצורי דרך.

קבעתי להם תור במשרד הפנים יום אחרי הגעתם ארצה.
זה כל מה שהצלחתי בינתיים לעשות.

והפקידה הנחמדה בקופת חולים מכבי רשמה לעצמה להתקשר אלי בתחילת ספטמבר לראות איפה הדברים עומדים.

ואת כל הדיווח הזה כתבתי לאבא שלי, אבל כן כיתבתי את אמא שלי, שתהיה בעניינים. אני די בטוחה שאבא שלי לא רצה שהיא תדע שהוא "מטרטר" אותנו עוד מעבר למה שאנחנו ממילא עושים עבורם.

ועל הדרך כיתבתי גם את אחי וגיסתי.
שיידעו שבזמן שהם עסוקים בענייניהם, אנחנו כאן נותנים עבודה.
נשמע קצת פולני, לא?

יום שני, 25 ביוני 2018

ג'יין שהיא בעצם דורון ועניינים שוטפים

בששי היינו בהופעה של הלהקה "ג'יין בורדו" שאנחנו מאד אוהבים, באמפי שוני - בו לא היינו מעולם עד לערב זה.
'שותפנו' ו'שריתה' קנו את הכרטיסים, מתנה לימי ההולדת שלי (ינואר) ושל T....באיחור מה אבל שווה לגמרי!

הרבה אנשים קוראים לסולנית ג'יין בטעות, בגלל שם הלהקה, שבכלל מורכב משמות מהסוסים שלה.

אהבתי את השירים, אהבתי את הביצועים, אהבתי שפתאום בלי הכנה מוקדמת הכריזה דורון טלמון (הסולנית ומי שכותבת את רוב השירים של הלהקה) שהיא ומתי גלעד (נגן הקונטרבס) מתחתנים.
אהבתי שחלק מהשירים הם מקוריים וחלק הם מחווה לאמנים אחרים, כמו הביטלס או הדודאים ("ערב של שושנים" שבוצע ללא ישראל גוריון הפעם) או להקת "אמריקה" - ואהבתי שאת השיר של "אמריקה" נתנו למתופף לשיר כסולו "כי הוא הכי אוהב אותו".

יש איזו תמימות בחבר'ה האלה, למרות שהם בשטח כבר שש שנים וכבר הוציאו שני אלבומים, שמאד התחברתי אליה.
הם ארחו לכמה שירים את אלון עדר שפחות הכרתי, ואז גם את רונה קינן - שיש לה קול מאד מיוחד (ועכשיו גיליתי שהיא גם נראית מצוין, לפחות לטעמי....) ושירים עם אמירה אבל משום מה אני פחות נהנית לשמוע אותה בדרך כלל. בששי על הבמה עם הלהקה היא דווקא השתלבה נהדר.

אפילו עם הישיבה על כסאות פלסטיק צרים שמשום מה חוברו ביניהם עם אזיקונים (מה שיצר צפיפות בלתי נסבלת), אבל שהעדפתי אותם על פני מושבי האבן (הגב, הגב....) היתה סבבה. רק לא הבנתי למה הסאונד לא היה כל כך טוב, ומבחינתי קלקל קצת את החוויה.

חוץ מזה אנחנו ממשיכים עם סידורים עבור יחידת הדיור המוגן של הורי, קנינו להם מאווררי תקרה (עם תאורה) לסלון ולחדר השינה, וגם כמה מנורות (אחרי שקיבלנו מהם אישור שהטעם שלנו מספיק טוב עבורם והם סומכים עלינו שנבחר עבורם).....לאזור המטבח, סלון, פינת אוכל ואפילו גינה.

הזמנו להם את המקלחון לחדר האמבטיה שלהם....
וזהו, נראה לי. את השאר הם כבר ישלימו לבד.

הם מגיעים עוד פחות מחודשיים, וזה כבר באמת מרגש.

בזמן ש-T רואה כמה שיותר כדורגל אני כבר באמצע ספר נוסף, מתורגם מאיטלקית, בשם "לחפים מפשע אין אליבי" מאת ג'ורג´ו פאלטי.
ספר מצוין לקריאה כאשר יש כדורגל ברקע.

'מחברת' בחופשה בלונדון עם אחת מבנותיה ואני ממש שמחה בשבילה. מקווה שהן ממש נהנות, גם מלונדון וגם זו מזו.
בקרוב גם אנחנו נהיה שם........עם בני וכלתי. אבל תחילה נהיה איתם 3 ימים בפאריס.

תכננתי להיפגש עם עוד חברה (שלא מופיעה בפוסט הכינויים שלי, כי מזמן היא לא הופיעה כאן בבלוג, אם בכלל....לא זוכרת) - שלפני שנים הייתי הולכת אליה למסאז' ורפלקסולוגיה ואז התידדנו. מזמן היא כבר לא עוסקת בזה אבל נשארנו חברות, ופשוט לא יוצא לנו להיפגש. אפילו לדבר לא יוצא.

היה לה יום הולדת בשבוע שעבר ואיחלתי לה מזל טוב, ועל הדרך קבענו סוף סוף להיפגש. קבענו יום ומקום ואז....אחותה (שהיתה מבוגרת ממנה בכעשרים שנה) נפטרה, וכמובן הכל בוטל.

גם אמה של חברתי 'שני' נפטרה, והיא הודיעה לי ול'קלי' על כך אחרי שהשבעה כבר עברה.
באמת כל השבוע שעבר חשבתי על 'שני' והתמלאתי עצבות, והבנתי שמותה של אמה (שכבר חולה הרבה זמן ומצבה הלך והתדרדר בחודשים האחרונים) קרוב מאד......ממש חיכיתי שששני תודיע....אבל חשבתי שנלך ללוויה.....ואילו שני החליטה לחסוך זאת מאיתנו.......והודיעה אחרי שהכל נגמר. אז קבענו שכאשר היא תתאושש מעט אז ניפגש.

קלי מחתנת את בנה בקרוב, ואני מניחה שההתרגשות והלחץ שם ממילא בשיאם, ולא היינו נפגשות שלושתנו בכל מקרה עד אחרי החתונה...
אולי זה יצא רק אחרי שאחזור מפאריס ולונדון......

עד כאן עדכונים שוטפים.........שבוע טוב

יום שבת, 23 ביוני 2018

ועוד קצת על חמלה

בהמשך לנושא החמלה שאני בוחנת בתקופה האחרונה - אתמול ביליתי את אחר הצהריים עם נשמותק.
T וחתני היו עם חכמוד במשחק כדורגל הורים/ילדים, ונשמותק ואני בילינו לנו בנעימים בבית - עם משחק קלפים, קרבות ביי בלייד, וכמובן טלוויזיה.

באיזשהו שלב נשמותק התיישב בשירותים, ופתאום נזכר לבקש שאספר לו את הסיפור שהמצאתי לפני כמה שנים על סנאי קטן בשם קובי, שחי באושר על עץ אגוז נהדר ויום אחד מגלה קן של ציפור ובו כמה ביצים.

המצאתי את הסיפור הזה עוד כשחכמוד היה קטנצ'יק, כשהוא ביקש ממני לשבת איתו בשירותים, וזה הפך ל"סיפור הקקי" הקבוע של הנכדים שלי, שרק אני יודעת לספר.
הסיפור גם הפך קצת אינטראקטיבי במהלך השנים, כאשר הנכדים שלי לפעמים משנים פרטים כמו מספר הביצים שבקן, סוג הסיפור וכן הלאה, ויש בו קטעים שהם מתעקשים לספר בעצמם.

T כל הזמן מנסה לשכנע אותי לפרסם אותו, אגב, אבל דווקא בגלל שבכל פעם משתנים כמה פרטים, וגם כי בכל מקרה אצטרך מישהו שייאייר לי אותו, מעולם לא פעלתי בכיוון.

בכל מקרה, בסיפור באיזה שהוא שלב מציל קובי הסנאי הקטן את הביצים מנחש שזומם לטרוף אותן בזמן שאמא ציפור נעדרת מהעץ, והוא עושה זאת על ידי כך שהוא מנפח את כל גופו, את זנבו, חושף את שיניו ואת טפריו ומבהיל את הנחש - שכמובן לא מצפה למלחמה שערה מסנאי קטן וחמוד, נבהל מאד ונופל מהעץ ובורח.

החלק הזה בסיפור משמח את נכדיי תמיד, גם מעצם ההצלה של הגוזלים הקטנים בתוך הביצים, אבל בעיקר כי המעשה ההרואי הזה גורם סוף סוף לאמא ציפור להבין שקובי הסנאי הוא חבר אמיתי ולא מהווה סכנה לגוזליה (בתחילת הסיפור היא מגרשת את קובי מהעץ האהוב שהוא בעצם ביתו, מרוב שהיא חוששת שהוא יפגע בביצים).

הפעם ראיתי שנשמותק התעצב פתאום בחלק הזה של הסיפור, פניו נפלו והוא לחש "מסכן הנחש".....
וכך ראיתי במו עיני איך נראית חמלה טבעית ואמיתית.
נשמותק ידע, שהסנאי היה חייב להבהיל את הנחש ולגרש אותו על מנת להציל את הגוזלים התמימים אשר בתוך הביצים, אבל הוא עדיין הבין גם את הבהלה של הנחש, ואת האכזבה הגדולה שלו מכך שפספס את הארוחה הטעימה שחמד לו....

יום שישי, 22 ביוני 2018

פקקים ונהנים

כבר מזמן הפסקתי לנסות להבין את הלוגיקה שמאחורי הפקקים המתישים בכבישינו.
בעיקר, כמובן, באותם כבישים שבהם יוצא לי לנסוע תדיר.
מהיישוב שלי לכיוון תל אביב או רעננה או הרצליה ובחזרה, לכיוון נתניה ובחזרה...

כבישים חדשים נבנים ולא מדביקים את קצב גידול הרכבים.
מחלפים חדשים נבנים (חלקם כל כך גרועים שקשה לי להבין מי הם האדריכלים שתכננו ומי ההזויים שאישרו), ובפועל בשטח מה שקורה זה שהפקקים לא באמת נעלמים, הם פשוט זזים ממקום למקום.

ברור לי שזה רק ילך ויורע עם השנים, כי המדינה הזאת לא באמת שמה את נושא התחבורה הציבורית על ראש סדר העדיפויות שלה......אבל אני לא כאן היום כדי לקטר על התחבורה הציבורית. את זה אולי אשאיר ליום אחר.
אני כאן בענייני תעלומת היווצרותו והיעלמותו של פקק מסוים אחד.

לפני כמה שנים צץ לו פתאום פקק על כביש 4 צפון בין רעננה צפון לבני ציון, לפעמים אפילו עד למחלף בני דרור....שהדרך היחידה שיכולתי להסביר את היווצרותו היתה ששלושה מסלולים (ברעננה צפון) הפכו לשני מסלולים (באזור מושב בצרה).
עדיין - זה היה מוזר.

אבל מה שמוזר עוד יותר, הוא שלאחרונה הפקק הזה נעלם. התפוגג לו מעצמו, בלי שהוסיפו מחלף או מסלולים.
כלומר - על פי חוק-שימור-הפקקים כמובן הוא לא נעלם, הוא כנראה פשוט זז בחזרה דרומה, לצומת רעננה מרכז.
והשבוע גיליתי למה.

בשנים האחרונות תוכנת ה-WAZE החלה להנחות נהגים, שנסעו צפונה על כביש 4 באזור רעננה צפון לבצע עיקוף דרך כפר סבא הירוקה, לעבור דרך השכונה הצפונית ולצאת דרך מפעל קניאל בחזרה לכביש 4 קצת דרומית למושב בצרה.

וכנראה (השערה שלי) שהעיקוף הזה העמיס על קטע הכביש ליד מושב בצרה, כי הגיעו אליו גם מכביש 4 וגם מתוך כפר סבא הירוקה - כמעט מספר מכוניות כפול, או לפחות פי אחד וחצי, ממה שהגיע קודם לכן.

אלא מה, תושבי כפר סבא הירוקה כנראה הזדעקו והתלוננו על תנועת כלי הרכב המאסיבית שעברה פתאום בשכונה "הירוקה" שלהם, הפעילו את ראש העיר ואת מי שצריך....וסגרו את המעבר ממפעל קניאל לכביש 4 בשעות אחר הצהריים (בין ארבע לעשר בערב).

וכבמטה קסם - הפקק ליד בצרה נעלם.

סתם קוריוז.........

יום שישי, 15 ביוני 2018

מן המבוך לאוויר הפתוח

הטקס הקצר כבר מאחורינו.
יצאנו לידי חובה.
כעת אנחנו כבר ברכב, מנסים לצאת משם בין כל המשעולים ודרכי הגישה, וכל דרך שחשבנו שהיא היא המובילה ליציאה - חסומה.
בין אם על ידי אזור בנייה חדש נוסף שמגודר, בין אם על ידי סלעים גדולים שהונחו בכוונה כדי לא לאפשר מעבר של כלי רכב.
אין לי מושג איך הגענו לאזור של הבניינים החדשים, הקבורה בקומות.
אולי כאן נמצא שביל שמוביל לסימטא שמובילה לרחוב שמוביל לכביש המעגלי שבמוביל בסופו של דבר ליציאה.
אך לא. מבוי סתום. ועוד מבוי סתום.
ושילוט אין.

כאילו מי שבנה ותכנן את בית העלמין ירקון (וכעת גם מרחיב ומוסיף עוד ועוד בנייני קבורה וחלקות חדשות) עושה הכל כדי להכביד על קהל המבקרים, במקום להקל עליו.
כאילו לא די בכך שכאן באים כדי לקבור את מתינו, להספיד ולזכור אותם שנה אחר שנה.
גם כשהגענו וניסינו להיכנס לאזור "שלנו" ולגוש המוכר - חמותי כבר 19 שנה, חמי בדיוק 10 שנים - הכניסה היתה חסומה (בניין קבורה נוסף חדש? כנראה) ונאלצנו לפתל את דרכנו דרך אזור אחר עד שהגענו לאזור הנכון.
אבל עד שיצאנו משם.........הרגשנו כמו עכברים במבוך.

עלייה לקבר לא מדברת אלינו. אבל לחמי ולחמותי ז"ל זה היה חשוב. הם קיימו אזכרות כהלכתן, בחייהם, וגם עשו סבב בתי קברות פעם בשנה - בערב יום כיפור, נדמה לי. או ערב ראש השנה. פעם או פעמיים התלווינו אליהם.
אז לזכרם ולכבודם אנחנו מקיימים את הטקס.
ושם גם נפגשים עם גיסי ואשתו, שכל הקשר איתם בשנים האחרונות הוא אזכרות, שמחות משפחתיות (חתונות, בר מצוות...) ואירועים כלל משפחתיים.
פה ושם טלפון לאחל מזל טוב ליום הולדת, או חג שמח.
כך T בחר - מאז המשבר הגדול מול אחיו - ואני מכבדת את רצונו, ממילא קיימתי ודאגתי לטפח את הקשר הזה כל השנים בעיקר בשבילו, בשביל הוריו, וגם בשביל הילדים. הקשר עם גיסה זו הכביד עלי, שאב ממני אנרגיות שלא יאומנו, ואת הגיס הזה אני חייבת להודות קלטתי מהרגע הראשון, עת הייתי עוד ילדה בת 16 ופגשתי אותו לראשונה. הרבה מאד אוויר ורוח וצלצולים וחשיבות עצמית. והורים שחשבו שהשמש זורחת לו מה....
לצערי צדקתי. וחמי בעיקר שילם את מחיר העיוורון. ולבו נשבר.

בדרך כשיצאנו סוף סוף מהמבוך הבעתי צער על כך שהאזכרות שלנו מסתכמות בתפילה קצרה, הדלקת נר זיכרון, שיחת חולין קצרצרה שם בבית העלמין ויאללה ביי.
"לי זה לא חסר" עונה לי T ואני מסבירה את עצמי.
לא איתם. הלוואי שהיה לך אח אחר, איתו היינו יושבים - אולי בבית קפה או בבית שלנו או שלהם - אחרי האזכרה, ומעלים זכרונות, ופותחים אלבומי תמונות, ואולי הילדים היו מצטרפים כשהם מתפנים מעיסוקיהם....
"אה, כן. את צודקת. זה באמת חבל".

עצב מציף אותי. אהבתי את חמי וחמותי, כמו אב ואם. הם היו לי לאב ואם בתקופות בהן היחסים עם הורי היו בעייתיים, בתקופות של נתק. נראה לי שדיברתי איתם בטלפון ונפגשתי איתם אפילו יותר מאשר T, אשר בשנים ההן היה בעיקר בעבודה.
מותה של חמותי הכניסה את T למשבר נפשי גדול, שבעקבותיו הוא שינה לגמרי את סדרי העדיפויות בחייו. היא תמיד היתה המבוגר המיטיב בחייו. הבנתי שגם במותה היא היטיבה עמו.
מותו של חמי הכניס דווקא אותי למשבר. היה אוסף של דברים באותה שנה, אבל היעלמותו מחיינו - והאופן שבו זה קרה, בתאונת דרכים באשמתו - הכתה אותי קשות, די במפתיע. לא חשבתי שכך אגיב. זו היתה שנה קשה. שקעתי בהרהורים....

"אולי נעשה משהו היום? אולי נלך לים?" קפץ לי פתאום רעיון. המחשבה לשבת עם כל העצב הזה בבית.....
אבל אז נזכרתי "המונדיאל מתחיל..." ובטח הוא ירצה לצפות.......
"לא" הוא דווקא הסכים. "אירוע הפתיחה כבר היה אחרי הצהריים, יש משחק לא חשוב בין רוסיה לסעודיה, אפשר לצאת אחרי זה"

נסענו לחוף פולג, ירדנו לקו המים והתחלנו ללכת. וללכת. ועוד ללכת. האוויר היה נעים, לא לח ולא חם - תענוג.
הרגשתי שמשהו משתחרר, מתנקה.
ההליכה עשתה לנו טוב. לשנינו.
חזרנו הביתה עם תיאבון מוגבר, ויָשַׁנוּ כמו מרמיטות בחורף...........

יום רביעי, 13 ביוני 2018

עוד על החמלה.....

בראשון היה השיעור האחרון לשנת הלימודים הזו בתכנית "לחיות חיים נינוחים בשיטת סאטיה".
גם השיעור הזה על על החמלה - אבן המשאלות, כמו שמכנה את זה סוגיאל רינפוצ'ה ב"ספר המתים והחיים הטיבטי".
נטלי הפנתה את תשומת לבנו לכך שהפרק על חמלה בספר מופיע דווקא בחלק המוקדש למוות. ובאמת החמלה מתעוררת אצלנו יותר בקלות, יותר מהר, כשמישהו נוטה למות.
ובעצם, כולנו נוטים למות - מרגע שאנחנו נולדים. אז למה לא ללמוד לפתח חמלה עוד לפני כן?

והיו לי כמה שיחות משמעותיות מאד במהלך התרגילים בשיעור.
אני אוהבת ללמוד באימושיין - מכל כך הרבה סיבות. הראשונה כמובן שנטלי לא מפסיקה לחדש ולהפתיע ולהעמיק את שיטת סאטיה. השנייה היא שבכל פעם שמישהו שואל שאלה או משתף משהו בכיתה, היא עובדת איתו כך שכולנו מרוויחים מזה. והשלישית היא שבעבודה בזוגות או בקבוצות בתרגילים בכיתה מתרגלים הלכה למעשה את החומר הנלמד. תענוג.

כרגיל עוד לא החלטתי אם להירשם להמשך של התכנית הזאת או לחזור ל"כיתת אמן"  - לשם הולכות רוב החברות שלי המאמנות. הכי הייתי רוצה שנטלי תעשה שוב תכנית אימון זוגי, שעשיתי ממש אחרי שסיימתי קורס מאמנים ואני מרגישה שזה עוד לא לגמרי "יושב לי טוב".

אני יודעת שכבר חפרתי הרבה כאן על חמלה, אבל רוצה לתעד לעצמי דברים חשובים שעלו שוב בשיעור הזה:

 - שבאינטראקציה עם אנשים רצוי שנזכור מראש שאנחנו עומדים להיבהל. אנחנו נבהלים כל הזמן. דברים קורים ואנשים מדברים ואנחנו דבר ראשון נבהלים. ואם אנחנו זוכרים את זה, ומוכנים לטפל בגוף לפני שאנחנו מגיבים למה שהבהיל אותנו, כל האינטראקציה תיראה אחרת.

- שחשוב להבין שההשלכות של האחר לא קשורות אלי. נכון שזה כאילו מופנה כלפי, אבל בעצם זה שלו. וככל שאפתח אליו יותר חמלה, מעשיו ודבריו יאבדו ממשמעותם כלפיי, מהשפעתם ומערכם. זה לא שאני אדישה, זה שאני מבינה שזה שלו, ולכן זה גם לא מאיים עלי וגם אני מסוגלת לתמוך בו אם הוא נסער. כי זה לא עלי. זה שלו.

- להבין שהבהלה שהזכרתי קודם גורמת לי להמנע משיחה. ושכמעט כל דבר אפשר לפתור בעזרת שיחה אמיתית. וחשוב לזכור גם שבשיחה 97% זה טון הדיבור. הטונציה. לא מה שאנחנו אומרים. זה איך שאנחנו אומרים. וגם שפת הגוף. במיוחד כלפי ילדים - אבל גם כלפי כל אחד. הטון קובע את אופי השיחה. בחמלה יש רוך, יש קירבה, יש אמפתיה.

- וכמובן משפט המפתח: יחסים לפני תוצאות. ויחסים זה בעצם תגובות. ומה שחשוב זה שנכיר את התגובות של עצמנו. ונכיר את התגובות של האחר. ואם תמיד נזכור שהיחסים והשיחות חשובים יותר מהכל, אז יגיעו גם התוצאות.
והשאיפה (שהיא לא פשוטה ליישום כמובן אבל זה משהו לשאוף אליו ולעבוד עליו) - היא להגיב על כל דבר באופן נינוח. לחיות מתוך נינוחות.....

ומשהו חשוב - אנשים לפעמים טועים וחושבים שחמלה כרוכה בוויתור. במחיקת הצרכים שלי או הרצון שלי.
וזה ממש לא נכון. אפשר להגיב בחמלה ועדיין לעמוד על שלך. פשוט בלי תוקפנות. תוך שיחה פתוחה וישרה.
ילד שלא רוצה להתקלח - למשל. לחמול אותו אין משמעו לוותר לו על המקלחת. לשאול אותו מה גורם לו לא לרצות להתקלח. לתת תוקף לרגשות שלו, לאפשר לו להבין מה מפריע לו, ומה יאפשר לו להסכים בלי התנגדות ובלי ויכוחים. אולי הוא עייף מדי וכדאי להעביר את שעת המקלחת לשעה מוקדמת יותר, למשל. לדבר בטון אוהב, וכל הזמן הזה להבהיר שאין דבר כזה לא להתקלח. אבל שיש מי שמקשיב לו. יש מי שמסביר לו על הצורך בהיגיינה, באסתטיקה...כל ילד ברמה שהוא מבין, לפי הגיל כמובן. לא לשכנע, לא להיגרר לוויכוח, פשוט לשוחח. ובכל מקרה להיות עקבי. מקלחת זה לא נושא שנתון לוויכוח. סתם דוגמא שעלתה לי.

ולהפסיק לחכות שיקרה משהו - משהו שאם הוא יקרה אז הכל יהיה בסדר. אז נהיה מאושרים.
אם נמצא זוגיות, אם ניכנס להריון, אם נלד, אם נזכה בפיס, אם נקבל את התפקיד הנכסף, אם נעבור דירה, אם נתגרש, אם נהגר, אם נרד במשקל, אם נפרסם את המאמר או את הספר......אז נהיה מאושרים, מוצלחים, מוגשמים.....
ובזמן שאנחנו מחכים - החיים מתפספסים. חל מצב של קפאון. מצב של המתנה.
במקום להבין שהחיים הם הדרך...........והכל קורה כאן ועכשיו. ואפשר גם ליהנות מזה. 

יום שישי, 8 ביוני 2018

עוד עניינים שוטפים

באותו הבוקר של העוזרת וההברזה של חברת הניקיון היתה לנו פגישה עם מנהל האחזקה של הדיור המוגן (להלן: 'האחוזה').

איש האחזקה לא היה ביחידת הדיור של הורי, היכן שקבענו, והגיע רק אחרי שהתקשרנו למשרד והודענו שאנחנו כבר מחכים לו. כשהוא הגיע לא היה לו מפתח ליחידה....אז חיכינו עוד קצת עד שהגיע מישהו עם מפתח מאסטר.


והוא לא התרגש מהאיחור שלו ולא התבייש ולא התנצל....כי כנראה ככה זה ואנחנו אלה שמצפים לדברים לא הגיוניים מאנשים אחרים.

עברנו איתו על כל הבית כאשר T אומר לו מה אנחנו רוצים להוסיף או לשנות, ואני בעיקר מבררת מה הם מתכננים לשפץ, לחדש, לספק - כחלק מהחבילה.

לשמחתי מחליפים להם את משטח העבודה במטבח (לא אגיד "שיש" כי זה לא שיש), את כל האסלות,הברזים, המַקְלֶחיִם (טושים במקלחות), צובעים כמובן את כל הבית ואם יש צורך גם מבחוץ. יש ספסל עץ מחוץ לבית, הוא נראה די מסכן, ביקשתי שיחדשו גם אותו.

במטבח ביקשנו שיחליפו בין המודול של התנור / מיקרו לבין המקרר, והוא אמר שיתאימו את שקעי החשמל בהתאם.
בסך הכל בחרנו מראש יחידה שכבר די מסודרת.

עכשיו יש לנו רשימת קניות - מאווררי תקרה, מזגנים קטנים לממ"ד ולחדר למעלה, מקרר ומכונת כביסה, תנור ומיקרו, ו-T גם הבטיח לאמא שלי פריזר נפרד (כי אין מקום למקרר side-by-side כמו שיש לה היום). אגב מקרר אנחנו מחפשים בלי פריזר.
נצטרך גם שידה לטלוויזיה בסלון, לא נראה לי שהם מביאים איתם. ומנורות כמובן. וסוכך לגינה.

העוזרת הגיעה בצהריים ואולי זה היה במקרה, ואולי היא הרגישה שכמעט כמעט הוחלפה באחרת, אבל נראה לי שהיא השתדלה במיוחד. וזה לא שהיא לא מנסה, פשוט אין לה את זה. יש אנשים שיודעים לנקות, שיודעים להסתכל ולראות מה צריך לעשות, שיודעים איך לעשות כך שייראה נקי אחר כך, ולא מרוח. ויש אנשים שלא.

לפנות ערב דיברתי בסקייפ עם בני וכלתי ושמחתי לשמוע שהיא עברה אודישן לתזמורת בארוק - טוב, היא התקבלה לרשימת המחליפים של תזמורת הבארוק, אבל זה גם משהו. זה אומר שהיא מספיק טובה. האם יקראו לה להחלפות? אני מאמינה שכן.

בחמישי לא היה לחכמוד כדורגל ואספתי את שניהם - זה מבית הספר וזה מהגן - ישר הביתה. הם היו די גמורים, והיה קשה לדרבן אותם לעשות משהו פרט לבהייה בטלוויזיה. גם זה קורה לפעמים, וכיון שידעתי שהיום הם נוסעים ארבעתם לאילת עד יום שני, פרגנתי להם לרבוץ ולבהות.
פרסתי אבטיח, הכנתי "שוקו נוטלה" (שזה נוטלה עם חלב בעצם...), וחכמוד גם אכל כריך חצי פיתה עם גבינת שמנת.

אמנם הם היו שקועים ב"בוב ספוג" ואחרי כן "בית הכלבים" ואחרי כן "הרעשנים" (איזו סדרה מצוירת על בן במשפחה של 11 ילדים, כאשר כל השאר הן בנות).....אבל עדיין קיבלתי חיוכים וחיבוקים.
גם אחרי שחתני התקשר וביקש שהם יתקלחו עוד לפני שהוא יגיע, המשכתי לקבל חיוכים ונשיקות רטובות מתוך המקלחת....עד שהוא הגיע והחלפנו משמרות.

עכשיו הם כבר באילת, ומאד מאד שמחה בשבילם על החופשה המשפחתית הזאת....על הביחד הזה רק של ארבעתם, אחרי שנה מאד מאד עמוסה ולחוצה.

אנחנו זוג צעיר היום, וזה גם נחמד מידי פעם.
T מבשל לנו ארוחת צהריים עכשיו, ואני קוראת פוסטים ומגיבה....כבר קיפלתי כביסה ועוד מעט נשב לאכול.......
מצפה לסופ"ש רגוע.........

יום רביעי, 6 ביוני 2018

אז ככה....

כמה עדכונים לגבי מה שכתבתי אתמול:
במסעדת "יפו תל אביב" היה מושלם. פשוט מושלם.
אני לא זוכרת חוויית-אכילה-במסעדה כזאת כבר הרבה הרבה זמן.

כל מה שאכלנו היה טעים מאד מאד. כל המנות. מהמנה הראשונה ועד וכולל הקינוח.
והמנות היו יפות.
לא ענקיות אבל גם לא קמצניות.

השירות היה מקצועי ונינוח (כלומר מעולה אבל ידידותי ולא פורמלי)
האווירה היתה נעימה ולא היינו צריכים לצעוק כדי לשוחח.
הכסאות היו נוחים, והשירותים היו נקיים.

ולפני שהמלצרית שלנו סיימה את המשמרת היא באה אישית להציג בפנינו את המחליף שלה.
והיא הציעה בעצמה להביא לנו חלה כדי לטבול ברטבים הנהדרים.
והיא עברה מידי פעם להציץ אם הכל בסדר בלי להציק לנו, ווידאה שקיבלנו את כל מה שהזמנו.
לפני שפינו את בקבוקי המים והסודה שסיימנו, שאלו אם לפנות או שאנחנו רוצים לקחת אותם איתנו.
כן, התברר שהיו סועדים שאמרו "זה שלנו, שילמנו על זה" ולקחו הביתה את הבקבוקים האלה למחזור וקבלת הפיקדון.

אמנם אמרו לנו מראש שיש לנו את השולחן לשעתיים (תמיד אומרים את זה), אבל בניגוד למסעדות אחרות לא באו לנג'ס לנו ברגע שנגמר הזמן.

אגב המסעדה היתה מלאה.
אז נכון, כמו שכתב קוץ היקר - זה היה יקר.

בלי יין ('המהנדס' הזמין בירה ו'ביוכימיה' הזמינה מרגריטה), עם קינוח אחד (ועוד אחד עם נר על חשבון הבית כי הם לשם שינוי כן רשמו כשהזמנתי את השולחן ש-T והמהנדס חוגגים ימי הולדת) ושלוש מנות ראשונות ששיתפנו + 4 מנות עקריות (פלוס טיפ של 12 אחוז) שילמנו 325 ש"ח לאדם.
אבל.
לא כל יום/שבוע/חודש אנחנו סועדים במסעדה כזאת (או במסעדה בכלל).
אם הכל היה כל כך טוב אז שווה לשלם עבור זה.

בענייני הניקיון:
כשאף אחת לא הגיעה בשבע וגם לא בשבע ועשרה, התקשרתי לחברה.
הוא היה בממתינה אבל חיכיתי והוא ענה, אמר שיבדוק מה קורה ויחזור אלי.
התברר שזו שהוקצתה לבוא אלי ("דווקא עובדת טובה") ועוד כמה בחורות לא הופיעו לעבודה הבוקר ("בגלל הוירוס הזה של הילדים של ההקאות" - לא ידעתי על זה, טוב אין לי ילדים קטנים). ואז התברר שזה כבר שבועיים ככה (לא יכולת להזהיר אותי מראש?) והוא יבדוק אם יש לו מישהי בשבילי למשמרת צהריים או מחר בבוקר. "כבר חוזר אלייך".

"זו לא התחלה טובה" אמרתי לו, אבל אם בכלל אז היום. מחר לא מתאים.
ואז חשבתי לעצמי - אם כל כך הרבה בנות לא באו, לא מן הראוי ליזום ולהודיע? אני צריכה לקום (מוקדם מהרגיל!) ולחכות ולהתקשר בעצמי לשאול מה קורה? ואם הייתי צריכה לצאת לעבודה?

ה"כבר חוזר אלייך" התארך שעתיים ואני שוב פניתי אליו עם "מה קורה?" ולא קרה כלום.
התקשרתי לעוזרת שלי  לומר לה שאחרי הכל אני כן בבית היום ואם היא עדיין פנויה.
היא לא ענתה, ובינתיים הבחור כתב לי שישלח לי מישהי ב-13:00.

התלבטתי. העוזרת שלי לא עונה, הוא אמר 13:00 - כמו שהוא אמר 7:00 בבוקר. זה לא מחייב אותו בכלום. שום דבר בהתנהגות שלו בינתיים לא רומז לי שהוא מתכוון למה שהוא אומר.

עוד לפני שהעוזרת חזרה אלי עם תשובה חיובית (כמובן, לפחות היא לא הבריזה לי אף פעם!) הודעתי לו שישכח מזה.
"זו לא היתה התחלה טובה" אמרתי לו שוב. "לא יודעת לגבי השבוע הבא.....אבל היום לא".

כנראה שזה לא ממש הטריד אותו כי התשובה שלו היתה "OK".
או שהוא התבייש (למרות שכבר כתבתי בתגובה לעדה שנראה לי שאנשים שכחו להתבייש).

בקיצור - כרגע אני נשארת עם העוזרת שלי, שהיא לא טובה אבל היא מגיעה. ונראה מה הלאה.....אין לי כוח לרכבת ההרים הזאת של חברת ניקיון.............

יום שלישי, 5 ביוני 2018

עדכונים שוטפים

חתמנו בשעה טובה על ההסכם של הורי עם הדיור המוגן (חתמנו כמיופי כוח, והשארנו להם מקום לחתום בעצמם כשיגיעו). אבי העביר את דמי החתימה בהעברה בנקאית, ועכשיו אנחנו ממתינים להסכם החתום גם על ידי האחוזה עצמה, וגם כמובן לקבלה. 
מחר נפגשים עם איש האחזקה של האחוזה כדי לעבור איתו על השינויים המינוריים שאנחנו רוצים לערוך בבית. הורי ביקשו לא לעשות מהפיכות והאמת היא שאין צורך. בסך הכל נוסיף מזגנים היכן שאין (בממ"ד ובחדר של המטפל/אורחים למעלה), ארון בשטח שמתחת למדרגות (זה שטח לא מנוצל שישמש להם לאחסנה וגם יוסיף אסתטיקה לסלון), מקלחון (במקום וילון) במקלחת שלהם....דברים שכאלה. 
חשבנו גם לקנות ולהתקין להם מנורות, אבל הם אמרו שאולי את זה הם כבר יעשו בעצמם. נראה.

אנקדוטה קטנה על הדיור המוגן - אשת השיווק שמולה אנחנו עובדים התקשרה באיזה יום לבקש שכאשר נבוא לחתום על ההסכם, נביא לה חומר כתוב שקיבלנו מהאחוזות האחרות שבדקנו.
אמרתי שאני לא יודעת, אני צריכה לחשוב על זה....
ו-T אמר בשום אופן לא.
וכשהיא שאלה אם הבאנו, ואמרנו שלא, היא שאלה למה לא. 
"למה שנבוא לקראתכם אם לא באתם בשום דבר לקראתנו?" שאל אותה T. 
והאמת, מעבר לעניין ה"מוסרי" של "ריגול" שמשתמע כאן, מרגיש לנו שזו חוצפה מצד מי שלא זז מילימטר בתנאים שלו, לבקש שנעשה משהו עבורו. ושוב - היא לא אשמה, היא באמת ניסתה כנראה לשפר את התנאים של ההסכם עבורנו - אבל נתקלנו בקיר אטום. ועוד חטפנו על הראש מאבא שלי על זה. אז למה לבוא לקראתם?

הורדנו את קצב השיחות שלנו עם הורי לפעם ביומיים, עכשיו שכבר אין הרבה עניינים דחופים על הפרק.
הם עדיין מתייעצים איתנו על כל דבר, החל מהאינטראקציה עם סוכנת הנדל"ן שאמורה למכור עבורם את הבית וכלה במה לעשות עם כל התמונות שיש להם....(ואין להם כוח לסרוק ולהעלות לענן). 

היינו בקאנטרי גם בשבת וגם בשני אחרי הצהריים. מנסים להגדיל את מספר הפעמים בשבוע שאנחנו מתאמנים, לקראת התקופה שבה מזג האוויר פחות ידידותי להליכות ברגל. אני עדיין מרגישה את הקרסול - סוג של כאב עמום בתנוחות מסוימות, בפעולות מסוימות...שהחלטתי שאני חיה איתו בשלום.

סיימתי את "כל האור שאיננו רואים" מאת אנתוני דואר, שאהבתי מאד. זה באמת אחד הספרים שבהם הרגשתי שאין מילה מיותר ואין מילה חסרה, ואין בעייה עם איך שהוא החליט לסיים את הסיפור (יש לי איזו שריטה עם סופים של ספרים....).
בשיטוט ברשת מצאתי כל מיני חוות דעת (של ישראלים) על הספר הזה (שמתרחש לקראת ובזמן מלחמת העולם השנייה), שטענו שמתעלמים בו מהשואה ומהיהודים. 
אז לכל אלה אני אומרת: לא מתעלמים בכלל מהיהודים, מהגזענות, מההשמדה - זה פשוט לא ספר על השואה. לא כל סיפור על מלחמת העולם השניה הוא ספר על השואה. אבל אי אפשר לקרוא את הספר בלי להבין בדיוק מה היה היחס ליהודים ומה היה גורלם. ובספר גם מצליחים לראות איך בנסיבות ההן היו אנשים שלצורך הישרדותם שיתפו פעולה עם כל הזוועות, ויש ביקורת נוקבת על כך אבל גם הבנה שזה חלק מהטבע האנושי. אז בקיצור לאותם מבקרים ישראלים אומר - שטויות במיץ עגבניות. 

ואז התחלתי את הספר "המורה לעברית" של מאיה ערד. זה הספר הראשון שאני קוראת של מאיה ערד (ברשימה שלי מופיע "חשד לשיטיון" שלה, טרם קראתי). מדובר בשלושה סיפורים על שלוש נשים ישראליות שונות, בגילאים שונים ושאינן קשורות זו לזו. הסיפורים מתרחשים בארצות הברית, כאשר שתיים מהנשים גרות שם והשלישית באה לבקר את בנה שגר שם. אני מאד נהנית, זה כתוב נהדר....ועושה חשק לעוד. 

הערב אנחנו יוצאים סוף סוף עם 'המהנדס' ו'ביוכימיה' לחגוג את ימי ההולדת של המהנדס ושל T (שנולדו שניהם במזל שור אבל לא מצאנו עד עכשיו מועד שהתאים לכולנו). לאור החוויה בפעמים האחרונות שיצאנו איתם למסעדות - שהומלצו על ידי חברות לעבודה של ביוכימיה, הוחלט שהפעם אנחנו נבחר את המסעדה. 
אני הצעתי את "מסה", שלא היינו בה אף פעם (דווקא המהנדס וביוכימיה כן היו והיה להם בסדר), וגם חברתי 'החתולה' המליצה עליה, וגם "קוץ בתחת" המגיב היקר ממליץ בחום.....
אבל T לא הסכים בשום אופן. יש לו משהו נגד המסעדה הזאת, השף, הבעלים - אין לי מושג. הוא לא מוכן בשום אופן ללכת, בטח שלא כדי לחגוג את יום ההולדת (באיחור) של עצמו. 

אז הזמנו ב"יפו תל אביב" של חיים כהן, גם שם טרם היינו - ואעדכן כמובן איך היה. 

לסיום - מחר אני מנסה עוזרת חדשה, אחרי שכבר חצי שנה אני מקטרת על המחליפה של העוזרת האהובה שעזבה אותי אחרי שנה וחצי בלבד והיגרה לחו"ל. 
עם כל הכבוד - ויש כבוד - למוטיבציה שלה, לאופי הנעים שלה, לעובדה שהיא אף פעם לא הבריזה (זה חשוב, זה מאד חשוב) היא פשוט לא יודעת לנקות, לא רואה היכן צריך לנקות....אני מוצאת את עצמי משלימה עוד ועוד עבודת ניקיון אחרי שהיא מסיימת  וזה פשוט לא מתאים לי.
חלפו הימים בהם ניקיתי את הבית לבד. אני כבר לא בנויה לזה, לא פיסית בוודאי וגם לא נפשית.

התחננתי בפני שכנתי (היחידה שאיתה אני בקשר כלשהו, זו שמטפלת בחתולים שלנו כשאנחנו נוסעים) והיא הבטיחה לברר, כי היא עצמה "מלכלכת לבד ומנקה לבד". 
היא בדקה עם כל החברות שלה כאן ביישוב, וחזרה אלי עם שתי חברות ניקיון - שתיהן מאד מאד מומלצות, מניסיון, היא אמרה.

כמובן שחשתי הסתייגות בהתחלה - לעבוד עם חברת ניקיון זה כבר סיפור אחר לגמרי (שאולי אכנס אליו יותר בפירוט בהמשך). אבל כאמור אני ממש ממש לא מרוצה מהמצב הנוכחי, והחלטתי לתת לזה צ'אנס. 
אחרי שיחות עם שתי החברות, בחרתי אחת מהן וכאמור הם אמורים לשלוח מישהי מחר בבוקר. 

לעוזרת שלי אמרתי שאני לא צריכה אותה השבוע, וייתכן שגם בשבוע הבא. אעדכן אותה.
אני יודעת שזה לא ממש הוגן, אבל אם זה ממש לא מוצלח לא בא לי להישאר בלי כלום. 
אז נראה איך יהיה.......

יום שבת, 2 ביוני 2018

זמן איכות עם הנכדים

בכל שבוע כשאני עם הנכדים אני מנסה לזכור את ההברקות שלהם....ולא תמיד מצליחה.
אז כותבת עכשיו כשזה עוד טרי לי בראש.....

אוספת את חכמוד מהצהרון בבית הספר. חם לו והוא צמא אבל לא בא לו למלא את בקבוק המים הריק שלו בקוּלֵר, ואנחנו ממשיכים לרכב שלי.
*עובדה מוזרה על הנכדים המתוקים שלי: הם לא אוהבים את טעמם של המים "שלי".
יש לנו בבית טיהור מים בשיטת אוסמוזה הפוכה. זו מערכת ממברנות שמסננת את המים והופכת אותם למזוקקים ממש. אפילו אבנית אין. לא צריך תמי 4 ולא צריך בריטה. והמים טעימים מאד - לכולם פרט לנכדיי.

אז מגיעים לאוטו ואני אומרת לחכמוד שאם בכל זאת הוא רוצה לשתות יש לי מים "שלי".
"לא תודה" הוא מנענע בראשו, "....אבל תודה שהצעת".

מתחילים לנסוע והוא שואל אם יוכלו לישון אצלנו למחרת, בששי בערב.
"כמובן" אני עונה, "בשמחה רבה". "יששש" הוא מניף את ידו בשמחה. וכמה כיף לסבא וסבתא שהנכדים שלהם רוצים תמיד לישון אצלם......
שוב יש חגיגת יום הולדת לזוג חברים של חכמוד, הפעם בקניון שבעת הכוכבים ב"באולינג".
בשבוע שעבר הוא התעקש להגיע מוקדם, ומצאנו את עצמנו בחורשה ליד שדה התעופה של הרצליה, רק אנחנו עם משפחות החוגגים. ההפעלה שם היתה כרוכה בקרבות אקדחים ואוהלי מסתור....ובזמן שהמתנו ישב נשמותק (שכלל לא השתתף בחגיגה עצמה) על הוריד של המפעיל שיתן לו לשחק עם אחד האקדחים. יש לו כוח שכנוע לילד הזה.

למרות שבפעם הקודמת סתם חיכינו לחגיגה שתתחיל, חכמוד שוב רוצה להגיע מוקדם לקניון, ואני מציעה שלפני שאשאיר אותו בבאולינג, אקנה לו ולנשמותק שתיה או גלידה בקניון.
"סבתא, אפשר מתנה?" הוא שואל, והאמת היא שמזמן לא לקחתי אותם לחנות צעצועים ואין לי בעייה עם זה, ואני מיד מסכימה.

מגיעים לגן של נשמותק וכרגיל הוא רוצה להישאר לחכות לי באוטו בזמן שאני ניגשת להביא את נשמותק, וכרגיל אני בשום אופן לא מסכימה.
עורך הדין לעתיד חכמוד מתחיל סדרה של שכנועים. אבא מסכים, אמא מסכימה, הדלת תישאר פתוחה, הדלת תישאר סגורה, החלון יישאר פתוח, הכל יהיה בסדר....ואני - שכל כך קל לי לוותר כשהם מבקשים מתנה, אוכל כלשהו, סיפור או משחק, נעמדת על רגלי האחוריות בעניין הזה: לא משאירה ילדים באוטו.

בדרך כלל הויכוח מתארך, אבל אני לעולם לא מוותרת. הפעם אני אומרת "חכמוד, כל מה שביקשתי ממני עד עכשיו הסכמתי מיד, נכון?" וזה מספיק. "נכון" הוא עונה ומיד יורד מהאוטו.
בגן של נשמותק אני קודם כל ממלאה את בקבוק המים שלו (את המים של הגן הם דווקא אוהבים) והוא שותה בלגימות גדולות.
אנחנו יוצאים יחד לחצר, שם מספרת הגננת של הצהרון סיפור ששנינו לא מזהים, על פרפרים ואיזו גיבורת על ששמה "מילי מילה טובה".
בדרך כלל כשאני מופיעה נשמותק רץ אלי ומחבק. עכשיו הוא רומז לי שהוא רוצה להישאר עד תום הסיפור. חכמוד ואני ממתינים בסבלנות.
כשאנחנו יוצאים משם לכיוון האוטו אני שואלת על מה הסיפור. נשמותק מדווח שזה ספר עם המון (אבל המון!) סיפורים, ובכולם יש גיבור על כלשהו, אבל לא גיבור על "כמו שאנחנו מכירים". אני מתעניינת, אבל נשמותק עייף, ולא בא לו להמשיך לדבר על זה.

מגיעים לקניון וחכמוד מחליף חולצה (שבתי הכינה לו מראש בילקוט) באוטו. בתוך הקניון אני שואלת אם הם יודעים היכן חנות הצעצועים והם כבר שועטים לעברה, אני מאבדת אותם מעבר לפינה ומתפללת שאמצא אותם עד שאגיע. אין לי סיוט גדול יותר מלאבד נכד במקום ציבורי.............

לשמחתי החנות גדולה ואני נכנסת ומוצאת אותם כבר בפנים. הלכו מיד למעמד הביי בליידים - זה בראש מעייניהם בימים אלה. עוד ביי בלייד ועוד אחד. הם יודעים את השמות המוזרים של כל סוג (שמות כמו וולטריאק ושפרייזן מגה...אין לי מושג איך הם מצליחים לבטא את זה), וכשאני שואלת איך הם יודעים איך קוראים לכל אחד - הם לא מבינים מה הבעייה. ממבט ראשון הם מזהים. אני מנסה למצוא את השם מודפס....ללא הועיל. סומכת עליהם.
ומתברר שההוא שהם מחפשים בכלל לא נמצא שם.

"יש עוד חנות צעצועים בקניון הזה?" אני מנסה להקל על אכזבתם.
"יש", הם אומרים בפסקנות, "אבל היא לא שווה".
הם מתחילים לנדוד בין מעמדי הצעצועים האחרים, ודי מהר נעמדים מול שפע של רובים ואקדחים, רחמנא ליצלן, בצבעים בוהקים של כתום וכחול.
הכי לא חינוכי, וגם יחסית יקר. מה עושים עכשיו?
"זה יקר, ילדים" אני אומרת, לא לגמרי שלמה עם עצמי. "נו, סבתא, בבקשה" התחיל חכמוד עוד סדרה של שכנועים....ואני נכנעת די בקלות, והם בוחרים להם כל אחד אקדח צבעוני אחד.
ואז נשמותק שואל אותי אם אולי האקדח שעל המדף העליון זול יותר מזה שהוא בחר.
"כן, הוא יותר זול" אני אומרת, ונשמותק משיב "אז אקח את הזול, כי אני אוהב אותך ודואג לך סבתא".
"לא, לא, זה בסדר נשמותק" אומרת סבתא-שלולית-של-נחת, "קח את מה שאתה רוצה, הכל בסדר".

 אנחנו משאירים את חכמוד בבאולינג עם כל החברים, ונשמותק מבקש לאכול משהו.
"מה בא לך?" אני נעצרת ליד דוכן של אוכל מוכן, והוא מושך אותי לכיוון ארקפה, רוצה ממתק.
הוא בוחר עוגיות שוקולד-צ'יפס ושואל אם אפשר גם שוקו. ברור שאפשר, אני מזמינה לי אייס קפה ואנחנו מתיישבים בבית קפה באמצע רחבת הקניון ומפטפטים.

שוב אני מנסה לפתוח בשיחה על הסיפור על הפרפרים, אבל בעדינות "נשמותק, אני יודעת שאמרת שאתה לא רוצה לדבר על הסיפור על הפרפרים, אבל רק רציתי לשאול שאלה אחת אם אפשר" והוא מסכים.
"יש לסיפור הזה מוסר השכל? אתה יודע מה זה מוסר השכל?" אני שואלת בזהירות, והוא מיד מכריז שכמובן שהוא יודע מה זה, ושבוודאי שיש, ושלכל הסיפורים בספר הזה יש מוסר השכל.

"אז זה בסדר לשאול אותך מה היה מוסר ההשכל של סיפור הפרפרים?" אני שואלת
נשמותק נוגס מהעוגיה, לוגם מהשוקו, ועונה בכובד ראש "כשפוגשים מישהו שהוא שונה ממך, עדיין צריך לכבד אותו".
וזה כל מה שהוא מוכן לומר על הנושא.
קצר ולעניין. בהחלט מוסר השכל חשוב.
שאלתי אם בא לו שאספר לו סיפור אחר עם מוסר השכל, על הרועה שצעק "זאב זאב" והוא מיד משתיק אותי ואומר שלא אספר לו כי זה יפחיד אותו. הילד יודע מה הוא רוצה. ומה הוא לא רוצה.

כשחתני חוזר הביתה עם חכמוד, מתברר שלא כל כך נוח שהנכדים ישנו אצלנו בששי, כי צריך לצאת מוקדם לארוחת בוקר אצל אבא שלו, מסיבת יום הולדת לבן דוד של נכדיי. אבל הילדים מתחננים ואנחנו מסכמים שנחזיר אותם עוד לפני תשע בבוקר.
נשמותק מכריז שהוא מתכוון להתעורר עם אור ראשון, "עם שחר" הוא אומר.
בשבע בבוקר ורק אחרי ש-T פתח לרווחה את כל התריסים, ושמש עז הציף את החדר, הואיל בטובו חכמוד להתעורר.....לנשמותק זה לקח קצת יותר זמן. ובכל זאת הצלחנו להתייצב אצלם בבית (אחרי ארוחת בוקר ואפילו זמן משחק) ברבע לתשע.............