הימים האחרונים שלנו בבוסטון עם הילדים והנכדים עברו בנעימים.
מזג האוויר הלך והתקרר והיו גם ימים של גשם שוטף או רוח חזקה, אבל היה יום אחד מלא שמש, שבו כלתי פשוט החליטה שחשוב יותר שהנכדים יבלו איתנו מאשר שילכו לגן ולבית הספר, ונסענו ביחד לחווה לקטיף תפוחים.
זה כבר היה סוף העונה ורק על מעט מאד עצים מצאנו תפוחים, אבל אכן מצאנו וקטפנו תפוחים מסוגים שונים (לא אספנו מהארץ תפוחים שנפלו) והם היו טעימים מאד.
בנוסף בחווה היו המון מתקני שעשועים והילדים נהנו מאד מהחופש והבילוי באוויר הפתוח ביום שמש נעים, אולי אחד האחרונים בעונה.
בשאר הימים פשוט בילינו איתם בבית, ליוינו אותם לחוגים - את סביבוני ל-Taekwondo (טייקואנדו) שהוא כל כך אוהב ומתלהב, ואת קיקה לחוג התעמלות קרקע לניסיון - שבו היא השתתפה מכל הלב והצטיינה, למרות שזו היתה הפעם הראשונה שלה, אבל התברר כלא מתאים (בעיקר בגלל הרכב הילדים האחרים בקבוצה, שלא ממש ביצעו את התרגילים, בכו ורצו את אמא, והמדריכה לא ממש ידעה לנהל את השיעור או להסביר את התרגילים כמו שצריך. כלתי תמשיך לנסות למצוא לה חוג אחר.
קראנו להם סיפורים וליוינו אותם באמבטיה ושיחקנו ושוחחנו - פשוט תענוג להיות איתם. והיה לנו גם לא מעט זמן איכות סוף סוף עם בני וכלתי, שלחץ העבודה שלהם התמתן מעט לקראת סוף הביקור שלנו.
תופעות הלוואי שלי מהציפרלקס לא פסקו, וכמעט בכל בוקר (ולעיתים גם במהלך היום) חטפתי בחילה וגם ממש הקאתי, וזה ממש תיסכל אותי (ואת כולם סביבי). לפעמים גם תקפה אותי החרדה, כך שגם את ההשפעה הרצויה של הכדור טרם זכיתי להרגיש.
בשיחת הטלפון עם 'רופאהחדשה', ארבעה שבועות אחרי שהתחלתי לקחת את הכדור, היא הסכימה איתי שמשהו לא עובד כאן, והציעה להחליף למשהו אחר. בתי המליצה על 'לוסטרל', שיש לה מטופלים שזה השפיע עליהם לטובה, וגם מתברר שחתני לוקח את זה כבר כמה שנים עם תוצאות טובות. גם אחותה של גיסתי לוקחת את זה והמליצה בחום, אז הסכמנו שננסה. התכנית היא לרדת במינון של הציפרלקס במשך שבוע, לתת לגוף מעט להרגע, ואז להתחיל מאד בהדרגה את הלוסטרל...ונראה. זה קצת מייאש אבל אני לא רוצה לוותר עדיין, כי אני מרגישה שאני ממש זקוקה לזה. במקביל אני מחפשת טיפול - או פסיכולוגי או אימון סאטיה, שעזר לי מאד בעבר ואני עצמי הרי מאמנת ומאד מאמינה בשיטה. צריכה לטפל בעצמי.
אצל T ממשיכה האופטימיות הזהירה עם הכדור החדש שהנוירולוג נתן לו, ובמקביל הוא קובע תורים לכל הבדיקות שאליהן קיבל הפניה. בחמשת השבועות האחרונים הוא חטף התקף כאב קל אחד - אז על ההר ב-BERKSHIRES במערב מסצ'וסטס - וחוץ מזה כלום, ומרגיש טוב. הלוואי הלוואי הלוואי.
הטיסה לארץ עברה ממש חלק וטוב, וחזרנו בהדרגה לשיגרה שלנו. T עובד חזק עם לקוח הייעוץ העסקי החדש שלו ושל 'שותפנו'. לי לקח קצת יותר זמן לחזור לעצמי, במיוחד שתופעות הלוואי ממשיכות, אבל אני מנסה להתאזר בסבלנות. הבחירות בעוד יומיים מדאיגות אותי מאד, ומוסיפות על הלחץ שממילא יש עלי בחודשיים האחרונים. דווקא T סופר אופטימי, ואני רק מקווה שהוא צודק. בשביל כולנו.
מיינקוני שמח מאד לקבל את פנינו, ומאז שחזרנו הוא נצמד אלינו - בעיקר אל T אבל גם אלי - וכל הזמן רוצה לשבת עלינו ולהתפנק.
דווקא את המשפחה של בתי עוד לא ראינו כי בדיוק כשהגענו הם חלו, בזה אחר זה, ואנחנו מחכים שיתאוששו.
אמא התארחה אצלנו בבית לששי שבת, בסוף השבוע החופשי החודשי של המטפל, והיה מדהים לראות באמת עד כמה היא חזרה לעצמה, התחזקה, קיבלה מרץ ואפילו תיאבון, והיתה במצב רוח ממש טוב יחסית. עשינו כמובן כמיטב יכולתנו שהיא תרגיש בנוח. היא יצאה להליכות כמה פעמים על הבוקר - התהלכה הלוך ושוב ברחוב שלנו כי חששה ללכת לאיבוד - אכלה טוב וישבה איתנו הרבה, קראה ושוחחה, ובשבת אפילו צפינו בטלוויזיה בסרט ביחד.
צ'יפרתי את המטפל שלה בכך שאיפשרתי לחזור בראשון בבוקר במקום במוצאי שבת (מאד קשה לו התחבורה הציבורית מיהוד, היכן שהוא מתגורר עם אחותו בחופשות). אני גרה במרחק עשר דקות מה'אחוזה' כך שאין לי בעייה להקפיץ את אמא הביתה בראשון בבוקר. כאשר היא אצל אחי זה סיפור יותר מסובך. הוא גר רחוק יותר, הוא עובד...זה אחרת.
אחי ממשיך לטפל במשימות שממשיכות לצוץ בעקבות מותו של אבא וההעברה של הכל לאמא, ואני לקחתי על עצמי שוב חלק מהמטלות - השוטפות יותר, אלו שפחות מלחיצות אותי. אני מלאת תודה על שיתוף הפעולה הזה.
אחי ואחיינית2 הגיעו אלינו בשבת כדי לראות את אמא, אז זכינו גם אנחנו להיות איתם קצת. זה היה נחמד מאד.
אז זה מה שקרה איתי בשבועיים האחרונים.........לחץ וחרדה ובחילות במקביל לאופטימיות לגבי אמא ולגבי T.......מה שנקרה "החיים עצמם".
