שבוע קשה והרבה "ביחד"

בתחילת השבוע נתקפתי בפרץ של צורך ב"ביחד". עלה בי רצון עז להיות עם אנשים קרובים ואהובים. 

קבעתי עם חברות, עם בתי, עם קרובי משפחה ....מלאתי את היומן בפגישות ואירוחים ותכניות לשבועיים הקרובים. 

ודומה היה שהצורך הזה עלה גם אצל החברות שלי, כי גם 'שושנה' יצרה קשר וקבענו להיפגש וגם 'קלי' ו'שני' יצרו קשר - ו'קלי' יזמה מפגש ....

אפילו הספקתי לממש  חלקית את אנרגיית החברותיות הזאת. 

נפגשתי עם 'מחברת' וגם עם 'שושנה', אבל המפגש עם קלי ושני היה אמור להתקיים בשלישי בערב, ואז בשלישי בבוקר נודע על האסון בעזה ומעבר לקושי להרים את עצמנו ביום כזה, התברר שבן של בן זוג לשעבר של 'שני' הוא בין ההרוגים....והמפגש בוטל. 

היום הייתי אמורה להיפגש עם בתי, ככה סתם רק שתינו - לזמן איכות שכזה - אבל חכמוד מאתמול עם חום גבוה וכאב גרון (ואנטיביוטיקה) והיא נשארה איתו בבית. 

בשבוע הבא קבעתי עם 'ביוכימיה', מקווה שהמפגש הזה כן יתממש. 

התחושות ממשיכות להיות קשות - לגבי המלחמה, החטופים, הממשלה הנוראית וכל ה"מה יהיה", והאסון השבוע רק הוכיח לנו שתמיד יכול להיות עוד יותר גרוע. הרבה יותר גרוע. 

בתחום הבריאות, T ממשיך עם הליחה - למרות שחל איזשהו שיפור קל. 

גם אבא משתעל כבר למעלה משבוע ולמרות שהרופאה ב'אחוזה' טענה שזה "רק מהגרון ולא מהריאות" ורשמה לו סוכריות למציצה ואיזשהו אנטיהיסטמין, גם גיסתי וגם אני המלצנו שיבקש ממנה הפניה לצילום ריאות. ברור שבצילום התברר שיש לו דלקת, התחלה של ברונכיט, וגם הוא על אנטיביוטיקה עכשיו. 

ושוב כואב לו הגב. 

אז שוב דחיתי את ארוחת הערב אצל בת הדוד שתוכננה להתקיים בששי הקרוב. 

אין רגע דל. 

'שותפנו' עם קורונה כבר שלושה ימים - ונשמע שהתסמינים שלו זהים לאלו שהיו לנו בבוסטון. חולשה, ליחה, חום נמוך. הוא כבר מתחיל להרגיש יותר טוב...מקווה שאצלו לא תישארנה תופעות כמו אצל T. 

בשבת הגיעו הורי ומשפחתה של בתי לארוחת צהריים, לבקשתם, ולמרות שהיה מאד טעים ומאד נחמד לבלות זמן עם כולם, זה היה קצר מאד ונשארתי עם טעם של "עוד" מהנכדים האלה. דיברתי על זה עם בתי והיא הסכימה שאין לנו באמת מספיק זמן איכות עם הנכדים כאשר הם מגיעים לארוחה. 

היא אמרה שבימי שני אחר הצהריים בדרך כלל הם רובם בבית (לא בעבודה, לא בחוגים) אז החלטנו T ואני להגיע לביקור אצלם, ובאמת היה ממש ממש טוב להשתלב להם בשיגרת אחר הצהריים. לשחק עם שרי, לעזור לחכמוד עם הכנה למבחן במתמטיקה, להסיע את נשמותק בחזרה מחוג הטניס...פשוט להיות ביחד ולדבר ולצחוק...זה היה בדיוק מה שהיה חסר לנו ונראה שגם הם נהנו מנוכחותנו. אני מקווה שיסתדר לנו לעשות את זה לעיתים קרובות ובכך לזכות ב"זמן נכדים" שכבר אין לנו כמעט מאז שהם לא נשארים לישון בשישי בערב. 

בגזרת ההתנדבות T ממשיך לסייע ל"איש המדרסים" שלי בקידום העסק שלו וממש בימים אלה עולה אתר האינטרנט המושקע והמשופר שלו. בנוסף T יצר קשר עם בעלת בית קפה קטן, שנמצאת במילואים מאז השבעה באוקטובר והעסק היה סגור במהלך כל התקופה. עכשיו הוא עוזר לה להקים את העסק מחדש על רגליו - בתנאי כמובן שהיא תצליח להשתחרר מהמילואים בקרוב. 

בנוסף הוא ו'שותפנו' התחילו לעבוד עבור לקוח חדש/ישן - מישהו שהיה איתם בקשר בשנה שעברה לצורך הקמת מסעדה חדשה ובאיזה שהוא שלב פשוט נעלם להם. אני לא ממש אופטימית לגבי הלקוח הזה (מה מונע בעדו שוב להתאדות בלי לשלם?) אבל הם כל כך שמחים לקבל עבודה חדשה, שהם מוכנים להסתכן בכך.

בבוסטון בני וכלתי מספרים על חזרתו של סביבוני לאכילה "רגילה" (יחסית לעצמו) ואפילו הסכמה לטעום דברים חדשים, ובנוסף הוא התחיל לקחת ברצינות את נושא הגמילה מחיתולים...הרבה מאד חדשות טובות. קיקה מדברת יותר ויותר ומרבה להאכיל את הבובות שלה וגם לבדוק אותן (עם ערכת "רופא") ואת כל מי שבסביבה. כלתי מפנקת אותנו בהרבה תמונות וסרטונים כדי שנמשיך להרגיש שאנחנו חלק מהבית. 

אני ממשיכה לקרוא את "התנ"ך של אמא" ובינתיים זה די קשה לי.....לא מצליחה להתחבר. אתן לזה עוד צ'אנס אבל אם זה ימשיך ככה פשוט אזנח אותו ואעבור לספר אחר. 

על ספרים, פודקאסטים, כאבים, התנדבות ו..."המצב" כרגיל

 סיימתי לקרוא את "לב רעב" של אשכול נבו. 

מצד אחד הצטערתי שהוא הסתיים. כשאני נהנית לקרוא אני לא רוצה שספר ייגמר.

מצד שני, עד כמה שנהניתי מכל אחד מהסיפורים (זה קובץ של סיפורים, לא רומן באורך מלא) - כל סיפור עורר בי תסכול מעצם העובדה שהוא היה סיפור ובעצם לא באמת נגמר. כל סיפור, כמעט, השאיר בי טעם של "עוד". פרט לאחד. ודווקא האחד הזה, התברר בסוף הסיפור בהערת השוליים, היה מבוסס על אוסף של מכתבים שכתבה דודתו של אשכול נבו. כאילו - הסיפור האחד שהיה מבוסס על סיפור אמיתי באמת (כי הרי בכל סיפור יש אמת כלשהי שהסופר מביא - בין אם מעצמו ובין אם ממישהו אחר) היה הכי פחות מוצלח, מבחינתי.

וזה הזכיר לי את הספר היחיד (בינתיים) של דויד גרוסמן שלא ממש אהבתי - "איתי החיים משחק הרבה" - שגם הוא היה מבוסס על סיפור חיים אמיתי. 

ופתאום חשבתי על כך שיש סופרים שעדיף שיכתבו רק מתוכם, ולא יתבססו על סיפורים שאחרים מספרים להם. 

סתם היה לי חשוב לכתוב לעצמי את זה. 

הייתי הבוקר בטיפול דיקור וטווינה אצל 'שנטי'. אחרי שנתיים שלא הייתי אצלה. זו היא שאמרה שאפשר להפסיק, אז, אבל כשהתחילה את הטווינה, הגוף שלי זעק שהייתי צריכה להגיע אליה ל"תחזוקה" מידי פעם במהלך כל השנתיים שעברו. 

קבעתי איתה בגלל איזה כאב שהתחיל לי באמה השמאלית, קצת מתחת למפרק המרפק, כבר לפני כמה וכמה שבועות, ושלקח לי משום מה הרבה זמן להבין איפה הוא בדיוק. הייתי חוטפת "זץ" של כאב, כמו זרם חשמלי ממש, מידי פעם כשהייתי נשענת עם האמה על משהו. זה היה מוזר, כי בהתחלה חשבתי שיש לי חבורה, שחטפתי מכה, לא היה לי ברור מה זה הכאב הזה. כשלחצתי על האמה לכל אורכה זה לא כאב, ולא הבנתי - פשוט לא הבנתי מה קורה ולמה בדיוק. 

רק לפני כמה ימים, בחיפוש קצת יותר יסודי, הבנתי היכן בדיוק הנקודה שמקפיצה אותי לשמיים מכאב, והרמתי טלפון וקבעתי עם 'שנטי". ואני מאד מקווה שזה יעזור. כן, זו אותה הזרוע של הכתף הבעייתית. כן, אני שמאלית ועושה את הכל עם היד הזאת. כן, אולי הגיע הזמן שאעשה קצת הפסקה עם משחקי הטלפון למיניהם בזמן אני צופה בחדשות, יושבת בשירותים..... די ברור שהתנוחה והמאמץ לא תורמים לעניין. 

הבוקר אבא שלי שוב התעורר עם "רעד" בתוך הראש (שרק הוא מרגיש, לא רואים כלום כלפי חוץ). היה לו את זה כשהיה מאושפז ואז זה נרגע, והנה חזר. כנראה זו תופעת לוואי של אחת התרופות. כנראה שיצטרך לחיות עם זה. 

T ממשיך לעבוד כחקלאי באחד המשקים בסביבה. 

'שותפנו', 'שריתה' והבת שלהם ירדו אתמול לעוטף לעזור לקטוף עגבניות בחממות, לקול הפיצוצים מעזה. הם חזרו מפורקים אך מרוצים. 

המלחמה נמשכת. 

עבר חודש מאז שהכל התחיל, והסיפורים לא מפסיקים לזעזע ולהעציב ולהרגיז. 

חוסר התפקוד (ובעיקר האטימות) של הממשלה ממשיך להרתיח את הדם. T בטוח שימיהם ספורים אבל אני....רואה שחורות.

השנאה כלפינו בעולם רק הולכת ומתגברת - ובעיקר מסכנת את חייהם של יהודים וישראלים שחיים בחו"ל.

אני מקשיבה לפרק מרתק בפודקאסט של ג'רמי פוגל THINK AND DRINK DIFFERENT על "תפיסת הביטחון של ישראל" בו מדבר פרופסור ואלוף במילואים יצחק בן ישראל. ממליצה בחום. 

החטופים עדיין חטופים, המפונים עדיין מפונים. החיזבאללה עדיין מהווה סיכון עצום מצפון...ובעזה אני מרגישה שממש רק התחלנו, ותיכף יכריחו אותנו לסיים. וגם האזרחים העזתים ממשיכים לשלם את המחיר שנכפה עליהם. 

ערבוביה של עצב עמוק ושמחה זהירה

עם כל חייל שנופל בעזה הבור בבטן - שגם ככה נפער כמו מכתש בשבעה באוקטובר ורק מעמיק מאז - הולך וגדל, הולך ומעיק. קשה להמשיך לספר לעצמי כמה המלחמה הזאת נחוצה ואין ברירה אבל בינתיים, לפחות, אני מבינה שאין ברירה. אני כבר מדמיינת באופק הלא רחוק איך הקיסר המושחת הנרקיסיסט מנסה למשוך עוד ועוד כדי לא להגיע לנקודה שבה ברור שהוא לא יוכל עוד להציל את עצמו..........אבל לדעתי אנחנו עוד ממש לא שם. וכמובן שעוד לא ברור מה קורה עם החיזבאללה, מה קורה עם הגדה, מה קורה עם סוריה, מה קורה עם תימן.......ומה יקרה - בתקווה שלא יקרה - עם ערביי ישראל. 

מצד שני, אבא התאושש כעוף החול. זה היה די מדהים, אפילו די הזוי. 

לא היו ממצאים מיוחדים ב-CT ראש שעשו לו בבית החולים, שחררו אותו עם עוד שינויים בהרכב ומינון התרופות, וכשלקחתי אותם הביתה הוא הרגיש חלש ומתוסכל וטען שהוא יוצא מבית החולים במצב יותר חמור מזה שנכנס. אמא הכריזה שהיא גמרה עם רופאים, היא גמרה עם המיון, ושבפעם הבאה שהוא ירגיש ככה הם יחכו בבית ויהיה מה שיהיה. ממש בא לי באותו הרגע למצוא דרך לדחוף לשניהם ציפרלקס קבוע לקפה בכל בוקר........זה היה ממש מדכא.

ואז למחרת בבוקר התקשרתי והוא נשמע קצת מאושש. הנכדים היו אמורים להגיע אלינו אז לא יכולתי לקפוץ לבקר, אבל הבטחתי להגיע למחרת.

כשהגעתי הוא נראה ונשמע כמעט רגיל, עבר איתי על עוד כמה פרוצדורות ביורוקרטיות שרצה לוודא שאדע איך לבצע בעת הצורך. בהערת אגב - די מדהים לגלות בכל פעם מחדש כמה פעולות האיש מוכן לעשות רק כדי לחסוך כמה גרושים פה ולהרוויח עוד כמה גרושים שם. אני מאד מעריכה את זה, כמובן, כך הוא הצליח - בתוך שכיר כל החיים - לחסוך הון כסף. הם לא מגרדים אפילו בהוצאות השוטפות שלהם את ההון שהם צברו. אנחנו כל הזמן מנסים לומר להם להפסיק להתקמצן על עצמם, שאנחנו לא מחכים לירושה הזאת, ושיהיו יותר "לארג'ים" עם עצמם.........אבל אין עם מי לדבר. 

למחרת הוא אפילו הכריז שהם יגיעו כנראה לארוחת ששי. אחרית הימים ממש. נקווה שזה באמת יקרה ושהוא ירגיש בסדר. 

השבוע יצא לי ול-T לצאת ל"סידורים" מהסוג של השיגרה של פעם. מדהים איך פעולה פשוטה כזאת גרמה לנו להרגיש פתאום נורמלים, לפחות לכמה שעות. 

היה לי גם ביקור מעודד מאד אצל 'מחברת' - מצבה מאד השתפר והיא גם נראית ונשמעת יותר טוב. היא כבר התחילה מעט לקבל מטופלים - בהתחלה ב"זום" ובהמשך השבוע בן הזוג שלה הסיע אותה לקליניקה שלה. מאד מעודד. מה שכן, מכל העירויים שהיא קיבלה היא חטפה כנראה דלקת בשתי הידיים (וורידי האמה) - וזה מאד כואב. בינתיים לא הוחלט לטפל באנטיביוטיקה אבל מקווה שזה יעבור במהרה. זוועה כמה אנשים חוטפים את זה (גם T, גם 'ביוכימיה') בגלל שאחיות ואנשי מקצוע רפואיים לא מצליחים להחדיר מחט לווריד כמו שצריך. 

באחד מימי השבוע, כאמור, הגיעו אלינו שלושת הנכדים. הפעם דווקא היה מקסים. עשיתי מלא פעילויות עם שרי (בלי אף מסך!) ולא היו סצנות דרמה וקיבלנו המון חיבוקים. 

היה רגע מתוח כאשר T חטף התקף כאב מהגיהנום כאשר שלושתם היו בחדר. הם מאד נבהלו ודאגו ואני עשיתי כמיטב יכולתי להרגיע אותם ולהסביר להם שזה משהו שקורה לו לפעמים, ושזה תיכף יעבור (זה אורך דקה או שתיים במקסימום). כאשר זה חלף, ו-T התיישב על הכורסא בסלון (ההתקף תפס אותו במטבח) והבאתי לו מטלית קרה רטובה (הוא יוצא שטוף זיעה מההתקפים האלה, במיוחד החזקים), שרי רצה לחבק אותו ולשאול אותו אם הוא בסדר. מתוקונת. 

בתי חזרה מוקדם ואכלה צהריים איתנו ואנחנו עלינו לישון עוד לפני שהם הלכו. האזעקות של הרצליה תפסו אותם בדיוק כשחזרו כבר הביתה. 

יום אחר T הלך להתנדב בחקלאות הידרופונית כאן באחד מיישובי הסביבה. זו היתה עבודה פיסית מאד קשה אבל הוא היה מרוצה. הוא מתכנן ללכת לשם שוב בשבוע הבא, הפעם לעבודה קצת יותר תואמת גיל ומצב גופני. אין ספק שההתנדבויות האלה עושות לו טוב. ועל הדרך הוא ממש עוזר למי שזקוק לעזרה. 

לסיום יש לי שאלה: מה זה מזג האוויר החם המגעיל הזה? הלו, נובמבר. שעון חורף. מה קורה עם זה? 

שעון חורף ומלחמה ואבא ודגל ועוד

לא האמנתי שזה אפשרי, אבל למרות שהתעוררתי "כרגיל" (כלומר בארבע ורבע, שקודם היה חמש ורבע) הצלחתי להירדם בחזרה למשך עוד כשעה. גם ככה אני מתעוררת כמה פעמים בלילה, בימים אלה, ולא הזיק לי שהצלחתי לישון עוד שעה. 

עדיין לא ברור מה קורה עם אבא. בסך הכל הוא כבר מרגיש נורמלי, ורוב הזמן גם נשמע נורמלי. הרעד בראש נעלם כבר ביום האשפוז הראשון,  ולחץ הדם משתנה מידי פעם אבל לא יורד לערכים מסוכנים כמו קודם. הדיבור שלו עדיין לעיתים מסולף, וזה מטריד, שלא לומר מדאיג. 

 אמא ממשיכה לקרוא את ד"ר גוגל ועכשיו היא מחפשת כיוונים ניאורולוגים. גם אני שאלתי את הרופא במחלקה שלו לגבי תסמינים שנראים ניאורולוגים אבל לפחות בבדיקה קלינית בסיסית לא נראה שזה הכיוון. קיוויתי שבכל זאת יעשו לו CT ראש או משהו כזה, אבל אולי בגלל הקוצב הם מסתייגים מזה, ללא סימנים קלינים אחרים כלשהם שעשויים להעיד על אירוע מוחי כלשהו.

זה מצב מאד מתסכל שבו יש ימים שאני חושבת שכיוונון התרופות והקוצב יסדירו את העניין ויחזירו לו סוג של איכות חיים ושיגרה, ויש רגעים שבהם אני שואלת את עצמי אם אולי אלה ימיו האחרונים. פשוט אי אפשר לדעת. הבוקר אמורים לעשות בדיקת תקינות (ואולי כיוונון נוסף) של קוצב הלב, ואולי ישחררו אותו הביתה. 

במקור בתי הודיעה שהם ינוחו בבית בסופ"ש הזה, כך שאנחנו לא הכנו ארוחה, אבל אז בהתכתבות בשבת בבוקר הם בכל זאת החליטו להגיע - אז כמובן שאילתרנו ארוחה על המקום, אחרי שחזרנו מביקור אצל אבא בבית החולים. 

בעקבות פוסט בפייסבוק של פקידה מגדוד השריון (שהיה גדוד המילואים של T) שהם התמקמו באחד מיישובי העוטף ומקימים מטבח במקום כדי לבשל אוכל טרי לחיילים, הוא הפעיל את חבריו לפלוגה לשעבר ועוד חברים מתחום המזון והתארגן לאסוף ציוד מטבח מכל מיני תורמים (וגם אנחנו רכשנו בעצמנו חלק) ובששי הוא ואחיו ירדו אל הגדוד. בגדוד מאד התרגשו מההיענות שלו לבקשתם ומההתגייסות שלו ושל החבר'ה להשיג, לתרום ולשנע אליהם את הכל - וביקשו שהוא גם ייפגש ויידבר עם החיילים, עם המג"ד ועם הסמג"ד, לספר להם קצת מורשת קרב מהתקופה שבה הוא שירת בגדוד הזה במילואים (בעיקר מלחמת לבנות הראשונה, בט"שים בלבנון והאינטיפאדה הראשונה) ולשמוע את הסיפורים שלהם על ההתייצבות שלהם בשבת השחורה בין הראשונים, על הקרבות בעוטף ועל ה"סגירה" של הפרצות בגדר המערכת, כדי לעצור את מה שהם קראו לו "האוטוסטרדה" של חמאסניקים ואזרחים עזתיים. 

מחברת מתאוששת לאט ובכל יום חל איזשהו שיפור קל במצבה. מה שהכי מטריד אותי לגביה, גם עכשיו וגם בכלל, הוא שיש לה איזשהן ציפיות מעצמה להיות סוג של סופר וומן - והיא לא מפרגנת לעצמה כשהיא לא במיטבה. אין לה סבלנות לעצמה, וזה - לדעתי - הופך את ההתמודדות שלה (כל התמודדות - בין אם זה הכאב הפיזי עכשיו ובין אם זה משבר רגשי כלשהו, כמו הגירושים שהיו) לקשה יותר. כי ההתנגדות האוטומטית שלה לעצם העובדה שרע לה וקשה לה, מאד מקשים על ההתגברות וההחלמה. 

המצב במדינה ממשיך להדאיג ולדכדך - וגם ובעיקר להרגיז - אותי, בעיקר בכל הקשור להנהגה שלנו. אני מרגישה שאני חייבת לעשות איזה סוויץ' ולהתחיל לחשוב בצורה יותר חיובית. כל השנה הזאת אני בדכדוך - בגלל הממשלה הכושלת הזאת - ומאז פרוץ המלחמה זה הגיע אצלי (כמו אצל רבים אחרים) לשיאים בלתי אפשריים. 

בחמישי בערב החלטנו לצאת קצת להתאוורר, ישבנו בבית קפה עם שריתה ושותפנו והיה טוב קצת לשנות אווירה. 

התחלתי לקרוא את ספרו האחרון של אשכול נבו, לב רעב, אחרי כמה ימים שלא קראתי בכלל. הוא זורם בקלות, וזה מאד מתאים לי עכשיו. 

הדגל שיש לנו בפתח הבית "הוריד" את עצמו לחצי התורן מתי שהוא סביב השבעה באוקטובר.

זה ממש מוזר כי הוא שרד את כל הרוחות והסערות של כל השנה האחרונה, ורק עכשיו פתאום נקרע.... 

נראה לי שנצא היום לקנות דגל חדש. למרות שיאה ונאה שיהיה כרגע בחצי התורן................

יומן מלחמה שכזה

חלמתי הלילה שיש מחבלים ביישוב שלנו, ברחוב שלי, ו-T יוצא להילחם איתם עם תת מקלע. בחלום הנכדים היו אצלנו, אז אני ירדתי איתם לממ"ד (שהוא בעצם מקלט כי הוא במרתף). 

כשסיפרתי בבוקר ל-T על החלום הוא אמר לי שדווקא זה היה הלילה הראשון שהוא לא חלם בכלל וישן היטב, מאז שהכל התחיל. כנראה שהוא העביר את זה אלי........

גם בתי מנסה להחזיק את הכל - את הסיפורים של המטופלים שלה, חלקם חיילים וחיילות, חלקם ילדים, חלקם רופאים, שברגע שמקבלים יציאה קצרה הביתה מייד מתקשרים לקבוע איתה בקליניקה. לפעמים הסיפורים שלהם כל כך משפיעים אליה שקשה לה אחר כך להתאושש מהם, ולחזור לחיי המשפחה הרגילים.....

היא מנסה להחזיק את הלו"ז המטורף של הילדים - שרי הולכת לגן למשך ארבע שעות אבל יום כן יום לא, נשמותק הולך לבית הספר פעם או פעמיים בשבוע (ההנחיות משתנות) גם כן לארבע שעות, וחכמוד הלך היום בפעם הראשונה לחטיבה אבל רק מתשע וחצי ועד 11:00.....וצריך לזכור את הכל ולראות איך אפשר לקחת ולהחזיר את מי שצריך.......לא פשוט. ולזכור להכין להם ארוחת צהריים. 

היא מתקשרת לשמוע מה שלום אבא שלי (סבא שלה). מקשיבה, משתפת. 

כן, זו השיגרה עכשיו. 

T נכנס להילוך גבוה עם ההתנדבויות שלו ועכשיו הוא מסייע לגדוד שריון (הגדוד שלו לשעבר) להקים מטבח באזור שבו הם התמקמו כדי שלא יצטרכו לחיות על מנות קרב וחבילות מהעורף, אלא יקבלו אוכל מבושל וטרי (ובריא). 

היתה לו משמרת באיזו מסעדה בתל אביב שמכינה אוכל לחיילים אבל היו שם כל כך הרבה מתנדבים שהתברר שהוא מיותר ושלחו אותו הביתה. באמת עם ישראל במיטבו. הלוואי שזה ימשיך ככה גם אחרי. 

אבא שלי אושפז שוב, עדיין לא ממש ברור מה לא בסדר אבל ייתכן שצריך לכוונן את קוצב הלב וגם למנן מחדש את התרופות שלו. חלק מהתסמינים שלו (תחושה של טשטוש, רעד בתוך הראש, דיבור מסולף) העלו חשד לאירוע מוחי - אבל בדיקה ראשונית שללה את זה בינתיים. נראה. בכל מקרה נראה שהוא מבסוט בבית החולים, בעיקר מהאוכל. 

נראה מה יהיה. 

ביישוב שלנו תפסו יוזמה וחילקו לתושבים "תו תושב" לרכב, כדי להקל על העומס במחסומים בכניסה ליישוב. בימים אלה נסיעה שבדרך כלל אורכת 10 דקות ליישוב הסמוך הופכת בקלות לחצי שעה בגלל המחסום בכניסה. אבל עדיף ככה. כבר התלוננו קצת בצחוק מדוע יישוב אחד לידינו "קיבל" מג"בניקים במחסום הכניסה, ואצלנו יש "רק" מתנדבים של "המשמר האזרחי". 

הצלחתי לסיים את הספר "THE LOST BOOKSHOP" מאת EVIE WOODS. מאד נהניתי ממנו בסך הכל. עוד לא התחלתי ספר חדש. 

עוד לא יודעת אם נעשה ארוחת ששי או שבת או בכלל, אבל החלטנו שמפאת כל הפעילות ההתנדבותית של T החלטנו שאם כן - פשוט נכין פיצה או משהו פשוט כזה. גם ככה זה מאד מאד טעים. 

חם נורא וממש לא מתאים לי מזג האוויר הזה.........מקווה שתוך כמה ימים נחזור לסתוויות החביבה שהתחילה ונעלמה.......

מחברת מתאוששת קמעה מהניתוח, הספקתי להיות איתה כמה שעות ולעזור לה קצת בבית לפני שאבא שלי אושפז. מקווה שהכאבים ילכו ויפחתו בכל יום שעובר. 

קבלתי ידיעה עצובה שחברה טובה שלי מקורס מאמנים (קראתי לה 'אהובה' בבלוג) שנאבקה הרבה שנים במחלת הסרטן והשבוע נפטרה. 

הסיפורים שממשיכים להשמע על השבעה באוקטובר והסיפורים שממשיכים להתהוות על כל ה(חוסר) טיפול בניצולים, במשפחות החטופים, באנשי העסקים, בעצמאיים....בכל המדינה - ממשיכים להעציב, להרגיז, לייאש. אבל לא אביא אותם כאן.......

אז מה היה לנו ביומיים האחרונים?

עוד שתי חטופות שוחררו "מטעמים הומניטרים". איך יש להם את חוצפה לומר את המילה "הומניטרי" לא ברור לי. את בני זוגן של החטופות, שאחד מהם נהג להסיע עזתיים לטיפולים בבתי חולים בישראל, השאירו אצלם. ואת כל הילדים.......אני מתפרקת בכל פעם שאני מרשה לעצמי לחשוב על כל הילדים החטופים, על כל הנערות והנערים, על הקשישים....כן, גם על החיילים והחיילות. על כולם. 

ואצלנו? 

אבא שוחרר מבית החולים בראשון. עדיין חלש ומשום מה קצת ישנוני. או שהוא עדיין מסתגל לקוצב או שאולי התרופות החדשות שקיבל גורמות לכך. הוא מתלונן על קצת חוסר יציבות וחוסר יכולת להתרכז (בקריאת עיתון, למשל). נראה תוך כמה ימים אם הוא חוזר לעצמו או שיש איזושהי בעייה. 

עכשיו שני הורי מתלבטים אם לקבל את חיסון הקורונה וחיסון דלקת הריאות שמציעים להם באחוזה בשבוע הבא. האמת - אין לי מושג בעצמי אם רצוי שיקבלו את זה, במיוחד אבא. 

בשני היינו עם הנכדים. נשמותק למד בבית הספר - פעם בשבוע, בשלב זה - אז נסענו אנחנו להרצליה לשמור על שרי בזמן שבתי וחתני עבדו וחכמוד למד ב"זום". כשנשמותק חזר מבית הספר וחכמוד סיים את יום הלימודים שלו לקחנו את שלושתם אלינו הביתה, הכנו ארוחת צהריים, ו-T עלה לנוח בזמן שהייתי עם שרי ונשמותק השתתף בשיעור הכנה למבחן הכניסה לכיתת המחוננים, אליו הוא ניגש עם רגשות מעורבים. 

מצד אחד זה ברור שהוא מחונן - גם האבחון שעבר בגיל צעיר, גם אבחון פסיכו דידקטי שעבר עכשיו, גם ביקור אצל פסיכיאטר לאחרונה וגם הפסיכולוגית שלו - כולם מאשרים שהוא ממש גאון, וחשוב להביא זאת לידי ביטוי, במיוחד לאור הדימוי העצמי הנמוך שהוא פיתח.

גם המבחן הפעם מודע להפרעת הקשב שלו, ולכן יהיה מבחן מותאם. 

מצד שני הוא לא כל כך רוצה להיפרד מחבריו לכיתה, ובתי ניסתה - בין היתר - להסביר לו שממילא בשנה הבאה הוא עולה לחטיבה וכולם יפוצו לכל עבר. היא גם אמרה לו שייתכן שיעבור את המבחן בהצלחה וייתכן שלא, ושני התרחישים הם לגמרי בסדר ולא יקרה שום אסון לכאן או לכאן. 

עוד אצלם בבית היתה תקרית לא נחמדה - פתחתי ארון כדי לתת לשרי קורנפלקס, ומהמדף העליון נפל בקבוק של רסק עגבניות שהתרסק על הרצפה והתפזר על כל המטבח, פינת האוכל וחצי מהסלון - גם העגבניות וגם הזכוכיות. T ואני עמלנו קשה לנקות את הכל ולוודא שלא נותרו זכוכיות. 

בצהריים אצלנו שרי נכנסה קצת למצב רוח של אנטי, הקשתה והתנגדה לכל דבר, ובשלב כלשהו הוכרזתי כ"לא הסבתא הכי טובה בעולם" - היא מאד התפלאה כשאמרתי לה שמעולם לא החשבתי את עצמי לסבתא הכי טובה בעולם. היא התווכחה איתי שאני כן. מתוקה כזאת. בשלב התעקשות אחר היא אמרה שאני לא אהיה הסבתא שלה עוד. אמרתי לה שיש לי חדשות בשבילה, שאני תמיד אהיה הסבתא שלה, וגם כשהיא כועסת עלי אני עדיין הסבתא שלה ואני עדיין אוהבת אותה תמיד. אחרי דקה היא באה לחבק ולנשק אותי. בכל מקרה אחרי משא ומתן ארוך ומייגע ("אם תאכלי חלק מהשניצל והפסטה והסלט תקבלי קינוח אחד ואם תסיימו את הכל תקבלי שניים") היא סיימה לאכול יפה וקיבלה את הקינוח שלה (למישהו לא ברור שבסוף היא קיבלה שלושה?) והתיישבה לראות סרטונים בטלפון שלי (כך בתי הבטיחה לה, כדי שנוכל לנוח אחרי ארוחת הצהריים). 

אבל עד שסיימתי לשטוף כלים ולפנות את הכל כבר היה מאוחר ופשוט נמנמתי לי על הספה עד שבתי הגיעה. היא חזרה קצת אחרי ארבע אבל לא מיהרה ללכת. היא הכינה לשתינו קפה וממש נראה היה שלא בא לה ללכת. באיזשהו שלב כבר הרגשתי שאני זקוקה לשקט שלי, אבל לפני שהספקתי לומר משהו חכמוד נזכר שהוא הבטיח למורה שלו שישלח את שיעורי הבית עד ארבע, והוא ביקש ארכה עד חמש כי הוא אצל סבא וסבתא, אבל גם חמש כבר עבר והוא נכנס ללחץ. בתי הבטיחה לו שהיא תקח את האחריות על עצמה והם נסעו. 

T נסע לדיקור ואחר כך נפגש עם החבר מהצבא שחי בארה"ב ומגיע ארצה כל חודשיים/שלושה , שילדיו חיים כאן. 

אני יצאתי להליכת ערב לבד, התקלחתי והכנתי ארוחת ערב, שאכלתי לבד ו-T אכל כשחזר. הוא חזר במצב רוח ממש מרומם אחרי המפגש עם החבר. התברר שהיו לו כמה וכמה שיחות טלפון עם עוד חברים מגדוד המילואים שלהם, כולל המג"ד, בעקבות איזו פעילות התנדבות שהוא יזם והפיץ בקשות לסיוע ושיתוף פעולה. העשייה הזאת, ההתנדבות והעזרה למי שהוא רק יכול - עושה לו ממש טוב. וכמובן גם לאחרים. 

מחברת כאובה בעקבות הניתוח, שעבר בהצלחה אמנם אבל התברר לה שהיה די קשה והמנתח מאד חושש שהגודל והמשקל שלה (יש לה עודף משקל רציני, בלשון המעטה) יגרמו נזק במצב הרגיש והשברירי שבעקבות הניתוח. הוא השביע אותה שלא תתכופף לפחות חודש וחצי ותהיה עם חגורת הבטן/גב כל הזמן פרט לזמן שינה. זה כמובן מאד מלחיץ אותה, בנוסף לכאבים, היא חוששת להזיק לעצמה בטעות....לא פשוט. כרגע החבר שלה עדיין איתה בבית - וגם נסע הבוקר לקנות לה את משככי הכאבים שרשמו לה - אבל מחר הוא חוזר לעבודה, ואמרתי לה שבתנאי שלא יפלו עלי בלת"מים משפחתיים כלשהם, אני אהיה איתה ברביעי בבוקר. אני מניחה שגם בתה, שנמצאת עכשיו בחופשת לידה, תגיע אליה לעזור באיזשהו שלב. לא פשוט. אני מאד מאד שמחה שהיא עברה את הניתוח הזה, ומקווה שתוך כמה ימים גם תרגיש הרבה יותר טוב ושבהמשך, לאחר ההחלמה,  תהיה מסוגלת להתחיל לחזור לפעילות נורמלית, בין השאר של הליכות ופעילות גופנית שתעזור לה לרדת קצת במשקל. במצב שבו הגב שלה היה בשנים האחרונות הפעילות היחידה שהיא הצליחה לעשות היתה שחייה, שזה מצוין אבל ממש לא מספיק. נקווה שהיא תהיה בסדר. 

על המצב אין לי כרגע מה להוסיף, האמת. אותו כאב, אותו זעם, אותם פרצי בכי מידי פעם, אותו חוסר תקווה לגבי מה עומד להיות ואיך כל זה ייגמר....