חופשת סוף השבוע של T היתה מוצלחת ביותר.
במוצאי שבת קפצתי לסופרפארם לקנות מזרקים כי T לא מצא את המזרקים שקיבל מבית החולים. קניתי כמה מזרקים, וזה סגר לנו את הפינה. בשלב הזה הוא עדיין קיבל שני סוגי זריקות. האחד - שלוש פעמים ביום - הוא איזשהו הורמון של הלבלב שנוהגים לתת בעקבות ניתוחים בלבלב. השני - אותו הוא מקבל פעם ביום - הוא נוגד קרישה. למניעת תסחיפים.
היה גם שלל כדורים. T לקח אותם כמו גדול. גם את הזריקות אירגן לבד והזריק לעצמו. אחרי הכל, כמו ששותפנו אוהב תמיד לומר, T הוא בן של רופא 🙂.
בערבים הוא הלך לישון מוקדם. זה היה מצוין, כי הצליח לישון כמה שעות רצוף עד ששוב התחילו כאבי המעיים ו"הלוך ושוב" לשירותים. אבל בסך הכל כן הצליח לישון טוב בין לבין.
בראשון בוקר הוא שתה את התה עם הנענע מהגינה שהכנתי לו, אכל פרוסה של גבינה צפתית, ויצאנו לבית החולים.
בביקור הרופאים שאלו את T איך הוא מרגיש, בדקו את תכולת הנקז, ושאלו אותו אם הוא מרגיש כשיר לצאת הביתה סופית. ברור שהוא ענה בחיוב.
במהלך הסופ"ש העבירו את T לחדר אחר, ושם פגשנו מישהו שעבר את הניתוח הזה לפני חודש והובהל עכשיו למיון ומשם לאשפוז חוזר בגלל חום. האמת שזה הפחד הכי גדול שלי. ש-T יהיה משוחרר ובבית ואז יקרה משהו והוא יצטרך לחזור לאשפוז.
בשעות שחלפו אחרי כן באו למדוד לו חום (תקין) ולחץ דם (מעט נמוך אבל בסדר) ולקחת לו דם, ובאו לנסות לתת לו את הזריקה והתרופות שהוא כבר לקח בבית, והם ראו שהוא באמת מסתדר לבד. הם מרחו את זה במשך עוד כמה שעות אבל בסוף הגיע מכתב השחרור המיוחל, ובסביבות שתיים בצהריים יצאנו בחזרה הביתה. זהו. שוחרר.
מאז אנחנו בבית ו-T מראה שיפור הדרגתי בכל יום.
הוא עדיין עם הנקז ומדווח מדי כמה ימים לפרופסור במייל מה תכולתו (כמות, צבע). מודד סוכר כל יום. לוקח את התרופות. מזריק בעצמו את החומר נוגד הקרישה, למניעת תסחיפים.
הלילות הרבה יותר טובים והוא מצליח לישון גם בצהריים.
על דליפת הנוזלים מהפתח שמסביב לנקז הוא הצליח להשתלט בעזרת גזירת חיתולי תינוקות וגם פשוט החלפת בגדים תכופה (ואני מכבסת מכונה מלאה כל יום). הבוקר הוא דיווח שהפסיקה הדליפה, אז הוא עבר לחבישה בפד גאזה סטרילי מעל הפתח של הנקז, כפי שעשו לו בבית החולים.
עדיין יש עליו כעשרה ליטרים של נוזלים מיותרים שבאים לידי ביטוי מגובה המותניים שלו ועד לכפות הרגליים. החלק העליון של הגוף כבר חזר לעצמו. הוא ממשיך לקח את הפוסיד בתקווה לשחרר את שאר הנוזלים.
כרגע הקשיים העיקרים הם כאבים באזור המעיים וחולשה גדולה. הכאבים של המעיים חדים ומשתקים ממש כשהם מגיעים, כנראה גאזים כלואים שמסתובבים שם במערכת. בסך הכל מערכת העיכול מתפקדת, וזה מצוין, אבל הכאבים האלה מתישים אותו ואני מנסה לשכנע אותו לקחת אופטלגין, כי אין שום סיבה לסבול. זה גם מכווץ את הגוף וגם מתיש אותו.
החולשה העצומה לעיתים ממש מרגישה כמו חולי, כמו כשיש שפעת עם רגישות גדולה בעור ותחושה זיפתית. שאר הזמן הוא פשוט מתעייף מאד מכל פעולה. אבל הוא לא מוותר. עושה הליכות תכופות הלוך ושוב בבית, ובימי שמש יוצא לגינה ועושה הליכה קצרה. לפעמים מגיע עד קצה שביל הגישה לבית ובחזרה.
בדרך כלל אני מכינה לו אוכל ושתייה אבל לפעמים מכין לעצמו. כוס תה, חביתה עם פרוסת גבינה צפתית, יוגורט. אתמול הכנתי לו שניצלון (טרי, ברור שטרי, לא קנוי!) וקצת מחית תפוחי אדמה. בצהריים אנחנו אוכלים ביחד את מרק העוף שהכנתי בסופשבוע כשהיה בבית (בהדרכתו). במרק הזה לא הכנסתי ירקות עם סיבים כמו סלרי וכדומה. רק ירקות שמותר לו לאכול.
פעם ביום הוא גם שותה אינשור.
בסך הכל הוא אוכל יפה - מעט מאד אבל לעיתים קרובות, ובתיאבון - ואני מקווה שזה יעזור לו להתחזק.
רק פעמיים בינתיים הכאבים במעיים היו חזקים וממושכים כל כך ש-T הסכים לקחת אופטלגין. שאר הזמן הוא מסתדר ללא משככי כאבים בכלל. הוא אומר שהוא ממש מבין עכשיו מה עובר על תינוקות בני יומם שסובלים מגאזים. אלה כאבי תופת של ממש. בעצם גם מערכת העיכול שלו, כמו שלהם, היא "חדשה". "משופצת". וצריך להפעיל אותה בהדרגה ובעדינות.
אני מנסה לקיים איזושהי שיגרה בבית לצד ההחלמה שלו.
אני קמה כרגיל בבוקר להליכה או אימון ריצה או חדר כושר.
מטפלת במטלות הבית ובחתולים, ששמחים מאד ששנינו בבית כל היום.
אנחנו צופים יותר בטלוויזיה, בעיקר סדרות. ל-T אין סבלנות או יכולת ריכוז לקרוא או לצפות במשהו שהוא יותר מסידרת אקשן או משהו קליל. אני סיימתי ספר אחד (הפעם האחרונה ששיקרתי) עוד בבית החולים, וטרם התחלתי חדש. טרם החלטתי מה יהיה הספר הבא שלי.
אנחנו מדברים בוידאו עם הילדים והנכדים - אלה שבהרצליה ואלה שבבוסטון. בטלפון עם ההורים וחברים. רק 'שותפנו' קפץ בינתיים לביקור, אתמול, ונראה לי שבשלב זה T עדיין לא ממש מוכן לאורחים.
לי יצאה במהלך השבוע האחרון "שעורה" בעפעפיים (קודם בשמאלי התחתון ומייד אחר כך בעליון), והתכתבתי במייל עם האופטלמולוג שבסוף רשם לי טיפות. זה מאד עוזר כאשר יש קשר ישיר לרופא מקצועי דרך המייל. משום מה דרך המערכת של מכבי אני יכולה לפנות ישירות רק לרופאת המשפחה ולגניקולוג. אז מזל שרופא העיניים מתקשר במייל (את זה גיליתי מאבא שלי, שהוא גם הרופא שלו).
כנראה שה"שעורה" היא בכל זאת ביטוי למתח שאני חשה בתקופה הזאת. הגוף מגיב בדרכו.
גם אני ישנה יותר, גם בלילה וגם בצהריים. משלימה קצת שעות מנוחה.
בינתיים נראה שבכל יום חל שיפור כלשהו, ועל כך אנחנו מברכים.
