שבעה ימים

שבעה ימים שלמים עברו מאז שאבא שלי נפטר ואמא שלי כשלה בניסיונה למות גם כן. 

מרגיש לי כמו הרבה יותר. 

בשבת נפגשנו שוב כל המשפחה (בלי אמא) אצל אחי ל"שבעה" פרטית משלנו וזה עשה לכולנו ממש טוב. 

דפדפנו באלבומי תמונות, סיפרנו סיפורים, בכינו וצחקנו ואכלנו. 

אחיינית2 חיפשה את סרטי הוידאו שצילמנו את מסיבות ההפתעה שעשינו לאמא ואבא שלי בימי הולדת ה-70 שלהם ולא מצאה, אבל אחר כך בבית מצאתי אותם אצלי, אז במפגש הבא מקווה שנצליח לצפות בהם. 

הרופא באחוזה סוף סוף בדק את אמא ושלח אותנו דחוף לצילום ריאות, ואכן התברר שיש לה דלקת ריאות - רק אלוהים יודע ממתי - וזה כבר הסביר לנו עוד יותר מדוע אין לה כוח לכלום ומדוע היא לא יוצאת מהבית, בנוסף להיבט הנפשי. 

הוא מייד רשם לה אנטיביוטיקה לעשרה ימים, ונקווה שלפחות בצד הגופני היא תתחיל להתחזק לאט לאט. הוא אמר לה לאכול מרק עדשים - אמר שפחות חשוב לו בשר וכו' משום מה - וצחקנו ואמרנו לו שבדיוק לפני יומיים גיסתי הביאה לה מרק עדשים עשיר גם בירקות שורש. עכשיו היא הכינה לה כבר עוד אחד. בנוסף היא התחילה סוף סוף לשתות אינשור. המטפל טוען שזה עוזר לה. הוא מדווח לי כל בוקר איך היא. הוא ממש בסדר. 

כל הביורוקרטיות עדיין בשלבי תהליך - הבקשה להיתר לעובד זר, בקשת החמרת מצבה מול הביטוח הלאומי - או המתנה לתעודת פטירה כדי להתחיל תהליכים בצד הפיננסי. צריך גם להחליט על נוסח למצבה ולהזמין לוח ומדף (זו קבורה בקיר)...אבל לא בוער. בעצם שום דבר כרגע לא בוער ואני מנסה להכריח את עצמי להוריד הילוך.

אולי שבוע ביוון באמת יעזור להחדיר קצת רוגע לגוף ולנשמה. 

בתי החליטה סופית שהם לא מצטרפים ליוון - גם מהסיבה הטכנית שהם לא מצאו את הדרכונים שלהם אחרי שעברו דירה, ולמרות שכבר הזמינו חדשים, אלה טרם הגיעו - וגם כי רגשית היא לא מרגישה שהיא מסוגלת כרגע. 

דווקא בתי, שכאשר סבא שלה היה בחיים היא די לקחה את קיומו ואת קיומה של סבתא שלה כמובנים מאליהם, לא ביקרה אצלם אף פעם ולעיתים מאד רחוקות התקשרה - לקחה את מותו וכמובן את ניסיון ההתאבדות שלה מאד מאד קשה. ואולי זה קשור לעובדה שהיא לא התייחסה אליהם יותר מדי. אולי זה הכה בה עכשיו כפליים.......זה קורה הרבה. היא אומרת שהיא מבינה ולא שופטת את העובדה שאנחנו כן טסים. והאמת שזה לא משנה - אני עכשיו עושה את מה שאני מרגישה שאני רוצה או צריכה לעשות. אין "לא נעים". 

סוף סוף הודעתי לחברות שלי על מה שקרה. כמובן ש'שותפנו' ו'שריתה' איתנו לאורך כל הדרך, אבל פרט ל'מחברת', 'קלי' ו'היידי', שהיו כל הזמן בקשר איתי ותמכו בי לאורך כל התקופה, לא הצלחתי להביא את עצמי להודיע לחברותי האחרות ('במבה', 'אורה' ו'החתולה') עד עכשיו. אתמול כבר עשיתי והן כמובן השתתפו בצערי והבינו. לחברים של הורי - או יותר נכון של אבא שלי - עדיין לא הודעתי. אלה מביניהם שנותרו בחיים, כבר לא היו איתם בקשר תקופה, בעצם מאז שאבא שלי התחיל ב"סבב" המחלות שלו ואיבד סבלנות אליהם. 

אז טסים ליוון לשבוע, נהיה שם לבד שנינו בראש השנה וזה מה שמתאים לנו כרגע. 

אני כבר שלושה שבועות לא ממש מעודכנת במה שקורה במדינה, אז אני רק מקווה שאין יותר מדי בלגנים בנתב"ג, שאין איזו מלחמה עם איראן שתתקע אותנו שוב ביוון, ושהעולם יצליח להמשיך להתנהל בכאוס הרגיל בלי אירועים מיוחדים. אני יודעת שזה מוגזם לקוות לזה....אבל זה מה שיש. 

לסיום רוצה לספר אנקדוטה שהכמירה לי את הלב - על שיחה בין שרי לבתי, שכבר סיפרתי עליה למוטי בתגובה שלי בפוסט שלו השבוע. 

נכדתי הצעירה ואמא שלה שוחחו על החגים הקרובים ושרי שאלה את בתי "מתי יוצא ראש השנה?" וכו וגם "מתי יוצא חנוכה השנה"? והאם זה מסתנכרן עם הביקור הצפוי של בני וכלתי בדצמבר.........ואז באותו טון נונשאלנטי, הקטנה שאלה "ומתי יוצא איראן השנה?".

ילדה בת שבע במדינת ישראל 2026. 

סחרור

 שלושה ימים שלמים עברו על אבא בסבל טהור, כבר לא ממש מודע לסביבתו, לוחם כדי לנשום אוויר, גונח בשארית כוחותיו. 

משום מה בבית החולים הזה רק לחולי סרטן מאפשרים מורפיום דרך הווריד, וכך עשו לו "טובה" ונתנו לו אינהלציות של מורפיום ולפעמים זריקה של מורפיום אבל לא עשו עמו חסד אמיתי. 

בינתיים בשלישי בבוקר בזמן שהיינו בחדר כושר קבלתי טלפון בהול מהמטפל. 

COME FAST, COME FAST, הוא אמר - בואי מהר, אמא לא בסדר, אמא נפלה במקלחת. 

בדיעבד לו היה מספר לי באמת מה הוא מצא שם, לא הייתי מנחה אותו להתקשר למרפאה של האחוזה בזמן שאני בדרך.

כי אמא לא נפלה במקלחת. 

אמא הלכה לישון כהרגלה בחמש אחר הצהריים, אבל שלא כהרגלה סגרה את דלת חדר השינה. 

המטפל עדין ומנומס ולא העלה בדעתו לפתוח את הדלת ולראות מה קורה איתה. אבל כשבבוקר הוא ראה שהיא לא קמה להליכות שלה ולחדר כושר, הוא יצא לגינה והציץ דרך חלון חדר השינה, ראה שהיא לא במיטה ורק אז נכנס בבהלה לחדר ומצא אותה במקלחת.

היא ישנה על ריצפת המקלחת. היא סידרה לעצמה כרית שם, וגם הניחה לידה את הטלפון שלה.

לידה היתה חפיסה ריקה של כדורי שינה "בונדורמין" וקופסא של כדורים מדללי דם ELIQUIS שאבא שלי היה לוקח, וכן סכין מטבח משוננת.

על האמה שלה היתה שריטה מהסכין, אבל לא ממש היה דימום.

האמא שלי, שידעה שאבא עומד למות, החליטה שהיא רוצה למות יחד איתו. היא לא באמת ידעה איך לעשות את זה כמו שצריך, לצערה ולשמחתנו, היא אפילו לא ידעה היכן הוורידים שצריך לחתוך או כמה עמוק צריך לחתוך. לדעתי היא גם לא הביאה בחשבון שלוקח למדללים לוקח כמה ימים עד שהם גורמים לדם להינגר כמים עם כל חתך קטן. ובוודאי שלא היה לה מושג איך משפיע בונדורמין, שמעולם בחייה לא לקחה.

ברור שהאחות מהמרפאה הגיע אליה לפני, למרות שהגעתי תוך עשר דקות, והיא מייד קראה את המצב. אני מתארת לעצמי שאת כל ההכנות האלה אמא עשתה ממש כשהלכה לישון, כך שעד הבוקר היא היתה קצת בהכרה מעורפלת, ולשאלותיה של האחות סיפרה מה ניסתה לעשות וגם שאלה אם זה חלום, ואז חזרה לישון. האחות השכיבה אותה במיטה, ואז הגיע הרופא וגם העובדת הסוציאלית והם ניסו לשכנע אותנו לקחת אותה למיון ולמיון פסיכיאטרי.

אני ידעתי שזה יהרוג אותה סופית ושאלתי אותם אם זה מה שהם רוצים לעשות, והם ענו לי שאסור להם להשאיר בבית אישה אובדנית, ושאם אנחנו רוצים להשאיר אותה באחוזה אנחנו חייבים הערכה פסיכיאטרית. מייד התחיל טירוף חיפושים של פסיכיאטר שיגיע אליה. 

הרופא של האחוזה אמר שהוא אפילו לא יכול להוציא סיכום רפואי עליה כי לא היתה אצלו מעולם. האישה הזאת לא ביקרה אצל רופא (פרט לבקשת התרופות הקבועות שלה נגד כולסטרול, בלוטת התריס ואוסתיאפרוזיס) מאז 2020. 

שלחתי את אחי בינתיים לבית חולים לבדוק מה קורה עם אבא. הוא נסע לשם עם גיסתי - למרות שהחלה שנת הלימודים והיא מורה בתיכון, רכזת, ואחרי שהתחננו שם שבכל זאת יתנו לאבא הסובל ייסורי תופת מורפיות בווריד ונענו בסירוב, הגיעו גם הם אל אמא. התחיל סבב של טלפונים לכל מי שאנחנו מכירים כדי לקבוע עם פסיכיאטר.

ואז התקשרו מבית החולים להגיע מהר. הבנו שזה נגמר. T נשאר עם אמא והמשיך לנסות לקבוע עם פסיכיאטר בשבילה, ואנחנו נסענו להיפרד מאבא שכבר החזיר את נשמתו לבורא. 

העובדת הסוציאלית של האחוזה קישרה אותנו עם אחראי בית הקברות של הקיבוץ שבתוכו בעצם נמצאת האחוזה, והוא נערך להכין לאבא חלקת קבר - בעצם גומחה בקיר - וקישר אותי עם חברת האמבולנסים שמטפלת בשחרור מבית החולים, קבלת אישור קבורה, שינוע הנפטר לבית הקברות והטמנת הארון. כששאלתי אם זה בית קברות דתי או חילוני נאמר לי שזה נתון לבחירתי. אבא היה אנטי כל הממסד הדתי ובשנים האחרונות יותר ויותר, והיה לי ברור שלא יהיה רב או חזן או אפילו טהרה...יהיה טקס פרטי, פשוט, רק המשפחה וכמה הספדים וזהו. 

מהאחוזה בקשנו שלא יתלו מודעות אבל ויודיעו שהלווייה והשבעה יהיו רק בחיק המשפחה - אמא שלי התעקשה שאף אחד לא יגיע לנחם אותה - וגם אחי ואני נטינו לא לקיים "שבעה" במובן המסורתי, ופשוט לערוך השבוע כמה מפגשים רק שלנו, המשפחה. גם ללוויה הגיעו רק החברים הכי הכי קרובים. היא היתה קטנה ופשוטה ומכובדת, גיסתי ואחיינית2 ואני הספדנו לו (ובכינו), ונהג האמבולנס עזר לנו להטמין את הארון בקיר. בהמשך ננסח את הכיתוב על המצבה/שלט, על הקבר שסביר להניח שאיש לא יפקוד אותו לעולם. אבא בלב של כל אחד מאיתנו ואין לנו צורך במצבה או קבר כדי לדבר איתו או להתאבל עליו. 

בסוף לאמא אפילו לא היה כוח להגיע ללווייה וגם לא אלינו הביתה אחרי הלווייה. הנחנו לה. המטפל החמוד נשאר איתה, למרות שמאד רצה להיות נוכח בלווייה. 

אצלנו בבית דברנו ובכינו וצחקנו והעלינו זכרונות וסיפרנו סיפורים על אבא מפעם ומעכשיו - והיה טוב להיות ביחד. 

במקביל נכנסתי לסחרור של כל המטלות והביורוקרטיות שצריך לעשות עכשיו - גם לגבי אבא, הצוואה, הסידורים, הוידוא שאמא מסודרת והכל עובר אליה, מצד אחד, אבל שיש לנו שליטה מלאה כי היא לא מסוגלת לעשות או לסדר שום דבר מצד שני. 

זה לא רק עכשיו, במצבה הנוכחי. אמא מעולם לא התעסקה עם שום דבר - אבא שלט בכל, והיא לא היתה מעוניינת וגם לא מסוגלת לקחת חלק בשום דבר,  ולשמחתי הוא עשה לי ולאחי חפיפה (שאחי התעלם ממנה לחלוטין כי העדיף להיות בהכחשה שהיום הזה יגיע אי פעם, ועכשיו אני צריכה לעבור איתו על הכל שוב) ויחסית אני שולטת בחומר. 

הכי מסובך ומלחיץ זה כל תיק ההשקעות שלו ותכנית הפנסיה שלו בארה"ב, ולשמחתי הוא הקים לפני שנים רבות סוג של קרן נאמנות משפחתית שמטרתה לדלג על חוקי (ומיסי) הירושה. אני מקווה שיעבור חלק. 

הצלחנו לקבוע שיחת וידאו עם פסיכיאטרית ואמא יצאה תותחית איך שהיא דיברה איתה, גם על העצב התהומי אבל גם על ההבנה שניסיון ההתאבדות היה ילדותי וחד פעמי ושהיא לא מתכוונת לנסות שוב. אני לא יודעת אם זה באמת נכון, אבל הפסיכיאטרית השתכנעה, ורק הוסיפה בהערכה שלה שאמא זקוקה להשגחה 24/7 על ידי מטפל, וזה יעזור לנו להוציא לה היתר לעובד זר. אני מקווה שנוכל להשאיר את המטפל של אבא - אליו היא רגילה ואותו היא אוהבת - ושלא ייגרם לה זעזוע נוסף.

אמא הסכימה סוף סוף להיבדק על ידי רופא האחוזה, שהיא מעולם לא נבדקה על ידו ובאופן כללי לא נראתה על ידי רופא (פרט לבקשת התרופות הקבועות) מאז ימי הקורונה. נראה אם הוא יוכל לתת לה משהו להקל על השיעול ואולי לחיזוק והגברת האנרגיה (כדורים נוגדי דכאון היא מסרבת לקחת), אבל בעיקר חשוב לנו הסיכום הרפואי של מצבה, אותו נגיש לביטוח הלאומי יחד עם ההערכה הפסיכיאטרית, כדי להגדיל לה את קיצבת הסיעוד. 

אז בינתיים הייתי אצלה כל יום בעצם, וגם אחי הגיע אליה לא מעט, אבל היא הפסיקה לחלוטין לצאת מהבית. אין גם כוח להליכות. אחר הצהריים כולנו מתכנסים כולנו שוב אצל אחי, הפעם, לסוג של שבעה פרטית קטנה. 

ואז במהלך השבוע עוד מטלות ומשימות גם עבור אמא וגם עדיין בעקבות פטירתו של אבא.....אבל באמצע ניקח פסק זמן ובכל זאת נטוס ליוון כמתוכנן - בתקווה שהבית והכפר שלנו שם ישרו עלי את השלווה והריפוי שאני תמיד חשה שם... כאשר כאן אחי יתפוס פיקוד למשך זמן קצר ותודה ליקום על המטפל החמוד ששומר על אמא. 

בעיקר אני רוצה להיות מסוגלת להיות קצת עם עצמי להרגיש. להתאבל. להיפרד. לא באמת היה לי רגע לעצמי בתוך כל הסחרור הזה. 

סבל עמוק

מרגע שאבא הועבר מחדר טיפול נמרץ (מה שנקרא "מוגברת") לכחדר רגיל במחלקה הפנימית הוא התחיל לדעוך בהתמדה. 

ביום הראשון עוד ניתן היה להקים אותו וללכת איתו כמה צעדים, למרות שאת כל השאר - ניקיון, אוכל, צרכים - כבר היו צריכים לעשות עבורו במיטה. 

ביום השני בקושי הצליחו להעמיד אותו לדקה על הרגליים. ביום השלישי כבר היה כמו אבן. 

וכך גם קוגניטיבית. בהתחלה עוד אפשר היה לשוחח איתו קצת, לעורר בו עניין כלשהו, למרות שלא רצה את הטלפון, למשל, לא כדי להיות בקשר ולא כדי לשמוע את הפודקסטים שלו. 

אחר כך הירבה לישון, ומידי פעם לבקש מים או שמיכה או להוריד את השמיכה....

זיהה אותנו כשבאנו, אבל אם דיבר רוב הזמן היה ערבוב בין המציאות להזיות או חלומות. 

אחר כך גם זה הפסיק, והוא בעיקר גנח וגנח. 

בשבת החליטו לנקז לו נוזלים מהבטן, ולעשות לו עירוי של תרופה מסוימת שמחזקת את הלב - ולשם כך העבירו אותו בחזרה לחדר הטיפול הנמרץ. 

שום דבר לא עזר, והיום כבר הבינו שהסוף קרוב. שוחחתי עם הרופא בבוקר, לאחר שביקשתי שיעבירו אותו הבית להוספיס ביתי - והוא הסביר שגם הוא לא במצב לזוז כרגע וגם אין טעם כי הסוף ממש קרוב. כדי להקל עליו התחילו לתת לו אינהלציות של מורפיום כדי להרגיע אותו, ועכשיו אחי וגיסתי שם ואמרו להם שיתחילו לתת לו מורפיום דרך הווריד. כל דבר רק כדי שיסבול פחות, עד שהגוף יוותר סופית. 

אמא שלי גמורה, כולנו גמורים. איזו דרך נוראית לסיים את החיים. איזה עוול נגרם לו, בלי כוונה רעה, לפני שבועיים כשעשו לו החייאה...........

מוצפת

הימים חולפים והנה כבר חלף מעל לשבוע מאז שאבא התמוטט, קיבל החייאה, אושפז והתעורר. 

היום העבירו אותו מחדר טיפול נמרץ במחלקה פנימית לחדר רגיל באותה מחלקה. 

לא ברור מה זה היה בדיוק שגרם לו להתמוטטות, ברור שמצבו לא מזהיר אבל ממש לא ברור מה קורה עכשיו. 

הוא מודע למצבו ומתלונן, וממש כואב הלב עליו. 

כל עוד היה בטיפול נמרץ לא ניתן היה להיות אצלו יותר מדי, אבל בכל זאת התחלנו להביא אליו את המטפל במהלך היום כדי שיקבל את תשומת הלב והטיפול המיטבי וגם לא יהיה לבד בין לבין הביקורים שלנו, שאר בני המשפחה. 

עכשיו שהוא בחדר רגיל אני מניחה שתצטרך להיות נוכחות מוגברת שלנו. ואולי גם בלילות. 

אמא לגמרי מכונסת בתוך עצמה ופרט לביקורים קצרים אצל אבא היא רוצה רק להיות לבד בבית. מכריחה את עצמה לאכול, שזה יפה, לאור העובדה שבמצבים כאלה היא מאבדת לגמרי את התיאבון. 

אני זו שמטפלת בכל העניינים הלוגיסטיים, הביורוקטיים, וגם זה מעיק עלי. אחי וגיסתי די מצפים שאני אקבל את ההחלטות, אבל לזכותם ייאמר שהם משתפים פעולה עם כל בקשה או החלטה. 

מרגישה מוצפת. מבולבלת. דואגת. מרגישה כובד עצום עלי. 

*נוצר לבקשתי על ידי AI

באחד הימים פתאום יצאה לי תזכורת על הופעה שקניתי אליה כרטיסים מזמן. התלבטתי והחלטתי שאנחנו הולכים. שמחתי שהלכנו. היה טוב והקהל היה נהדר ושיתף פעולה, שרנו ורקדנו וזה עשה לנו טוב. שמחתי שלא וויתרנו. 

אצל T ממשיכים ההתקפים, הבחילות, כל מיני תופעות - אבל הוא ממשיך את החיים כרגיל למרות הכל. 

הלקוח החדש שלו עדיין לא החליט אם הוא מוכר את החברה או מנסה לשפר אותה, אבל בינתיים T ושותפנו הפכו ממש לחלק מהחברה, וייתכן שיישארו הלאה גם אם היא תימכר. בינתיים הם עובדים במרץ. 

בעניין הרכב, בסוף כמו שתיארתי לעצמי חזרו אלינו לגבי הסמארט #5 ושיפרו את תנאי הטרייד אין כך שכן היה לנו כדאי לבצע את העיסקה, ועכשיו אנחנו ממתינים שהרכב יהיה מוכן. בינתיים הזיקר שלנו מפגין עוד ועוד מגוון מרשים של תקלות טכניות, כאילו כדי להזכיר לנו מדוע אנחנו מחליפים אותו. 

סימן שאלה גדול מתנוסס מעל לתכניות החופשה שלנו ביוון בספטמבר עם בתי והמשפחה, וגם מעל לביקור שלנו אצל בני בבוסטון בסוף ספטמבר. אבל נחצה את הגשרים האלה כשנגיע אליהם.......

לנשמותק יש יום הולדת השבוע ובתי אמרה ש"בשאיפה" הם יחגגו לו בששי בערב אצלם בבית. אז "בשאיפה" אנחנו מוזמנים אליהם......ולא צריך להכין כאן ארוחה.........

למדור השרביט החם - חדר משלי

 בתאריך 20/08/2026 ביקש מוטי במדור השרביט החם שנספר על החדרים שלנו בצעירותנו. 

מעניין שהדבר הראשון שקפץ לי לראש כשקראתי את הפוסט שלו היה מפגש אימון אחד עם מתאמנת שלי מלפני כמה שנים. אני לא נוהגת לספר כאן כלום על המתאמנים שלי (בעבר כן סיפרתי בפירוט על האימונים שאני עצמי עברתי, אבל זו זכותי - מבחינת שיתוף הדברים האישיים שלי) אבל בגדול אני יכולה לומר שהמתאמנת הגיעה מתוך מצוקה מסויימת שתוך כדי אימון ועבודת עומק על זכרון ילדות, נפתרה כאשר הבינה שמה שחסר לה+, שמה שהיא צריכה עכשיו זה את המרחב הפרטי שלה. מקום משלה שבו היא תוכל ליצור, לעבוד, לבוא לידי ביטוי באופן חופשי. זו היתה ממש פריצת דרך עבורה.

בנושא "חדר משלי" היו לי כמה גלגולים בחיי. 

נולדתי בקיבוץ לבית תינוקות, שבו כמובן שגם שיתפתי את המרחב שלי עם עוד הרבה תינוקות, וגם הורי לא היו שם כמעט. נדמה לי שכבר יצא לי לספר כאן על המטפלת ה"סובייטית" שניהלה את בית התינוקות ביד רמה ואיפשרה להורי להיות איתי ממש במינימום של המינימום ההכרחי, ורק לפי שעות קצובות מראש - בלי קשר למצבי, לרצוני, לבריאותי אפילו. 

חייתי כך שמונה חודשים עד שלהורי נמאס מזה לגמרי, ולמרות היותם פטריוטים חלוצים שרופים, סוציאליסטים (אפילו קומוניסטים) נלהבים, שלפו אותי ויצאו ממש בחוסר כל (הכריחו אותם להשאיר בקיבוץ גם דברים שהביאו איתם מארגנטינה כשעלו ארצה שלוש שנים קודם לכן).

משם עברנו לגור באזבסטונים בשכונת תלפיות בירושלים. שם גרנו שלושתנו יחד בחדר אחד. הורי מספרים שלא נתתי להם לצאת לי מטווח הראייה לשנייה. אני עצמי זוכרת שרוב הילדות המוקדמת שלי החלום שלי היה שנחיה כולנו יחד בחדר אחד כל הזמן. 

אחרי כשנתיים הוריה של אמי קנו להורי דירת שניים וחצי חדרים בקרית יובל, כאשר הסלון היה ה"חצי חדר". כשסבא שלי חלה בסרטן עברו הוא וסבתא שלי לגור איתנו, והורי עברו לישון בסלון. כשסבא נפטר סבתא נשארה לגור איתנו. בדירה הזאת היה לי חדר משלי עד שאחי נולד, כשהייתי בת חמש וחצי. כל ילדותי סבלתי מהמון פחדים וסיוטי לילה ורבים היו הלילות בהם עברתי באמצע הלילה לישון במיטה של הורי. כשאחי נולד הוא היה איתי בחדר, וגם כשעברנו לארה"ב כשהייתי בת תשע וחצי, בדירה השכורה הראשונה שלנו גרנו ביחד באותו החדר. זוכרת פעמים שהייתי נכנסת איתו למיטה כשפחדתי, למרות שהוא היה קטן וישן ולא שם לב בכלל שאני שם. 

מאד אהבתי את אחי, ובאופן טבעי שיתפתי אותו בכל המשחקים ובכל הפעילויות שלי, והוא שיתף פעולה בהתלהבות. היו פעמים שאף לקחתי אותו איתי כשביקרתי אצל חברות. הוא לקח את זה מאד קשה כבסביבות גיל עשר החברות דרשו שנשחק בלעדיו ואף שנוציא אותו מהחדר. הוא היה בועט בדלת כשהיתה סגורה ולעיתים גם בועט בחברות (ואחר כך בחברים) שלי. 

אחרי כשנתיים בארצות הברית עברנו לבית שכור שבו קבלתי חדר משלי. הוא היה קטן מאד - אחי קיבל את החדר הגדול יותר - אבל אני הייתי מרוצה עד הגג. 

כנ"ל כשחזרנו לישראל, בדירה השכורה שבה גרנו בשנים הראשונות לחזרתנו - היה לי חדר משלי שהיה בעצם חצי חדר. אחרי כמה חודשים סבתא שלי שמה לב שאני מתקשה לארח את החברים שלי בחצי החדר, והיא התנדבה להתחלף איתי. היא לקחה את חצי החדר לעצמה, ואני קיבלתי חדר בגודל נורמלי. 

תליתי פוסטרים של אריק איינשטיין ויהורם גאון על הקירות, והייתי מסתגרת שם עם עצמי, עם היומן שלי, ועם החברות שלי כשבאו לבקר. 

אחרי כמה שנים הורי בנו בית פרטי בהרצליה ובו קבלתי חדר גדול משלי שהיתה לה גם מרפסת משותפת עם סבתא שלי, שהחדר שלה היה באותה הקומה. סבתא שלי ואני גם שיתפנו חדר אמבטיה. אחי קיבל חדר עם חדר מקלחת צמוד משלו בקומה אחרת, שם גם היה חדר השינה של הורי, וגם להם היה חדר מקלחת צמוד משלהם. הם ואחי שיתפו ביניהם מרפסת. 

החדר הזה היה בעצם החדר האחרון שהיה לי בבית הורי. בו גרתי בכל שנות התיכון ושנות החובה בצבא, כי כשנכנסתי לקבע כבר התחתנתי ועברתי לגור עם T. 

מאז T ואני חולקים חדר........וזה כמובן הכי כיף בעולם. 

בתקופה שבנוסף לעבודה כשכירה בתחום המחשבים גם עסקתי בשעות הפנאי שלי במסאז' שבדי ורפלקסולוגיה, סידרתי לי בבית חדר טיפולים - שבו קיבלתי את הלקוחות שלי. אז גם זה היה סוג של חדר משלי. 

גם כאן בבית הזה, כשהתחלתי לאמן, סידרתי לי חדר אימון משלי - באחד מחדרי האורחים. אבל אחרי כמה שנים עברתי לאמן רק בהתכתבות - דרך המייל - כך שהחדר הזה כבר מזמן לא משמש כקליניקה שלי. 

את "פינת העבודה" והספרייה שלנו בבית הזה קבענו בחדר השינה שלנו, שהוא מאד גדול ומרווח. זה יפה ונחמד אבל אין בכלל פרטיות אם מישהו מאיתנו רוצה למשל לישון בזמן שהאחר עובד...או צריך לנהל שיחת זום או משהו. זה כמעט שלא קורה אבל בכל זאת...זוכרת שכאשר עוד עבדתי והייתי מקבלת טלפונים באמצע הלילה בגלל תקלה במחשב......או כיום אם T מנהל שיחת זום בדיוק בזמן שאני רוצה לישון צהריים......פחות מעשי. מזל שזה כמעט לא קורה. ובמקרה הכי גרוע יש עוד שני חדרי אורחים שאפשר לברוח אליהם 😊

אז זו היתה היסטורית החדרים שלי לאורך 67 שנות חיי...........

כעוף החול?

 בשלישי אחרי ששיחררתי את הפוסט הקודם קבלתי טלפון מהמטפל של אבא שלי שהיה איתו במרפאה של המנתח הפלסטי לצורך ביקורת. 

הוא העביר לי את הרופא, שדיווח שאבא התמוטט קצת אחרי שהגיע למרפאה, והם הזמינו לו אמבולנס. לא הצלחתי להבין ממנו מה זה "התמוטט" ואולי הוא נתן יותר פרטים אבל כנראה שהייתי בהלם ומבולבלת ולא לגמרי הבנתי מה שאומרים לי. הוא החזיר את הטלפון למטפל שהבטיח לעדכן אותי מה קורה, ואני בינתיים דיווחתי לאמא שלי, לאחי ול-T שהיה בפגישת עבודה. 

אחרי כרבע שעה המטפל התקשר שוב והעביר לי את הפרמדיק שדיווח בקצרה שהם "ייצבו" אותו ולוקחים אותו למיון, שאני יכולה לפגוש אותם שם. 

רק כשהגענו למיון התברר שאבא איבד גם הכרה וגם דופק והיה ללא לחץ דם - ובלי לשאול אף אחד הם עשו לו החייאה והוא הגיע בעצם לבית החולים כבר מונשם ומורדם. להורי יש הנחיה מקדימה של "נא לא להחיות" (מה שנקרא באנגלית DNR) אבל אלוהים יודע איפה זה רשום או מעודכן ומי בכלל יכול לדעת מזה אם הם לא שואלים אף אחד. 

אני, מצידו השני של הטלפון, לא הבנתי שהוא ללא דופק או לחץ דם וללא הכרה, ובעצם לולא היו שואלים אותי במיון אם יש לו הנחיה כזאת לא הייתי זוכרת לומר זאת. אמא שלי טוענת שגם היא לא היתה זוכרת אם זה היה קורה בבית כשהיא נוכחת. למזלי במיון שאלו, ואז אמרתי להם במפורש, אז הם לא נקטו בעוד אמצעים מאריכי חיים (שהם ממש עמדו להתחיל לעשות לפני שהגעתי). 

תוך זמן קצר הגיעו לבית החולים גם אחי וגיסתי, שהביאו בדרך את אמא, ואז גם בתי הגיעה וגם T. 

הוסבר לנו שמרגע שהוכנסה ההנשמה אסור להם להוציא אותה, ועכשיו אבא היה תקוע במצב הזה - ולא היה לנו מושג מה קורה ומה יהיה. 

באיזה שהוא שלב העלו אותו לחדר טיפול נמרץ במחלקה פנימית - בעצם אותה מחלקה שבה היה מאושפז לפני שנתיים כשחטף דלקת ריאות מהאספירציה ואחר כך נשלח לשיקום לשלושה חודשים. זכרנו אותם והם זכרו אותו, ואותנו. 

אמא שלי - שכבר כמה שנים טובות מחכה לתרחיש הגרוע מכל - כבר התחילה להשלים עם העובדה שהוא עומד למות - והתחילה לחשוב מה לעשות עם התרופות שלו ועם כל האוכל שיש במקרר ובפריזר - ומצד שני דיברה אליו באהבה אינסופית ושאלה אם הוא שומע אותה ( כי הרופא אמר שאולי, למרות שהוא מחוסר הכרה, הוא שומע אותנו)...זה שבר לי את הלב. 

אני הרגשתי בעיקר בלבול וזעם גדול על כך שהכניסו אותו למצב הזה בניגוד לרצונו - וגם הייתי די מוצפת, עם כל המחשבות של מה הולך לקרות עכשיו ואיך אסתדר עם כל מה שצריך יהיה לעשות..........

אף אחד לא ידע (ועדיין לא יודע) לומר לנו מה בעצם קרה לו, כי הבדיקות השונות לא מעידות על קריש דם או אירוע לבבי נוסף והריאות נקיות. הלב גמור - בקושי עובד, כנראה בגלל שני המסתמים הפגומים שלו, שבזמנו סירבו לנתח ולתקן בגלל מצבו הכללי, וכבר אז אמרו לו שהוא ייגמר תוך כחמש שנים (כן, זה בדיוק עכשיו) - אבל יש קוצב...אז לפחות מבחינה חשמלית זה עוזר. ממצב הגפיים רואים שהלב בקושי נותן עבודה. 

בכל מקרה לפי הפרוטוקול של בית החולים הם התחילו לנסות לגמול אותו מההנשמה. ביום הראשון זה לא הצליח, אבל למחרת כן - ומאז הוא נושם בכוחות עצמו אבל מקבל חמצן. הרבה חמצן. הם הפסיקו עם ההרדמה והוא התחיל להתעורר אבל עדיין מסטול ולא מצליח לדבר. רק להנהן או להניד ראשו בתשובות לשאלות, שנראה שהוא מבין ושהוא מזהה אותנו. הוא הניד ראשו לשלילה כששאלנו אם כואב משהו. הרופאים טוענים שלוקח המון זמן עד שכל חומרי ההרדמה נעלמים מהגוף. אז נראה איך הוא יהיה כאשר יתעורר לגמרי. לא מעזה לקוות שיחזור לעצמו לגמרי, למרות שהוא כנראה מאד חזק והכל יכול לקרות. 

מתפללת בשבילו שלא יישאר במצב הזה של בין לבין, לא כאן ולא שם, סיעודי בלי שום איכות חיים. וגם בשביל אמא. 

היא - כמו שהיא - משתבללת, וכאשר היא לא איתנו בבית חולים היא לבד בבית, מסרבת לבוא אלינו או אל אחי ואפילו מסרבת שיגיעו לבקר אצלה. אנחנו מכירים אותה ויודעים שכל מפגש עם בני אדם (חוץ מאבא שלי) הוא מאמץ בשבילה. ובשלב זה מניחים לה. 

המטפל של אבא דואג ומתפלל ש אבא ייצא מזה ויחזור לעצמו. הוא כזה חמוד (וגם מן הסתם לא רוצה לאבד את העבודה הזאת). כרגע בטיפול נמרץ אי אפשר להיות עם אבא כל הזמן ולכן אנחנו לא לוקחים אותו לבית החולים, אבל אם יתעורר ויתחיל להשתקם, ברור שנזדקק לו. 

אז זה המצב כרגע, יש עוד עדכונים אבל...אכתוב עליהם בנפרד. אני יודעת שזו לא תכנית כבקשתך אבל מתפללת שאו שיילך לעולם שכולו טוב או שיחזור לעצמו......אבל באמת בבקשה בבקשה שלא יישאר ככה..............

ועוד עדכונים

בינתיים נפלה עיסקת הזמנת הרכב SMART #5 - בגלל התאונה. התכוונו לעשות טרייד אין ל-ZEEKR והם רצו להוריד הרבה יותר מדי מהמחיר שלו, בטענה שלמרות שהשמאי קבע רק ירידת ערך של אחוז אחד, "פסיכולוגית" הנזק הרבה יותר גדול. בכל מקרה ירדנו מהעיסקה כרגע ונראה אם ננסה למכור בעצמנו או לחכות עם זה בינתיים או מה. 

אבא שלי עייף מאד ולעיתים קשה לו לנשום, בעיקר בשכיבה. הרופא באחוזה בודק אותו כל יומיים שלושה וטוען שאין בעייה בסאטורציה ולכן אין צורך במחולל חמצן. בסוף השבוע הוא לא היה פעיל אבל בימים האחרונים הוא כן יוצא להליכה ומתפקד לא רע. זה ברור שהלב שלו הולך ודועך....לפחות בזכות האנטיביוטיקה מצב האפרכסת שלו השתפר פלאים. 

הלקוח החדש של T ושותפנו עדיין מזגזג בין הרצון למכור את העסק לבין הרצון להישאר איתו ולשדרג אותו, כך שעדיין לא ברור להם מה יהיה עם זה. בינתיים הם בכל מקרה מגישים ללקוח את הדו"ח הסופי שלהם שבו ניתחו את מצב העסק כרגע עם המלצות לעתיד - אם יהיה צורך בכך. 

בתי ביקשה לנהל איתנו שיחה לגבי "דברים שהיא מרגישה שיושבים לה ביננו". האמת שהיא תמיד היתה טובה יותר מאיתנו בלהתעקש לדבר על דברים כאשר היא מרגישה מתח או אי נעימות כלשהי שלא באים לידי ביטוי מילולי. לא סתם היא פסיכולוגית טובה כל כך. בינתיים כשהיא היתה בדרך אלינו לשיחה היה לה פנצ'ר והיא נתקעה בדרך. T נסע אליה ועזר לה להחליף את הצמיג (במקום לחכות שעות לשירות של חברת הביטוח) ועד שזה הסתיים היא נסעה לאסוף את שרי מחברה והשיחה בינתיים נדחתה. 

בעזרתה של אחייניתו של שותפנו מצאנו נוירולוג עבור T והצלחנו לקבוע אליו תור לחודש הבא. ההפנייה הגיעה דרך נוירולוגית חברה של של האחיינית, שאמרה שהתסמינים של T מרמזים אולי על אפילפסיה בטנית, תסמונת מאד מאד נדירה ושמוכרת דווקא בעיקר אצל ילדים. כיון שהנוירולוג התותח הוא מומחה לאפילפסיה אנחנו מקווים שהוא יוכל לשלול/לאשר את החשד הזה, ובעיקר אולי למצוא לו מזור. הכי "מצחיק" יהיה אם בסוף T יצטרך לקחת את אותה התרופה שאנחנו נותנים למיינקוני נגד הפרכוסים שלו..........ואולי החתול בכלל פיתח את האפילפסיה שלו כהזדהות עם בעליו........(סליחה, התכוונתי מְשָׁרְתוֹ כמובן). 

אגב סוף סוף הגיעו לבית המרקחת התרופות של מיינקוני, שמשום מה בכל פעם מחדש חסרות בכל בתי המרקחת וזה סיפור להשיג אותן. הרוקח שלי הבטיח, שעכשיו שהוא יודע שזה עניין קבוע, הוא ידאג למלאי. נחיה ונראה, כמו שאומרים. 

בעקבות כל הבלגנים שהיו גם לחתני עם הצוואה של אבא שלו וגם לשריתה עם זו של אבא שלה, עדכנו כולנו את הצוואות שלנו ואנחנו מתכננים פשוט להפקיד אותן אצל הרשם לענייני ירושה, כך לא יהיה צורך לחפש עותק עדכני מקורי ולא אמור להיות ויכוח כלשהו (לא שצפוי ויכוח, אנחנו מעבירים הכל זה לזה, ובמקרה פטירת שנינו מחלקים את כל הרכוש שלנו שווה בשווה בין ילדינו). 

החלק של הזכאים/היורשים הוא פשוט אצלנו. מה שהיה לי חשוב יותר הוא לפרט את כל הרכוש וחשבונות הבנקים שלנו בארץ ובחו"ל כדי שיהיה לילדים קל להתמצא בכל מה שיש. 

אני מרגישה שהכתף שלי משתפרת - בעיקר בזכות הפיסיותרפיה והתרגילים כנראה וגם העובדה שאני מאד מאד נזהרת איתה. 

בגזרת השוקולד אני עדיין מקרטעת וכמובן כבר עליתי במשקל. יומיים שלושה אני מצליחה לחזור לתפריט הבריא הרגיל שלי ואז יש איזה ערב שבו אני מתפרעת שוב.......וזה מקלקל את הכל. מקווה שזה יעבור לי לפי שבאמת אאבד שליטה על המשקל שלי. 

אני מאד נהנית בינתיים מהספר "המשקיפות" של עדנה מזי"א ז"ל......

היום אני נפגשת בבוקר עם 'מחברת' ואחר הצהריים עם 'קלי' ו'שני'.....איזה כיף!

למדור השרביט החם - שיוויון בנטל

 במדור השרביט החם בתאריך 13/08/2026 מבקש טליק לשמוע איך זה אצלנו בבית מבחינת חלוקת התפקידים והאחריות בין בני הבית. 

טליק סיפר איך מאז שהוא יצא לגמלאות הוא לוקח על עצמו את רוב מטלות הבית, בעת שזוגתו עסוקה בעיקר בפרנסה.

אז גם אצלנו לאורך השנים (ואלה הרבה שנים: בשבוע הבא אנחנו חוגגים 47 שנות נישואים - כאשר היינו "חברים" עוד ארבע וחצי שנים קודם לכן) היו שינויים והתאמות בחלוקת האחריות והתפקידים בינינו. 

כשרק התחתנו היה זה T ששילם את החשבונות: חשמל, מים, ארנונה וכו', שנינו ניקינו את הבית ושנינו ערכנו קניות ובישלנו. 

מהר מאד התברר שהוא שוכח לשלם את החשבונות, ואני לקחתי את העניין על עצמי, וברגע שהתאפשר (לא זוכרת מתי זה התחיל) גם עשיתי הוראות קבע לכל מה שאפשר. 

מהר מאד גם ניקיון הבית והכביסות עברו תחת אחריותי, וכך גם הקניות. את הכלבה הורדנו שנינו אבל מטבע הדברים גם מטלה זו נפלה יותר עלי. 

כאשר נולדו הילדים שנינו טיפלנו בהם, החלפנו להם, קילחנו אותם ביחד - אבל אני הינקתי בחודשים הראשונים כך שהלילות היו עלי, ואז הלילות המשיכו גם אחרי שנגמלו - בעיקר כי T לא היה מתעורר מהבכי שלהם בכלל. אני הייתי מתעוררת מהצליל הכי קטן. 

אבל כשהם היו עדיין תינוקות  / פעוטות (היו ביניהם בסך הכל שנה ושמונה חודשים הפרש כך שבמשך כמה שנים שניהם עוד היו בעצם תינוקות) די הזנחתי את הבית, ו-T היה מנקה ושוטף את ערימת הכלים בכיור כאשר היה שב מהעבודה. 

ככל ששנינו עבדנו והיינו עסוקים, באיזשהו שלב התחלתי להזמין קניות און ליין מהסופר, לקחנו מנקה פעם בשבוע לבית, והיתה גם תקופה שמסרתי כביסה לגיהוץ. שנינו עבדנו קשה והרבה - והיו איזה עשר שנים שבהן T בקושי היה בבית בשעות היום, היה בעבודה כל הזמן - ורוב הנטל נפל עלי. ואני למדתי להאציל סמכויות. 

T היה מבשל כאשר היינו מארחים בששי או בחגים או בימים הולדת, אבל בשוטף זו הייתי אני שדאגתי לילדים לארוחות חמות ולארוחת עשר בבית הספר. 

אני זוכרת תקופה יוצאת דופן של כמה חודשים שבה T היה בין עבודות "משמעותיות", ולקח על עצמו לנהל סניף של בית קפה - שם עבד כל יום משעות אחר הצהריים עד הלילה. באותה התקופה הוא בישל לילדים ארוחה חמה טרייה כל יום לצהריים לפני שהיה יוצא לעבודה. הילדים נהנו מאד מהשידרוג - פתאום לא היו צריכים לחמם לעצמם את מה שבישלתי והקפאתי עבורם במנות - אבל כשפתח שוב מסעדה או קייטרינג (לא זוכרת בדיוק) ושוב נעלם לכל היום מהבית, חזרתי לבשל ולהקפיא והם גם למדו מהר מאד לבשל לעצמם. 

המפנה המשמעותי חל כאשר T ושותפנו סגרו את העסק שלהם לאירועים, ועברו לייעוץ עסקי. פתאום היה ל-T הרבה יותר זמן פנוי, הוא התחיל לבשל בבית באופן קבוע וגם לקח על עצמו את הגיהוץ, במקום שנמסור בתשלום. אחרי כמה שנים שוב לקחתי את זה על עצמי אחרי ניתוח הכתף שלו, אבל לאחרונה בגלל הכתף שלי המשימה הזו חזרה אליו. 

כיום אני כמעט שלא מבשלת או אפילו אופה, אלא אם ממש בא לי. הכביסה עלי, ובפעמים הנדירות שאני לא נמצאת (למשל כשהייתי אצל בני אחרי הלידות של סביבוני ואחר כך של קיקה) אני צריכה להשאיר לו הוראות הפעלה למכונות הכביסה והייבוש.  את הקניות אנחנו עורכים ביחד, וכשהוא מבשל אני שוטפת כלים. 

עדיין יש לנו מנקה אבל את החצר בדרך כלל הוא מנקה. אני זו שמוציאה בדרך כלל את הזבל - אבל שוב, עכשיו בגלל הכתף אני מבקשת שהוא יעשה זאת. 

בניהול העסק שלו ושל שותפנו אני לא פעילה אבל אני כן באדמיניסטרציה - על חשבונות הבנקים, הפרשות לגמל, פנסיה, השתלמות, העברת משכורות וכו. כנ"ל בעסקי הנדל"ן שלנו. אני פעילה חלקית אבל הרוב על T.

בטיפול בנכדים אנחנו שותפים די שווים, כאשר הוא בדגש על בישולים ואני במשחקים, ספרים וכו - שלא לדבר על התעוררות בלילה כשצריך - אבל בגדול שנינו עושים את הכל. 

בגדול עם השנים השיוויון בנטל בינינו הולך וגדל...

עוד ענייני בריאות, רכבים וספרים

בסוף רק שלושה ימים שבהם T לקח וולטרן גו אקטיב סייעו לו להיפטר מהכאב בגב. מידי פעם בתנועות מסוימות הוא עדיין מרגיש את זה, למשל בכל פעם שהוא נשכב במיטה, אבל שאר הזמן הוא בסדר. 

הכתף שלי גם "מתנהגת יפה" רוב הזמן ורק "מזכירה" לי כאשר אני בטעות עושה תנועה שאני לא אמורה לעשות. הפיסיותרפיסטית שלי בחו"ל אז רק ביום ראשון יהיה לי עוד תור אצלה......אבל בינתיים עושה את התרגילים שנתנה לי. 

'רופאהחדשה' קבעה ל-T תור ביוזמתה השבוע, בו היא הסביר לו שאחרי התייעצויות ומחקרים היא חושדת שהכיוון אצלו הוא נוירולוגי - משהו במערכת העצבים גורם לכל התופעות שלו - ההתקפים ועוד סימפטומים שהוא מדווח עליהם - ונתנה לו הפניה עם פירוט של כל ההיסטוריה הרפואית וכל התסמינים וגם החשדות שלה - והמליצה למצוא נוירולוג "תותח", כדבריה. "אולי הוא יפטור את החשדות שלי כשטויות" היא אמרה,  אבל ששווה לבדוק את הכיוון. אז אנחנו מחפשים נוירולוג "תותח". 

אבא היה אצל המנתח השבוע וראו זה פלא: התברר שאזור הניתוח עם דלקת! כמה מפתיע. לא ייאמן שהוא חשב לחכות עם זה לספטמבר! מייד הוא עשה לו ניקוי באזור הניתוח ונתן לו שני סוגי אנטיביוטיקה ואבא כבר מרגיש הרבה יותר טוב. 

עשינו נסיעת מבחן על ה -ZEEKR 7X - והתאכזבנו מאד. כל מה שהם כביכול שיפרו או תיקנו לעומת ה-ZEEKR X שיש לנו לא רציני ולא מצדיק את המחיר, וגם את הצעת המחיר שהם נתנו לנו עבור ה"טרייד אין" לרכב הנוכחי שלנו. וכן, סיפרנו על התאונה ויש לנו דו"ח שמאי, ירידת הערך היא רק אחוז אחד, ולעומת זאת המחיר (לפי השמאי) הרבה יותר גבוה ממחיר המחירון בגלל הקילומטרז' הנמוך שלנו. 

לכן החלטנו ללכת על ה-SMART #5 (הכי מכוער בעולם) כי הוא פשוט היה ממש נוח ומפנק וגם הצעת המחיר שקיבלנו היתה מעולה. מקווה שלא נתאכזב. 

אגב נכנסנו להלם מעלות תיקון פחחות הרכב שלנו שעבר את התאונה - קצת יותר משליש מחיר של הרכב עצמו. מוגזם לגמרי. אני מאד מקווה שחברת הביטוח תצליח להוציא את העלות מהחברה של הרכב הפוגע - וכך זה לא ייחשב לנו לתביעה (ואולי לא ייפגע לנו בפרמיה בעתיד). 

שותפנו היה עם שפעת השבוע, לא ברור איך הוא חלה אבל זה עבר לו יחסית מהר. 

ביקרנו אצל בתי בשני והיה נחמד. גם בששי זה הם לא יגיעו - היא הולכת עם חברה שלה לאיזו מסיבה, ולא סביר שחתני יגיע אלינו עם הילדים בלעדיה. אבל אולי.........אין לדעת. נחכה לשמוע מהם. 

היו כמה ימים בהם הצלחתי להמנע משוקולד אבל אתמול שוב התפתיתי....ממש סוג של חבלה עצמית כלשהי או אולי איזה צורך בלתי מוסבר......אין לי מושג. אנסה בכל זאת להימנע...הלוואי ויכולתי לאכול קובייה או שתיים וזהו. זה מה שאני מספרת לעצמי....שאני צריכה משהו קטן מתוק...ואז איכשהו הולכת למקרר להביא עוד ואז עוד......אוף. 

לא זוכרת אם סיפרתי כאן של-T ולשותפנו יש לקוח חדש (הם יועצים עסקיים). למשך כמה ימים השבוע היה נדמה שהלקוח מתכוון פשוט למכור את החברה ואז לא תהיה להם עוד עבודה אצלו.........אבל אז עיסקת המכירה התפוצצה, וכרגע נראה שיש להם עבודה מובטחת להרבה זמן........שזה ממש נחמד כי מעניין להם וכמובן - נכנס כסף. 

לא נראה לי שסיפרתי כאן שאחד הלקוחות הכי וותיקים שלהם הפסיק לשלם כבר לפני הרבה זמן (אולי שנתיים) וכל הזמן הזה הם עבדו בשבילו בעצם בחינם. בחודשים האחרונים הם התחילו להתעקש סוף סוף שישלמו להם, גם את חובות העבר וגם מכאן ואילך - וכאשר הם הבינו שאולי יסגרו להם את החוב אבל לא ימשיכו לשלם הלאה - הם החליטו להתפטר. אז כרגע הוא העביר להם חלק לא קטן מהסכום שהוא חייב להם, וטען שאת השאר ישלם "בתשלומים" (לא נראה לי שזה יקרה), אבל הם התפטרו וכבר לא נותנים לו שירות. נראה מה יהיה, כי בפועל הם עשו כל השנים האלה עבודה שהוא עצמו ושותפו לא מסוגלים או לא רוצים לעשות, נראה אם ואיך הם יסתדרו. 

סיימתי ודי אהבתי את הספר "כל האמהות האחרות שונאות אותי" והתחלתי עוד המלצה של רעות אסתר סוקרת: "המשקיפות", שעדנה מזי"א כתבה ממש לפני שנפטרה לפני קצת פחות משנתיים. 

בנוסף, סיימתי סוף סוף לעבוד על אלבום התמונות של משפחתה של בתי ושלחתי אותו להדפסה. העבודה עם LUPA ON LINE היתה לא קלה - היתה לי עקומת למידה לא פשוטה (לעומת התוכנה המותקנת על המחשב שלי, איתה עבדתי עד עכשיו, אבל היא לא מתעדכנת משום מה והחלטתי לנסות שיטה חדשה), אבל עכשיו נדמה לי שהבנתי איך לעבודה עם זה - לפעמים הבאות. מקווה שהם יהיו מרוצים. בכל מקרה נראה לי שזה מקרה של הפרה שרוצה להיניק יותר משהעגל רוצה לינוק - מה שמסביר כמה קשה היה לי לקבל מהם תמונות שהם צילמו במהלך השנה.............

על בריאות, רכבים וספרים

בסוף השבוע שעבר אירחנו כאן ארוחת ששי עם בתי והמשפחה וגם הורי והיה נחמד מאד. 

בתי השתלטה על שטיפת הכלים והנכדים עזרו בפינוי וכך יכולתי גם לארח וגם לא להפעיל יותר מדי את הכתף המסכנה שלי, שאני משתדלת לשמור עליה יותר מהרגיל. קשה לי לבקש עזרה, אני כל כך רגילה להיות עצמאית לגמרי ולהסתדר לבד - אבל כרגע נראה שאצטרך להתרגל לזה. 

דווקא בשבת אבא הרגיש חלש יותר, ובדיוק אז אחי ביקר אצלו וחזר מודאג, דיווח לגיסתי שמייד (כרגיל) התחילה להפעיל אותי - אולי צריך מד סטורציה בשביל אבא כמו בשביל אמא שלה ועוד ועוד..........באמת שהכוונות שלה טובות אבל אין לי כל בכל פעם ל"הפעלה" הזאת. את רוצה לקנות לאבא מד סטורציה? תקני. ובכל מקרה מצבו לא כמצבה של אמא של גיסתי. הוא חי בדיור מוגן, צוות המרפאה זמין לו בכל עת, יכולים למדוד לו סטורציה וכל דבר אחר, יש שם רופאים לשירותו רוב הזמן...ונכון שיש דמיון בין מצבו הרפואי למצבה הרפואי אבל זה עדיין לא בדיוק אותו הדבר. 

בכל מקרה בראשון בבוקר אבא התייצב אצל הרופא במרפאת ה'אחוזה' שהזמין עבורו בדיקות דם וגם שלח אותו לצילום רנטגן - גם של הגב (בגלל כאבי הגב)  וגם של החזה - וגם אולטרסאונד של שניהם. בסך הכל לא ראיתי בתוצאות ממצאים יוצאי דופן אבל מחכה לשמוע מה הרופא יגיד. 

בראשון גם T עשה בדיקות גם ובשני היה לו תור אצל 'רופאהחדשה' בניסיון להיעזר בה כדי לחפש כיוונים חדשים לבירורים לגבי ההתקפים שלו. בימים שלפני כן T סבל מהתקף כאב כמעט כל יום, חלקם ממש חזקים. ובנוסף התחיל לכאוב לו הגב. 

הרופאה הבטיחה להתייעץ עם מומחים ועמיתים ולחזור אליו. בינתיים לא עלו (ברוך השם) ממצאים מיוחדים בבדיקות הדם. 

היא קבעה לו תור נוסף באמצע השבוע הבא, כנראה כדי לעבור איתו על תוצאות הבדיקות ולדווח מה העלתה בינתיים בחכתה. 

לי היתה שוב פיסיותרפיה, וגם התחלתי לבצע את שני התרגילים (המאד עדינים) שהיא נתנה לי לעשות, ובינתיים באמת מצבי לא רע בכלל, מבחינת הכתף. 

דווקא למחברת היו כאבים נוראיים בבטן לילה אחד (שהזכירו לה את הכאבים שחוותה כשהיו לה אבנים בכיס המרה ודלקת בלבלב) - אז גם אותה שלחו לאולטרסאונד, שלא הראה ממצאים מיוחדים (פרט לכבד שומני...), שלא מפתיע בכלל עקב עודף המשקל הרציני שלה. היא מנסה לרדת במשקל אבל בינתיים לא ממש הולך לה. מצד שני היא יוצאת לדייטים, ודווקא פגשה מישהו נחמד לשם שינוי.......נראה אם יהיה לזה המשך. 

הבת שלה סיימה את הטיפולים ונראה שאפשר לחגוג את החלמתה, ואז בדיוק הבת הקטנה חטפה שלבקת חוגרת. באמת שאין כוח לכל המחלות האלה. 

השבוע קבלתי את הרכב שלי בחזרה מהמוסך, מתוקן ויפה - וכבר T התחיל לבדוק רכבים חדשים לנסיעות מבחן. עוד לא חלפו שלוש שנים מאז שקנינו את הרכב הזה כך שאני לא לגמרי יודעת מדוע T רוצה להחליף אותו עכשיו, וגם אני לא לגמרי מבינה איך נממן רכב חדש - אמנם יש לנו הכנסה נאה אבל אין לנו כרגע חסכונות, מאז שהוצאנו את הכל בשנה שעבר על ההלוואה לרכישת הבית של בני והרכישה של הבית ביוון, והוצאנו בשוטף לא מעט בחצי השנה הראשונה השנה בסיוע לבתי וחתני.........אבל T טוען שיהיה בסדר, אז אני לא מתווכחת כרגע. 

אז עשינו באמת נסיעת מבחן ראשונה על SMART #5, שנראה לי ממש מכוער אבל האמת שהיה תענוג לנהוג עליו, והמשך קבענו נסיעת מבחן על ZEEKR 7X... ונראה מה עוד נבדוק. 

כששאלנו את בתי וחתני אם הם באים בששי הם ענו שלא, אבל שאולי הם יארחו אותנו.........אם "יספיקו"....ובסוף הם באמת הכינו ארוחה והזמינו גם אותנו וגם את אמא של חתני ואת אחותו הקטנה עם משפחתה. היה נחמד מאד, למרות שחרה לי שאת הורי לא הזמינו. הם טענו שלא יהיה להם נוח - ולאור מספר האנשים שהוזמנו זה גם היה נכון, כי אין לבתי וחתני עדיין שולחן אוכל וגם מקומות ישיבה בסלון מאד מצומצמים. בפועל הם נעזרים בריהוט המרפסת - גם לתוספת לישיבה בסלון וגם לתוספת לאי המטבח שמכיל רק חמישה אנשים. וגם ככה היינו 13 איש והיה מקום ישיבה רק ל-12. בתי וחתני לא ממש ישבו לאכול. אני מניחה שכל זה זמני.........אבל בכל מקרה הגיע הזמן שהורי יוזמנו אל הדירה החדשה שלהם.....ובשעות שבאמת נוח להם. 

בשבת בבוקר רצינו לקפוץ לבקר אצל הורי אבל כששאלנו אם זה בסדר להגיע - בשעה עשר - הם אמרו שהם כבר במיטה. אני לא זוכרת אם יצא לי לספר כאן על סדר היום המוזר של הורי. הם הולכים לישון את שנת הלילה שהם אחר הצהריים (לפעמים אפילו בארבע), ואמא בעצם עושה שנ"צים קצרים לאורך ה"לילה" הזה שלהם וקמה סופית בשלוש בבוקר........שאז היא מתחילה את סבבי ההליכות שלה בחוץ, ובסוף מסיימת בשש בבוקר בחדר כושר. 

גם אבא קם ממש מוקדם ויוצא להליכה. ואז הם אוכלים "צהריים" בסביבות תשע בבוקר כך שבאמת בעשר זה כבר השנ"צ שלהם, ארוחת "ערב" בשתיים או בשלוש..........וחוזר חלילה. אז מאד קשה להשתלב בלו"ז הזה באמת, ועבור ארוחות ששי אצלנו, למשל, הם נשארים במיוחד ערים. לא רק זה, יוצא שהם לא אוכלים כלום מאז תשע - "ארוחת צהריים" שלהם, ועד שבע בערב, אצלנו. אנשים מוזרים. אז בשבת אנחנו בדרך כלל מגיעים אליהם בעשר אבל הפעם אמא היתה כבר עייפה והם הלכו לישון מוקדם. 

לא ויתרנו וקפצנו אליהם בארבע אחרי הצהריים - אחרי שוידאנו שהם לא שוב במיטה כבר - כשאנחנו בעצמנו התעוררנו מהשנ"צ. אחי ואחיינית2 היו אצלם, והיה די נחמד - פרט לעובדה שהם כיבו כל הזמן את המזגן כי אבא סובל מקור. 

בנוסף הוא קיטר כל הזמן שאפרכסת האוזן עדיין מציקה לו (מאז הניתוח ההוא שהסירו לו גידול BCC והוא לא הפסיק לדמם וביליתי איתו לילה במיון) ושהמנתח מתעקש שהוא לא יגיע לביקורת נוספת לפני ספטמבר. זה קצת עצבן אותנו, והכרחנו אותו לכתוב למנתח הודעה שהוא ממש סובל ורוצה להגיע אליו, וסוף סוף קיבל תשובה להגיע איזה בוקר השבוע. אבא שלי יודע להיות נודניק ולחפור ולחפור עד שנכנעים לו, אבל לפעמים דווקא כשצריך - הוא נמנע. טוב, נראה מה המנתח יגיד לו.....באמת האוזן אדומה וכואבת והוא כל הזמן מרגיש "זרמים, באפרכסת..מסכן. 

בערב נפגשנו עם שותפנו ושריתה. גם שם לצערנו יש בלגן עם הירושה. מסתבר שאבא שלה לא השאיר תיעוד הולם וגם לא מוצאים את הצוואה המקורית וגם כל מיני עניינים אחרים שגורמים עכשיו לכעסים בין האחים....למה זה תמיד נגמר ככה??? לא מספיק העצב והכאב על מות האב? 

סיימתי את הספר "המדריך למכשפה מהעבר לדייטים מודרניים" שהיה לא רע. לאחר מכן התחלתי את ככה זה היה  מאת אניטה שפירא - שהוא האוטוביוגרפיה שלה. חייבת להודות - סיימתי קצת יותר מרבע ספר כשהבנתי שבא לי להפסיק לקרוא. אני לא יודעת אם אחזור אליו.... בינתיים אמא שלי קוראת אותו ונראה מה תהיה חוות דעתה. היא סיפרה לי שאניטה שפירא היתה תלמידה שלה לספרדית אי שם בשנות השבעים או השמונים.......כך שבהחלט עניין אותה לקרוא את סיפור חייה. 

אז בחיפוש אחר משהו קליל יותר, התחלתי לקרוא את כל האמהות האחרות שונאות אותי מאת שרה הרמן - שוב המלצה של רעות אסתר סוקרת ובינתיים זה זורם. 

לסיום, אספר בשבוע האחרון די התפרעתי עם שוקולד - היו כמה ימים שבהם אכלתי שוקולד כמעט כל יום - וזאת דווקא כשהתייצבתי על המשקל הרצוי שלי. זה נראה לי ממש כמו חבלה עצמית, ולא ברור לי למה זה קורה ואני מקווה שאצליח להשתלט על עצמי וכמה שיותר מהר, כי ......חבל. חבל מאד. 

למדור השרביט החם - תחזית מזג האוויר בקיץ

 בתאריך 07/07/2026 שאל מוטי במדור השרביט החם מה דעתנו על תחזית מזג האוויר בקיץ. 

זה ממש נכון שבקיץ שלנו ההבדלים בין חם יותר לחם פחות, לח יותר או לח פחות - בקושי מורגשים - לפחות כאן באזור החוף. 

אני מניחה שבפנים הארץ או בהרים ההבדלים מורגשים ומודגשים קצת יותר, אבל עדיין יבש (לח, אבל אין גשם) וחם כל הזמן ולא ממש צריך לבדוק את התחזית לפני שיוצאים מהבית. יהיה חם. בטוח. 

נזכרתי שאי שם בסוף שנות השמונים (נדמה לי) כשעדיין היה רק ערוץ אחד, מישהו שם החליט להקים פינה בשם "שבשבת" לקראת סוף מהדורת החדשות, שתדווח על מזג האוויר. שם התחילו חזאים שהפכו למוכרים כמו דני רופ ואורי בץ.

אותנו זה הצחיק שהשיקו את הפינה הזאת דווקא בקיץ, כשלא באמת היה "מזג אוויר" לדווח עליו. 

אז לא, אני ממש לא בודקת (כשאני בארץ) את מזג האוויר בקיץ. ברור לי שחם ובאזור שלנו ברור לי שגם לח. 

בנוסף, ברכב יש לי חיווי של הטמפרטורה האמיתית. אז גם כאשר בתחזית מדווחים על "31 מעלות בצל", ברכב בשמש זה בקלות מגיע ל-36 או 37..........

למדור השרביט החם - מזגנים (וגם בלוגולדת 🎈)

 במדור השרביט החם בתאריך 30/07/2026 מבקש טליק שנספר על....מזגנים. 

כלומר, על ההתנהלות שלנו עם מזגנים. 

זוכרת עולם ללא מזגנים, בטח בבתים או ברכבים אבל גם ברוב המבנים הציבוריים - בתי ספר, חנויות, משרדים...

זוכרת איך אצל אבא שלי ב-IBM היו מזגנים רק היכן שהיו המחשבים כי הם היו חייבים קירור. 

זוכרת עדיין תקלות מחשב במקומות עבודה בהם אני עצמי עבדתי שנגרמו מניתוק מזגן מחשמל על ידי מנקה שהכניסה במקומו את שואב האבק......... אנקדוטות של "קשישים" כמוני, כנראה. 

היום אני מברכת על קיומם של מזגנים - בבית, ברכב, ברוב המקומות אליהם אני מגיעה בארץ. ביוון, למשל, באזורים בהם טיילתי עד כה, יש מזגנים רק בחלק מהמקומות - סופרמקרטים, למשל. במסעדות כמעט שלא. עדיין. ובכלל באירופה הם עדיין לא מפנימים כנראה את שינויי האקלים והתחממות כדור הארץ. 

האמריקאים, לעומת זאת, נוטים להקפיא יתר על המידה....וגם כאן, כמו שטליק דיווח, יש מקומות עבודה שמכוונים למכנה המשותף ה"רותח" ביותר, ומקפיאים לפעמים. 

אני מדליקה מזגן כאשר הטמפרטורה עולה מעל 26 מעלות בחדר.......ובאופן כללי נוח לי רק בין 23-25 מעלות.... פחות מזה קר לי (אם אני לא בתנועה) ויותר מזה חם לי. והלחות גם היא מרכיב בחוסר הנוחות, כמובן. 

כיון שלאנשים אחרים חם יותר מאשר לי בדרך כלל, אני נוטה לקחת איתי עליונית או טרנינג דק בשיא הקיץ כאשר אני יוצאת למסעדה, בית קפה, סופרמרקט...לכל מקום. גם בבית יש לי טרנינג "בהיכון" למקרה ש-T רוצה טמפרטורה נמוכה יותר מזו שנוח לי בה. 

מה שכן, אם אני יותר מדי שעות במזגן אני רוצה לצאת קצת לאוויר הצח - גם אם הוא חם ולח. 

וכן, אנחנו ישנים עם מזגן (23 מעלות). בעיקר בגלל הלחות - ולכן במזג אוויר כזה מאוורר התקרה לא מספק את הסחורה.

זוכרת שבילדותי כשגרנו בירושלים הערבים היו נעימים ואף קרירים גם בשיא הקיץ.......אין לי מושג אם זה עדיין כך. לפחות אין שם את הלחות המטורפת של אזור החוף / השרון. 

על הדרך אציין שהיום יש לבלוג שלי בלוגולדת 14 - בשנת 2012 ב-31 ביולי כתבתי את הפוסט הראשון שלי..........זה היה בישראבלוג, שלאחרונה קם שוב לתחייה. חזרתי לכתוב שם במקביל לכאן אבל אני לא רואה שיש לי שם קוראים, ואין לי כמעט מגיבים.........

שקט יחסי

הימים האחרונים עברו עלינו בשקט יחסי, בכל החזיתות פרט לשני התקפי כאב שהעירו את T גם בלילה שבין ששי לשבת וגם בלילה שבין שבת לראשון. באמת מתסכל הדבר הזה. אין לנו מושג כרגע מה לעשות עם זה.

אז באמת לא היתה ארוחה בסופ"ש אצלנו ובשבת בבוקר בקרנו אצל הורי, שאגב לא מספיקים להתפעל מהמטפל החדש. 

בששי שעבר בארוחת ששי כאשר הורי סיפרו עליו, חתני דווקא אמר שזה נשמע לו חשוד....כאילו טוב מכדי להיות אמיתי. אבל מה אפשר לעשות עם החשדנות הזאת? כרגע הם חשים כזאת הקלה וכזאת הכרת תודה על השינוי ביחס והשינוי באווירה בבית, ונהנים כל כך מהעזרה שלו ומהנוכחות שלו, שלא נותר לכולנו אלא לברך ולקוות שזה פשוט ימשיך ככה. 

בראשון הייתי שוב אצל הפיסיורפיסטית, ובינתיים הכתף שלי מתנהגת יפה, יחסית. מידי פעם יש איזה כאב עמום שמזכיר לי שהיא לא באמת מאה אחוז, ואני באמת שומרת עליה יותר מהרגיל. קבלתי מהפיסיותרפיסטית שני תרגילים מאד מאד עדינים ואני נזהרת מאד מתנועות אחרות, מאמץ, הרמה וכו. אני נאלצת לבקש יותר דברים מ-T, דבר שאני לא ממש רגילה לעשות ביום יום, אבל כרגע לפחות - אצטרך להתרגל. יש תנועות שפשוט אסור לי לעשות. 

שותפנו ושריתה החליטו להזמין כרטיסי טיסה ליוון והם יישהו ב"ארמון" חמישה ימים, ובזאת סוגרים בעצם כל הימים הפנויים שהיו בקיץ הזה. שאר החודש מלא לגמרי באורחים וגם רוב ספטמבר. אנחנו אמורים להיות שם סביב ראש השנה עם בתי ומשפחתה, ומייד אחרינו גם הם יגיעו שוב עם הילדים ואמא של שריתה 

חתני טס לנסיעת עבודה של יומיים ליוון ולרגע בתי חשבה להצטרף אליו ולעשות גם הם גיחה קצרה ל"ארמון", בין העזיבה של האורחים שנמצאים שם עכשיו לבין ביקורם של שותפנו ושריתה, אבל בסוף הבינה שזה לא מתאים כרגע - לא מבחינה כספית, לא מבחינת הילדים והחופש הגדול (למרות שהיינו שמחים לארח אותם אצלנו בזמן הזה) והאמת שגם לא מבחינת 'לני' - שבכל זאת זקוקה לזמן בין אורחים לנקות ולסדר ולהכין את הבית. למרות שלא היתה שום בעייה שבתי וחתני יישהו בו בזמן שהיא מנקה ומסדרת. לא משנה, זה בסוף לא יקרה. חתני יטוס אבל בתי נשארת בבית. 

באחד הימים השבוע קפצנו לבקר אצלם אחר הצהריים ונשארנו לאכול איתם ארוחת ערב (כולם היו פרט לחכמוד שנסע לראות איזה מופע MMA בתל אביב עם חבר) והיה מאד נחמד לשבת אצלם, לשחק עם שרי, לראות את השקיעה היפהפיה בים - היתה ראות מדהימה באותו ערב - וליהנות מהדירה החדשה שלהם. 

לבסוף קבלתי הודעה משגרירות ארה"ב שהדרכון שלי עם הויזה מוכן לאיסוף, נסעתי לאסוף אותו - ובזאת סוף סוף הסתיימה סאגת הויזה האמריקאית שלי לעשור הקרוב. זה היה די ניג'וס הפעם, אני מודה, אבל נגמר. יש לי מהם שקט לעשר השנים הקרובות. 

היום נפגשתי עם מחברת, שמצב רוחה השתפר מאד לאחרונה מאז שנודע שהטיפולים של הבת שלה נשאו פרי ויסתיימו בקרוב, ובתקווה שתוכל לשים את כל פרק המחלה הנוראית הזאת מאחוריה ולהמשיך בחייה. אלה היו באמת חודשים קשים מאד עבורה, עבור כל המשפחה. 

התחלתי לקרוא ספר חדש בשם המדריך למכשפה מהעבר לדייטים מודרניים מאת ססיליה אדוארד, שגם עליו המליצה רעות אסתר סוקרת. אני לא קוראת כל ספר שעליו היא ממליצה כי היא באמת מגוונת מאד בסקירה, קריאה והמלצות שלה, אבל בינתיים כל מה שקראתי על פי ההמלצות שלה היה טוב. 

אני עדיין עם הרכב החלופי, ולא שמענו דבר מהמוסך שאמור לתקן לי את הרכב, אבל לפחות יש לי איך להגיע ממקום למקום אז אני לא מתלוננת. ובאופן כללי אני משתדלת לא להתלונן, כרגע, אלא להמשיך להתמקד בכל דבר טוב שקורה. 

עוד דברים שקרו השבוע

 כאמור, הקדשתי את הפוסט הקודם ליום הנאחס שעבר עלי ועל T השבוע, ודילגתי על ההתרחשויות השיגרתיות. 

 אז מה עוד היה לי השבוע? 

אחד הדברים הכי כיפים היתה הפגישה עם 'קלי', אותה לא יצא לי לראות מאז ינואר, כי הפגישה שקבענו איתה ועם שני במרץ בוטלה עקב המלחמה עם איראן (והעובדה שנתקעתי ביוון). 

בנוסף גם נפגשנו השבוע עם עם שותפנו ושריתה, אותה לא ראיתי בעצם מאז שהלכנו לנחם אותה ב"שבעה" של אביה, בשעות שלפני טיסתנו ליוון. היא עדיין מתאוששת ממותו, מלכתו, אבל עסוקה בהנצחה ובשמירה על אמא שלך, שבינתיים עסוקה כל כך בעשייה ובתנועה שאינה מרשה לעצמה לשבת קצת ולהתאבל. ואולי זו הדרך שלה להתאבל.........ואולי היא תהיה בסדר. 

השבוע היה לי תור שנקבע מזמן למסאז'. הכתף שלי היתה בכי רע והמסאז'יסט השקיע, כך שהיה עיסוי טוב מאד אך גם מכאיב מאד, ועוד המשכתי להרגיש את הכאב למחרת. 

בדיוק למחרת היה לי תוך אצל הפיסיותרפיסטית, שאמנם אמרה שלאור תוצאות האולטרסאונדים שהבאתי לה המצב קשה ולא בטוח עד כמה היא תוכל לעזור - לדעתה אצטרך ניתוח 😡 - אבל שהיא מאד מאד תנסה להקל מעט על המצב. זה ייקח זמן בכל מקרה, זה ברור לי. 

פניתי גם לאורתופד שהציע זריקה נוספת - והיא התחננה שלא אקבל אבל לא עמדתי בפיתוי והלכתי לקבל עוד זריקה (זה היה ביום הנאחס....הכל ביחד). שאלתי את האורתופד לגבי הפניה למומחה כתף והוא טען שרק אם זריקה שנייה (שבדרך כלל פותרת את העניין) או אפילו זריקה שלישית (שנדיר שצריכים) לא יעזרו, הוא יפנה אותי למומחה כתף, ושזה בדרך כלל באמת אומר - ניתוח. אוי לי ואבוי לי. כרגע אני עדיין בימים הראשונים שבעקבות הזריקה והחיים יפים.......נראה כמה זמן זה יחזיק הפעם, ובראשון יש לי שוב תור אצל הפיסיותרפיסטית. 

הצלחתי להיפגש השבוע גם עם 'מחברת' וגם עם 'שלהבת' שכנתי החמודה, כך שבאמת היו גם דברים נחמדים השבוע. 

בתי הודיעה שהם נשארים בבית בסופ"ש הזה, ולאור הכתף המסכנה שלי שצריכה לנוח, הסכמתי בשמחה שלא תהיה ארוחה בששי. 

בטח נקפוץ לבקר אצל הורי.

אחי ומשפחתו חזרו מ"הארמון" ביוון מלאים בנחת ומחמאות. אני שמחה שהיה להם כיף גדול. 

בעיקר אני שמחה שהדבר הזה לא קרה בזמן הביקור שלהם........

כנראה שמתי שהוא אתמול או הלילה היתה רוח חזקה, כפי שכבר הבנו שיכולה להיות שם באזור, העיפה את פלטת הזכוכית של שולחן הגינה שלנו, שברה אותה לרסיסים שחלקם הגדול מצא את עצמו במי הבריכה 🙁

איש הבריכות שהגיע הבוקר כמידי שבוע לנקות אותה, גילה את האסון - וכעת הזעקנו גם את 'לני' שתנקה מסביב ותפנה את השולחן השבור.......מסתבר שזה רעיון מאד לא טוב להניח בחוץ ריהוט גינה בעל פלטת זכוכית (בעיקר כזו שרק מונחת על המסגרת, משום מה, ואינה מחוברת). זה מתווסף לעוד כמה וכמה דברים מאד לא בטיחותיים ביוון.......שלחלקן כבר נדרשנו ותיקנו וחלקם כנראה יהיו חלק מעקומת הלמידה שלנו...........

לבסוף סיימתי את הספר "נתן ועמוס" מאת אסף ענברי - אותו סופר שכתב גם את "הספר האדום" שמאד אהבתי. אני אוהבת את הדרך שבה ענברי מצליח לכתוב רומן על אירועים היסטוריים מזוויות שלא נכתבו עד כה. 

אולי אלך אחורה לספרים הראשונים שלו...לפחות ברשת כתבו שגם הם טובים. 

אז שיהיה שקט ולא תפרוץ מלחמה....והרבה בריאות. 

יום נאחס אבל עם אנשים טובים בדרך

השבוע היה לנו יום כזה נאחס שבאמת מזמן מזמן לא היה לנו. 

התחלנו את הבוקר בשגרירות ארה"ב בתל אביב, כי כזכור לנו מהפרקים הקודמים, למרות שבעת הבקשה לחידוש הויזה שלי המערכת הציעה לי "פטור מראיון", בסופו של דבר קבלתי הודעה שאני כן מחויבת להגיע לשגרירות לראיון אישי, ושבינתיים הויזה הקיימת שלי מבוטלת.

הם שלחו לי את הדרכונים שלי בחזרה, וקצת הלחיצה אותי החותמת "cancelled without prejudice" על הויזה הישנה, אבל ה-AI החמוד הסביר לי ש-"without prejudice" רק אומר שהביטול הוא מסיבות טכניות ואין מניעה להמשיך את הבקשה לויזה, כל עוד אני עושה זאת תוך שנה. מייד קבעתי תור לראיון בשגרירות (מייד = לעוד יותר מחודש!) ובזכות העובדה שהם החזירו לי בינתיים את הדרכון, יכולנו לטוס ליוון בשבוע שעבר. 

T היה חמוד והסיע אותי לתל אביב על האופנוע - ושמר על כל החפצים שלי, כי הרי אסור להכניס לשם כלום. אבל כלום! אפילו את השפתון LABELO שלי הם החרימו. מטורפים האמריקאים האלה. 

התור לא היה ארוך כי רוב התיירים מזמינים עכשיו את ה-ESTA לארה"ב, אבל אנחנו נוסעים כל כך הרבה ומי יודע אם לא יהיה נשיא שיבטל את הסידור הזה מתי שהוא, וה-ESTA הוא רק בר תוקף לשנתיים, ובכל פעם צריך לשלם כמובן.....אנחנו מעדיפים שקט של ויזה לעשר שנים וזהו. 

כשהגעתי לחלון היתה פקידה מאד נחמדה שזכרה את הבקשה שלי, היא כנראה טיפלה בה במקור, והתפלאה מדוע קראו לי לראיון. כל כך התפלאה, שביקשה סליחה רגע והלכה לבקש מהאחראית להכניס אותי לראיון בלי תור. זה די ריגש אותי, האמת. נכנסתי לראיון (פשוט חלון אחר, בהמשך המסדרון), וגם הפקידה שם היתה מאד נחמדה, שאלה אותי כמה שאלות ואישרה לי את הויזה. עכשיו רק צריך להתפלל שאקבל את הדרכון בחזרה לפני שתפרוץ שוב מלחמה והשגרירות תפסיק לתפקד חלילה.

אז שמחה וטובת לב ועם הקלה גדולה בלב, חזרתי אל T ונסענו הביתה, ואז כשהגענו הביתה גילינו שאחד הארגזים של האופנוע - דווקא זה שהיה בו הטלפון שלי והיו בו המשקפיים שלי (כי אני לא יכולה להרכיב משקפיים עם הקסדה)! לצערי לא הפעלנו מחשבה יתרה באותו רגע ו-T עלה מייד על האופנוע וחזר כל הדרך לתל אביב ובחזרה וחיפש את הארגז בצידי הדרך. ולא מצא. ורק כשחזר מיוזע ותשוש, נזכרנו שיש לנו בטלפון אפליקציית מיקום זה של זו, והוא חיפש באפליקציה וגילה שהטלפון שלי נמצא ביישוב שרחוק עשר דקות מאיתנו. 

הבנו שמישהו ראה את הארגז מתעופף לו, עצר בדרך ולקח אותו. לא ידענו באותו זמן אם זה היה מישהו שתיכנן לגנוב אותו ואת תוכנו, או מישהו טוב לב שרצה לעזור. 

הגענו ליישוב לפי האפליקציה, והסתובבנו באזור בו היה מסומן שנמצא הטלפון, ובעזרת השעון החכם שלי - שמודיע כשהטלפון מחובר אליו, הצלחנו לאתר את הבית או החצר בו הוא נמצא. דפקנו בדלת ופתחה לנו אישה נחמדה שהצטערה לומר לנו שאין לנו מושג על מה אנחנו מדברים. ובאמת בתוך הבית שלה השעון התנתק מהטלפון שלי, אז העלינו השערה שהוא אולי אצל השכנים. לא היה אף אחד בבית השכנים, אבל היא התקשרה אל השכן וסיפרה לו את הסיפור שלנו, והוא כל כך שמח שהגענו אליו, כי אכן הוא היה זה שראה את הארגז מתעופף - הוא לא ראה את האופנוע שלנו - והתלבט איך למצוא אותנו. חשב אולי לפרסם בפייסבוק.......פשוט איש טוב. הוא הדריך את שכנתו כיצד להיכנס לחצר שלהם ולמצוא היכן הניח את הארגז שלנו, סוף טוב הכל טוב. ולא הסכים לקבל שי כלשהו. אמר שגרמנו לו לקיים מצוות "השבת אבידה" ושהוא כבר יתוגמל מהשמיים..........

שמחים וטובי לב חזרנו הביתה, ואז הייתי צריכה לצאת להביא את העוזרת. נסעתי ליישוב הסמוך כדי להביא את העוזרת, ולקראת פנייה לכביש הראשי, מישהי שפנתה ליישוב שלנו מהכביש דהרה במהירות ואיבדה שליטה על הרכב, סטתה למסלול שלי ונכנסה לי ברכב! 

סרטון של התאונה

ממש לא היה לי מה לעשות. ראיתי את הרכב דוהר לעברי ולא היה לי לאן לברוח. נצמדתי לימין כמה שיכולתי בלי לפגוע במעקה ועצרתי - כדי שמהירות ההתנגשות תהיה כמה שיותר פחותה. 

היא היתה צעירונת בת 25 שנהגה ברכב שכור של הבוס שלה, כולה בוכה ומתקשרת אל אבא. לא יכולתי אפילו לפתוח את דלת הנהג שלי, השתחלתי ימינה ויצאתי מדלת הנוסע, החלפתי איתה את כל הפרטים, וכיוון שהרכב שלי כן יכול היה לנסוע, המשכתי בדרך להביא את העוזרת. את הרכב שלה היו צריכים לגרור. 

שלחתי ל-T את כל הצילומים של הרכבים, המסמכים, רישיונות הנהיגה....והוא כבר פתח תביעה בביטוח, סידר שמאי להבוקר במוסך בכפר סבא, ורק התפללנו שהיום הזה ייגמר ללא עוד אירועים מיוחדים (ועוד הייתי צריכה לקבל עוד זריקה אצל האורתופד בצהריים...נראה כמה זמן ההשפעה תחזיק הפעם). 

הבוקר נסענו למוסך לפגוש את השמאי, והם אמרו שחייבים להשאיר שם את רכב - אסור לנסוע איתו - ונתנו לנו רכב חלופי. ראינו שיש סופר מול המוסך, אז כבר עשינו שם את הקניות לשבת, ואז כשיצאנו מהסופר הרכב לא הגיב לקוד הסודי ש-T הכניס. ציפצף וציפצף וסירב לנסוע.......מזל שהיינו מעבר לרחוב מהמוסך, חזרנו ברגל ומישהו הגיע אלינו והצליח להניע - אני מקווה שהרכב לא ייעשה לנו בעיות עם זה בהמשך.

אז יש לי עוד הרבה דברים לספר על הימים האחרונים אבל פוסט הנאחס הזה כבר ארוך מדי, אז המשך יבוא.............

חזרה לשיגרה, צ'לו ואחי ב"ארמון"

חזרנו לשיגרה שלנו, לחדר כושר ולהליכות במושבים הסמוכים, ולארוחות ששי. 

במקום לנסוע לקנות בטירה, כמנהגנו בשנים האחרונות, החלטנו לנסוע לסניף "רמי לוי" הקרוב, כי כאשר T חיכה לי שאקבל זריקה בכתף לפני שבועיים, הוא ביקר בסניף הזה והתלהב מאד. המחירים היו טובים יותר, הפירות והירקות היו באיכות ממש טובה, והיו שם הרבה מוצרים שבסופר בטירה לפעמים חסרים. 

החיסרון שם הוא בקופות. יש אזור של "שירות עצמי" בו, מניסיונו של T בקנייה הקודמת, כל רגע מתרחשת תקלה ויש לקרוא לעזרה מעובד שלא נמצא באופן קבוע באזור. קופות רגילות יש רק ארבע או חמש, מתוכן הפעם רק שתיים פעלו ואחת היתה עד 10 מוצרים או נכים. רמי לוי מנסה להכניס שיטה חדשה של הרשמה ושימוש במסופון שמלווה אותך לאורך כל הקנייה ובסופו של תהליך מעבירים את העגלה על סוג של משקל....ויוצאים בלי להתעכב. 

ניסינו להרשם לדבר הזה ומשום מה לא הצלחנו, אז דילגנו על זה ו"אכלנו אותה" אחר כך בהמתנה אינסופית בקופה. כשהגעתי הביתה כבר נרשמתי כמו שצריך, בתקווה שבפעם הבאה יילך לנו חלק גם בשלב התשלום. ללא ספק היה שם זול יותר, וגם יכולנו לרכז את הקניות הרגילות עם הפירות והירקות (שבטירה אנחנו מפרידים בין הסופר לבין הירקן). מה שכן, בשר אי אפשר ולא כדאי לקנות שם. דווקא עוף ודגים כן היו שם, ובאיכות טובה. 

הכנו ארוחת ששי, אחרי המון זמן שלא אירחנו את המשפחה אצלנו, וגם הורי וגם משפחתה של בתי הגיעו, והיה נחמד מאד.

הכנתי לאמא לוח שנה ב"לופה" כמו בכל שנה, עם תמונות מעודכנות של כל בני המשפחה ותאריכי ימי הולדת וימי נישואים מעודכנים - הפעם זה כבר כלל את תאריך החתונה של אחיינית2, וגם הוספתי תמונה של מיינקוני וציון יום הולדתו - למה לא? גם הוא סוג של "נכד", לא? 

בסוף כתבתי לפיסיותרפיסטית לגבי הכתף שלי וקבעתי איתה תור השבוע. נראה מה היא תגיד ומה נוכל לעשות עם זה. מנסה להיות אופטימית אבל לא לגמרי מצליחה. 

בששי הגיעו שני אנשים לראות את הצ'לו שלי. הראשון לא התלהב, ורצה לקחת אותו לבדיקה אצל בונה צ'לו-ים בחדרה, ואחרי ששמע שעוד מישהו מגיע לראות את הכלי הציע שאם הם לא יקחו אותו, הוא יגיע למחרת וישאיר איזה פקדון וייקח אותו לבדיקה. 

בסוף לא היה צורך בכך, כי הזוג שהגיע מאוחר יותר החליטו שהצ'לו טוב להם, הורידו לנו קצת מהמחיר עבור כמה תיקונים נדרשים, והאישה - שהיא הנגנית - אף התיישבה לנגן לנו. היא ניגנה מאד יפה, והעלתה בי נוסטלגיה (ניגנה את "הברבור" של סיינט סאנס, שגם אני ניגנתי בזמנו) וגעגוע.........אבל לפחות עכשיו ינגנו עליו, והוא כבר לא יישב כאבן ללא הופכין במרתף. 

עוד בששי אחי עם גיסתי, שתי האחייניות פלוס בעליהן והפעוטה של אחיינית1 המריאו ליוון לבלות כמה ימים ב"ארמון". 

ההגעה שלהם היתה ממש סיוט, די דומה לשלנו. 

הטיסה שלהם התעכבה בשעה וחצי, הם אמנם פגשו נציג של חברת השכרת הרכב בשדה התעופה באתונה, אבל משום מה תהליך קבלת הרכבים (הם שכרו שניים) ארך המון זמן. 

עד שהם יצאו לדרך הם גילו שיש משום מה עומס תנועה מטורף (בששי בערב........אולי עבודות בכביש? אולי תאונה?) ובסופו של דבר הגיעו ל"ארמון" באחת בלילה! 

כמובן ששחררנו את "לני" מהצורך לפגוש אותם ולהכניס אותם הביתה, היא הגיעה כדי לשים מפתחות בתיבת הנעילה בפתח הבית, שהתקנו בדיוק בשביל מקרים כאלה, של צורך בצ'ק אין עצמאי, הדליקה מזגנים ואורות...והיא תגיע הבוקר לפגוש אותם ולהדריך אותם בכל מה שצריך (למרות שגם שלחנו להם הוראות מפורטות - אבל מהשאלות שהם שאלו נראה לי שהם לא קראו אותם בכלל). 

הבוקר הם הודו לנו על שהשארנו להם דברים במקרר, כך הם כבר שתו קפה ואכלו ארוחת בוקר ויקפצו מאוחר יותר למיני מרקט בכפר להשלמות. 

מקווה שייהנו וינוחו מתלאות יום האתמול, ושיהיה להם כיף גדול בבית. 

יוון - יולי 2026 חלק ב'

לפני שאמשיך, רוצה לספר שמצאתי כמה כינויים לחברים / מכרים החדשים שלנו ביוון, והוספתי אותם לפוסט הכינויים שלי עם הסבר על מי זה מי. 

כשנכנסתי אל פוסט הכינויים כדי לעדכן, קבלתי תזכורת שיש לי גם כינוי לבית ביוון - "הארמון" ואולי כדאי שאעשה בו שימוש מכאן והלאה. 

אז בחלקו השני של השבוע, כאשר T הלך לעזור במסעדה, סוף סוף ירדתי לים. לא הלכתי עד לחלק החוף עם החול אלא  נשארתי בסלעים היכן שהיה צל.

יש כאן המון קיפודי ים (המון המון המון) אז ליתר בטחון הבאתי את ה"בוטיז" שלי כדי להיכנס בביטחה. עד היום אני בטראומה מנסיעה לאילת עם חברים בגיל 16 כשחטפתי ישירות לעקב את הקוצים הכואבים האלה וזה כמעט השבית אותי במהלך החופשה ההיא. 

למחרת ירדנו שנינו לים, ואז כן עברנו עד לחלק החוף החולי, שם גילינו שאת בסיס השמשיה ששותפנו ושריתה החליטו משום מה להשאיר שם "כי מי ייקח?" מישהו העלים.............הזהרנו אותם אבל לא היה עם מי לדבר. מילא. 

בילינו גם בבריכה........זה כזה כיף שיש בריכה בחצר ואפשר פשוט לטבול בה (או ממש לשחות למרות שהיא קטנה יחסית) מתי שרוצים......... והחלק הכי כיפי הוא שיש מי שמגיע כל שבוע (בקיץ, וכל שבועיים בחורף) לטפל בה ולנקות.

גם בערב אחרי ש-T עבד במסעדת החוף וגם בערב שאחריו, החלטנו לאכול את ארוחת הערב שלנו במסעדה טעימה מאד וזולה מאד בכפר. המסעדה הזאת פתוחה רק בעונה (ממאי עד סוף ספטמבר, לדעתי) והיא תמיד מלאה, בעיקר במקומיים (או יוונים שיש להם דירות נופש בכפר ומגיעים מאתונה ומעוד מקומות). 

לצערי למרות השלווה והשקט והיופי ההתקפים של T לא מבחינים היכן אנחנו ומה הוא עושה, ואז לילה אחד התקף חזק וארוך במיוחד העיר אותו מהשינה. הוא זינק מהמיטה מרוב כאב, ועל הדרך עשה תנועה מאד לא טובה עם הכתף, כנראה, אז עכשיו שנינו עם כתף כואבת. 

הוא טוען שאצלו זה משתפר כל הזמן ושזה כואב בעיקר בלילה, בשינה, אבל לדעתי שנינו צריכים לקבוע עם הפיסיותרפיסטית...לראות אם היא יכולה בכל זאת לעזור.

באחת השיחות עם מנהלת הוילות שהחלטתי לכנות בשם "רוסי", התברר לנו שבניגוד למה שאמרו לנו, בגלל שאנחנו משכירים את הבית כ-AIRBNB ו-BOOKING, אנחנו חייבים לעמוד בדרישות כיבוי אש. חייבים מטפי כיבוי (לפי גודל הבית), שלטי יציאה מוארים מעל כל הפתחים, ערכת עזרה ראשונה (שאת זה דווקא יש לנו מההתחלה) וגלאי עשן בכל החדרים (ובמטבח גלאי חום). 

כמה וכמה פעמים ניסינו ללכת לחנות שמתמחה בציוד כיבוי אש אבל היא כל הזמן היתה סגורה. בנוסף לא ענו לנו באף אחד ממספרי הטלפון הרשומים שם. 

בסוף ממש עשינו עליה "מארב" - התיישבנו בכסאות של מסעדת "הזקנים החביבים" בעיירה הסמוכה בשעה ששלט החנות מצהיר שהיא אמורה להיפתח, וחיכינו. אמרנו לעצמנו שאם אף אחד לא יגיע תוך שעה, ניאלץ לנסוע כשעה וחצי לקורינתוס, לחנות השנייה "הכי קרובה" של מוצרי כיבוי אש. 

למזלנו הבחור הגיע (באיחור אופנתי) והתברר שהוא והשותף שלו (שבמקרה גר בכפר שלנו) פשוט כל הזמן מסתובבים בשטח וכמעט לא נמצאים במקום. לפחות עכשיו יש לנו גם את הטלפון שלו וגם את כתובת הדוא"ל, שלחנו לו רשימה של כל מה שאנחנו צריכים, והוא אמור לחזור אלינו עם הצעת מחיר. נראה אם זה יקרה בסוף. 

בזמן שחיכינו שתגיע שעת הפתיחה (הרשמית) של החנות, ישבנו בבית קפה שאנחנו מאד אוהבים לקפה ומאפה, וגם קנינו שם עוגיות שזכרנו שהיו מאד טעימות. איכשהו כאשר קמנו ללכת וזרקתי את כוסות הקפה החד פעמיות ואת הזבל שנשאר, לא שמתי לב שזרקתי גם את הקופסא עם העוגיות 🙈. גיליתי את זה רק כשכבר היינו ברכב, ואני הייתי מוכנה לחזור לשם ולמצוא את הקופסא עם העוגיות בפח, אבל T לא הסכים בשום אופן ש"אחטט בפח בשביל אוכל" ולצערי נותרנו בלי העוגיות הטעימות....

השמש ביולי זורחת מוקדם יותר מאשר בחורף, כמובן, ואנחנו רוב השבוע התקשינו להתעורר מוקדם מספיק כדי להספיק לראות את הזריחה שאנחנו כל כך אוהבים. אבל היה בוקר אחד שזה הצליח לנו 

ואז כמובן גילינו שבקיץ השמש זורחת בזווית אחרת לגמרי מאשר בחורף (שאז היא זורחת ממש מעל הים, ועכשיו היא זרחה מעל לעיירה שעל החוף).

עוד השבוע זכינו לסיור מ"רוסי" בשלוש מהוילות שהיא מנהלת בקרבת מקום. הן גם על הצוק מעל החוף וגם להן יש ירידה לחוף "כמעט פרטי" כמו שלנו, אבל הן ממקומות קצת מחוץ לכפר. גילינו שלוש וילות מאד מאד מושקעות ויוקרתיות (ואחת מהן גם הרבה יותר גדולה משלנו  - מתאימה ל-12 איש), עם בריכה ענקית וגינה גדולה ומטופחת לכל אחת מהן, באמת רמה אחרת לגמרי. 

בין לבין ממשיכות להגיע פניות בקשה לשכור את "הארמון" שלנו בתאריכים שכבר תפוסים (האמת שעד סוף ספטמבר כמעט הכל כבר תפוס), ו-T מפנה אותם ל"רוסי" וחלקם באמת הזמינו אצלה...אז כבר נקבל גם את העמלות שלנו. היא די בשוק מהעניין הזה.....משום מה למרות שכולם שם באזור נורא נחמדים, אין להם תרבות של שיתופי פעולה בין עסקים.....T מלמד אותם שזה יכול להיות דבר מאד טוב ומשתלם. 

בנוסף T נפגש עם "רוסי" ועם "ואלי", שהוא סקיפר שגר בכפר, שכן של "לני", מנהלת הבית שלנו. שלושתם מתכננים לרכוש ביחד סירת מנוע, לעגון אותה בחוף הכפר, ולהשכיר אותה לתיירים - גם לאורחים של הוילות שלנו אבל גם לאחרים. הם ראו שיש לזה הרבה ביקוש אבל אין בכלל היצע באזור שלנו. 'שותפנו' לא רצה להיכנס לזה, אז אם זה ייצא לפועל, T ייכנס לזה איתם בעצמו. 

האמת ש-T לא נח לרגע, כל הזמן יוזם ומתכנן עוד פרוייקטים ועוד שיתופי פעולה. ככה הוא. לא תמיד זה מתאים לי - לדוגמא כשהוא החליט שהוא רוצה לקנות שם עוד דירה - ואני לא חושבת שאני מוכנה לזה. אבל קנייה משותפת עם עוד שני אנשים של סירת מנוע במצב טוב אבל משומשת, ייתכן שלזה אני לא אתנגד. T עוד צריך לעשות חישובי כדאיות, כי הוא הבין שעלויות הדלק על הדבר הזה מטורפות. 

הדבר האחרון שעשינו בשבוע החופשה שלנו ב"ארמון" הוא לבשל ארוחת ערב ל"לני" ול"טלה". 

כחלק מההכנות לארוחה, נסענו לעיר סמוכה לקצב שעובד עם "דיזי", בעל מסעדת החוף, והתברר לנו שהוא גם חבר של "ג'וני", הקבלן שמכר לנו את "הארמון". באמת שכולם כאן מכירים את כולם. 

T פגש את הקצב הזה אצל "דיזי" כשהוא עבד אצלו בראשון בצהריים, ודיזי הכיר ביניהם ואמר לו שיש לו את הסחורה הכי טוב ושהוא קונה את כל הבשר אצלו. הבחור לא מדבר מילה אנגלית (ומזל שהיה אצלו עובד צעיר שתירגם עבורנו) אבל הוא סופר נחמד ובאמת יש לו סחורה טובה.

לני וטלה נורא שמחו להגיע, ונהנו מכל ביס - סלט "ישראלי" קצוץ, פפרדלה בולונייז, סטייק פילה על מצע של פירה...ולקינוח אבטיח. "טלה" הביאה לנו עוגת תפוזים, מהסוג המתוק להחריד, ספוגת סירופ, שראינו בקונדיטוריות שלהם ומעולם לא העלינו על דעתנו לקנות. אבל זה היה מחווה מאד חביב מצידה. "לני" הביאה יין עם שני גביעים, מתנה מאד מושקעת. 

ישבנו בחוץ עם שתי הנשים החביבות האלה שעוזרות לנו בניהול וניקוי הבית, קשקשנו ואכלנו ונהנינו.....היה ערב מקסים. 

לא נתתי להם לעשות כלום, גם לא לפנות כלים. אמרתי להם שהערב אנחנו עובדים ומחר הן תעבודנה........כי באמת למחרת עזבנו ו"לני" הגיעה לנקות ולהכין את הבית לאחי וכל המשפחה שמגיעים מחר. 

במקור תכננו להכין לאחי "סל פירות", ולשים במקרר קצת חלב וביצים - כי הם יגיעו מאוחר, עם פעוטה בת שנתיים וחצי, ולא בטוח שיספיקו לערוך קניות. בסוף השארנו להם הרבה יותר, ירקות ופירות ויגורטים ולחם טרי במקפיא (ואפילו שתי חתיכות פילה ש-T לא השתמש בארוחה והקפאנו עבור אחי שכל כך אוהב סטייקים). אני מקווה מאד שהם יסתדרו - הם נופשים ומטיילים המון אבל זו הפעם הראשונה שהם שוכרים בית ולא מלון. אני בטוחה שהם ייהנו. 

אז נפרדנו מיוון ומהכפר שלנו ומה"ארמון", ושוב היו לנו המון המתנות ועיכובים בשדה התעופה - כנראה שהיום זה דבר שבשיגרה. 

אבל הספקנו להגיע הביתה בזמן כדי ש-T יספיק לראות לפחות מחצית ממשחק הכדורגל בין ארגנטינה לאנגליה....ומיינקוני מאד מאד שמח שחזרנו. 

הוא כל כך שמח שכבר יומיים הוא נשכב עלינו בכל הזדמנות, יום ולילה. מתפנק ומגרגר ועושות תנועות כמו של "יניקה" עם הרגליים הקדמיות.........מתוקי כזה. 

לסיום בנושא אחר - החדשות הטובות הן שבתי התקבלה ללימודי הפסיכואנליזה, אחרי כל הסאגה של הראיון הבעייתי. עוד היה מתח כי בהתחלה היא קיבלה הודעה שהיא ברשימת המתנה, אבל האישור הסופי הגיע למחרת. זהו, היא במסלול שהיא רצתה כל כך, ומאד מאד שמחה ומתרגשת. 

עוד חדשות טובות הן שהם החליטו כן להזמין כרטיסי טיסה ליוון בספטמבר, כך שנהיה שם כולנו יחד בראש השנה. 

בששי נעשה כאן ארוחה משפחתי להם ולהורי........חוזרים לשיגרה. 

יוון - יולי 2026

הגיע יום הטיסה ליוון, וכבר ארקיע דחו לנו את מועד הטיסה בשלוש שעות.

כיון שכך, החלטנו לצאת מהבית בשעה המקורית שתוכננה ולעבור בביתה של אמא של 'שריתה' לניחום אבלים בדרך לשדה התעופה. הם גרים ביישוב בדרך לירושלים והנסיעה מהם לשדה קצרה ומהירה יחסית.

כמו בלווייה, אמא של שריתה פיקדה ביד רמה גם על ה"שבעה" והתנהגה כמו מארחת / מנהלת אירוע יותר מאשר אלמנה אבלה. היא משהו, האישה הזאת. 

ישבנו בעיקר עם שריתה וקצת עם אחד מאחיה, הבית היה מלא חברים ובני משפחה שבאו לנחם ובעיקר סיפרו ושמעו סיפורים על אביה של שריתה. מאד שמחתי שבאנו. 

שדה התעופה היה מלא באנשים, כיאה לחודש יולי, אבל בסך הכל זרם. 

ברור שהיה עוד איחור וגם לפחות שלושה שינויי שער - הפעם הבלגן לא נגרם על ידי ארקיע עצמה אלא על ידי שדה התעופה. גם לאחר שכבר עלינו למטוס חיכינו כמעט שעה עד שאפשרו לנו להמריא, כך יצא שהגענו לאתונה כשעה וחצי אחרי המועד המאוחר יותר שתוכנן (וארבע וחצי שעות אחרי הזמן המתוכנן המקורי). T לא הכניס את מספר הטיסה לטופס הזמנת הרכב, וגם לו היה עושה זאת - מפאת מחסור בעובדים, ספק אם חברת ההשכרה היתה דואגת לשלוח לנו לשדה נהג שיאסוף אותנו אל משרדי השכרת הרכב - כפי שהם עושים תמיד.

 

דווקא בביקורת הדרכונים היינו הראשונים בתור וזה הלך מהר, וגם המזוודה שלנו הגיעה יחסית מהר (גילינו מזמן שזול לנו יותר לקחת מזוודה אחת לשנינו מאשר שתי מזוודות טרולי), אבל כשיצאנו מהטרמינל לא חיכה לנו נציג של חברת השכרת הרכב כמו תמיד. גם בחניה בחוץ לא חיכה וואן שלהם, ובנוסף לכל אף אחד לא ענה לטלפון במשרדים. חיכינו וחיכינו כמעט שעה, עד שהבנו ששום דבר לא עומד לקרות, אז לקחנו מונית למשרדי חברת השכרת הרכב, ושם באמת התברר שיש רק פקיד אחד והוא לא עונה לטלפונים. 

אחרי שהבענו בפניו את תסכולנו, והבהרנו לו שאנחנו לא מוכנים לשכור רכב חשמלי (שמשום מה הוא החליט שזה מה שהזמנו, ואנחנו יודעים שבאזור שלנו אין הרבה מקומות לטעינה), הוא התרצה ואף שדרג אותנו לרנו "קפטור", שהוא רכב בקטגוריה גבוהה יותר מזה שהזמנו. אז יצא בסדר אבל עד שזה קרה ועד שיצאנו לדרכנו, כבר היתה השעה תשע בערב.

עצרנו אחרי שעה לקפה והתרעננות וחצי כריך - כי אכלנו צהריים בשדה התעופה וזה היה מזמן - ועד שהגענו הביתה היה כבר  אחת עשרה וחצי בלילה. היינו גמורים מעייפות וברור שכבר שום דבר לא היה פתוח ממילא כדי להצטייד אפילו בחלב או יוגורט לארוחת בוקר, אז פשוט התקלחנו והלכנו לישון. זו היתה שינה מתוקה מאד.

קמנו יותר מאוחר מהרגיל, כמובן, אבל לא ויתרנו על הליכת הבוקר על החוף בעיר הסמוכה

רק קיצרנו אותה מעט כי היה כבר חם מדי.

שתינו קפה בבית הקפה הנחמד שאנחנו כבר מכירים, ומשם נסענו ישר לסופר, באותה עיר אבל "עילית" (הליכת הבוקר בעיר החוף - PARALIO שמשמעו חוף), והביתה.

את הימים הראשונים לשהותנו הקדשנו להשלמות קניות וסידורים לבית, לקראת העונה שכבר החלה, ובה יש כבר מעט מאד ימים שפנויים מאורחים (חלק זרים גמורים וחלק חברים או בני משפחה), וכמה פגישות מעניינות ונעימות עם מנהלות נכסים של וילות בסביבה - איתן אנחנו מתחילים לשתף פעולה בכל מיני דרכים.

הנה כבר לפני יומיים, לאחר שפנתה אלינו מישהו לשכור את הבית בתאריכים שכבר תפוסים אצלנו, קישרנו אותה עם אחת ממנהלות הנכסים האלה והיא בתהליך של שכירת וילה אצלה (ואנחנו נקבל 10% עמלה). 

T גם הציע לעזור, לשתי מנהלות הנכסים, עם הקמה של אתרי אינטרנט לווילות שהן מנהלות, כדי שיוכלו ביתר קלות לבצע השכרות ישירות, שלא דרך אתר בוקינג או אייר בי אנד בי.

בחינם, כמובן.

והוא גם הביא לכל אחת מהן תשורה, תליון שהכין בעצמו מאפוקסי. שתיהן מאד התרגשו מזה. 

באותו יום גם נפגשנו גם עם מנהלת הבית החמודה שלנו, וגם הזמנו אותה לארוחת ערב במסעדה על החוף כאן בכפר, שהתידדנו מאד עם הבעלים והשף. T תמיד נכנס אליו למטבח ועוזר כשאנחנו שם, והערב הזה לא היה שונה - במיוחד כי המלצרית AKA מנהלת המסעדה שלו נסעה לכמה שעות (להביא את אחייניתה כתגבור כוח עבודה לעונת הקיץ) לנאפפליו, והמלצר היחיד שנותר פשוט לא תיפקד.

לאחר שחיכינו וחיכינו שייגש אלינו, T קם, ראשית נכנס למטבח ובחר את הדג שאנחנו רוצים, ואז גם ניקה אותו ונתן אותו לשף להכנה. אחר כך הוא חתך סלט יווני בשבילנו וגם לקח ציזיקי (שהיה כבר מוכן מראש), ונתן לשף גבינת סאגאנאקי להכנה.... פרס לחם והביא את הכל לשולחן - כולל בירה בשבילו ובשביל מנהלת הבית, וקולה זירו בשבילי. 

היה ערב נעים וטעים, כשבכל רגע מישהו שעבר שם בחוף נעצר לומר שלום למנהלת הבית שלנו והיא הציגה אותנו בפניהם. ממש כמו בקיבוץ. 

בסוף T שוב נכנס למטבח והכין את הקינוח הקבוע של השף הזה (נראה לי שאצטרך להמציא כינויים קבועים לחבר'ה האלה כאן בבלוג) - תפוח פרוס בדבש - האזור הזה מפורסם בדבש המקומי המשובח שלו - ו-T הוסיף לזה גם יוגורט....פשוט מעדן.

למותר לציין שגם השף וגם המלצרית/מנהלת שבדיוק חזרה בשלב זה עם אחייניתה, התחננו ל-T שיגיע גם למחרת לעזור להם... והוא נעתר והגיע גם במוצאי שבת וגם בראשון בצהריים - שאז צפוי להם העומס הכי גדול. 

באחד הבקרים, במקום לנסוע לעיירה הסמוכה כדי לעשות הליכת בוקר על החוף, יצאנו להליכה בכפר שלנו. כאן יש המון עליות וירידות, כך שזו הליכה מסוג אחר. 

גילינו עוד חופים קטנים חצי פרטיים כמו שיש לנו מתחת לבית, שניתן לגשת אליהם ממקומות שונים בכפר.

וגם פגשנו את הצב הזה שטייל להנאתו באמצע הכביש...

בשבת סוף סוף סיימנו את רוב סידורינו ותכננו לרדת לים.......ובדיוק אז התחיל לרדת גשם שוטף. 

זה אמנם היה בתחזית אבל די תפס אותנו בהפתעה, בעיקר בעוצמה ובמשך הזמן שירד גשם. 

לים לא ירדנו אבל בכל זאת נכנסנו לבריכה.....

פעמיים בשבוע יש בכל האזור "שוק" שכזה, שהוא גם שוק איכרים וגם סוג של שוק פשפשים. אמנם חם מאד, אפילו חם מדי מדי שיהיה נעים להסתובב בחוץ - אבל היינו באחת הערים האלה לצורך סידורים אז קפצנו לשוק לכמה דקות ואפילו מצאנו פה כמה דברים שהיינו צריכים עבור הבית.

בכל ערב אנחנו מבקרים במסעדה אחרת, גם כדי לגוון וגם כי אנחנו כבר מכירים את האנשים ושמחים לראות אותם שוב. באחת המסעדות עובד זוג זקנים (הוא מבשל, היא מגישה) שבפעם הקודמת ביקשו מאיתנו מגנט למקרר מ"ארץ הקודש". זכרנו להביא לה והיא ממש ממש שמחה.

באחת המסעדות היה לשם שינוי בתפריט גם אוכל מסורתי יווני מעבר לסופלקי, גירוס והדברים הרגילים שמופיעים אצל כולם. הקציצות ש-T הזמין היו מאד טעימות, המוסקה שלי היתה פחות מיוחדת. אבל למנה ראשונה הזמנו סלט שמקורו בכרתים בשם DAKOS שמנהלת הבית שלנו המליצה עליו, שהיה מאד מוצלח

ביקרנו בבית הקפה שבכפר שלנו, שהבעלים הכיר לנו בזמנו את אחיו, שעשה לנו כמה וכמה עבודות בבית (כולל בניית מטבחון חצר קטן עם גריל פחמים), ובמאפייה בכפר סמוך שמכינה מאפים, לחמים, עוגות, עוגיות  וכריכים טעימים להפליא. יש עוד כשני בתי קפה בערים סמוכות שאנחנו אוהבים ואני מקווה שנגיע גם אליהם בהמשך. ויש מסעדה מצוינת כאן בכפר שנראה לי שנאכל בה הערב. כיף לחזור למקומות ולטעמים ולאנשים שכבר הכרנו ואהבנו.

בעיקר יש כאן שלווה. ויופי. ושקט. ואנחנו ממלאים מצברים. 

אני מצליחה לצמצם מאד את צריכת החדשות של T, ואנחנו מתעדכנים ממש במינימום ההכרחי. 

פ

אחי וגיסתי עם בנותיהם, בני זוגם והנכדה מתוכננים להגיע לכאן יומיים אחרי שנעזוב. 

אני מקווה שהכל ייצא לפועל - בעיקר כי אמא של גיסתי היתה מאושפזת יומיים ומצב הלב שלה בכי רע. היא שוחררה אמנם הביתה עם מחולל חמצן...אבל אין לדעת מה יהיה איתה. 

החדשות הטובות הן שבתי הזמינה כרטיסי טיסה לספטמבר והם בכל זאת כן יהיו איתנו כאן בראש השנה. אני שמחה מאד שזה הסתדר להם (אין לי מושג איך זה הסתדר להם אבל החלטתי לא לשאול ולא להיכנס לזה). 

אז T כאמור במסעדה עוזר לשף, ואולי אני - משסיימתי לכתוב את הפוסט הזה - אטבול בבריכה או אפילו ארד קצת לים....

לקראת הטיסה ליוון

שבת שקטה עברה עלינו. T אפילו לא יצא להליכת בוקר מרוב שכבר היה חם אבל אני לא ויתרתי.... וזו הפעם היחידה שיצאתי בשבת מפתח הבית. ישבנו במזגן, עם ספר וטלוויזיה ...ולא עשינו כלום. 

הדאיג אותי שהכתף שלי לא לגמרי רגועה, ושלקח בסך הכל יומיים מאז קבלת הזריקה ועד שכבר התחלתי להרגיש אותה שוב. ברור לי שיש משהו במפרק הכתף ובטוח יש משהו בהתנהגות היום יומית שלי שגורם לזה להידלק בכל פעם מחדש. אחרי יום כזה של באסה מזה שבכל זאת מידי פעם כואב, התחלתי לקחת את כדורי הוולטרן גו אקטיב (שמותר לקחת במשך שלושה ימים) וזה עזר. עד הפעם הבאה. 

נפגשתי עם 'מחברת' וזה היה ממש נחמד, והספקתי גם ללכת לספר וגם ללק ג'ל...והשארתי את היומיים האחרונים לפני הטיסה ליוון פנויים ללווייה של אבא של 'שריתה' וקיוויתי שאולי גם נספיק לנסוע לשבעה, וכמובן להתארגן ולארוז. 

סיימתי לקרוא את הספר "גוטפרוינד" מאת שאול אולמרט (הבן של...), שוב בהמלצתה של רעות אסתר, שהתחלתי להסתמך על ההמלצות בבלוג סקירת הספרים שלה לאחרונה ובינתיים לא התאכזבתי. 

בהמלצתה, שוב, הורדתי כבר שלושה ספרים חדשים - שניים מהם אמורים להיות קלילים יותר, אולי אפילו סוג "ספרי מטוסים" ואילו השלישי אמור להיות כבד ורציני יותר. נראה איזה אתחיל עכשיו. אולי, בגלל הטיסה לחופשה ביוון, אתחיל דווקא מהקלילים. 

אמרתי "חופשה" אבל אני רואה ש-T כבר גם ארגן לנו קצת "עבודה" שם, בדמות שתי פגישות עם מנהלות נכסים של וילות אחרות איתן הוא מבקש לשתף פעולה. האמת שזה רעיון מצוין לקיים קשרים עם בעלי וילות סמוכות - אליהן אפשר להפנות לקוחות כאשר אצלנו התאריכים שהם מבקשים תפוסים, או כאשר יש יותר אנשים ממה שהתפוסה שלנו מאפשרת, ולהיפך כמובן - נשמח לקבל הפניות גם מהם. 

ל-T ול'שותפנו' נכנס לקוח ייעוץ עסקי חדש, אז נראה שהם יהיו עסוקים עם זה בזמן הקרוב, וזה מאד משמח. אמנם הוא לא מתחום המסעדנות, שזו המומחיות שלהם, אבל אני מקווה שזה יילך טוב. 

הלווייה של אביה של 'שריתה' היתה עצובה אבל יפה ומרגשת. הוא היה איש מאד מיוחד ורבים דיברו עליו. זו היתה לווייה חילונית בקיבוץ, למרות שלגמרי היו כל האלמנטים של לווייה כולל כל התפילות....רק שלמשל את ה"קדיש" הקריאו גם בנותיו, לא רק בניו. חלילית ניגנה שירים שהוא אהב וכולם שרו ביחד.....היה יפה מאד. 

בסוף כנראה ניסע ל"שבעה" בדרך לשדה התעופה. 

הערב אמור להגיע מישהו שמתעניין ברכישת הצ'לו שלי, נקווה שיאהב אותו. הכלי הנהדר הזה יושב כאן שנים כאבן שאין לה הופכין, אין מי שינגן בו והוא תזכורת מתמדת עבורי שבגלל הכתף המסכנה שלי, כבר גם לא יהיה מי שינגן בעתיד. 

עדכונים שוטפים

במשך יומיים T עבד על בישולים לקראת פגישת מחזור עם העובדים לשעבר של עסק האירועים שלו ושל שותפנו. ביום הראשון הוא עשה הכל לבד, כי אני הייתי כאובה בבוקר ואחרי שקבלתי את הזריקה עדיין כאב לי עד הערב. 

ביום של המפגש כבר הייתי במצב טוב אבל נזהרתי, כך שבקשתי משותפנו שיגיע מוקדם יותר לעזור עם הדברים הכבדים יותר. גם בסוף הערב השארתי לו לטפל בדברים הכבדים, כך שאני מקווה שלא אתגרתי את הכתף יתר על המידה. 

האמת שלא האמנו כמה המפגש יהיה מוצלח. כעשרים וחמישה אנשים הגיעו בהתרגשות ושמחה לההיפגש, סיפרו איך זה היה יותר ממקום עבודה עבורם, וגם הסטנדרטים שקיבלו שם היוו את הבסיס שלהם לכל העבודות שלהם אחר כך. אנשים שהיו בני עשרים, אחת מהם אפילו בת 17, עכשיו כבר מבוססים, בעלי משפחות, חלקם כבר גרושים ואחד נשוי מחדש. 

ישבו שעות ודיברו ושתו וכמובן אכלו את האוכל הנפלא ש-T בישל, והשתגעו מהפינוק ומההשקעה. הקרנו תמונות וסרטונים מהתקופה האחרונה לפני שהעסק נסגר, והתענגו על הנוסטלגיה. 

למחרת בבוקר התבשרנו שאביה של 'שריתה' נפטר. הוא היה חולה הרבה זמן והגוף שלו התחיל לקרוס אבל אי אפשר היה לדעת מתי זה יקרה - והנה באותו הבוקר זה קרה. ולמרות שהוא היה בסוף שנות השמונים לחייו, חי חיים מפוארים וגידל משפחה של ארבעה ילדים והמון נכדים, והיה צלול עד הרגע האחרון - עדיין זה מאד מאד עצוב. 

הלווייה בעוד כמה ימים, בבית קברות חילוני באיזה קיבוץ באזור שלהם. ככה הם רצו. שותפנו עזר לאמא של שריתה לארגן את הכל, וזאת למרות שיש לה כאמור ארבעה ילדים...........כנראה ככה זה בהרבה משפחות. כמו ש-T עוזר להורי במקום אחי. 

מפגישת המחזור נשארו לא מעט שאריות מזון, ושאלנו את הילדים אם הם באים לארוחה בששי, אבל הם הודיעו שמעדיפים שנבוא אליהם, אז נביא איתנו חלק מהשאריות. זו היתה הפעם ראשונה שהתארחנו אצלם בדירה החדשה וזה היה נהדר. הדירה יפהפיה, באמת מעוצבת נהדר בדיוק לפי הטעם של בתי, והשוס הגדול היא המרפסת הגדולה שממנה משתקף נוף של כל הרצליה לכל הכיוונים וגם עד הים. היתה שקיעה יפהפיה כשישבנו לאכול ארוחת ערב במרפסת על שולחן פיקניק נפתח וכסאות פלסטיק שחתני שאל מאחותו. עדיין אין להם פינת אוכל. יש במטבח אי עם כסאות שמספק אותם ביום יום, אבל כדי לארח הם עדיין צריכים למצוא שולחן וכסאות. השולחן הנוכחי גדול מכדי להתאים להם. הדירה מהממת אבל הכל יותר קטן - פרט למטבח, וכמובן המרפסת הנהדרת הזאת. אבל לכל ילד יש חדר משלו, והחדר של שרי הוא ממ"ד, ויש חניה לשתי מכוניות מתחת לבניין........והכל חדש. זה בהחלט שדרוג לעומת הדירה הקודמת, שעכשיו צריך לנקות ולצבוע ולסדר גם אותה לקראת הכניסה של השוכרות בתחילת החודש הבא.

לפני שנסענו אל בתי עוד קפצנו לבקר קצת אצל הורי והבאנו גם להם קצת שאריות. הם מאד מאד מרוצים מהמטפל החדש, ונקווה שזה ימשיך ככה. זה כנראה בדיוק מה שהם צריכים, כי הוא עדין ושקט ויוזם ועוזר והם לא יודעים לבקש או לדרוש בעצמם. חבל שחיכינו כל כך הרבה זמן (חצי שנה) להחליף את הקודמת, אבל הם לא באמת סיפרו לי עד כמה היא לא תפקדה כמו שצריך, אפילו עם אבא - שכל הזמן טען שהוא מרוצה אבל שהיא לא נחמדה אל אמא. איזה מן גבר אתה, שמסכים שיתיחסו ככה לאשתך? ממש לא ברור לי. מילא, כרגע זה כבר מאחורינו.

אז היום יש יום שקט שבו כנראה פרט להליכת הבוקר לא נצא מפתח הבית ולא נפגוש אף אחד. יום של שקט, שבו אולי כבר אתחיל להתארגן לטיסה ליוון בהמשך השבוע, כי עם הלווייה והשבעה ועוד כמה תורים שקבעתי בתחילת השבוע, לא יהיה לי הרבה זמן לזה................

שבוע עמוס וכאוב

הכתף שלי הלכה והחמירה וכבר בקושי חיכיתי למועד לתור לזריקה. 

הלילות כבר לא היו לילות ובימים כבר היה לי ממש קשה לתפקד. 

T הודיע לבתי והמשפחה שאין לו כוח לארח ולא עשינו ארוחה בששי, אבל ממש שנייה לפני שנכנסנו למיטה לישון, בסביבות עשר בששי בערב, התקשר אבא שלי. 

בחמישי הוא עבר ניתוח MOHS באוזן (אני קראתי לזה "תנוך" אבל תיקנו אותי שהתנוך הוא היכן שהעגיל, והאזור למעלה נקרא HELIX. טוב לדעת). הכל היה בסדר, עד שבששי בצהריים האוזן התחילה לדמם, וזה זלג מעבר לחבישה ומילא לו את כל הראש, הבגדים, המיטה..........

הוא התקשר למזכירות של הרופא המנתח, ששאלו אותו למה הוא לא התקשר יותר מוקדם (כי זה לא דימם יותר מוקדם?!) ושעכשיו מאוחר והפנתה אותו למוקד של מכבי. הוא פנה לאחות במרפאת האחוזה שהיתה די חסרת אונים, ובמקום לפתוח את החבישה ולנסות לטפל בדליפה, פשוט הוסיפה עוד חבישה על החבישה - שלא עזרה כמובן במאומה. 

יש הרבה מאד שאלות שצריכות להישאל לגבי ההתנהלות של הורי בשלב זה (כולל כמובן העובדה שהם התעקשו לשחרר את המטפל החדש לשבת כבר על הבוקר והתמודדו עם המצב הזה לבד). 

למשל, למה אבא לא התקשר למנתח עצמו במספר הטלפון הישיר שהוא נתן לו במכתב סיכום הניתוח (לא היה לו נעים להפריע). או למה הם לא התקשרו אלי כבר בשלב זה במקום לחכות לעשר בלילה. עד שהגענו לאחוזה האחות כבר הזמינה אמבולנס, ופשוט נסעתי עם אבא (לאחר ששכנעתי את אמא שתישאר בבית) עם האמבולנס למיון. 

אני מוכרחה לציין שוב, שהמיון בבית חולים מאיר השתדרג בכמה וכמה אופנים - כבר גיליתי את זה כשהגעתי לשם בעצמי באמצע המלחמה - הוא גם חדש לגמרי ובתנאים ממש טוב (בטח יחסית למיון הקודם), וגם היחס והמהירות היחסית שבה קיבלו את אבא שלי, לקחו לו מדדים והזמינו פלסיטקאית חביבה, שהסירה לו את כל התחבושות, הכריזה שדווקא התפירה מצויינת, אבל גילתה באמת שתי נקודות דליפה של דם - ופשוט נעמדה במשך עשרים דקות - בהתחלה, ובהמשך עוד כעשר דקות - והפעילה לחץ על המקום עם פד גאזה. זה בעצם מה שהאחות באחוזה היתה אמורה לעשות (T קרא על זה באינטרנט כשהגענו) - אבל לא ידעה או לא היתה מוכנה לקחת את האחריות על עצמה. תוך כדי קשקשנו עם הרופא, שהתברר שהיא חצי ארגנטינאית וחצי הודית, והעברנו את הזמן בנעימים. לאחר שהיתה מרוצה שהדליפה פסקה, חבשה את אבא מחדש, חיכינו עוד כמה זמן לוודא שזה לא זורם מחדש - ושחררו אותנו. הגעתי הביתה בשלוש וחצי, עם נהג מונית חביב שהוריד קודם את אבא באחוזה ואחר כך לקח אותי הביתה. 

אני לא יודעת אם בגלל ההרפתקאה הזאת או מסיבה אחרת - הרגשתי ממש לא טוב ביומיים שאחרי. היה לי קר ולא היו לי סימפטומים נוספים אבל כל הזמן נרדמתי על הספה...סוג של מחלה. במקביל T חטף התקף חזק מהגיהנום, שהשאיר גם אותו חלש ומותש. בקיצור, את תחילת השבוע העברנו "לא מאה", כמו שאומרים. 

הכי חשוב שהם החליטו שהעובד הזר מתאים להם והוא החליט שהוא נשאר. עכשיו זה רשמי. 

גם בגלל זה וגם בגלל שהם ממש נכנסו להילוך אחרון באריזה ובמעבר הדירה, לא נסענו השבוע לראות את בתי והילדים. ממש היום הם עוברים דירה באופן סופי. 

עוד לא קבלנו מהם תשובה אם הם באים בששי. 

הבוקר העברתי להם את סכום הסיוע המוקטן, עליו סיכמנו מראש לפני חצי שנה: חצי שנה של סיוע מוגבר, בתקווה שהדירה תימכר בינתיים בתקופה הזאת, ואז הורדה לסיוע מוקטן למשך זמן בלתי מוגדר. כששלחתי להם הודעה על כך, חתני התפלא, כי הבין שאנחנו ממשיכים עם הסיוע המוגבר "עד שהדירה תימכר" וביקש שניתן קצת יותר, כך שהסכום ישלים את שכר הדירה שיתחיל להיכנס בחודש הבא ויישאר כמו הסיוע שהעברנו עד עכשיו, אבל מייד הוסיף שגם אם לא, תודה רבה על כל העזרה. האמת שהייתי מוכנה לעשות זאת, אבל זה ממש הרגיז את T, שאמר ש"עד שהדירה תימכר" יכול גם להיות לעולם לא, וזה הסכום שאנחנו מעבירים כרגע וזהו. חתני מייד התעשת והודה שוב, אבל T כבר רגוז וכעוס מאז....כרגיל. 

לא הזכרתי שהורי שוב העבירו להם כסף - סכום גבוה, פי שתיים יותר ממה שהעבירו לבני. הם שוב העבירו לאחיינית1 וגם לאחי וגיסתי.......את אותו הסכום כמו לבתי. לא שאני זקוקה לכסף שלהם, אבל מוזר לי.... לאחיינית2 ראיתי שהם העבירו סכום הרבה יותר קטן לקראת החתונה. אני לא מתערבת בשיקולים שלהם.........אבל זה עדיין מוזר לי. אני זוכרת שכאשר הוריו של T היו מחליטים לתת כסף לאחד מהבנים שלהם, הם אוטומטית היו מעבירים גם לשני, גם אם לא היה זקוק לזה באותו רגע. אבל באמת שכל אחד עושה את השיקולים שלו. 

בסופו של דבר הגיע התור המיוחל לאורתופד, והוא הזריק לי והסביר לי שהמצב שלי לא יכול להשתפר על ידי פיסיותרפיה, בניגוד לבעיות כתף אחרות, ושהדבר היחיד שעוזר זה תרופות ו/או זריקות. הוא אמר שמותר לתת עד 3 זריקות בשנה (הפעם האחרונה שקבלתי היתה בשנת 2021!). הוא גם אמר שאין עלי הגבלות, אני יכולה לחזור מיד לפעילות מלאה. 

אתמול עוד כאב לי והלכתי לישון כאובה, אבל מתי שהוא במהלך הלילה התרחש הנס וישנתי טוב וקמתי הרבה יותר טוב. אני נזהרת, כמובן, ולא מגזימה, אבל היום יש כאן פגישת מחזור של עובדי עסק האירועים שהיה ל-T ול'שותפנו', ואני עוזרת לסדר ולשטוף כלי. שותפנו הגיע מוקדם כדי לעזור בהכנות...

העסק נסגר במסיבת פרידה חגיגית בשנת 2014...ומאז הם למדו והתחילו לעסוק בייעוץ עסקי. העובדים, שהיו אז צעירים, עכשיו כבר אמורים להיות בשנות השלושים ואולי הארבעים לחייהם, עם משפחות וקריירות.....יהיה מעניין.