‏הצגת רשומות עם תוויות בישולים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בישולים. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 12 במרץ 2026

שבוע של טילים ובישולים

חזרנו בשבת שעברה ומאז אנחנו רוב הזמן במטבח. 

לשמחתי יותר זמן במטבח מאשר בממ"ד, אמנם, אבל עדיין - לארח משפחה עם שלושה ילדים, שניים מהם מתבגרים, זה אומר הרבה בישולים, הרבה פינויים ושטיפות כלים, הרבה כביסות, וגם הרבה משחקים וצחוקים בין לבין. 

כאשר בתי וחתני כאן הם תורמים את חלקם ולפחות את הכביסות וחלק מהבישולים הם מנסים לקחת על עצמם, אבל מאז שחזרנו הם יוצאים לעבוד - בתי בקליניקה שלה, וזה לא יום מלא אמנם, אבל חתני בעבודה מהבוקר עד הערב. בעצם לאו דווקא עד הערב אבל הוא לא מגיע ישר הביתה בתום יום העבודה. הוא קופץ אליהם הביתה, הולך לאימון שלו, דואג לצרכים של עצמו ופחות משתתף במאמץ המשפחתי. בתי רבה איתו לא מעט השבוע, ויצא שאפילו ביום הולדתה, שחל השבוע, היחסים ביניהם היו מתוחים. 

אחרי הרבה שיחות, חלקן אל תוך הלילה, היא פשוט הבינה שהוא עדיין עמוק במשבר על אבא שלו - הקונפליקט העמוק בין האבל לבין הבגידה, האכזבה, הריב בין האחיות....הוא בכלל לא פנוי לראות אף אחד אחר או לדאוג למה שעובר על בתי או הילדים....זה קשוח, המצב הזה. אבל כרגע אין לה הרבה מה לעשות עם זה. היא עצמה תמכה בו לאורך כל הדרך עד שלאחרונה - עוד לפני המלחמה - כבר היה לה קשה לשאת את הסכסוך המשפחתי שלו, והיא לקחה צעד אחורה. הוא מאד נפגע מזה......שוב, לא מצליח להבין איך זה בעצם משפיע גם עליה. קשה לה לשהות במחיצת כל אחת מהאחיותיו ולהתנהג כאילו הכל כרגיל, כי זה לא. קשה לה שהגדולה מקטרת על הקטנה ומנסה להסית אותה נגדה. קשה לה להתנהג כאילו כלום לא קרה כשהיא עם הקטנה, כפי שחתני מנסה לעשות כדי לשמור על היחסים, כי כן קרה וגם בתי נפגעה מזה. בקיצור - לא פשוט. ועכשיו כל זה בתוך המלחמה ובתוך לגור אצל ההורים שלה, כאשר יש גם את האלמנט של לראות איך היחסים במשפחה שלנו הכל כל כך בסדר, לעומת מה שקורה אצלו. מאד מאד לא פשוט. ואני מניחה שגם לא פשוט לו להיות כל כך תלוי בנו כלכלית....

והמלחמה עכשיו דוחה עוד יותר את היכולת שלהם למכור את הדירה.........בלי הממ"ד. מסובך. 

בכל מקרה אנחנו הצלחנו לחגוג לבתי איכשהו. קניתי בלון הליום ושרי ואני ניפחנו יחד עוד המון בלונים וקישטנו את הבית. הזמנתי לה פרחים ושלחתי אותה לעיסוי מפנק ומפרק...ולמרות שבדיוק חזרנו מיוון ולא נערכתי לאפות את עוגת התותים המסורתית שלי, מצאתי בפריזר את עוגת השמרים הלא פחות מסורתית שלי, שמנו עליה נרות ושרנו לה וחגגנו איכשהו. חתני קנה לה AIR PODS חדשים, שהיא לא ממש רצתה, ובעיקר העדיפה שהוא יהיה איתה ויעזור לה - אבל הוא הגיע בערב וכל מה שהתעסק איתו מרגע שהגיע היה לעטוף את המתנה וללכת להביא סושי. היא היתה די מבואסת ממנו. 

בתוך כל זה היתה לי השבוע בדיקת גסטרוסקופיה/קולונוסקופיה, שקבעתי מזמן ובקושי הצלחתי לחזור מיוון כדי לקיים אותה. זה מצחיק, כי קבעתי את הבדיקה בגלל הרפלוקס שלי, העובדה שאני לוקחת נקסיום כל יום והיה לי חשוב לוודא שאין לי פוליפים בוושט או דלקת (שהיתה לפני עשר שנים), ו"על הדרך" הרופא החליט גם לעשות שוב קולונוסקופיה (אם כבר, אז כבר) למרות שבפעמיים הקודמות הכל היה שם בסדר במעי.

אז יצא שהוושט תקינה (פרט לבקע הסרעפתי "הקטנטן", לדבריו), ודווקא מהמעי הוא הסיר שלושה פוליפים קטנים ואחד גדול יותר, שנשלחו לבדיקה. אז מזל שעשיתי. בכל מקרה הוא אמר לחזור על הבדיקה בעוד שלוש שנים אבל כמובן שאם חלילה התוצאות ההיסטולוגיות יצריכו זאת, נטפל מייד. 

אני יודעת שאנשים מקטרים על ההכנה לבדיקה, ובאמת הלילה שלפני הבדיקה התאפיין בהרבה ריצות לשירותים במקביל לריצות לממ"ד (היה לילה "שמח" במיוחד מבחינת אזעקות) אבל לדעתי זה לא היה כזה נורא. העיקר שזה כבר מאחוריי. 

אז היו לנו כאן משחקי טאקי ו"ארץ עיר" ו"הרמז" ובסך הכל הרבה מאד כיף וביחד, וגם הרבה שעות שכל אחד מהילדים ספון בחדר עם "זום" או משחקי מחשלב או טלוויזיה...ו-T ואני מבשלים וקופצים לקניות ומסדרים וחוזר חלילה. 

מפה לשם עלתה השאלה של ליל הסדר. 

בהנחה (לא מבוססת על כלום) שעד אז המלחמה תסתיים, חתני שאל אם אפשר להזמין את המשפחה שלו לליל הסדר. וכאשר הוא אמר "המשפחה" דייקתי אותו כדי להבין את מי זה כולל. אז זה כולל את אמא שלו ואת המשפחה של אחותו הקטנה. וידאתי איתו כמה פעמים, כי ממש לא בא לי לצאת זו שלא הזמינה את אחותו הגדולה ושכל האש תופנה אחר כך אלי. הוא אמר שבטוח, רק הקטנה. אז שאלתי אותה. היא אמרה שתבדוק עם הוריו של בעלה. ותחזור אלי. אם הם לא יבואו אלינו, אשאל את המשפחה של אחי. ואולי המלחמה ממילא תימשך וכל זה לא רלוונטי. 

אני מקווה ששותפנו ומשפחתנו יצליחו לנסוע ל"ארמון" ביוון כמתוכנן בסוף החודש לחגוג שם את פסח. בכלל לא בטוח שזה יהיה אפשרי. 

שמעתי באקראי השבוע אזכור לאיזשהו מתווה פיצויים לעובדים / עסקים במלחמה. וצחקתי שאם הם יבססו את המתווה על מחזורים של השנה שעברה או זו שלפניה....הם יעשו עוול. לדעתי הם צריכים לבסס את הפיצויים על ההכנסות של אנשים מלפני הקורונה בכלל. כי מאז אף אחד לא באמת חזר לעצמו. לדעתי. 

טוב, נראה לי שכיסיתי הכל. 

ולא, אין לי מושג מה אנחנו עושים במלחמה הזאת או מה האמריקאים עושים. אין לי מושג מה המטרות האמיתיות. אין לי מושג מה ייחשב הישג או נצחון. אני בעיקר חוששת ששום דבר לא באמת ישתנה, לא מול איראן ולא מול החיזבאללה. ומטריד אותי שלא מזכירים בכלל את החמאס ועזה. כאילו זה כבר לא קיים? אני בעיקר חוששת מההשלכות - המקומיות וגם הגלובליות - של המלחמה הזאת. 

אני לא מבינה איך תושבי הצפון יכולים לחיות במצב הנוכחי......זה בלתי נסבל. 

יאללה, שיהיה סופשבוע שקט. 



יום שבת, 16 בנובמבר 2024

אולי סוף סוף אבחנה?

השבוע היו לנו ביישוב שתי אזעקות בהפרש של שתי דקות זו מזו. גם באפליקציה של פיקוד העורף וגם באזעקה של היישוב. זה עוד לא קרה. מוזר. למקלט/ממ"ד עם העוזרת. כשהיא סגרה את דלת הממ"ד היא נפלה אחורה, ומזל שגם אני תפסתי אותה וגם היו שם מאחוריה במקרה המון כריות (של ריהוט הגינה, שאנחנו שומרים במרתף כשלא משתמשים). הבנתי בדיוק איך אנשים נפצעים בעת אזעקה, בלי קשר לטילים עצמם. 

בדיוק באותו הזמן T ביקר אצל מומחה לבקעים, שלאחר שבדק אותו ואת תוצאות ה-MRI וה-CT משנים קודמות, קבע שהוא משוכנע, שהבקע בבטן העליונה של T - שנגרם בעקבות ניתוח הוויפל שהוא עבר לפני שלוש שנים - הוא הגורם להתקפי הכאב. יותר מכך, הוא חושש שהבקע וההתקפים מסכנים את T, כי הוא הסביר שבכל התקף כזה נוצרת בעצם חסימה קטנה, שעד כה בכל פעם משתחררת - אבל יום אחד אולי חלילה זה לא ישתחרר, וזה מסכן חיים. לכן המליץ על ניתוח, אבל לפני כן שלח אותו לבדיקת קולונוסקופיה. אז כרגע מחכים להפניה על ידי רופא גסטרואנטרולוג, ואז לביצוע ופענוח הקולונוסקופיה, ואז T יחזור למומחה הבקעים (אקרא לו 'ד"ר בקע"')

לא האמנתי ש-T יסכים בכלל לשמוע על ניתוח נוסף, אבל הוא גם מותש כבר מסבל ההתקפים האלה, גם כשמגיעים לעיתים רחוקות, וגם עכשיו הבין שהם אולי מהווים סכנת חיים ממשית. אז הוא להוט לעבור את זה. מתפללת שזה יעזור ושזה יעבור בשלום. 

אבא ממשיך להשתעל, וממשיך לקבל אנטיביוטיקה - לטיפול בדלקת הסימפונות שהרופא במחלקה איבחן. הצעתי שאם זה לא יעזור אולי יחליפו לו את סוג האנטיביוטיקה. מלבד העניין הזה, הוא מתחזק בכל יום וכבר לקחו לו את כיסא הגלגלים והוא מתנייד לגמרי עצמאית עם הליכון. 

הוא חזר להסמיך את הנוזלים, ליתר ביטחון. 

והוא חזר לעסוק בעניינים ביורקרטים ולהקשיב לפודקאסטים. הוא אפילו אמר שהוא רוצה כבר הביתה, וזה מבחינתנו הסימן הטוב ביותר לכך שהוא מרגיש טוב יותר, ושחזר לו מעט הביטחון. רק שייפטר מהברונכיט הזה, וכמובן ינצל על תום את הפיזיסיותרפיה המצויינת לה הוא זוכה שם.

אין חדש עם מיינקוני ועשיית צרכיו במטבח. בתחילת השבוע הוא אפילו הגדיל לעשות, ולמרות שארגז החול היה באמצע המטבח, הוא עשה את (כל!) צרכיו ממש לידו על הריצפה. הוא עשה זאת רק פעם אחת ומאז הוא עושה רק בארגז, אבל באמת שלא ברור לי מה קורה עם החתול הזה. מכל שאר הבחינות הוא לגמרי בסדר, ואפילו מתוק ומתפנק ויושב עלינו וגם בא לישון איתי כמה פעמים בלילות. 

עם כל ההתעסקות עם ההורים וקצת עזרה עם הנכדים לא התפניתי עדיין לדבר עם פסיכולוגית החתולים....ואני לא רואה שאגיע לזה גם השבוע. זה יצטרך לחכות. 

בהמלצת כל מיני פורומים של בעלי חתולים מיין קון, T הזמין לו אוכל טרי קפוא (בניגוד לשימורים שאנחנו קונים בדרך כלל), ואני הזמנתי לו סוג חדש של אוכל יבש - מיוחד למיין קון.

בינתיים החתול רחרח את שניהם, עשה תנועות של "חפירה" בריצפה ליד הצלחת, וסירב לאכול את שניהם. לצד האוכל היבש השארתי כמובן את האוכל היבש הרגיל - גם כדי שתהיה לו אלטרנטיבה וגם כדי להקל על מערכת העיכול העדינה שלו - ועד אתמול הוא אכל רק מהאוכל הישן. הבוקר ראיתי שהוא נשנש קצת מהחדש. נראה אם הוא יאהב, וגם נעקוב לוודא שזה לא עשה לו בלגנים במערכת העיכול העדינה שלו. 

את האוכל הקפוא הוא לא טעם בכלל. החתול פשוט חיכה לארוחה הבאה, בה הוא קיבל שימורים כרגיל. 

נראה שסתם קנינו. 

בששי בערב הזמנו את 'שושנה' ובעלה לארוחת ערב, לאחר שבתי הודיעה שהם מוזמנים לחמותה. 

שאלתי את T אם בא לו לנוח ששי אחד או שבא לו לארח בכל זאת. הוא הציע להזמין את שושנה ובעלה, לאחר שכבר היינו מוזמנים אליהם פעמיים (פעם בששי בערב ופעם בשבת בצהריים, לפני כמה שנים), והוא כבר הרגיש "חייב". שאלתי ובמקרה הם היו פנויים. 

כצפוי T התעלה על עצמו ובישל ארוחת מופת, פילה בורי ופירות ים טריים (גם מולים וגם חסילונים) ומנה ראשונה שהיתה מורכבת מפרוסת בטטה, סלמון מעושן, עלי ארגולה וגבינת שמנת. מעדן של ממש. הוא הכין את זה גם בשבוע שעבר כשהילדים היו, וחתני התענג במיוחד על העובדה שמצע הבטטה החליף פרוסת הלחם הקלוי שבדרך כלל מגיעה עם מנה כזאת. חתני הוריד את הגלוטן מהתפריט שלו אחרי שגילה שזה עושה לו בעיות (בעיקר עם כאבי שרירים וחולשה). 


הוא הכין גם בקר בתנור עם בטטות, לנו לכל השבוע ולאמא שלי. בנוסף יום קודם הוא הכין לנו ולה גם מוסאקה...בקיצור חגיגת אוכל. 

לקינוח הגשתי את עוגת התפוחים של סבתא שלי, התרומה שלי לארוחה. היה נחמד מאד. 

שושנה הביאה איתה תשורה נחמד - חבילה שכללה תמרים ממולאים באגוזים, חלווה, ושמן זית ("של הביוקר", כמו ש-T קרא לזה). מטורף המחיר של שמן זית לאחרונה. בשנה שעבר T מצא בפייסבוק מישהו שמוכר שמן זית טרי וטעים ישר מהמטע שלו (וגם זיתים מעולים) ממש בזול, והוא ו'שותפנו' הזמינו איזה 18 ליטר, ועד עכשיו אנחנו נהנים מזה.

אז הבוקר נקפיץ לאמא את האוכל וגם כמה דברים שהבאנו לה מהסופר (שהיא בעצמה ביקשה, לשמחתי הרבה - סוף סוף למדה לבקש) ואז נסע לבקר אצל אבא.

את שאר השבת מקווה להעביר במנוחה, קריאה, צפייה בסדרות...מרגישה די מותשת.

ולא רוצה לדבר על המצב. 




יום חמישי, 13 באפריל 2023

עדכונים של אחרי החג

באופטימיות זהירה אני יכולה לראשונה לדווח על שיפור קל שבקלים אצל אבא. אולי אולי יש אור בקצה המנהרה, קצת פחות משבועיים מאז שסיים את ההקרנות. מקווה שעד יום הולדתו (לקראת סוף החודש) יחזור כבר לעצמו. 

בדיוק שמעתי בזמן הספורט פרק בפודקסט של שירלי יובל יאיר עם מאיר שלו (שהוקלט ביוני אשתקד), ואז הודיעו על פטירתו. מצמרר. הוא אמר בפודקסט שהוא מתקרב לגיל שבו אביו נפטר....אבל לא הזכיר שהוא חולה בסרטן. לא יודעת אם כבר ידע. 

אהבתי את הראיון, למרות שלא אוהבת בכלל את הספרים של מאיר שלו - לא למבוגרים ולא לילדים. 

לא זוכרת אם כבר כתבתי שיש לי דלקת בגב כף הרגל - בגיד או משהו כזה. יש לי הרגשה שזה קרה בגלל שכיבסתי זוג נעלי ספורט במכונת הכביסה ושכחתי להקפיד על מים קרים (לחלוטין) והם התכווצו. הכאבים התחילו תוך כדי הליכה לפני מעל לשבוע כבר, ואת שני הקילומטרים האחרונים צלעתי. מאז כואב לי כאשר אני הולכת (הפסקתי לנעול את זוג הנעליים הזה) - לפעמים יותר, לפעמים פחות. מקווה שזה יעבור מעצמו. 'שריתה' המליצה לי לעסות את המקום, לא ללכת עם כפכפים (גם לא בבית, זה מעמיס על כף הרגל, לדבריה) וכמובן להקפיד על נעליים נוחות. 

בינתיים כאשר חדר הכושר פתוח (לא בשבתות וחג) אני מנצלת זאת כדי להתעמל על האליפטיקל במקום לעשות הליכות (ואז זה לא כואב בכלל). אבל כשהוא סגור אני לא מוותרת על ההליכה, ורק שמתי לב שעדיף שאלך עד ששה קילומטר גג, אחרי כן הכאב מתגבר מדי. בינתיים קבלתי מ'שריתה' שתי המלצות חשובות. האחת, לא ללכת עם כפכפים, רק עם נעליים נוחות וסגורות שתומכות בכל הרגל, גם מאחור. אז בבית התחלתי ללכת עם הקרוקס הקלאסי (זה שיש לו רצועה כמו סנדל מאחורה). יחפה אני לא יכולה ללכת לאורך בגלל הקשת הגבוהה בכף הרגל. 

ההמלצה השנייה היא לעסות את גב כף הרגל, ממש לחדור פנימה לגידים. יש לי מן "אקדח עיסוי" שקבלתי מתנה ליום הולדת מבתי וחתני בשנה שעברה, אז התחלתי לעבוד איתו, בתקווה שזה יעזור ולא יזיק. ליתר ביטחון אקבע גם תור אצל אורתופד. מקסימום אבטל אם זה יעבור עד אז.

סיימנו לראות בנטפליקס סידרה ממש טובה (לאוהבי הז'אנר) - סוכן הלילה והתחלנו סידרה מוצלחת חדשה (בקודי, לא יודעת איפה זה משודר) - RABBIT HOLE.

עוד לא התחלתי ספר חדש מאז שסיימתי עם ה"נתניהו'ז" שקבלתי מתנה מבן דודי. 

היו ל-T כמה ימים יחסית טובים והיום הוא שוב לא מרגיש כל כך טוב. לא שזה מונע בעדו לבשל לששי בערב. כמו שגיסתי אמרה, זו תרפיה בשבילו. היום תוך כדי הקניות בסופר, בירקן ובקצב היו לו התכווצויות במעיים, והוא נהיה חלש - בקושי שמעתי כשהוא דיבר. אוף. 

התברר שיש "הזמנות" לארוחת ששי. נשמותק הזמין שניצל בשר, חכמוד הזמין חריימה (הוא מאד התאכזב כשלא היה חריימה בליל הסדר) ובתי הזמינה גפילטע פיש, אחרי ליל הסדר נשאר לה טעם של עוד. T הכין את זה מסלמון (כי לא השגנו קרפיון) וזה היה מעדן. אז גם את זה וגם את החריימה הוא מכין מסלמון, שוב. הוא גם העמיד שני סירי מרק בשר - שיהיה לנו לשבועיים הקרובים (זו ארוחת הצהריים שלנו). בקיצור - חולה, חולה, חלש, חלש, אבל מבשל. זה הבעל שלי.

"אחרי חג" שמח. 

יום שלישי, 19 באפריל 2022

החול והמועד והחול

 הרבה זמן לא כתבתי ולא תיעדתי לעצמו את ימי החול שלפני החג, את החג ואת הימים עד כה בחול המועד. 

לא התחשק לי לכתוב ולא הכרחתי את עצמי. מנסה להתמקד בעשייה של דברים שאני רוצה לעשות, ובאי עשייה של דברים שאינני רוצה לעשות. 

כרגע מרגישה שרוצה לתעד, אז כותבת. 

בשבוע שעבר החלטנו לצאת לטיול פריחה - כל עוד עדיין יש פריחה - אבל קצר, חצי יום, לא רחוק. 

החלטנו לנסוע למקורות הירקון ומצאנו המלצה למסלול שהתחיל דווקא בגן לאומי מגדל צדק, שתואר כמצודה מרהיבה מימי הביניים שהפכה לבית אחוזה ערבי בתקופה העות'מאנית. בפועל בילינו את הבוקר במצודה ולא המשכנו לשאר חלקי המסלול. 





לא ממש הלך לנו באותו יום. היתה תנועה רבה והנהגים בדרך היו פרועים, עצבניים ואלימים. אולי הם תמיד כאלה ואנחנו פשוט פחות מסתובבים בכבישי הארץ, ואולי בעקבות הפיגוע של סוף השבוע העצבים של כולם היו על הקצה. כך או אחרת אחד הנהגים שהשתולל בפראות בין המסלולים, חתך אותנו וגם מכוניות אחרות ובאופן כללי התנהג כבריון דרכים - הצליח בשלב כלשהו גם להיכנס בנו קלות ברכב. 

ראיתי ש-T קצת לחוץ ועצבני אז לא התערבתי ונתתי לו להתמודד לבד עם האידיוט, להחליף פרטי רישיונות וביטוח ולצלם את התאונה. רק אחר כך, כאשר הנהג הפרוע הזיז את רכבו לאחור והתנתק מהרכב שלנו, התברר לנו שבעצם לא רואים (כמעט) בכלל את הפגיעה. לא ברכב שלנו וכנראה גם לא ברכב שלו. אחר כך כשהצצתי בצילומי הביטוח והרישיון שקיבלנו ממנו, ראיתי שהרכב שלו מעוקל והביטוח פג בנובמבר האחרון. או שהמסמכים שהיו אצלו בתא הכפפות לא היו מעודכנים. כך או אחרת T החליט שהוא לא מדווח על התאונה הזאת בכלל לחברת הביטוח. אני לא בטוחה שזה חכם, בעיקר כי ההוא עשה קולות של לטעון ש-T בכלל אחראי על ההתנגשות. אבל נחכה ונראה. 

כשהמשכנו בנסיעה התברר של-WAZE אין מושג היכן הגן הלאומי הזה שאליו אנחנו נוסעים, והתברברנו בין המחצבות שסמוכות לראש העין עד שויתרנו ונכנסתי לאתר "טיולי" ושם היה כתוב באופן ברור שהכניסה למגדל צדק נמצאת בכניסה לראש העין הדרומית בכביש 444 לפנות מזרחה ומיד אחרי הרמזור לפנות ימינה. מרגע שפנינו לכיוון הזה הכל עבר חלק והגענו לשם תוך דקות. 

כאמור אחרי ביקור קצר במצודה עצמה התחלנו לטייל בשבילי הגן ונהנינו מהאוויר, מהפריחה ומהנוף. כבר לא המשכנו הלאה. משם חזרנו הביתה. אגב תוך כדי הליכה T החליט גם להתקשר לחברת ארקיע כדי להבין לאן נעלם חדר המלון שלנו החסר בדובאי (קיבלנו שובר לטיסות ורק לאחד מחדרי המלון). שעה ארוכה שמענו את מוזיקת ההמתנה של ארקיע עד שענה לנו בחור חביב, וכל הזמן הזה המוזיקה הזאת שימשה לנו רקע לטיול. זה היה קורע. 

בהתחלה כשנתנו לבחור את מספר ההזמנה שלנו בארקיע הוא הקליד אותה לא נכון או משהו ואמר "אין בכלל מלון על ההזמנה הזאת, רק טיסות". בשלב הזה אמרתי לו שאם ככה שיואיל לבטל את כל ההזמנה כי זה כבר עבר כל גבול. אבל אז הוא הבין שמשהו לא הגיוני או שראה שם שונה מזה שנתנו לו - כך או אחרת הוא הקליד את המספר שהכתבנו לו שוב, עלה על ההזמנה הנכונה, אמר ששני חדרי המלון אושרו לנו ושלח בנפרד בדוא"ל את השובר החסר. זהו. טסים לדובאי. זה קורה. 

בשאר השבוע לא היו אירועים מיוחדים. בהליכות הבוקר עדיין נהנים מהפריחה המקומית 





פעמיים או שלוש בשבוע גם הולכים לחדר הכושר. שם, על האליפטיקל, אני על הדרך משלימה צפייה בסדרות בסטינג טי וי או בנטפליקס. בין השאר סיימתי לצפות ב"עוזרת בית" המצוינת (גם אם מתסכלת מאד לעיתים) וגם הסידרה הישראלית / ספרדית המפתיעה לטובה "ילדים ביער". 

לליל הסדר התחלנו להתארגן כבר (או רק, תלוי את מי שואלים) ביום רביעי, אז קנינו את הדגים (שהזמנו מבעוד מועד), את הבשר ואת הירקות/פירות, התחלנו (כלומר T התחיל ואני עזרתי) לבשל, ואז בחמישי השלמות בסופר ועוד בישולים ובששי עוד......

ברור שאמרתי ל-T שלא צריך להתפרע ובבקשה להצטמצם בכמות ובמגוון האוכל, וכמובן שהוא לא ממש הקשיב. טוב, אם תשאלו אותו אז הוא הכין הרבה הרבה פחות סלטים מאשר בדרך כלל. אוקיי. 

אפשר לדלג לפיסקה הבאה כי עכשיו אספר מה הוכן: 

גם גפילטע פיש (לא מתוק, שזכה למחמאות מכל האורחים כולל נכדים וכולל יוצאי בוכרה ומרוקו) וגם חריימה (וקיבלתי הסבר סוף סוף מה בעצם ההבדל בין חריימה לבין דג מרוקאי).

גם עוף בתנור עם תפוחי אדמה ובטטות וגם בשר "אסאדו" בתנור עם שומר (שגדל בגינה) ואורז. לצורך העניין לא היינו אשכנזים.

היה גם מרק "קונסומה" (מרק בשר צלול) עם אטריות מקמח חומוס ש-T הכין בעצמו. לא היו קניידלעך. 

גם כבד קצוץ וגם טרין כבד עם ריבת קומקוואט (תפוז סיני שצמח ב"עציץ" בחצר שהיה פעם אסלה).

וחזרת תוצרת עצמית. מצוינת. וגם חרוסת תוצרת עצמית. 

וסלט חסה וסלט ירקות קצוץ. 

לקינוח היה גם קרם ברולה וגם מגוון עצום של הגלידות של T, שנוסף להן הפעם טעם חדש - זעפרן. וגם עוגת פסח כנראה מצוינת (לא טעמתי) שאמא של חתני הביאה. 

האורחים היו הורי, בתי והמשפחה, אחותו של חתני עם המשפחה ואמא של חתני עם בן זוגה. היה ממש נחמד וטעים ושמח וכולם קראו בהגדה וכולם שרו. הבנות של גיסתה של בתי מתוקות ומשחקות מאד יפה עם שרי ובאופן גורף כולם מעידים שהיה ערב מאד מוצלח. 

הנכדים הגדולים נשארו לישון אבל לא הספקנו לעשות הרבה ביחד. הם נרדמו מייד כשכולם הלכו (נשמותק עלה לישון עוד קודם, נרדם בלי להחליף לפיג'מה ובלי לצחצח שיניים) ובבוקר הספיקו בערך חצי סרט "ספיידרמן - מימד העכביש" לפני שחתני הגיע לקחת אותם כי לנו עוד היו הרבה תכניות. 

היינו מוזמנים לצהריים עם הורי לאחי וגיסתי ובין השאר היינו צריכים לנסוע למצוא מתנה כי אי אפשר לבוא להתארח בלי להביא משהו. מכה על חטא שלא הספקתי לחפש לה משהו בימים שלפני החג. נסענו לטירה אבל החנות האהובה עלינו סגורה מזה כמה זמן (לדעתי בלי קשר לראמאדן) ועוד חנות מתנות מולה גם היתה סגורה (נפתחה כנראה יותר מאוחר) אז בסוף נאלצנו לקנות מתנה הרבה פחות שווה והרבה יותר יקרה בסניף של "FOX HOME" בטירה, שאמנם היה פתוח אבל העובדות היו חסרות ידע וחסרות אונים ונתקענו בקופה המון זמן עד שהם הצליחו לחייב את כל מי שהגיע לקנות משהו. זה היה מתסכל אבל פשוט לא היתה לנו ברירה. התנחמתי במחשבה שגם אם המתנה לא תמצא חן בעיני גיסתי, היא תוכל להחליף אותה לפחות בכל סניף של FOX HOME. בסוף היא נראתה דווקא מרוצה.

משם עוד נסענו ליישוב סמוך לאסוף חבילה של אבא שלי שהגיעה בטעות ללוקר BOXIT של משפחה אחרת, שכאשר גילתה את הטעות (מאוחר מדי, אחרי שכבר הביאה את החבילה הביתה ופתחה אותה) טרחה ליצור קשר עם אבא (מזל שהטלפון על החבילה) ולתת לנו את הפרטים כדי לבוא לקחת. אחרי התקרית הזאת והקודמת (שבה BOXIT פתחו לי תא ריק ונאלצתי לחזור לשם כמה ימים אחרי כן עד שתיקנו את הטעות) הוחלט ברוב קולות שמפסיקים להשתמש בשירות הזה ומשלמים עוד כמה שקלים כדי לקבל את החבילה הביתה. או לחנות כלשהי. 

אחרי כל זה נסענו אל אחי וגיסתי והיה גם שם טעים ונעים, האחייניות היו שם (ללא בעלה של אחיינית1 ששומר כשרות פסח) וגם אמא של גיסתי. 

בחול המועד בינתיים חם ומגעיל ו-T עם אלרגיית אביב מטורפת אז לא עושים הרבה. הוא יצא לשייט עם מועדון השייט אבל לא היתה רוח והיה חם מאד, ואז הוא קיבל הודעה על בן דוד שנפטר ונסע גם ללווייה בחום הגדול. לא נעים.

בזמן הזה התלבשתי על ארון התרופות, שמאז מחלתו של T נהיה עמוס מדי בכל מיני תרופות ותוספי מזון שהוא התחיל לקחת והתחיל להיות בו בלגן. קניתי קופסאות פלסטיק גדולות ונוחות וסידרתי פחות או יותר לפי נושאים ומידת שימוש, ואני מקווה שהסדר הזה יחזיק כמה זמן לפני ששוב יתחיל להתבלגן. 

הבוקר נפגשתי עם 'מחברת' לבקשתה בכפר סבא הירוקה ושוב נוכחתי לדעת איזה שירות גרוע ויחס לא אכפתי יש בקפה לנדוור שם וכמה אין סיבה לחזור אליו. זכרתי את זה מהפעמים האחרונות שנפגשתי שם עם 'קלי' ו'שני' ובאמת לא נראה שלמישהו שם אכפת. הסניף מתמלא גם ככה. אין תודעת שירות, אין ניהול. כלום. חבל. 

מחר נשמור על הנכדים בבוקר ואולי ניקח אותם לבילוי כלשהו, ואז כבר נתחיל להתארגן לחופשה בדובאי - בדיקות קורונה וכו'. לא רוצה לחשוב על שדה התעופה ביום הטיסה אבל זה שלב הכרחי בדרך לחופשה הזאת ואני מקווה שבכל זאת נעבור את זה בלי יותר מדי דאגות ועצבים.

אז מועדים לשמחה והמשך שבוע טוב

יום ראשון, 16 בינואר 2022

סופשבוע גשום וגדוש

בששי לפנות בוקר הורי קיבלו שניהם תשובה שבדיקת ה-PCR שלהם יצאה שלילית, ואבא קיבל הודעה רשמית שהוא ייצא מבידוד. 

לא בזבזתי רגע והודעתי להם שאנחנו באים לקחת אותם אלינו אחר הצהריים. 

בחמישי T הכין גולאש טעים עם תפוחי אדמה ואפונה וגם העמדנו שני סירי מרק עוף מפוארים - זו ארוחת הצהריים הקבועה שלנו, מרק עוף - אז אנחנו מכינים כמה וכמה ליטרים ומקפיאים במנות. גם הורי אוכלים מרק כל יום, רק שהם בדרך כלל אוכלים את זה בערב, עם סלט. 

בדרך אליהם עצרנו ב"יונס" וקנינו קצת חומוס, טחינה, ושני סוגי סלט חצילים (אמא שלי מתה על חצילים ובדרך כלל T היה מכין משהו עם חצילים בכל ארוחת ששי). 

נתנו להם את הספרים שהזמנתי, את טראפלס השוקולד המריר שקניתי לה במיוחד וכרטיס ברכה שבו כתבתי ברכה קצרה וקולעת - מזל טוב אבל בעיקר תודה שאת כאן ולא מעבר לאוקיינוס. ושאחרי שהאומיקרון ישכך מעט, נחגוג כמו שצריך עם כל המשפחה. 

אכלנו ושוחחנו וקינחנו בגלידות של T (טוב, הם קינחו, אנחנו הסתכלנו), וראינו ששימחנו אותם מאד מאד. 

כשהם התעייפו (בסביבות שמונה וחצי) הקפצתי אותם בחזרה לאחוזה. שמחתי ש-T ידע לומר לי שהוא מותש ושאקח אותם בלעדיו. לפעמים הוא יודע להקשיב לגוף שלו. 

אצל 'שותפנו' ממשיכות המכות להגיע - נשבעת שיש הרגשה כאילו שמישהו עשה עליהם "עין הרע" וצריך למצוא דרך להסיר את זה - והבת שלו עשתה תאונה קלה (בגשם שוטף לא שמה לב ונכנסה מאחור בכיכר ברכב שעצר פתאום). לא קרה לאף אחד כלום אבל הרכב נפגע כמובן.

אמא של חתני עברה צינתור, לאחר שבצינתור וירטואלי הודיעו לה שיש לה עורק אחד שחסום ב-75% ועוד אחד ב-50%. בחמישי בצינתור האמיתי התברר שאין כלל חסימה באף עורק, ושהלב שלה במצב מצוין. אלה אמנם חדשות טובות, אבל החדשות הפחות טובות הן שהיא באמת לא מרגישה טוב, יש לה חולשה ודופק מואץ ועוד תופעות שמפילות אותה ולא מאפשרות לה לתפקד - אז הפנו אותה בחזרה לקרדיולוג לבדוק אם בכלל זו בעייה חשמלית ואולי היא צריכה קוצב לב או שאפשר לטפל בזה עם תרופות. ממש מבאס. 

ניסיתי לעודד אותה שבאמת מישהי כמוה, שתמיד אכלה בריא ותמיד התעמלה ושמרה על עצמה, היה מוזר לחשוב שיש לה טרשת עורקים. ועובדה שאין. וכל הכבוד לה. נקווה שימצאו את הבעייה ומהר. 

הצינתורים הוירטואלים האלה כנראה די בעייתיים. לפני כמה שנים סוכן הביטוח שלנו עשה צינתור וירטואלי כזה ואמרו לו שהכל בסדר. יומיים אחר כך הוא חטף אירוע לבבי ונכנס לקומה - התברר שהכל היה סתום שם בעורקים - ובנס הצילו אותו. אז מה נסגר עם זה? 

בשבת בתי היתה אמורה להגיע עם הנכדים אבל אז התקשרה שנשמותק הקיא וכואבת לו הבטן ומחשש שזה ויראלי הם החליטו לא להגיע (אפילו בלעדיו) כדי לא לחשוף את T למיקרובים מיותרים. זה מבאס אבל נראה לי שזו היתה החלטה נבונה. 

ניצלנו הפוגה קלה בגשם כדי לצאת ביחד להליכה, והצלחנו ללכת כמעט ששה קילומטרים לפני שהטיפות תפסו אותנו שוב. הבוקר כבר יצאתי לחדר כושר עם מטריה. T יצטרך לחכות להפוגה, ואם תהיה כזאת אולי שוב נצא להליכה ביחד. כאשר הוא הולך "לאט" זה כמעט מתאים לקצב הנינוח שלי (כשאני לא רצה או הולכת ממש מהר). 

בינתיים במוצאי שבת חתני חטף כאבי תופת בבטן שמאל עליונה וגב, ולרגע הוא חשש שקורה לו מה שקרה ל-T (רק שאצל T זה היה בצד ימין למעלה ולא בגב). בתי הבהילה אותו למיון, שם עשו לו CT וקבעו שיש לו אבנים או יותר נכון חול בכליה. הם שחררו אותו עם מירשם לתרופות והפניה להמשך מעקב בטיפול בקופת חולים (או "בקהילה" כמו שהם אוהבים לומר זאת). 

בני סבל מזה מאד לפני הרבה שנים (עד שהיו צריכים גם לפוצץ לו כמה אבנים גדולות במיוחד באמצעות אולטרסאונד, והשאר יצאו בסופו של דבר דרך מערכת השתן) ושוב לפני שלוש שנים כאשר כלתי היתה בהריון עם סביבוני. 

בקיצור - אין רגע דל. 

ולקינוח עוד קצת 'מיינקוני'

יום חמישי, 6 בינואר 2022

על הא ועל דא

נכדתי החדשה 'קיקה' וכלתי יצאו שלשום מבית היולדות והלילה הראשון  שלהן בבית עבר בשקט ובשלום. בכל פעם היא ישנה שעה או שעתיים ברצף, מה ששימח את כלתי מאד. זה לא היה ככה כש'סביבוני' נולד. היא רגועה יותר, וסביר להניח שפשוט גם הם מנוסים יותר ולכן רגועים יותר.

סביבוני התעניין בתינוקת קלות ובשלב כלשהו אפילו פחד ממנה. 

אתמול T בישל גיוועץ' (משלל הירקות שמותרים לו) וגם גולש בקר עם תפוחי אדמה. הוא היה מאד מרוצה מכך שהוא מסוגל לעמוד כמה דקות ולבשל. כן, עבורו זו עבודה של כמה דקות. העיקר שיש אוכל טעים שגם לו מותר לאכול. בכל יום מחדש אנחנו מודים על כך שיש לו תיאבון. רבים שעוברים את הניתוח הזה פשוט לא מסוגלים לאכול. 

בחלק מן הימים הוא הולך ארבעה קילומטר ובחלקם - כמו הבוקר - אין לו כוחות והוא הולך אבל פחות. לא מוותר.

לפני כן על הבוקר הוא הלך לעשות בדיקות דם, כדי שתהיינה תוצאות להראות לפרופסור בביקורת ביום שני. 

הייתי אצל הווטרינר לחסן את מיינקוני בחיסון השני, והוא בינתיים גזז ל'מיינקוני' ציפורניים, מה שכבר הקל מאד על המצב. נראה בהמשך מה יוחלט לעשות. ייתכן שנלמד לגזוז לו בעצמנו כל פרק זמן. 

שוחחתי עם הווטרינר גם על נושא התזונה שלו. 

זה תמיד בעייתי כאשר יש בבית גם חתול בוגר וגם חתול גור, בהקשר של מי אוכל את האוכל של מי. בעבר ל' הגיבה מאד לא טוב להחלפת תזונה (הקאות ועוד) והיא גם מבוגרת מאד (בת 12) ולא מומלץ לה לאכול מזון של גורים. מצד שני, כאשר מיינקוני אכל גם מזון של גורים וגם מהאוכל שלה, הוא התחיל קצת לשלשל, היו לו יציאות פעמיים -  שלוש ביום - שזה מוגזם - וגם להפליץ (סליחה, כן?) וארגז השירותים שלהם הסריח ברמות אחרות. 

אז החלטתי לנסות בכל זאת להפריד בין האוכל שלו לאוכל שלה, לתת לו רק מזון שימורים של גורים, ואת המזון היבש שמותאם גם לגורים וגם לבוגרים, ולפנק אותה בנפרד במזון היבש שלה ובשימורים שלה, גבוה על הדלפק שאליו משום מה מיינקוני עדיין לא מגיע כמעט. 

אני שמחה לבשר שהשינוי הזה כנראה השפיע באופן מיידי על מערכת העיכול הגורית של מיינקוני, ואת הראיות (או יותר נכון היעדרן) אפשר לראות ולהריח בארגזי השירותים של החתולים. 

היו שני לילות שבהם הוא ישן בחדר האמבטיה שלנו (במדף של המגבות) במקום איתנו במיטה, וכבר התחלתי להתבאס שהוא כבר לא רוצה לישון איתי....אבל הלילה הוא נצמד אלי וגירגר ושימח אותי מאד. 

בנושא אחר, ממש מוצא חן בעיני פרויקט ה-BLOGANUARY ב-WORDRPRESS, שעדה משתתפת בו,  גם מוטי אור תרם את חלקו ועכשיו ראיתי שגם עדי אדלר כתבה על פי אחד הנושאים שהוצע שם. 

הפרויקט הזה מזכיר לי קצת את מדור השרביט החם, אותו אני מנהלת כבר למעלה משנה, רק שאני משנה נושא בכל שבוע, וב-WORDPRESS יש נושא חדש בכל יום. בכל מקרה זה נראה לי נחמד ממש. 

מחברת הגאז התקשרו לגבות מראש תשלום על אספקת הגאז לצובר, אמרו שיגיעו ברביעי או בחמישי - ובסוף הודיעו היום שיגיעו בראשון. לא נורא, זה לא דחוף. פעמיים בעבר קרה שנגמר הגאז ורק אז הזמנו - ואז היינו כמה ימים טובים ללא גאז בכלל. פעם כי שכחנו לבדוק, ופעם כי היתה דליפה וכל הגאז ברח. מאז אנחנו מקפידים לבדוק גם את זה וגם את זה. 

היום הביאו את השער (המתוקן - בתקווה) והתכנון הוא להתקין אותו ביום ראשון. אגב כאשר התקשרו לתאם את יום ראשון T שאל מתי השער מגיע היום, וקיבל את התשובה התמוהה "הוא כבר אצלך". אכן, מתי שהוא במהלך הבוקר הם הגיעו, הניחו את השער וגם ארגז עם כל מיני חלקים אצלנו בחניה והלכו בלי להודיע שהם באו. מוזר. 

מה עוד? 

אתמול התקשרו מהספא במפתיע, לומר שהיום התפנה מקום אצל המעסה שלי והאם בא לי לנצל את ההזדמנות ולהגיע. כזכור ביטלתי תור לעיסוי שהיה מתוכנן לי יום לפני הניתוח של T (מסיבות לוגיסטיות) ומאז עדיין לא קבעתי תור חדש. מייד הסכמתי אז היום אחר הצהריים אקבל עיסוי. איזה כיף. 

בין כל ימי ההולדת ה"עגולים" שצפויים בקרוב, גם חברתי 'ביוכימיה' חוגגת 70 החודש. בתה ('שנטי') ביקשה שנכתוב לה ברכה, והיא אמורה לערוך את כל הברכות ולייצר אלבום או משהו כזה. בינתיים גם שנטי וגם בתה הבכורה כנראה נדבקו בקורונה (הן לא מחוסנות) אז נראה מתי היא תגיע לזה. אולי אציע לה עזרה בנושא..........

באמת חייבת לחזור לעבוד על אלבום התמונות של בתי, כלתי ו'סביבוני'. הפקתי כבר אלבום למשפחה של בתי, ומן הראוי שאשלים את העבודה גם על האלבום שלהם. יאללה, אמפי, לא להתעצל. לעבודה. 

יום שישי, 31 בדצמבר 2021

לא רק T ולא רק בריאות

 בא לי לכתוב על דברים אחרים. 

על אימון הריצה שלי למשל. הגעתי כבר באימון השלישי ב"אתגר 2" של LALIWAY והשבוע כבר רצתי 3.5 דקות רצוף, חמש פעמים, לסירוגין (הפסקות של 2 דקות הליכה בין לבין). 

בפעם הראשונה מאז שהתחלתי את אימון הריצה הזה חוויתי קושי. הזעתי ממש. רק אז הבנתי שעד כה האימון תאם לגמרי לרמת הכושר שכבר יש לי. הפעם לראשונה אתגרתי את עצמי, עשיתי אימון שהיה לי קשה. ודי עפתי על עצמי.

לפני כן עשיתי "חימום" בן חצי שעה על האליפטיקל. בסך הכל הייתי די מרוצה מעצמי. באופן כללי אני די מרוצה מעצמי בקטע של הפעילות הגופנית, שלא ויתרתי עליה גם תוך כדי הניתוח והאשפוז של T. אפשר לומר אפילו שהייתי חייבת אותה. לגוף ולנפש. 

ואם מדברים על אליפטיקל, זה מה שקנינו לבני ליום הולדתו שחל בתחילת השבוע. 


מזה כמה שנים שבני וכלתי מנסים להתמיד בפעילות גופנית כלשהי. בשנה שעברה הם הבינו, שחלק ניכר מהשנה לא ניתן בבוסטון לצאת החוצה לשום סוג של פעילות גופנית בגלל הקור, והחליטו להירשם למועדון ספורט. בני לקח שם כמה שיעורי טניס כדי לחזור לכושר, ואז מצא לו פרטנרים להתאמן איתם, ונוסף התאמן גם בחדר הכושר. בשלב כלשהו גם כלתי הצטרפה. אבל בגלל הקורונה חלק מהזמן המועדון היה סגור, וגם כשהיה פתוח היו צריכים להתעמל עם מסיכות. ובכל מקרה צריך היה לצאת מהבית, להיכנס לאוטו, ולנסוע לשם. ועם סביבוני זה לא תמיד התאפשר, ועכשיו שהיא בהריון ואו טו טו יולדת, הם רואים שהם לא כל כך מצליחים לצאת לנצל את החברות במועדון. כך עלה הרעיון לקנות מכשיר הביתה, וכיון שזה המכשיר שהם הכי ניצלו בחדר הכושר, החלטנו שזו תהיה מתנת יום ההולדת שלו מאיתנו. אני מאד מקווה שהמכשיר ישרת אותם היטב ולא יהפוך (כפי שהמכשירים האלה נוטים בדרך כלל) ל....קולב. 

בא לי גם לכתוב קצת על הפודקסטים ששמעתי בזמן האחרון. לרינה מצליח יש פודקסט חדש בשם "אמא, אבא ואני" בו היא מראיינת אנשים שונים על היחסים שלהם עם הוריהם. זה פשוט מרתק. וגם עצוב. כמה פצעי ילדות עולים בשיחות האלה, כמה מורכבים היחסים של אנשים - ולא משנה אם הם בשנות החמישים או בשנות השמונים לחייהם) להוריהם. אהבה וגעגוע אבל גם כעס גדול או אשמה גדולה. בקיצור - מרתק. 

מצאתי שאני גם אוהבת לשמוע את אלעד שמחיוף ב"אחד ביום". כן, אני, שלא צורכת כמעט חדשות ולכאורה לא מתעניינת באקטואליה - מאד נהנית מהפודקסט הזה. 

עוד פודקסט שגיליתי לאחרונה הוא "סליחה, זה לא מה שהזמנתי" של טל בשן ולימור רייך. הוא מדבר הרבה על הורות ובכלל על הפער הזה שבין "מה שהזמנתי" לבין מה שקורה במציאות החובטת, כפי שהוא מנסח זאת, של חיינו. 

את כולם, אגב, אני שומעת בספוטיפיי. שם הכי נוח לי לסדר אותם לפי סדר כרונולוגי, והוא מסמן לי את מה שכבר שמעתי. 

בגיזרת החתולים מיינקוני מתוק וחכם וגדל יפה. 

מאז ש-T בבית גם ל' נרגעה קצת יותר ומאפשרת לקטנצ'יק להתקרב אליה יותר. אין מה לעשות, כמו שאומר תמיד סיזר מילאן התותח (אמנם הוא אומר זאת לגבי כלבים), T הוא זכר האלפא בבית, THE LEADER OF THE PACK. כשהוא נמצא והוא נותן את הטון כולם רגועים. 

הנה כמה תמונות 

שרוע על הברכיים שלי (על חלוק נעים במיוחד)

קרובים על המיטה שלנו


מאחורי הגב של T: קרובים על הכורסא






אם בכל זאת לעדכן על מצבו של T, אז הוא עושה הליכות ובהדרגה מאריך אותן. הבוקר הוא כבר הלך בערך עד מרחק של כ-750 מטר מהבית ובחזרה. לדעתי זה קצת מוגזם, שבועיים ויומיים אחרי הניתוח, אבל ל-T יש באמת נטייה להגזים, ואני מוצאת את עצמי כל הזמן מזהירה אותו לא להתאמץ יתר על המידה. יש לו הרבה מאד מוטיבציה להחלים ולחזור לעצמו, שזה נפלא, רק חוששת ממצב בו הוא יגרום לעצמו נזק כלשהו. 

אתמול למשל עמדתי לבשל כמה דברים - מודה שאני קצת חלודה במטבח, לאחר שבשנים האחרונות מאז שסגר את העסק של האירועים והפסיק לבשל באופן מקצועי ושוטף, הוא בעצם השתלט על כל הבישולים והאפייה בבית. אז כשאני מתייעצת לגבי משהו לפעמים הוא פשוט קם ובא לעשות במקומי, וזה גורם לו להרגיש טוב אבל אני ממש נזהרת לא לאפשר לו להתאמץ יותר מדי. שלא יסבול אחר כך. 

מפה לשם הצלחתי להכין חזה עוף ב"סו-וויד" גם עבורנו וגם עבור 'שותפנו' וגם הכנתי קציצות עוף. כך אני מגוונת ל-T את התפריט עם דברים טעימים שמורכבים מהרבה חלבון. כשביקשתי שיזכיר לי איך מכינים פולנטה, הוא פשוט קם ותוך דקה הכין בעצמו. אני שמחה שהוא מרגיש שהוא מסוגל, וזה גורם לו להרגיש טוב עם עצמו, אני רק חוששת שלא יגזים. 

עודפי הנוזלים פחות או יותר נעלמו מגופו ואין כמעט זכר לבצקות, כך שהבוקר הוא הפסיק על דעת עצמו לקחת את הפוסיד (הכדור המשתן). בדיקות הסוכר היומיות בינתיים מראות מצב תקין, לשמחתנו, וגם הנוזל שבשקית הנקז שינה את צבעו וכעת כבר לא נראה כמו חומר לבלבי. T צילם ושלח לפרופסור, ואנחנו מקווים שבתחילת השבוע הוא יקרא לו להסיר את הנקז האחרון מהגוף. אם כן זה יהיה עוד צעד בדרך להחלמה.

גיסתי התחילה לדבר איתי על יום הולדתה ה-90 של אמא שלי, שיחול בעוד שבועיים.
לא דיברנו על זה כל עוד הניתוח היה לפנינו אבל עכשיו התחלנו להרהר מה עושים.
T כמובן קפץ ואמר שעד אז הוא יוכל להכין ארוחה ולארח את כולם כאן, אבל אני נעמדתי על רגליי האחוריות והודעתי שזה לא בא בחשבון. גם אם ירגיש טוב, אין מצב לארח 22 אנשים חודש אחרי הניתוח. 

גיסתי הציעה לקחת את זאת שעשתה לה קייטרינג ליום הולדתה של אחיינית2 הקיץ ולקיים את האירוע אצלם בבית. זה נשמע לי כמו רעיון מצוין, ש-T יבוא כאורח ולא יתפתה אפילו לעבוד. 
בכל מקרה נצטרך לחכות עם זה כי עכשיו גיסתי עשתה בעצמה MRI בגלל שבדיקות שדה הראייה שלה חזרו לא טובות כבר פעמיים, אז נראה מה קורה איתה ואז נחליט. 
ואני בכלל לא מדברת על הקורונה....... אולי זה בכלל לא חכם לערוך מפגש משפחתי מורחב בימים האלה. 
בקיצור נראה. 

בינתיים היום יום הולדתו של חכמוד - הילד כבר בן 11 - וקבענו שמחר בבוקר הם יבואו הנה כולם, ויביאו איתם אוכל, כיבוד, עוגת יום הולדת, כל מה שצריך כדי לחגוג וכדי שאנחנו לא נצטרך לעמול אבל גם לא נצטרך לצאת מהבית. 
אמרתי גם להורי לקפוץ.

אז שנה אזרחית טובה לכולם - מאחלת שתהיה טובה יותר מזו שהיתה ומזו שהיתה לפניה - בעיקר הרבה בריאות ושלווה ושקט נפשי. 



יום שבת, 24 ביולי 2021

סוג של שיגרה

 אפשר לומר שאנחנו מנהלים סוג של שיגרה. מידי פעם יש ל-T כאבים, מידי פעם יש גם ימים ללא כאב.

אגב לא זוכרת אם כתבתי על זה אבל בסוגיית הערמונית המוגדלת מצד אחד האורולוג אמר שבבדיקה קלינית הוא לא הרגיש הגדלה, וטען שבעת לקיחת בדיקת ה-PSA עדיין היתה דלקת בדרכי השתן ולכן אי אפשר להסתמך על תוצאותיה, אבל מצד שני הוא כן אמר להמשיך עם הכדורים וגם שלח לאולטרסאונד של כל המערכת ובדיקת דם חוזרת. הוא מתוכנן לשבוע הקרוב. בינתיים בימים האחרונים פתאום ההשפעה של הכדורים כאילו פחתה, ו-T שוב קם כמה פעמים בלילה לשירותים ולפעמים מעט מתקשה. קצת מדאיג. בכל מקרה ברור שצריך להמשיך לבדוק. 

בכל מקרה ביומיים שאחרי ששמרנו על שלושת הנכדים הרגשנו לא טוב, T ואני. היה נראה שנדבקנו משרי, ודי רבצנו לנו בבית. אפילו בוקר אחד לא יצאנו להליכה מרוב חולשה והרגשה זיפתית. לשמחתי התאוששנו מהר וחזרנו לעצמנו, וכך גם אירחנו כרגיל את המשפחה לארוחת ששי. 

היה טעים מאד - T הכין חריימה של סלמון (פיקנטי אבל לא חריף מדי) עם רוטב מעולה שחכמוד פשוט לא יכול היה להפסיק לזלול (וגם הכתים לגמרי את החולצה שלו מרוב התלהבות), רוסט ביף מנתח סינטה (שנשמותק טרף כאילו אין מחר), עם תוספות של פולנטה, שעועית ירוקה, סלט מאטריות שעועית וברוקולי וגם קצת תפוחי אדמה ובטטה בתנור. לקינוח הוא השקיע והכין ספוליאטלי (sfogliattelle) שזה סוג של קרואסון נאפוליטני ממולא בריקוטה. כולם ליקקו את האצבעות (והורי טחנו כמה וכמה כאלה).


כשכולם הלכו ורק חכמוד ונשמותק נשארו ניסינו ללמוד לשחק את המשחק החדש "שם קוד" אבל נשמותק כמעט נרדם באמצע קריאת ההוראות ועזבנו את זה לפעם אחרת. בבוקר אחרי ארוחת הואפל הבלגי המסורתי נזכרתי שחכמוד ביקש שאעזור לו לכתוב מילים לשיר שהוא הלחין על הגיטרה, כשהם היו כאן עם שרי וממש לא היתה אפשרות להתפנות לכך. 

שאלתי אותו על מה הוא רוצה שהשיר ידבר, והוא הציע שיר שמעודד אנשים לא לוותר. הוא ניגן את האקורדים שהוא חיבר, ואני הצעתי מילים וחרוזים. נשמותק לקח על עצמו את הייעוץ הלשוני ( למשל "הֱיֵה נָחוּשׁ , אל תוותר" בציווי במקום "תהיה נָחוּשׁ , אל תוותר" ) ושניהם השתתפו בבחירת הנוסח הסופי. זו היתה חוויה ממש נחמדה. 

אחר כך נסענו לסינמה סיטי לראות איתם את הסרט "קרודים 2" שהיה די קורע (הם לא הפסיקו לצחוק) ואז הקפצנו אותם הביתה, אכלנו והלכנו לישון צהריים.

רוצה לספר שהיה מוזר להיות בקולנוע לראשונה מזה מעל לשנה וחצי, לשבת כל הסרט עם מסיכה (כן, כן, האדים על המשקפיים) פרט לרגעים הבודדים של הכנסת פופקורן לפה. היה רגע מצחיק גם בקופה, אחרי שכבר קניתי את הכרטיסים וכבר שילמתי, T שאל אם ביקשתי הנחה של אזרחית ותיקה. ברור ששכחתי מזה לגמרי. הקופאי שמע אותו ואמר לי שאין לו בעייה לזכות אותי במחיר הכרטיסים ולחייב מחדש במחיר המוזל. אז זהו, רשמית נכנסתי לעולם האזרחים הוותיקים. בעצם כבר זכיתי בהנחה בארנונה, אז זו לא היתה הפעם הראשונה. 

קמתי עם קצת כאב ראש, אולי לא שתיתי מספיק היום. 

סיימתי את הספר THE BOOK OF LOST FRIENDS ואני בהחלט ממליצה (למי שקורא באנגלית, כי כאמור עדיין לא תורגם) ובכלל ממליצה על ליסה וינגייט כסופרת שגם עושה תחקירים רציניים ומעמיקים על הנושאים שעליהם היא כותבת וגם מצליחה לספר סיפור מרתק ומרגש וקולח. 

התחלתי לקרוא את "כל מה שלא סיפרתי" מאת סלסט אינג. קיבלתי אותו במתנה ליום הולדת מ'שריתה' אבל כשהבנתי שגם הוא תרגום מאנגלית, העדפתי לקרוא במקור. אני ממש בהתחלה, אדווח בהמשך. 

אז בסך הכל הימים לא רעים, אמנם ברקע עדיין הבריאות (או חוסר הבריאות) של T, וכמובן הקורונה שלא ברור מה יהיה איתה. אגב גיסי כבר הבריא אבל עדיין מרגיש קושי בריאות כאשר הוא מתאמץ (וכיון שהוא כמו אח שלו, הוא מתאמץ). אשתו השתפרה מעט כל יום ואני מחכה לשמוע איך היא היום, אבל בסך הכל נשמע ששניהם עברו את זה די קל. הם מחוסנים כמובן. עכשיו נחכה ונראה מה יהיה איתם פוסט- קורונה. נקווה שעברו את זה בסך הכל בשלום. 

נקווה שכולנו נעבור את זה בסך הכל בשלום. 

לסיום - שוב מערכת התגובות דיסקוס עושה בעיות, הפעם היא מאחרת לשלוח מיילים כאשר יש תגובות או מענה לתגובות. מאחרת, ולעיתים קרובות לא שולחת בכלל. כך יוצא שכדי לראות אם הגיבו לי או אם ענו לתגובות שלי, עלי להיכנס לפוסטים באופן יזום מידי פעם ולבדוק. אז אמנם נראה שהם התגברו על התקלה הקודמת שהיתה להם לפני כחודשיים (כאשר לפעמים לא התאפשרה גישה לתגובות בכלל) אבל עכשיו הם לא שולחים מיילים. מקווה שגם בעייה זו תיפתר בקרוב. 

יום שישי, 26 במרץ 2021

שלל עדכונים לפני פסח

בשבוע שעבר החלטנו לקפוץ לאיקאה לקנות קולב לחדר ארונות. 

הצעתי זאת ל-T אחרי שהיה לי ברור שהוא לא יצליח להיגמל מהנחת הבגדים שלו על השרפרף ועל הסולם, ולי זה ימשיך להפריע בכל פעם שארצה לשבת לגרוב גרביים או ללבוש מכנסיים או לעלות להוריד משהו ממדף או מתלה גבוה בעזרת הסולם. 

אגב לא היתה לי בעייה פשוט לשבת על הבגדים שלו על השרפרף כל עוד הוא לא התחיל להניח שם גם את הג'ינס עם החגורה, ובכל פעם הייתי חוטפת מכה בעצם הזנב מהאבזם של החגורה (או נזכרת רגע לפני הישיבה ומסיטה את כל ערימת הבגדים קצת הצידה). בעזרת קולב גם חשבתי שהבגדים גם יתאוורו להם קצת בין שימוש לשימוש, יהיו נגישים לו יותר (במקום להיות זה מעל זה בערימה).

בקיצור נסענו לאיקאה, קנינו את הקולב וכמובן עוד כמה דברים קטנים, כי תמיד כשמסתובבים שם מוצאים משהו שצריך, כמו לדוגמא עוד קעריות למרק או עוד מקציף או שטיחונים חדשים לאמבטיה. 

כך נראה חדר הארונות אחרי הרכבת הקולב

וכך השרפרף נראה רגע אחרי כן


 כי ברור לפרינססה שפיניתי את השרפרף במיוחד בשבילה.

מזג האוויר ביום הבחירות ולמחרתו תאם את האווירה ואת התחושה שלי ביחס לבחירות.

מימין אפליקציית מזג האוויר שלי בשלישי, ומשמאל ברביעי. 
 
בשלישי בבוקר עוד היה יפה אצלנו ויצאנו להליכה הרגילה (הארוכה) בבוקר. 
ברביעי כבר חיכינו שחדר הכושר ייפתח (זמני פוסט קורונה / תו ירוק) בשמונה.
אמנם ירד גשם זלעפות בבוקר אבל הוא לא ניקה את האוויר.  

ברביעי בערב הנכדים (הגדולים) באו לישון אצלנו.
היו להם הרבה מאד תכניות לחופשת הפסח שלפני הפסח (שבוע שלם) - חברים, בני דודים, סבים/סבתות. מכל התכניות נותרו רק הסבים/סבתות. יום אחד אצלנו ולמחרת אצל אמו של חתני. כל השאר הוברז / התמסמס בצורה כזו או אחרת, והם נשארו מאוכזבים בבית.
גם מזג האוויר המגעיל ביום הבחירות, שבו היו כל המשפחה בבית, לא סייע. 
וגם העובדה שחתני חולה כבר מיום ראשון (הוא מרגיש יותר טוב, וכבר נסע לעבודה אבל עדיין לא החלים לגמרי). 
 
היה ממש כיף עם הנכדים - כמו תמיד. אחרי ארוחת הערב שיחקתי איתם רביעיות פרחים ואחר כך גם טאקי, ואז הם עלו לצפות קצת בטלוויזיה אצלנו בחדר השינה, עד שגם אנחנו עלינו לישון והם עברו למיטות שלהם.
בבוקר אחרי הליכת הבוקר שלנו T הכין להם קרפים, וכיוון שסיימנו לקרוא את "חוט"ם כלב כמעט מושלם" והם הצטערו ממש שזה נגמר, בהחלטה של רגע החלטתי להוריד את הספר השני - "חוט"ם - כלב כמעט מושלם 2 - אוזן קשבת לכל בעייה". כמה קל ופשוט זה להוריד ספר דיגיטלי (וגם הרבה יותר זול), כמה מהיר ומיידי, וכאשר יש תמונות אין בעייה להראות להם אותן בטלפון. אז פשוט המשכנו את הסיפור בדיוק מהיכן שסיימנו אותו בשבוע שעבר. 
 
א פרו פו ספרים - סיימתי את "אחכה לך במוזיאון", שהיה לי ממש מוזר כשהתחלתי לקרוא. ספר שלם שהוא כולו חליפת מכתבים בין שני אנשים שלכאורה אין להם שום דבר משותף זה עם זה הוא לא ז'אנר שאי פעם חשבתי שאני אתחבר אליו. אבל ככל שהמשכתי לקרוא הספר ושני האנשים האלה - אשת האיכר ממזרח אנגליה והארכיאולוג החוקר הדני ממוזיאון סילקבור - פשוט שאבו אותי פנימה. אהבתי את הספר ואהבתי את האופן שבו אן יאגנסון בחרה לסיים את הספר (יש לי איזה עניין עם סופים של ספרים, מאז ומתמיד). מומלץ.

בחזרה ליום כיף עם הנכדים, אחרי שהתקלחנו (מההליכה) יצאנו איתם לקנות (מראש) את מתנת האפיקומן (הם זכרו בדיוק איזה לגו היה יקר מדי כאשר יצאנו "סתם" לקניות בחודש שעבר, אבל עכשיו עמד בדרישות התקציב) 

 
וקנינו גם כלבלב חמוד עבור 'שרי'. 
 

 
בנוסף T רצה מאד לקנות להם משחק הרכבה (לא לגו) והם כבר ישבו שלושתם כשהגענו הביתה והתחילו להרכיב את זה לפני שבתי באה לאסוף אותם
 
הקטנים החמודים גם ליוו אותנו בכיף אצל הירקן ובסופר, ועזרו לנו עם השקיות. פשוט תענוג איתם.


בנוסף לחתני, גם אמא חלתה השבוע, ולכן היא ואבא לא הגיעו לארוחת ששי.
כמו אצל חתני, זה התחיל עם כאב גרון, אבל בניגוד לחתני זה התפתח להחמרה בשיעול - הכרוני שיש לה מאז דלקות הריאות של השנה שעברה - וכאשר היא הלכה לרופאה באחוזה, היא קיבלה אנטיביוטיקה. 
אני לא יודעת אם אנטיביוטיקה זה מה שהיא היתה צריכה באמת, אבל היא מאד רצתה והרופאה כנראה חשבה שזה נחוץ (או שסתם שיתפה איתה פעולה). הבחירה בסוג האנטיביוטיקה תמוהה בעיני - זינת (בדרך כלל מיועד לבעיות בכליות ובדרכי השתן....עד כמה שאני יודעת) אבל אמא שלי היתה מרוצה, והיא טוענת שהיא כבר מרגישה יותר טוב. חלשה אבל יותר טוב. הרופאה גם הרשתה לה להתעמל. אולי זה פשוט פסיכוסומטי וברגע שהיא קיבלה אנטיביוטיקה אמא הרגישה בטוחה יותר ומוגנת יותר והרשתה לעצמה להרגע ולהחלים בנחת.

הזכרתי לעצמי, שכיון שמדובר באישה בת 89, אז פחות רלוונטי לחפור לה לגבי פיתוח עמידות לאנטיביוטיקה  וכדומה - למרות שדווקא לקשישים יש נטייה לפתח דלקות ריאות וזה הרבה פעמים מה שהורג אותם. באופן כללי אני מנסה להזכיר לעצמי פחות לנדנד לה - היא שונאת את זה ובעיקר היא שונאת שדואגים לה, שמדברים עליה, שמתעסקים איתה. כמו ש'שותפנו' כל הזמן אומר - הלוואי עלינו להגיע לגיל הזה ובמצב בריאותי וקוגניטיבי כזה. או שיש להם גנים טובים או שהם פשוט חיים נכון. 

מה עוד? 
פציינטית של חברתי 'מחברת' חלתה בקורונה, למרות שהיא מחוסנת. התברר שהיא נדבקה מהבן שלה. היא התחילה להרגיש לא טוב אחרי שהיא חזרה הביתה מפגישתה אצל 'מחברת', וכיוון שבנה לא הרגיש טוב כבר יומיים, היא החליטה לעשות לשניהם בדיקת קורונה. ושניהם יצאו חיוביים. 

היא מייד התקשרה ל'מחברת' להודיע לה, כמובן, ומסרה גם את שמה בחקירה האפידמיולוגית. התקשרו אל 'מחברת' ממשרד הבריאות, ואמרו לה שאמנם היא מחוסנת ולכן לא מחויבת בבידוד, אבל שכדאי לה להיבדק - ליתר ביטחון. 

הפציינטית חווה סימפטומים קלים בלבד, אז מהבחינה הזאת אלה חדשות טובות. 
 
'מחברת' התלבטה אבל החליטה לעשות את הבדיקה. באופן פרדוקסלי בקופת החולים הודיעו לה שהם לא יכולים לזמן אותה לבדיקה כי היא מחוסנת (?!) והפנו אותה למתחמי הבדיקות של פיקוד העורף. היא נבדקה בחמישי (הפגישה עם הפציינטית היתה ביום שני, והמליצו לה לחכות כמה ימים לפני שתיבדק). בינתיים היא לא נפגשה איתי ולא הלכה לנחם חברה שאמה נפטרה, אבל כן המשיכה ללכת לעבודה כרגיל וכן ביקרה אצל הנכדים שלה. בכל מקרה הבדיקה של 'מחברת' יצאה שלילית, וזה כמובן משמח ומרגיע מאד.

בבוסטון בני התחסן בחיסון הראשון (של פפייזר) ברביעי, ופרט לכאב מקומי בזרוע (וכמוני, גם בזרוע השניה 🙄) וכלתי תחוסן בשבת. אמנם במסצ'וסטס עדיין מחסנים רק גילאי 65 ומעלה, אבל יש מבצע חיסון למורים - ולשמחתנו שניהם עונים לקטגוריה הזאת.

בליל הסדר בסוף יהיו כאן רק בתי ומשפחתה והורי (בתקווה שאמא תרגיש מספיק טוב). המחותנת שלי בסוף לא תגיע, לא כי היא לא רצתה - היא מאד רצתה - אבל אחיותיה עשו לה "רגשי" שהיא חייבת להיות איתן ועם אמא שלהן. כמה טוב שאצלנו במשפחה אף אחד לא עושה "רגשי" לאף אחד בחגים!

בחג עצמו, אם גיסתי תרגיש מספיק טוב, אנחנו מוזמנים אל אחי לצהריים יחד עם הורי. 
אין לנו תכניות לחול המועד, אנחנו נוהגים להישאר קרוב לבית כאשר כל עם ישראל מסתובב לו בחוץ, אבל אני מניחה שגם אז נבלה חלק מהזמן עם הנכדים. אבל עד השבוע הבא יש זמן. 

הגפילטע פיש כבר מוכן (בפריזר), גם החזרת (טעימה מאד וחריפה מאד) וגם המרק הצח. 
 
השנה לא נעשה קניידלעך אלא רק "אטריות" מקמח תפוחי אדמה. T מכין קרפים ופורס רצועות דקות ואין אטריות כשרות לפסח טעימות יותר. 
בנוסף הוא יכין בשר סינטה בתנור, וגם תפוחי אדמה ובטטות אבל גם אורז. הנכדים שלנו אוהבים אורז, וכיון שיש לנו את חתני (שהוא לא אשכנזי) אז החלטנו שגם לנו זה בסדר. 

אין קינוח מיוחד לפסח אבל יש פירות ויש גלידות - נראה לי שזה מספיק מעל ומעבר. 
 
מאחלת חג שמח, חג של ביחד לשם שינוי, בניגוד לפסח של השנה שעברה.
 
מאחלת לכולם את מה שאני מנסה לעשות בעצמי: להתמקד במה שטוב וגם לנסות להגדיל את הטוב, לפחות בקטן, לפחות כל אחד בסביבה שלו. 


פסח שמח ומהנה

יום שני, 9 בנובמבר 2020

על הא ועל דא

 באחד הפוסטים נדמה לי שכתבתי על כמה מוזר לצפות בסדרות וסרטים ולראות אנשים מתקהלים חופשי, רוקדים, מתחבקים ומתנשקים - כי קורונה.

אבל אז התחילו לחזור פרקים חדשים של סדרות (כמו "החיים עצמם" או "הרופא הטוב") ומיד בפרק הראשון יש קורונה, ויש את ג'ורג' פלויד ו-black lives matter ופתאום אני מבינה כמה קשה לי עם זה. כמה אני זקוקה לאסקפיזם הזה של סדרות וסרטים שאין להם מושג שעומדת לפרוץ מגיפה עולמית, שיש לי את זה מספיק בחיי היום יום ובחדשות, וקשה לי לראות את זה בסדרות "שלי". 

אני קוראת עכשיו את "הביקור" של הילה בלום, ופתאום אני שמה לב לחוטים המקשרים בין הספרים השונים שקראתי לאחרונה.

הפסיכולוג ב"מטופלת השקטה", ואז פסיכולוגית ב"אמא מספיק טובה" וגם ילד שנעדר, ואז "הביקור" שמתחיל עם ילד נעדר.......

מוזר.

כשהגענו לבתי בששי בערב הבנו מדוע חתני אמר לנו לא להכין כלום. הוא עמל על ארוחת גורמה, עם קנלוני תרד (וקצת קנלוני בשר, לילדים), סטייק וגם חזה עוף (ואפילו צ'יפס) בשיטת "סו ויד". ממש השקיע. 

אני פחות בקטע של "סו ויד", מסתבר, בכל זאת זורם בעורקי דם ארגנטינאי שאוהב את הבשר די חרוך. אבל היה טעים. נראה לי שחתני העביר אותו לתנור לכמה דקות כדי לתת לו מראה וטעם מעט יותר צרוב. הצ'יפס היה מעולה.

הילדים היו מתוקים כרגיל, בתי וחתני היו גמורים מעייפות - כרגיל בזמן האחרון - אז אחרי הארוחה כשהילדים התיישבו לצפות בסרט גיבורי על כזה או אחר (לא הקטע שלנו כל ה-MARVEL הזה) פרשנו הביתה. 

בראשון התחלתי לקחת את האנטיביוטיקה לקראת השתלת השן, ובערב לקחתי את אחי לניתוח הקטרקט שלו. עבר מהר וחלק ובסדר. מקווה שגם ההתאוששות תהיה מהירה וחלקה.

היום גיסתי מתחילה הקרנות. מקווה שיעבור לה בקלות. יחסית.

באופן מאד יוצא דופן ולא אופייני (לי), ברגע שנפתחו חנויות הרחוב הסתערתי על כמה יעדים שנידחו ונידחו, כמו חזיות ספורט, שזה לא משהו שאני יכולה להזמין און ליין, חייבת למדוד. מסרתי גם מכנסי פיג'מה לתופרת להחלפת הגומי (כי מצד אחד הם כבר ענקיים עלי, מצד שני מתה על הפיג'מה הזאת). קניתי נייר למדפסת וגם צבעים ועפרונות צבעוניים, כי נוקת התחילה לצייר ואי אפשר לתת לה לצייר עם טושים, כמו אחיה הגדולים. את זה דווקא כן יכולתי לקנות און ליין, האמת, אבל בא לי לפרגן לחנויות הרחוב שעמדו סגורות כל כך הרבה זמן. 

ובתוך כל אלה סוף סוף הוכרעו הבחירות בארה"ב והתופעה ההזויה הזאת שקוראים לה דונלד טראמפ (כנראה!?) בדרך להיעלם. האומנם? אבא שלי טוען שאולי טראמפ יילך, אבל ה"טראמפיזם" צפוי להישאר. ואיך זה ישפיע על ארה"ב? עלינו? על העולם? והשאלה שכנראה לעולם לא תיענה באמת היא: האם לולא הקורונה הוא היה מכהן עוד ארבע שנים?

יום שלישי, 7 באפריל 2020

מבצע סבתא/ילדים

ביומיים האחרונים אנחנו במטבח, מכינים את סעודת ליל הסדר.

בתמונה: המקרר הנוסף במרתף, עם כל הקופסאות שהכנו למשפחה של בתי.
המקרר היה מלא לגמרי לפני שהוצאנו את הקופסאות של הורי , ש-T כבר הביא להם חצי שעה קודם לכן, לשער הדיור המוגן (משם עזרו להם עובדי האחוזה להביא את זה לבית).


אז מה היה לנו שם?
חרוסת
חזרת (ש-T הכין בעצמו ממרור + סלק)

חציל בטחינה ועגבניות שרי
סלט תפוחי אדמה
סלט ביצים
סלט כרוב
כבד קצוץ

פילה דג לברק בתנור עם ירקות שורש ואספרגוס

מרק עוף (+ קניידלעך ש-T הכין בעצמו)

פילה בקר בציר בקר + שעועית ירוקה + תפוחי אדמה
שניצלים לנכדים

סלט פירות + קצפת
קרם ברולה עם נוטלה (שגם הנכדים יאהבו)

להורי גם העברנו מצות (שהם לא טרחו להזמין מהסופר), ביצים (שהשגנו עבורם אצל הירקן) והגדה אחת של פסח (שהם לא הביאו איתם כשחזרו ארצה לפני כמעט שנתיים.

ככה חלק מזה נראה בזמן ההכנה:
מרק עוף

ירקות שורש ואספרגוס לדגים

קרם ברולה עם נוטלה

מרכיבי סלט הביצים וסלט תפוחי האדמה

בתי הגיעה לאסוף את הכל, שמחה על ההזדמנות לצאת קצת מהבית.
נראה לי שלה הכי קשה מכל בני משפחתה עם הסגר הזה. השאר דווקא די מבסוטים.

קרע לנו את הלב לראות אותה מרחוק ולא לחבק, אבל שוחחנו קצת בחוץ ליד האוטו שלה במרחק של יותר משני מטר, והיא נסעה חזרה הביתה.

היום היה להם תור עם נוקת אצל מומחית האף-אוזן-גרון שניתחה בזמנו את נשמותק ושמה לו כפתורים.
נראה מה תהיה האבחנה.
נוקת לכאורה מרגישה בסדר אבל לא מצליחה לישון רצוף, מתעוררת בבכי גם בשעות היום - ומדי פעם רואים הפרשות מהאוזן. אז הם חושדים שהיא הולכת בדרכיו של נשמותק מבחינת האוזניים, ועדיף לטפל בה כמה שיותר מהר (לא שמישהו יעשה לה ניתוח כפתורים בזמן הזה...).

הורי, למרות מחאותיה המוקדמות של אמא שלי, קיבלו בשימחה ובהתרגשות את משלוח המאכלים.
עוד מעט אנסה לעשות מולם זום לניסיון, נוודא שהם מבינים מה צריך לעשות - לקראת ליל הסדר המקוון מחר.

T ממשיך בתלאותיו עבור לקוחותיו, עכשיו זה מול הבנקים.
לקוח אחד נתן לו מספר סניף בנק שגוי, ועכשיו הוא מנסה (לשווא) להשיג את משרד האוצר (כי בבנק הפנו אותו אליהם) כדי לתקן את זה, אחרת לא יטפלו בבקשת ההלוואה.
שערוריה כל נושא ה"סיוע הממשלתי" על גווניו השונים - בין העצמאיים לבין העסקים הקטנים - נשמע שהכל פשוט שקרים מגובבים על שקרים.

ולסיום - בין כל הוואטסאפים (המצחיקים, הכועסים, המחנכים, המרגיעים ו...כן גם המעצבנים) קיבלתי קישור לאתר (הקישור מוטבע במילים "קישור לאתר")  שכאשר נותנים לו את תאריך הולדתך, הוא יודע לומר איזה שיר היה במקום ראשון במצעד הפזמונים (בארצות הברית) באותו היום / שבוע.

כשאני נולדתי זה היה "Smoke gets in your eyes" של להקת ה"platters"


זה מאד שימח אותי כי זה אחד השירים האהובים עלי, בלי קשר.

אחת מבנות הדודות התלוננה בוואטסאפ שהבעייה באתר הזה, שהוא יודע לומר לך כמה דקות עברו מאז שנולדת 🤣

יום רביעי, 1 באפריל 2020

דברים שעושים כי סגר

אתמול בפעם הראשונה מזה עשרים שנה צבעתי את שיערי בעצמי.
והאמת? זה לא היה נורא כל כך.
הגוון (שנתתי ל-T לבחור לי בסופר) מעט כהה יותר ממה שהיה לי, אבל בסך הכל זה נראה בסדר גמור, כיסה את בצבוצי השיבה הקלים שכבר לא ניתן היה להתעלם מהם, עשה את העבודה.

היום ניקינו בעצמנו את הבית.
לא שאנחנו לא עוברים במהלך השבוע פה ושם (בוודאי המטבח, בוודאי השירותים, מידי פעם אבק, הרבה פעמים שואב אבק או רובוט) אבל היום עשינו ניקיון יסודי, אפילו הגענו לפינות שהעוזרת לא באמת ידעה שקיימים.
לא שבא לי לעשות זאת עכשיו באופן קבוע, אבל לתקופת הסגר, נראה לי שנסתדר לא רע.

אפליקציית "המגן" שהורדתי לפני יותר משבוע התחילה להתריע לי שלוש או ארבע פעמים ביום על מקומות וזמנים שבהם שהו אנשים עם קורונה בקרבת מקום - וזה ממש לא מה שחשבתי שזה יהיה.
הוא מתריע על מקומות שהייתי בהם אבל בזמנים אחרים, ועל מקומות שלא הייתי בהם בכלל.
מוזר.
בכל פעם אני בודקת את התאריך, השעה, המיקום - ועונה שלא, לא שהיתי שם בזמנים האלה. ואז אחרי כמה שעות הוא מתריע שוב.
אם זה ימשיך ככה אסיר את האפליקציה..........

יש לנו הרבה הפסקות אינטרנט, וכשפניתי סוף סוף לתמיכה, לקח להם שעות לחזור אלי. זה היה אחרי שהאינטרנט מזמן חזר מעצמו. "כנראה היתה תקלה אזורית" נאמר לי. "זה בטיפול". נו, ומה זה עוזר? כשאני מנסה שיחות וידאו עם בתי בהרצליה, זה כל הזמן מתנתק. גם אצלם יש בעיות אינטרנט. איך היא מצליחה לעשות טיפולים מקוונים, לא ברור לי. ולימודים מקוונים לילדים, ועבודה מקוונת לחתני. כל העולם ואשתו על האינטרנט, ואין לי ספק שהתשתית בארץ לא באמת ערוכה לזה.

T קפץ קודם לירקן (השני, לא זה שנסגר בגלל קורונה) והביא ירקות ופירות - כך שעכשיו נותר לנו רק לקנות מחר מוצרי חלב ועוד כמה דברים - ואנחנו מסודרים.
למרות ש-T רוצה לבשל לילדים ולהורים לליל הסדר, ואיכשהו להעביר להם את זה. הרעיון נחמד, אבל לא ברור לי איך נבצע את המשלוח. חתני יכול אולי לבוא לקחת, ונוכל להביא לשער "האחוזה" עבור הורי. נראה.
קודם כל נראה שנשיג מוצרים לחג.

יום שישי, 20 בדצמבר 2019

כמעט חזרה לשיגרה

מבחינת הבריאות אפשר לומר שחזרתי לעצמי.
ולמרות שהייתי שמחה שיירד קצת גשם, אני דווקא נהנית מהשמש הנעימה ומעובדה שאני יכולה לשבת כאן עם חלונות פתוחים ולאוורר את הבית.

ולצערי יש צורך באוורור הבית, כי החלטתי להכין את הג'ינג'ר המסוכר שעושה לי כל כך טוב בחורף - וברגע של היסח הדעת הצלחתי בעוונותי לשרוף אותו.
אז כן, יש ריח של ג'ינג'ר שרוף....וצריך להיפטר ממנו. מהריח. אולי גם מהג'ינג'ר - נראה אם הוא בכל זאת אכיל.

יש להשיג את הג'ינג'ר הזה, מופחת סוכר, בסופר ובחנויות טבע ותבלינים, ואני אכן קונה אותו - אבל התברר שיש כמה סוגים של ג'ינג'ר, והעונה של הסוג שאני אוהבת (שהוא פחות סיבי ופחות חריף) כנראה הסתיימה, וכעת כולם מציעים את הסוג שפשוט חריף לי מדי ולא טעים לי.
אז החלטתי להכין לבד........נו, טוב - והרסתי איזה 300 גרם של ג'ינג'ר משובח. מילא.

בנוסף אבשל קצת עוף עם תפוחי אדמה, בעיקר כדי שיהיה ל-T מה לאכול כשיגיע בראשון (אמור לנחות בבוקר).
איכשהו במהלך כל השבוע הזה שתחילתו במחלה, לא בא לי על בשר או עוף בכלל - ואכלתי בעיקר ירקות, פירות, ביצים, קצת פסטה ומוצרי חלב (כן כן אני יודעת שלא אוכלים מוצרי חלב כשמקוררים - זה איכשהו לא תופס לגבי).

סיימתי גם כביסות לשבוע הזה (ובהעדרו של T ובגלל שהייתי חולה ומה כבר לבשתי, אין לי בכלל גיהוץ! 😎).

בחמישי פצחתי את הבוקר בנסיעה לסופר, כרגיל, ואספתי את הורי בדרך.
אמא עדיין לא מרגישה טוב ולא ציפיתי שהיא תצטרף אבל כשהגעתי ל'אחוזה' ראיתי אותה עומדת ומחכה לי יחד עם אבא...

אחרי שסיימתי לסדר את כל הדברים שקניתי, נסעתי לבתי.
למרות שנוקת כבר בריאה, לכאורה, אבל עדיין חלשה ועדיין סובלת מתופעת הלוואי הידועה של מחלות אצל ילדים -  הקרואה במשפחתנו "אימיטיס" (כלומר צמודה ובלתי נפרדת מאמא), בתי ביטלה גם את כל הטיפולים בקליניקה של יום חמישי ונשארה בבית.

היא כן לקחה את נוקת לגן למספר שעות, יותר כדי שנוקת תזכור מה זה המקום הזה ואולי גם תיהנה קצת. וזה דווקא הלך ממש טוב. אבל היא אספה אותה בסביבות אחת עשרה, עוד לפני חוג "חיות" (איזה כיף שיש דבר כזה בתינוקיה!), וכשהגעתי הן כבר היו שתיהן בבית.

נוקת הסכימה מעט לבלות איתי בזמן שבתי בישלה וכיבסה וניסתה לעשות כל מיני דברים בבית (את השעות המעטות בהן נוקת היתה בגן היא ניצלה להבריק את הבית, שכבר היה במצב נוראי אחרי כל השבוע הזה שבו נוקת היתה כל הזמן על הידיים ולא היתה לה אפשרות לעשות שום דבר).

בשאר הזמן היתה הקטנה על בתי (בידיים, או עם ציצי בפה) ואני עזרתי עם הכלים וכו.
כשהגיעו אחיה הגדולים מבית הספר אכלנו צהריים ביחד, ואז שיחקנו ביחד - בזמן שבתי ונוקת נמנמו מעט - והיה אחר צהריים ממש מהנה.

אני גאה לומר שהטלוויזיה לא הודלקה אפילו פעם אחת.
ושלמרות שחכמוד לא ממש עזב את הטלפון שלו - במקום להיות שקוע במשחקים ולהתעלם ממני ומנשמותק, הוא השתמש בו לצלם אותנו ולצייר על התמונות תוספות מצחיקות ולשתף אותנו בתוצאות.

שיחקתי "לוטי קרוטי" עם נשמותק וחכמוד לא השתתף, אבל למשחק הקלפים "רביעיות" הוא כבר הצטרף, ובמשחק ה"צוללות" הוא היה המשקיף והשופט - בקיצור הצלחתי לגייס גם את תשומת ליבו ולהרחיק אותה מעט מן המסך הקטן.

כשחתני הגיע נפרדתי מהם ונסעתי הביתה למקלחת חמה, בינג' של סדרות טלוויזיה וארוחת ערב מאולתרת....לא היה לי כוח להשקיע.
בלילה היה לי חם, ואני באמת לא סגורה על עצמי לגבי איזו פיג'מה ללבוש....כי כשאני נכנסת למיטה אז קר לי, ומתי שהוא במהלך הלילה מתחיל להיות לי חם ולא נעים..........ולא תמיד אני מתעוררת מספיק כדי להתחיל להשיל דברים..........

דיברתי פעמיים עם בני ו/או כלתי השבוע והם נראים טוב, ותינוקי פשוש מתמיד.
עכשיו, בנוסף למאמצים הרגילים שלו לעמוד וגם לקחת כל דבר בבית ולהכניס לפה (פרט לאוכל, אוכל לא ממש מעניין אותו), הוא התחיל גם לומר "דה דה " וגם "גה גה" וזה פשוט ממוגג.
והוא לא נח לרגע.
בשיחה עם בני הוא פשוט השתמש בבני כגן שעשועים. טיפס עליו, עבר מצד אחד שלו לצד שני, נעמד, התיישב, התגלגל....איזה ילד מתוק ומצחיק!

היום יום הצלילות האחרון של T ומחר הוא מתחיל את המסע בחזרה הביתה, כאמור יגיע בראשון בבוקר.
אז גם הפרק הזה עומד להסתיים.
בניגוד לגעגועים של תחילת השבוע, בימים האחרונים אני דווקא נהנית מהלבד בבית. אולי כי אני מרגישה טוב יותר. אולי כי אני פשוט התרגלתי. אבל יהיה טוב שהוא יחזור כבר.

הוא לא הצליח להעלות תמונות מהמצלמה התת ימית שלו למחשב/לרשת אז כל התמונות שהוא שלח עד כה הם לא שלו - כשיהיו לי תמונות שלו, אעלה חלק לכאן - הצלילות האלה הן באמת חוויה שלא מהעולם הזה...........

שבת שלום