מזמן לא כתבתי על החתולים

לא שיש משהו מיוחד לספר, אבל הם הרי חלק בלתי נפרד מהמשפחה, חלק בלתי נפרד מהיום יום, ולא יפה לכתוב עליהם רק כשהם עושים צרות או לא מרגישים טוב.

אז הנה כמה תמונות מעודכנות: החתול ד', בן 11.5

זה המקום הכמעט הכי אהוב עליו בסלון - שולחן עתיק ש-T הביא הביתה לקול מחאותיי הרמות, כשסגר את עסק האירועים שלו. החתולים אימצו אותו ובזאת הסתתמו מחאותיי ...
שני החתולים אוהבים אותו, אבל לאחרונה רק ד' משתלט עליו.

עוד מקום אהוב עליו - בחדר עבודה, ספציפית מתחת לשולחן.

 החתולה ל' בת כמעט תשע:
על כורסת העיסוי.... כאן זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותה יושבת עליה, אבל T טוען שהיא עושה זאת לא מעט.

מתחת למיטה שלנו - אחד המקומות האהובים עליה (כאשר שאר הזמן היא על המיטה עצמה).

לאחרונה היא התחילה גם להתידד עם הדובים שלי........קצת קשה להבדיל ביניהם

 מאז הסיפור ההוא על התקלה בשירותים שלהם, עברתי לשימוש בארגזי חול פשוטים (שניים, כך שיש להם שירותים כפולים) ובינתיים (כבר למעלה משנה) אין תקריות נוספות בתחום הזה.

מה שמצחיק, הוא שבסוף את השירותים המשוכללים העברתי לבתי וחתני, שנמאס להם לנקות את החול של החתולה שלהם. לקח לה כמה ימים להתרגל למכשיר, אבל הם מאד מרוצים מכל העניין.

ד' ו-ל' הם לא חתולים רגילים, מהבחינה הזאת שהם תמיד יחפשו להיות לידנו אבל כמעט אף פעם לא ישבו עלינו.
הם גם לא אוהבים שבאים ללטף אותם, הם מעדיפים לבחור מתי לבקש ליטופים ופינוקים.
אם אנחנו או מישהו אחר יוזם הם פשוט יקומו וילכו.
הם בחיים לא יתקיפו או יתנהגו באופן תוקפני, גם כלפי ילדים וזרים, הם פשוט ייעלמו מהשטח אם משהו לא נראה להם.

אולי בגלל זה, בכל פעם שהם כן באים להתפנק, זו חגיגה בשבילנו. כאילו עושים לנו טובה. כן, הם בהחלט שולטים בבית, הם "מחליטים עלינו".

למשל כשהם נעמדים ליד הכיור ומבקשים שנפתח להם את הברז. הם מאד אוהבים לשתות מים ישירות מהברז.
ד' אוהב במיוחד לחכות עד שנסיים עם המטבח ונתיישב על הספה בסלון... ורק אז הוא יבקש לשתות....
ל' מסוגלת להיכנס לחדר האמבטיה בחמש בבוקר ולילל שנפתח לה את הברז.......
כן מהבחינה הזאת הם קצת קרציות.

הם גם מאד מפונקים באוכל.
את האוכל היבש הם אוכלים בלי בעייה, אבל באוכל מקופסאות שימורים הם סופר בררנים.
אני מקפידה לתת להם כפית ביום של מזון רטוב כי זה חשוב לכליות שלהם.
אבל הם באים ומרחרחים ואם זה לא נראה להם הם פשוט לא יגעו בזה.

היה סוג אחד של מזון לחתולים שהם ממש אהבו והפסיקו לייצר את זה.
היתה תקופה ארוכה שלא מצאתי תחליף (וניסיתי! המון!) ואז גיליתי שהם אוהבים סוג אחר, והמון זמן היה שקט בגזרה הזאת - עד ששוב קשה לי להשיג את הסוג הספציפי הזה.
אז עכשיו אני שוב מנסה כל מיני סוגים, לפעמים הם "מתרצים" ולפעמים זה נשאר בצלחת.

האושר הכי גדול שלי הוא כשהם מתיישבים עלי כדי להתפנק.
כבר כמה שנים ש-ד' עושה זאת באופן קבוע בבוקר כשאנחנו עדיין במיטה.
T צוחק עלי, שאם עוברים כמה ימים שד' לא מגיע, אני "מדברת איתו" ומסבירה לו כמה זה חשוב שיבוא אלי למיטה - וראו זה פלא, זה מצליח. הוא "מקשיב". ומגיע. כמו גדול.

אצל החתולה ל' זה לא קורה הרבה, אבל היא כן מגיעה פתאום ומתחילה לגרגר ולהרים את הישבן ולהתחכך ולבקש ליטופים. ושוב - כיון שזה נדיר כל כך, אני בדרך כלל עוזבת כל מה שאני עושה באותו הרגע כדי ללטף אותה. שפוטה לגמרי, מודה ומתוודה.

כאן החתול ד' במקום הכי אהוב עליו בסלון על אחת הכורסאות.

כאן באחת התנוחות המצחיקות המאפיינות אותו: יושב כמו איש

וכאן היינג והיאנג שלהם - שוכבים יחד על השולחן בסלון

קצת על סדרות וספרים

בעצם גם את הפוסט הזה התחלתי לכתוב בגלל מוסיקה.
אני שומעת נעימה כלשהי, מוכרת או בלתי מוכרת לי, ומשהו קורה לי בגוף, בלב.
מנגינות גורמות לי לחוש, להרגיש.
זה תמיד היה כך ובשנים האחרונות אני מנסה גם לשים לב לזה יותר, להתעכב על זה, להשתהות עם התחושות שמציפות אותי ועם הרגשות שעולים.......לפעמים זה משהו שמתפרש לי בגוף כ"טוב" או מרגש, לפעמים זה "עצוב" ולפעמים זה ממש קשה......
תחושה כזאת של משהו עמוק וכואב אבל לא בלתי נעים הציפה אותי כששמעתי את נעימת הפתיחה של סדרת "המנצח" עם ליאור אשכנזי.
והסידרה עצמה גם היא לא מאכזבת. יש איזו הלימה, להרגשתי, בין מה שקורה בעלילה לבין הנעימה הזאת שממש חדרה לי לעצמות ולנשמה........
מומלץ.

ואגב סדרות, ראיתי את "אוטונומיות" של HOT, שהתחילה מצוין והסתיימה באכזבה גדולה.
היו כמה וכמה נקודות בעלילה שניתן היה לסיים איתן ולצאת "בסדר גמור" מבחינתי, אבל משום מה הם לקחו את זה לכיוון אחר.
היו גם כמה עלילות משנה שניתן היה לפתח מעט יותר, והוזנחו.
אבל בסך הכל - אהבתי.

לא זוכרת אם סיפרתי כאן על מישהי מהקאנטרי שאוהבת לדבר איתי על ספרים, אקרא לה ח' (לא נראה לי שהיא תופיע הרבה בפוסטים, כך שלא אמציא לה כינוי כרגע).

בסוף האימון אנחנו נוהגים לשבת על הגבעה עם חבורה של אנשים שהכרנו דרך 'המהנדס' ו'ביוכימיה'.
חבר'ה שאין לנו קשר איתם פרט למפגש השבועי הזה בשבת בקאנטרי.
האישה הזאת מאד נחמדה, והיא המליצה בחום על סופרת בשם אליסון ריצ'מן.
לא מצאתי ספרים שלה באנגלית (מעדיפה בדרך כלל לקרוא את המקור) אבל את התרגום יש להשיג בשפע בחנויות הספרים, והתחלתי עם "אהבה אבודה" - שלמרות שהוא רב מכר מטורף, מהר מאד הבנתי שזו לא כוס התה שלי.

אני יכולה להבין למה ח' מהקאנטרי כל כך מתלהבת מהספרים של ריצ'מן. הם מתרחשים בתקופות היסטוריות משמעותיות והסופרת בהחלט עושה תחקירים מעמיקים לפני שהיא ניגשת למלאכת הכתיבה. "אהבה אבודה" היא בעצם סיפור על השואה ועל מחנה טרזין, עם איזה סיפור אהבה טרגי ששזור בתוך כל זה. אבל הכתיבה עצמה נוראית. המשכתי לקרוא את הספר עד הסוף רק כי הסתקרנתי לראות איך הוא יתסתיים, וכצפוי הסיום היה מאכזב מאד. בנלי. צפוי מראש ורדוד.

אני כמעט בבירור זוכרת שכאשר ח' שאלה אותי איך היה הספר, אמרתי לה שזה לא בשבילי - אבל כנראה הייתי מעודנת מדי. לא ברורה מספיק.

ואז, כשהייתי חולה בשבוע שעבר ו-T הלך לקאנטרי בלעדיי, היא דחפה לו ספר אחר של אליסון ריצ'מונד - "דמעות של אהבה" כדי לתת לי. כוונותיה טובות, ללא ספק. אולי היא לא הבינה שלא אהבתי את הקודם. אולי היא חושבת שאם אקרא עוד ספר אז אשתכנע כמה זה טוב.

מפה לשם סיימתי את "המנהרה" והספר של ח' היה מונח לפני ו....התחלתי לקרוא.
הכתיבה, אותה כתיבה. נוראית. אבל התקופה היא תקופת איינדה ופינושה בצ'ילה, ואיכשהו החלטתי להמשיך לקרוא בכל זאת. אני כבר באמצע, ושוב הסקרנות מונעת בעדי לעזוב את הספר - למרות שאני קוראת בהפסקות כי באמת הכתיבה נוראית. נוראית.

קמתי הבוקר עם צינון קל, וזה ממש מעצבן כי לא מזמן סיימתי עם הוירוס ההוא, ודי כבר!
מקווה שלא יתפתח לשום דבר רציני. 

too old for rock & roll?

באופן לגמרי מקרי ויוצא דופן נסענו בפעם השנייה תוך שבוע לתל אביב.
הפעם היה זה להופעה של Jethro Tull בהיכל התרבות.

אהבנו מאד את המוסיקה שלהם בשנות השבעים, הם היו שונים מלהקות אחרות בסגנון ובעומק המוזיקלי, ואפילו הלכנו להופעה שהם נתנו באמצע שנות השמונים בפארק הירקון, כשהיינו הורים צעירים לשני פעוטות (אין לי מושג עם מי השארנו אז את הילדים.........).

היום אנחנו כבר לא אוהבים/מסוגלים ללכת להופעות בפארק הירקון, זה פשוט לא נוח.

וגם בהופעות שהיינו לאחרונה בקיסריה, שוני וראשון - מעבר לחוסר הנוחות הפיסית, הסאונד פשוט לא היה מספיק טוב.
אז הפעם, כשהבנו שההופעה תתקיים בהיכל התרבות, מיד רכשנו כרטיסים.

חשבנו שאנחנו אחראיים מאד כשהחלטנו לצאת מהבית בשבע וחצי (ההופעה התחילה בתשע).
אז חשבנו.
תוך חצי שעה הגענו לתל אביב, ואז נעצרנו בגלל הפגנה. מתנצלת מראש שההפניה היא לדף פייסבוק, פשוט כל מה שמצאתי ברשת אודות ההפגנה הזאת היה בפייסבוק - או של קבוצת "הפגנות ארציות נגד השחיתות השלטונית" (זה הקישור שהבאתי) או של תמר זנדברג או סרטון של "הצל"..... אף אתר אחר לא סיקר אותה.....

כל התנועה נעצרה כשהמפגינים (שכנראה התחילו את ההפגנה בכיכר הבימה) עברו בתהלוכה שקטה בליווי המשטרה, ניידות חסמו את דרכנו עד שכולם סיימו לעבור, זה לקח כמה דקות ארוכות אבל המתנו בסבלנות (בניגוד לנהגים רבים סביבנו שחשו צורך בלתי נשלט לצפור למרות שראו שמדובר בחסימה משטרתית - או דווקא משום כך).

כל השלטים הורו שחניון התרבות מלא עד אפס מקום אז נסענו לחניון TLV, שם היה מקום בשפע, והלכנו ברגל הליכה נמרצת אך לא לחוצה מדי עד כיכר הבימה, ושם נעמדנו באחד מארבעת התורים הארוכים (אך זורמים) שהובילו אותנו בסופו של דבר אל תוך ההיכל.
כל כך אין מה להשוות בין הופעה בהיכל התרבות להופעות בפארקים...מצטערת - הזדקנתי. זה כל כך הרבה יותר נוח.
השירותים נורמלים.
המושבים נוחים.
הסאונד משובח.
הטמפרטורה מדוייקת.

וההופעה...........אח.......ההופעה.

הלהקה חגגה 50 שנה להיווסדה (הם נותרו פעילים ברצף כמעט כל השנים), ובין קטעי המוסיקה והשירה הובאו גם קטעי וידאו של נגנים לשעבר שאיחלו מזל טוב לחגיגות החמישים והציגו את השיר הבא. זה היה עשוי מקסים.
קולו של איאן אנדרסון אמנם התבגר יחד איתו ולעיתים היה לו קשה להגיע לתווים הגבוהים, אבל הוא צלח זאת בכבוד וממילא תמיד היה לו קול לא קונבנציונלי ומיוחד, וממילא חלק נכבד מהשירים מתבסס בעיקר על נגינה.
והנגינה שלו, והפיזוזים שלו תוך כדי על הבמה - למרות 71 שנותיו - עוצרי נשימה.

יש ללהקה הזאת עומק מוזיקלי (ורקע קלאסי ברור) שבאמת מעמיד אותה מעל ללהקות רבות שהכרנו ואהבנו לאורך השנים.
ומה שיפה, הוא שאיאן אנדרסון מצליח לגייס ללהקתו נגנים צעירים מעולים שמשמרים ואף משדרגים את רמת הנגינה של הלהקה כולה.

נהנינו מאד. מאד!

וגם זכיתי לסוג של "תיקון" תל אביבי, כשהלכנו ברחובות הערב הנעים, באוויר צח יחסית (עדיין עישנו בכל מקום, אבל פשוט היו פחות אנשים....) מכיכר התרבות בחזרה לחניה........

הנה כמה טעימות - כאשר חלילו של איאן אנדרסון מבצע גרסא של באך (שהוא המלחין האהוב עלי בעולם).....

AQUALUNG.....אולי השיר הכי טוב והכי מפורסם של הלהקה

והשיר שמתוכו לקחתי את נושא הפוסט............
"זקן מדי לרוק אנד רול אבל צעיר מכדי למות"..........

מבחינתי איאן לא זקן מדי לרוק אנד רול....וגם אנחנו לא 😇

סידורים בעיר הגדולה

נראה שהוירוס המעצבן מאחורי, סוף סוף, ואתמול חשבתי שהגיע הזמן לצאת קצת מהבית.
אבל היה חם, ולא בא לי לבד, אז שאלתי את T מה תכניותיו, וסיפרתי שיש כמה סידורים קטנים שעל חלקם, לפחות, בא לי לעשות V, והוא הציע לי להתלוות אליו - לסיור בין לקוחותיו - ולהשלים את מה שנספיק על הדרך.

כבר ציינתי שהיה חם? כנראה זה יעלה עוד כמה פעמים בפוסט הזה.
איכשהו הצלחתי להיות חולה/בבית בכל הימים הסתוויים הנעימים, ולצאת לראשונה דווקא לכבשן הלוהט של הימים הנוכחיים.
כל עוד היינו ברכב, זה לא היווה בעייה. מזגן חזק וכו'.

תחנתנו הראשונה היתה במסעדה של אחד מלקוחות הייעוץ של T ו'שותפנו', שנמצאת בשלבי בנייה מתקדמים.
שלבי בנייה - משמע אין מזגן עדיין. ו...גם זה יהיה מוטיב חוזר בפוסט הזה.....הפועלים מעשנים.
משמע: גם חם וגם מחניק.
בסדר, למזלי המסעדה נמצאת במבנה שחלקו כבר פעיל, ברחתי לבית קפה סמוך והזמנתי הפוך וישבתי במזגן עד ש-T סיים את מה שרצה לעשות שם.

משם נסענו למסור לתיקון את מכונת האספרסו שלו הורי, זאת שקנינו להם כשביקרנו אצלם בקליפורניה במרץ האחרון.
היתה תקלה בטרנספורמטור שאבא הביא איתו מארה"ב, ואיך שהכנסנו את המכונה לחשמל - משהו קפץ.
בינתיים קנינו להם (יחד עם אחי) מכונה חדשה, אבל עדיין בא לי לנסות לתקן את זאת, שיהיה.

T חיכה לי ברכב, ואני מסרתי את המכונה בחנות שאיכשהו נשארנו נאמנים אליה, שנמצאת בשכונתנו הקודמת, ברעננה. מדהים כמה שנים אנחנו כבר לא גרים ברעננה, וגם בשנותנו האחרונות ברעננה כבר לא גרנו בשכונה הזאת, למרות שעדיין באנו לשם לעשות קניות וסידורים, בעלי החנויות באזור הזה עדיין מזהים אותי ושואלים מה אתי ואיפה אני - סוג של לחזור לבקר בבית.

משם נסענו לתל אביב, לעוד מסעדה של לקוח אחר של T שנמצאת גם היא בשלבי בנייה מתקדמים.
תל אביב.
כבר אמרתי שאני לא סובלת את העיר הזאת?

גם שם, כמובן, המזגן לא עבד, והפועלים עישנו.
כאן כבר לא היה לאן לברוח.

אחרי ש-T סיים עם המסעדה, הוא הציע שנשב לאכול צהריים באחת מהמסעדות הרבות שיש באזור.

"מה בא לך?" הוא שאל, ולמרות שהיה כבר אחרי אחת (שזו השעה שאנחנו בדרך כלל אוכלים צהריים) והייתי אמורה לחוש רעב, כל מה שבא לי זה: "הביתה!"
הרגשתי שחם לי ודביק לי ואני לא יכולה לנשום בכלל, כי גם ברחוב כולם (אבל כולם!) עישנו.

נכנסנו למסעדה אחת ש-T שמע עליה שהיא מוצלחת, וכשהמארחת אמרה שיש לה מקומות רק בחוץ - תפסתי את T ביד, אמרתי לו שאני מצטערת אבל נאכל צהריים כבר בבית, וטסנו לכיוון הקניון שם החנינו את המכונית.

בקניון (שהיה ממוזג ונטול עשן) הספקנו עוד מטלה ברשימה שלי: מדבקות למקלדת המחשב הנייד.
מי שיש לו מקלדת שלא נרכשה בארץ מכיר את זה: צריך להוסיף מדבקות עם האותיות העבריות (וזאת למרות שבתכל'ס אני מקלידה על עיוור, אבל עדיין........צריך). ואיכשהו תמיד אותן שש או שבע אותיות נשחקות ונעלמות להן.

אצלי אלה O/מם סופית,
י/H,
ד/S,
ש/A,
./?,
ת/>,
צ/M
ואחרונה חביבה ה/V.


לא התעמקתי באילו מלים חוזרות על עצמן אצלי בהקלדה כל כך הרבה שגורמות לשחיקה החביבה הזאת.

ב"קרביץ" הקרובה אלינו הביתה כבר המון זמן המדבקות האלה חסרות במלאי. משום מה ב"קרביץ" הקטנטונת בקניון התל אביב היו מדבקות למקלדת בשפע. קניתי שתיים, שלא יחסר.

בדרך הביתה הודיעו לנו זוג ששוכרים מאיתנו דירה באזור תל אביב, שהצ'קים שלהם מוכנים (כשחתמו חוזה לא היה להם עדיין פנקס צ'קים בכלל), וכיוון שהיינו כבר בסביבה אישרנו שנעבור לקחת.
"אנחנו אצל ההורים בשכונת תל ברוך צפון" הם סימסו את הכתובת.

אוקיי.

מתביישת (?) לומר שלא ידעתי שקיימת שכונה כזאת. התברר שהיא קיימת כבר כשמונה עשרה שנים.
אני באמת לא מסתובבת באזור הזה.
פעם, מזמן מזמן היינו עוברים דרכו, בדרך לעבודה או לחמי וחמותי ז"ל, אבל היום, גם כשפעמיי לתל אביב, יש את איילון וכביש החוף (2) או כביש 4...תלוי לאן אני רוצה להגיע ומהיכן להיכנס........

הגענו לכתובת המבוקשת ו........לא היה אפילו סנטימטר אחד של מקום לחנות בו.
אז סימסנו שהגענו, שאין חניה, ושאנחנו ממתינים באוטו.
"כבר יורדים" קיבלנו תשובה........כרבע שעה לפני שהם הגיעו בפועל.

יש לי הרגשה ש"הצ'קים מוכנים" היתה הצהרה מוגזמת. אולי היו צריכים לומר: "קיבלנו מהבנק פנקס צ'קים".
כי נראה לי שהם התחילו למלא אותם כשהודענו שהגענו.
ואולי בגלל זה גם עשו המון טעויות (זה, והעובדה שכנראה לא כתבו צ'ק מעולם - והאמת שזה הגיוני, הגיע הזמן שצ'קים יפוסו מן העולם, ע"ע הפוסט הקודם) - ואילצתי אותם לחתום בראשי תיבות בכמה וכמה מקומות.
כל זאת כשאנחנו יושבים ברכב ברחוב, מנסים לא לחסום מסלול שלם, והם עומדים בחוץ ומתבשלים בשמש.......מילא.

נסענו הביתה וטרפנו את העוף (הטעים) שהכנתי בשבת, ואת המרק הווייטנאמי ש-T הכין באחד הימים, עם אטריות אורז.....
אין כמו בבית. במזגן. 

סופ"ש של מנוחה

סוף שבוע של מנוחה....יחסית.
בלי נכדים.
בלי אירוח של ארוחת ששי.
בלי טיול נשים.
בלי יום הולדת הפתעה לאמא של גיסתי (תכל'ס, שמחה מאד להתחמק מזה).
בלי קאנטרי או התעמלות בכלל.

אבל את מטלות הבית אני עושה די כרגיל, כולל כביסות וקיפולים, ואפילו קפצתי עם T לוטרינר לחסן את החתולים אתמול.
זה לא מאמץ גדול, ורציתי לעשות V על המשימה הזאת כבר.

סיימתי את "המנהרה" של א.ב. יהושע, מתענגת על כל מילה ועל כל ניסוח ועל כל משפט.
וגם על מערכות היחסים השונות הנרקמות בין הדמויות, הראשיות והמשניות כאחד.

דווקא אצל יהושע, שאמנם כותב סיפורים אישיים מאד אבל בפועל מתכוון (כנראה) גם לדברים לאומיים חברתיים פוליטים ואחרים, אני מצליחה להיכנס לתוך העלילה ולהרגיש את הדמויות ולהזדהות. הדמויות שלו מרגישות לי אנושיות מאד, אמיתיות מאד, ואני מצליחה להתחבר אליהם.
הסוף היה מוזר אבל כשאני חושבת על זה - איך הוא כבר יכול היה לסיים עלילה כזאת?
לא אביא כאן ספוילרים, מי שאוהב את הכתיבה שלו אבל התאכזב מהספרים האחרונים שלו - ממליצה בחום על הספר הזה.

רציתי להביא כמה ציטוטים כמו שעדה עושה לפעמים, אבל היה לי קשה לבחור.
יש פה הרבה מטעמים.
ואם אני תמיד אומרת שעבורי, להיכנס לחנות ספרים או לספריה זה כמו להיכנס לחנות ממתקים - הרי שיהושע הוא טבלת שוקולד עסיסית במיוחד. עבורי, כמובן. רק על עצמי ועל הטעם שלי לספר ידעתי.

לא קשור לכלום אבל חייבת לומר מילה קטנה על ה...בנקים.
אני גרה ביישוב קטן שמוקף ביישובים קטנים אחרים, ובכל אחד מהם (כמעט) יש לפחות סניף בנק אחד, כזה או אחר.

בשנים האחרונות אין לי מושג מה עושים הסניפים המקומיים האלה, כי דבר אחד בטוח הם הפסיקו לעשות: להעמיד כספרים שישרתו את הלקוחות.
יש סניף, יש עובדים, אבל אין עמדות שבהם ניתן לקבל שירות של בנקאי.

במקרה הטוב, יש מדריכ/ה  שמנסה לעזור ללקוחות המבולבלים להיעזר באמצעי השירות העצמי, שלעיתים פועלים באופן תקין והרבה פעמים תקולים.

ביישוב שלי סגרו לאחרונה את הסניף של אחד מהבנקים הגדולים.
ביישוב לידי סוגרים בימים אלה סניף של בנק אחר.
כלומר בכל אחד מן היישובים האלה, נותר סניף אחד של בנק אחד, לא אותו בנק.

והיום - כן ממש היום - גילינו שעוד שירות נלקח מאיתנו: האפשרות להפקיד המחאות במעטפות באמצעות חריץ ה"חיש בנק" או איך שכל בנק קורא לזה.
כלומר - לא רק שאין כספרים, הולכים ומתמעטים גם האמצעים בשירות העצמי.
והעמלות? חלילה, הן לא מתמעטות. לעולם.
אז נכון שאיננו משלמים הרבה עמלות, כי גם איננו מבצעים הרבה פעולות - אבל כל העניין הזה מאד מאד מקומם.

T נסע לקאנטרי, בלעדי, ואני (אשת חיל מי ימצא) הכנסתי עוף ובטטות לתנור, כי אין דבר טוב יותר אחרי פעילות גופנית מלחזור הביתה לניחוחות של ארוחת צהריים טובה.

לצערי, כיוון שדי הוּצֵאתִי לגמלאות מהמטבח, מאז ש-T חצי-יצא לגמלאות בעצמו, אני קצת חלודה, והצלחתי לחתוך את עצמי פעמיים במהלך הבישול הפשוט הזה 😳. לא נורא, לא חמור.

בסך הכל אני מרגישה יותר טוב, המעיים בסדר, נראה לי, ויש רק כחכוח מטריד שאני מקווה שלא יתפתח יותר מדי בדרכי הנשימה העליונות.....יאללה, להחלים לגמרי וזהו!

לנוח כדי להחלים

יום שלם של מנוחה עבר עלי אתמול וזה עשה לי רק טוב.
גם לא.ב. יהושע זה עשה טוב, התקדמתי בספר "המנהרה" ובינתיים חייבת לומר שאני מאד נהנית.
אמא שלי התעצבנה על הספר, היא קראה אותו לפני, אבל רק כשאסיים אותו ננהל את השיחה לגבי על מה ולמה.

היא הגדילה לעשות כשהתקשרה אלי אחר הצהריים לשאול לשלומי. היא אף פעם לא יוזמת שיחות טלפון, ולמרות שזה היה "רק" מתוך דאגה לבריאותי, עדיין נתתי לה ציון לשבח על היוזמה ועל העובדה שהשתמשה בטלפון הסלולרי שלה.

בכלל, נשמע שהמעבר הזה והחיים בדיור המוגן עושים טוב לשני ההורים שלי, טפו חמסה עיגולים, מקווה שימשיך ככה.
אפילו נראה שאבא נרגע, גם כשיש עניינים שלא מסתדרים בדיוק לפי רצונו. לא יודעת אם זה זמני או לא אבל זה שינוי מבורך.

הלילה דווקא עבר בשלום, אבל בבוקר שוב שלשלתי, ואני גם מרגישה את אחורי הלוע....משהו שמאד מאפיין התקררויות אצלי. ולכן בלית ברירה קיבלתי החלטה (כן, קיבלתי, לא לקחתי - כפי שכולם אומרים וזה מטריף אותי): לא אאסוף היום את הנכדים, לא אצא מחר לטיול.
צריכה לנוח כדי להחלים.

חתני ובתי הזדרזו שניהם לומר שזה בסדר גמור ושהם יסתדרו, חתני אפילו אמר שישמח לצאת מוקדם מהעבודה כדי לאסוף אותם, ושרק אהיה בריאה.

'שריתה' התבאסה שלא אגיע לטיול אבל נראה לי שגם לה ברור, שאם לא ארגיש טוב ואם פתאום אתחיל לשלשל להם באמצע, זה יקלקל לכולם. לא רק לי.

ועכשיו שההחלטה כבר התקבלה, אני כבר משלימה איתה ופחות מבואסת.

קצת מקולקלת

השבוע עדיין לא הייתי לגמרי במיטבי וזה קצת הטריף אותי.
זה לא פה ולא שם. מוזר נורא.
בראשון לפנות ערב הרגשתי טוב ויצאתי להליכה והיה ממש בסדר, אבל למחרת כבר הרגשתי מפורקת לגמרי.
חשבתי: איך אצא לטיול בששי הקרוב במצב כזה?
לא בטוח שאוכל.
זה טיול ה"נשים" הראשון של השנה....וכל כך חיכיתי לו כבר.

בששי קבענו שהנכדים יגיעו אלינו (וגם לישון כמובן) אבל בתי וחתני לא יהיו בארוחה.
הם רצו קצת זמן לבד לעצמם, ובאמת באמצע השבוע הם בטירוף של עבודה וילדים - היא עובדת במחלקה הפסיכיאטרית לילדים ונוער בבקרים, ואז נמצאת עם הילדים אחרי הצהריים, ואז כשהוא חוזר מהעבודה לפנות ערב היא יוצאת שוב לקליניקה הפרטית.
וגם בימי ששי, לפעמים עד ארבע או חמש אחרי הצהריים.
ובסופ"ש הם נהנים ביחד כמשפחה, אבל אז לא נשאר באמת זמן איכות זוגי.
אז שמחתי כשהם ביקשו, ותכננו ארוחת ערב רק להורי ולנכדים.

בסוף כשבתי הביאה את הילדים אלינו חתני עוד היה בביקור אצל אחותו הגדולה, שמאושפזת בסוף הריון עם תאומים עם חשש להרעלת הריון....אז בתי נשארה לארוחה, ואחרי האוכל ארזה לו מטעמים בקופסא ונסעה הביתה.
כך שגם היה להם זמן איכות זוגי וגם נהנינו להיות איתה בארוחה. רק חתני היה חסר.
לא שמעתי מאז על מצבה של אחותו....מקווה שהכל יהיה בסדר.

יש לה בן ובת מעט צעירים יותר מחכמוד ומנשמותק, ועכשיו תאומים בנים בדרך........זו ממש מהפיכה.
הם יצטרכו לעבור דירה, להחליף רכב, להתארגן לטפל בכולם........לא פשוט בכלל.

הארוחה עברה בנעימים והילדים עלו לישון, והורי הזמינו מונית חזרה מבעוד מועד (בימי ששי קשה להשיג כאן באזור מונית מעכשיו לעכשיו) ונסעו הביתה בסביבות תשע וחצי.
ממש מרוצה לראות שהם עצמאיים ומסתדרים וגם משתתפים בחוגים באחוזה, שומעים הרצאות, ממשיכים את שגרת ההתעמלות שלהם.....
וגם לאחרונה יצא להם להיפגש עם חברים וותיקים (שמזה אמא דווקא לא ממש מתלהבת, אבל אבא מאד שמח).

בשבת בבוקר בזמן ארוחת הבוקר המסורתית של קרפים עם נוטלה, הקראתי לחכמוד ונשמותק מספר תעלומת החטיפה המסתורית החדש. סיימנו את הספר הראשון, והשגתי עוד שלושה ספרים בסידרה - לאו דווקא בסדר כלשהו, וחכמוד ביקש שנתחיל דווקא עם מספר 7.
אינני יודעת מה יהיה בהמשך, אבל התעלומה הראשונה בספר היתה ממש קשה לפענוח, לא רק לילדים, והסתמכה על לוח השנה הגרגוריאני, ועל חודש פברואר שפעם בארבע שנים יש בו 29 יום.
קצת הרגיז אותי שבספר ילדים נדרש פתרון כזה.....
למרות שגם בספר הראשון היתה תעלומה אחת שדרשה ידע בגיאומטריה....וגם אותה לא הצלחנו לפתור.
הבעייה איננה שלא הצלחנו לפתור - הבעייה היא כאשר גם כשמספרים לנו את הפתרון, זה עדיין לא אומר לילדים כלום.
לא נורא, מקווה ששאר התעלומות בספר לא תהיינה כאלה, או שהם פשוט יאבדו עניין.

למרות שלא הרגשתי מצויין, התעמלתי בקאנטרי אימון מלא, ואז נחנו בשאר השבת.
הבנתי מהורי שאחרי הצהריים בתי וחתני והילדים באו לבקר אצלם באחוזה, ומאד מאד שמחתי.
הילדים כל הזמן מבקשים לבקר אצלם, וסוף סוף בתי וחתני התפנו לעניין.
אני כל הזמן מסבירה לבתי שזה לא מכביד או מעיק על הורי, שאמנם אוהבים את השגרה שלהם ואת השקט שלהם, אבל אותם ואותנו הם תמיד שמחים לארח.

בינתיים השבוע נפגשתי עם 'מחברת', שגם היא לא במיטבה - אבל נפשית, לא פיסית - אבל לזכותה ייאמר שהיא מנסה לשפר ולהתעודד ולבנות לעצמה חיים טובים ושמחים.
היא אפילו כועסת על עצמה כשהיא בנפילה, מצפה מעצמה "לצאת מזה כבר", ואני חושבת לעצמי (וגם אומרת לה) - עבר עלייך מכבש. בעלך עזב בפתאומיות, בלי הודעה מוקדמת, בלי סיבה נראית לעין ובלי כל נכונות לנסות לדבר על זה או לטפל בזה. את מתמודדת באופן מעורר התפעלות. אבל הגיוני שאת עדיין מפורקת מזה. במיוחד בימי הולדת של הנכדים, כפי שהיה השבוע, שבו את נאלצת לשהות איתו בכפיפה אחת במשך כמה שעות. ברור שזה מפיל. פרגני לעצמך קצת........

מעניין לעניין באותו עניין, נפגשתי גם עם חברתי 'אורה', שמצבה הנפשי תמיד לא טוב.
סיפור ארוך יש שם, שלא זוכרת אם אי פעם סיפרתי אותו כאן. אוהבת אותה והיא אותי וטוב לנו להיפגש, אבל מכביד - אז זה לא קורה לעיתים קרובות מדי.
והפעם הפגישה גם התארכה מאד....נראה היה שהיא לא רוצה שזה יסתיים, ואני זרמתי איתה.....

בשלישי לא הצלחתי לצאת להליכה, שוב הרגשתי ירודה - וכבר קצת התחלתי להילחץ מזה. מה קורה אתי?
ואז הלילה שלשלתי כל הלילה וגם הבוקר והתקשיתי בכלל לצאת מן המיטה. הייתי על הפנים.

עכשיו קצת יותר טוב אבל לא מעזה להתרחק מהבית (ומהשירותים)........וירוס? משהו אחר?

הימים האחרונים

סוף סוף יושבים בלי מזגן, חלונות פתוחים, אוויר זורם פנימה...............הקלה!
הלילה גם ישנו בלי מזגן לראשונה מאז התחילו ימי הקיץ החמים, וישנתי מצוין.

וזאת למרות שכבר כמה ימים גם אני וגם T לא במיטבנו. אולי זה וירוס, אולי משהו אחר - "לא מרגישים טוב" כמו שאמרנו כשהיינו ילדים.
וזה לא כל יום וזה לא כל שעות היום. מוזר.
אז בסך הכל מתפקדים.

נפגשתי עם 'קלי' ו'שני' השבוע אחרי המון זמן שלא יצא לנו להיפגש, והיה כל כך טוב לראות אותן, לדבר איתן, פשוט להיות איתן. ובכל פעם אני אומרת לעצמי שהפעם הבאה תהיה בקרוב.........ואיכשהו זה לא תמיד מצליח. אבל זה לא משנה כמה זמן עובר בין מפגש למפגש. הקשר שיש לי עם שתי הנשים היקרות האלה הוא משהו שאי אפשר להסביר או לתאר.

הבוקר כלתי המתוקה שלחה לי תמונה ובה האבן שבני פלט הבוקר, בשעה טובה.
היא נראית קטנה יותר מארבעה מ"מ, כך שאו שבאולטרסאונד טעו בגודל שלה, או שהיא כבר התחילה להתפורר... שזה גם בסדר.
ביום שני הקרוב התור אצל האורולוג, טוב שהוא כבר יוכל להגיש לו את האבן לבדיקה.
בימים האחרונים היא עברה לה בדרכי השתן שלו לאיטה והכאיבה לו, אבל לא בעוצמות של ההתקף בשבוע שעבר.
העובדה שהיא יצאה היא הקלה עצומה!

לחכמוד שוב עקרו שן חלב שסרבה ליפול למרות ששן הבשר כבר החלה לצמוח במקומה. הילד כבר בטראומה מרופאת השיניים, ובצדק.
בתי אחרי כן סיפרה לי שבאותו יום כל אחד מהילדים עשה "משהו קשה שהיה צריך להתגבר על הקושי". אצל חכמוד היתה זו עקירת השן. אצל נשמותק זה היה......ללכת לבקר אצל חבר.
מתחילת השנה קבע נשמותק מספר פעמים ללכת לחברים, וביטל ברגע האחרון. בתי כבר חששה שלא יישארו לו חברים.
הפעם הוא הסכים להתגבר על החשש וללכת, ואפילו נהנה.
היום כשהייתי איתם אחר הצהריים הוא סיפר לי "דווקא כיף בבית שלו". עוד אבן דרך בשנת הלימודים הנוכחית.

סיימתי את הספר של יוכי ברנדיס "אדל" - שמספר על הבעל שם טוב ותחילת תנועת החסידות, דרך עיניה של בתו של הבעש"ט - אדל.
אני אוהבת את הכתיבה של יוכי ברנדיס וגם את הבחירה של הנושאים, אבל תמיד יש גם משהו שמפריע לי....קשה לי להגדיר או לשים את האצבע. ועדיין, אני כנראה מצביעה ברגליים וקונה כל ספר חדש שלה שיוצא לשוק......

ועכשיו אני קוראת את "המנהרה" של א.ב. יהושע.....אדווח בהמשך. 

על אבנים בכליות, עמודי תאורה גנבים ומברשות שיניים חשמליות

לפני אחת עשרה שנים נסענו T ואני לחו"ל לטיול בן פחות משבוע, ודווקא במהלך השבוע הזה חטף בני התקף של אבנים בכליות.
דווקא כשהיינו בחו"ל והוא היה לבד.
למזלו, סבא שלו הרופא (חמי ז"ל, אבא של T) היה עדיין בחיים, מייד זיהה את הבעייה ושלח אותו לנפרולוג.
לא יודעת מה קורה בתחום הזה היום, אבל אז לא היה הרבה מה לעשות פרט לשתייה מרובה של מים, ואולי היו מאכלים מסוימים שהוא התבקש להמנע מהם. לא זוכרת ממש.
זוכרת שהוא הלך לטיפול סיני (דיקור, צמחי מרפא וגם דיאטה) אצל הבת של 'המהנדס' ו'ביוכימיה'.

בין אם בעקבות הטיפול ובין אם רק בזכות ההקפדה על השתייה, רוב האבנים יצאו להן דרך השתן, ונותרו רק שתי אבנים גדולות (לא זכרתי עד כמה גדולות, אבל התברר שהן היו מעל לסנטימטר בגודלן, שזה ממש גדול) שגם לא היה להן סיכוי לעבוד בדרכי השתן, ואפילו סיכנו את בריאות הכליה.
עשו לו אז ריסוק בעזרת טכנולוגית אולטרסאונד, בבית החולים "השרון" בפתח תקווה (למה שם? ממש אין לי מושג).
הריסוק הראשון לא עזר, או שניפץ רק אבן אחת, ואז שלחו אותו לריסוק שני שעבד ומאז היה שקט.

עד השבוע שעבר, שבו כלתי הסיעה את בני בדחיפות למיון עם כאבים בלתי נסבלים - אותם הוא דווקא לא זיהה, הוא חשב שמדובר בתוספתן, בגלל המיקום שלהם. מסתבר שההתקף הראשון ההוא לא דמה בכלל להתקף הנוכחי.
בבית החולים הוא המשיך לסבול בעת המתנה לאולטרסאונד (לאבחון), עד שנתנו לו זריקה נגד כאבים והכל נרגע.
באולטרסאונד התברר שיש לו שוב אבן - הרבה יותר קטנה הפעם - 0.4 מ"מ - אבל גם הגודל הזה קצת גבולי מבחינת היכולת שלה לצאת דרך דרכי השתן, והפוטנציאל שלה לעשות נזק הוא לא קטן.

שוב היינו רחוקים, הרבה יותר רחוקים. שוב חוסר האונים הזה של ילד סובל (כן, גם בגיל כמעט 35 הוא עדיין הילד שלי), ואינני יכולה לעשות דבר עבורו.
אבל הוא בידיים טובות - גם של אשתו האוהבת (שהתלוותה אליו אחרי כן להופעה - כן הוא התעקש לעבוד באותו ערב - מחשש להתקף נוסף ודאגה שלא יהיה לבד), גם הביטוח הרפואי שלהם טוב (בארה"ב זה חשוב מאד) וגם צוות בית החולים היה מעולה, לדבריהם.

הם שחררו אותו עם מרשם לנוגדי כאבים (אוקסיקודון! בני הבטיח לי שייקח אך ורק אם יהיה שוב התקף בלתי נסבל. הזהרתי מפני התמכרות), הנחיה לשתות הרבה (כוס מים כל שעה) והפנייה להמשך טיפול ומעקב אצל אורולוג.
בינתיים הוא קיבל תור ל-15 לאוקטובר....ועוד התאכזב. בארץ מי יודע כמה זמן זה היה לוקח...............

בינתיים עשיתי מה שיכולתי וביקשתי מקופת החולים לשלוף את כל המידע שהיה להם עליו מהתיק הרפואי. התברר שבינתיים התיק שלו נסגר (מי שנעדר מהארץ מעל לשבע שנים או אפילו חמש שנים מוכרז כ"לא תושב" על ידי הביטוח הלאומי), אבל הם הסכימו מיד לפתוח אותו כדי לשלוח לי את המידע, את מכתב השחרור מבית החולים, את האבחנות וההתוויות הרפואיות. באמת כל הכבוד להם.

הייתי שם הבוקר ממילא לצורך בדיקת דם, וגם חיסון נגד שפעת.
גם הפקידה שעזרה לי וגם האחות שטיפלה בי היו ממש חמודות ושירותיות. משום מה זה תמיד מפתיע ומשמח אותי מחדש.

בששי עשינו ארוחה לכל המשפחה (כולל משפחתו של אחי) והיה ממש נחמד.
אמנם עבר עלינו איזה סוג של וירוס - גם עלי וגם על T - שגרם לנו שלא להיות במיטבנו בימים האחרונים של השבוע, אבל דווקא בששי היינו ממש בסדר.
T הכין דברים ממש טעימים (אוקיי, הוא תמיד מכין דברים טעימים, אז הפעם היה טעים מהרגיל) וכולם ממש נהנו והרגישו מצוין.
פרט לנכדים.
הם הגיעו עייפים ומצוברחים, והתברר שבתי שוב שכחה להביא להם את מברשות השיניים החשמליות שלהם (והם כמובן נשארו לישון אצלנו) ונשמותק לקח את זה קשה במיוחד, ואז הם גם רבו על משהו שטותי ו.....בקיצור הם לא היו במיטבם.

נשמותק לא אוהב לצחצח שיניים, ומאז שהם התחילו להשתמש במברשת החשמלית הרבה יותר קל לו. אבל אצלנו יש כמובן מברשות רגילות, וכשבתי (שוב ושוב) שוכחת להביא להם את החשמליות הוא מתעצבן.

הפעם נשמותק דווקא הזכיר לה, והיא ביקשה מחכמוד שייקח אותן יחד עם זירת הביי בלייד וכל הביי בליידים שהוא הביא איתו

אבל לא באמת וידאה שהוא עשה זאת.

חכמוד - מסיבות השמורות עמו - דילג על הבקשה הזאת ולא הביא את המברשות ולא טרח ליידע אף אחד, ואחר כך שפע תירוצים מדוע. בעיקר, הוא החליט בינו לבין עצמו שזה לא התפקיד שלו להביא את מברשות השיניים. 

בסוף הרוחות נרגעו, והם אפילו הצטרפו אלינו לשולחן ואכלו יפה והצטרפו קצת לשיחה. נשמותק שאל את בתי מדוע בעצם הם אף פעם לא טסו לטקסס......🤔

בתי החמודה התאפקה לא לצחוק ושאלה את נשמותק למה בעצם הוא רוצה לטוס לטקסס, והוא סיפר לה ברצינות הילדית התמימה שלו שהוא מאד רוצה לראות רודיאו. כנראה ראה משהו כזה ב"בוב ספוג" - או תכנית אחרת, אבל נראה ש"בוב ספוג" הוא מקור המידע העיקרי שלו בתקופה האחרונה.

גם כשלקחנו אותם הביתה בשבת בבוקר, אחרי שישנו אצלנו וקמו במצב רוח מצוין, הוא עצר באיזשהו רגע את השיחה ברכב ושאל למה עמודי תאורת הרחוב שאנחנו רואים בדרך "לבושים כמו גנבים". 

ואז בזכותו שמנו לב בפעם הראשונה, שעל חלק ניכר מעמודי התאורה שלאורך הכבישים יש דוגמא מפוספסת בחלקם התחתון, כמו מדי אסיר של פעם.

הוא כנראה ראה מדי אסיר באיזו תכנית, ומיד עלתה לו האסוציאציה.................

בקיצור לעולם לא משעמם עם הילדים האלה.

אגב מברשות השיניים - בבוקר הצעתי לנשמותק לנסות לצחצח עם המברשת החשמלית שלי (עם ראש חדש כמובן), למרות שלכאורה הראש גדול מדי עבור ילדים. במברשת שלהם יש ראש קטן ייעודי לילדים, והיא גם מנגנת להם כל חצי דקה כדי שיעברו לצחצוח של אזור אחר בפה. המברשת החשמלית שלי לא כזאת משוכללת, אבל.....היא חשמלית.

נשמותק הסכים לנסות וזה מאד מצא חן בעיניו, אז גם חכמוד קיבל ראש מברשת משלו וצחצח, וכך כולם יצאו מרוצים.

נראה לי שזה סגר את הפינה של לזכור/לא לזכור להביא להם מברשת שיניים כשהם נשארים לישון...........

חזרה לשיגרה

איזה כיף.
ממש מרגישה כמו דבילית לשמוח כל כך מהחזרה ליום יום השגרתי שלי.
הקרסוליים שלי אמנם כל הזמן מזכירים לי שהם קיימים אבל אני מעניקה להם את תשומת הלב הנדרשת, ומקווה לטוב.
'שריתה' נתנה לי תרגיל חדש להפעלת/חיזוק הרצועות: עלייה וירידה במדרגות על הצד

ואני עושה זאת בכל הזדמנות. פעם כשרגל ימין מובילה, ובפעם כשרגל שמאל.

בהמשך היא הורתה לי לדלג על כמה מדרגות....אבל עוד לא הגעתי לזה.

ואני לא יוצאת מהבית עם הקרוקס.....😔 רק עם נעלי הספורט (עם מדרסים מותאמים). גם כשחם. 

בשני היינו בקאנטרי, ואחר הצהריים קפצנו לקפה ספונטני אצל הורי באחוזה.

היה ממש נחמד. חשוב לי להראות להם שזה אחד היתרונות העיקריים בהיותם בארץ - אפשר סתם ככה להחליט לקפוץ לקפה. 

אתמול היה יום של "סידורי טלפון" - כלומר כל מיני שיחות טלפון לספקים שונים בנושאים שונים.

למשל ל"הוט" - שבינתיים התייצב (טפו חמסה עיגולים) והחלטנו להשאיר - לא קיבלנו שום (אבל שום!) הדרכה ממי שהתקין כאן את הממירים, ולמרות כישורי הלמידה העצמית המצוינים שלי, עדיין כמה דברים נשגבו מבינתי.

למשל למה נעלם לי סרט מרשימת סרטי ה-VOD שראיתי לפני כמה ימים (תשובה - הסרטים בספריית ה-VOD מתחלפים כל הזמן.....וואלה, איך לא חשבתי על זה בעצמי?)

למשל האם הממיר ממשיך להקליט סרטים או סדרות שהזמנתי גם אם הוא כבוי (תשובה - כל עוד הוא מחובר לחשמל וההזמנה להקלטה בוצעה - אז כן).

למשל לחברת "פארטנר" כדי להתנתק. 

מרגע שהתייצב ה"הוט", והשווינו את היתרונות והחסרונות של הטלוויזיה שלהם ל"פארטנר" - הבנו שאין מה להישאר עם "פארטנר".

בשניהם התכנים לא משהו. מה שהיה חשוב לנו בעיקר אלה הערוצים הישראלים, כי אלה נעלמו מזמן מ"קודי" וה"עידן פלוס" התברר כזבל, מבחינת הקליטה (גם ביום יום אבל בעיקר כשמזג האוויר מתעתע). 

ב"פארטנר" ראינו בעיקר סרטים וסדרות של NETFLIX, כי קיבלנו את זה חצי שנה בחינם - אבל עוד מעט זה ייגמר ואז צריך לשלם ממילא.....והאמת היא שאת רוב מה שראינו ב-NETFLIX אנחנו מקבלים ב"קודי" 

"פארטנר" (כמו קודי) מתבסס על האינטרנט. ב"הוט" יש טלוויזיה גם כשהאינטרנט נופל. 

"פארטנר" עלה לנו 90 ש"ח בחודש. התוספת של הטלוויזיה ל"הוט" עולה לנו 30 ש"ח בחודש. 

ויש עוד כל מיני קטנות לא באמת חשובות כמו ה"דיליי" - ב"פארטנר" רואים את השידור הרבה אחרי "הוט". לפעמים יותר מדקה אחרי. לא שזה באמת חשוב לנו........

טוב, הלאיתי מספיק.

עוד שיחה היתה ל"אל על". 

אנחנו טסים בחורף לדרום אפריקה ומאוריציוס (יש!!!) ורציתי לבדוק אופציה לשדרג את הטיסות שלנו עם נקודות מועדון (מה שממש לא אינטואיטיבי או בכלל אפשרי לעשות דרך האתר שלהם). 

אז שדרוג ממש (מחלקת עסקים) לא התאפשר בנקודות, אבל כן שיפרנו את המושב ב-300 נקודות לכל כיוון, כך של-T יהיה עכשיו הרבה מקום לרגליים. בכל זאת טיסה של 9 שעות.....

אחרון חביב - ביקשתי הצעת מחיר להחלפת מערכת האזעקה שלנו בבית.

המערכת שלנו מיושנת ופחות איכותית ממערכות אחרות שיש כיום, וגם כל השליטה עליה מרחוק מאד מוגבלת.

אלה היו שיחות ה"סידורים" שלי אתמול - זה לקח את רוב הבוקר, וחלק מהשיחות התבצעו בכלל בהודעות טקסט. 

ואחרי כן הלכתי לשיננית

....ובערב הייתה לנו חתונה (של הבן של השכנה שמטפלת לנו בחתולים כשאנחנו נוסעים). 

היה מאד נחמד ומרגש. הם באמת משפחה חמודה. 

הזוג צעיר יחסית לזוגות המתחתנים היום - נדמה לי שהוא רק בן 25 או 26.....

בכל מקרה עזבנו קצת אחרי עשר...כשהחתונה עוד היתה בעיצומה, ובעצם רק מנה ראשונה כבר הוגשה (ובאופן מפתיע גם היתה טעימה, וגם המלצר של השולחן שלנו היה מאד מוצלח). 

מקווה בשבילם שגם ההמשך היה כזה טוב. 

עכשיו T מנסה להניע את הרכב שלו בעזרת הרכב שלי (וכבלים) - המצבר שלו מת - כדי לקחת אותו למוסך להחליף מצבר. ואז אצא לפגוש את 'מחברת'....

כפי שאמרתי - חזרתי ליום יום השגרתי שלי.