הימים צפופים וטעונים.
גם T וגם אני לא היינו במיטבנו מבחינה פיסית השבוע - שנינו היינו עם בחילות וחולשה והתיאוריה היא שהוירוס שחלינו בו שבוע קודם היה קורונה, ועכשיו זה הפוסט-קורונה...........
נפשית אני אותו הדבר, ובין הלחצים של המשימות עבור אמא בעקבות מותו של אבא, הלילות הטרופים שלי, הצבת הזאת שמוחצת לי את בית החזה כמעט בכל שעות היממה והתקפי הכאב של T התחילו להגיע כמעט כל יום ובעוצמה... השבוע כבר נשברתי - הרמתי טלפון ל'רופאהחדשה' (שכמובן לא היו לה בכלל תורים פנויים) והתחננתי להגיע. המזכירה כנראה שמעה משהו בקול שלי ואמרה לי לבוא "עכשיו". לא היה לי הרבה זמן אצלה - זה היה היום האחרון שלה לפני יציאה לחופשה ורבים כמוני נדחפו בלי תור. הייתי קצרה וברורה. אמרתי שאני זקוקה לעזרה. תיארתי ממש בקצרה את המצב, שאת חלקו היא כבר מכירה (החלק של T, והיא גם יודעת שאבי נפטר אבל לא יודעת אם קישרה........). מייד רשמה לי ציפרלקס, הסבירה לי איך להתחיל לקחת אותו ולמה לצפות. אמרה שנדבר בעוד ארבעה שבועות ונראה איך להתקדם.
כיון שכבר הייתי עם בחילות, עכשיו נוספו לי גם בחילות כנראה בגלל הכדור. אני די על הפנים. גם לא מצליחה להתעמל כמו שצריך. מילא, ננסה לעבור את השלב הזה.
התקדמנו מאד עם המטלות של אמא השבוע אבל יש עוד עניינים. אחי הפתיע וממש התגייס לעניין והוא עוזר המון. הייתי בכלל קורסת לולא ההשתתפות שלו והעזרה העצומה של T.
גם אמא משתפת פעולה והיא משתפרת מעט - חזרה להליכות ולחדר כושר, קוראת ספרים......נשמעת יותר טוב. למרבה הפלא היא גם לא משתעלת בכלל - שזה מפתיע ומדהים, כי עוד לפני שחלתה בדלקת הריאות, במשך שנים היה לה שיעול כרוני (מאז דלקות הריאות שהיו לה לפני חמש שנים).
לא ראיתי את בתי והנכדים מאז...שאבי נפטר, נראה לי. היינו ביוון וכשחזרנו היינו חולים ואז.......לא יודעת. חשבתי שאולי הם יזמינו אותנו אליהם אבל זה לא קרה, ול-T נמאס לחכות והזמין אותם לארוחה. הוא רצה בששי אבל הם בחרו את שבת בצהריים. אני לא חושבת ששנינו במצב כל כך לארח אבל אם זו הדרך היחידה לראות את הנכדים שלנו ואת הבת שלנו לפני ששוב ניעדר שלושה שבועות, שיהיה.
אני יודעת שיש עליהם עומס רב, בין העבודה לבין הילדים לבין עוד מטלות שקשורות לדירה (וגם מטלות שקשורות לדירה המושכרת) ......ובתי מתקשרת אלי - אמנם לא כל יום, אבל כמעט כל יום, ולפעמים גם אני מתקשרת אליה - אבל זה לא כמו להיפגש.
אמא מסרבת להגיע לארוחה הזאת, אומרת שאין לה כוח. כמה שהבטחתי לה שנחזיר אותה הביתה ברגע שהיא תתעייף או לחילופין תעלה לנוח בחדר.......היא אמרה שלא רוצה לצאת מה"מבצר" שלה. בסדר, מבינה ומקבלת.
מי שרוצה לראות אותה שיבוא אליה. השבוע הייתי אצלה הרבה, ועוד מעט נקפיץ לה עוד אוכל ש-T בישל......כך שיהיה לה אוכל טעים ומבושל לפחות לשבועיים הקרובים, אם לא שלושה. היא תקפיא כמובן - וזה בסדר. העיקר שיהיה לה מה לאכול.
היא אמרה שבהמשך תחזור לבשל אבל נראה.
עכשיו רק מקווה להתחיל להרגיש פחות גרוע......לפחות. חבל יהיה שאהיה על הפנים כשנטוס לבני ומשפחתו המתוקה בבוסטון...........
