‏הצגת רשומות עם תוויות הבית ביוון. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הבית ביוון. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 16 ביולי 2026

יוון - יולי 2026 חלק ב'

לפני שאמשיך, רוצה לספר שמצאתי כמה כינויים לחברים / מכרים החדשים שלנו ביוון, והוספתי אותם לפוסט הכינויים שלי עם הסבר על מי זה מי. 

כשנכנסתי אל פוסט הכינויים כדי לעדכן, קבלתי תזכורת שיש לי גם כינוי לבית ביוון - "הארמון" ואולי כדאי שאעשה בו שימוש מכאן והלאה. 

אז בחלקו השני של השבוע, כאשר T הלך לעזור במסעדה, סוף סוף ירדתי לים. לא הלכתי עד לחלק החוף עם החול אלא  נשארתי בסלעים היכן שהיה צל.

יש כאן המון קיפודי ים (המון המון המון) אז ליתר בטחון הבאתי את ה"בוטיז" שלי כדי להיכנס בביטחה. עד היום אני בטראומה מנסיעה לאילת עם חברים בגיל 16 כשחטפתי ישירות לעקב את הקוצים הכואבים האלה וזה כמעט השבית אותי במהלך החופשה ההיא. 

למחרת ירדנו שנינו לים, ואז כן עברנו עד לחלק החוף החולי, שם גילינו שאת בסיס השמשיה ששותפנו ושריתה החליטו משום מה להשאיר שם "כי מי ייקח?" מישהו העלים.............הזהרנו אותם אבל לא היה עם מי לדבר. מילא. 

בילינו גם בבריכה........זה כזה כיף שיש בריכה בחצר ואפשר פשוט לטבול בה (או ממש לשחות למרות שהיא קטנה יחסית) מתי שרוצים......... והחלק הכי כיפי הוא שיש מי שמגיע כל שבוע (בקיץ, וכל שבועיים בחורף) לטפל בה ולנקות.

גם בערב אחרי ש-T עבד במסעדת החוף וגם בערב שאחריו, החלטנו לאכול את ארוחת הערב שלנו במסעדה טעימה מאד וזולה מאד בכפר. המסעדה הזאת פתוחה רק בעונה (ממאי עד סוף ספטמבר, לדעתי) והיא תמיד מלאה, בעיקר במקומיים (או יוונים שיש להם דירות נופש בכפר ומגיעים מאתונה ומעוד מקומות). 

לצערי למרות השלווה והשקט והיופי ההתקפים של T לא מבחינים היכן אנחנו ומה הוא עושה, ואז לילה אחד התקף חזק וארוך במיוחד העיר אותו מהשינה. הוא זינק מהמיטה מרוב כאב, ועל הדרך עשה תנועה מאד לא טובה עם הכתף, כנראה, אז עכשיו שנינו עם כתף כואבת. 

הוא טוען שאצלו זה משתפר כל הזמן ושזה כואב בעיקר בלילה, בשינה, אבל לדעתי שנינו צריכים לקבוע עם הפיסיותרפיסטית...לראות אם היא יכולה בכל זאת לעזור.

באחת השיחות עם מנהלת הוילות שהחלטתי לכנות בשם "רוסי", התברר לנו שבניגוד למה שאמרו לנו, בגלל שאנחנו משכירים את הבית כ-AIRBNB ו-BOOKING, אנחנו חייבים לעמוד בדרישות כיבוי אש. חייבים מטפי כיבוי (לפי גודל הבית), שלטי יציאה מוארים מעל כל הפתחים, ערכת עזרה ראשונה (שאת זה דווקא יש לנו מההתחלה) וגלאי עשן בכל החדרים (ובמטבח גלאי חום). 

כמה וכמה פעמים ניסינו ללכת לחנות שמתמחה בציוד כיבוי אש אבל היא כל הזמן היתה סגורה. בנוסף לא ענו לנו באף אחד ממספרי הטלפון הרשומים שם. 

בסוף ממש עשינו עליה "מארב" - התיישבנו בכסאות של מסעדת "הזקנים החביבים" בעיירה הסמוכה בשעה ששלט החנות מצהיר שהיא אמורה להיפתח, וחיכינו. אמרנו לעצמנו שאם אף אחד לא יגיע תוך שעה, ניאלץ לנסוע כשעה וחצי לקורינתוס, לחנות השנייה "הכי קרובה" של מוצרי כיבוי אש. 


למזלנו הבחור הגיע (באיחור אופנתי) והתברר שהוא והשותף שלו (שבמקרה גר בכפר שלנו) פשוט כל הזמן מסתובבים בשטח וכמעט לא נמצאים במקום. לפחות עכשיו יש לנו גם את הטלפון שלו וגם את כתובת הדוא"ל, שלחנו לו רשימה של כל מה שאנחנו צריכים, והוא אמור לחזור אלינו עם הצעת מחיר. נראה אם זה יקרה בסוף. 

בזמן שחיכינו שתגיע שעת הפתיחה (הרשמית) של החנות, ישבנו בבית קפה שאנחנו מאד אוהבים לקפה ומאפה, וגם קנינו שם עוגיות שזכרנו שהיו מאד טעימות. איכשהו כאשר קמנו ללכת וזרקתי את כוסות הקפה החד פעמיות ואת הזבל שנשאר, לא שמתי לב שזרקתי גם את הקופסא עם העוגיות 🙈. גיליתי את זה רק כשכבר היינו ברכב, ואני הייתי מוכנה לחזור לשם ולמצוא את הקופסא עם העוגיות בפח, אבל T לא הסכים בשום אופן ש"אחטט בפח בשביל אוכל" ולצערי נותרנו בלי העוגיות הטעימות....

השמש ביולי זורחת מוקדם יותר מאשר בחורף, כמובן, ואנחנו רוב השבוע התקשינו להתעורר מוקדם מספיק כדי להספיק לראות את הזריחה שאנחנו כל כך אוהבים. אבל היה בוקר אחד שזה הצליח לנו 



ואז כמובן גילינו שבקיץ השמש זורחת בזווית אחרת לגמרי מאשר בחורף (שאז היא זורחת ממש מעל הים, ועכשיו היא זרחה מעל לעיירה שעל החוף).

עוד השבוע זכינו לסיור מ"רוסי" בשלוש מהוילות שהיא מנהלת בקרבת מקום. הן גם על הצוק מעל החוף וגם להן יש ירידה לחוף "כמעט פרטי" כמו שלנו, אבל הן ממקומות קצת מחוץ לכפר. גילינו שלוש וילות מאד מאד מושקעות ויוקרתיות (ואחת מהן גם הרבה יותר גדולה משלנו  - מתאימה ל-12 איש), עם בריכה ענקית וגינה גדולה ומטופחת לכל אחת מהן, באמת רמה אחרת לגמרי. 

בין לבין ממשיכות להגיע פניות בקשה לשכור את "הארמון" שלנו בתאריכים שכבר תפוסים (האמת שעד סוף ספטמבר כמעט הכל כבר תפוס), ו-T מפנה אותם ל"רוסי" וחלקם באמת הזמינו אצלה...אז כבר נקבל גם את העמלות שלנו. היא די בשוק מהעניין הזה.....משום מה למרות שכולם שם באזור נורא נחמדים, אין להם תרבות של שיתופי פעולה בין עסקים.....T מלמד אותם שזה יכול להיות דבר מאד טוב ומשתלם. 

בנוסף T נפגש עם "רוסי" ועם "ואלי", שהוא סקיפר שגר בכפר, שכן של "לני", מנהלת הבית שלנו. שלושתם מתכננים לרכוש ביחד סירת מנוע, לעגון אותה בחוף הכפר, ולהשכיר אותה לתיירים - גם לאורחים של הוילות שלנו אבל גם לאחרים. הם ראו שיש לזה הרבה ביקוש אבל אין בכלל היצע באזור שלנו. 'שותפנו' לא רצה להיכנס לזה, אז אם זה ייצא לפועל, T ייכנס לזה איתם בעצמו. 

האמת ש-T לא נח לרגע, כל הזמן יוזם ומתכנן עוד פרוייקטים ועוד שיתופי פעולה. ככה הוא. לא תמיד זה מתאים לי - לדוגמא כשהוא החליט שהוא רוצה לקנות שם עוד דירה - ואני לא חושבת שאני מוכנה לזה. אבל קנייה משותפת עם עוד שני אנשים של סירת מנוע במצב טוב אבל משומשת, ייתכן שלזה אני לא אתנגד. T עוד צריך לעשות חישובי כדאיות, כי הוא הבין שעלויות הדלק על הדבר הזה מטורפות. 

הדבר האחרון שעשינו בשבוע החופשה שלנו ב"ארמון" הוא לבשל ארוחת ערב ל"לני" ול"טלה". 

כחלק מההכנות לארוחה, נסענו לעיר סמוכה לקצב שעובד עם "דיזי", בעל מסעדת החוף, והתברר לנו שהוא גם חבר של "ג'וני", הקבלן שמכר לנו את "הארמון". באמת שכולם כאן מכירים את כולם. 

T פגש את הקצב הזה אצל "דיזי" כשהוא עבד אצלו בראשון בצהריים, ודיזי הכיר ביניהם ואמר לו שיש לו את הסחורה הכי טוב ושהוא קונה את כל הבשר אצלו. הבחור לא מדבר מילה אנגלית (ומזל שהיה אצלו עובד צעיר שתירגם עבורנו) אבל הוא סופר נחמד ובאמת יש לו סחורה טובה.

לני וטלה נורא שמחו להגיע, ונהנו מכל ביס - סלט "ישראלי" קצוץ, פפרדלה בולונייז, סטייק פילה על מצע של פירה...ולקינוח אבטיח. "טלה" הביאה לנו עוגת תפוזים, מהסוג המתוק להחריד, ספוגת סירופ, שראינו בקונדיטוריות שלהם ומעולם לא העלינו על דעתנו לקנות. אבל זה היה מחווה מאד חביב מצידה. "לני" הביאה יין עם שני גביעים, מתנה מאד מושקעת. 

ישבנו בחוץ עם שתי הנשים החביבות האלה שעוזרות לנו בניהול וניקוי הבית, קשקשנו ואכלנו ונהנינו.....היה ערב מקסים. 

לא נתתי להם לעשות כלום, גם לא לפנות כלים. אמרתי להם שהערב אנחנו עובדים ומחר הן תעבודנה........כי באמת למחרת עזבנו ו"לני" הגיעה לנקות ולהכין את הבית לאחי וכל המשפחה שמגיעים מחר. 

במקור תכננו להכין לאחי "סל פירות", ולשים במקרר קצת חלב וביצים - כי הם יגיעו מאוחר, עם פעוטה בת שנתיים וחצי, ולא בטוח שיספיקו לערוך קניות. בסוף השארנו להם הרבה יותר, ירקות ופירות ויגורטים ולחם טרי במקפיא (ואפילו שתי חתיכות פילה ש-T לא השתמש בארוחה והקפאנו עבור אחי שכל כך אוהב סטייקים). אני מקווה מאד שהם יסתדרו - הם נופשים ומטיילים המון אבל זו הפעם הראשונה שהם שוכרים בית ולא מלון. אני בטוחה שהם ייהנו. 

אז נפרדנו מיוון ומהכפר שלנו ומה"ארמון", ושוב היו לנו המון המתנות ועיכובים בשדה התעופה - כנראה שהיום זה דבר שבשיגרה. 

אבל הספקנו להגיע הביתה בזמן כדי ש-T יספיק לראות לפחות מחצית ממשחק הכדורגל בין ארגנטינה לאנגליה....ומיינקוני מאד מאד שמח שחזרנו. 

הוא כל כך שמח שכבר יומיים הוא נשכב עלינו בכל הזדמנות, יום ולילה. מתפנק ומגרגר ועושות תנועות כמו של "יניקה" עם הרגליים הקדמיות.........מתוקי כזה. 

לסיום בנושא אחר - החדשות הטובות הן שבתי התקבלה ללימודי הפסיכואנליזה, אחרי כל הסאגה של הראיון הבעייתי. עוד היה מתח כי בהתחלה היא קיבלה הודעה שהיא ברשימת המתנה, אבל האישור הסופי הגיע למחרת. זהו, היא במסלול שהיא רצתה כל כך, ומאד מאד שמחה ומתרגשת. 

עוד חדשות טובות הן שהם החליטו כן להזמין כרטיסי טיסה ליוון בספטמבר, כך שנהיה שם כולנו יחד בראש השנה. 

בששי נעשה כאן ארוחה משפחתי להם ולהורי........חוזרים לשיגרה. 

יום ראשון, 12 ביולי 2026

יוון - יולי 2026

הגיע יום הטיסה ליוון, וכבר ארקיע דחו לנו את מועד הטיסה בשלוש שעות.
כיון שכך, החלטנו לצאת מהבית בשעה המקורית שתוכננה ולעבור בביתה של אמא של 'שריתה' לניחום אבלים בדרך לשדה התעופה. הם גרים ביישוב בדרך לירושלים והנסיעה מהם לשדה קצרה ומהירה יחסית.
כמו בלווייה, אמא של שריתה פיקדה ביד רמה גם על ה"שבעה" והתנהגה כמו מארחת / מנהלת אירוע יותר מאשר אלמנה אבלה. היא משהו, האישה הזאת. 
ישבנו בעיקר עם שריתה וקצת עם אחד מאחיה, הבית היה מלא חברים ובני משפחה שבאו לנחם ובעיקר סיפרו ושמעו סיפורים על אביה של שריתה. מאד שמחתי שבאנו. 

שדה התעופה היה מלא באנשים, כיאה לחודש יולי, אבל בסך הכל זרם. 
ברור שהיה עוד איחור וגם לפחות שלושה שינויי שער - הפעם הבלגן לא נגרם על ידי ארקיע עצמה אלא על ידי שדה התעופה. גם לאחר שכבר עלינו למטוס חיכינו כמעט שעה עד שאפשרו לנו להמריא, כך יצא שהגענו לאתונה כשעה וחצי אחרי המועד המאוחר יותר שתוכנן (וארבע וחצי שעות אחרי הזמן המתוכנן המקורי). T לא הכניס את מספר הטיסה לטופס הזמנת הרכב, וגם לו היה עושה זאת - מפאת מחסור בעובדים, ספק אם חברת ההשכרה היתה דואגת לשלוח לנו לשדה נהג שיאסוף אותנו אל משרדי השכרת הרכב - כפי שהם עושים תמיד.
 
דווקא בביקורת הדרכונים היינו הראשונים בתור וזה הלך מהר, וגם המזוודה שלנו הגיעה יחסית מהר (גילינו מזמן שזול לנו יותר לקחת מזוודה אחת לשנינו מאשר שתי מזוודות טרולי), אבל כשיצאנו מהטרמינל לא חיכה לנו נציג של חברת השכרת הרכב כמו תמיד. גם בחניה בחוץ לא חיכה וואן שלהם, ובנוסף לכל אף אחד לא ענה לטלפון במשרדים. חיכינו וחיכינו כמעט שעה, עד שהבנו ששום דבר לא עומד לקרות, אז לקחנו מונית למשרדי חברת השכרת הרכב, ושם באמת התברר שיש רק פקיד אחד והוא לא עונה לטלפונים. 

אחרי שהבענו בפניו את תסכולנו, והבהרנו לו שאנחנו לא מוכנים לשכור רכב חשמלי (שמשום מה הוא החליט שזה מה שהזמנו, ואנחנו יודעים שבאזור שלנו אין הרבה מקומות לטעינה), הוא התרצה ואף שדרג אותנו לרנו "קפטור", שהוא רכב בקטגוריה גבוהה יותר מזה שהזמנו. אז יצא בסדר אבל עד שזה קרה ועד שיצאנו לדרכנו, כבר היתה השעה תשע בערב.

עצרנו אחרי שעה לקפה והתרעננות וחצי כריך - כי אכלנו צהריים בשדה התעופה וזה היה מזמן - ועד שהגענו הביתה היה כבר  אחת עשרה וחצי בלילה. היינו גמורים מעייפות וברור שכבר שום דבר לא היה פתוח ממילא כדי להצטייד אפילו בחלב או יוגורט לארוחת בוקר, אז פשוט התקלחנו והלכנו לישון. זו היתה שינה מתוקה מאד.

קמנו יותר מאוחר מהרגיל, כמובן, אבל לא ויתרנו על הליכת הבוקר על החוף בעיר הסמוכה


רק קיצרנו אותה מעט כי היה כבר חם מדי.
שתינו קפה בבית הקפה הנחמד שאנחנו כבר מכירים, ומשם נסענו ישר לסופר, באותה עיר אבל "עילית" (הליכת הבוקר בעיר החוף - PARALIO שמשמעו חוף), והביתה.

את הימים הראשונים לשהותנו הקדשנו להשלמות קניות וסידורים לבית, לקראת העונה שכבר החלה, ובה יש כבר מעט מאד ימים שפנויים מאורחים (חלק זרים גמורים וחלק חברים או בני משפחה), וכמה פגישות מעניינות ונעימות עם מנהלות נכסים של וילות בסביבה - איתן אנחנו מתחילים לשתף פעולה בכל מיני דרכים.

הנה כבר לפני יומיים, לאחר שפנתה אלינו מישהו לשכור את הבית בתאריכים שכבר תפוסים אצלנו, קישרנו אותה עם אחת ממנהלות הנכסים האלה והיא בתהליך של שכירת וילה אצלה (ואנחנו נקבל 10% עמלה). 

T גם הציע לעזור, לשתי מנהלות הנכסים, עם הקמה של אתרי אינטרנט לווילות שהן מנהלות, כדי שיוכלו ביתר קלות לבצע השכרות ישירות, שלא דרך אתר בוקינג או אייר בי אנד בי.
בחינם, כמובן.
והוא גם הביא לכל אחת מהן תשורה, תליון שהכין בעצמו מאפוקסי. שתיהן מאד התרגשו מזה. 

באותו יום גם נפגשנו גם עם מנהלת הבית החמודה שלנו, וגם הזמנו אותה לארוחת ערב במסעדה על החוף כאן בכפר, שהתידדנו מאד עם הבעלים והשף. T תמיד נכנס אליו למטבח ועוזר כשאנחנו שם, והערב הזה לא היה שונה - במיוחד כי המלצרית AKA מנהלת המסעדה שלו נסעה לכמה שעות (להביא את אחייניתה כתגבור כוח עבודה לעונת הקיץ) לנאפפליו, והמלצר היחיד שנותר פשוט לא תיפקד.

לאחר שחיכינו וחיכינו שייגש אלינו, T קם, ראשית נכנס למטבח ובחר את הדג שאנחנו רוצים, ואז גם ניקה אותו ונתן אותו לשף להכנה. אחר כך הוא חתך סלט יווני בשבילנו וגם לקח ציזיקי (שהיה כבר מוכן מראש), ונתן לשף גבינת סאגאנאקי להכנה.... פרס לחם והביא את הכל לשולחן - כולל בירה בשבילו ובשביל מנהלת הבית, וקולה זירו בשבילי. 
היה ערב נעים וטעים, כשבכל רגע מישהו שעבר שם בחוף נעצר לומר שלום למנהלת הבית שלנו והיא הציגה אותנו בפניהם. ממש כמו בקיבוץ. 

בסוף T שוב נכנס למטבח והכין את הקינוח הקבוע של השף הזה (נראה לי שאצטרך להמציא כינויים קבועים לחבר'ה האלה כאן בבלוג) - תפוח פרוס בדבש - האזור הזה מפורסם בדבש המקומי המשובח שלו - ו-T הוסיף לזה גם יוגורט....פשוט מעדן.
למותר לציין שגם השף וגם המלצרית/מנהלת שבדיוק חזרה בשלב זה עם אחייניתה, התחננו ל-T שיגיע גם למחרת לעזור להם... והוא נעתר והגיע גם במוצאי שבת וגם בראשון בצהריים - שאז צפוי להם העומס הכי גדול. 

באחד הבקרים, במקום לנסוע לעיירה הסמוכה כדי לעשות הליכת בוקר על החוף, יצאנו להליכה בכפר שלנו. כאן יש המון עליות וירידות, כך שזו הליכה מסוג אחר. 


גילינו עוד חופים קטנים חצי פרטיים כמו שיש לנו מתחת לבית, שניתן לגשת אליהם ממקומות שונים בכפר.


וגם פגשנו את הצב הזה שטייל להנאתו באמצע הכביש...



בשבת סוף סוף סיימנו את רוב סידורינו ותכננו לרדת לים.......ובדיוק אז התחיל לרדת גשם שוטף. 
זה אמנם היה בתחזית אבל די תפס אותנו בהפתעה, בעיקר בעוצמה ובמשך הזמן שירד גשם. 

לים לא ירדנו אבל בכל זאת נכנסנו לבריכה.....


פעמיים בשבוע יש בכל האזור "שוק" שכזה, שהוא גם שוק איכרים וגם סוג של שוק פשפשים. אמנם חם מאד, אפילו חם מדי מדי שיהיה נעים להסתובב בחוץ - אבל היינו באחת הערים האלה לצורך סידורים אז קפצנו לשוק לכמה דקות ואפילו מצאנו פה כמה דברים שהיינו צריכים עבור הבית.


בכל ערב אנחנו מבקרים במסעדה אחרת, גם כדי לגוון וגם כי אנחנו כבר מכירים את האנשים ושמחים לראות אותם שוב. באחת המסעדות עובד זוג זקנים (הוא מבשל, היא מגישה) שבפעם הקודמת ביקשו מאיתנו מגנט למקרר מ"ארץ הקודש". זכרנו להביא לה והיא ממש ממש שמחה.

באחת המסעדות היה לשם שינוי בתפריט גם אוכל מסורתי יווני מעבר לסופלקי, גירוס והדברים הרגילים שמופיעים אצל כולם. הקציצות ש-T הזמין היו מאד טעימות, המוסקה שלי היתה פחות מיוחדת. אבל למנה ראשונה הזמנו סלט שמקורו בכרתים בשם DAKOS שמנהלת הבית שלנו המליצה עליו, שהיה מאד מוצלח


ביקרנו בבית הקפה שבכפר שלנו, שהבעלים הכיר לנו בזמנו את אחיו, שעשה לנו כמה וכמה עבודות בבית (כולל בניית מטבחון חצר קטן עם גריל פחמים), ובמאפייה בכפר סמוך שמכינה מאפים, לחמים, עוגות, עוגיות  וכריכים טעימים להפליא. יש עוד כשני בתי קפה בערים סמוכות שאנחנו אוהבים ואני מקווה שנגיע גם אליהם בהמשך. ויש מסעדה מצוינת כאן בכפר שנראה לי שנאכל בה הערב. כיף לחזור למקומות ולטעמים ולאנשים שכבר הכרנו ואהבנו.

בעיקר יש כאן שלווה. ויופי. ושקט. ואנחנו ממלאים מצברים. 
אני מצליחה לצמצם מאד את צריכת החדשות של T, ואנחנו מתעדכנים ממש במינימום ההכרחי. 
פ
אחי וגיסתי עם בנותיהם, בני זוגם והנכדה מתוכננים להגיע לכאן יומיים אחרי שנעזוב. 
אני מקווה שהכל ייצא לפועל - בעיקר כי אמא של גיסתי היתה מאושפזת יומיים ומצב הלב שלה בכי רע. היא שוחררה אמנם הביתה עם מחולל חמצן...אבל אין לדעת מה יהיה איתה. 

החדשות הטובות הן שבתי הזמינה כרטיסי טיסה לספטמבר והם בכל זאת כן יהיו איתנו כאן בראש השנה. אני שמחה מאד שזה הסתדר להם (אין לי מושג איך זה הסתדר להם אבל החלטתי לא לשאול ולא להיכנס לזה). 

אז T כאמור במסעדה עוזר לשף, ואולי אני - משסיימתי לכתוב את הפוסט הזה - אטבול בבריכה או אפילו ארד קצת לים....

יום ראשון, 21 ביוני 2026

השיגרה הנוכחית

אז מה היה לנו בימים האחרונים?

T לקח את חכמוד לצילום רנטגן בתל אביב, לאחר שנפצע בתחרות MMA והרגל לא מפסיקה לכאוב לו. הוא לקח אותו על האופנוע, וחכמוד אמר שזה היה  אחד הדברים הכי כיפים שהיו לו בחיים. עוד אין לי מושג מה תוצאות הצילום, אגב. 

גם השבוע לא היתה ארוחת ששי כי בתי וחתני ערכו מסיבת יום הולדת (אחרונה בהחלט) לשרי בבריכה עם עוד שני ילדים מהכיתה,  ובשבת הם כבר התחילו להעביר דברים לדירה החדשה. עכשיו בעצם הכל בסימני מעבר הדירה. מחר אני אמורה לשעשע את שרי בזמן שבתי בוחרת מנורות לבית. 

עדיין לא הצלחנו להשכיר את הדירה שלהם. היו שלוש סטודנטיות שרצו מאד לשכור את הדירה, אבל לאחת מהן יש עדיין חוזה שכירות בדירה הנוכחית שלה עד סוף ספטמבר, אז אלא אם היא תצליח להשיג תת שוכר (סבלט) במקומה לחודשיים האלה, הן כנראה תוותרנה. בינתיים הגיעו עוד סטודנטיות והתלהבו מהדירה, אבל בינתיים לא החזירו תשובה. וגם מלון אחד התעניין לשכן בה כמה מעובדיו.....אבל לא יצא מזה כלום בינתיים.....אז נראה מה יהיה.

המטפלת של הורי עזבה בשעה טובה ומוצלחת (ואגב המשיכה לבשל לעצמה עד הרגע האחרון!). בביקור אצל הורי בשבת שמענו עוד על התחצפויותיה ומעלליה, ושמחתי שהיא באמת כבר איננה. מחר אמור להגיע עובד חדש לניסיון, ובאמת אין לי מושג למה לצפות. נחכה ונראה. 

הצלחתי להיפגש כמה פעמים עם 'מחברת' בימים האחרונים, נראה שהיא ממש זקוקה לזה וגם לי זה עושה טוב. 

בינתיים T התחיל ניסיונות של שיתוף פעולה עם עוד וילות ביוון בקירבת מקום לזו שלנו, כי יש הרבה מאד פניות גם לגבי תאריכים שכבר תפוסים אצלנו, וגם יש קבוצות גדולות יותר, כך שהבית שלנו לא מספיק להם. יהיה נהדר אם תהיה עזרה הדדית בינינו לבין וילות סמוכות....

בששי עשינו אזכרה לחמי יחד עם גיסי וגיס-טי. זה היה קצר וענייני - אנחנו בעצם עושים את זה כי לחמי וחמותי הדברים האלה היו חשובים, אבל האמת שלנו זה לא אומר שום דבר. 

הפריזר שקנינו להורי התברר כלא מוצלח - T לא שם לב שהוא קנה DF ולא NF - כלומר מקפיא שמייצר קרח שצריך להפשיר אותו ידנית ולא מקפיא שלא מייצר קרח. והוא התחיל לייצר קרח במיידי, עד כדי כך שמגירה אחת סירבה להיפתח כבר אחרי שבועיים של שימוש. אז עכשיו אבא שלי התחיל תהליך החזרה, ונמצא לו מקפיא חדש. למזלנו מדיניות ההחזרה של רוב החברות מאפשרות לאזרחים ותיקים להחזיר עד 4 חודשים אחרי הרכישה, ולא שבועיים כמו שאר האוכלוסיה. נקווה שיסתדר. 

בביקור בשבת אצל הורי שוב הרגשתי שאין לי כוח אליהם. בעיקר אמא שלי עם ההתעקשות שלה לא לטפל בבריאות שלה - לא השיעול שהיא משתנקת איתו כל הזמן, ומסרבת לבדוק ולטפל, וגם החירשות שרק מחמירה והיא מסרבת לבדוק ולהתאים מכשיר שמיעה. 

"אלה דברים שמפריעים לכם יותר משהם מפריעים לי" היא פוסקת בכעס, כאילו זו הצדקה. הלוואי והיתה צועקת על המטפלת כמו שצעקה עלי באותו בוקר. היתה אולי קוטעת את החוצפנות שלה באיבה. מילא. זה מה שיש. לא אשנה אותה, הרי. 

הערב מסיבת המקווה של אחיינית2 ... דווקא מצפה למפגש הבנות הזה אצל אחי וגיסתי. איזו שבירת שיגרה שכזו והזדמנות להתחיל להתרגש מכל אירוע החתונה הזה שכל כך מלחיץ את אחי וגיסתי. 

המשך יבוא

יום שני, 13 באפריל 2026

שנייה לפני שהמלחמה חוזרת...

הפסקת האש קרתה - כרגיל - מעכשיו לעכשיו. 

בלילה עוד נפגשנו בממ"ד עם המשפחה של בתי, ובבוקר הם כבר ארזו וחזרו הביתה. למחרת הנכדים כבר הלכו ללימודים. אנחנו נשארנו קצת המומים, ולקח לי קצת יותר מיומיים לסיים עם הכביסות של כל המצעים והמגבות ולהחזיר אותם לארונות בחדרי האורחים. 

עברנו ששי שבת שקט, רק שנינו, עם גיחה קצרה אל הורי - כי צריך. כן, כי צריך, ולא כי באמת בא לי להיות איתם. אני מודה בפעם המי יודע כמה: פחות ופחות מתאים לי לבלות זמן עם הורי. לא בא לי לדבר איתם, לא בא לי להיות איתם. ברור שאני מטפלת בכל מה שהם צריכים ואעשה הכל בשבילם, אבל פשוט לא בא לי עליהם. מה לעשות? זה מה שיש. 

כשאמא פתאום אמרה שעכשיו היא רוצה לקנות נעליים חדשות, מייד קבעתי איתה למחרת. לגמור עם זה. עד שהיא כבר מבקשת משהו. וכמובן שכל הדרך היא היתה עסוקה בכמה שהיא מטריחה אותנו וכמה זה רחוק ובטח היא מפריעה לנו לעשות דברים אחרים שאנחנו רוצים. לא עזר שאמרנו שלו היו לנו תכניות אחרות היינו קובעים ליום אחר. אין עם מי לדבר. 

לפחות סוף סוף אחרי שלוש שנים יש לה נעל ספורט משובחת ותקינה, אחרי שאת הנעליים הקודמות שקנינו לה היא כבר שחקה ל"פיתה". כמובן שהיא לא מסכימה איתנו. "הנעליים האלה עדיין טובות". כן, בסדר. 

היא גם מסרבת לקנות בגדים חדשים לקראת החתונה של אחיינית2, וברור לי שגיסתי תיאלץ להכריח אותם, את שניהם, לצאת איתה לקניות. אני לא בעסק - זו לא החתונה שלי. לו זה תלוי באמא שלי היא היתה באה בטרנינג ונעלי ספורט. כאמור - לא בעייה שלי, הפעם. 

בששי שבת היינו מאד עסוקים דווקא עם הבית ביוון. גם נכנסו בפעם הראשונה דיירים "משלמים", וליוינו את מנהלת הבית דרך הטלפון כדי לוודא שהכל מסודר ומוכן והיא יודעת מה צריך לעשות. מאז שאיבדה את אמה היא מאד מבולבלת והראש שלה ממש לא עובד, והיא נעזרת בנו המון כדי לזכור דברים. ואנחנו כמובן משתפים פעולה ועוזרים בכול. היא הגדילה לעשות והכינה לאורחים (בעידודו של T) יין ופירות וגם ביצים צבעוניות לכבוד הפסחא. הכל כדי שירגישו את הכנסת האורחים שלנו. 

מי ששכר את הבית ליומיים של הפסחא האורתודוקסית הוא לא אחר מאשר הקבלן שבנה ומכר לנו את הבית. זה מצחיק מצד אחד ומשמח מאד מצד שני. הוא לקח את הבית עבור אחיו והוריו, והם כולם חגגו בו את החג וערכו סעודה ועל האש והכל. 

הם כולם כל כך התלהבו ממה שעשינו עם הבית שקבלנו הרבה מאד מחמאות, וזה ריגש את T לקבל תגובות כאלה.

בנוסף באותו היום הגיעו שתי פניות חדשות לשכור את הבית, האחת לשבוע בקיץ והשנייה לשכור אותו לשלושה חודשים בחורף. לפנייה הזו סירבנו, גם כי אסור לנו בעצם להשכיר את הבית - שמיועד לטווח קצר - ליותר מחודש לשוכר, וגם כי בחורף אנחנו בדרך כלל מגיעים.......... 

אבל שמחה לדווח שעונת הקיץ - בין סוף יוני לאוקטובר - כבר די מלאה. זה משמח מאד. חלק ממזמינים הם ישראלים וחלק אירופאים. אני מקווה שמנהלת הבית תסתדר.......

בשבת גם קבלנו במפתיע מבתי והמשפחה מכתב תודה מרגש שאני מביאה כאן כלשונו: 

סבוש וסבתוש יקרים, 

רצינו להגיד לכם תודה. 

אבל איך אפשר להודות על כל מה שעשיתם עבורינו? 

לקחתם אותנו לתקופה ארוכה כ"כ, חיבקתם, דאגתם, בישלתם, ניקיתם, סבלתם אותנו, הו הרבה סבלנות הייתה לכם :) 

תודה שנתתם לנו להרגיש שיש לנו מקום בטוח ושקט בתוך תקופה מאוד לא פשוטה ואפילו סוערת ולא יציבה. החיים בכפר היו טובים ונעימים ואפשרו איזה רוגע לא מובן מאליו. 

תודה שנתתם לנו ההורים להרגיש גם קצת ילדים שדואגים להם, ותודה שנתתם לנו ולילדים ידיעה שאתם כאן עבורינו לכל דבר קטן כגדול. 

אנחנו יודעים שזו היייתה תקופה לא פשוטה עבורכם, מלחיצה ואף מיאשת. ולכן התודה כפולה ומכופלת. 

אוהבים ומוקירים

למכתב הזה הם צירפו כרטיסים למופע סטנד-אפ של יוחאי ספונדר שהם מאד אוהבים. בסוף דחו את המופע ובמועד החדש אנחנו אמורים להיות בבוסטון (האם זה יקרה באמת?) אז כרגע זה מבוטל, אבל זו הכוונה שחשובה. 

אמרנו לילדים בכל מקרה שהחדרים ערוכים ומוכנים לקבל אותם בחזרה בכל רגע - והאמת שאני באמת מאמינה שהיא תחזור, במוקדם או במאוחר. אז נכון שאם זה יחכה חודשיים-שלושה כבר יהיה להם ממ"ד משלהם, בדירתם החדשה, אבל בייבי סיטר צמוד לשרי זה עדיין כאן..................

יום שני, 9 במרץ 2026

חולצנו

 כשהחלו טיסות החילוץ ולא שמענו כלום מחברת WIZZ הבנו שטיסתנו בשני בבוקר עומדת גם היא להתבטל, וזה רק עניין של זמן עד שנקבל את ההודעה. 

התחלנו לחפש טיסה באחת החברות הישראליות, והיה אף רגע שבו שקלנו לטוס לטאבה....אבל לשמחתנו הצלחנו להשיג טיסה בארקיע לשבת. 

במקור היא היתה מתוכננת לשעה שלוש אחר הצהריים, ואז הוקדמה לשלוש לפנות בוקר בין ששי לשבת, ורק כשהגענו לשדה התברר שהיא מתעכבת.....בהתחלה בשעה וחצי ובסופו של דבר בשלוש וחצי שעות. אבל האמת, תיארנו לעצמנו שזה יקרה והתאזרנו בהמווווווווון סבלנות. ולשמחתנו כך גם הגיבו שאר הנוסעים הישראלים סביבנו, שחלקם עברו דרך חתחתים כדי להגיע לאתונה לצורך טיסת החילוץ. היו שם אנשים שהגיעו מדובאי, מברצלונה, מפריס......ומי יודע היכן עוד. וכמובן גם כאלה שהיו כמונו ביוון עצמה. 

למזלנו לא היתה מתקפת טילים בשעה שנחתנו, וגם לא כשהיינו בדרך הביתה. השארנו את הרכב שלנו בשדה התעופה, בחניון של טרמינל 1, כך שהשאטל - שפעל יפה לשמחתנו - לקח אותנו אליו ובמהרה הגענו בשלום הביתה, אל בתי וחתני והנכדים האהובים ומיינקוני - ששמחו מאד שחזרנו. 

האיראנים גם מאד שמחו שחזרנו ומייד חווינו סידרה של התראות ואזעקות כדי שנבין בדיוק לאן חזרנו. 

אבל זה לא משנה. האושר להיות בבית ולהיות איתם, ובעיקר ההקלה העצומה שניכרה על פניה של בתי......שהיה לה קשה מאד בשבוע הזה, היה שווה הכל. 

אז עכשיו אנחנו כאן כבר כמה ימים, ולשמחתנו יש כאן פחות אזעקות מאשר במרכז ואפילו מאשר ברעננה או הרצליה....הרבה פעמים יש התראות ללא אזעקה אחריהן, מה שאומר שגם אם בזמן ההתראה יש חשש לנפילות באזורנו, עד לשלב האזעקה מתברר שאנחנו בכל זאת מחוץ לטווח. שזה נהדר. אנחנו לא יורדים לממ"ד בזמן ההתראה, רק בזמן האזעקה. 

כמובן ש-T מבלה הרבה במטבח וגם אני - בעקבותיו - אבל בסך הכל הם עוזרים ומשתדלים לא לעשות יותר מדי בלגן. עד כמה שהם מסוגלים. מאז תחילת השבוע שלושת הילדים בשיעורי זום, אפילו שרי - בכיתה א - ובין לבין יש עבודות יצירה, הרבה טלוויזיה (שרי), משחקי וידאו (הבנים) וגם משחקי טאקי ו"ארץ עיר" והרבה צחוקים (כולנו יחד). 

בלון וזר פרחים ליום הולדתה ה-44 של בתי

עוד בלונים ששרי ואני ניפחנו ותלינו לכבוד יום הולדתה של בתי

חיבוק של בתי ושרי רגע לפני שבתי נסעה לקבל את עיסוי יום ההולדת שהזמנתי לה

לפני כן, בשבוע שבו היינו "תקועים" עדיין ביוון, ניצלנו את הזמן לעוד קצת טיולים, כאשר בהדרגה אנחנו לומדים להכיר את הפלפונז....שמתגלה בפנינו במלוא יופיו. 

מאכילת חתולים בנפפליו




המרינה בנפפליו

פלמינגו על החוף

ספינת דייגים בעת זריחה מעוננת

אירוסים בהרים

מראה עצוב: יער שרוף

שלג על הפסגות

מנזר אלונה (Panagia Elona Monastery): ממוקם ליד לאונידיו על צלע הר פארנון. המנזר בנוי בתוך סלע אדום ותלול, מה שהופך אותו למראה מרהיב המזכיר את מנזרי מטאורה, וניתן לראותו ממרחק.


לנ
כלנית?


מנזר אלונה מבט מלמטה

ספינת דייגים ב"פס השמש" בעת זריחה צלולה

אני לא הכרתי את יוון בכלל לפני שנסענו לשם לראשונה ביולי 2025 כדי לחפש בית, אבל מאז ביקרנו שם - באזור הפלפונז - מספר פעמים, ובכל פעם מחדש אני נפעמת מהיופי. ממש מחכה לחזור לשם, בנסיבות נעימות, בעתיד הקרוב. 

לגבי המלחמה? לא מנסה אפילו להבין מה קורה, לאן זה הולך, מה תהיינה התוצאות ויותר מכך: מה תהיינה ההשלכות. 



יום שלישי, 3 במרץ 2026

עדיין ביוון

ידענו.
ידענו שזה עלול לקרות.
די נערכנו, אפילו.
לקחנו תרופות לשלושה שבועות למרות שנסענו לשבוע.
הכנתי לקט-סיטר ציוד , אוכל ותרופות עבור מיינקוני לזמן ממושך יותר.
אבל קיוינו שזה לא יקרה. 
ממש שיננתי לעצמי איזו בקשה קטנה ליקום, שמה שלא יהיה - שיתחיל אחרי שננחת בנתב"ג.
אופס.

ההודעה על התקיפה באיראן הגיעה כשעמדנו בתור לצ'ק אין בשדה התעופה באתונה. הדבר הראשון ששמעתי היה אתה "טטטטררררם" של צליל ההתראה המוקדמת של פיקוד העורף, שנשצעה מהטלפון של אחת הנוסעות שעמדה לידנו. כן, יש כאלה שמקבלים את ההתראות גם בחו"ל. כנראה כמו זו, שהשאירה ילדים בארץ. "התחיל?" שאלתי אותה, וכולם מסביבנו הבנו במה מדובר.
ואז החלו הפושים של אפליקציות החדשות. כל התור של הנוסעים בחברת Wizz Air לתל אביב ידעו מיד מה קורה, אבל חברת התעופה ושדה התעופה התעקשו שהטיסה תצא כמתוכנן.
נראה לי שזה היה שילוב של "דיליי" בעדכון יחד עם רצון מעצבן של החברה לראות כאילו הם עושים הכל כדי להטיס אותנו, ופשוט לא איפשרו להם.
יכולנו באותו רגע לעזוב מיד את שדה התעופה, אבל גם אנחנו הבנו, שאם לא נשתף פעולה עם הפארסה הזאת, אנחנו עלולים לא להיות זכאים להחזר או לטיסה חלופית בהמשך. 
וכך כולם. עשינו צ'ק אין, עברנו את ביקורת הדרכונים, חיכינו בשער העלייה למטוס .....ואז, כשהודיעו סוף סוף על ביטול הטיסה , הלכנו עם כולם לעבור את הכל שוב בסדר ההפוך : ביקורת דרכונים, איסוף מזוודות ...
האמת , מזל שלא היינו באוויר כשזה קרה. זה היה לדעתי עוד יותר מבאס. 
ועוד יותר מזל מבחינתנו שנשארנו באתונה.... ולא לקחו אותנו ללרנקה, למשל...
כי כאן, לפחות, מרחק שעתיים וקצת מאתונה, יש לנו בית. והוא גם פנוי. גם כי אלה שהזמינו את הבית להיום ביטלו מסיבות אחרות בכלל, וממילא בם ישראלים ובגלל המלחמה הם לא יכולים לצאת מן הארץ. אז יש איפה לגור. 

אמרנו לבתי לנסוע מיד לגור אצלנו, כך שגם הם מוגנים ונינוחים בבית עם ממ"ד, וביישוב שיש בו מעט פחות אזעקות מאשר בהרצליה (למרות שהפעם נראה לנו שההתראות יותר רחבות מהפעמים הקודמות, והאזעקות מגיעות לאזור שלנו גם כשאנחנו לא לגמרי מטווחים), וגם למיינקוני יש חברה ולא רק קט-סיטר שמגיע להאכיל וללטף פעמיים ביום.

בחברה להשכרת הרכב התפלאו לראות אותנו שוב כל כך מהר...לאחר שהחזרנו רכב לפני שעתיים בסך הכל. אבל הם ממש בסדר. ואנחנו כבר לקוחות קבועים.

זאת המזוודה שלנו, כבר מתויגת לתל אביב....יושבת בכניסה לבית עם חזרתנו .

וכאן רואים שידור מישראל בטלוויזיה במסעדה בכפר שלנו ביום נפילת הטיל בתל אביב, שקטל את העובדת הפיליפינית .

אבל קדם למלחמה שבוע קסום ביוון.
שבוע שבו שילבנו טיולים ומפגשים עם אנשי הכפר החמודים ועוד סידורים בבית, וסתם הליכות על החוף או צפייה בסדרות ובילוי שקט ורגוע בבית היפה והנוח להפליא שלנו בפלפונז. 
בניגוד לעכשיו, בשבוע הראשון ההוא לא צפינו בחדשות - רק התעדכנו מעט במבזקים ו-T  קצת הקשיב לגלי צה"ל.

התחלנו את הביקור שלנו דווקא בהשלמות קניות לבית, כי איקיאה ממש סמוך לשדה התעופה, וגם דקטלון בדרך - בקורינתוס.

איקיאה אתונה
תא המטען שלנו בדרך לבית.
בדקטלון קנינו סאפ מתנפח, קייק לשלושה אנשים וכמה חליפות הצלה למבוגרים ולילד.
בהמשך גם קנינו כמה משחקי קופסא, כפי שנהוג למצוא בבתים להשכרה טווח קצר.

הצטיידנו בכמה מוצרים בסיסיים בסופר בעיר הקרובה לכפר שלנו, והגענו הביתה "לארמון".

ירדנו במדרגות לחוף הכמעט פרטי שמתחת לבית.

בינואר מצאתי כאן רקפות, עכשיו פורחים כאן החמודים הסגולים האלה.
בטיולים שעשינו ברחבי הפלפונז ראינו הרבה פרגים וקצת כלניות והרבה מאד מהסגולים האלה, כמו גם לבנים וצהובים. 
מסתבר שבימים הספורים שחלפו בין הביקור הקצר של שותפנו ושריתה כאן לבין הגעתנו היתה כאן סערה. על החוף מצאנו המון קיפודים ים מסכנים שנזרקו לחוף וקיפדו את חייהם - אמאל'א זה בשבילך - כמו גם שברי רעפים של מישהו שאיבד בסערה חלק מהגג שלו.

בימים הבאים טיילנו, גם בהרים, מרחק כשעה וחצי מכאן, בכל מיני עיירות ציוריות ונופים הרריים מקסימים 
גם לאורך חופים ומפרצים עוצרי נשימה 


גם במערת נטיפים

ובאתרים ארכאולוגים.

מזג האוויר בינתיים לטובתנו, פרט ליום הגעתנו, שהיה מעט גשום. 
לעיתים קר יותר ולעיתים חמים, אבל לרוב השמיים בהירים וזה נהדר.

ממש לפני שחשבנו שחוזרים ארצה, נפטרה אמה של סוכנת הבית שלנו כאן. היא היתה מאושפזת כמה ימים לפני כן ולכן לא פגשנו את סוכנת הבית כשהגענו, וכשבקשנו לבקר אצלה בבית החולים היא דיווחה שהמצב מתדרדר. ואכן למחרת היא הודיעה שהאם הלכה לעולמה, וביקשנו לבוא ללווייה.
היא הסכימה ומאד התרגשה מהמחווה, וכך יצא שבלי כוונה חווינו גם לווייה יוונית אורתודוכסית. 

כשהתברר שאנחנו לא חוזרים לישראל כל כך מהר, היא קבעה להיפגש איתנו במסעדה של האיש הנחמד שהכיר לנו אותה מלכתחילה. היא היתה בסדר ודיברה וצחקה אבל ראו כמה שקשה לה. היא טיפלה באמא, שלא יצאה מהמיטה כבר ארבע שנים, וגם לאביה היא דואגת - למרות שהיא טוענת שהוא חזק ובריא, רק יש לו המון דרישות.
בכלל, ראינו שהיוונים דואגים בעצמם להוריהם, הם מאד מאד מסורים. 

אז כרגע אנחנו עדיין ביוון, ב"ארמון" שלנו, שומעים הרבה יותר חדשות אבל גם ממשיכים לקיים את שיגרת הליכות הבוקר שלנו, קצת טיולים מקומיים, קצת סידורים בבית והרבה שיחות עם הארץ.

לכאורה יש לנו כרטיסי טיסה חדשים לתחילת השבוע הבא...אני תוהה אם היא תתקיים. מקווה שכן.

מקווה שלא יהיו עוד הרבה נפגעים והרוגים, שהמלחמה לא תתארך יותר מדי. אין לי אשליות לגבי הישגיה או תוצאותיה. שום דבר לא יכול לקרות "אחת ולתמיד" בלי שיתלווה לפעולה הצבאית גם תהליך מדיני רציני.
אבל אשמח לשובו של קצת שקט

יום שלישי, 16 בדצמבר 2025

חנוכה עצוב

הטבח בסידני בדיוק בנר ראשון של חנוכה הכניס אותי לדכדוך עוד יותר גדול מהרגיל. 

כן, הכתובת היתה על הקיר, כן היו אזהרות..... והנה, אירוע כל כך יפה וחביב, הדלקת נר חנוכה ראשון על חוף הים - כי בחצי הכדור הדרומי זה קיץ עכשיו - מאורע שמתרחש בכיף כל שנה, הפך לאירוע אכזרי עצוב ומדמם. 

יש רוע בעולם. נכון שכאשר מחטטים קצת לעומק אפשר למצוא אצל כל "מחבל" כזה סיבות אישיות פסיכולוגיות מדוע בחר בדרך הזו.......אבל בסופו של דבר הביטוי של כל זה הוא רוע. 

ולא, אין באמת מקום "בטוח". לא בישראל, לא בשום מקום. והטרור השיג בדיוק את מטרתו - ממשלת אוסטרליה ביטלה את כל האירועים של חנוכה באוסטרליה השבוע ובתי חב"ד יוותרו סגורים. הרי זה בדיוק ההיפך ממה שהייתי מצפה מהאוסטרלים לעשות. הם היו צריכים להגיד - צאו, תחגגו, תראו להם ששום דבר לא יעצור אתכם - ואנחנו לוקחים על עצמנו להגן עליכם. אבל לא........

בעולמנו הקטן והאישי השבוע שרי המשיכה להיות חולה, כולל דלקת באוזן וקבלת אנטיביוטיקה - כי זה מה שתמיד קורה לה כשהיא חוטפת וירוס כלשהו - למה למה למה לא עשו לה ניתוח כפתורים? ....לדעתי עדיין אפשר. אבל משום מה הם מעדיפים בכל חורף להעביר אותה את הסבל המיותר הזה. 

בכל מקרה בתי נדבקה ממנה וגם היא בילתה את הימים האחרונים עם חום במיטה. שרי כבר הבריאה ובתי התחילה להתאושש ואז נשמותק העלה חום ונשכב גמור במיטה. בתי טוענת שזה בוודאות שפעת. אפילו לא טרחתי לשאול אם הם התחסנו, כי אני די בטוחה שלא.

כיון שהורי החליטו גם הם שלא בא להם לצאת מהבית, אז היה לנו ערב ששי שקט לעצמנו. זה דווקא נחמד לפעמים. צפינו בסרט בשם "מהלכת באפילה" בנטפליקס, אודות המחתרת הבאסקית בספרד לאחר נפילת פרנקו. אנחנו אהבנו, למרות שראיתי אחר כך שאין לו ציון גבוה ברשת. 

היה השבוע איזה רגע לא נעים עם המטפלת החדשה של אבא שלי, שלא רצתה לקחת חופש בחגים. עובדים זרים בסיעוד נדרשים לבחור עד תשעה ימי חג שנתיים שבהם מותר להם לצאת לחופש בלי להוריד להם ימי חופש על כך. מצד שני, אם הם עובדים ביום הזה יש לשלם להם כמו בשבת - 150%. המטפלת הקודמת שמחה מאד לקחת חופש בחגים שלה, ואף "שיחקה" עם התאריכים (בניגוד לעצתי אבל בהסכמתו של אבא) והיתה יוצאת לחופש כשנוח לה, ולא בחג עצמו. מילא, להורי זה לא הפריע. בכל מקרה הנוכחית גם ככה מבואסת מכך שאינה עובדת בשבתות - כל מה שהיא רוצה זה כמה שיותר כסף, כדי לשלוח הביתה למשפחתה. וזה מובן. אבל אבא שלי לא ממש רצה לשלם לה על תשעה ימי חג........

בסופו של דבר אבא החליט שתשעה ימים של 150% שכר בשנה זה עדיין הרבה פחות מאשר לשלם את כל השבתות....ושהוא מרוצה ממנה מאד וחבל לו להפסיד אותה, אז נכנע. ככה זה היום, חסרים עובדים זרים טובים ואלו שישנם יכולים פחות או יותר לדרוש מה שהם רוצים. 

בגיזרת הבריאות אבא חלש אבל נראה שהגב הפסיק לכאוב ומידי פעם הוא כן מצליח להתעמל קצת. בנוסף אין לו שום בעייה להתעסק כרגיל עם המחשב, לשמוע את הפודקסטים שלו, לצפות בסרטים וסדרות עם אמא.....השיגרה הברוכה שלהם. וטוב שכך. 

ביקרנו אצלם בשבת בבוקר. כמובן שהצלחתי להיכנס עם אמא לויכוח על מדוע היא מסרבת ללכת לבדיקה אצל רופא אף אוזן גרון כי היא כבר ממש לא שומעת כלום. ניסיתי להציע לה שאולי, כמוני וכמו אחי, יש לה גם הצטברות של שעווה, שהניקוי שלה הוא פשוט יחסית ואולי זה יעזור קצת. נכון שהיא באמת מתחרשת, אבל חלה כזו התדרדרות בזמן כה קצר - שאני חושדת שלא סתם התחרשות. על מכשיר שמיעה היא בכלל מסרבת לשמוע. אני מצרפת את זה לשיעול הכרוני שגם בו היא מסרבת לטפל.......וקבלתי אמא עצבנית והודפת. למחרת היא התנצלה, כדרכה. "אני חרא של בן אדם, נכון?" היא פתחה את שיחת הטלפון היומית שלי אליה. כן, ברור, צחקתי איתה. הבנתי - עלי לעזוב אותה לנפשה. היא הצליחה להגיע כמעט לגיל 94 ...מי אני שאנדנד לה? 

התבאסתי השבוע גם ממספר התקפים שהיו ל-T השבוע, בניגוד לשבועות האחרונים שהיו יחסית ללא התקפים או עם התקפים קלים. אני תוהה אם יש גם פן נפשי להתקפים האלה.........התקף חזק....ואז שניים בינוניים יום אחרי יום...אז מה עשינו בזה? מדוע המטפל מכריז שיש שיפור רציני במצב הגוף? 

לעומת זאת מיינקוני בלי התקפים כבר מעל לשבוע. די בטוח שזה בזכות הכדורים שהוא מקבל. הלוואי שזה באמת מה שיעזור לו. 

חברתי 'אורה' ששברה את עצם הירך עברה עוד ניתוח השבוע, "רה קונטרוקציה" היא אמרה שזה נקרא. גיבורה הבחורה הזאת. אני מקווה שהפעם ההחלמה והשיקום שלה ישאו פרי. 

בינתיים גם T וגם אני התחלנו ללמוד יוונית דרך אפליקצית DUOLINGO. האמת שזה נחמד מאד ואנחנו מתקדמים יפה. 

מצד אחד קשה להתרגל לכתב, ששונה כמובן מהאלף בית הלטיני אליו אנחנו רגילים, אבל מצד שני יש הרבה מילים שנשמעות מוכרות, כי מסתבר שהיוונית היתה הבסיס ללטינית ולטינית היא הבסיס לרוב השפות שאנחנו מדברים (שאינן עברית). אנגלית, צרפתית, ספרדית, איטלקית.....כמובן שלא הונגרית. הונגרית זה משהו אחר. דומה אולי רק לפינית. 

עוד תחביב שבינתיים אני מצליחה להתמיד בו זה לימוד נגינה על פסנתר. הורדתי אפליקציה בשם SIMPLY PIANO ואני משתדלת לנגן בכל יום, לפחות עשר דקות אבל בשאיפה לחצי שעה.

לאחר שהתייאשתי מהנגינה בצ'לו ובגיטרה - בהם ניגנתי בצעירותי - בגלל המצב של הכתף שלי, החלטתי לנסות את הפסנתר - שאמנם לא מקשה על הכתפיים אבל התברר שלא פשוט לי עם הגב. כדי לא לוותר גם על זה, אני לובשת חגורת בטן בכל פעם שאני מתיישבת לנגן וזה מאד עוזר. 

למרות שלכאורה למדתי לנגן על פסנתר בילדותי ואני גם קוראת תווים, החלטתי להתחיל עם האפליקציה ממש מהבסיס, ואני מאד נהנית. 

אני מתקדמת בספר "טיפול בשתיקה" ועדיין לא יודעת לומר אם אני ממליצה עליו או לא. אעדכן בהמשך. 

שוחחנו עם בת דודי מאורגון בסוף השבוע - וואי, היא מופיעה יותר ויותר בבלוג ואולי הגיע הזמן שאמצא לה כינוי? - היה כיף כרגיל לדבר ולהתעדכן וגם לתכנן להיפגש מתי שהוא ביוון. ואז התברר שבמאי, באזור התאריכים שאנחנו בדרך כלל מבקרים אצל בני, הם יהיו כמה ימים בוושינגטון (די.סי) בביקור אצל בתם, שעובדת עבור איזה סנטור/ית (לא זוכרת מי עכשיו בדיוק). תוך כדי שיחה גילינו שגם בנו של בן דודי מאוסטרליה (אחיה) יפגוש אותם שם, לאחר שייסיים התמחות בת שלושה חודשים בחברה בתחום הרובוטיקה בטקסס. אז אולי נצטרף אליהם שם גם אנחנו........

שריתה מתאוששת מניתוח העפעפיים שלה וכרגע אם לא יחול שינוי אנחנו מתכננים לטוס איתם לבית ביוון באמצע ינואר. בנוסף הזמנו טיסות בסופ"ש של יום העצמאות לבלות בבית ביוון עם בתי והמשפחה. הטלתי על בתי ועל בני משימה לסכם ביניהם מתי מתאים להם להיפגש שם בבית ביוון בקיץ, כדי שנוכל לשריין את התאריכים האלה (ולא להשכיר אותו במועד זה). שותפנו ושריתה הזמינו טיסות לעצמם ולבת והארוס שלה לבלות שם בפסח. הם מקווים שגם הבן יוכל להצטרף אליהם אבל הוא בצבא ולא יכול לדעת מראש אם הוא יהיה פנוי בתאריכים האלה. 

בכל שאר הזמן אנחנו מקווים להשכיר את הבית באתרי השכרה לטווח קצר כמו AIRBNB, VRBO, BOOKING ועוד - ו-T עובד חזק על הנושא הזה. מה שחסר הוא בעצם צילום מקצועי של הבית, אותו נעשה לאחר שנסיים לעצב אותו. בתקווה שזה יקרה במהלך הביקור שלנו בינואר. אפשר לומר שכל מה שהזמנו לבית כבר הגיע, פרט לכמה פריטים חסרים מאיקיאה, שאותם פשוט בקשנו לבטל ולקבל עליהם החזר כספי, ונקנה אותם בנפרד במקום אחר. 

T בודק כרגע אופציה להוסיף חימום לבריכה, כך שניתן יהיה להשתמש בה גם בעונות המעבר. האמת שאני זוכרת שגם בקיץ המים בה היו קרים, גם כשבחוץ היו 40 מעלות. 

לבסוף, בתי וחתני הבינו שהם לא מצליחים כרגע למכור את הדירה שלהם, ובעוד חודשים ספורים הם כבר אמורים להיכנס לדירתם החדשה - אז הם קיבלו החלטה לקחת עוד משכנתא, לשלם כבר עכשיו כמעט את כל היתרה שהם חייבים לקבלן, ולקבל אורך נשימה להמשיך לנסות למכור אותה לאחר שיעברו דירה. הם חושבים אפילו להשכיר אותה בינתיים. נראה לי שיהיה להם קל יותר להשכיר אותה מאשר למכור אותה. 

הבעייה הגדולה היא כמובן שאם הם לא ימכרו אותה בזמן הם יצטרכו לשלם מס רכישה רציני ביותר - שאין להם. לדעתי על פי החוק היבש הם כבר עכשיו צריכים לשלם את מס הרכישה, כי כתוב שצריך לשלם אותו עד שנתיים מתאריך חתימת החוזה על הדירה החדשה. אולי בימינו מאפשרים לרוכשים יותר זמן......אין לי מושג. 

בכל מקרה אנחנו עשינו חשבון בכמה כסף אנחנו יכולים לעזור להם בכל חודש בינתיים, ונתחיל להעביר להם אותו כבר בחודש הבא. זה אמור להקל......

אז זה מה שקורה איתנו בימים האחרונים........כרגיל מתמקדים בדברים הטובים ובדברים שיש לנו עליהם שליטה, כי כל השאר.................

ועדיין נותר בעזה חטוף אחרון.........רן גואילי. לא נשכח אותו.