עוד ענייני בריאות, רכבים וספרים

בסוף רק שלושה ימים שבהם T לקח וולטרן גו אקטיב סייעו לו להיפטר מהכאב בגב. מידי פעם בתנועות מסוימות הוא עדיין מרגיש את זה, למשל בכל פעם שהוא נשכב במיטה, אבל שאר הזמן הוא בסדר. 

הכתף שלי גם "מתנהגת יפה" רוב הזמן ורק "מזכירה" לי כאשר אני בטעות עושה תנועה שאני לא אמורה לעשות. הפיסיותרפיסטית שלי בחו"ל אז רק ביום ראשון יהיה לי עוד תור אצלה......אבל בינתיים עושה את התרגילים שנתנה לי. 

'רופאהחדשה' קבעה ל-T תור ביוזמתה השבוע, בו היא הסביר לו שאחרי התייעצויות ומחקרים היא חושדת שהכיוון אצלו הוא נוירולוגי - משהו במערכת העצבים גורם לכל התופעות שלו - ההתקפים ועוד סימפטומים שהוא מדווח עליהם - ונתנה לו הפניה עם פירוט של כל ההיסטוריה הרפואית וכל התסמינים וגם החשדות שלה - והמליצה למצוא נוירולוג "תותח", כדבריה. "אולי הוא יפטור את החשדות שלי כשטויות" היא אמרה,  אבל ששווה לבדוק את הכיוון. אז אנחנו מחפשים נוירולוג "תותח". 

אבא היה אצל המנתח השבוע וראו זה פלא: התברר שאזור הניתוח עם דלקת! כמה מפתיע. לא ייאמן שהוא חשב לחכות עם זה לספטמבר! מייד הוא עשה לו ניקוי באזור הניתוח ונתן לו שני סוגי אנטיביוטיקה ואבא כבר מרגיש הרבה יותר טוב. 

עשינו נסיעת מבחן על ה -ZEEKR 7X - והתאכזבנו מאד. כל מה שהם כביכול שיפרו או תיקנו לעומת ה-ZEEKR X שיש לנו לא רציני ולא מצדיק את המחיר, וגם את הצעת המחיר שהם נתנו לנו עבור ה"טרייד אין" לרכב הנוכחי שלנו. וכן, סיפרנו על התאונה ויש לנו דו"ח שמאי, ירידת הערך היא רק אחוז אחד, ולעומת זאת המחיר (לפי השמאי) הרבה יותר גבוה ממחיר המחירון בגלל הקילומטרז' הנמוך שלנו. 

לכן החלטנו ללכת על ה-SMART #5 (הכי מכוער בעולם) כי הוא פשוט היה ממש נוח ומפנק וגם הצעת המחיר שקיבלנו היתה מעולה. מקווה שלא נתאכזב. 

אגב נכנסנו להלם מעלות תיקון פחחות הרכב שלנו שעבר את התאונה - קצת יותר משליש מחיר של הרכב עצמו. מוגזם לגמרי. אני מאד מקווה שחברת הביטוח תצליח להוציא את העלות מהחברה של הרכב הפוגע - וכך זה לא ייחשב לנו לתביעה (ואולי לא ייפגע לנו בפרמיה בעתיד). 

שותפנו היה עם שפעת השבוע, לא ברור איך הוא חלה אבל זה עבר לו יחסית מהר. 

ביקרנו אצל בתי בשני והיה נחמד. גם בששי זה הם לא יגיעו - היא הולכת עם חברה שלה לאיזו מסיבה, ולא סביר שחתני יגיע אלינו עם הילדים בלעדיה. אבל אולי.........אין לדעת. נחכה לשמוע מהם. 

היו כמה ימים בהם הצלחתי להמנע משוקולד אבל אתמול שוב התפתיתי....ממש סוג של חבלה עצמית כלשהי או אולי איזה צורך בלתי מוסבר......אין לי מושג. אנסה בכל זאת להימנע...הלוואי ויכולתי לאכול קובייה או שתיים וזהו. זה מה שאני מספרת לעצמי....שאני צריכה משהו קטן מתוק...ואז איכשהו הולכת למקרר להביא עוד ואז עוד......אוף. 

לא זוכרת אם סיפרתי כאן של-T ולשותפנו יש לקוח חדש (הם יועצים עסקיים). למשך כמה ימים השבוע היה נדמה שהלקוח מתכוון פשוט למכור את החברה ואז לא תהיה להם עוד עבודה אצלו.........אבל אז עיסקת המכירה התפוצצה, וכרגע נראה שיש להם עבודה מובטחת להרבה זמן........שזה ממש נחמד כי מעניין להם וכמובן - נכנס כסף. 

לא נראה לי שסיפרתי כאן שאחד הלקוחות הכי וותיקים שלהם הפסיק לשלם כבר לפני הרבה זמן (אולי שנתיים) וכל הזמן הזה הם עבדו בשבילו בעצם בחינם. בחודשים האחרונים הם התחילו להתעקש סוף סוף שישלמו להם, גם את חובות העבר וגם מכאן ואילך - וכאשר הם הבינו שאולי יסגרו להם את החוב אבל לא ימשיכו לשלם הלאה - הם החליטו להתפטר. אז כרגע הוא העביר להם חלק לא קטן מהסכום שהוא חייב להם, וטען שאת השאר ישלם "בתשלומים" (לא נראה לי שזה יקרה), אבל הם התפטרו וכבר לא נותנים לו שירות. נראה מה יהיה, כי בפועל הם עשו כל השנים האלה עבודה שהוא עצמו ושותפו לא מסוגלים או לא רוצים לעשות, נראה אם ואיך הם יסתדרו. 

סיימתי ודי אהבתי את הספר "כל האמהות האחרות שונאות אותי" והתחלתי עוד המלצה של רעות אסתר סוקרת: "המשקיפות", שעדנה מזי"א כתבה ממש לפני שנפטרה לפני קצת פחות משנתיים. 

בנוסף, סיימתי סוף סוף לעבוד על אלבום התמונות של משפחתה של בתי ושלחתי אותו להדפסה. העבודה עם LUPA ON LINE היתה לא קלה - היתה לי עקומת למידה לא פשוטה (לעומת התוכנה המותקנת על המחשב שלי, איתה עבדתי עד עכשיו, אבל היא לא מתעדכנת משום מה והחלטתי לנסות שיטה חדשה), אבל עכשיו נדמה לי שהבנתי איך לעבודה עם זה - לפעמים הבאות. מקווה שהם יהיו מרוצים. בכל מקרה נראה לי שזה מקרה של הפרה שרוצה להיניק יותר משהעגל רוצה לינוק - מה שמסביר כמה קשה היה לי לקבל מהם תמונות שהם צילמו במהלך השנה.............

כאבים והקלות

השבוע T הרגיש די לא טוב באופן כללי. התפרים החדשים כאבו ודקרו וכל צלקת הניתוח גרדה בטירוף, והיתה הרגשה כללית של איכס וגם נמאס לו מההחלמה האינסופית הזאת שלא נגמרת.... מסכן. 

הבוקר הוא התעורר במצב טיפה יותר טוב, ובכל מקרה הוא החליט שאם כואב לו הוא פשוט ייקח כדור לשיכוך הכאב ולא יסבול סתם. 

אצלי הדלקת בגיד אכילס (או מה שזה לא יהיה) ממש החמירה, בעיקר לאחר השימוש באליפטיקל, אז הפסקתי עם האליפטיקל לגמרי, עברתי רק להליכות - בחוץ או על המסילה - וירדתי לפעילות גופנית אחת ביום. גיליתי (בדרך הקשה) גם שאחרי ששה קילומטר גם זה מתחיל לכאוב אז אני הולכת פחות מהרגיל. וזה עוזר. ובינתיים מחכה לתור שקבעתי אצל האורתופד.

בנוסף פתאום אתמול והיום קמתי עם כאבי גב. אתמול זה השתחרר די מהר אבל הבוקר זה היה די נורא. לא ברור מה קורה איתי. מרגישה כמו גרוטאה, שעוד מעט - מחר - בת 66. לא מתאים. 

יום אחרי שהייתי אצל בתי ושמרתי על שרי, חכמוד חלה שוב. היה לו חום גבוה ממש. פעם אחת הגיע, לפי המדחום שלהם, ל 41.6 וכולנו נבהלנו נורא כמובן, במיוחד לאור המקרים ששמענו בחדשות על ילדים בגילאים שונים ללא מחלות רקע שנפטרו פתאום משפעת וכדומה. הם מייד הורידו לו את החום, גם בעזרת כדורים וגם במקלחת, ועכשיו הוא מרגיש הרבה יותר טוב, אבל כמובן לא התראינו איתם מאז. וגעגוע. 

ביקרנו אצל הורי ונראה היה שמצבו של אבא טוב יותר, או שלפחות הוא מתמודד איתו טוב יותר. 

היה אצלו קלינאי תקשורת מומחה לבליעה סוף סוף - וכל הכבוד לאח במרפאת האחוזה שגרם לזה לקרות - אבל כמו כל הקלינאי תקשורת הקודמים, גם הוא נתן לאבא אור ירוק לשתות רגיל, ומייד התחילו אצל אבא השיעולים וההשתנקויות כתוצאה מכך, אז הוחלט ברוב קולות של המשפחה להתעלם מזה ולהמשיך להסמיך את כל הנוזלים וזהו. פחות נעים, פחות מרווה, אבל מציל חיים. 

ביקרה אצלם גם עובדת סוציאלית מביטוח לאומי, כנראה לוודא בעיניים מה מצבם, והשאירה את רמת התלות / סיעוד של שניהם כפי שנקבע מלכתחילה. בסך הכל הכסף שהם יקבלו כתוצאה מכך (ישירות לחשבון שלהם בלי לעבור דרך חברת סיעוד כלשהי) די יכסה את רוב ההוצאות על המטפלת, כך שהם מרוצים. 

יחד עם T המשכתי לתכנן את טיול בר המצווה המתוכנן של נשמותק (שמתוכנן לחגי תשרי) וכאשר שלחנו להם קישור של הקרוז שהזמנו, נשמותק התקשר אלינו ביוזמתו כולו בעננים כדי להודות לנו. איזה ילד! הוא אמר שלא יכול היה לבקש יותר מזה. שמחנו לבשר לו שיהיה עוד יותר מזה........בסופו של דבר. רק שבאמת נהיה בריאים ושהמצב יאפשר זאת. 

אבל לאורך כל השבוע - גם בימים וגם בלילות - מה ששלט לי בגוף ובראש היה נושא החטופים/ות. המתח והלחץ לקראת השחרור, והעדרה של ארבל יהוד מהרשימה של השבת האחרונה, ואחר כך עצירת הנסיגה מציר נצרים והחשש שהעסקה תתפוצץ ולא נקבל עוד חטופים........המתח די גמר אותי. 

ההקלה הבוקר כשהתעוררתי לחדשות שגם ארבל וגם אגם וגם עוד מישהו - אולי קית סיגל - ישוחררו באמצע השבוע, ובשבת יהיו עוד שלושה חטופים חיים............היתה עצומה. עדיין המתח שולט, עד שזה יקרה כמובן בפועל. ושהעיסקה תמשיך. ושיסכימו גם על השלב הבא. לחץ עצום. 

וגם עם לבנון הושגה איזושהי הסכמה - הארכת הפסקת האש ודחיית הנסיגה של צה"ל בעוד כשבועיים שלושה....נראה מה יהיה עם זה, וברור לי לגמרי שהתושבים חוששים לחזור לבתיהם בצפון. 

רק בתוך מדינתנו המסכנה אין הסכמות בין אף אחד לאף אחד, ועכשיו משבר חוקתי בין שר המשפטים ובית המשפט העליון......אנחנו נתפרק מבפנים הרבה לפני שאויבנו יפרקו אותנו מבחוץ............כך אני מרגישה. 

נכדים ועוד קרובי משפחה

בתי חזרה מארבעה ימים של יוגה במדבר עם אנרגיות וכוחות מחודשים. 

זה נכון מה שאומרים, שאם ההורה מטפל בעצמו, גם הוא מרוויח וגם כל המשפחה מרוויחה. 

בנוסף, לאחר שאכלה אוכל טבעוני במשך ארבעה ימים, התחשק לה להכניס גם הביתה מידי פעם מנות טבעוניות, והיא כבר פנתה ל-T בבקשה למתכונים טעימים. 

כמונו, גם אצלם בבית התפריט השוטף מורכב ברובו מירקות, בשרים למיניהם (בקר, עוף, דגים), ביצים וגבינות ויוגורטים מסוגים שונים. כבר זמן מה שהיא מחפשת להוריד קצת מהבשר - אבל אחת הבעיות שלה דומה לבעייה שיש גם לי: היא לא אוהבת טופו, והיא וקטניות לא ממש חברים. וכאשר אוכלים טבעוני, חשוב מאד להקפיד על החלבונים. 

זה פחות קריטי אם היא מתכננת ארוחה או שתיים בשבוע על טהרת הטבעוני, אבל מי שאוכל לגמרי טבעוני חייב לזכור זאת. 

בששי הם היו אצלנו לארוחת ערב, והיה מאד נחמד וגם מאד טעים. לא טבעוני לחלוטין 😂.

לרגע קיויתי שגם הורי יוכלו להגיע אבל, למרות שאצל אבא רמת הכאב ירדה, המשככים הופכים אותו לישנוני והוא חשש שלא יחזיק אצלנו מעמד. 

אף אחד לא נשאר לישון, אפילו לא נשמותק, כי בשבת הוא וחתני ישבו ללמוד על הבוקר למבחן המחוננים שהוא יעבור היום. הוא מאד מאד רוצה להתקבל לכיתת המחוננים בחטיבת הביניים, והשקיע הרבה מאד מאמצים בהכנות למבחן הזה. 

מאז שאובחן רשמית עם הפרעת קשב וריכוז, הוא התחיל גם לקחת אדרל, שעזר לו פלאים. בנוסף הוא בטיפול פסיכולוגי שעוזר מאד בפן הרגשי. אפילו הטיקים שהיו לו לסירוגין בתקופות לחוצות כל השנים כמעט ונעלמו. 

מצד אחד אנחנו כל הזמן מפמפמים לו שלא נורא אם לא יעבור בהצלחה את המבחן, אבל הוא מאד מאד רוצה. בנוסף, מבדיקות שבתי ערכה, התברר לה שדווקא בכיתת המחוננים, אם יתקבל, יהיה לו החופש האמיתי לחקור וללמוד באופן עצמאי ופחות לחרוש על כמויות עצומות של חומר ולעבור כל הזמן מבחנים, כפי שעושים בכיתות ייעודיות של מתמטיקה/פיסיקה או בבית הספר להנדסאים, שגם לשם הוא ביקש להירשם, ליתר בטחון. נראה מה יהיה. 

שאלתי את בתי מה אפשר להביא לו, משהו קטן שאומר "בהצלחה, חושבת עליך" לקראת המבחן, והיא הפתיע אותי והציעה שאבחר לו קריסטל.

האמת, מזמן לא השתמשתי בקריסטלים כעזר אנרגטי, לא כפי שנהגתי לעשות רוב שנות הילדות של ילדיי ולאורך שלושים השנים האחרונות. זה לא שאני חושבת שיש "הוקוס פוקוס" בעניין הזה, אבל כן נוכחתי, כבר לפני שנים, שזה לא לגמרי "שטויות במיץ", ולו בגלל אפקט הפלסבו, גם עבורי, גם עבור ילדיי וגם עבור אחיינית2, שסבלה בילדותה מסיוטי לילה. 

אז עשיתי את מה שאני בדרך כלל עושה - בחרתי שני קריסטלים מתוך האוסף הגדול שלי (שעכשיו באמת בא לי להגדיל קצת ולחדש) - באופן רנדומלי (מה שנקרא: נתתי לקריסטלים לבחור בשבילי), ורק אחרי שבחרתי, הלכתי לחפש בחומר מה התכונות של כל אחד מהם. 

הראשון היה אקוומרין - AQUAMARINE - שבין שלל התכונות שלו, מתעל אומץ ומוכנות, שמירה על סדר ואיזון, מגדיל רוגע וגם מביא מזל. 

השני היה מלכיט - MALACHITE - אבן הטרנספורמציה. אבן ששואבת לתוכה שליליות, מרפאה כאבים וקשיים רגשיים בתקופות של צמיחה והתפתחות והיא מצויינת למעברים ולהתחלות חדשות. 

המלכיט עוזרת גם בריפוי והתאוששות ממכות ונפילות ומכניסה הרמוניה. היא עוזרת בהגשמת הרצון וגם מחזקת את האינטואיציה. 

קראתי קצת, וגיליתי שכיון שהיא שואבת שליליות, יש צורך לערוך לה "ניקוי" מידי פעם, רצוי על ידי הנחתה על "מושבה" של קריסטל הקוורץ, ואחר כך לשטוף אותה פשוט במים. אז צירפתי למתנה גם מושבה קטנה של קוורץ. 

מושבת הקוורץ בפני עצמה היא מטהרת ומרפאה כללית, וגם מעצימה יפה אנרגיות של קריסטלים אחרים. 

אני יודעת שרבים יפטרו את כל העניין הזה ב"שטויות" - וזה בסדר - נשמותק מאד שמח לקבל את המתנה, ולו רק בשל יופיים של הקריסטלים ועצם העובדה שחשבתי עליו. 

היה נחמד להעביר אחר צהריים שגרתי אצל בתי בבית, כאשר הנכדים הגדולים באו והלכו לעיסוקיהם השונים תוך כדי, ושיחקנו קצת עם שרי ושוחחנו עם בתי. אני שמחה שפצחנו שוב במסורת הזאת של ביקורים באמצע השבוע. 

עכשיו שמעתי מחתני שנשמותק באמצע המבחן שלו כבר, ואילו חכמוד שוב פיתח דלקת גרון חריפה. מדאיג הילד, כבר פעם שלישית שהוא חוטף דלקת גרון חיידקית החורף הזה. 

אצל אבא ממשיך הניסוי והתעייה (טעייה) בין משככי הכאבים השונים, כאשר הוא בשלבי בדיקה לגבי מה המינימום שהוא חייב לקחת כדי להפחית את הכאב כמה שיותר, אבל לשמור על איזושהי עירנות. הוא מתמיד עם תרגילי הפיסיותרפיה וממשיך לקבל ביקורים של הפיסיותרפיסט והרופא אצלו בבית - במסגרת האשפוז הביתי. הוא עושה הליכות בחוץ כבר יומיים שלושה וזה הולך ומשתפר. אולי אולי יש סיכוי באמת לחזור לאיזושהי איכות חיים ושיגרה פעילה. הלוואי. 

כרגע אני בהתלבטות לגבי ארוחה חגיגית לכבוד יום הולדתה של בתי - בגלל אי הוודאות לגבי יכולתו להשתתף. 

בכל מקרה קבעתי לנו - לבתי ולי - טיפול זוגי בספא אליו T לקח אותי ביום הולדתי. היא מאד התלהבה מהרעיון. 

השבוע גם הלכתי לעיסוי משלי, הראשון מאז פרצה המלחמה. הגב שלי ממשיך להיות "נוכח", אם כי הכאב השתנה וגם שינה קצת מיקום. נראה מה יאמר האורתופד כאשר אגיע אליו.

סיימתי את הספר RECURSION (רקורסיה) - מאת בלייק קראוץ' וראיתי שיש אותו גם בעברית, למי שרוצה. הוא טוב. הוא מעניין וכתוב היטב, ולמרות שאחרי ספר שכל כך הלהיב אותי כמו "פרויקט הייל מארי" כל ספר אחר מרגיש "פחות", אני בהחלט ממליצה. לאוהבי הז'אנר כמובן. אני מתחילה להבין מדוע בני "נתקע" בתחום המדע הבדיוני. משום מה יש היצע של ספרים משובחים בז'אנר הזה. כבר סימנתי לי ספר קודם שלו DARK MATTER לקריאה בהמשך. 

בינתיים אני חוזרת לעברית, ובחרתי ספר בשם " הספר האדום" מאת אסף ענברי. אמנם פרוזה אבל שמספרת על אירועים היסטוריים אמיתיים. נראה איך יהיה, אדווח. 

השבוע נפגשנו עם 'לונדון' ובעלה, שהגיעו לביקור ארוך של ששה שבועות בארץ. יש להם כאן בן ונכדים, ובנוסף הם החליטו לבלות חלק נכבד מזמנם בהתנדבות חקלאית בעוטף עזה. שניהם כבר עברו את גיל 70, כן? והוא עבר סרטן המעי הגס, כולל ניתוח וטיפולים כימותרפיים, לפני כמה שנים. בהחלט מעורר השראה. בינתיים הם הספיקו לקטוף קלמנטינות ואשכוליות, ולעזור במיון כרוביות ודלעת. בפורים הם מתכננים לרדת לאילת עם משפחת הבן והנכדים. 

הם הגיעו ממודיעין לתל אביב ברכבת, אספנו אותם ולקחנו אותם לאזור שוק לוינסקי והרצל. גילינו שזה אזור של תל אביב שהם לא הכירו, למרות אינספור ביקוריהם בארץ, והם תמיד מחפשים פינות חדשות ומעניינות. באמת זהו אזור בתל אביב שלמרות כמה שינויים די שמר על הציביון המקורי שלו. היה מאד נחמד, וגם התיישבנו באחת המסעדות לאכול צהריים. תוך כדי הליכה שמתי לב שקשה לבעלה, והתעניינתי לגבי הנארופתיה שזכרתי שהוא סבל ממנה בעקבות הטיפולים הכימותרפיים. התברר, שלמרות שחלק שיפור משמעותי, עדיין כשהוא הולך זה כמו לדרוך על עשרות יבלות כואבות. מסכן ממש. 

מפה לשם לקחנו אותו ישר לאיש המדרסים שלנו, שאמנם הסתייג ואמר שהמדרסים עשויים לעשות בחמישים אחוז (ובעלה של 'לונדון' התבדח איתו, שרגל אחת תרגיש טוב והשנייה לא), אבל אני יודעת שהוא יעשה כמיטב יכולתו לעזור. 

לולא הגב כבר הייתי יוצאת להפגנות, וייתכן ש-T ייצא לזו שמתוכננת בחמישי הקרוב נגד חוק הגיוס. כל המצב...בין המלחמה לבין החטופים לבין המפונים לבין החיילים המגוייסים ואלה ששבו הביתה ולא תמיד מוצאים את מקומם או את פרנסתם, לבין הממשלה המנותקת הזאת ש....טוב, עדיף שלא אעלה על הכתב מה אני חושבת שצריך לעשות לכולם. עדיף שאסיים כאן. 

סוג של שיגרה

השבוע בתי ב"ריטריט" של חוג היוגה שלה. אי שם בדרום, לא רחוק כנראה מים המלח. סביבה מדברית שאני מאד אוהבת. לפי התמונות שהיא שולחת (שקיעות וזריחות) נראה שהיא נהנית. 

בראשון זה היה תורנו לאסוף את שרי מהגן.  התכנית היתה לקחת אותה לחוג "היפ הופ" שהיא התחילה לפני כמה שבועות בימי ראשון, אבל היתה לי הרגשה (וצדקתי) שלא יתחשק לה ללכת. ולא לחצתי.

כשהגענו לגן T חיכה באוטו ואני נכנסתי, וכמובן שהיא לא יצאה אלי כאשר הגננת קראה לה שסבתא הגיעה. לא בגללי היא לא יצאה. בתי הכינה אותי מראש שהילדה לא ממהרת לעזוב את הגן בסוף היום. היא היתה באמצע "תרגיל חשבון" (מילאה דף עם כל המספרים מאחד עד עשר ובסוף ענתה על התרגיל "1+1=?". היא לא התכוונה לקום עד שלא סיימה את התרגיל, ובסופו קיבלה כמובן מדבקת "מצוין".  

התיישבתי לידה בזמן שהיא עבדה (מלאה בביקורת עצמית כאשר חלק מהמספרים, במיוחד הסיפרה ארבע, יצאו לה בכתב ראי). לידה ישבו כמה ילדים מהגן וכולם מאד התעניינו בי ושאלו כל מיני שאלות. את נשמותק ואת חכמוד הייתי באה לקחת מהגן לעיתים קרובות, כך שכל החברים שלהם הכירו אותי כבר, אבל עם שרי זה קורה לעיתים רחוקות. היו כמה ילדים שביקשו לעשות איתי "כיף", וילד אחד נתן לי ממש מכה כואבת במסווה של "כיף". לא נורא. 

את שרי לא מטריד שכל הילדים עוזבים הביתה בזה אחר זה. מבחינתה היא מוכנה גם להישאר לבד ולפטפט עם הגננות. בחיים לא פגשתי ילד או ילדה שלא מפריע להם להיות האחרונים שהולכים הביתה מהגן. באמת ילדה מיוחדת. בסוף היא סיימה את התרגיל והסכימה שנלך, וכמובן שמייד הכריזה שהיא לא הולכת לחוג ("לא בא לי ללכת לחוג המשעמם הזה"). לא התווכחתי. 

בבית ציירנו, קראנו בספר של "דוד אריה בג'ונגל הסיבירי" - עד ש"בא לה" לאכול משהו ואז היא ביקשה שנדליק לה טלוויזיה ("בלואי"). הסכמתי כי אני יודעת שבתי מרשה לה לצפות בזמן שהיא אוכלת. חתני הגיע די מוקדם אחרי זה והלכנו הביתה. 

היה נחמד לראות את נשמותק, שחלק מהזמן היה איתנו וחלק מהזמן היה בחדרו, ואת חכמוד שהלך בשלב כלשהו לאימון כדורסל. ילדים גדולים כבר. 

כמובן שאיך שהגענו דבר ראשון השתלטתי על כיור מלא שעלה על גדותיו והפעלתי מדיח. אני מתפעלת בכל פעם מחדש מהיכולת של בתי להשאיר בלגן ולכלוך קולוסאלי וללכת. בין אם לעבודה ובין אם ל"ריטריט" של ארבעה ימים. לי קשה לצאת מהבית או ללכת לישון אם יש ספל אחד בכיור....אבל זו השריטה שלי, לא שלה. 

השבוע לא יצא לי להיפגש עם 'מחברת', ואני לא בטוחה גם לגבי השבוע הבא, כי 'לונדון' נמצאת בארץ והיום היחיד שהיה לה פנוי לפגוש אותנו יהיה יום ראשון (שזה בדרך כלל היום בו אני ו'מחברת' נפגשות). מקווה שאולי יהיה לה זמן בשלישי. 

הגב כבר כמעט לא כואב אבל עדיין הכי הכי קשה לשבת. בנוסף אחת המשחות שהשתמשתי בהן להקלה על הכאבים כנראה עשתה לי פריחה. עכשיו הפסקתי עם המשחות ואני מחכה לראות מה קורה עם הפריחה, אם היא תעבור מעצמה או שאצטרך לטפל בזה במיוחד. 

אבא מרגיש יותר טוב, הרבה פחות כואב לו בהליכה ובעמידה, ואין לו בעייה בכלל בישיבה. הוא הפסיק בינתיים להשתמש במדבקות , כך שהאופיאט היחיד שהוא עדיין צורך הוא הקודאין שקיים ברוקסט פלוס , ונראה שהוא חזר להיות צלול יותר. נראה בימים הקרובים אם הכאבים לא חוזרים לו כתוצאה מהפסקת השימוש במדבקות. שמחה מאד שהפסיק עם הטרמדקס. הוא מקפיד על תרגילי הפיסיותרפיה שנתנו לו, ואני מקווה שהוא בדרך להרגיש יותר טוב. 

בינתיים איש המדרסים הביא לנו חגורת גב מיוחדת שמיועדת לשברי דחיסה, שאני מקווה שתעזור לו יותר מהחגורה הנוכחית. 

סיימתי לקרוא את "404" של יערה לב, ולצערי הוא היה מאד מאכזב. 

נראה לי שאני מבינה מה היא רצתה לומר ואיך היא רצתה לגולל את הסיפור, אבל זה פשוט לא הצליח לה, לדעתי. 

התחלתי לקרוא עכשיו את RECURSION מאת BLAKE CROUCH ואני מקווה שאיהנה קצת יותר. בינתיים הוא "תפס" אותי מהרגע הראשון, שזה אומר הרבה. לפעמים אני צריכה להכריח את עצמי להמשיך לקרוא ספר לאחר שהעמודים/הפרקים הראשונים לא ממש "תופסים" אותי. 

הבוקר, בגלל הבחירות לרשויות המקומיות, חדר הכושר נפתח רק בשמונה, אז החלטנו לעשות הליכה בחוץ במקום. היה ממש כיף, קריר אבל שמשי. לקראת הסוף הגב כבר התלונן, אבל צלחתי 8.23 ק"מ בשלום, ותיכף אעלה להתקלח.

בטח אקפוץ אחר כך אל הורי להביא לאבא את החגורה החדשה.... T עסוק עם לקוח, אז בסך הכל זה מסתמן כיום שגרתי עבורנו. 

עדכון שוטף

כאבי הגב העסיקו אותי במהלך כל השבוע, ובכל זאת לא נתתי לזה למנוע ממני לעסוק ברוב הפעילויות שאני עוסקת בהן ביום יום. 

הכי קשה היה לשבת - ויש הרבה פעילויות שאני עושה בישיבה - בין אם לעבוד על המחשב הזה, לקרוא, לצפות בטלוויזיה וגם לשבת עם חברים או אצל ההורים....אז זה היה קצת קשוח, אבל מפה לשם הסתדרתי. 

כל השאר ממילא בעמידה או הליכה - כמו התעמלות, שטיפת כלים, קיפול כביסה, גיהוץ....

באחד הביקורים שלי בבית מרקחת כשקניתי עוד סוג של משחה כדי למרוח על הגב, הרוקח הציע לי כדורי וולטרן, ללא מרשם. לא ידעתי שזה קיים. לקחתי, בהנחייתו, במשך שלושה ימים ואז התחיל שיפור ניכר. אז או שזה עזר או שפשוט הזמן עבר, אבל זו היתה נקודת המפנה, ומאז זה כל הזמן משתפר. עוד לא נעלם לגמרי (כלומר, עוד לא "שכחתי שיש לי גב") אבל הרבה הרבה יותר טוב. 

גם אצל אבא חל שיפור ניכר, אבל מצד שני הוא מטושטש ומסטול ממשככי הכאבים. זה מאד מפריע לו, כי בסופו של דבר רוב הפעילויות שלו נהרסות בגלל זה - צפייה בסדרות ובחדשות, האזנה לפודקסטים, קריאה בעיתון ועבודה על המחשב.....בשביל כל זה הוא זקוק לראש צלול. 

אז עכשיו הוא יתחיל לעשות "ניסוי" - להפחית במשככים ולראות אם הם באמת אלה שמפחיתים לו את הכאב או שזה קורה גם ככה. נראה. הוא גם התחיל לקבל פיסיותרפיה בבית, וגם זה - אני מקווה - יעשה לו טוב. 

שוב ישבתי איתו השבוע על ביורוקרטיה (כבר לא כואב לו בזמן ישיבה, אני - לעומת זאת - די סבלתי) והיה ממש עצוב לראות כמה הראש שלו אפוף וקשה לו להתרכז. לפחות אני די רגועה שכבר עברתי איתו על כל מה שרצינו ואני די בעניינים ואוכל לתפקד במקומו בעת הצורך. 

בששי היינו מוזמנים, לשם שינוי, לבתי לארוחת ערב, וזה היה ממש נחמד. מזמן הם לא הזמינו אותנו ושמחנו על ההזדמנות. כמובן שלא באנו בידיים ריקות, ו-T אפה עוגת שוקולד חלב טעימה "ברמות אחרות", כפי שהנכדים התבטאו. אחרי הארוחה ישבנו כולנו לצפות בסרט "אייס ונטורה - בלש בצחוק" שאיכשהו עומד במבחן הזמן. זוכרת שלקחנו את הילדים שלנו כשהיו עוד יותר צעירים מנשמותק וחכמוד. צחקנו המון. 

לקח זמן מאז שסיימתי את הספר "פרויקט הייל מרי" של אנדי וייר ועד שהחלטתי להתחיל לקרוא ספר חדש. הורדתי ל"e-vrit"  את הספר  404 מאת יערה לב, ובינתיים זה טוב. 

ואף מילה על כל השאר........אין לי כוחות.

השבועיים שעברו עלי

מזמן לא תיעדתי לעצמי את היום יום שלי. 

כנראה שהימים שלי די מלאים, ואיכשהו נראה שכתיבת הפוסטים למדור השרביט החם בשבועיים האחרונים לקחה ממני זמן פנוי. 

אתחיל מהסוף - ששוב נתפס לי הגב התחתון. הפעם באורח ממש קשה. 

זה קרה בחמישי על הבוקר - ללא סיבה נראית לעין ובאופן ממש פתאומי, עד כדי שעצר את נשימתי וגם לי לבחילה ואפילו הקאתי קצת באותו הרגע. 

אני יודעת שבמקרים האלה לא טוב לשכב אלא עדיף דווקא ללכת ולהיות פעילה, ולכן המשכתי בפעילות הגופנית שלי - אבל עם חגורה .

אני גם מחממת את האזור כל הזמן - בין עם בכרית כוסמת שמחממת במיקרו ובין עם בקבוק מים חמים ללילה. זה מאד עוזר. 

גם מורחת משחת ארניקה.

ומחכה. אני רואה שכל יום חל שיפור קל, אז מקווה לטוב. 

אצל אבא דווקא המצב לא משהו - אבל לפחות כבר יש אבחנה ברורה לגבי מה הבעייה.

לאחר שהזריקה ההומיאופתית לא עזרה ואף אחד ממשככי הכאבים (שהלכו והתחזקו) לא השפיעו, הוא נשלח למיון אורתופדי ועבר רנטגן וגם -CT והתברר שגם יש לו שבר דחיסה נוסף (לפני שנתיים אובחן עם שבר ב-L2, עכשיו גם L3), וגם ספונדילוליסטזיס, הפרעה שבה חוליה אחת זזה ממקומה קדימה או אחורה ביחס לחוליה הסמוכה. צרה צרורה. 

אבא לא סובל מאוסתיאופירוזיס (בניגוד לאמא, שמקבלת טיפול תרופתי) אבל מצב עמוד השידרה שלו פשוט על הפנים. ואני מניחה שההקרנות שהוא עבר לטיפול בסרטן הערמונית בשנה שעבר לא עזרו לעניין. 

כיון שאף אחד לא מתכוון לנתח אותו בשלב הזה, בגיל הזה, במצב הלב הזה....צריך לעזור לו עם משככי כאבים, פעילות גופנית מתונה ופיסיותרפיה. בינתיים משככי הכאבים שנתנו לו עד כה כאמור לא עזרו, הוא מכריח את עצמו להתהלך בבית עם ההליכון שהבאנו לו מ"יד שרה" אבל סובל מאד. הזמן היחיד שהוא לא בכאבים הוא בשכיבה. 

ברביעי הוא קיבל עוד זריקה - הפעם הגיע אליו רופא מומחה שעובד במרפאת כאב (שבתי מכירה מהלימודים שלה) וכן הזריק לו דיפרוספן  , לאחר שעבר על כל רשימת התרופות שהוא לוקח וגם התייעץ טלפונית עם האופטלמולוג שלו (כי בנוסף לכל הצרות הוא גם סובל מגלאוקומה), ואישר שמותר. נראה היה על פניו שגם הזריקה הזאת לא הועילה, אבל דווקא הבוקר הוא דיווח בזהירות על שיפור קל אז נחכה ונראה. 

בזכות אשפוז הבית שאושר לו מ"מכבי", ישלחו לו פיסיותרפיסט הביתה. נקווה לטוב. 

אגב אנקדוטה קטנה: לאבא התחיל האירוע של כאב הגב הנוכחי ביום שהוא נסע לצילום חזה בגלל השיעול שלו (שאז אובחן הברונכיט והוא קיבל אנטיביוטיקה). כל הזמן הזה שאלתי אותו ואת אמא אם קרה משהו בנסיעה למכון הרנטגן או במכון עצמו או בזמן הצילום - זה היה ברור שקרה משהו שגרם לזה. וכל הזמן הזה הם לא ענו, החליפו נושא, הרגשתי שהם מסבנים אותי. עכשיו יצא המרצע מן השק: במכתב השחרור מבית החולים, הרופאה כתבה ש"החולה דיווח שבזמן נסיעה באוטובוס היו כמה קפיצות" והוא נחבל. 

כן. בזמן נסיעה באוטובוס. לי הם לא נתנו להסיע אותם לצילום החזה. הם נתנו לי להבין שהם לקחו מונית. כן, התחלפנו. הם ה"ילדים" שמשקרים ל"אמא" שזו אני. לא הבנת עדיין שבמצבך אתה כבר לא יכול להרשות לעצמך להתקמצן על מונית ולהטלטל באוטובוס????????? !!!!!!!

בשבוע שעבר T ו'שותפנו' קיימו כאן יום צילומים עבור מסעדה של לקוח חדש. T הכין את כל המנות שבתפריט והביאו צלם מקצועי כדי לצלם אותן ולהעלות אותן לאתר של המסעדה (וכמובן גם לאתרים של "10 ביס", "וולט", וכדומה. 

קרה משהו מצחיק כאשר T התחיל להקים אתר אינטרנט עבור המסעדה - ברגע שהוא הקים את דף הנחיתה הראשון עם הצילומים של המנות, התחילו פניות מכל הארץ מאנשים שרוצים לבוא / להזמין טייק אוויי 😂! זה היה עד כדי כך מגרה. אבל המסעדה עוד לא נפתחה! 

משהו הרבה פחות מצחיק קורה עם אתר האינטרנט ש-T הקים עבור איש המדרסים שלי. 

יש המון (אבל המון!) כניסות לאתר (גם דרך הקישור בתשלום אבל גם דרך החיפוש האורגני של גוגל) אבל איש המדרסים לא קיבל אף טלפון או פנייה דרך האתר. מה שאומר - שמה שהוא החליט לשים באתר לא מדבר אל האנשים שחיפשו את האתר. 

למה אני מתכוונת?

כבר מהתחלת עבודת ההתנדבות של T עם הבחור, הוא העיר לו על כך שהאתר כולו מכוון לספורטאים. כל מי ש"נוחת" באתר רואה בעיקר ספורטאים וטיילים... כאשר בעצם 90% ממי שמחפש מדרסים הם קשישים, אנשים אחרי ניתוחים, סכרתיים וכדומה. 

גם במכון הקודם, שבו הוא עבד כשכיר, זו היתה המאסה הגדולה של הלקוחות שלו. ולא ספורטאים וטיילים. 

אבל הנה בדיוק דוגמא לאיך שאנשים חיים בפער הזה שבין מה שמסתובב להם בראש, מה שהם רוצים שיהיה לבין המציאות שתכל'ס יש. לא עזר כמה ש-T התנגד, הוא התעקש - והנה התוצאה. אפס פניות מהאתר. 

ובינתיים הוא מפסיק כסף ולא מגדיל את היקף הלקוחות. ובניגוד למכון הקודם, המכון הפרטי החדש שלו לא נמצא על רחוב סואן עם תנועה של אנשים שעשויים להיכנס מהרחוב או לעבור לידו בנסיעה עם הרכב. צריך להגיע אליו במיוחד. חבל.

T ידבר איתו שוב וינסה לשכנע אותו בכל זאת לשנות את המהות של האתר. 

בנוסף הוא גם החליט שלא בא לו לעבוד עם קופות החולים, שזו לדעתי טעות גדולה. הרבה לקוחות שמגיעים עם הפניה מקופת חולים בסוף קונים את המדרס "המשובח" באופן פרטי ולא את הזבל שמאשרים דרך הקופה. מילא. T מכיר כבר את העבודה עם לקוחות ויודע שכאשר מתקבע להם משהו בראש קשה מאד מאד להזיז אותם מזה. אבל לא חבל על כל ההשקעה? 

אני ממשיכה בשיעורי היוגה הפרטיים בינתיים, אבל ברור לי שלא אמשיך עם זה לאורך זמן. בתום הסידרה ששילמתי עליה מראש אצטרך להחליט אם להצטרף לקבוצה (שכרגע אין קבוצת בוקר) או לעזוב את זה. אני ממש (אבל ממש!) לא אוהבת חוגים אחר הצהריים/ערב. לא יודעת למה. פשוט לא. 

במקביל לגב שעושה לי בעיות, גם הכתף לא מתנהגת יפה, וכל כך נמאס לי שביקשתי מהאורתופד לשלוח אותי לאולטרסאונד - ואם כבר אז לשתי הכתפיים (כי בעבר גם הימנית נדלקה מידי פעם). אחר כך נראה מה עושים עם זה. קיבלתי תור לאפריל. כמובן. 

אז חתני והנכדים הגדולים נסעו לשבוע לקלאב מד סקי בצרפת, והם נהנו שם מאד,  ו-T ואני פינקנו ככל האפשר את בתי ואת שרי. בראשון ביקרנו אצלן אחר הצהריים, ברביעי עשיתי יום כיף בבוקר עם בתי לבד - וזה היה זמן איכות אמיתי. דיברנו על הרבה דברים שרציתי לדבר איתה כבר זמן רב, היה ממש ממש טוב. וכמובן שכרגיל גם פינקתי אותה בקצת שופינג. 

בסוף השבוע הקודם הן באו לישון אצלנו ששי שבת, וגם זה היה זמן איכות אמיתי. היה כיף עם שרי ובשבת בצהריים היא ממש לא רצתה לעזוב אותנו. וזאת למרות שהן הלכו לסרט....ובכל זאת היה לה קשה להיפרד. מתוקונת.

אז בששי בבוקר, למרות כאב הגב, קפצנו לבקר אצל הורי. 

זה היה סתם ביקור אבל טוב שהגענו אליהם. דבר ראשון הראנו לאבא איך להשתמש בחגורת הגב (הוא בכלל לא הידק אותה כמו שצריך ולכן לא הביאה לו תועלת). בנוסף, עזרנו לאמא למלא טופס עבור Social Security האמריקאי שנשלח עבורה לשגרירות ארה"ב בירושלים. התברר שהם הפסיקו לשלם לה את דמי "הביטוח הלאומי" האמריקאי כי "לא היתה להם הוכחה שהיא עדיין בחיים". סליחה? 

כן, אז מה שקרה הוא שהתקשרו אליהם מארה"ב מ-Social Security ואבא שלי החליט שזה טלפון תרמית (כלומר SCAM), והתעלם מהבקשה שלהם לספק פרטים מזהים שיוכיחו שאמא שלי עדיין בחיים (כנראה עושים את זה מתי שהוא אחרי גיל תשעים). כיון שכך, הפסיקו להעביר כסף כל חודש. ואז הורי התעוררו, פנו ל-Social Security שהפנו אותם לשגרירות ...בהתחלה היה מדובר על הגעה פיסית לשגרירות בירושלים לצורך ראיון "הוכחה שאני בחיים". אחר כך זה עבר להיות שיחת טלפון (אפילו לא ZOOM), ובסוף זה הסתכם במילוי טופס ושליחתו בדואר. מוזרים האמריקאים האלה. 

בערב בששי הגיעו בתי ומשפחתה (הפעם בהרכב מלא) - היה לי קשה בגלל כאב הגב אבל היה כיף להיות ביחד, הם עזרו קצת ו-T לקח על עצמו יותר עבודה מהרגיל (כלומר גם שטיפת כלים). 

בהתחלה היה נראה שגם חכמוד יישאר לישון אבל התחרט ברגע האחרון, ורק נשמותק נשאר. 

הבוקר T הכין לו ערימה של קרפים, שיחקנו "טיסה 501" ואחר כך "רביעיות בעלי חיים" ובסוף עד שחתני הגיע לאסוף אותו שיחקנו "טריוויה" נחמד שמצאתי און ליין שמתאים לגילאי חטיבת הביניים (הוא עדיין לא אבל....גאון קטן). היה כיף.

הגשם מנע בעדי לצאת הבוקר להליכה, מקווה שיתבהר בהמשך כי הגב שלי זקוק לזה מאד וחדר הכושר סגור בשבת. 

T החליט שהוא כן יוצא באחת ההפוגות, וכמובן שאחרי שניים וחצי קילומטר תפס אותו מבול, ולמרות שמייד הסתובב וחזר הביתה הספיק להירטב עד לשד עצמותיו. מילא. לא נורא. אם וכאשר יתבהר הוא ייצא שוב. 

כדי שיהיה לנו משהו שמח לצפות לו, הזמנו את כרטיסי הטיסה לביקורנו הבא אצל בני, ביוני. באמצע הביקור אנחנו מתכננים ביקור אצל בת דודי באורגון ואיתם יחד נטייל במדינה היפהפיה הזאת. אז למקרה ששום דבר לא ישבש את תכניותנו ואכן נצליח לנסוע וליהנות - אכן יש למה לצפות. 

"המצב" הולך מדחי אל דחי ולא בא לי להתייחס אליו בכלל. היה לי בוקר אחד של שמחה (מהולה בעצב) והתרגשות - כמו כולם - כאשר הודיעו על חילוצם של לואיס ופרננדו מהשבי העזתי אבל לצערי זה ממש לא מספיק. ממש לא. 

כתמיד - בתקווה לימים טובים יותר. 

יום הולדת 65 🎈ועוד עניינים

בסוף נשארנו בבית למשך שארית השבת. 

ל-T היה התקף כאב קל בבוקר בזמן הליכת הבוקר, ושאר היום הוא לא הרגיש כל כך טוב. אז אפילו אל הורי לא נסענו.

בסוף קפצתי אליהם הבוקר, וישבתי עם אבא עוד קצת על "חפיפות" בעניני ביורוקרטיה - הפעם הוא הראה לי איך הוא עושה הורדה של מסמכי מס הכנסה ממקורות שונים לצרכי הדיווח שלו ל-IRS (מס ההכנסה של ארה"ב). אמא שלי התבדחה בסוף שעכשיו הוא יכול למות בשקט, אז עניתי לה באותה הלשון שהוא צריך לחכות לפחות עד שיסיים להראות לי כיצד הוא מדווח ל-IRS. זה יקרה בהמשך כאשר כל המסמכים מהמקורות השונים יגיעו. לא כולם מוכנים עדיין בשלב זה.

הכאבים שלו בגב חזקים והוא מתקשה ללכת וסובל כשהוא עובר מישיבה ולעמידה ולהיפך. שום משכך לא עוזר, והחלטנו, למרות מחאותיו, לפנות לאורתופד מומחה שאמא של גיסתי נעזרת בו כבר שנים, שעושה זריקות שממש מצילות אותה (אמא של גיסתי סובלת מאד מכאבי גב וגם יש לה אוסתיאפרוזיס קשה).

היה קשה לשכנע את הורי להתקשר אליו, כי זה רופא פרטי ואבא הרי מתקשה מאד להוציא כסף - אבל אמא החליטה שכן, על אפו ועל חמתו. התקשרתי בנוכחותם והרופא ביקש רשימה של כל התרופות שאבא מקבל. שלחתי, וכעת אני ממתינה לשמוע ממנו, האם הוא יסכים להגיע להזריק לו. ותוהה גם האם זה יעזור. או יזיק. אוף. 

בראשון היה לי יום הולדת, ו-T קבע לנו טיפול זוגי בספא חדש ביישוב סמוך. זו היתה הפתעה בעצם, אבל T הבין שצריך לשריין את המועד כדי שלא אקבע לי משהו אחר באותו הזמן, אז ידעתי שמתוכנן משהו.

בסופו של דבר זה התברר כבחירה הנכונה ביותר ליום הזה בזמן הזה. הרי אין חשק לחגוג ממש, אין מצב רוח, וגם הגשם לא הפסיק לרגע אז התאים להתרגע בספא ולקבל טיפול.

הטיפול ארך כשלוש שעות וכלל עיסוי זוגי, סאונה אינפרה אדום מיוחדת (שטרם ראינו כמותה) ואז ציפה בחשיכה בבריכת מי מלח כאשר התקרה זרועה ב"כוכבי" נורות לד. 

בהחלט הרגשנו איך הגוף נרגע, גם אם הנפש לא מסוגלת. 

זה היה בשעות אחר הצהריים, ובבוקר 'מחברת' הגיעה אלי לקפה, בזמן ש-T נסע עם 'שותפנו' להיפגש עם לקוח. זה היה נחמד. מחר אני מתוכננת להיפגש עם 'ביוכימיה' אחרי המון זמן שלא נפגשנו. 

כל הזמן נכנסו הודעות ברכות יום הולדת וגם כמה טלפונים, וגם בני וגם בתי שלחו לי פרחים. 

הזר מבתי חתני והנכדים

הזר מבני וכלתי והנכדים

באותו בוקר, על הבוקר לפני שיצאנו לחדר הכושר, הצלחתי להתרסק על הישבן בזמן שסידרתי דברים במטבח. כמובן שזו היתה שטות. הסתובבתי ודרכתי בטעות על הרגל של הסולם, לא הבנתי שזה סולם וחששתי שאני דורכת על חתול, נבהלתי ואיבדתי את שיווי המשקל ו...זהו. 

למזלי פרט לכאב בעצם של הישבן הימני לא נראה שנגרם נזק. אפילו הצלחתי להתעמל כרגיל, גם אם יותר במתינות בגלל הכאב, וצריכה להיזהר כשאני מתיישבת.

הבוקר, לפני שנסעתי אל הורי, היה לי סוף סוף שיעור יוגה. קבלתי את הטלפון שלה מ'שנטי' לפני כחצי שנה כבר, אבל כל הזמן דחיתי ודחיתי עד שבשבוע שעבר סוף סוף התקשרתי אליה וקבעתי. קיוויתי לשיעור קבוצתי אבל לא היה לה כרגע בשעות הבוקר, ולא כל כך מתאים לי אחר הצהריים / ערב. אז בינתיים קבעתי לי כמה שיעורים פרטיים. היה מצוין. 

עכשיו אחר הצהריים יצאנו להליכה אבל אחרי קילומטר התחיל גשם די חזק, שיחד עם הרוח הרטיב אותנו לגמרי (המעיל והכובע הגנו עלינו אבל הרגליים כבר היו ספוגות), אז עשינו "אחורה פנה" וחזרנו הביתה. לא נורא. זה היה קצת יותר טוב מכלום. 

בששי מתוכננת ארוחת יום ההולדת שלי עם כל המשפחה (כולל של אחי) - מקווה שכולם יהיו בריאים ושגם אבא יצליח להגיע. מצב הרוח די בריצפה - בכל יום כל מה שקורה במדינה ובעולם מצליח להרגיז אותי עוד יותר ולדכדך עוד יותר - כך שמפגש טוב עם אנשים אהובים זה בדיוק מה שהנפש צריכה. 

על הא ועד דא

אז מה קורה בימים האחרונים? 

ל-T נתפס הגב שוב וזה די מדאיג, בעיקר כי זו פעם שנייה שזה קורה תוך שבועות ספורים, וכי אין לנו מושג מה גרם לכך. לא היתה איזו תנועה או פעולה שהוא יכול לשים עליה את האצבע שגרמה לכך.

הוא פנה ל'רופאהחדשה' בבקשה לקבל כדורים שקיבל בעבר (ארקוקסיה או BETAREN), היה לוקח במשך יומיים שלושה וזה היה עובר. אבל 'רופאהחדשה' לא היתה מוכנה לשמוע על זה. לא על הכדורים האלה ולא על שום תרופה אחרת. היא הנחתה אותו לנוח, לשמור על פעילות, לעשות קצת מתיחות, לקחת משככי כאבים "רגילים" ולהיות סבלני. "זה אמור להשתחרר לבד" היא אמרה. ובמקרה הצורך הזמינה אותו להיבדק אצלה או ללכת לאורתופד. אז קבעתי לו תור לאורתופד. שוב, כי זו פעמים שנייה שזה קורה בזמן קצר יחסית. אבל התור הכי קרוב הוא בשבוע האחרון של החודש. ומה עושים בינתיים?

אז בינתיים הוא לוקח משככי כאבים רגילים ונח. הבוקר לא יצא להליכה/ריצה. מחר מתוכנן לו יום עבודה במטבח (לצורך צילומי מנות עבור אתר אינטרנט של לקוחות) ואני לא יודעת אם הוא יהיה במצב מספיק טוב כדי לעמוד ולעבוד במטבח. 

נראה. 

בנושא אחר - הטלפון שלו עשה הרבה בעיות לאחרונה - שיחות נקטעו באמצע ואז הוא היה לא זמין במשך דקות ארוכות, או שאנשים לא שמעו אותו כשדיבר - גם כשהשיחה לא נותקה. ניסינו לאתחל את הטלפון לגמרי ולהגדיר את הכל מחדש, וקיווינו לטוב, אבל זה לא עזר. 

אז קנינו לו טלפון חדש ובהזדמנות נמסור את הטלפון הזה לתיקון, אולי יתברר שזו תקלה ידועה ואולי אפשר יהיה להשמיש אותו שוב מתי שהוא. זה מתסכל, כי בדרך כלל אנחנו לא מחליפים טלפון אחרי שנתיים בלבד, אבל הטלפון הוא כלי עבודה בסיסי שאי אפשר בלעדיו, במיוחד כאשר הבעייה היא בשיחות עצמן ובעצם הזמינות שלו. 

בסוף השבוע לא הגיעו בתי ומשפחתה לארוחת ערב אצלנו. בששי היה לחתני יום הולדת ובתי לקחה אותו למלון מפנק ביפו והזמינה מקומות במסעדה בששי בערב. אני לא יודעת לאיזו מסעדה הם הלכו בסוף כי היא היתה ברשימת המתנה בכמה מהן. נדבר איתם עוד מעט. אמא של חתני הגיעה אליהם להיות עם הנכדים ששי שבת. 

למרות גבו של T הוא התעקש לבשל בששי, והזמנו את הורי לארוחה צנועה אבל טעימה מאד. הוא הכין בורשט סלק קר (מעדן!) וגם ניוקי בולונייז.... וכמובן סלט טרי מעולה שאף ארוחה לא שלמה בלעדיו. 

בכלל לא ידענו אבל בזמן שישבנו עם הורי ואכלנו פרצה מלחמה. נראה איך היא תתפתח, מה עוד יקרה ועד מתי. 

אחי וגיסתי אמורים לחזור מניו יורק מחר, ואין לי מושג באיזו חברת תעופה הם טסים. אם זו חברה זרה יש סכנה שהטיסה שלהם בוטלה................

מקווה שיהיה שקט ומאחלת לתושבי הדרום שיעברו את הימים האלה בשלום, ולהם ולכל תושבי הארץ שקט ושלווה במהרה. 

זה לא נגמר

היום יום הולדתה ה-40 של בתי. לא כך היא תכננה לחגוג ולא כך אנחנו תכננו לחגוג לה - אבל תכניות לחוד ומציאות לחוד.

אחרי שגם חכמוד וגם נשמותק חלו בקורונה (בעקבות חתני ואז בתי שחלו לפני כן), הבוקר - ממש ביום ההולדת של בתי - גם שרי מראה סימנים שהיא נדבקה, חודש שלם אחרי שחתני התחיל להיות חולה. 

חודש שלם היו חמישה בני משפחה אחת בבית עם קורונה - וכל אחד מהם נדבק "בזמן ובמועד שגופם מצא לנכון"** .

"לא מצליחה להבין איך הקורונה הזאת עובדת" אמרה בתי ובכך תמצתה בעצם את כל השנתיים האחרונות, מבחינתי. 

לפי כמה ימים, כאשר היא הודיעה לנו שהיא הזמינה מקום במסעדה להערב לחגוג יחד את יום הולדתה (כי הרי אנחנו לא מוזמנים לאירוע שמתוכנן לששי הקרוב, מפאת היותנו בייבי סיטרים לנכדים) לא התווכחנו אבל היתה לי הרגשה שזה לא באמת ייצא לפועל. חכמוד התחיל את מחלתו בחמישי או ששי ונשמותק התחיל כיומיים אחריו. היתה לי הרגשה שזה לא ייגמר כל כך מהר, לפחות לא לפי הלו"ז הרצוי על בתי. וגם תהיתי מה יקרה עם שרי, שהרי כל התקופה הזאת - גם כשהיתה לה דלקת באוזן - בדיקות האנטיגן הביתיות יצאו לה שליליות. 

מילא. גם את החגיגה הזאת - כמו את יום הולדתה ה-90 של אמי - נצטרך לדחות למועד אחר. ואני לא רואה כיצד האירוע של ששי בכלל ייצא אל הפועל. בכל מקרה אלי הביתה לא ממש ייכנסו נכדים (או ספציפית שרי) חולה בקורונה. נראה מה יהיה. כרגע אנחנו לא שואלים ולא מציעים. מחכים לראות מה יתפתח. 

בגזרת אבא שלי - לאחר שהתחיל להשתמש בחגורת הגב ולקחת את הכדורים משככי הכאבים ולא היתה שום הקלה, אמא של גיסתי (שיש לה קשרים מפה ועד הונולולו בעיקר בתחום הרפואי אבל לא רק) סידרה לו תור אצל אורתופד תותח בתל השומר. האורתופד בדק אותו בצורה מאד יסודית וקבע ש:

א. המצב לא נורא חמור, ואף ייתכן מאד ששבר הדחיסה יתרפא עם הזמן 

ב. הטיפול שאבא שלי מקבל הוא הטיפול הנכון, אין צורך ואין טעם לשום טיפול אחר (כמו זריקה מקומית).

ג. אין לעסוק בפעילות גופנית כלשהי למעט הליכות קצרות. 

בקיצור - מעודד משהו, ואבא שלי מתרכז כרגע במציאת המינון הנכון למשככי הכאבים כדי לקבל הקלה כלשהי (הוא קיבל בין היתר מדבקות שאמורות לעזור עם זה) ובמקביל מארגן לעצמו פינת טלוויזיה בממ"ד, שם יש להם כורסאות lazy boy ישנות שהוא התעקש להביא איתם מארה"ב (למרות מחאותיה הרמות של אמי). הכורסא הזאת היא המקום היחיד כרגע שבו קצת נוח לו לשבת/לשכב. 

במקביל ובלי קשר התחילה לו בצקת ברגליים - שזה כנראה בגלל הלב - וזה מדאיג עוד יותר. יש לו תור טלפוני עם הקרדיולוג ובינתיים מקבל פוסיד לניקוז הנוזלים. מקווה שיעזור. יש לו גם תור לאורולוג בשבוע הבא. בקיצור - אבא שלי מקולקל. באמת דואגת לו. 

אצלי יש הטבה כלשהי במצב הדלקתי אבל זה לא עבר לגמרי, אז עכשיו 'רופאהחדשה' הפנתה אותי לבדיקת תרבית, ואת זה אוכל לעשות רק שלושה ימים אחרי שסיימתי את האנטיביוטיקה - בקיצור מקווה שלא תתפתח דלקת ממש חריפה עד אז מהחיידקים שהאנטיביוטיקה הנוכחית כנראה לא הצליחה לחסל לגמרי. 

בכלל היום אני עם אנרגיה ירודה מאד, לא יודעת אם זה סתם - כי לפעמים זה קורה - או שגם אני "מבשלת" משהו. תקופה מבאסת קצת. 

ואוקראינה. דכאון ממש. ושרת הפנים שלנו, שלדעתי מוסיפה חטא על פשע. 

אני מכירה מישהי שנמצאת בארץ והיא אזרחית אוקראינית ודואגת ממש לבת שלה שגרה שם. כשעוד היה רלוונטי לחתום ערבות עבור פליטים הבטחנו לה שנערוב לבתה אם היא תצליח להגיע לגבול אבל בינתיים לא שמעתי ממנה כלום. כרגע כבר לא מדובר על ערבות כספית אבל כמובן שנעזור אם נוכל. בכל מקרה אם היא אכן תגיע, מגורים זו לא הבעייה. 

ולא שמעתי שום עדכונים מהגזרה של N-lee וממשיכה לדאוג ולהתפלל לשלומה ולבריאותה. 

אז השבוע היה יום די יפה - לא חם אבל גם לא קר מדי - והחלטנו ספונטנית לנסוע לטייל בשמורת בית גוברין. היה לגמרי שווה. 

לפני שחזרנו הביתה נסענו לקריית גת הקרובה ואכלנו במסעדת בשרים שהפתיעה לטובה גם בטיב האוכל וגם בטיב השירות.

מצרפת את התמונות - שוב כדי להקליל את אווירת הפוסט המדוכדכת שיצאה לי. 

** אם לעשות פאראפראזה על ציטוט של יצחק שמיר ז"ל, ראש ממשלת ישראל בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה

צרות בצרורות

 באנגלית יש אימרה שאומרת: when it rains it pours, או במילים אחרות - צרות בצרורות. 

אז בצילום של אבא מתקבלת תמונה של ניוון והזדקנות - אוסתיאופרוזיס עם קריסות של חוליות זו על גבי זו ובעיקר - וזה כנראה מה שכואב כל כך - שבר דחיסה של ממש באחת מהן. 

האורתופד רשם לו חגורת גב עם חיזוקים, ש-T מייד נסע איתו לקנות בבית מרקחת של מכבי (כדי למדוד, כי זה בא במידות שונות).

למה T נסע ולא אני?

כי אני חטפתי בחמישי לפנות בוקר דלקת בדרכי השתן מהגיהנום - ממש עם כאבים וצריבות וריצות לשירותים ובחילות וצמרמורות - משהו נורא. כתבתי ל'רופאחדשה' אבל אז ראיתי שהיא תהיה בקליניקה רק אחר הצהריים, אז התקשרתי למזכירה והיא קישרה אותי עם השותפה של 'רופאהחדשה' (שלהלן תיקרא ד"ר 'רופאהשותפה') שמייד רשמה לי אנטיביוטיקה (ציפרודקס) - מקווה שהיא תעזור. משום מה זוכרת שלפני שנתיים וחצי עוד עם הרופאה הקודמת, הציפרודקס (או משהו דומה) לא עזר והיא היתה צריכה לתת לי גם אוגמנטין. נקווה שלא אצטרך הפעם. 

עוד לפני כן בתי הספיקה להזעיק אותנו כשהיינו בסופר לאסוף את נשמותק מבית הספר כי שיחק בהפסקה "פרה עיוורת" ונכנס בעמוד! בתי היתה בקליניקה ועשינו חשבון מהיר שעד שנסע הבית עם המצרכים ונשים במקרר, לפחות, ונצא להרצליה להוציא את הילד מבית הספר, בתי כבר תסיים לעבוד. אז ככה, עם כל המצרכים בתא המטען (ממילא היה קר ולא חששנו נורא שיתקלקלו) יצאנו מהסופר ישר לבית הספר. לקחנו אותו הביתה ושמנו לו קרח על אזור המכה, ויצאנו מייד הביתה לסדר את הדברים.

בתי וחתני והנכדים היו מתוכננים לבוא אלינו לארוחת ששי סוף סוף אחרי שבועות של חולי ובידוד - בתי היתה חולה בקורונה כל השבוע ויצאה מהבידוד בחמישי - ואז בששי בבוקר חכמוד התחיל להרגיש לא טוב ובדיקת האנטיגן שלו יצאה חיובית. 

ממש טפטוף של קורונה במשפחה הזאת. כל אחד בשבוע נפרד. אם זה ימשיך ככה זה לא ייגמר עד פסח! רק מתפללת שגם המתוקי יעבור את זה בשלום. בתי וחתני היו די מסכנים, כל אחד בתורו, למרות שלכאורה ניתן להגדיר את המחלה שלהם כ"קלה". 

שרי עדיין עם הדליפה מהאוזן אבל כבר ללא כאבים, ונקבע לה סוף סוף תור לרופא אף אוזן גרון של ילדים בשבוע הקרוב. הגיע הזמן לטפל כמו שצריך בדבר הזה. 

בערב פשוט נסענו אליהם עם קופסאות של אוכל (T ממילא בישל כבר) והשארנו על סף דלתם....ושוחחנו איתם בוידאו מהרכב (וגם מחלון המרפסת). איזו מציאות הזויה. 

ועדיין עם הקורונה - חלקכם כבר שמעתם שהבלוגרית האהובה n_lee מאושפזת עם קורונה במצב קשה כשהיא מורדמת ומונשמת. היא כתבה במענה לתגובות בבלוג שלה שזה מה שעומד לקרות, ושהיא מפחדת - ומאז לא שמעתי ממנה. פועה וטליק בקשר עם אחותה ואנחנו מקבלים עדכונים ככל שניתן. אני מתפללת לבריאותה ושלומה והתאוששותה מהמחלה האיומה הזאת. 

וכדי לא לסיים באווירה קודרת לגמרי, אני מביאה תמונות שצילמתי השבוע כאשר T ואני טיילנו בשמורת פולג (מתחת למכון וינגייט) במזג אוויר מושלם. 

מאחלת לכולם בריאות שלמה