‏הצגת רשומות עם תוויות אבא שלי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אבא שלי. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 5 בספטמבר 2026

סחרור

 שלושה ימים שלמים עברו על אבא בסבל טהור, כבר לא ממש מודע לסביבתו, לוחם כדי לנשום אוויר, גונח בשארית כוחותיו. 

משום מה בבית החולים הזה רק לחולי סרטן מאפשרים מורפיום דרך הווריד, וכך עשו לו "טובה" ונתנו לו אינהלציות של מורפיום ולפעמים זריקה של מורפיום אבל לא עשו עמו חסד אמיתי. 

בינתיים בשלישי בבוקר בזמן שהיינו בחדר כושר קבלתי טלפון בהול מהמטפל. 

COME FAST, COME FAST, הוא אמר - בואי מהר, אמא לא בסדר, אמא נפלה במקלחת. 

בדיעבד לו היה מספר לי באמת מה הוא מצא שם, לא הייתי מנחה אותו להתקשר למרפאה של האחוזה בזמן שאני בדרך.

כי אמא לא נפלה במקלחת. 

אמא הלכה לישון כהרגלה בחמש אחר הצהריים, אבל שלא כהרגלה סגרה את דלת חדר השינה. 

המטפל עדין ומנומס ולא העלה בדעתו לפתוח את הדלת ולראות מה קורה איתה. אבל כשבבוקר הוא ראה שהיא לא קמה להליכות שלה ולחדר כושר, הוא יצא לגינה והציץ דרך חלון חדר השינה, ראה שהיא לא במיטה ורק אז נכנס בבהלה לחדר ומצא אותה במקלחת.

היא ישנה על ריצפת המקלחת. היא סידרה לעצמה כרית שם, וגם הניחה לידה את הטלפון שלה.

לידה היתה חפיסה ריקה של כדורי שינה "בונדורמין" וקופסא של כדורים מדללי דם ELIQUIS שאבא שלי היה לוקח, וכן סכין מטבח משוננת.

על האמה שלה היתה שריטה מהסכין, אבל לא ממש היה דימום.

האמא שלי, שידעה שאבא עומד למות, החליטה שהיא רוצה למות יחד איתו. היא לא באמת ידעה איך לעשות את זה כמו שצריך, לצערה ולשמחתנו, היא אפילו לא ידעה היכן הוורידים שצריך לחתוך או כמה עמוק צריך לחתוך. לדעתי היא גם לא הביאה בחשבון שלוקח למדללים לוקח כמה ימים עד שהם גורמים לדם להינגר כמים עם כל חתך קטן. ובוודאי שלא היה לה מושג איך משפיע בונדורמין, שמעולם בחייה לא לקחה.

ברור שהאחות מהמרפאה הגיע אליה לפני, למרות שהגעתי תוך עשר דקות, והיא מייד קראה את המצב. אני מתארת לעצמי שאת כל ההכנות האלה אמא עשתה ממש כשהלכה לישון, כך שעד הבוקר היא היתה קצת בהכרה מעורפלת, ולשאלותיה של האחות סיפרה מה ניסתה לעשות וגם שאלה אם זה חלום, ואז חזרה לישון. האחות השכיבה אותה במיטה, ואז הגיע הרופא וגם העובדת הסוציאלית והם ניסו לשכנע אותנו לקחת אותה למיון ולמיון פסיכיאטרי.

אני ידעתי שזה יהרוג אותה סופית ושאלתי אותם אם זה מה שהם רוצים לעשות, והם ענו לי שאסור להם להשאיר בבית אישה אובדנית, ושאם אנחנו רוצים להשאיר אותה באחוזה אנחנו חייבים הערכה פסיכיאטרית. מייד התחיל טירוף חיפושים של פסיכיאטר שיגיע אליה. 

הרופא של האחוזה אמר שהוא אפילו לא יכול להוציא סיכום רפואי עליה כי לא היתה אצלו מעולם. האישה הזאת לא ביקרה אצל רופא (פרט לבקשת התרופות הקבועות שלה נגד כולסטרול, בלוטת התריס ואוסתיאפרוזיס) מאז 2020. 

שלחתי את אחי בינתיים לבית חולים לבדוק מה קורה עם אבא. הוא נסע לשם עם גיסתי - למרות שהחלה שנת הלימודים והיא מורה בתיכון, רכזת, ואחרי שהתחננו שם שבכל זאת יתנו לאבא הסובל ייסורי תופת מורפיות בווריד ונענו בסירוב, הגיעו גם הם אל אמא. התחיל סבב של טלפונים לכל מי שאנחנו מכירים כדי לקבוע עם פסיכיאטר.

ואז התקשרו מבית החולים להגיע מהר. הבנו שזה נגמר. T נשאר עם אמא והמשיך לנסות לקבוע עם פסיכיאטר בשבילה, ואנחנו נסענו להיפרד מאבא שכבר החזיר את נשמתו לבורא. 

העובדת הסוציאלית של האחוזה קישרה אותנו עם אחראי בית הקברות של הקיבוץ שבתוכו בעצם נמצאת האחוזה, והוא נערך להכין לאבא חלקת קבר - בעצם גומחה בקיר - וקישר אותי עם חברת האמבולנסים שמטפלת בשחרור מבית החולים, קבלת אישור קבורה, שינוע הנפטר לבית הקברות והטמנת הארון. כששאלתי אם זה בית קברות דתי או חילוני נאמר לי שזה נתון לבחירתי. אבא היה אנטי כל הממסד הדתי ובשנים האחרונות יותר ויותר, והיה לי ברור שלא יהיה רב או חזן או אפילו טהרה...יהיה טקס פרטי, פשוט, רק המשפחה וכמה הספדים וזהו. 

מהאחוזה בקשנו שלא יתלו מודעות אבל ויודיעו שהלווייה והשבעה יהיו רק בחיק המשפחה - אמא שלי התעקשה שאף אחד לא יגיע לנחם אותה - וגם אחי ואני נטינו לא לקיים "שבעה" במובן המסורתי, ופשוט לערוך השבוע כמה מפגשים רק שלנו, המשפחה. גם ללוויה הגיעו רק החברים הכי הכי קרובים. היא היתה קטנה ופשוטה ומכובדת, גיסתי ואחיינית2 ואני הספדנו לו (ובכינו), ונהג האמבולנס עזר לנו להטמין את הארון בקיר. בהמשך ננסח את הכיתוב על המצבה/שלט, על הקבר שסביר להניח שאיש לא יפקוד אותו לעולם. אבא בלב של כל אחד מאיתנו ואין לנו צורך במצבה או קבר כדי לדבר איתו או להתאבל עליו. 

בסוף לאמא אפילו לא היה כוח להגיע ללווייה וגם לא אלינו הביתה אחרי הלווייה. הנחנו לה. המטפל החמוד נשאר איתה, למרות שמאד רצה להיות נוכח בלווייה. 

אצלנו בבית דברנו ובכינו וצחקנו והעלינו זכרונות וסיפרנו סיפורים על אבא מפעם ומעכשיו - והיה טוב להיות ביחד. 

במקביל נכנסתי לסחרור של כל המטלות והביורוקרטיות שצריך לעשות עכשיו - גם לגבי אבא, הצוואה, הסידורים, הוידוא שאמא מסודרת והכל עובר אליה, מצד אחד, אבל שיש לנו שליטה מלאה כי היא לא מסוגלת לעשות או לסדר שום דבר מצד שני. 

זה לא רק עכשיו, במצבה הנוכחי. אמא מעולם לא התעסקה עם שום דבר - אבא שלט בכל, והיא לא היתה מעוניינת וגם לא מסוגלת לקחת חלק בשום דבר,  ולשמחתי הוא עשה לי ולאחי חפיפה (שאחי התעלם ממנה לחלוטין כי העדיף להיות בהכחשה שהיום הזה יגיע אי פעם, ועכשיו אני צריכה לעבור איתו על הכל שוב) ויחסית אני שולטת בחומר. 

הכי מסובך ומלחיץ זה כל תיק ההשקעות שלו ותכנית הפנסיה שלו בארה"ב, ולשמחתי הוא הקים לפני שנים רבות סוג של קרן נאמנות משפחתית שמטרתה לדלג על חוקי (ומיסי) הירושה. אני מקווה שיעבור חלק. 

הצלחנו לקבוע שיחת וידאו עם פסיכיאטרית ואמא יצאה תותחית איך שהיא דיברה איתה, גם על העצב התהומי אבל גם על ההבנה שניסיון ההתאבדות היה ילדותי וחד פעמי ושהיא לא מתכוונת לנסות שוב. אני לא יודעת אם זה באמת נכון, אבל הפסיכיאטרית השתכנעה, ורק הוסיפה בהערכה שלה שאמא זקוקה להשגחה 24/7 על ידי מטפל, וזה יעזור לנו להוציא לה היתר לעובד זר. אני מקווה שנוכל להשאיר את המטפל של אבא - אליו היא רגילה ואותו היא אוהבת - ושלא ייגרם לה זעזוע נוסף.

אמא הסכימה סוף סוף להיבדק על ידי רופא האחוזה, שהיא מעולם לא נבדקה על ידו ובאופן כללי לא נראתה על ידי רופא (פרט לבקשת התרופות הקבועות) מאז ימי הקורונה. נראה אם הוא יוכל לתת לה משהו להקל על השיעול ואולי לחיזוק והגברת האנרגיה (כדורים נוגדי דכאון היא מסרבת לקחת), אבל בעיקר חשוב לנו הסיכום הרפואי של מצבה, אותו נגיש לביטוח הלאומי יחד עם ההערכה הפסיכיאטרית, כדי להגדיל לה את קיצבת הסיעוד. 

אז בינתיים הייתי אצלה כל יום בעצם, וגם אחי הגיע אליה לא מעט, אבל היא הפסיקה לחלוטין לצאת מהבית. אין גם כוח להליכות. אחר הצהריים כולנו מתכנסים כולנו שוב אצל אחי, הפעם, לסוג של שבעה פרטית קטנה. 

ואז במהלך השבוע עוד מטלות ומשימות גם עבור אמא וגם עדיין בעקבות פטירתו של אבא.....אבל באמצע ניקח פסק זמן ובכל זאת נטוס ליוון כמתוכנן - בתקווה שהבית והכפר שלנו שם ישרו עלי את השלווה והריפוי שאני תמיד חשה שם... כאשר כאן אחי יתפוס פיקוד למשך זמן קצר ותודה ליקום על המטפל החמוד ששומר על אמא. 

בעיקר אני רוצה להיות מסוגלת להיות קצת עם עצמי להרגיש. להתאבל. להיפרד. לא באמת היה לי רגע לעצמי בתוך כל הסחרור הזה. 

יום שלישי, 5 במאי 2026

מה חורף עכשיו?

נראה כאילו הפכפכות מזג האוויר תואמת להפכפכות של הכתום מוושינגטון..........

אתמול הייתי במקרה בנתניה וירד שם מבול כאילו אנחנו באמצע החורף. יחד עם הרוח המטורפת זה הרגיש ממש סוריאליסטי. 

אצלנו בסך הכל בסדר. 

בששי היתה כאן ארוחה משפחתית מאד מוצלחת עם בתי ומשפחתה המתוקה והורי. אחרי האוכל הנכדים התלבשו על אלומי התמונות מכל השנים ונהנו להיזכר בעצמם בגרסאות הצעירות יותר ובכל הפעילויות הכיפיות שעשינו איתם מאז שנולדו. אפילו חכמוד השתתף, במקום לשבת עם האוזניות והטלפון, וגם ניהל שיחה ארוכה עם T על אופנועים.......

שרי ביקשה לשחק טריוויה ומצאתי להם כל מיני שאלות און ליין, וזה היה ממש כיף. 

כמובן ש-T הכין הרבה יותר מדי אוכל, והם לקחו איתם קופסאות הביתה ואנחנו עדיין אוכלים את השאריות. 

כשהבאתי את הורי מה'אחוזה', כמעט נכנסתי ברוכב אופניים חשמליים שעקף אותח במהירות וברשלנות בדיוק כאשר עמדתי לפנות שמאלה לרחוב שלנו. הוא בכלל לא ראה שאני עומדת ומאותתת שמאלה ועומדת לפנות, והוא גם בכלל לא שם לב שבלמתי בפתאומיות שנייה לפני שהוא חתך אותי וכמעט פגעתי בו, והמשיך לנסוע כאילו כלום. סכנת נפשות הרוכבים האלה. בתל אביב זה קורה כל הזמן, אצלנו ביישוב זה הרבה יותר נדיר, לשמחתי. 

אבא מתעייף יותר בימים אלה, ולמרות שהוא עדיין צלול ומתפקד, רואים שהוא ממש מזדקן. חסרות לו הרבה יותר מילים, והוא שוכח דברים שנאמרו לו. אין מה לעשות, בכל זאת בן 92 ועם לב שהולך ונגמר. 

לפני כמה חודשים הוא התחיל מנוי ב-STING TV ולמרות הסברים חוזרים הוא לא מצליח להסתדר עם ממשק המשתמש ובפועל הם כמעט לא צופים שם בסדרות או בסרטים, רק בטנפליקס. עם אמא בכלל אין מה לדבר על דברים כאלה, היא צופה בתכנים אבל לא יודעת לתפעל את הטלויזיה בכלל. וזה חבל כי יש שם תכנים מצוינים. בשבת ישבתי לערוך להם מצגת קטנה, איך לחפש ולמצוא סדרות וסרטים, להוסיף לרשימת הצפייה ולמצוא אותם אחר כך ברשימת הצפייה, ואיך לראות מה כבר נצפה ומה זמין. מקווה שהם ייעזרו בזה. 

קבעו לאבא בדיקת אקו לב בדיוק ביום החתונה של אחיינית2, ורק כשגיסתי הפצירה בו לנסות להחליף את המועד - כי ברור לכולנו שהוא יהיה גמור אחרי נסיעה לתל השומר והבדיקה הזאת ויש סכנה שלא יהיה לו כוח להגיע לחתונה - הוא התקשר והחליף וקיבל תור כמה ימים אחרי כן. 

בינתיים פתאום המטפלת שלו התחילה לדבר על יציאה לחופשת מולדת, והוא שאל אותי מה דעתי על זה. 

ובכן - מה דעתי? ראשית היא לא נמצאת מספיק זמן אצלו ולא צברה מספיק ימי חופשה כדי לצאת לארבעים וחמישה יום לחו"ל, אז אם היא נוסעת זה יהיה על חשבונה. 

שנית מחליף/ה עולה יותר כסף, אלא אם מסתפקים במחליף ישראלי לכמה שעות ביום - צריך לבדוק אם יש זמין. 

שלישית - אם היא כל כך רוצה לנסוע אולי עדיף לפטר אותה ולחפש מישהי במקומה. יש לי כל מיני מחשבות בנושא, וזה בעיקר תלוי בהורי, מה הם רוצים. הם חושבים שבזמן החופשה שלה הם יכולים להסתדר לבד. ייתכן, אבל אם גם אני אהיה בחו"ל (אם אטוס לבוסטון) ויקרה משהו - הכל ייפול על אחי. והוא לא ממש זמין. בקיצור, אין לי כוח לכל זה. 

א פרו פו חו"ל - שאולי יקרה ואולי לא יקרה, ביקשתי מ'רופאהחדשה' מלאי של תרופות כדי שאם ניתקע בבוסטון בגלל מלחמה, לפחות לא אהיה לחוצה מהעניין הזה. 

שוחחנו עם בת דודי מאורגון לגבי המפגש המתוכנן שלנו בוושינגטון די סי במהלך הביקור שלנו בארה"ב. אם נטוס ואם זה ייצא לפועל, זה יהיה ממש נהדר. הרבה מאד "אם"ים כמובן. 

השבוע שוב יצא לנו להתעסק עם IRS, כשפתאום קבלנו מכתב שבו הם טוענים שחסר להם דיווח שלנו משנת 2022 - למרות ששילמנו מיסים באותה שנה - ולכן הזיכוי שלנו (שמתברר שיש לנו) מתעכב. כמובן שבשנת 2022 עדיין היינו אצל רואה החשבון הקודם הכושל שלנו, ופנינו אליו בניסיון לקבל את כל האישורים שה-IRS דרשו. הוא נפנף אותנו ואמר שהוא כבר לא עובד באותה חברה, והפנה אותנו אליהם. 

פנינו לחברה, שבהתחלה טענה שהוא מחויב לענות לכל הלקוחות שלו לשעבר למרות שעזב אותם (לדעתי הם פיטרו אותו), אבל לאחר ששלחנו להם את התכתובת המחוצפת בינינו - בה הוא התנער לגמרי - הם התעשתו ומייד סיפקו לנו את כל מה שהיינו צריכים. התברר שהפעם הוא דווקא כן ביצע הגשה כמו שצריך, והבלגן דווקא אצל ה-IRS, מה שגם לא מפתיע. בכל מקרה רואה החשבון הנוכחי שלנו קיבל מאיתנו את כל החומר והוא יפנה אליהם ויסדיר - בתקווה - את כל העניין. במצב הנוכחי נשמח מאד לזיכוי כספי בלתי צפוי..........זקוקים לכל גרוש. 

אחרי כמה תלאות T קיבל את האופנוע החדש (הלא חדש) שלו. זה אופנוע משנת 2021 אבל ממש חדש, בקושי נסעו בו. מה שקרה, הוא שכאשר הסעתי אותו לאסוף את האופנוע, הוא לא הניע. מסתבר שאופנועי הרלי נוטים לרוקן את המצבר כאשר הם לא בשימוש, ולכן הם גם מגיעים עם מטען משלהם. T הטעין את האופנוע בבית המוכר וחיכה וחיכה...ואז היתה באזור הפסקת חשמל..........ובסוף ביקש שאחזור לקחת אותו הביתה. המוכר הביא לנו את האופנוע בערב לאחר שנטען לגמרי, וגם העביר לנו כסף לטובת רכישת מצבר חדש....ומאז T מרוצה וכבר נסע כמה פעמים עם האופנוע ושמח וטוב לב. 

זהו, פרט לכך שלמיינקוני היה התקף פרכוס קטנטן השבוע, מה שמזכיר לנו שלמרות הכדורים - הבעייה עדיין שם. בדרך כלל הוא בסדר, לשמחתנו. גם עבורו רכשנו עכשיו מלאי של הכדור, למקרה שניתקע בחו"ל. 

ה"אולי מלחמה" הזה ישגע את כולנו בסוף. 




יום שלישי, 16 בדצמבר 2025

חנוכה עצוב

הטבח בסידני בדיוק בנר ראשון של חנוכה הכניס אותי לדכדוך עוד יותר גדול מהרגיל. 

כן, הכתובת היתה על הקיר, כן היו אזהרות..... והנה, אירוע כל כך יפה וחביב, הדלקת נר חנוכה ראשון על חוף הים - כי בחצי הכדור הדרומי זה קיץ עכשיו - מאורע שמתרחש בכיף כל שנה, הפך לאירוע אכזרי עצוב ומדמם. 

יש רוע בעולם. נכון שכאשר מחטטים קצת לעומק אפשר למצוא אצל כל "מחבל" כזה סיבות אישיות פסיכולוגיות מדוע בחר בדרך הזו.......אבל בסופו של דבר הביטוי של כל זה הוא רוע. 

ולא, אין באמת מקום "בטוח". לא בישראל, לא בשום מקום. והטרור השיג בדיוק את מטרתו - ממשלת אוסטרליה ביטלה את כל האירועים של חנוכה באוסטרליה השבוע ובתי חב"ד יוותרו סגורים. הרי זה בדיוק ההיפך ממה שהייתי מצפה מהאוסטרלים לעשות. הם היו צריכים להגיד - צאו, תחגגו, תראו להם ששום דבר לא יעצור אתכם - ואנחנו לוקחים על עצמנו להגן עליכם. אבל לא........

בעולמנו הקטן והאישי השבוע שרי המשיכה להיות חולה, כולל דלקת באוזן וקבלת אנטיביוטיקה - כי זה מה שתמיד קורה לה כשהיא חוטפת וירוס כלשהו - למה למה למה לא עשו לה ניתוח כפתורים? ....לדעתי עדיין אפשר. אבל משום מה הם מעדיפים בכל חורף להעביר אותה את הסבל המיותר הזה. 

בכל מקרה בתי נדבקה ממנה וגם היא בילתה את הימים האחרונים עם חום במיטה. שרי כבר הבריאה ובתי התחילה להתאושש ואז נשמותק העלה חום ונשכב גמור במיטה. בתי טוענת שזה בוודאות שפעת. אפילו לא טרחתי לשאול אם הם התחסנו, כי אני די בטוחה שלא.

כיון שהורי החליטו גם הם שלא בא להם לצאת מהבית, אז היה לנו ערב ששי שקט לעצמנו. זה דווקא נחמד לפעמים. צפינו בסרט בשם "מהלכת באפילה" בנטפליקס, אודות המחתרת הבאסקית בספרד לאחר נפילת פרנקו. אנחנו אהבנו, למרות שראיתי אחר כך שאין לו ציון גבוה ברשת. 

היה השבוע איזה רגע לא נעים עם המטפלת החדשה של אבא שלי, שלא רצתה לקחת חופש בחגים. עובדים זרים בסיעוד נדרשים לבחור עד תשעה ימי חג שנתיים שבהם מותר להם לצאת לחופש בלי להוריד להם ימי חופש על כך. מצד שני, אם הם עובדים ביום הזה יש לשלם להם כמו בשבת - 150%. המטפלת הקודמת שמחה מאד לקחת חופש בחגים שלה, ואף "שיחקה" עם התאריכים (בניגוד לעצתי אבל בהסכמתו של אבא) והיתה יוצאת לחופש כשנוח לה, ולא בחג עצמו. מילא, להורי זה לא הפריע. בכל מקרה הנוכחית גם ככה מבואסת מכך שאינה עובדת בשבתות - כל מה שהיא רוצה זה כמה שיותר כסף, כדי לשלוח הביתה למשפחתה. וזה מובן. אבל אבא שלי לא ממש רצה לשלם לה על תשעה ימי חג........

בסופו של דבר אבא החליט שתשעה ימים של 150% שכר בשנה זה עדיין הרבה פחות מאשר לשלם את כל השבתות....ושהוא מרוצה ממנה מאד וחבל לו להפסיד אותה, אז נכנע. ככה זה היום, חסרים עובדים זרים טובים ואלו שישנם יכולים פחות או יותר לדרוש מה שהם רוצים. 

בגיזרת הבריאות אבא חלש אבל נראה שהגב הפסיק לכאוב ומידי פעם הוא כן מצליח להתעמל קצת. בנוסף אין לו שום בעייה להתעסק כרגיל עם המחשב, לשמוע את הפודקסטים שלו, לצפות בסרטים וסדרות עם אמא.....השיגרה הברוכה שלהם. וטוב שכך. 

ביקרנו אצלם בשבת בבוקר. כמובן שהצלחתי להיכנס עם אמא לויכוח על מדוע היא מסרבת ללכת לבדיקה אצל רופא אף אוזן גרון כי היא כבר ממש לא שומעת כלום. ניסיתי להציע לה שאולי, כמוני וכמו אחי, יש לה גם הצטברות של שעווה, שהניקוי שלה הוא פשוט יחסית ואולי זה יעזור קצת. נכון שהיא באמת מתחרשת, אבל חלה כזו התדרדרות בזמן כה קצר - שאני חושדת שלא סתם התחרשות. על מכשיר שמיעה היא בכלל מסרבת לשמוע. אני מצרפת את זה לשיעול הכרוני שגם בו היא מסרבת לטפל.......וקבלתי אמא עצבנית והודפת. למחרת היא התנצלה, כדרכה. "אני חרא של בן אדם, נכון?" היא פתחה את שיחת הטלפון היומית שלי אליה. כן, ברור, צחקתי איתה. הבנתי - עלי לעזוב אותה לנפשה. היא הצליחה להגיע כמעט לגיל 94 ...מי אני שאנדנד לה? 

התבאסתי השבוע גם ממספר התקפים שהיו ל-T השבוע, בניגוד לשבועות האחרונים שהיו יחסית ללא התקפים או עם התקפים קלים. אני תוהה אם יש גם פן נפשי להתקפים האלה.........התקף חזק....ואז שניים בינוניים יום אחרי יום...אז מה עשינו בזה? מדוע המטפל מכריז שיש שיפור רציני במצב הגוף? 

לעומת זאת מיינקוני בלי התקפים כבר מעל לשבוע. די בטוח שזה בזכות הכדורים שהוא מקבל. הלוואי שזה באמת מה שיעזור לו. 

חברתי 'אורה' ששברה את עצם הירך עברה עוד ניתוח השבוע, "רה קונטרוקציה" היא אמרה שזה נקרא. גיבורה הבחורה הזאת. אני מקווה שהפעם ההחלמה והשיקום שלה ישאו פרי. 

בינתיים גם T וגם אני התחלנו ללמוד יוונית דרך אפליקצית DUOLINGO. האמת שזה נחמד מאד ואנחנו מתקדמים יפה. 

מצד אחד קשה להתרגל לכתב, ששונה כמובן מהאלף בית הלטיני אליו אנחנו רגילים, אבל מצד שני יש הרבה מילים שנשמעות מוכרות, כי מסתבר שהיוונית היתה הבסיס ללטינית ולטינית היא הבסיס לרוב השפות שאנחנו מדברים (שאינן עברית). אנגלית, צרפתית, ספרדית, איטלקית.....כמובן שלא הונגרית. הונגרית זה משהו אחר. דומה אולי רק לפינית. 

עוד תחביב שבינתיים אני מצליחה להתמיד בו זה לימוד נגינה על פסנתר. הורדתי אפליקציה בשם SIMPLY PIANO ואני משתדלת לנגן בכל יום, לפחות עשר דקות אבל בשאיפה לחצי שעה.

לאחר שהתייאשתי מהנגינה בצ'לו ובגיטרה - בהם ניגנתי בצעירותי - בגלל המצב של הכתף שלי, החלטתי לנסות את הפסנתר - שאמנם לא מקשה על הכתפיים אבל התברר שלא פשוט לי עם הגב. כדי לא לוותר גם על זה, אני לובשת חגורת בטן בכל פעם שאני מתיישבת לנגן וזה מאד עוזר. 

למרות שלכאורה למדתי לנגן על פסנתר בילדותי ואני גם קוראת תווים, החלטתי להתחיל עם האפליקציה ממש מהבסיס, ואני מאד נהנית. 

אני מתקדמת בספר "טיפול בשתיקה" ועדיין לא יודעת לומר אם אני ממליצה עליו או לא. אעדכן בהמשך. 

שוחחנו עם בת דודי מאורגון בסוף השבוע - וואי, היא מופיעה יותר ויותר בבלוג ואולי הגיע הזמן שאמצא לה כינוי? - היה כיף כרגיל לדבר ולהתעדכן וגם לתכנן להיפגש מתי שהוא ביוון. ואז התברר שבמאי, באזור התאריכים שאנחנו בדרך כלל מבקרים אצל בני, הם יהיו כמה ימים בוושינגטון (די.סי) בביקור אצל בתם, שעובדת עבור איזה סנטור/ית (לא זוכרת מי עכשיו בדיוק). תוך כדי שיחה גילינו שגם בנו של בן דודי מאוסטרליה (אחיה) יפגוש אותם שם, לאחר שייסיים התמחות בת שלושה חודשים בחברה בתחום הרובוטיקה בטקסס. אז אולי נצטרף אליהם שם גם אנחנו........

שריתה מתאוששת מניתוח העפעפיים שלה וכרגע אם לא יחול שינוי אנחנו מתכננים לטוס איתם לבית ביוון באמצע ינואר. בנוסף הזמנו טיסות בסופ"ש של יום העצמאות לבלות בבית ביוון עם בתי והמשפחה. הטלתי על בתי ועל בני משימה לסכם ביניהם מתי מתאים להם להיפגש שם בבית ביוון בקיץ, כדי שנוכל לשריין את התאריכים האלה (ולא להשכיר אותו במועד זה). שותפנו ושריתה הזמינו טיסות לעצמם ולבת והארוס שלה לבלות שם בפסח. הם מקווים שגם הבן יוכל להצטרף אליהם אבל הוא בצבא ולא יכול לדעת מראש אם הוא יהיה פנוי בתאריכים האלה. 

בכל שאר הזמן אנחנו מקווים להשכיר את הבית באתרי השכרה לטווח קצר כמו AIRBNB, VRBO, BOOKING ועוד - ו-T עובד חזק על הנושא הזה. מה שחסר הוא בעצם צילום מקצועי של הבית, אותו נעשה לאחר שנסיים לעצב אותו. בתקווה שזה יקרה במהלך הביקור שלנו בינואר. אפשר לומר שכל מה שהזמנו לבית כבר הגיע, פרט לכמה פריטים חסרים מאיקיאה, שאותם פשוט בקשנו לבטל ולקבל עליהם החזר כספי, ונקנה אותם בנפרד במקום אחר. 

T בודק כרגע אופציה להוסיף חימום לבריכה, כך שניתן יהיה להשתמש בה גם בעונות המעבר. האמת שאני זוכרת שגם בקיץ המים בה היו קרים, גם כשבחוץ היו 40 מעלות. 

לבסוף, בתי וחתני הבינו שהם לא מצליחים כרגע למכור את הדירה שלהם, ובעוד חודשים ספורים הם כבר אמורים להיכנס לדירתם החדשה - אז הם קיבלו החלטה לקחת עוד משכנתא, לשלם כבר עכשיו כמעט את כל היתרה שהם חייבים לקבלן, ולקבל אורך נשימה להמשיך לנסות למכור אותה לאחר שיעברו דירה. הם חושבים אפילו להשכיר אותה בינתיים. נראה לי שיהיה להם קל יותר להשכיר אותה מאשר למכור אותה. 

הבעייה הגדולה היא כמובן שאם הם לא ימכרו אותה בזמן הם יצטרכו לשלם מס רכישה רציני ביותר - שאין להם. לדעתי על פי החוק היבש הם כבר עכשיו צריכים לשלם את מס הרכישה, כי כתוב שצריך לשלם אותו עד שנתיים מתאריך חתימת החוזה על הדירה החדשה. אולי בימינו מאפשרים לרוכשים יותר זמן......אין לי מושג. 

בכל מקרה אנחנו עשינו חשבון בכמה כסף אנחנו יכולים לעזור להם בכל חודש בינתיים, ונתחיל להעביר להם אותו כבר בחודש הבא. זה אמור להקל......

אז זה מה שקורה איתנו בימים האחרונים........כרגיל מתמקדים בדברים הטובים ובדברים שיש לנו עליהם שליטה, כי כל השאר.................

ועדיין נותר בעזה חטוף אחרון.........רן גואילי. לא נשכח אותו. 

יום ראשון, 7 בספטמבר 2025

דאגות

 טסנו ליוון וחזרנו מיוון והכל הלך שם בסדר גמור, אבל לפני שאתעד לעצמי את הנסיעה הזאת, אני רוצה לדבר על הדאגות שלי למיינקוני, והאמת גם לאבא שלי. 

אתחיל מאבא כי הוא היה ממש בסדר הרבה מאד זמן, יותר מבסדר - חזר לפעילות מלאה - גם גופנית וגם בחוגים והשתתפות בהרצאות באחוזה, ובאמת היינו כבר צריכים לרמוז לו לא להגזים כדי לא להתיש את עצמו יתר על המידה.

בחמישי בערב הוא עוד השתתף בהרצאה, כנראה מאד מוצלחת, על שפינוזא - ואז בששי בבוקר הוא קם חלש לגמרי. 

איכשהו הוא עוד הכריח את עצמו לקום להליכת בוקר ואף ללכת לחדר כושר - אבל אז הוא הרגיש שהוא רוכב על אופני הכושר ממש בהילוך איטי, בלי כוחות, והבין שהוא חלש מאד וחזר הביתה.

כשבאנו לבקר אצלם הבוקר הוא שכב במיטה.

באמת מפחיד לראות את אבא שלי שוכב במיטה, אבל כרגע אין שום תסמינים נוספים מעבר לחולשה, למרות שאמא אמרה שכאשר הוא עמד היא ראתה אצלו תנועות לא רצוניות של הראש. התסמין הזה היה לו כבר בשנה שעברה כשהיתה בעיית הצטברות הנוזלים ובעיות הבליעה, כך שקצת נבהלנו. אבל גם אז הבדיקות לא הראו בעיה נוירולוגית כלשהי (כמו התחלה של פרקינסון או משהו) וכשהוא התחיל להרגיש טוב יותר גם זה חלף, אז אולי זה רק קשור לחולשה עצמה.

האמת שייתכן שהוא פשוט חולה. חטף איזה וירוס - אולי אפילו קורונה - אבל בלי התסמינים האופייניים של קורונה או שפעת....

בכל מקרה כמובן בקשנו שיראה את הרופא באחוזה, שהאח יבוא לבדוק אותו....ובינתיים בהחלט שיישאר במיטה. 

ברור שבגילו הכל יכול לקרות. אבל בכל זאת מקווים שזה יעבור...ומהר. 

לגבי מיינקוני - ביום ראשון בלילה, ממש כשעלינו לישון לקראת הטיסה שלנו למחרת ליוון, פתאום שמענו קולות מוזרים מהסלון. וכאשר T ירד לבדוק מה קורה שם, הוא ראה שמיינקוני עובר איזה התקף פרכוסי / אפילפטי ממש. 

אין צורך לומר שזה הבהיל אותנו נורא. זה ארך דקות ארוכות ופרט לפרכוסים החתול גם העלה קצף מהפה ופלט הרבה מאד נוזלים. 

אחרי שהוא נרגע ראינו שהוא מבוהל ואין גם לו מושג מה עובד עליו, והוא נהם קצת - כמו שהוא עושה כשיש אזעקה. 

ליטפנו אותו וניגבנו אותו (ואת הריצפה) ונשארנו איתו עד שראינו שהוא מתאושש וחוזר לעצמו, והרגשנו קצת חסרי אונים עם הטיסה על הבוקר. מה עושים בדיוק במצב כזה? 

מי שהגיע לטפל בו פעמיים ביום בזמן העדרנו הוא הבן של השכנים, אחיה הצעיר של הקט-סיטרית הקבועה שלו בשנים האחרונות. הסיבה לכך היא שהקדימו לה את הגיוס במפתיע, וכשהתקשרתי אליה לשאול אם היא יכולה לטפל במיינקוני כמה ימים היא ענתה (אחרי הרבה מאד שעות) שהיא בטירונות. אבל היא הפנתה אותנו אל אחיה, שמראש היא הכינה אותו להחליף אותה במשימה הזאת. 

הילד בגיל של חכמוד, אוהב מאד בעלי חיים (יש להם כלבה, שני חתולים וגם הם מאכילים את חתולי הרחוב - סליחה, "חתולי הקהילה") ונראה מאד אחראי ונלהב לתפקיד. 

הסברנו לו שאמנם אנחנו טסים אבל שמיינקוני לא הרגיש טוב ערב קודם, ושבמקרה שהוא רואה שמשהו לא בסדר, שיתקשר אל שריתה - שנשארה בארץ הפעם ולא טסה עם שותפנו, עם T ואתי ליוון - והיא הבטיחה שהיא תיקח אותו במקרה הצורך לוטרינר. 

היינו בקשר שוטף עם הילד במהלך ארבעת הימים של הנסיעה, והוא דיווח שמיינקוני יותר מבסדר, אוכל ומתפנק ומשחק - ונרגענו קצת. 

חזרנו בחמישי אחר הצהריים, ומיינקוני קיבל אותנו בשמחה וברוגע, מתפנק כרגיל ואוכל תקין ועושה את צרכיו כרגיל, אבל בששי בבוקר כשחזרתי מהליכת הבוקר הוא חטף התקף אפילפטי נוסף. 

ההתקף הזה היה קצר יותר וכנראה חמור פחות מזה של ראשון בערב - כי אמנם הוא העלה קצף אבל לא פלט נוזלים כמעט - אבל זה היה מבהיל ומייד יצרתי קשר עם הוטרינר. 

בהתחלה התקשרתי לוטרינר בפינת הרחוב שלנו, אליו עברנו עוד עם החתולה ל' אחרי שהחתול ד' נפטר, כי הוטרינר שטיפל בחתול ד' אמנם מקצועי ומבוקש מאד ביישוב שלנו, אבל כל ביקור אצלו זו המתנה מטורפת בלי קשר אם קבענו תור בשעה מסוימת או לא. הוא גם יקר מאד (כולם יקרים, אבל אלה שבפינה כאן הרבה פחות). 

הוטרינר בפינת הרחוב הוא היחיד שמכיר את מיינקוני מההתחלה והוא קיבל ממנו את כל החיסונים עד כה - אבל כשהתקשרתי למרפאה קבלתי הודעת "המנוי אינו זמין" - ומדובר בטלפון קווי, לא סלולרי. זה היה מוזר מאד, ולא היה לי זמן להתלבט ויצרתי מייד קשר עם הוטרינר הקודם - שקיבל אותנו מיד. 

עוד לפני שהגענו אליו T שאל את ה-AI האם יש לחתולים אפילפסיה, וקיבל תשובה מלאה ומקיפה שכן, אמנם זה נדיר יותר מאשר בכלבים (כך גילינו שכלבים נוטים לסבול מאפילפסיה) אבל זה קיים. 

ה-AI פירט שיש סיבות אפשריות פיסיולוגיות כמו זיהומים שונים, בעיות כבד או כליות, יש סיבות נוירולוגיות כמו גידולים, ויש רעלים שעלולים לגרום את זה. 

כך אמר גם הוטרינר, שביקש להשאיר את מיינקוני לבדיקות מקיפות, בטשטוש. 

החתול נשאר אצלו שעות שעות שבמהלך נשללו בעיות כבד וכליות, זיהומים שונים כמו דלקת קרום המוח ואחרות, ובסופו של דבר ההמלצה היתה לפנות לנוירולוג, אולי לעשות MRI, בדיקת נוזל עמוד השידרה ועוד. 


אומר כבר עכשיו - אנחנו לא נוטים לעשות דברים כאלה עם חיות המחמד שלנו.
למה אני מתכוונת?

אנחנו מחסנים באופן קבוע, מטפלים בפרעושים, תולעים (אגב אני עכשיו פתאום חושדת בחומר נגד פרעושים ותולעים שהוא זה שגרם את ההתקפים האלה אצלו), נותנים את האוכל הכי משובח.....ואם יש מחלה או פציעה אנחנו מטפלים. 
כשהחתול ג' אובחן עם סכרת, הזרקנו לו אינסולין פעמיים ביום במשך שנתיים וחצי עד שבסוף קיבל איזה הלם סכרתי כנראה, איבד את ההכרה והחלטנו פשוט להרדים אותו. אבל זה היה בגיל 17.5 ומיינקוני בן ארבע בחודש הבא. 
אבל גם אז עם החתול ג' לא רצנו לעשות בדיקות דם תקופתיות לעקוב אחר מצב הסוכר או שום דבר כזה.
וזה לא רק בגלל הטירחה או הכסף (שעלול להגיע לסכומים אסטרונומיים), זה גם בגלל הטרטור והסבל לחתול, שלא מבין בכלל מה קורה איתו. 

בקיצור - נראה מה יהיה ונראה מה עושים, אם בכלל. 
כי כן, יש אפשרות שלא נעשה כלום ופשוט נחכה לראות מה קורה.......ומה שיהיה יהיה. 
ככה ברגיל הוא נראה מצוין, מתנהג רגיל, מרגיש טוב....

המשך יבוא






יום רביעי, 22 בינואר 2025

השבוע שהיה

היה שבוע רווי מתחים והתרגשות. 

בששי רווינו הרבה נחת מבתי ומשפחתה, שהגיעו לארוחת ערב. למרות שהוא לא במיטבו, T התעקש להכין ארוחה, והיה טעים ונעים מאד. 

אחרי האוכל ישבנו ותכננו קצת את טיול בר המצווה של נשמותק. אם הכל יסתדר, אנחנו מתכננים לנסוע איתם לארה"ב בחגי תשרי. גם לטייל ולבלות וגם לבקר אצל בני. כולם מאד מתרגשים לקראת טיול כזה. 

כמובן שכאשר בתי התיישבה למלא את בקשות הויזה (ESTA) האמריקאית, היא גילתה שהיא חייבת לחדש את הדרכונים של חתני ושני הבנים. טוב שיש זמן. ונקבע כבר תור במשרד הפנים לבנים באפריל (חתני יכול לחדש בדואר, מסתבר). 

בשבת נפגשנו עם אחי, גיסתי ואחיינית2 אצל הורי, כדי לחגוג לאמי יום הולדת. אי אפשר לומר שזו היתה חגיגה בכלל, להורי אין מצב רוח לחגוג, לא הוגשה אפילו שתייה... אבל היה מפגש משפחתי נעים. אחיינית1 ונכדנית1 היו חולות אז לא יכלו להגיע. 

אבא שלי היה כאוב ובקושי השתתף בשיחה, ואז בסוף כשקמנו ללכת אמר שכיף שבאנו ושקשה לו עם זה שקודם היינו מבקרים כל יום ועכשיו רק פעם בשבוע. "רק זה חסר לנו" אמר לי T כשיצאנו משם. "לבקר אצלו כל יום" כמו שעשינו כשהיה מאושפז ובשיקום. האמת שאין לי (אין לנו) כל כך כוח אליו, למרות שאנחנו עדיין עושים הכל כדי לתמוך ולעזור. אני לגמרי מודעת לכך שאני עושה הכל מתוך חובה ונאמנות אבל לא יותר מזה. 

אני יודעת שזה לא נשמע טוב, אבל אין ביני לבין הורי את אותה הזרימה של אהבה פשוטה שאני מרגישה ביני לבין הילדים שלי. אני יודעת שהם מאד אוהבים אותי, ועכשיו הם גם מאד מאד זקוקים לי ודי תלויים בי (בנו, ב-T לא פחות מאשר בי), אבל אלה לא היחסים שלמדתי שקיימים לאחר שאני נהייתי אמא. ככה זה, אין מה לעשות. עדיין אני (אנחנו) לגמרי כאן בשבילם בכל מה שהם צריכים. ובאמת השבוע הגענו איזה בוקר לשבת עם אבא על המיסים בארה"ב. 

בראשון חזרו שלוש החטופות הראשונות, והמתח היה בשיאו ואחר כך גם ההתרגשות. אני מרגישה שלא ממש אנשום עד שכולם יחזרו, ושיש חשש גדול מאד שמישהו יטרפד משהו בדרך ולא כולם יחזרו. זה גומר אותי. ובסוף השבוע צפוי הפרק הבא. מלחיץ ברמות על. 

ואז בתחילת השבוע הדליפה של T השתנתה, מנוזל לגושים - כנראה קרישים - ובאיזשהו שלב הם פרצו את התפרים ונפער לו בור קטן מתחת לטבור. משהו מפחיד. צילמתי ושלחנו למנתח, שמייד זימן אותו לאיכילוב ותפר אותו היטב, ועכשיו התפרים האלה דוקרים ומכאיבים לו מאד.......כך שהסאגה רחוקה מלהסתיים. לפחות נראה שהדליפה נפסקה. אבל יש כנראה עוד קרישים כאלה מתחת לעור, והתקווה היא שהם ייספגו פשוט בגוף. איזה סרט מסובך זה! 

בשלישי אספתי את שרי מהגן, כשבתי היתה בלימודים, וביליתי זמן איכות איתה ואפילו חלק מהזמן עם נשמותק וחכמוד, למרות שרוב הזמן הם היו כמובן בחדר. קבלתי הרבה מאד חיבוקים משלושתם וזה היה כיף גדול. את T השארתי הפעם בבית, כי הוא היה כאוב ועדיף היה לו להישאר לנוח. כששרי שמעה שסבא לא מרגיש טוב היא מייד רצתה שניסע אלי הביתה כדי שהיא תוכל לטפל בו. כזאת מתוקה. אחר כך עברנו בסופר, כי חכמוד ביקש איזה שוקולד שהוא אוהב. קנינו לנשמותק עוגיות שהוא אוהב אבל דווקא את השוקולד שחכמוד ביקר לא מצאנו שם. ואז שרי הורידה מהמדף דגני בוקר שהיא מאד אוהבת ושהם הפסיקו לקנות, בגלל הסוכר, וביקשה שאקנה ואשים אצלי בבית "שאבא לא יראה" כדי שהיא תוכל לאכול את זה לארוחת בוקר כשתבוא לישון אצלנו. תחמנית הקטנה הזאת. 

ל"קינוח" התפתחה לי כנראה דלקת בגיד אכילס ברגל שמאל. אני צריכה לבדוק מה בדיוק אפשר לעשות עם זה. אולי גם זה פתיר באמצעות שיפצור המדרסים....בכל מקרה ניסיתי מנוחה (כשהייתי חולה הרי לא התאמנתי בכלל) וניסיתי כדורים נוגדי דלקת...זה לא עזר, ועכשיו אני עושה תרגילים (סיבוב הקרסול, פוינט ופלקס וכו) ונראה שיש הקלה.... כמו כן נראה שזה פחות כואב בהליכה ויותר בעת האימון על האליפטיקל, אז אולי אעשה הפסקה עם האלפיטיקל לזמן מה ונראה אם זה עוזר.....


יום שלישי, 31 בדצמבר 2024

חורף

הימים חולפים, ואמנם T עדיין כאוב וחלש אבל משתפר והולך מיום ליום. עבר שבוע שלם מאז הניתוח ורואים התקדמות. אני מאמינה שבקרוב הוא יתחיל לחזור לעצמו. 

מצד שני אצל אבא שלי התחיל שוב לכאוב הגב, ואני מאד מקווה שהוא לא שבר חוליה שלישית! הפיסיותרפיסטית שמגיעה אליו הביתה הנחתה אותו אילו תרגילים לעשות ואילו לא, כמה ללכת...ובסך הכל הבנתי שהיום אחר הצהריים הוא הצליח לעשות הכול - אז אולי המצב לא אקוטי כמו שהיה בפעמים הקודמות. נחכה ונראה. 

בנוסף, בחמישי האחרון אבא עבר ניתוח MOHS רציני בקרקפת - משהו שהתפתח וחיכה עוד מספטמבר. בדיוק לפני שאושפז היה אצל רופאת העור שהפנתה אותו לכירורג. אז עכשיו זה סוף סוף קרה. מצד אחד, הקלה גדולה שזה כבר מאחוריו. מצד שני, לפחות בימים הראשונים הוא סבל מכאבים, גם בקרקפת באזור הניתוח וגם כמובן ברגל באזור ממנו לקחו עור לצורך ההשתלה.

אין אצלו רגע דל.

בנוסף ממשיכה הביורוקרטיה אצלו ואני מוצאת את עצמי כל הזמן עסוקה בזה. 

ביטוח לאומי קבע לו רמת סיעוד 4, שזה לא הכי גבוה ולדעתי די חוצפה - אבל הבנתי ששינו את הקריטריונים לאחרונה, פשוט כי אין מספיק כסף לשלם לכולם. בכל זאת אנחנו מנסים לערער על זה, בין היתר בעזרת רופא גריאטרי שימלא טופס מיוחד לבני 90+...אולי מה שהוא ירשום יעזור להעלות את הדרגה. נהדר, אלא שתור לרופא גריאטרי קבלתי הכי מוקדם לאפריל (כי הרי לבני 90+ יש המווווון זמן לחכות), וביטוח לאומי לא מסכים לקבל חוות דעת מרופא פרטי! הם מראש מתייחסים אלינו כאל פושעים, ובטוחים שרופא פרטי יכתוב מה שאנחנו רוצים ולא את האמת. זו המדינה שלנו. בסוף קבלתי תור למרץ. 

בנוסף, ביטוח לאומי חילק את גמלת הסיעוד בינו (כסף בבנק) לבין חברת הסיעוד (מה שנקרה "שעות"). בהתחלה התעצבנתי על זה, אחר כך דיברתי עם חברת הסיעוד שאישרה לי שהכסף יעבור למטפלת, ואנחנו נצטרך אז רק להשלים לה את יתרת המשכורת.... ואחר כך גיליתי שיש אפשרות לבקש מביטוח לאומי לשלם את כל הסכום ישירות לאבא שלי בבנק. אז הגשתי בקשה לאופציה הזאת, ונראה אם ומתי זה יתבצע. עם השעות שאמא קבלה בחברת הסיעוד אני עדיין לא יודעת מה אני אעשה...כי המטפלת רשומה רק על אבא שלי...

 בקיצור, יש עוד הרבה התעסקות. 

הבריאות שלי משתפרת גם, עדיין נותר לי שיעול מידי פעם, אבל חזרתי להתעמל - בהדרגה - וליתר בטחון קבעתי תור לרופאת המשפחה (גם זה קבלתי רק לסוף השבוע), ואם ארגיש יותר טוב עד אז פשוט אבטל את התור.

במקביל התחלתי לחזור לחיים שלי - נפגשתי עם 'מחברת', התחלתי לחזור לפעילויות אחרות...מקווה לחזור לאיזושהי נורמליות בתוך הבלגן הפרטי שלי ובתוך הטירוף הלא נגמר (יש שיאמרו הולך וגובר) מסביב. 

השבוע חכמוד חוגג יום הולדת 14 - וכנראה נחגוג אצל בתי בבית. אולי אכין משהו......אולי בתי וחתני יכינו את הכל. נראה.

סיימתי את הספר ALL FOURS - שאגב הסתיים בפתאומיות, ממש בהפתעה...(במיוחד בספר דיגיטלי, לא רואים שעומדים לסיים...) אבל בדיעבד לא היתה דרך טובה אחרת לסיים אותו כנראה. בסוף בסוף - אני יכולה לומר שזה היה ספר טוב. לא לכל אחד......אבל טוב. 

הספר הבא שלי יהיה "מי שסוכתו נופלת" מאת צבי בן מאיר. דיווחים בהמשך....

באמאזון פריים אנחנו צופים בסידרה בשם SAS: ROGUE HEROES שמתארת בצורה די ריאלית את ההיווצרות של היחידה המיוחדת הזאת במלחמת העולם השניה בשנת 1941 עוד לפני שהאמריקאים הצטרפו וכשרומל התקדם באופן מטורף באפריקה.... הבנתי שסיירת מטכ"ל מבוססת על היחדיה הזאת. הסידרה מבוססת על הסיפור האמיתי וזה עשוי ממש טוב. 

לסיום - סיפור קטן מצחיק שמדגים איך הראש שלי (לא) עובד בימים אלה. 

יצאתי מהבית והחלטתי ללבוש את מעיל החורף של השנה שעברה, שהוא ארוך ועם בטנה מבודדת - מתאים יותר לטמפרטורות הנוכחיות מהמעיל שהשתמשתי בו עד עכשיו. שלפתי את המעיל מהארון ולבשתי אותו, נעלתי מגפיים, לקחתי תיק וטלפון, נכנסתי לרכב ונסעתי. כל הדרך הרגשתי שצפוף לי והדוק לי ותהיתי אם השמנתי אולי מאז שלבשתי את המעיל הזה בפעם האחרונה (לא!)......ואז הגעתי לאן שנסעתי. הנחתי את המטריה, הסרתי את הצעיף, הורדתי את התיק מהכתפיים, באתי להסיר את המעיל...........ואז הבנתי שלבשתי את המעיל "הרגיל" מעל למעיל החורף....בקיצור הייתי כל הנסיעה עם שני מעילים 😂!! מה שמסביר למה היה לי צפוף.......

מאחלת שנה אזרחית טובה (יותר!) לכולם. 

יום ראשון, 22 באוקטובר 2023

גם קצת חדשות טובות

החדשות הטובות הן שהשתלת הקוצב אצל אבא שלי עברה חלק, וכעת הדופק שלו יציב על 60. 

קודם הדופק ה"קבוע" שלו עמד במשך שנים על 48 ולאחרונה היו קפיצות ונפילות מידי פעם. אז אלה כנראה באמת חדשות טובות.

עוד חדשות טובות הן שגם הקוצב, כנראה, וגם הפוסיד בכל זאת עושה את עבודתו, והוא ירד עוד 3 ק"ג, מה שמביא אותו כמעט למשקל המקורי שלו לפני הצטברות הבצקת. ייתכן שישחררו אותו עוד היום מבית החולים. 

הבוקר סוף סוף שוחחתי ארוכות בטלפון עם 'החתולה', אחרי שהרבה זמן לא יצא לנו לדבר. הסתמסנו כמובן כאשר היו אזעקות אצלה או אצלי (בעיקר אצלה), ועדכנתי אותה על מצבו של אבא שלי בתחילת השבוע שעבר, אבל השיחות איתה חשובות לי ואני שמחה בכל פעם שזה קורה. גם לה יש צרות עם אמא שלה, שסובלת בשנים האחרונות מפרנויה קשה, כל הזמן חושבת שפורצים לה לבית, מתקינים מצלמות לעקוב אחרי ועוד ועוד. לקח הרבה זמן ומאמץ ושכנוע לעבור לדיור מוגן, אבל גם שם היא כמובן ממשיכה עם הפרנויות, ומסרבת לראות רופא פסיכו-גריאטר, שאולי ימליץ על טיפול תרופתי. היא לא מבינה בשביל מה לקחת תרופות כאשר אף אחד לא מונע את הפריצות לדירה שלה (גם בדיור המוגן, כמובן). לא קל. אם היא תמשיך בסירובה כנראה יסלקו אותה מהדיור המוגן.

גם עם כל בני הדודים שלי (שכולם גרים בחו"ל) יצא לי להתכתב בשבועיים האחרונים, כל אחד מהם כתב לי בשלב כלשהו מאז השביעי באוקטובר. בת דודי הבכורה מאורגון מטיילת בימים אלה עם משפחתה בארגנטינה - סוג של טיול שורשים - והידיעה על הטבח שהחמאס ביצע ביישובי העוטף תפסה אותה איך שהיא נחתה בבואנוס איירס. לא פשוט. איתה גם שוחחתי בטלפון יום או יומיים אחרי כן. 

אחיה הצעיר ביותר - בשיקאגו - כתב לי יום או יומיים אחרי כן גם (זה שביקר כאן עם ביתו בפסח האחרון, וגם הצטרף אז אלינו להפגנות) ומאז אנחנו מתעדכנים מידי כמה ימים. 

אחיהם האמצעי - בן דודי ממלבורן - כתב לי מייל לקראת סוף השבוע הראשון של המלחמה - באיזשהו היסוס של "לא יודע אם יש לי בכלל זכות לשאול" (שלא ממש הבנתי) אבל שמחתי שכתב ועדכנתי אותו גם בכל מה שקורה.

גם בני דודתי בארגנטינה, ודודתי עצמה, כתבו לי מאז פרוץ המלחמה. בעיקר בת דודתי הבכורה כותבת לי - במסנג'ר של פייסבוק - מידי כמה ימים לשאול לשלומנו. בהתחלה גם היא היססה - האם זה מציק לי שהיא שואלת - ולאחר שהרגעתי אותה שזה מאד מעודד ומשמח אותי שהיא כותבת, היא החליטה להמשיך עם זה. זה מחמם את לבי.

אחיה, בן דודי האמצעי, כתב לי פעם אחת, והודיתי לו. אבל הכי הזויות הן אחותם הקטנה ודודתי עצמה - שבהתחלה דאגו לשלומנו, ואחר כך התחילו לדאוג יותר לפלסטינאים. כן, גם אני מצטערת מאד על הפלסטינאים - כולם, וגם ובעיקר בעזה - אבל כרגע משום מה אני עדיין בשוק ובאבל על הטבח הנורא שבוצע אצלנו. אני מוצאת את עצמי חושבת על הסכם אוסלו, וכמה תמיכה וכסף נשפך על עזה מכל העולם - ואיך ערפאת וחבר מרעיו השכילו לקחת את הכל לעצמם ולא טרחו לפתח ולטפח את האוטונומיה בעלת הפוטנציאל הגדול, בעיקר בעזה. ואז אני חושבת על ההתנתקות, ואיך יצאנו לגמרי מעזה, ואיך במקום לנצל זאת ולבנות משהו טוב לאזרחים המסכנים - הם נתנו לחמאס להשתלט ולהרוס ולהוציא את כל הכסף והסיוע רק על אמצאי לחימה. אני אישית כבר לא מרגישה אחראית על תושבי עזה, אני מרחמת עליהם אבל אני לא מוכנה להיות זאת שצריכה לדאוג להם. שיואילו מדינות העולם, בעיקר מדינות ערב שלכאורה כל כך דואגות להם אבל לא מוכנות לעשות שום דבר רציני בנידון - להרים את הכפפה. אני רוצה לחיות בבטחון ובשלווה בפנינה הזאת של ארץ שהקמנו (ויש מספיק גורמים מבפנים שמנסים ומצליחים להרוס אותה גם ככה), ומתנערת מגורלם של העזתיים המסכנים. כן, זו התחושה שלי כרגע. מה לעשות? 

אז אני לא צריכה שדודתי ובת דודתי הצעירה יטיפו לי בעת הזאת על הפלסטינאים. ממש לא. 

T ממשיך לחפש פרויקטים להתנדבות, וכבר נרשם - בנוסף להסעות בכל הארץ למי שזקוק לכך - גם למשמרות במסעדה בתל אביב. הוא חשב גם להתנדב לקטיף עגבניות אבל לא יודעת אם עשה זאת בסוף. בינתיים הוא קונה שתילים ועובד בגינה שלנו. הוא גם שם בטטה בצנצנת ומצמיח ייחורים כדי לשתול לנו בגינה. בקיצור - מוצא לעצמו עיסוקים והתנדבויות בשפע. 

הוריה של כלתי הזמינו לבסוף טיסה חזרה ארצה מבוסטון לקראת סוף החודש, בתקווה שאל על לא תבטל גם אותה ברגע האחרון. בני וכלתי מאד מאד רוצים שנבוא אליהם. אני מאד מבינה אותם, מרחוק דואגים עוד יותר מאשר מי שחווה את הכל כאן. לא הזמנו עדיין שום טיסה - מחכים לראות מה קורה כאן עם המלחמה, עוזרים לבתי עם הנכדים, עוזרים להורי. אני מאד רוצה להיות שם גם בשבילם, אבל נראה מתי נחליט שזה מתאים. 

היום 'מחברת' נכנסת לניתוח גב, ואני מקווה שהכל יעבור בשלום, ושסוף סוף היא תיגאל מהכאבים הקשים ותוכל לחזור לחיים נורמליים של הליכות והתנהלות רגילה. היא סובלת המון זמן וטיפולים שונים לא עזרו והמצב רק הלך והחמיר. נקווה לטוב. 

אני בתחושה שבכל רגע הכל יכול להפוך להיות יותר גרוע. אני לא בחרדות מזה - כי אני לא בחרדות - אבל התחושה היא לא טובה. והעצב עמוק. והכעס עדיין משתלט. על המרצחים אבל לא פחות על המדינה, על ההנהגה. ומייאש אותי לחשוב שבסוף אף אחד לא באמת ייתן את הדין על הזוועה, על העוול. ולא יתוקן באמת מה שצריך להיות מתוקן. ומברכת לפחות על האזרחים שעושים מעשה ועושים מה שצריך כאן ועכשיו. ועל ביידן, שלדעתי מעבר לאינטרסים של ארה"ב עצמה ושל העולם, הוא פשוט הבין שהקברניט כאן איבד את זה, והוא תופס פיקוד קצת במקומו. אוף. 

יום שלישי, 30 במאי 2023

הרהורים, חלומות וענייני דיומא

לפני כמה ימים הקשבתי לפודקסט "לחשוב טוב" - פרק 138 "הצל שלי ואני" שבו יהודית כץ מראיינת את פרופסור איתי איבצאן. הם דיברו על ה"צל" שיש לכולנו: אותם חלקים בתוכנו שאנחנו מתביישים בהם והודפים ומסתירים. זה גרם לי לחשוב על דוגמאות כאלה של "צל" בתקופות שונות בחיי.

אז יש כמובן את  "אני לא מספיק טובה" שליווה אותי הרבה לאורך חיי, ויש מגוון של רגשי בושה או אשמה שונים שאני סוחבת, כמו רבים, לאורך כל השנים. 

אבל נזכרתי במקרים ספציפיים, למשל כשלקחתי לי פסק זמן בתקופה של משבר ממש קשה בעבודה, ובדיוק אז התברר שהסרטן של חמותי חזר (היה לה סרטן השד שבע שנים קודם לכן) והפעם הוא מפושט. זה היה הלם והיה כאב גדול, אבל במקביל גם עלתה בי המחשבה, שלא ככה תכננתי לבלות את חופשת ההתאוששות שלי, ושזה היה אמור להיות "הזמן שלי", ובמקום זאת כמובן שארוץ לטפל בהם ואקדיש להם את כל תשומת לבי. התביישתי במחשבה הזאת, אבל עכשיו אני חושבת שזה היה כל כך טבעי...

דוגמא נוספת ל"צל" כזה היתה כמובן גם כאשר סוף סוף גם אני וגם T נכנסנו לכושר וירדנו במשקל ועפנו על עצמנו בקטע של בריאות וכושר - ואז הוא חטף את התקף הכאב הראשון ופצח בסידרה של ניתוחים ובדיקות...ומהרבה בחינות הוא עדיין לא בסדר עד היום. ואז חשבתי: כאילו, מה נסגר? היינו ילדים טובים, עשינו תפנית של מאה שמונים מעלות לטובת הבריאות, וככה? 

אבל ה"צללים" האלה לא מעסיקים אותי באופן שוטף או קבוע. 

עוד משהו שקרה השבוע, הוא שחלמתי שאני חולה בסרטן. אני ממש זוכרת בתוך החלום את התחושה הזאת של "נו, הנה גם לי זה קורה". 

אינני יודעת איזה סוג סרטן זה היה ואיך נודע לי, אבל בחלום ישבתי אצל הרופא ועל השולחן היו מפוזרות התרופות שיהיה עלי לקחת. זה היה ממש מוזר. לפחות עשר "תרופות" שאף אחת מהן לא בצורה של כדור או קפסולה. כולן גדולות יותר ושטוחות ובצורות שונות, והזכירו לי יותר את הדמויות מ"בובספוג" מאשר תרופה כלשהי,  והמחשבה הראשונה שלי הייתה, שאין סיכוי שאצליח לבלוע משהו כזה. ואז הרופא או האחות התחילו להסביר לי כיצד לכופף איזה חלק באחת התרופות...משהו הזוי ולא קשור לכלום. 

זה הרגיש מאד אמיתי, וכשהתעוררתי ממש הייתי צריכה לומר לעצמי "אז בעצם אין לי סרטן". 

מוזר ביותר. 

בענייני דיומא, טיפלתי זמנית בבעיית הדלת והאזעקה בעזרת שיחת טלפון קצרה לאיש התקשורת/אזעקה שלנו. הוא יגיע לטפל באופן יותר יסודי לאחר שנחזור מחו"ל. T סידר בחזרה את הדלת כדי שתיפתח ותיסגר בקלות, ולפחות עכשיו אני יכולה להיות רגועה שלבייבי סיטר של החתולים לא אמורה להיות בעייה להיכנס ולצאת. 

היא הגיעה אתמול ל"חפיפה" והדגשתי בפניה את הצורך לשהות כאן יותר זמן עם החתולים בכל פעם שהיא באה, ללטף, אולי להבריש קצת, כי זו היעדרות ארוכה והם יהיו לבד בבית כל הזמן. היא אמרה שהיא הרבה יותר פנויה, ושרוב המטלות בבית הספר כבר הסתיימו, והבטיחה שאני יכולה לסמוך עליה. נקווה. 

המדיח המשיך לקצר ובאמת בסוף הזמנו חדש. ניצלנו את הקשרים של גיסי, שעוסק בעצמו בייבוא של מכשירי חשמל ועוד כל מיני מוצרים, ודרכו קיבלנו מחיר מצוין על מדיח שאמור להיות משובח ביותר. המדיח כבר הגיע, ואפילו אמורים להספיק לבצע לו התקנה לפני שאנחנו טסים. 

בימים האחרונים נשמע שמצבו של אבא ממשיך להשתפר, והשבוע הוא גם הלך לחדר כושר וגם השתתף לראשונה שוב בחוג דרמה. אלה חדשות מעודדות, ויש תקווה שהוא אכן לאט לאט מתחיל לחזור לעצמו. הוא עדיין סובל מכל מיני תופעות, חלקן אולי כלל לא קשורות להקרנות שעבר. אולי ללב. הרופאה באחוזה הציעה לו לקבוע תור אצל נוירולוג, אז הוא מצא תור לסוף אוגוסט. אני לא חושבת שיש לו בעיות נוירולוגיות, אבל אני לא אשת רפואה כמובן. אני חושבת שחלק מהתופעות (למשל הסחרחורות) הן תופעת לוואי של תרופות שהוא לוקח (למשל זאת לטיפול בערמונית), וחלקן קשורות בכלל לעובדה שהלב שלו לא נותן הספק מלאה, כתוצאה משני השסתומים הפגומים שאובחנו אצלו, ושהחליטו לא לטפל בהם מפאת גילו ומצבו הגופני (למשל בצקות לעיתים ברגליים וגם ירידה קלה בתפקוד הקוגניטיבי). 

בכל מקרה יחסית לגילו המופלג ולכל מה שהגוף שלו עבר - אין טעם להתלונן (כלומר - תמיד אפשר להתלונן כמובן). 

היה נחמד להיפגש אצלם עם אחי וגיסתי בשבת. 

אחי, שהוא לגמרי הפרופסור המפוזר הקלאסי (וגם בנוסף אסטניסט גדול או ליתר דיוק סובל מ-OCD) , סיפר לנו אנקדוטה מצחיקה שקרתה לו בטיסה לכנס האחרון. 

הוא סיפר שגיסתי הכינה לו כריך לדרך, מלחמניה ארוכה (מה שהוא מכנה "לחמניה שווה"), ועטפה לו את הכריך בנייר מגבת ומעליו ניילון נצמד, כמו תמיד. את הכריך היא שמה לו בתיק שהוא תמיד לוקח איתו בטיסות. הוא סיפר שהוא אכל את הכריך עוד לפני שעלה למטוס. אחרי ההמראה הוא חיפש משהו בתיק, ופתאום התפלא למצוא בו עוד כריך, עטוף בדיוק באותו האופן. 

אחי לא האמין שגיסתי הכינה לו שני כריכים, ותהה אם אולי זה כריך ישן שנשאר בתיק מטיסה קודמת. רק המחשבה על כך הגעילה אותו, כמובן, והוא קירב את הכריך לאפו כדי לרחרח אותו אבל לא הריח דבר. הוא לחץ על הכריך וגילה שהלחם קשה לגמרי, כמו אבן ממש, ובלי לפתוח את הניילון הנצמד או את נייר המגבת כדי לבדוק מה המצב שם בפנים (כי ברור שזה יותר מדי מגעיל אותו), זרק אותו לפח. 

הוא הגיע ליעדו, וכשבא להתגלח בבוקר, גילה שהוא לא מוצא בתיק את מכונת הגילוח שלו. ורק אז הוא נזכר, שכיוון שמכונת הגילוח (החדשה יחסית) היתה גדולה מדי ולא היה לה תיק אחסון ייעודי, הוא בעצמו עטף אותה באותו הבוקר בנייר מגבת ואז בניילון נצמד כדי להגן עליה בעת הנסיעה..................ושכח מזה לגמרי. 

כשהוא סיפר לגיסתי בטלפון את מה שקרה היא כמעט עשתה במכנסיים מרוב צחוק. 

עוד השבוע לקחנו את חכמוד לרופאת אף אוזן גרון, כי מזה כמה חודשים הוא מתלונן שהאוזניים שלו נסתמות כל הזמן. כשהם סיפרו לנו את זה המלצתי לבתי לקנות לו תרסיס שבו אני משתמשת על פי הנחייתו של רופא א.א.ג שלי, שמרכך את השעווה ואף מסלק אותה מהאוזן. ברור שהיא שכחה מזה לגמרי. לפני כחודש בתי סוף סוף קבעה לחכמוד תור, ואז יצא, שבדיוק באותו הזמן נכנסה לה פגישה חשובה והיא ביקשה את עזרתנו. 

לאחר שחיכינו כשלושת רבעי שעה (כי כנראה הרופאה הקדישה לכל פציינט את הזמן ואת תשומת הלב הנדרשים בלי קשר לשבע דקות שקופת החולים מכתיבים לה) וחכמוד כבר חשב לוותר כי לא רצה לאחר לאימון הכדורסל שלו, נכנסתי איתו לרופאה. היה רק כיסא אחד מולה, אז הצעתי לו לשבת, אבל היא אמרה לו לשבת בכיסא לידה, ו"לתת לאמא לשבת מולי". אז הוא חייך ותיקן אותה "סבתא" וכך סחטתי מחמאה על כמה שאני נראית צעירה. כיון שחכמוד ילד גדול בן 12 נתתי לו להסביר לה בדיוק ממה הוא סובל ולא התערבתי, אבל כשהיא הנחתה אותו לשכב על מיטת הטיפולים כדי לבדוק לו את האוזניים, הוא ביקש שאעמוד לידו. בזמן שהיא שאבה לו שעווה מהאוזניים הוא החזיק לי את היד חזק חזק, וניסה להיות גיבור אבל זה היה ממש לא נעים ובשלב כלשהו גם כאב. כמובן שהתעצבנתי בלב שבתי לא קנתה לו את התרסיס ולכן הוא לא הכין את האוזן לניקוי ולכן זה כאב, אבל לא אמרתי כלום. אבל הרופאה חסה על הילד, הפסיקה את הניקוי, למרות שבאוזן שמאל עדיין היה פקק קטן, רשמה לו את התרסיס הזה כמירשם, ואמרה שאם הוא ישתמש בו כל יום הוא אפילו לא צריך לקבוע תור חוזר להמשך הניקוי כי זה כנראה יתנקה לבד. 

אחר כך בבית הוא אמר לבתי שהוא שמח שאנחנו אלה שלקחנו אותו לרופאה "כי אתם יותר קשוחים" (היא וחתני). התמוגגתי. 

התחלתי כבר לארגן את כל מה שצריך לטיסה, וכמובן שבבוסטון הילדים חולים ואנחנו צופים שכרגיל, הם ידביקו אותנו. אבל אין כנראה מנוס מזה. העיקר להיות איתם ולחבק אותם. בני וכלתי הזהירו אותנו שבגלל המחלות והלילות הלבנים הבית מבולגן ברמות, אבל זה לא מרתיע אותנו, כמובן. העיקר להיות שוב ביחד. 

אני מניחה שבזמן שלא נהיה בארץ אכתוב פחות, אבל אם אוכל להתפנות מעט כדי לעדכן כאן אעשה זאת. ורק מקווה ששנינו נרגיש טוב ושהטיסה והשהייה והטיול יעברו בשלום. 

יום חמישי, 13 באפריל 2023

עדכונים של אחרי החג

באופטימיות זהירה אני יכולה לראשונה לדווח על שיפור קל שבקלים אצל אבא. אולי אולי יש אור בקצה המנהרה, קצת פחות משבועיים מאז שסיים את ההקרנות. מקווה שעד יום הולדתו (לקראת סוף החודש) יחזור כבר לעצמו. 

בדיוק שמעתי בזמן הספורט פרק בפודקסט של שירלי יובל יאיר עם מאיר שלו (שהוקלט ביוני אשתקד), ואז הודיעו על פטירתו. מצמרר. הוא אמר בפודקסט שהוא מתקרב לגיל שבו אביו נפטר....אבל לא הזכיר שהוא חולה בסרטן. לא יודעת אם כבר ידע. 

אהבתי את הראיון, למרות שלא אוהבת בכלל את הספרים של מאיר שלו - לא למבוגרים ולא לילדים. 

לא זוכרת אם כבר כתבתי שיש לי דלקת בגב כף הרגל - בגיד או משהו כזה. יש לי הרגשה שזה קרה בגלל שכיבסתי זוג נעלי ספורט במכונת הכביסה ושכחתי להקפיד על מים קרים (לחלוטין) והם התכווצו. הכאבים התחילו תוך כדי הליכה לפני מעל לשבוע כבר, ואת שני הקילומטרים האחרונים צלעתי. מאז כואב לי כאשר אני הולכת (הפסקתי לנעול את זוג הנעליים הזה) - לפעמים יותר, לפעמים פחות. מקווה שזה יעבור מעצמו. 'שריתה' המליצה לי לעסות את המקום, לא ללכת עם כפכפים (גם לא בבית, זה מעמיס על כף הרגל, לדבריה) וכמובן להקפיד על נעליים נוחות. 

בינתיים כאשר חדר הכושר פתוח (לא בשבתות וחג) אני מנצלת זאת כדי להתעמל על האליפטיקל במקום לעשות הליכות (ואז זה לא כואב בכלל). אבל כשהוא סגור אני לא מוותרת על ההליכה, ורק שמתי לב שעדיף שאלך עד ששה קילומטר גג, אחרי כן הכאב מתגבר מדי. בינתיים קבלתי מ'שריתה' שתי המלצות חשובות. האחת, לא ללכת עם כפכפים, רק עם נעליים נוחות וסגורות שתומכות בכל הרגל, גם מאחור. אז בבית התחלתי ללכת עם הקרוקס הקלאסי (זה שיש לו רצועה כמו סנדל מאחורה). יחפה אני לא יכולה ללכת לאורך בגלל הקשת הגבוהה בכף הרגל. 

ההמלצה השנייה היא לעסות את גב כף הרגל, ממש לחדור פנימה לגידים. יש לי מן "אקדח עיסוי" שקבלתי מתנה ליום הולדת מבתי וחתני בשנה שעברה, אז התחלתי לעבוד איתו, בתקווה שזה יעזור ולא יזיק. ליתר ביטחון אקבע גם תור אצל אורתופד. מקסימום אבטל אם זה יעבור עד אז.

סיימנו לראות בנטפליקס סידרה ממש טובה (לאוהבי הז'אנר) - סוכן הלילה והתחלנו סידרה מוצלחת חדשה (בקודי, לא יודעת איפה זה משודר) - RABBIT HOLE.

עוד לא התחלתי ספר חדש מאז שסיימתי עם ה"נתניהו'ז" שקבלתי מתנה מבן דודי. 

היו ל-T כמה ימים יחסית טובים והיום הוא שוב לא מרגיש כל כך טוב. לא שזה מונע בעדו לבשל לששי בערב. כמו שגיסתי אמרה, זו תרפיה בשבילו. היום תוך כדי הקניות בסופר, בירקן ובקצב היו לו התכווצויות במעיים, והוא נהיה חלש - בקושי שמעתי כשהוא דיבר. אוף. 

התברר שיש "הזמנות" לארוחת ששי. נשמותק הזמין שניצל בשר, חכמוד הזמין חריימה (הוא מאד התאכזב כשלא היה חריימה בליל הסדר) ובתי הזמינה גפילטע פיש, אחרי ליל הסדר נשאר לה טעם של עוד. T הכין את זה מסלמון (כי לא השגנו קרפיון) וזה היה מעדן. אז גם את זה וגם את החריימה הוא מכין מסלמון, שוב. הוא גם העמיד שני סירי מרק בשר - שיהיה לנו לשבועיים הקרובים (זו ארוחת הצהריים שלנו). בקיצור - חולה, חולה, חלש, חלש, אבל מבשל. זה הבעל שלי.

"אחרי חג" שמח. 

יום שלישי, 11 באפריל 2023

חג נחמד ביותר (בתוספת מעט שיבושים)

לקראת ליל הסדר אירעו כל מיני שיבושים קטנים שאיימו לקלקל את החג.
זה התחיל מהפסקת חשמל ענקית שאירעה כאן בכל האזור כאשר מסוק אזרחי התרסק באזור נתניה, כנראה פגע בתשתית של חברת החשמל. מסכן הטייס נהרג. אני הייתי במספרה כשזה קרה, וברור שלא היה להם גנרטור. אבל הספר הגאון שלי התעשת מהר, נזכר שהמספרה שלו צמודה לחדר הבטחון של הקניון, שבו יש חשמל בכל מצב, התקשר מהר אל אשתו שתביא לו כבל חשמל מאריך, וכך יכול היה באור החיוור של נורות החירום להמשיך לתת שירות מלא ללקוחותיו. 

אחרי כן נסענו לירקן ולסופר, גם עבור ערב החג וגם עבור האירוח המשפחתי של חול המועד, וכאשר סידרתי את המצרכים נפל ונשבר לי בקבוק תירוש - שגם פיזר את המיץ האדום והדביק על פני רוב המטבח, וגם פיזר המון המון זכוכיות שחדרו לכל מיני מקומות ולקח לי המון זמן למצוא ולנקות. בסוף כמובן גם הצלחתי להיחתך קצת. 

הפסקת החשמל הגדולה הקפיצה את מכשיר חימום המים בגז, ונראה היה שגם כאשר הדלקנו אותו בחזרה הוא לא חזר מייד לפעול. למזלנו יש לנו גם דוד חשמל לגיבוי, וכך התקלחנו בערב החג, אבל למחרת נראה היה שהמכשיר חזר לתפקד. נקווה שהוא בסדר. הפסקות החשמל האלה פשוט הורסות מכשירי חשמל!

בעת הליכת הבוקר שלי באותו היום פתאום בשני הקילומטרים האחרונים התחיל לי כאב מוזר בכף הרגל. לא כאב בכרית כף הרגל כמו שהיה לי לפני הטיסה לניו זילנד אלא בגב כף הרגל, כאילו הגיד נדלק או משהו דומה. זה עדיין כואב לסירוגין, לא ברור לי מה זה. מעצבן. 

עוד כשהיינו בסופרמרקט התקשר בן דודי, שהיה אמור לשהות יומיים אצל בת דודה אחרת שלו, לספר שבתו חטפה בלילה התקף אלרגיה קשה אצל בת הדודה - כנראה השמיכות שהיא נתנה להם היו מלאות בקרדית האבק - היא במצב לא טוב והם מחפשים רופא שייתן לה ונטולין או משהו אחר כי הם שכחו את המשאף שלה בשיקאגו והמרשם האמריקאי שלה לא תופס בבתי מרקחת כאן. כך גיליתי כבדרך אגב שהוא כלל לא עשה ביטוח נסיעות ובדומה לכל בני משפחתו של אבא שלי, התקמצן לקחת אותה למרפאה בתשלום. הם יצאו מהבית וככל שהסתובבו בחוץ מצבה הוטב, אז הוא החליט שכל הטיפול סובל דיחוי כי ממילא בסוף השבוע הם חוזרים הביתה כבר, ושאל אם זה בסדר שיחזרו אלי יום קודם, כי לא רצו להמשיך לישון אצל בת הדודה. 
הם הבטיחו שלא יסתובבו לנו בין הרגליים בעת הבישולים וההכנות לליל הסדר, ויעזרו עד כמה שאפשר. ברור שאמרתי שזה בסדר.
הילדה התעקשה להכין קינוח די "מושחת" שכלל מצה טבולה ב"טופי" תוצרת בית (בעצם סוכר חום מומס מעורבב עם חמאה) ושוקולד מומס, ועל זה פיזרו מלח גס או פיסטוקים. זה נשמע די נורא אבל בפועל היה מאד טעים. 

הורי הודיעו שהם לא מגיעים לליל הסדר כי אבא ממש חלק ולא מרגיש טוב וסובל מעוד כל מיני תופעות לוואי ידועות של פוסט הקרנות. זה היה צפוי אבל עדיין הצטערתי מאד. גם למחרת, כשהיינו מוזמנים לצהריים אצל אחי וגיסתי, הם הודיעו שהם לא מצטרפים אלינו. 

ביום של ליל הסדר עצמו T הרגיש  מאד לא טוב. במהלך הבוקר הוא חטף התקף כאבים חזק ואחר כך הרגיש חלש. יותר מאוחר הוא חטף גם התקף אלרגיית אביב, ו"לקינוח" רוב היום היו לו כאבי בטן.
כל זה לא מנע בעדו לבשל ולערוך ליל סדר למופת. תופעת טבע הבעל הזה שלי. 
ליל הסדר עצמו היה נחמד וטעים מאד וכולם היו במצב רוח טוב. חכמוד מצא את האפיקומן תוך שניות, וכל הילדים קיבלו "דמי חג". 

בתי ומשפחתה נתקעו בפקקים בדרך אלינו לליל הסדר, כך שאמנם קיימנו אותו כהלכתו עד ל"שולחן עורך", אבל אחרי הארוחה לא היה להם כוח אפילו לשירים. בסוף "הכרחנו" אותם לשיר לפחות את "אחד מי יודע", שהיה מאד נחמד, והתברר שאפילו בן דודי זכר אותו מימי התיכון הפרטי היהודי שלו, ואז הם נסעו הביתה עם שרי. חכמוד ונשמותק נשארו לישון אצלנו, ובבוקר שיחקנו כולנו עם בת בן דודי מונופול שוב. היה כיף ממש. 

למחרת חתני הגיע לאסוף את הנכדים ואנחנו נסענו עם בן דודי ובתו להתארח אצל אחי. גיסתי - שלא מארחת כמעט מפאת תחלואיה השונים - התעלתה על עצמה והכינה ארוחה לתפארת. היה טעים והיתה אווירה טובה ונהנינו כולנו מאד. אחיינית2 אפתה עוגה כשרה לפסח שיצאה מאד מוצלחת. 

בערב בן דודי ובתו היו מוזמנים לבת דודה נוספת לארוחת הערב, כך שהיה לי ול-T ערב נינוח בבית. 
בששי בבוקר הם טסו בחזרה לשיקאגו, ואנחנו התחלנו להיערך למפגש המשפח-טי הרב דורי שארחנו כאן בחול המועד.  

בערב הוזמנו אל בתי וחתני יחד עם אמו ואחותו הצעירה ומשפחתה, והיה ערב טעים ונעים ביותר. 

סיימתי את הספר THE NETANYAHUS של JOSHUA COHEN - וכמו שבן דודי הגדיר זאת לא רע, כל המחצית השנייה של הספר הרגישה לי כמו "לצפות בתאונת דרכים". מצד אחד זה נורא ומצד שני אי אפשר להפסיק להסתכל. ברור שזהו אינו ספר ביוגרפי וברור שחלק מהפרטים מומצאים, וברור עוד יותר שהסיפור המאד קטן הזה של המפגש בין הפרופסור היהודי האמריקאי עם בן ציון נתניהו ומשפחתו הצעירה אינו באמת בעל איזו חשיבות היסטורית. אבל הוא כן נותן הצצה לתוך המשפחה הזאת והאמת - מסביר הרבה מאד דברים לגבי מי שעומד בראש ממשלתנו ומשפחתו הנוכחית. 
אגב כל החלק הראשון של הספר, בו עדיין לא מופיעים כלל הנתניהו'ז, היה אף הוא בעל ערך, מבחינתי, והיווה הצצה אל חייהם של יהודים ב"ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות", "ארץ החופש"....שגם במאה ועשרים וכפי הנראה גם היום, נגועה בסוג של אנטישמיות סמויה וגלויה, שמי שנולד וחי כל חייו בישראל לא מסוגל כלל לתאר לעצמו. 
הספר, אגב, כתוב באנגלית כל כך גבוהה, שאפילו אני נאלצתי מידי פעם להיעזר במילון עבור מילה או שתיים. מסקרן אותי איך טיפל בכך המתרגם ארז וולק ובאילו מילים עבריות הוא בחר.

המפגש המשפח-טי היה הצלחה מסחררת. הגיעו כמעט כל בני הדודים של T על ילדיהם, נכדיהם וניניהם. כמעט שבעים איש. נדיר למצוא משפחות שמקיימות ביניהן קשר שכזה, ולמרות שנכדי בני הדודים בקושי מכירים אלה את אלה, בין חלקם נוצר בכל זאת קשר כלשהו במפגש הנדיר הזה, והשאר הסתדרו בינם לבין עצמם וזרמו ואכלו היטב ושיתפו פעולה עם ההורים. 

נשמותק וחכמוד נשארו לישון ולמחרת לקחנו אותם לקולנוע - ראינו את "האחים סופר מריו - הסרט", שהיה מצחיק מאד והזכיר לקטנים "שלבים" במשחק הוידאו המוכר, ולנו ה"זקנים" הזכיר את בני ובתי הקטנים יושבים בסלון עם משחק ה"מגסון" (תואם 'נינטנדו') שלהם וממציאים לדמויות השונות שמות משלהם............

היום יצאנו לבית קפה עם 'שותפנו' ו'שריתה' ואנחנו לוקחים לעצמנו פסק זמן לנוח מכל האירוח וכל הבישולים....ונחים בערב החג ובחג. ביום ששי כבר נחזור לשיגרת האירוח הרגילה. 
חג שמח לכולם. 

יום שבת, 7 בינואר 2023

על הא ועל דא

בעצתה של תיאו, קצת אחרי שחזרנו מניו זילנד קבעתי לי ליתר בטחון תור אצל האורתופד. עדיין סבלתי מידי פעם מהכאבים המוזרים בכרית/בהונות כף רגלי השמאלית, וגם מידי פעם נדלקת לי ביתר שאת הכתף השמאלית (רואים כאן מוטיב חוזר?) וכבר עומדים להיגמר הכדורים שאי אז קיבלתי עוד מהאורתופד הקודם (זה שכבר לא מקבל ביישוב שלי וכנראה בכלל כבר לא עובד במכבי). 

קבעתי את התור ליום אחרי שהיתה אמורה להיות הטיסה של בני ומשפחתו הביתה לבוסטון, אבל היות שהטיסה נדחתה ביומיים הוא התקיים כאשר הם עדיין היו כאן. 

התלבטתי אם לבטל או לדחות את התור אבל בסוף החלטתי להגיע. אמנם נראה שהמדרסים פתרו לי את בעיית כף הרגל וכבר שבועות שהכאבים לא חזרו להופיע, אבל הכתף שלי שוב נדלקה קשות בשבוע שעבר ונרגעה מעט רק אחרי שלקחתי את הכדורים במשך יומיים/שלושה. 

סיפרתי את כל זה לאורתופד כשהגעתי אליו, והוא היה מאד ענייני. הוא אישר, שאת בעיית הכאב בכף הרגע בהחלט סביר להניח שפתרו המדרסים החדשים, והוא ייעץ לי - לאור הפעילות הגופנית המוגברת שלי - להחליף אותם כל שנה ולא כל שנתיים כמו עד כה. 

לגבי הכתף הוא אמר שאם הכדורים עזרו אז אין בעייה שאמשיך לקחת אותם בכל פעם שהכאבים מתגברים והופכים להיות בלתי נסבלים - כלומר מפריעים לי לישון בלילה ולתפקד תפקוד בסיסי במשך היום. הכתף הזאת גם ככה לא במצב מזהיר ויש בה הסתיידויות קשות (האמת שיש בשתי הכתפיים הסתיידויות), אבל התרגילים שאני עושה באופן שוטף עוזרים "לשמן" את המפרק ולחזק את השרירים שמסביב וכך אני מתפקדת ברגיל לא רע בכלל. בקיצור קיבלתי עכשיו חפיסה של עשרה כדורים, בתקווה שזה יחזיק אותי למשך השנה הקרובה בעת הצורך. 

בצהריים הודיעו בני וכלתי שנחתו בבוסטון בשלום ושזו היתה הטיסה הקלה ביותר שהיתה להם מאז שהתחילו לטוס עם תינוקות/ילדים. שמחנו מאד לשמוע. חבר טוב שלהם אסף אותם בשש בבוקר (שלהם) משדה התעופה (עם הרכב שלהם, עם מושבי הבטיחות של הילדים) ועוד הגדיל לעשות והביא להם קפה ומאפינס אוכמניות לדרך. אחלה חבר. 

התברר שבנתב"ג בתור האינסופי לבדיקה הבטחונית "אימצה" אותם משפחה עם שני ילדים שכל הזמן שמרה עליהם שלא יעקפו אותם בתור, וגם איכשהו אם המשפחה הצליחה למצוא איש צוות שיקדם את כולם בתור (כי היו להם ילדים קטנים). הם גם דאגו להם בתור לצ'ק אין, למרות שהמשפחה הזו טסה בכלל ליעד אחר עם חברת תעופה אחרת, ונצמדו אליהם בביקורת דרכונים והפכו את כל החווייה המתסכלת להרבה יותר נסבלת. ברור שבסוף הם החליפו ביניהם מספרי טלפון והחליטו לשמור על קשר. 

גם עם כל העזרה הם הגיעו למטוס בדקה התשעים - כלומר ממש לקח שלוש שעות שלמות מרגע ש-T הוריד אותם בשדה ועד שהגיעו לשער. טירוף. 

אז עכשיו הם בבית, עייפים אך שמחים. בינתיים הילדים נרדמו בתשע וחצי שעון ישראל (כלומר בצהריים) והתעוררו לפנות בוקר שעת בוסטון - אבל במצב רוח נהדר, ואני מקווה שהם יחזרו מהר ובקלות לשיגרה שלהם. 

אבא שלי שוב עם בצקות ברגליים (זה בא והולך) וכרגע שוב הוא נשאר רק בבית - יושב או שוכב. שוב הצעתי שנקנה קלנועית אבל הוא טוען שזה יעבור ואין צורך. עקשן. בנוסף התחיל בכל לילה להיסתם לו האף למשך כשעה - תמיד בחצות - והוא צריך לנשום דרך הפה עד שזה נפתח מחדש. הוא ניסה להזליף תמיסת מי מלח אבל נראה שגם זו בעייה של התנפחות ריריות (כלומר בצקתיות) שקשורה לאותה בעייה של הרגליים. לא פשוט. 

היה לי קטע איתו השבוע כשקפצתי לבקר אצל הורי עם בני יום לפני הטיסה. 

לבקשתו של אבא הבאתי לו תרופות שהמרשמים שלהן היו על כרטיס מכבי שלו (הוא עשה "תור ללא כרטיס" באפליקציה ואני הלכתי לבית המרקחת וקניתי את התרופות בעזרת מספר הזהות שלו). הבאתי לו את כל המרשמים שהיו בתוקף על הכרטיס, והוא חטף את הג'נאנה ממש, כי הוא רצה שאביא רק את התרופות שקשורות ספציפית להכנה להקרנות (שמתוכננת לעוד כשלושה שבועות) ואני גם הבאתי את המרשמים השוטפים (ללב, לכולסטרול, לערמונית וכו). הוא ממש התעצבן וקילל והרביץ לעצמו בראש וחזר על "אבל למה? למה? למה?" אינספור פעמים - קצת התביישתי בשביל בני, שמעולם לא נחשף להתפרצויות האלה של אבא שלי - אבל לא ממש התרגשתי מזה. 

מה בסך הכל קרה? הרי ממילא היית צריך את התרופות האלה - את כולן - עוד מעט. אז מה הבעייה שהבאתי אותן עכשיו? לא ברור. אבל אני מכירה כבר את אבא שלי ולשמחתי לא התרגשתי מזה בכלל, לא התייחסתי, ואמא שלי התחילה לרדת עליו שיפסיק - אחרת היא מתגרשת - זה היה ממש מגוחך. השתקתי גם אותה, אמרתי לה להניח לזה ולהניח לו, ככה הוא וזה לא עומד להשתנות ולא צריך להמשיך להזין את התקף הזעם על ידי התנגדות. אחרי שהלכנו ברור לי שהיא המשיכה לאכול לו את הראש על זה והוא כתב לי הודעת התנצלות מגוחכת עד פתטית. משהו בסגנון "אולי תעשי לי קואצ'ינג איך להתנהג כשקורים דברים שלא צפיתי". YEAH, RIGHT. אבא'לה, אתה מקרה אבוד. למזלי עברתי "קואצ'ינג" מצוין בעצמי שעזר לי לא להתרגש ולא להיפגע כשעולה לך הקוף. לא מובן מאליו בכלל. 

הכי מצחיק היה שבסוף הוא סיפר שהוא תכנן להזמין את כל התרופות האלה במכבי פארם, ואז הם הודיעו לו שמתוך כל הרשימה את ה"שמן פאראפין" הם לא יכולים לשלוח במשלוח. ולכן הוא ביקש את כל זה ממני. לא היה לו שיקול דעת אפילו לומר להם - סבבה, תשלחו את הכל פרט לשמן הפאראפין, ולבקש רק את זה ממני. היה הופך את הכל להרבה יותר פשוט. אין לו את זה, אין מה לעשות. לא מבחין בין עיקר לתפל. 

בסופ"ש הזה סיכמנו עם בתי שלא נכין ארוחה. כולנו הסכמנו שאנחנו חייבים לנוח מעט מכל האירוח, וממילא הם הוזמנו אל חמותה לששי בצהריים, אז קבענו שניפגש בשבת - או אצלם בבית או שנצא יחד לאכול איפה שהוא. 

אני עדיין עם אנרגיות נמוכות, יחסית לעצמי - לא מצליחה לחזור לרוץ ולא מצליחה ללכת באותה מהירות שבה הלכתי עד לפני שהתקררתי - אבל אני מבינה שזה מה שיש כרגע ומקווה שבקרוב אחזור לעצמי. 

ולסיום בנושאי הבלוגיה - החלטתי להפסיק לנהל את "מדור השרביט החם" ב"פרפרים" - אמנם נהניתי מאד לחשוב על נושאים לכתיבה בכל שבוע אך ההיענות למדור היתה די נמוכה ובסופו של דבר הרגשתי שמיציתי. כעת אני רואה שקנקן התה (מנהל אתר פרפרים) החליט להמשיך את המסורת ופירסם נושא חם חדש - אז בהצלחה ובתקווה שזה יעורר יותר עניין ושהוא ימצא נושאים שיותר אנשים ירצו לכתוב עליהם. כולם עדיין מוזמנים לכתוב גם לי אם רוצים לקשר פוסט למדור ומתקשים לעשות זאת (או סתם לא בא לכם) וכמובן להציע נושאים לכתיבה. 

ניתן לפנות ישירות לקנקן במייל kankanhate@walla.co.il  או m.parparym@gmail.com 

או אלי במייל empiarti@gmail.com או hwparparim@gmail.co