‏הצגת רשומות עם תוויות תושבים חוזרים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות תושבים חוזרים. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 9 בספטמבר 2018

שנה טובה ועדכונים

בשעה טובה נכנסו הורי לגור בביתם החדש בדיור המוגן.
במהלך השבוע שעבר עסקנו בעיקר בקבלת המכולה שלהם, פריקת הארגזים וסידור התכולה בארונות, קניות מצרכים והתקנות שונות (כמו אינטרנט למשל). 

רגע לפני שעברו עוד היתה לנו בהלה אמיתית - אמא שלי איבדה את הכרתה בזמן שהיתה בשירותים באמצע הלילה, נפלה וחטפה מכה רצינית בראש.
לא אכנס לפרטים אבל זה היה מפחיד ממש.
בדיעבד נראה שהיא פשוט התייבשה (שילוב של חוסר שתיית מים וצריכה מוגזמת של לקסיטיבים...) - כלומר, היא עצמה גרמה לכך. 

מיותר לציין שהתמונה הזאת, של אמא שלי מוטלת על רצפת חדר האמבטיה של חדר האורחים לא תצא לי לעולם מהראש. 

עד שהגענו לקופת חולים כבר הצלחתי לגרום לה לשתות כחצי ליטר מים (בלגימות קטנות, כדי שלא תקיא אותם).
בעצם הם רק נרשמו באותו היום לקופת חולים, לאחר שקיבלו אישור לכך מביטוח לאומי.
אז מיד אחרי ההרשמה הכניסה אותם הפקידה החביבה לרופאה, החביבה לא פחות, עולה חדשה/ישנה מוונצואלה (הפקידה אמרה "ארגנטינאית" כאילו שכל דוברי הספרדית מגיעים רק משם).
הרופאה בדקה את אמא שלי ביסודיות המירבית העומדת לרשותה ופסקה, שנראה שהיא בסדר אבל ליתר ביטחון היא שולחת אותה למיון כדי שיבצעו בדיקות דם ו-CT ראש. 

אמא שלי הביעה התנגדות אבל הרופאה הסבירה שהמכה החזקה שהיא חטפה בראש בשילוב של האספירין ששניהם לוקחים באופן קבוע (כי בארה"ב אומרים לכולם לקחת אספירין למניעת התקפי לב......) עלול לגרום לשטף דם, ועדיף לאבחן זאת מקודם ככל האפשר.

גם החוויה במיון היתה חיובית יחסית, כמעט לא חיכינו בתור לשום דבר, פרט לתוצאות כל הבדיקות בסוף.
בסופו של דבר היינו כבר בבית אחרי הכל לפני שתיים בצהריים. בהחלט ראוי לציון. 

אחרי הצהריים נסעתי לנכדים, כבכל יום חמישי - והיתה זו הפעם הראשונה שאני אוספת גם את נשמותק מבית הספר.

זה היה יום ארוך ומתיש אבל עברנו אותו בשלום.
בששי הורי כבר עברו לגור בדיור המוגן, ומאז (בינתיים) הכל על מי מנוחות..........

הערב כולנו (כולל הורי, משפחתו של אחי ואמה של גיסתי) מוזמנים לבתי וחתני לארוחת החג.
ממש ברגעים אלה T סיים לבשל את חלקנו בסעודה (עוף בתנור עם שזיפים וכבד קצוץ), על הדרך גם העמיד סיר מרק עוף ובנוסף הכין רוטב בולונייז כי יש לנו מפגש בני דודים בחיפה ביום שלישי וכל אחד מביא משהו..........

נראה לי שעוד מעט נאכל משהו ונלך לנוח עד שעות אחר הצהריים המאוחרות, בהן נאסוף את הורי ונסע בפקקים יחד עם כל עם ישראל........

שנה טובה ומתוקה לכולנו, שנת בריאות, שלווה, הגשמה והשלמה. 🍎🍯

יום שני, 3 בספטמבר 2018

דווקא הולך לא רע....

....עם הביורוקטיה והסידורים של הורי.
שעתיים יעילות ופוריות להפליא בביטוח הלאומי (מעט מאד המתנה בתור, הרבה מאד גמישות ורצון טוב) הפתיעו אותי ממש.
גם שיחת הטלפון שקיבלנו מחברת ההובלה שלהם, שבישרה על שחרור המכולה ותיאום ההובלה (למחר!) תפסה אותי לא מוכנה.
זהו זה, הם עוד מעט נכנסים לגור באחוזה.

מחר יהיה להם יום די עמוס - גם ההובלה, גם ההתקנה של קו האינטרנט...
הטלוויזיה הגיעה אתמול, כסאות הגינה ש-T הזמין עבורם (בלי להתייעץ לא איתם ולא איתי) אמורים להגיע היום...
הכל מתכנס.

בינתיים היו ימים רגועים.
גם כשאיש ההובלה הודיע שיש לבצע העברה בנקאית של התשלום האחרון, ואבא כבר התחיל להילחץ (ולעלות לטונים) כי הבנק סגור בימי ראשון, ואין אפשרות לתת הוראה לבנקאי, הסברתי לו ברוגע שעבור סכומים קטנים יש לו אפשרות לבצע העברה דרך אתר האינטרנט של הבנק.
עשינו זאת יחד והבחור מההובלה אישר שהוא ראה אותה, והכל בא על מקומו בשלום.

בינתיים אנחנו עוזרים עם דברים קטנים: למשל איך להשתמש בגוגל KEEP כדי לנהל רשימות ומטלות, ולשתף אותן בין שניהם.
הם למדו שאפשר לעדכן את הרשימות גם במחשב וגם בטלפון הנייד. פלא.

אמא כמובן ממשיכה לנהל רשימות על נייר, ולצורך כך נתתי לה בלוק צהוב ששימח אותה במיוחד.
אבא מתקשה להבין את ההתנגדות שלה לטכנולוגיה חדשה, ומתקשה גם להעריך את העובדה שהיא כותבת מיילים וגולשת באינטרנט כבר מעל לעשרים שנה בהצלחה רבה. אבל יש גבול.
הצעתי שהם ינהלו את הרשימות ואת המשימות במקביל גם באמצעים האלקטרוניים וגם על הנייר, וכך שניהם יהיו מרוצים.

בתי התקשרה אתמול אחרי שהשאירה את נשמותק בכיתה א', ודיווחה שלא היה פשוט.
הוא היה קצת חרד לקראת המציאות החדשה, ונלחץ מזה שהמורה שלו לא תהיה זו שהוא כבר הכיר בקייטנת "הכנה לכיתה א".....
אבל היא נתנה לו לבחור היכן לשבת (די מאחור) וישבה איתו עד שהוא בעצמו אמר לה ללכת.
אחרי כן היא קיבלה דיווח שהוא השתתף בשיעור וסיפר איך חגגו לו יום הולדת בחו"ל.
היא באה לאסוף אותם מוקדם ויצאה איתם לאכול המבורגר ב-BBB (המקום האהוב עליהם, בעיקר על נשמותק) ונשמע שהם היו בסדר.
"איך היה היום הראשון?" שאלתי את נשמותק בטלפון.
"היה כיף חוץ מדבר אחד חדש ולא טוב" הוא דיווח, "יהיו לי שיעורי בית"......

יום רביעי, 29 באוגוסט 2018

התאקלמות ההורים - השבוע השני

השבוע התחיל מצוין עבור הורי, התושבים החוזרים.
במשרד הקליטה הם פגשו פקידה חמימה ונעימה וגם מאד יעילה. זו היתה חוויה מתקנת.
הם קיבלו את תעודות ה"תושב החוזר" שלהם מיידית, והיא גם שלחה בעצמה את האישורים הנדרשים למכס, כדי להקל עליהם בשחרור המכולה, לכשתגיע. 

אבא ניסה, ללא הצלחה, להיכנס במחשב לחשבון הבנק החדש שלו, וכשהתקשרנו לתמיכה הטכנית, התברר שהחשבון עדיין לא פעיל.
פניה בדוא"ל לפקידה שלהם (בנקאות פרטית, יש להם פקידה משלהם) הניבה הודעה לקונית שהנושא בטיפול.
לא התחלה טובה במיוחד.

בשני היה יום הדרכה בדיור המוגן. הממונה על קשרי הדיירים ביקשה שאצטרף, כי הם יופגזו בהרבה מידע, ורצוי שגם אני אשמע. שמחתי להצטרף.

זה היה יום די ארוך (מעשר עד ארבע כמעט) שכלל מפגשים עם כל בעלי התפקידים באחוזה: פרט לממונה על קשרי הדיירים נפגשנו גם עם האחראית על המשק והניקיון, הנהלת חשבונות, האחזקה, התקשורת ואפילו הספורט. 
באמצע נלקחנו לארוחת צהריים, כך הספקנו לטעום את האוכל שמספקים שם (בעלות של 50 ש"ח) כל יום בצהריים (בימי ששי בערב) למי שלא בא לו לבשל בבית. האמת - האוכל היה ממש בסדר. וחדר האוכל היה יפה ונעים. 

הם מאד התלהבו (כמו שאנחנו התלהבנו כאשר בדקנו את המקום, ולכן בחרנו בו), וזה היה יום מאד מוצלח. 

כאשר ביום שלישי בבוקר עדיין לא ניתן היה להיכנס לחשבון הבנק, החלטנו לנסוע לסניף ולשבת לפקידה על הראש עד שתסדר הכל.
התברר שלא ניתן היה להשלים את הקמת החשבון כי מי שהיה אמור לקבל עבורם אישור ממס ההכנסה האמריקאי (IRS) - כי הם אזרחים אמריקאים ויש חובת דיווח.....הפרטים לא משנים  - שכח לבקש אותו עבור אמא שלי, וכל הפעלת החשבון נתקעה בגלל זה.
כמה טלפונים הסדירו את העניין.

אבא כבר עלה לטונים צווחניים - לא קשה לעצבן אותו, הוא על הסף כל הזמן ממילא - אבל אני הרגעתי אותו והסברתי לפקידה ש:
א. העובדה שמישהו אחר לא ביצע את משימותיו לא פוטר אותה מהצורך לעקוב אחרי זה וגם ליידע אותנו שהדברים מתעכבים. לשם כך פתחנו כאן חשבון, ואם היא לא מסוגלת לעשות את המינימום הזה אז ניאלץ לחפש בנק אחר.
ב. אנחנו לא זזים משם עד שהכל מסתדר.

בזמן שהיא עשתה את מה שעשתה, הפעילה את מי שהפעילה ודיברה עם מי שהיתה צריכה לדבר, הורדתי את האפליקציה של הבנק לטלפון של אבא, וכשהיא אמרה שהכל תקין נכנסתי עם המשתמש והסיסמא שלו וראינו שאכן זה תקין.
אנחת רווחה.

המשימה הבאה היתה להעביר לחשבון הזה כסף מהחשבון שלהם בחו"ל, ואבא ניסה לעשות זאת דרך האתר של הבנק והסתבך עם זה והתעצבן עוד ועוד ושלח מיילים לפקידי בנק שהוא מכיר שם בארה"ב, שהם בכלל בתחום של השקעות.
הם מכירים אותו, הוא אמר, יש לו מערכת יחסים ארוכת שנים איתם, והם עושים עבורו פעולות כאלה מתי שהוא מבקש. 
כששאלתי למה הוא לא מתקשר לשירות הלקוחות הרגיל של הבנק (שהרי זו עבודתם וזה תפקידם), הוא אמר שזה מעצבן אותו, יש המתנה ארוכה על הקו, הוא צריך לאיית להם את כל הפרטים (שמות, מספרי חשבון, מספרי SWIFT וכדומה) ואין לו סבלנות בשביל זה. אוקיי.....

אחרי מספר התכתבויות הלוך ושוב (והרבה אחרי שעת השינה הרגילה שלו), התקשרה אליו הפקידה לטלפון הישראלי (דבר שלא הצלחנו מעולם לגרום לאף פקיד בנק אמריקאי לעשות!), הפנתה את בקשתו למי שזה תפקידו, ואחר כך עוד התקשרה לבשר שהפעולה בוצעה. האמת - צל"ש מגיעה לה. 

רק אז יכול היה אבא שלי להרגע וללכת לישון, ורק אז יכלה כמובן גם אמא להרדם, כי הוא עשה את כל זה בחדר השינה שלהם.........כי למה להתחשב וללכת לחדר אחר? 

מה עוד?
בהמלצת הממונה על התקשורת באחוזה, פנינו לבזק כדי להזמין להם קו אינטרנט. האחוזה מספקת קו טלפון למי שרוצה (והורי רוצים, למרות שיש להם ניידים, הם רגילים לקו נייח), אבל אינטרנט צריך להזמין בנפרד. 
כיון שהם צרכנים כבדים של אינטרנט (גם streaming וגם שיחות סקייפ עם בני, האחרון שנותר מחוץ לישראל ולא רק דוא"ל וגלישה), החלטנו על חבילה של מאה מגה. 

בבזק כמובן הציעו להם חבילה שמחירה נראה אטרקטיבי, אבל בדיעבד התברר שהיא כוללת דברים שהם בכלל לא רוצים (כמו אנטיוירוס עבור שני מחשבים). 
גילינו את זה רק כאשר כבר בצענו את ההזמנה והוא קיבל הודעת דוא"ל עם פירוט החבילה.
שוב נלחץ כפתור הפאניקה, והוא נהיה עצבני והתחיל לצעוק על אמא ולעשות פרצופים מפחידים ומאיימים - היא שק האגרוף שלו, עוד אכתוב על זה בהמשך בפירוט.

אמרתי לו להתקשר לבזק ולבקש שיסירו את האנטיוירוס מהחבילה. 
ואז ראיתי שהוא מתקשר ולא מבין (או לא מצליח לשמוע) מילה ממה שנציג השירות שואל אותו.....ומתעצבן עוד יותר. המצב קשה.
ביקשתי (בעדינות) לקחת ממנו את הטלפון וטיפלתי בעניין העצמי.
ואז כבר וידאתי שכל הפרטים שמופיעים אצלם נכונים - וכמובן שהכתובת לא היתה נכונה. 
ברוב המקומות בהם היינו צריכים להכניס את הכתובת שלהם, לא היתה בעייה להכניס את שם הדיור המוגן במקום שם הרחוב, ואת מספר יחידת הדיור שלהם בתור מספר בית. ואת שם היישוב בו נמצאת האחוזה, בתור עיר.
ודווקא בבזק זה לא הצליח. 
למה? לאלוהים הפתרונים.

בסוף הם הכניסו את שם הדיור המוגן ואת מספר הבית בהערות לטכנאי. 
ממילא את החשבונית הם כבר שולחים רק בדוא"ל.......
וידאתי שמחיר החבילה יירד בעקבות הסרת האנטיוירוס, ובא לציון גואל.

כל זה התבצע תוך כדי שהיינו כולנו (T ואני ואבא ואמא) ברכב בדרך לקנות מתנות לנכדים/נינים - אנחנו עורכים כאן ארוחת יום הולדת בששי הקרוב גם לנשמותק (שמלאו לו 6 שנים ביום ראשון, אבל רק מחר הם חוזרים מהיער השחור) ולאחי שביום ששי יחגוג את יום הולדתו ה-54. 

ואז T פנה אל אבא ואמר לו שהוא חייב להירגע, ושזה לא בריא להתרגז ככה כל הזמן ושהוא דואג לבריאותו.
רק זה היה חסר לאבא כדי להתפוצץ לגמרי. 
"אני לא אוהב שאומרים לי להירגע!" הוא צעק. "ככה אני וצריכים לקבל אותי כפי שאני!".
ופתאום נזכרתי בכל מה שהיה עם כלתי............

והערתי אחר כך בשקט ל-T שאין טעם לומר לו דברים כאלה.
כמו שלא היה טעם לצפות זאת מכלתי.
ושאנשים רק נפגעים ומתעצבנים מזה עוד יותר ...........

עוד חוויה מאירת עיניים היתה, כאשר התברר שניתן לתת ייפוי כוח לחברת ההובלה כדי שתשחרר את המכולה שלהם מהמכס, ללא צורך בנסיעה עד לאשדוד. כל שהיינו זקוקים לו היה עורך דין.
חיפשתי ומצאתי עורך דין כאן ביישוב, הסברתי מה אנחנו צריכים, והתברר שהם נותנים את השירות הזה (שלוקח דקות ספורות לביצוע) בחינם.
שמחתי בעיקר בשביל הורי, שכל חוויה חיובית כאן בארץ מתקנת קצת את התחושות הקשות שמותירות החוויות השליליות.....

אז מה נשאר לנו, כלומר להם?
המכולה הגיע לנמל אבל טרם שוחררה מהמכס, אז עוד אין לנו תאריך הובלה - מה שאומר שעדיין אין תאריך כניסה סופי לדיור המוגן.

בינתיים נצא איתם היום כנראה לקניות השלמה - מיקרוגל, פח אשפה למטבח ועוד אביזרים שלא הביאו איתם במכולה...
המשך יבוא. 

יום שבת, 25 באוגוסט 2018

התאקלמות ההורים - הימים הראשונים

כשחיו בארה"ב היה להורי סדר יום מוזר מאד.
הם היו מתעוררים לפנות בוקר, אפילו באמצע הלילה לפעמים, ומתחילים את היום.
התעמלות, ארוחת בוקר, מקלחת, סייסטה....כל זה לפעמים עוד לפני שהשמש זרחה.
ספרים, חדשות, סרטים, סדרות, פעם בשבוע סופר....
ושוב התעמלות
ושוב ארוחה
ושוב חדשות וכו
ושוב התעמלות
ושוב ארוחה.....והלכו לישון בשעות אחר הצהריים.
וחוזר חלילה.

כיון שלא פגשו (כמעט) אנשים אחרים ולא היו להם התחייבויות כמו עבודה וכדומה - לא הפריע להם שהשעות שלהם לא קשורות בכלל לשעות של שאר הבריות.

ודווקא הלו"ז המוזר הזה עזר להם כנראה להסתדר עם השעון של ישראל (הפרש של 10 שעות!), ולא חוו ג'ט לאג בכלל!
הם ישנים די טוב (וגם אם מתעוררים באמצע הלילה, מצליחים לחזור לישון).
קמים בסביבות שש או שש וחצי.
יוצאים להליכה.
מתקלחים.
מכינים לעצמם ארוחת בוקר.
בשלב זה אנחנו כבר גם מתעוררים.

את משרד הפנים הם צלחו בקושי. מי שאמר לי במוקד שהם יקבלו תעודת זהות זמנית עד שתעודת הזהות הביומטרית תגיע (תוך שבועיים בערך) לא היה מסונכרן עם הפקידה שאמרה ש"רק עולים חדשים" מקבלים תעודה זמנית, לא תושבים חוזרים.

אבל להורי לא היו שבועיים לבזבז על המתנה לתעודת זהות.

היה להם "טופס טיולים" לא פשוט שכל כולו תלוי בתעודת הזהות הזאת - פתיחת חשבון בנק, שבלעדיו אין להם מה ללכת למשרד הקליטה, שבלי  האישור שלו שהם תושבים חוזרים לא ניתן להרשם בביטוח הלאומי ובקופת חולים ולשחרר את המכולה שלהם מהמכס..........
דבר תלוי בדבר (מזכיר לי את המשחק "החבילה הגיעה" של אפרים קישון, בו עוברים מתחנה לתחנה ודורשים ממך את תעודת הנישואים של הסבתא......) ויש לו"ז ברור וצפוף שבסופו הם גם אמורים להיכנס לגור ביחידת הדיור המוגן שלהם, לא לפני שתשוחרר המכולה שלהם מן המכס ויובלו רהיטיהם אחר כבוד ותהיה להם מיטה לישון בה...........

אני חששתי שאבא יתחיל לצעוק על הפקידה אבל במקום זאת הם עשו פרצוף מסכן, והסבירו לה למה הם חייבים תעודת זהות זמנית.....והיא התרככה ושלחה אותם להביא תמונות פספורט (שלא הביאו כי עבור תעודת זהות ביומטרית אין צורך) וקיבלה אותם בחזרה בלי תור - וכעת יש להם תעודות בתוקף עד נובמבר (בתקווה שהתעודות הביומטריות תגענה באמת תוך שבועיים).

את פתיחה החשבון בבנק הם צלחו ללא אירועים מיוחדים, אפילו היו נחמדים ושם ונתנו להם תנאים טובים.

קנינו להם כרטיסי סים וכעת שניהם מצוידים בטלפונים ניידים.
מחר משרד הקליטה.....
מחרתיים הדרכה בת חצי יום בדיור המוגן.......

זה לגבי הסידורים.

נפשית הם נרגעו מעט מאז שהגיעו, אוכלים טוב ונראים יותר טוב מאיך שנראו כשירדו מהמטוס.
ביקרנו איתם ביחידת הדיור שלהם וחשנו הקלה גדולה כשנראה שהכל מוצא חן בעיניהם בינתיים.
בכל זאת בחרנו הכל לבד, סידרנו לבד, הם הטילו עלינו אחריות גדולה להחליט בשבילם.......
אז לא יודעת איך יהיה להם לגור שם, עדיין, אבל לפחות זה נראה להם טוב. טוב יותר ממה שציפו אפילו.
אנחת רווחה.

בששי אחי ומשפחתו הגיעו והיתה ארוחה מהנה וטעימה (כמובן).
למרות כל הריצות והסידורים זה עדיין מרגיש קצת כמו ביקור שנתי רגיל......אבל עוד שבוע, מקסימום שבועיים, אני מקווה שהם יעברו ליחידה וחייהם החדשים יתחילו........

בתי והמשפחה ביער השחור, נהנים ונופשים - שמחה מאד בשבילם.
בקיצור - so far so good..........

יום רביעי, 22 באוגוסט 2018

הגיעו

לקח לנו חצי שעה למצוא חניה בנתב"ג, אבל אולם מקבלי הפנים היה ריק יחסית אתמול בעשר בערב.
ההשערה הרווחת היא שמגרשי החניה לטווח ארוך התמלאו, ונתנו לטסים לחנות גם בטווח קצר, באותו מחיר. כבר היה לנו את העניין הזה כשטסנו בחגים.
אוגוסט. שמעתי בחדשות שאתמול היה יום שיא מבחינת העוברים בנתב"ג.

הורי הגיעו ובתי טסה.
הגענו לנתב"ג "ברוב עם" - T ואני כמובן, וגם משפחתו של אחי בהרכב מלא. ובלון "ברוכים הבאים" שגיסתי זכרה לקנות. היא תמיד חושבת על התוספות הקטנות האלה.

הטיסה עברה להם בשלום, אפילו בנעימים. הם טסו ב"טורקיש איירליינס" והיה להם נוח ושירות מדהים ואוכל טעים.
כן, התורכים יודעים לארח ולשרת, חבל רק שהמנהיג שלהם עסוק בלשנוא.

התחבקנו כולנו והתרגשנו ונסענו אלינו הביתה (אחרי שנפרדנו מאחי ומשפחתו).

"זה מרגיש לי כמו ביקור רגיל שלנו באוגוסט" אמא אמרה בשלב כלשהו.
"נכון, תתייחסי לזה בשלב ראשון כאל ביקור רגיל...." הסכמנו.

הלכנו לישון הרבה אחרי חצות, והם עדיין לא יצאו מהחדר. מקווה שהצליחו לישון.
הם ירדו במשקל בחודשים האחרונים - וזה ניכר ולא נראה טוב - אבל מקווה שעם ההתאקלמות והחזרה לשיגרה (והפיטום של T) זה ישתפר בהדרגה.
הוא כבר כיבד אותם בגלידה תוצרת בית לפני שהלכנו לישון............
החל פרק חדש במשפחה.

יום שני, 20 באוגוסט 2018

תקציר הימים האחרונים

בחמישי אחרי שהנכדים נסעו עם חתני הביתה, והכאבים בקרסול הימני התגברו, התיישבתי עם קרח עם הרגל למעלה "כמו בימים הטובים" של הנקע בקרסול השמאלי, וקיוויתי לטוב.

היה לנו יום נישואים באותו היום אבל לא היו לנו כוחות לעשות עם זה משהו.
מצד שני, חתני אמר שהם לא מגיעים לארוחת ששי, אז היינו חופשיים ופשוט נחנו.

הלילה עבר בשלום ובבוקר לא הרגשתי כאבים כמעט.
ניסיתי לרכב על אופניי החדשים וראיתי שאני יכולה והכל בסדר, אז לפנות ערב נסענו לטיילת של נתניה ורכבנו "אל תוך השקיעה" וזו היתה דרכנו לחגוג את יום הנישואים.

זה היה ממש יפה, גם אם מעט צפוף. אין שביל אופניים ייעודי, וכל הזמן נזהרנו מהולכי רגל, ואין רצף לאורך כל הטיילת כך שירדנו גם לכביש ונזהרנו ממכוניות.....נראה לי שבפעם הבאה נסע לטיילת של תל אביב.

גיליתי שאני בכושר לא רע (בזכות האימונים בחדר כושר) למרות שמאז הקיץ הלח והחם הפסקתי עם ההליכות היום יומיות. והאופניים התגלו כמשובחות ונוחות. בעיקר מרגישה זאת בעליות....ההילוך הראשון הוא משובח ביותר.

בשבת היינו בקאנטרי, עשיתי אימון מעולה בחדר הכושר, וכשעלינו לדשא נזהרתי מהגומה המסוכנת - רק שבשבת לא היה למי להראות אותה. אסע השבוע להזהיר אותם.

הלילה, אגב, עם או בלי קשר, חלמתי שאני במלתחה מתקלחת, נהנית מזרם המים ונרדמת (!?) תוך כדי מקלחת....ואחרי הרבה זמן אני מתעוררת, ואז מגלה שגנבו לי את כל התיק, עם הארנק (שומו שמיים!!! צריך לבטל כרטיסי אשראי, לשחזר תעודת זהות, רישיון נהיגה, ועוד ועוד וגם היה שם כסף מזומן) וגם את הבגדים, קרם גוף.....הכל. זה היה ממש סיוט.
והרגיש אמיתי לגמרי.
מזמן לא חשתי כזו הפתעה ובעיקר הקלה להתעורר ולגלות שזה היה רק חלום.

בראשון הנכדים הגיעו שוב לכמה שעות בלבד, בתי היתה צריכה ללכת לעבודה לזמן קצר, ואני ביליתי זמן איכות של ממש עם הקטנטנים. לא יצאנו מהבית אבל פתרנו עוד תעלומה מהספר הבלשי (בעצם פרט לתעלומה אחת שהיתה קשה לפיצוח, הם פתרו את כל שאר התעלומות בינתיים), קראנו גם את "פינוקי אופה עוגה" במסגרת הטרנד החדש לקרוא ספרי תינוקות ולהתענג עליהם (יוזמה שלהם).

מבעוד מועד קניתי להם "קאקרים", כי זכרתי שחכמוד מאד רצה בפעם הקודמת שהיינו איתם בקניות.
קאקרים הם גרסא נוספת ל"זבלונים", כאשר הזבלונים חיים בפח זבל, והקאקרים באסלה.
לא ייאמן אבל הקאקרים האלה העסיקו אותם שעות.

מוקדם מאד, בערך באחת עשרה וחצי לפני הצהריים, חכמוד הכריז שהוא מת מרעב......וכשהצעתי מעדן או דגני בוקר, הוא אמר "אני רוצה לאכול משהו בריא" והתכוון לארוחת צהריים.

הכנתי אורז ושניצל והם אכלו (והרבה) וגם המון מלפפונים..........והצהירו ש"כיף לאכול אצלך סבתא" וכל זה בלי ש-T היה בבית, כך שהמחמאות יועדו הפעם באופן אקסלוסיבי אלי.

בתי הגיעה כשהם כבר היו שפוכים על הספה מול הטלוויזיה, שבעים (בעצם נשמותק רצה גם מעדן אחרי כל זה.....).
התיישבתי עם בתי לאכול צהריים, ואז הם הלכו. נפרדנו לשבועיים כמעט - הם טסים ליער השחור בשלישי בלילה.

הם טסים והורי מגיעים. זהו. הגיע המועד הנכסף.
הורי עולים על מטוס בשני בערב, ומגיעים לכאן (בעזרת השם ו"טורקיש איירווייז") בשלישי בערב.
והם לחוצים מהטיסה.

נראה לי שאבא לחוץ בגלל הבריאות שלו (שלמרות שהוא הפגין בריאות שלמה עד עכשיו, משום מה הוא חושש שלא יעבור את הטיסה בשלום).
ושניהם לחוצים מנחיתת הביניים באיסטנבול (אז למה אתם טסים דרך טורקיש??!! אה, כן, כי זה היה הכי זול!)

באופן משעשע, הם אמורים לפגוש בשדה התעופה באיסטנבול את 'שותפנו' ו'שריתה' והילדים, שחוזרים בדיוק אז מטיול גדול במערב ארצות הברית. כך שנפגוש את כולם בשדה ביחד.

גיסתי עוברת היום ביופסיה (נוספת) של בלוטת התריס - היא במעקב כבר שנתיים - ונראה שהמצב לא משתפר.....נראה איך תהיה הביופסיה ומה תהיינה התוצאות. דואגת לה. הורי לא יודעים מהבדיקה הזאת, גיסתי החליטה לחסוך מהם את הדאגות. יש להם מספיק, ואם הכל בסדר אז אין טעם, ואם לא - הם כבר יידעו. 

יום שבת, 11 באוגוסט 2018

תלאות ההורים החוזרים

בשוטף אנחנו מנסים לדבר עם הורי בסקייפ כמעט כל יום, אבל כשהיינו בחו"ל דיברנו איתם פעמיים בסך הכל, או שלוש, ואיכשהו יצא שבין החזרה שלנו ארצה לבין הפעם הראשונה ששוחחנו איתם שוב אבא שלי חלה.
ממש מהיום למחר, יום אחד היה בריא והתעמל ושחה והרגיש מצוין, ולמחרת בבוקר בקושי נשם, הרגיש רע מאד, העלה חום.
הוא אושפז ליום אחד ואובחן עם דלקת ריאות ויראלית.
לקח כיומיים עד שאמא שלי החליטה שראוי לדווח לנו על זה.
בשלב הזה הוא כבר היה בבית, לקח אנטיביוטיקה מאד חזקה, וזכה לביקורי בית יום יומיים מאחיות המוסד הרפואי שבו הם חברים, שבדקו את לחץ הדם, את הריאות, את החום, את הדופק.....

איכשהו לא ממש נראה לי שהוא יזכה לטיפול רפואי שכזה כאן בארץ. זה די מכניס אותי לדיכאון. אני מקווה שאני טועה.

מאד נבהלנו כולנו כמובן מהמחלה הפתאומית הזאת, וגם נאמר להם שלמרות שהוא אמור להחלים תוך כמה ימים, ההתאוששות מהמחלה עלולה לקחת כחודש וחצי - מה שאמר שאולי הם לא יצליחו לעלות על הטיסה לישראל במועד המתוכנן.

הרופאים אמרו שהמחלה הזאת מדבקת, וכיון שהוא כמעט לא נפגש עם אנשים, סביר להניח שהוא חטף את זה בבריכה.

באופן מפתיע ומשמח אבא באמת התחיל להתאושש אחרי ימים ספורים, והאחיות שהמשיכו לבוא דיווחו על שיפור משמעותי בכל החזיתות. תוך פחות משבוע הריאות היו נקיות לחלוטין, הנשימה היתה נקייה וסדירה, לא היה חום בכלל וכל שאר המדדים היו תקינים.
הם שלחו פיזיותרפיסטית שטיפלה לו ברגליים, ובהנחייתה הוא חזר לאט ובהדרגה גם לפעילות הספורטיבית שלו.

לא שאלתי אבל אני די בטוחה שלשחות הוא לא חזר.
מה שכן, ההתאוששות שלו כל כך טובה, שהם לא הזיזו את מועד הטיסה ארצה, ואמורים להגיע בעוד שבועיים בדיוק כמתוכנן. בעזרת השם, כמו שאומרים.

זו היתה אפיזודה מאד מבהילה, שהדגישה עוד יותר את המרחק הגיאוגרפי בינינו ואת העובדה שהם לבד לבד שם....

בחדשות הטובות סוף סוף הגיע קונה לבית שלהם, ואפילו במחיר לא רע. כלומר כל מה שאמא שלי רצתה מתקיים, והם הצליחו למכור את הבית עוד לפני שעזבו את אמריקה.

יודעים שאבא מרגיש יותר טוב כשהוא מתחיל לחפור על בנקים ושערי חליפין ועמלות העברת כספים וסגירת הכסף של מכירת הבית באגרות חוב (ואז בקשת אישור מיוחד מהדיור המוגן לדחות את תשלום הפקדות עד לשחרור האגרות האלה)....

עכשיו צריך לעבור בסבלנות את השבועיים הקרובים עד לטיסה. לקוות שאבא ימשיך להחלים ולהתחזק, ושהמשך השהייה בבית ריק מרהיטים במתח שלקראת מעבר כל כך קשה ושינוי כל כך קיצוני לא תשגע אותם עוד יותר ממה שהם כבר משתגעים, ולא תגרום למחלות נוספות.

יודעת שגם התקופה הראשונה בארץ לא תהיה קלה, עם כל הביורוקרטיה וכל הסידורים, והכניסה לבית חדש וההתאקלמות בדיור המוגן......אבל יודעת שהם החליטו נכון ושזה היה הצעד הטבעי הבא (שטוב היה לו היה קורה לפני עשר שנים אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא)...................

יום חמישי, 28 ביוני 2018

עדכונים שוטפים

כמו שעדכנתי בתגובות של הפוסט הקודם, גם אחרי שסיפקתי לאבא שלי את כל התשובות לגבי תהליך הקליטה בארץ וההפעלה של ביטוח הבריאות הממלכתי, זה לא סיפק אותו.
זה לא סיפק אותו כי לא הצלחתי כמובן לתת לו מועד מדויק שבו ייכנס הביטוח הרפואי בארץ לתוקף.
וכיון שבביטוח האמריקאי הודיעו לו שהוא חייב להודיע להם על הפסקת הביטוח 60 יום לפני מועד ההפסקה, הידיעה שהוא עלול לשלם חודשיים של ביטוח רפואי במקביל מוציאה אותו מדעתו.

לכן הוא התקשר גם לחבר שלו, שבנו סוכן ביטוח, וביקש ממנו לברר כמה עולה בארץ ביטוח רפואי פרטי, לתקופה שמהגעתם ארצה ועד שייכנס הביטוח הממלכתי לתוקף. אגב, אין מניעה שהוא ימשיך לשלם ביטוח פרטי בנוסף לקופת החולים, אם זה יתברר ככדאי. החבר טוען שזה מאד השתלם לו.
לנו כמובן היה ניסיון רע מאד עם ביטוח רפואי פרטי, אבל זה היה מול חברת "כלל" ואני יודעת שיש חברות אחרות שמתנהלות קצת אחרת.

עד כאן הכל בסדר, אלא שלחבר הזה של אבא שלי יש נטייה להתקשר אלי בכל פעם שאבא שלי פונה אליו עם משהו.
לא היה לי כל כך ברור למה זה, עד שהבנתי שהוא חושב שאבא שלי מנסה להפעיל אותו, והוא כמובן לא מוכן לעבוד בשביל אבא שלי, אז הוא מנסה להעביר את הכדור אלי בכל פעם, רק כדי לגלות שאני ממילא מופעלת במקביל אליו.

בשיחה הנוכחית הוא אפילו אמר, "אולי תגידי לאבא שלך שרק בן אדם אחד יטפל בדברים האלה?" ואני גיחכתי בשקט. כי אין עם מי לדבר.
כמו שאבא שלי פנה לאחי בנושא השחיקה של הפקדון בדיור המוגן, כשהתשובות שלנו לא מצאו חן בעיניו, כך הוא פונה מדי פעם לחבר הזה.

סיפרתי בסבלנות רבה לחבר את כל ממצאיי, והוא אישר שאכן זה הכל נכון, אבל הציע את שירותיו של בנו ואני כמובן אמרתי שבוודאי, אין שום בעייה. אלא שהחבר כמובן רוצה שאני אתנהל מול הבן שלו. או אחי (אין לו מושג שאחי לא פעיל בעניינים בכלל).
ואני שואלת את עצמי, בעידן התקשורתי האלקטרוני של היום, למה שאבא שלי לא יתקשר עם הבן הזה ישירות במייל? למה זה חייב להיות איתי או עם אחי? נו, מילא.

וכמובן שנכנסתי גם בעצמי לכמה אתרים ברשת לחפש באילו תנאים הם יוכלו לקבל ביטוח רפואי פרטי בארץ. לא היה מידע עבור בני 75 ומעלה, כך שהשארתי את הטלפון שלי בכמה אתרים ואני ממתינה שיחזרו אלי...........

בינתיים המונדיאל ממשיך לו ואני מחסלת ספרים בזה אחר זה, בזמן ש-T נהנה מאד מהמשחקים המרתקים והתוצאות הבלתי צפויות.
עכשיו סיימתי (תוך שלושה ימים) ספר בשם "החיים שנועדו לי" מאת סופרת שאינני מכירה בשם קריסטין הרמל. קצת מפריע לי לקרוא בעברית ספר שנכתב במקור באנגלית, אבל חייבת לציין שהתרגום היה די טוב. היה רק קטע אחד שחזר על עצמו והטריד אותי, שאני רוצה בהזדמנות לבדוק איך הוא כתוב במקור - בכל פעם שהגיבורה מסיימת שיחה או מסיימת התכתבות של טקסטים בטלפון הנייד שלה היא "מכבה את המכשיר", מה שלא נשמע הגיוני כי היא ממשיכה אחר כך לקבל שיחות והודעות. סתם סקרנות.

זה ספר "חופשה" קלאסי, לא איזו ספרות יפה, ועדיין בלעתי אותו בשלוק אחד, כמו שאומרים, היה מעניין וכתוב יפה ולמרות שבשלב די מוקדם כבר הבנתי לאן זה הולך, בכל זאת היא הצליחה להפתיע אותי קצת בסוף - ואני הרי נודניקית ידועה בעניין של סופים של ספרים. אז ממליצה בכיף.

היום "יום נכדים" והשיעור האחרון של חוג הכדורגל של חכמוד. בתי לא ידעה לומר לי אם הוא ירצה להשתתף בשיעור האחרון או לא, אז ליתר ביטחון אגיע לאסוף אותו (כבר עם נשמותק) לפני תחילת החוג, ואם הוא ירצה אז נישאר, ואם לא אז נלך הביתה.

מסרנו את המזרונים שעליהם הם ישנים אצלנו לריפוד מחדש, והם עדיין לא חזרו, מה שאומר שאו שהם לא יוכלו לישון אצלנו מחר בלילה אחרי ארוחת ששי, או שהם יתפשרו ויישנו בחדר האורחים. או שבאורח פלא המזרונים יהיו מוכנים היום או מחר..........אבל לא נראה לי שיש סיכוי שזה יקרה.

חם ואנחנו עם מזגן רוב שעות היום, אבל בינתיים בערב מצליחים לשבת עם כל החלונות פתוחים ואוויר לא רע......מעריכה שגם זה עומד להיגמר.............

יום רביעי, 27 ביוני 2018

לא עובדת בשביל אף אחד.....??

הבוקר קיבלנו (T ואני) מייל מאבא שלי.
אמא שלי לא מכותבת, וגם לא אחי או גיסתי.
במייל רשימת דרישות (סליחה, בקשות):
להתקשר למשרד הפנים, הקליטה, ביטוח לאומי, קופת חולים מכבי......
וכל זה לשם מה?
כדי לדעת תוך כמה זמן יהיה להם ביטוח רפואי (ביטוח לאומי, קופת חולים) כדי שיוכלו להפסיק לשלם לביטוח הרפואי שלהם בארה"ב.

אני לא יודעת כמה הם משלמים כל חודש לביטוח הרפואי שלהם, אבל.....מה כל כך בוער?

מה יקרה אם תשלמו עוד כמה חודשים ליתר ביטחון, עד שתראו שאכן אתם מכוסים כאן בארץ?
אתה אומר שהביטוח הרפואי האמריקאי מכסה רק "מקרי חירום" מחוץ לארה"ב.
אוקיי. אז?
אתם לא ילדים, אנשים בגילכם עלולים להזדקק לרפואה מעכשיו לעכשיו, "מקרי חירום" זה בהחלט משהו שעלול לקרות.

אבא שלי אפילו לא בדק את האפשרות לעשות ביטוח נסיעות. לפחות.
נכון, זה יהיה יקר. כי הם בני שמונים פלוס.
אז מה? לא שווה? אם לא תהיו מכוסים וחלילה יקרה משהו, זה יעלה הרבה הרבה יותר. לא?

אני מודה ומתוודה - האינסטינקט הראשוני שלי היה לא לענות בכלל. להתעלם מהבקשה.
שיחות מחו"ל לא כל כך יקרות, וזמן פנוי יש לאבא שלי בשפע. יואיל בטובו להתקשר בעצמו לכל המשרדים האלה.
מה יש?

אבל אז T אמר שהוא יטפל בזה.
ול-T יש מספיק עבודה, עבודה אמיתית - עם לקוחות אמיתיים, שמשלמים.
אז נכנעתי ובצעתי את כל הטלפונים בעצמי.

ומדהים כמה מהתשובות שקיבלתי היו עמומות. במשרד הפנים לא ידעו לומר לי אם הורי יקבלו תעודת זהות באופן מיידי או שיצטרכו לחכות שבוע. או שבועיים.
בביטוח לאומי לא ידעו לומר לי אם מילוי טופס מקוון על בקשת לתושבות חוזרת יחסוך מהורי את הצורך להגיע פיסית למשרדי ביטוח לאומי לאחר הגעתם ארצה או לא. או יחסוך את הצורך במילוי עוד טפסים ושליחת עוד חומר. הם ידעו לומר לי שמרגע הגעת החומר לביטוח לאומי התהליך אורך "כשבועיים" והיה ברור שזה לא בדיוק שבועיים.

במשרד הקליטה בכל מקרה מחייבים להגיע פיסית לפגישה, אבל לא ניתן היה לקבוע פגישה כי מספרי הזהות של הורי עדיין לא "חוקיים". מניחה שרק עם קבלת תעודות הזהות (שנלקחו מהם אחרי שהייה של X שנים בחו"ל) "יופשרו" מספרי הזהות ויהיו נגישים למשרדים השונים, לקופות החולים......

יש סדר ביצוע לדברים ואת רובם ניתן לעשות רק לאחר הגעתם ארצה בפועל.
אין קיצורי דרך.

קבעתי להם תור במשרד הפנים יום אחרי הגעתם ארצה.
זה כל מה שהצלחתי בינתיים לעשות.

והפקידה הנחמדה בקופת חולים מכבי רשמה לעצמה להתקשר אלי בתחילת ספטמבר לראות איפה הדברים עומדים.

ואת כל הדיווח הזה כתבתי לאבא שלי, אבל כן כיתבתי את אמא שלי, שתהיה בעניינים. אני די בטוחה שאבא שלי לא רצה שהיא תדע שהוא "מטרטר" אותנו עוד מעבר למה שאנחנו ממילא עושים עבורם.

ועל הדרך כיתבתי גם את אחי וגיסתי.
שיידעו שבזמן שהם עסוקים בענייניהם, אנחנו כאן נותנים עבודה.
נשמע קצת פולני, לא?

יום שני, 25 ביוני 2018

ג'יין שהיא בעצם דורון ועניינים שוטפים

בששי היינו בהופעה של הלהקה "ג'יין בורדו" שאנחנו מאד אוהבים, באמפי שוני - בו לא היינו מעולם עד לערב זה.
'שותפנו' ו'שריתה' קנו את הכרטיסים, מתנה לימי ההולדת שלי (ינואר) ושל T....באיחור מה אבל שווה לגמרי!

הרבה אנשים קוראים לסולנית ג'יין בטעות, בגלל שם הלהקה, שבכלל מורכב משמות מהסוסים שלה.

אהבתי את השירים, אהבתי את הביצועים, אהבתי שפתאום בלי הכנה מוקדמת הכריזה דורון טלמון (הסולנית ומי שכותבת את רוב השירים של הלהקה) שהיא ומתי גלעד (נגן הקונטרבס) מתחתנים.
אהבתי שחלק מהשירים הם מקוריים וחלק הם מחווה לאמנים אחרים, כמו הביטלס או הדודאים ("ערב של שושנים" שבוצע ללא ישראל גוריון הפעם) או להקת "אמריקה" - ואהבתי שאת השיר של "אמריקה" נתנו למתופף לשיר כסולו "כי הוא הכי אוהב אותו".

יש איזו תמימות בחבר'ה האלה, למרות שהם בשטח כבר שש שנים וכבר הוציאו שני אלבומים, שמאד התחברתי אליה.
הם ארחו לכמה שירים את אלון עדר שפחות הכרתי, ואז גם את רונה קינן - שיש לה קול מאד מיוחד (ועכשיו גיליתי שהיא גם נראית מצוין, לפחות לטעמי....) ושירים עם אמירה אבל משום מה אני פחות נהנית לשמוע אותה בדרך כלל. בששי על הבמה עם הלהקה היא דווקא השתלבה נהדר.

אפילו עם הישיבה על כסאות פלסטיק צרים שמשום מה חוברו ביניהם עם אזיקונים (מה שיצר צפיפות בלתי נסבלת), אבל שהעדפתי אותם על פני מושבי האבן (הגב, הגב....) היתה סבבה. רק לא הבנתי למה הסאונד לא היה כל כך טוב, ומבחינתי קלקל קצת את החוויה.

חוץ מזה אנחנו ממשיכים עם סידורים עבור יחידת הדיור המוגן של הורי, קנינו להם מאווררי תקרה (עם תאורה) לסלון ולחדר השינה, וגם כמה מנורות (אחרי שקיבלנו מהם אישור שהטעם שלנו מספיק טוב עבורם והם סומכים עלינו שנבחר עבורם).....לאזור המטבח, סלון, פינת אוכל ואפילו גינה.

הזמנו להם את המקלחון לחדר האמבטיה שלהם....
וזהו, נראה לי. את השאר הם כבר ישלימו לבד.

הם מגיעים עוד פחות מחודשיים, וזה כבר באמת מרגש.

בזמן ש-T רואה כמה שיותר כדורגל אני כבר באמצע ספר נוסף, מתורגם מאיטלקית, בשם "לחפים מפשע אין אליבי" מאת ג'ורג´ו פאלטי.
ספר מצוין לקריאה כאשר יש כדורגל ברקע.

'מחברת' בחופשה בלונדון עם אחת מבנותיה ואני ממש שמחה בשבילה. מקווה שהן ממש נהנות, גם מלונדון וגם זו מזו.
בקרוב גם אנחנו נהיה שם........עם בני וכלתי. אבל תחילה נהיה איתם 3 ימים בפאריס.

תכננתי להיפגש עם עוד חברה (שלא מופיעה בפוסט הכינויים שלי, כי מזמן היא לא הופיעה כאן בבלוג, אם בכלל....לא זוכרת) - שלפני שנים הייתי הולכת אליה למסאז' ורפלקסולוגיה ואז התידדנו. מזמן היא כבר לא עוסקת בזה אבל נשארנו חברות, ופשוט לא יוצא לנו להיפגש. אפילו לדבר לא יוצא.

היה לה יום הולדת בשבוע שעבר ואיחלתי לה מזל טוב, ועל הדרך קבענו סוף סוף להיפגש. קבענו יום ומקום ואז....אחותה (שהיתה מבוגרת ממנה בכעשרים שנה) נפטרה, וכמובן הכל בוטל.

גם אמה של חברתי 'שני' נפטרה, והיא הודיעה לי ול'קלי' על כך אחרי שהשבעה כבר עברה.
באמת כל השבוע שעבר חשבתי על 'שני' והתמלאתי עצבות, והבנתי שמותה של אמה (שכבר חולה הרבה זמן ומצבה הלך והתדרדר בחודשים האחרונים) קרוב מאד......ממש חיכיתי שששני תודיע....אבל חשבתי שנלך ללוויה.....ואילו שני החליטה לחסוך זאת מאיתנו.......והודיעה אחרי שהכל נגמר. אז קבענו שכאשר היא תתאושש מעט אז ניפגש.

קלי מחתנת את בנה בקרוב, ואני מניחה שההתרגשות והלחץ שם ממילא בשיאם, ולא היינו נפגשות שלושתנו בכל מקרה עד אחרי החתונה...
אולי זה יצא רק אחרי שאחזור מפאריס ולונדון......

עד כאן עדכונים שוטפים.........שבוע טוב

יום שישי, 8 ביוני 2018

עוד עניינים שוטפים

באותו הבוקר של העוזרת וההברזה של חברת הניקיון היתה לנו פגישה עם מנהל האחזקה של הדיור המוגן (להלן: 'האחוזה').

איש האחזקה לא היה ביחידת הדיור של הורי, היכן שקבענו, והגיע רק אחרי שהתקשרנו למשרד והודענו שאנחנו כבר מחכים לו. כשהוא הגיע לא היה לו מפתח ליחידה....אז חיכינו עוד קצת עד שהגיע מישהו עם מפתח מאסטר.


והוא לא התרגש מהאיחור שלו ולא התבייש ולא התנצל....כי כנראה ככה זה ואנחנו אלה שמצפים לדברים לא הגיוניים מאנשים אחרים.

עברנו איתו על כל הבית כאשר T אומר לו מה אנחנו רוצים להוסיף או לשנות, ואני בעיקר מבררת מה הם מתכננים לשפץ, לחדש, לספק - כחלק מהחבילה.

לשמחתי מחליפים להם את משטח העבודה במטבח (לא אגיד "שיש" כי זה לא שיש), את כל האסלות,הברזים, המַקְלֶחיִם (טושים במקלחות), צובעים כמובן את כל הבית ואם יש צורך גם מבחוץ. יש ספסל עץ מחוץ לבית, הוא נראה די מסכן, ביקשתי שיחדשו גם אותו.

במטבח ביקשנו שיחליפו בין המודול של התנור / מיקרו לבין המקרר, והוא אמר שיתאימו את שקעי החשמל בהתאם.
בסך הכל בחרנו מראש יחידה שכבר די מסודרת.

עכשיו יש לנו רשימת קניות - מאווררי תקרה, מזגנים קטנים לממ"ד ולחדר למעלה, מקרר ומכונת כביסה, תנור ומיקרו, ו-T גם הבטיח לאמא שלי פריזר נפרד (כי אין מקום למקרר side-by-side כמו שיש לה היום). אגב מקרר אנחנו מחפשים בלי פריזר.
נצטרך גם שידה לטלוויזיה בסלון, לא נראה לי שהם מביאים איתם. ומנורות כמובן. וסוכך לגינה.

העוזרת הגיעה בצהריים ואולי זה היה במקרה, ואולי היא הרגישה שכמעט כמעט הוחלפה באחרת, אבל נראה לי שהיא השתדלה במיוחד. וזה לא שהיא לא מנסה, פשוט אין לה את זה. יש אנשים שיודעים לנקות, שיודעים להסתכל ולראות מה צריך לעשות, שיודעים איך לעשות כך שייראה נקי אחר כך, ולא מרוח. ויש אנשים שלא.

לפנות ערב דיברתי בסקייפ עם בני וכלתי ושמחתי לשמוע שהיא עברה אודישן לתזמורת בארוק - טוב, היא התקבלה לרשימת המחליפים של תזמורת הבארוק, אבל זה גם משהו. זה אומר שהיא מספיק טובה. האם יקראו לה להחלפות? אני מאמינה שכן.

בחמישי לא היה לחכמוד כדורגל ואספתי את שניהם - זה מבית הספר וזה מהגן - ישר הביתה. הם היו די גמורים, והיה קשה לדרבן אותם לעשות משהו פרט לבהייה בטלוויזיה. גם זה קורה לפעמים, וכיון שידעתי שהיום הם נוסעים ארבעתם לאילת עד יום שני, פרגנתי להם לרבוץ ולבהות.
פרסתי אבטיח, הכנתי "שוקו נוטלה" (שזה נוטלה עם חלב בעצם...), וחכמוד גם אכל כריך חצי פיתה עם גבינת שמנת.

אמנם הם היו שקועים ב"בוב ספוג" ואחרי כן "בית הכלבים" ואחרי כן "הרעשנים" (איזו סדרה מצוירת על בן במשפחה של 11 ילדים, כאשר כל השאר הן בנות).....אבל עדיין קיבלתי חיוכים וחיבוקים.
גם אחרי שחתני התקשר וביקש שהם יתקלחו עוד לפני שהוא יגיע, המשכתי לקבל חיוכים ונשיקות רטובות מתוך המקלחת....עד שהוא הגיע והחלפנו משמרות.

עכשיו הם כבר באילת, ומאד מאד שמחה בשבילם על החופשה המשפחתית הזאת....על הביחד הזה רק של ארבעתם, אחרי שנה מאד מאד עמוסה ולחוצה.

אנחנו זוג צעיר היום, וזה גם נחמד מידי פעם.
T מבשל לנו ארוחת צהריים עכשיו, ואני קוראת פוסטים ומגיבה....כבר קיפלתי כביסה ועוד מעט נשב לאכול.......
מצפה לסופ"ש רגוע.........

יום שלישי, 5 ביוני 2018

עדכונים שוטפים

חתמנו בשעה טובה על ההסכם של הורי עם הדיור המוגן (חתמנו כמיופי כוח, והשארנו להם מקום לחתום בעצמם כשיגיעו). אבי העביר את דמי החתימה בהעברה בנקאית, ועכשיו אנחנו ממתינים להסכם החתום גם על ידי האחוזה עצמה, וגם כמובן לקבלה. 
מחר נפגשים עם איש האחזקה של האחוזה כדי לעבור איתו על השינויים המינוריים שאנחנו רוצים לערוך בבית. הורי ביקשו לא לעשות מהפיכות והאמת היא שאין צורך. בסך הכל נוסיף מזגנים היכן שאין (בממ"ד ובחדר של המטפל/אורחים למעלה), ארון בשטח שמתחת למדרגות (זה שטח לא מנוצל שישמש להם לאחסנה וגם יוסיף אסתטיקה לסלון), מקלחון (במקום וילון) במקלחת שלהם....דברים שכאלה. 
חשבנו גם לקנות ולהתקין להם מנורות, אבל הם אמרו שאולי את זה הם כבר יעשו בעצמם. נראה.

אנקדוטה קטנה על הדיור המוגן - אשת השיווק שמולה אנחנו עובדים התקשרה באיזה יום לבקש שכאשר נבוא לחתום על ההסכם, נביא לה חומר כתוב שקיבלנו מהאחוזות האחרות שבדקנו.
אמרתי שאני לא יודעת, אני צריכה לחשוב על זה....
ו-T אמר בשום אופן לא.
וכשהיא שאלה אם הבאנו, ואמרנו שלא, היא שאלה למה לא. 
"למה שנבוא לקראתכם אם לא באתם בשום דבר לקראתנו?" שאל אותה T. 
והאמת, מעבר לעניין ה"מוסרי" של "ריגול" שמשתמע כאן, מרגיש לנו שזו חוצפה מצד מי שלא זז מילימטר בתנאים שלו, לבקש שנעשה משהו עבורו. ושוב - היא לא אשמה, היא באמת ניסתה כנראה לשפר את התנאים של ההסכם עבורנו - אבל נתקלנו בקיר אטום. ועוד חטפנו על הראש מאבא שלי על זה. אז למה לבוא לקראתם?

הורדנו את קצב השיחות שלנו עם הורי לפעם ביומיים, עכשיו שכבר אין הרבה עניינים דחופים על הפרק.
הם עדיין מתייעצים איתנו על כל דבר, החל מהאינטראקציה עם סוכנת הנדל"ן שאמורה למכור עבורם את הבית וכלה במה לעשות עם כל התמונות שיש להם....(ואין להם כוח לסרוק ולהעלות לענן). 

היינו בקאנטרי גם בשבת וגם בשני אחרי הצהריים. מנסים להגדיל את מספר הפעמים בשבוע שאנחנו מתאמנים, לקראת התקופה שבה מזג האוויר פחות ידידותי להליכות ברגל. אני עדיין מרגישה את הקרסול - סוג של כאב עמום בתנוחות מסוימות, בפעולות מסוימות...שהחלטתי שאני חיה איתו בשלום.

סיימתי את "כל האור שאיננו רואים" מאת אנתוני דואר, שאהבתי מאד. זה באמת אחד הספרים שבהם הרגשתי שאין מילה מיותר ואין מילה חסרה, ואין בעייה עם איך שהוא החליט לסיים את הסיפור (יש לי איזו שריטה עם סופים של ספרים....).
בשיטוט ברשת מצאתי כל מיני חוות דעת (של ישראלים) על הספר הזה (שמתרחש לקראת ובזמן מלחמת העולם השנייה), שטענו שמתעלמים בו מהשואה ומהיהודים. 
אז לכל אלה אני אומרת: לא מתעלמים בכלל מהיהודים, מהגזענות, מההשמדה - זה פשוט לא ספר על השואה. לא כל סיפור על מלחמת העולם השניה הוא ספר על השואה. אבל אי אפשר לקרוא את הספר בלי להבין בדיוק מה היה היחס ליהודים ומה היה גורלם. ובספר גם מצליחים לראות איך בנסיבות ההן היו אנשים שלצורך הישרדותם שיתפו פעולה עם כל הזוועות, ויש ביקורת נוקבת על כך אבל גם הבנה שזה חלק מהטבע האנושי. אז בקיצור לאותם מבקרים ישראלים אומר - שטויות במיץ עגבניות. 

ואז התחלתי את הספר "המורה לעברית" של מאיה ערד. זה הספר הראשון שאני קוראת של מאיה ערד (ברשימה שלי מופיע "חשד לשיטיון" שלה, טרם קראתי). מדובר בשלושה סיפורים על שלוש נשים ישראליות שונות, בגילאים שונים ושאינן קשורות זו לזו. הסיפורים מתרחשים בארצות הברית, כאשר שתיים מהנשים גרות שם והשלישית באה לבקר את בנה שגר שם. אני מאד נהנית, זה כתוב נהדר....ועושה חשק לעוד. 

הערב אנחנו יוצאים סוף סוף עם 'המהנדס' ו'ביוכימיה' לחגוג את ימי ההולדת של המהנדס ושל T (שנולדו שניהם במזל שור אבל לא מצאנו עד עכשיו מועד שהתאים לכולנו). לאור החוויה בפעמים האחרונות שיצאנו איתם למסעדות - שהומלצו על ידי חברות לעבודה של ביוכימיה, הוחלט שהפעם אנחנו נבחר את המסעדה. 
אני הצעתי את "מסה", שלא היינו בה אף פעם (דווקא המהנדס וביוכימיה כן היו והיה להם בסדר), וגם חברתי 'החתולה' המליצה עליה, וגם "קוץ בתחת" המגיב היקר ממליץ בחום.....
אבל T לא הסכים בשום אופן. יש לו משהו נגד המסעדה הזאת, השף, הבעלים - אין לי מושג. הוא לא מוכן בשום אופן ללכת, בטח שלא כדי לחגוג את יום ההולדת (באיחור) של עצמו. 

אז הזמנו ב"יפו תל אביב" של חיים כהן, גם שם טרם היינו - ואעדכן כמובן איך היה. 

לסיום - מחר אני מנסה עוזרת חדשה, אחרי שכבר חצי שנה אני מקטרת על המחליפה של העוזרת האהובה שעזבה אותי אחרי שנה וחצי בלבד והיגרה לחו"ל. 
עם כל הכבוד - ויש כבוד - למוטיבציה שלה, לאופי הנעים שלה, לעובדה שהיא אף פעם לא הבריזה (זה חשוב, זה מאד חשוב) היא פשוט לא יודעת לנקות, לא רואה היכן צריך לנקות....אני מוצאת את עצמי משלימה עוד ועוד עבודת ניקיון אחרי שהיא מסיימת  וזה פשוט לא מתאים לי.
חלפו הימים בהם ניקיתי את הבית לבד. אני כבר לא בנויה לזה, לא פיסית בוודאי וגם לא נפשית.

התחננתי בפני שכנתי (היחידה שאיתה אני בקשר כלשהו, זו שמטפלת בחתולים שלנו כשאנחנו נוסעים) והיא הבטיחה לברר, כי היא עצמה "מלכלכת לבד ומנקה לבד". 
היא בדקה עם כל החברות שלה כאן ביישוב, וחזרה אלי עם שתי חברות ניקיון - שתיהן מאד מאד מומלצות, מניסיון, היא אמרה.

כמובן שחשתי הסתייגות בהתחלה - לעבוד עם חברת ניקיון זה כבר סיפור אחר לגמרי (שאולי אכנס אליו יותר בפירוט בהמשך). אבל כאמור אני ממש ממש לא מרוצה מהמצב הנוכחי, והחלטתי לתת לזה צ'אנס. 
אחרי שיחות עם שתי החברות, בחרתי אחת מהן וכאמור הם אמורים לשלוח מישהי מחר בבוקר. 

לעוזרת שלי אמרתי שאני לא צריכה אותה השבוע, וייתכן שגם בשבוע הבא. אעדכן אותה.
אני יודעת שזה לא ממש הוגן, אבל אם זה ממש לא מוצלח לא בא לי להישאר בלי כלום. 
אז נראה איך יהיה.......

יום שלישי, 29 במאי 2018

זה לא לקח הרבה זמן.....

....עד שאבא שלי הצליח לפגוע ב-T.
לי זה היה ברור שזה רק עניין של זמן עד שיעלה לאבא שלי "הקוף" כמו שאומרים, בכל עניין החזרה ארצה, וכשזה קורה לו, הוא לא רואה בעיניים. לא לוקח שבויים. יורה לכל הכיוונים.

מרגע שהורי אמרו לנו שהם לא מגיעים בעצמם כדי לבדוק אחוזות דיור מוגן והם סומכים עלינו שאנחנו נעשה זאת, היה לי ברור שאנחנו לוקחים על עצמנו אחריות מאד גדולה.
שקשה עד בלתי אפשרי להחליט החלטות כל כך גדולות עבור אחרים, בלי לחטוף.

ועשינו חקר שוק מעמיק, וכתתנו רגלינו לכמה וכמה מקומות, ושוחחנו בטלפון עם עוד כמה וכמה מקומות.
והגשנו להורי טבלת אקסל מסודרת עם המחירים ועם היתרונות והחסרונות של כל המקומות.
ודיברנו שוב ושוב גם על האפשרות שלא ללכת על דיור מוגן בכלל.
את זה אמא שלי פסלה על הסף ולכן המשכנו עם הדיורים המוגנים.

כאשר התחלנו לסגור עם אחת האחוזות שלחנו טיוטת חוזה גם להורי וגם לאחי (המשפטן) ו-T נפגש כמה וכמה פעמים גם עם מנהלת השיווק וגם עם המנכ"לית בניסיונות להבהיר סעיפים עמומים ולשפר תנאים כספיים ואחרים.
חלק (קטן) הצלחנו. היה איזה סעיף לגבי מספר הימים בשנה שמותר להם לארח אצלם אנשים.
התברר שהיו דיירים שילדיהם הבוגרים עברו לגור אצלם....ומאז הכניסו סעיף שכזה.
אז הצלחנו להגדיל את מספר ימי האירוח, לא שנראה לנו שהורי יארחו אצלם - אבל ...שיהיה.
כמעט את כל הסעיפים שקשורים בכסף לא הצלחנו לשנות. לא את גובה הפקדון, לא את דמי התחזוקה החודשיים וגם....לא את אופן חישוב שחיקת הפקדון.

ונדנדנו, והתווכחנו, ואפילו התעמקנו בחוג הדיור המוגן כדי להבין אם זה בכלל חוקי איך שהם מחשבים את שחיקת הפקדון.
ואת כל זה עשינו בעצמנו, בלי שהורי ילחיצו וינדנדו. עד שהגענו למבוי סתום וסיפרנו להם מה השגנו ומה לא הצלחנו להשיג והודענו שאנחנו עומדים בפני חתימה על ההסכם, שיגידו אם להמשיך או לבטל את הכל.
והם אמרו להמשיך.

כנראה שבמשך כל הזמן הזה אבא שלי היה בעצם עסוק בדברים אחרים. במכירת הבית, בחיפוש חברת שילוח המכולה, בהעלאת חפצים למכירה באי-ביי.....רק לא בהסכם עם האחוזה.
ויום לפני שהיינו אמורים לחתום כבר על ההסכם (בסוף זה נדחה ליום חמישי) פתאום הוא התעורר.

"זה לא שאני מתחרט אבל" ....הוא כתב, ושלח לנו טבלת אקסל שמפרטת איך מחושבת שחיקת הפקדון על ידי האחוזה, לעומת איך שהוא חושב שהיא אמורה להיות מחושבת. בוקר טוב אליהו, כמו שאומרים. על זה בדיוק התווכחנו איתם שבועות. הגענו עד למנכ"לית. נברנו בחוקי המדינה. הסברנו לכם. שאלנו אם להתקדם.

אז בעצם איך הם (וכל הדיורים המוגנים, אגב, הרי ברור שבדקנו!) מחשבים את שחיקת הפקדון?
נניח שהפקדון הוא מיליון ש"ח (הוא לא, הוא יותר), והשחיקה היא 3% לשנה פלוס מע"מ (תכל'ס 3.5%).

אדם מן היישוב יעשה חשבון שבתום השנה הראשונה יורד 3.5%, נשארו 965000 ש"ח. ואז בשנה השניה לכאורה אמורים לחשב 3.5% מ 965000 וכן הלאה.
אבל לא.
כל האחוזות שאיתן ביררנו את הנושא, מחשבות כל שנה (במשך 12-14 שנה, תלוי איזו אחוזה) שלושה וחצי אחוז מהסכום המקורי. סוג של לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.

ועל זה אנחנו רבים כבר שבועות עם האחוזה הנוכחית. ללא הועיל. ככה זה, הם אומרים, וזהו.

בקיצור על העניין הזה אבא שלי התעורר פתאום (ערב לפני שהיתה אמורה להיות חתימת ההסכם), מבקש להתווכח על זה שוב (שבועות אנחנו מתמקחים על זה!), וגם....פונה (בלי לכתב אותנו) לאחי ומבקש ממנו לבדוק האם זה חוקי (סיפרנו לך שבדקנו אם זה חוקי....ואנחנו מכתבים את אחי בכל המיילים שלנו, מה פתאום אתה פונה אליו מאחורי גבו של T? אתה חושב ש-T מסתיר ממך משהו? עושה עבודה לא מספיק יסודית? לא נלחם על הכסף שלך?

אחי בדק וענה לו (בלי לכתב אותנו) שהחוק משאיר את אופן החישוב לשיקול דעתם של הדיורים המוגנים, ושזה פתוח למשא ומתן. ואת התשובה הזאת אבא שלי העביר אלינו.

זה היה ברור ש-T ייפגע ממנו. אחרי כל העבודה שהוא עושה בשבילו, מתרוצץ ומברר ומרגיע אותו בשיחות כל יום.....
ולי ברור שזו לא הפעם האחרונה.

ואהבתי את תגובתו של 'שותפנו', כאשר T קיטר לו על העניין הזה.
הוא ביקש מ-T להישמר לא להעליב בחזרה.
וזה נכון, כי אין טעם. כי אבא שלי הוא כפי שהוא, וזה לא ישתנה. ועדיין אנחנו רוצים לעזור.

T ענה לו במייל מאד יפה דווקא.
הוא הסביר שוב שאחרי ויכוחים רבים והתעקשויות ושיחות חוזרות של משא ומתן הוא נתקל בנושא הזה בקיר. זאת העסקה. TAKE IT OR LEAVE IT. אפשר עדיין להתחרט.
ועוד הוא הוסיף, שממילא מדובר בשנת ניסיון, שבה עדיין לא משלמים את כל הפיקדון.
ולקראת ההחלטה אם להישאר שם או לא, אבא שלי מוזמן לנסות להיטיב שוב את התנאים, הפעם הוא עצמו, ישירות מולם.

אני לא מאמינה שזה הרגיע את אבא שלי, כמו שאני מכירה אותו כשהוא נתפס למשהו כזה הוא לא מצליח לשחרר.
אני רק מקווה ש-T מבין שזה לא אישית נגדו....הוא מכיר את הנפשות הפועלות ויודע במי מדובר....
מקווה שזה לא יגרום לו לתפוס מרחק ולהפסיק לתת את הנשמה בפרויקט הזה שהוא לקח על עצמו.........

אני כל הזמן מפמפמת להורי שיצפו לתקלות.
גם במכירת הדירה וגם במשלוח המכולה....דברים יאבדו, יישברו, לא יגיעו בזמן...
ביורוקרטיה תשגע אותם...
מיליון דברים ישתבשו. זה תמיד כך. ואם יודעים את זה מראש ומוכנים לקראת זה - עדיין מתעצבנים אבל קצת פחות.

אם מבינים שתמיד יהיה פער בין מה שאנחנו רוצים, בין מה שאנחנו חושבים שאמור להיות, לבין מה שקורה במציאות.....
זה טיפה מֵקֵל..... אבל לא פשוט להפנים את זה.
וימים יגידו איך כל זה יתפתח.......

יום שני, 28 במאי 2018

השבוע שלי שהיה

ימים שגרתיים למדי עוברים עלי.
נפגשתי כמה פעמים עם 'מחברת', ובכל פעם שמחה מחדש שחזרנו להיות זו בחייה של זו.
אגב היא אמרה שהיא רוצה לכתוב בלוג ומצאתי את עצמי נלחצת מהאפשרות שהיא תמצא את הבלוג הזה.
לא שנכתבים כאן דברים שאני לא מספרת לה ממילא, אלא משום שיש פה ושם גם פוסטים בהם - כמו עכשיו - אני כותבת עליה. ושמתי לב שכאשר אני יודעת שמישהו קורא כאן, אוטומטית אני מפסיקה לכתוב עליו, מפסיקה להזכיר אותו כמעט. וזה חבל לי, אבל זה איזה מנגנון פנימי אוטומטי שאני לא נלחמת בו, כי לא משנה כמה אני אוהבת את האדם וכמה אכפת לי ממנו, וכמה שכל מה שאני חושבת וכותבת עליו מגיע מעומק הלב, ברגע שאני חושבת על זה שהוא יקרא משהו שכתבתי עליו - אני מתכווצת.
אז הרגשתי שאני לא ממש מתלהבת לעזור לה למשל בכך שאספר לך היכן אני כותבת, היכן כתבתי....
אבל גם לא יכולתי להיות מגעילה לגמרי, אז נתתי לה (בעל פה, ממש לא יעיל) שמות של כמה וכמה אתרים (כולל ישראבלוג ובלוגגר, ווורדפרס, ובלוגר עם ג' אחת) ואמרתי מה דעתי על האתר של קפה דה מארקר (זוועתי) ותפוז (גם)....
ועברנו לנושא אחר.

השבוע גם עברתי אולטרסאונד גניקולוגי אצל מומחית לנושא. בשנים עברו הגניקולוג שלי היה זה שהיה עושה לי בעצמו אולטרסאונד, יחד עם בדיקה, והשנה כשהחלטתי שאני זוג עיניים טרי והלכתי לגניקולוגית אחרת, היא החליטה לשלוח אותי. זה לא שהיא לא עשתה זאת גם בעצמה, בנוסף לבדיקה. אבל היא החליטה "למקרה שפספסתי משהו" להפנות אותי לבדיקה מעמיקה יותר. האמת שזה שימח אותי (וכאילו הצדיק את העובדה שעברתי לרופאה אחרת) אבל גם הלחיץ אותי.
אז גם האולטרסאונד ה"מקצועי" הראה שהכל כנראה בסדר. כנראה.....כי היה לה קשה למצוא את השחלות שלי (?!) בטענה שבגיל הזה הן קְטֵנוֹת ומתנוונות....בסוף היא מצאה את הימנית או את השמאלית - לא זוכרת, ולשאלתי אמרה שהגניקולוגית בדקה אותן ממילא במישוש....האמת - זה לא ממש הרגיע אותי.

זה היה השבוע שבו התקנו טלוויזיה של פרטנר. כבר שלוש שנים עברו מאז שהתנתקנו מ-YES, ובמשך כשנתיים הסתפקנו ב-KODI, עד שבהוראת בית משפט ירדו משם כל הערוצים הישראלים ואז רכשנו "עידן פלוס".....אבל ל-"עידן פלוס" יש (לפחות כאן אצלנו) בעיות קליטה איומות - כל הפרעה קטנה גורמת למסך שחור או פיקסלים פסיכודלים משוגעים - ואחרי שנה נמאס לי והתחלנו חקר שוק....

בהתחלה נראה היה שהעסקה המשתלמת ביותר עבורנו היא הטריפל של HOT, משום שכבר יש לנו דאבל של HOT - הרי עברנו להוט כשהתברר לנו שבזק לא מסוגלים לספק אינטרנט בפס רחב מספיק מבלי נפילות של כמה פעמים ביום....
אבל אז הגיע הטכנאי של הוט וראה את מערך התקשורת שלנו - הראוטר הראשי מחובר למֶתֶג (switch) רב כניסות שמעביר את האינטרנט לכל הבית, בנוסף הוא מחובר למצלמות האבטחה, לאזעקה, לבית החכם......

כדי להוסיף את הכבלים הוא היה צריך להחליף את הנַתָּב (router) הזה והוא חשש לגעת במערכת בכלל. הוא ביקש מ-T שיזמין את איש התקשורת שהקים לנו את המערכת, וכמובן T סירב, בטענה (צודקת) שהבאת איש תקשורת סתם תעלה המון כסף. בקיצור, ביטלנו את ההזמנה בהוט.
העסקה הבאה בתור מבחינת עלות/תועלת היתה של פרטנר.

אמנם המוטיבציה היתה הערוצים הישראלים, אבל כבונוס T קיבל את כל ערוצי הספורט (שהאיכות שלהם בקודי ממש גרועה) ולא תמיד זמינים השידורים החיים, ואת כל ערוצי הטבע. קיבלנו המון ערוצי ילדים עבור הנכדים, ומעט ערוצי סדרות וסרטים (שאת רובם אנחנו ממילא רואים בקודי) וכבונוס יש גם מנוי חצי שנה חינם ל-NETFLIX.

האיכות מצוינת אבל יש לזה כמובן את המחלות הרגילות של streaming (הזרמת נתונים??). נראה עד כמה זה יענה לנו על הדרישות לאורך זמן.

בששי הילדים הגיעו עם הנכדים (שאגב, לא שמחו שהורדנו את כמות הסוכר בגלידה הביתית....כנראה שהתרגלו למתוק, לצערי הרב) ובשבת אחרי האימון בקאנטרי הלכנו לחגיגת יום הולדת מוקדמת (מאד!) לנשמותק שנערכה בגן בן שפר ליד הבית שלהם, בהרצליה.
ככה זה עם ילידי אוגוסט - צריך להקדים או לאחר את חגיגת יום ההולדת. לא מספיק שזה חופש גדול, וחם, אז גם רוב הילדים בחופשה בארץ או בחו"ל עם משפחותיהם, ואין שום סיכוי לחגוג יום הולדת.
לחגוג בתחילת שנת הלימודים זה מבאס כי הרבה פעמים עדיין לא מכירים את כל הילדים.
בקיצור, הוחלט שנשמותק יחגוג עם חברו הטוב, שיום הולדתו חל עכשיו.
היתה מפעילה (די חלשה, לטעמנו) וכיבוד (צנוע, הפעם לא התבקשנו להכין שום דבר) - ובנוסף לילדי הגן הגיעו גם אמא של חתני ואחיותיו עם משפחותיהן....למזלם (ולמזלנו) היה מזג אוויר מושלם.
T קיטר ש"מה יש לנו לעשות שם" ו"זה עונש" אבל בהזדמנות הראשונה שנשמותק נדרש לבחור בן/בת זוג לאיזה ריקוד שהמפעילה לימדה אותם, הוא מיד רץ ל"סבוש". T שיתף פעולה יפה מאד (וזה גם הונצח בוידאו) ובסך הכל היה נחמד ולא באמת סבלנו שם.

אחרי השנ"ץ הגיעו 'שותפנו' ו'שריתה' לביקור וטעימת גלידות - התברר שלמרות השריטות של 'שריתה' בענייני אוכל ומתוקים במיוחד, דווקא בפני גלידות היא לא עומדת, והיתה כאן חגיגת טעימות של ממש.

מחר נחתום על ההסכם עם הדיור המוגן עבור הורי, והם כבר התקשרו עם חברת הובלות עבור המכולה שלהם........הדברים באמת מתקדמים בקצב יפה. אבא שלי הבין שאין לו סיכוי למכור את הבית בעצמו. קליפורניה זה לא כמו בישראל או אפילו בפלורידה - כאשר אתה מוכר את הבית בעצמך, לא מגיעים סוכני נדל"ן. הם דורשים שם בלעדיות הח___ת האלה, ועד שאתה לא מתקשר עם מישהו מהם אז "שיהיה לך בהצלחה" כמו שאומרים.
אז עכשיו הוא התקשר לסוכנת נדל"ן ונקווה שיילך לו יותר טוב. אמנם יש לו שנה שלמה עד שהוא צריך להשלים את הפיקדון באחוזה, אבל אני יודעת שהם שניהם היו מעדיפים שהבית יימכר לפני שהם עוזבים את ארה"ב.......נקווה לטוב.

בינתיים אבי מוכר באי-ביי את כל מה שהוא יכול, החל מציוד הכושר והגינה שלו וכלה במצלמת "לייקה" משנת 1956.....נראה שהפעילות והאקשן עושים לו ממש טוב. פרט לעובדה שהם רבים כל הזמן. עדיין. מקווה שגם זה יעבור בשלום.

בנוסף איזה ילד "עשה לו טובה" לאבא שלי ונכנס לו ברכב מאחורה - רכב שנת 2000 שהיה ברור שהוא לא יצליח למכור או לפחות ייאלץ לעשות זאת ב-$500 או מקסימום $1000. מפה לשם אבי תבע את חברת הביטוח של הבחור, החברה ניסתה לתקן, פירקה את הרכב ו.....לא הצליחה להרכיב אותו בחזרה מרוב שהוא ישן. בקיצור - הוא הוכרז כ-TOTAL LOSS ואבי קיבל פיצוי על סך.........$5000. לא ייאמן. אז אמנם עכשיו אין לו רכב, אבל כמה הם כבר נוסעים? כרגע הם מנסים להסתדר עם מוניות (אין לו אפילו סלולרי מספיק מתקדם כדי להפעיל אפליקציה של UBER), ואם הם יראו שיש צורך בכך הם ישכרו רכב עד תום התקופה שלהם שם.

זה היה השבוע שהיה....בתקווה שגם הבא יבוא עלינו לטובה..............

יום שבת, 19 במאי 2018

יום הולדת ל-T

אתמול היה יום הולדת 61 ל-T ויצאנו בערב למסעדה לחגוג.
אנחנו, בתי חתני והנכדים, אחי, גיסתי והאחייניות. the usual suspects כמו שאנחנו קוראים להרכב הזה.
בעוד חודשים ספורים ההרכב הקבוע הזה יגדל בשניים: הורי כבר הזמינו כרטיסי טיסה והם ינחתו כאן ב-21/8.

האמת שלפי החישובים שלנו עדיף היה שיגיעו חודש לפני כן - אבל אמא שלי לא רצתה לשמוע.
אז יש סיכוי שהמכולה שלהם תגיע לפניהם (אלא אם הנמלים ימשיכו לשבות עד אז....🤔) ותיאלץ להמתין להם בנמל כי רק הם עצמם, בהצגת תעודת תושב חוזר, יוכלו לשחרר אותה עם פטור ממכס.

את הבית הם עוד לא מכרו אבל עכשיו אבא שלי כבר מבין שייתכן שעדיף להפקיד אותו בידי סוכן (כן, הוא רצה קודם לחסוך את העמלה....לא ממש הולך) שאולי בכל זאת ישפץ אותו קצת (עוד כמה אלפי דולרים) ויעמיד אותו למכירה "כמו שצריך".....ובכל מקרה יש זמן.

את הכסף לחתימת ההסכם ולכניסה לדיור המוגן יש להם בהישג יד - זה בסך הכל עשרה אחוז מהפיקדון. פחות אפילו.
ויש להם שנה שלמה למכור.

אמא שלי לוחצת למכור לסיטונאי נדל"ן, שמוכנים לקחת את הבית כמות שהוא, לשים כסף מזומן על השולחן.....ולקנות הרבה יותר בזול....
לאבא שלי זה כמובן עושה חום (וגם T מנסה לשכנע אותה שהם עבדו קשה מאד כדי להרוויח את הדולרים האלה, ואולי באמת חבל לוותר ככה סתם על עשרות אלפי ואולי מאה אלף דולר רק כדי "להיפטר" מהבית).

בחום הגדול של חמישי אספנו את הנכדים מהגן ומבית הספר (חוג הכדורגל של חכמוד התנהל במגרש בחוץ - בחום - במקום באולם ההתעמלות הממוזג, כי היה שם חוג של בנות.....).
חכמוד היה במצב רוח ירוד ושום דבר שעשיתי או שאמרתי לא הצליח לדובב אותו.
אז הנחתי לו, וכשהגענו הביתה הוא מיד הדליק טלויזיה.
דאגתי שישתו הרבה מים (וגם אנחנו שתינו), וחיכיתי.....ידעתי שבסוף הוא יירגע.

זה לקח קצת זמן אבל גם התחלנו קרבות ביי בלייד (והוא רוב הזמן ניצח) והוא גם גילה שהבאתי להם מעדן "פצפוצים"
ולאט לאט מצב הרוח שלו הלך והשתפר. 
בהתחלה הוא עוד בכה מידי פעם כי קיבל מכה מהכיסא או מנשמותק כאשר שיגר את הביי בלייד שלו....וראיתי שהוא רק מחפש לבכות.....ולא עשיתי מזה עניין.....ועד שחתני הגיע הביתה הוא כבר היה כולו חיוכים.

נפרדנו בחיבוקים חמים ואמרנו שניפגש בששי..............
ואכן נפגשנו כולנו ב"טוטו", שהיתה מוצלחת כפי שזכרנו אותה - כולם נהנו, ולמרות שגם כאן (כמו בכל מקום, כך נדמה) היה קצת רועש, בכל זאת זה היה ברמה שניתן היה לדבר (קצת בקול רם) עם כל מי שישב בשולחן (והיינו עשרה אנשים!). 

חתני הגדיל לעשות וקנה ל-T ז'קט קיצי מאוורר ממוגן לאופנוע (שסיכמנו שאם ימצא כזה, נקנה אותו ל-T כמתנה משותפת). מאחר ולא שמעתי ממנו חשדתי שהוא לא השיג או לא הספיק אבל הוא הופיע במסעדה עם הז'קט כמו גדול! T שמח מאד. אז אולי זה לא משהו שהוא היה קונה לעצמו (ואולי כן) אבל זה בהחלט משהו שהוא צריך.........

כשחזרנו מהמסעדה עוד הספקנו לדבר שוב עם הורי בסקייפ, והיום אימון כרגיל בקאנטרי וסייסטה במזגן........
לא רע בכלל. 

יום שלישי, 15 במאי 2018

ועדת קבלה רפואית

בכל דיור מוגן יש שלב שנקרא "ועדת קבלה רפואית", שתפקידה לוודא שהדייר הפוטנציאלי אכן מתאים - מבחינה בריאותית פיסית וקוגניטיבית לתנאים ולדרישות של "הבית", כמו שהם קוראים לזה.

בדיור מוגן (להבדיל ממוסד סיעודי, למשל) חיים דיירים "עצמאים" (מצאתי הגדרה אחת למושג הזה: אנשים עצמאיים לחלוטין, המסוגלים לטפל בעצמם ולהמשיך את חייהם ברצונם במסגרת הבית ובמסגרת הקהילה).

לפיכך, מבקשים את התיקים הרפואיים וסידרת בדיקות (דם וצפיפות העצם), וגם מבקשים ראיון אישי עם הרופא והאחות.

הורי, שממילא לא לוקחים שום דבר בקלות, די נלחצו מהועדה הרפואית. בין השורות הבנתי שהם גם "התכוננו" לקראת פגישה הסקייפ הזאת לא מעט, כולל שינון שמות של פוליטיקאים, למשל.
לבי התכווץ כשהבנתי את זה.
לי היה כל כך ברור שהם יעברו. לא רק שהם עצמאים לגמרי, הם מתפקדים כמו בין שבעים פלוס, לא כמו בני שמונים פלוס.

לשמחתי הפגישה היתה נעימה מאד.
הרופא והאחות שאלו איזה תרופות הם לוקחים (ממש לא הרבה!) ועבור מה, ושמחו מאד לשמוע שהם גם לוקחים תוספים וויטמינים (המון!).
הם שאלו למה הם החליטו לעזוב את ארצות הברית, ומצאה חן בעיניהם התשובה, שההחלטה לאו דווקא נבעה מהרצון לעזוב את אמריקה, אלא יותר מתוך הרצון לעבור לגור קרוב לילדים, לנכדים ולנינים.

ראיתי שהם מיד חדרו ללבו של הרופא, שהיה מאד אמפתי ונעים. "הם עצמאיים לגמרי" הוא חזר ואמר, ספק אם לנו, ספק אם לאחות, ספק אם לעצמו. לא יודעת למה הוא ציפה.

"התקבלתם באהבה רבה" הוא חזר ואמר להם, בחיוך רחב.
היה לי ברור שהם יתקבלו, אבל יותר מכך שמחתי על היחס שהם קיבלו בשיחה הזאת, יחס כל כך חם ומחבק.

כשסיימנו עם "ועדת הקבלה הרפואית" ביקשנו מפתח לדירה המיועדת שלהם, ומשם התקשרנו אליהם שוב בסקייפ, דרך הטלפון.
לאט לאט ובסבלנות עברנו איתם על כל הבית, המטבח, החדרים, הגינה....הארונות (מה שהיה מאד חשוב לאמא שלי)...הסברנו מה לדעתנו חשוב להוסיף, מה חשוב לשנות....
בסוף גם צילמתי קליפ של כל הדירה כדי שיוכלו לצפות בזה שוב ושוב.

בערב התקשרה אלי בתי לדווח, שכאשר היא התקשרה לפטפט עם הורי בסקייפ אחרי הצהריים, סבא נשמע לה מרוצה ורגוע בעוד סבתא היתה מבולבלת ומיהרה לסיים את השיחה.
נכון שזה תלוי באיזה רגע בזמן היא תפסה אותם בדיוק, אבל אני מכירה את אמא שלי - משהו כנראה ערער את השלווה שלה. זה יכול להיות משהו קטן - כמו העובדה שלא נכנס למטבח הזה מקרר רחב side-by-side כמו שהיא אוהבת.
או שאם היא תקנה כזה, היא תצטרך לוותר על שולחן האוכל שלה.....כי אין מקום לשניהם.

אדבר איתם שוב היום (אנחנו מדברים איתם כל יום כמעט)...........ואראה מה קורה..............

יום שישי, 4 במאי 2018

מעניין לעניין באותו עניין....

הורי דבקים בתפריט די קבוע כבר הרבה שנים.
אמא אובחנה עם כולסטרול גבוה וכבר יותר משלושים שנה לא נוגעת בביצים, למשל. או חמאה חלילה. או מאכלי חלב שהיא ממילא לא אוהבת.
היא לא אוכלת בשר אדום, ולארוחות הצהריים מכינה בעיקר חזה עוף או הודו. אבי לא אוהב דג אבל לפעמים היא מצליחה להגניב איזה דג בגריל.
אבי אוהב גבינות אבל היא לא מרשה לו, "כי זה לא בריא" ובאופן כללי "מחזיקה אותו קצר" עם האוכל, כי למרות שהוא בכושר גופני מצוין, יש לו כרס - תורשתית, כמו שהיתה לאבא שלו, וממש כמו שלי, אגב, רק קצת יותר גדולה כמובן.
אז הוא קונה "דליים" של יוגורט (רזה), והם אוכלים לחם, פסטה, תפוחי אדמה....
וכל יום מרק.
והרבה ירקות.
אבא גם אוכל שקדים "לקינוח" אבל בלי מלח.
אפשר לומר שהם אוכלים בריא מאד.
וכמעט לא לוקחים תרופות. אבל לוקחים המון ויטמינים. על דעת עצמם.

ועכשיו, עקב דרישת הועדה הרפואית של הדיור המוגן, הם עשו בדיקות דם וגילו:
שלאבא חסר סודיום - כלומר מלח. לא יודעת אם זה קשור לתזונה או משהו אחר, אבל הרופאה המליצה לו להוסיף לתפריט שלו מאכלים עם מלח - מה שנשמע תמוה בעיני. במקביל היא שלחה אותו לבדיקות נוספות.

ואז, בבדיקת צפיפות העצם של אמא, התגלה אוסתיאופרוזיס. שעם כל ההתעמלות שהיא עושה: שלוש פעמים ביום הולכת/רצה בחוץ - כלומר יש גם חשיפה לאור השמש -  פלוס פעם ביום מכשירי כושר.  זה היה ממש מפתיע. אבל אולי זה באמת קשור לגיל. ואולי זה גם קשור לעובדה שהיא לא אוכלת מאכלים בוני עצם. המון שנים. ואולי כל הויטמינים שהם לוקחים לא באמת נספגים ומשפיעים.

היא עוד לא קיבלה את תוצאות הבדיקה כך שאיני יכולה לשלוח אותה עדיין לועדה הרפואית.
המסקנה של אמא שלי היתה כמובן שלא כדאי לעשות בדיקות כי אז מגלים דברים שלא רוצים לדעת...........

אבל המחשבות שלי סביב העניין הזה הן: אולי הכל בולשיט. לא משנה מה אתה אוכל, כמה אתה מתעמל....התורשה היא התורשה, הגיל הוא הגיל........

יום שלישי, 1 במאי 2018

עדכונים שוטפים

לא ממש לקחתי ברצינות את הויטמינים שדחף לי חתני ביום חמישי כשחזר מהעבודה וראה שאני ממש על הפנים.
כבר ניסיתי הכל במהלך השלושים השנים האחרונות - אכינציאה ופרופוליס וג'ינג'ר וויטמין C טבעי ולא טבעי, חומצי ולא חומצי, בקפסולות ובאבקה....משהו שקוראים לו Goldenseal שנמכר רק בארה"ב ומבוסס על איזה צמח שהאינדיאנים משתמשים בו....הכל.

אבל חתני התעקש, והסכמתי להיות שפנית הניסיונות. הוא טען (ו'ביוכימיה' אישרה, לפחות בתיאוריה) שהחומרים בהם ארוז הויטמין C הספציפי הזה מגבירים מאד את הספיגה שלו ולכן גם את היעילות שלו.
מחמישי בערב כמו שעון לקחתי 1000 CC (קפסולה אחת) של הויטמין הזה (עם אוכל ושתייה) והרגשתי על הפנים וזלזלתי אבל התמדתי.

בראשון בבוקר כבר קמתי במצב אחר לגמרי. לא לגמרי ללא ליחה, טיפה שיעול, מידי פעם התעטשויות - אבל מרגישה טוב. ממש טוב. בלי "איכס" ובלי תשישות. "אוקיי" אמרתי לעצמי, ייתכן שזה היה קורה גם ככה, בכל זאת מיום שלישי אני לא מרגישה טוב.....
אבל סקירה מהירה של היסטוריית ההתקררויות/מחלות שלי בשנה האחרונה לפחות מראה שאני לא מתאוששת כל כך מהר בדרך כלל. יש סיכוי שהויטמינים האלה עשו את העבודה.
וליתר ביטחון כאשר T הראה סימנים שהוא נדבק ממני (שלשום) הכרחתי גם אותו לקחת את קפסולת הפלא.
הבוקר הוא כבר דיווח שהוא מרגיש יותר טוב. הייתכן?
ימים יגידו...........

בינתיים עשיתי לחתני טוב על הנשמה ואמרתי לו שנראה שזה עובד.
הוא באמת דואג לי, הבחור, ואני מלאת תודה לו על כך.
הוא דואג לי גם לגבי נושא המשקל המתסכל כל כך, שלמרות שנראה היה שהתחיל לרדת בהדרגה מאז שהתחלתי לאכול לפי תפריט מותאם אישית (Day Two) נעצר בשלב כלשהו, וזאת בלי שהפסקתי להתמיד ולמלא אחר ההוראות ככתבן וכלשונן. בעקבות הנקע  וחוסר התזוזה שלי כמעט חודש המשקל עוד הגדיל לעשות והתחיל לעלות....וכרגע אני באותו מקום שהייתי לפני שהתחלתי. 😔
אז חתני דואג לי ובששי שעבר כשהם היו כאן הוא תפס אותי לשיחה בנושא והרגשתי שהוא ממש חופר לי.
אני לא אוהבת לדבר על המשקל שלי, על הדיאטה שלי, על הפעילות הגופנית שלי.....זה עושה לי רע.
אני מדברת על זה לפעמים, ביוזמתי, ולפרקי זמן מאד קצרים. זה מאד מתסכל כשיושב מולי בחור (כלומר ממין זכר) בן שלושים ושבע (כלומר צעיר) ומתחיל להסביר לי איך כל שעלי לעשות הוא להגביר את הפעילות הגופנית שלי והגוף שלי יגיב.....
זה לא עובד ככה. לא אצל נשים. לא בגילי. לא אחרי שהרסתי את הגוף עם דיאטות משונות כל חיי. לא עם מטבוליזם איטי מולד (עשיתי בדיקת RMR וצריכת הקלוריות שלי במנוחה היא 790! הנורמלי הוא בין 1152 ל-2060. עם מטבוליזם כזה אני אמורה לעסוק בפעילות גופנית אקסטרים ממש ו/או לאכול פחות מ-790 קלוריות ביום כדי לרדת במשקל!!!

אבל חתני לא הבין שכבר לא נוח לי לדבר על זה, והייתי מאד סבלנית ועדינה איתו כשאמרתי "אתה קצת חופר לי"....למזלי קראו לי לומר לילה טוב שנכדים שישנו אצלנו באותו סופ"ש וזה הציל אותי מהמשך הסבל......... הוא מתכוון לטוב, אני יודעת.

בכל מקרה הבוקר עשיתי סוף סוף בדיקות דם שיראו לי, לפחות, אם התפריט שהתאימו לי אכן משנה במשהו את ערכי התוצאות. כי אם זה גם לא עוזר במשקל וגם לא משפר תוצאות (שלא היו גרועות אבל התחילו לגעת בגבול העליון של הטווח התקין) אז בשביל מה המאמץ?

אתמול נפגשתי עם 'מחברת'. היא באמת במצב טוב יחסית, וזאת למרות שהיא שמעה מגיסתה (גיסתו של הפרוד שלה) שלפרוד שלה יש מישהי.....ושהיא לא יודעת אם זה מעכשיו או עוד מלפני שהוא נפרד ממנה (הרבה טאקט יש לגיסה הזאת! וגם נשמה טובה שחבל על הזמן)...
היא עצמה יוצאת עם גברים, במיוחד אחד שכבר מתמיד הרבה זמן ואני רואה שהיא ממש מחבבת אותו.......ועדיין כששומעים שלאקס יש מישהי זה עושה משהו, אין מנוס מזה.
בכל מקרה הם כבר מתגרשים בקרוב, הגיעו להסכם....היא מתמודדת מאד יפה עם כל מה שקורה ואין זכר כרגע למחשבות האובדנות שהיו לה לפני כמה חודשים............

השבוע ל"ג בעומר והנכדים יהיו אצלנו בחמישי. מקווה שלא יהיו יותר מדי מדורות באזור - גם ככה מזג האוויר השרבי, "רוחני", יבש הזה ממלא את האוויר באבק ואובך (ובדיוק עכשיו התחיל גם גשם.....🤨), אין צורך להוסיף עליו עוד גורמים מזהמים (וסיכוני שריפות).....

בשבוע הבא 'החתולה' ואני יורדות ליומיים לים המלח.
הבנתי שאת T זה לא מעניין, ואני ממש ממש מתגעגעת לים המלח.

אני קוראת ספר מעולה, שבני המליץ לי - All the light we cannot see מאת Anthony Doerr - בינתיים קראתי רבע ממנו והוא כתוב מעולה. אין מילה מיותרת.

בגיזרה של הורי שקט יחסית.
אחרי שהפלאייר (flyer) שהכנתי לטובת מכירת הבית שלהם התקבל בהתלהבות, כבר הגיעו בקשות לתיקונים (איך לא?) אבל צלחתי אותם בכבוד.
בהעדר הוראות ברורות לגבי אילו בדיקות דם 'האחוזה' בדיוק דורשת עבור הועדה הרפואית אילתרתי משהו (על סמך הבדיקות שלנו) והרופאה שלהם כבר שלחה אותם לעשות. גם קבעה להם תורים לבדיקת צפיפות העצם. מעניין אותי אם מישהו עם אותסיאפרוזיס מתקדם (כמו אמא של גיסתי האהובה למשל) לא היה מתקבל לדיור המוגן בגלל זה. אני בספק רב.

בהעדר נוסחה ברורה למכתב שנדרש מהרופאה שלהם לגבי "מצבם הבריאותי הכללי" מצאתי ברשת כל מיני נוסחים ושלחתי להם שינסחו לבד. מקווה שזה יתקבל.
בכל מקרה התברר שלא ניתן להתקדם עם המשא ומתן הכספי עד שאין אישור עקרוני שהם מתקבלים מהבחינה הבריאותית.

בגיזרת העבודה של T יש הצלחות ויש גם תסכולים. ייעוץ עסקי זה מקצוע מתסכל. גם אם כבר צלחת את הקטע שמי שביקש את עזרתך הוא בדרך כלל בקשיים כספיים והסיכוי לקבל תשלום עבור עמלך הוא קטן יחסית (ולכן הרבה יועצים מתעקשים על תשלום מראש, אבל לא T ו'שותפנו') - לפעמים קשה להבין את ההתנהגות הכלכלית של לקוחותיך (ומישהו הרי כבר קיבל פרס נובל כשהוכיח שההחלטות הכלכליות שאנחנו מקבלים הן רגשית ולא רציונליות).
ה"הברקה" האחרונה של אחד מלקוחותיהם הגדולים (והמצליחים כלכלית) היתה ש"לא נעים" לו להחליף את ספק חומר הגלם העיקרי של העסק שלו למרות שהוא (והשותפים שלו, והזכיינים שלו) עשויים להרוויח אלפי שקלים בחודש אם יעשה זאת...........
צריך להיות "לא נעים" דווקא לאותו ספק שהוא לכאורה חבר, שגובה ממנו מחיר מופקע שנים ארוכות......אבל אין עם מי לדבר. זה הקטע של יועץ, אתה ממליץ אבל הלקוח לא חייב ליישם!

בגיזרת העבודה שלי יש לי יותר ויותר מתאמנים בהתכתבות ופחות ופחות מתאמנים שמגיעים אלי לקליניקה - ונראה לי שזה משהו שמאד מתאים לי. כלומר כאשר מישהו מסיים אימון בקליניקה, אני מוצאת שאני לא מזדרזת למלא את המקום הפנוי.
ולעומת זאת כל מתאמן חדש שיוצר קשר במייל, מתקבל אצלי מייד בהתלהבות ובשמחה.
מעניין אותי לבחון למה אני כל כך אוהבת לאמן בהתכתבות, מסתבר שאפילו יותר מאשר בחדר האימון.........

ועדיין לא הרמתי טלפון לאף מאמן/ת (כי גם לא בחרתי אל מי לטלפן) כדי לחזור להתאמן בעצמי........
'מחברת' אומרת שזה תהליך, ושכאשר הוא יבשיל פתאום אמצא את עצמי מתקשרת וקובעת. ייתכן.

זהו בינתיים......שבוע שגרתי למדי.
לא אומרת מילה על המצגת של ראש ממשלתנו אתמול
וכולם כבר אמרו מספיק על האסון הנורא, העצוב והמרגיז של שבוע שעבר....אז אין צורך להוסיף פרט לומר - בכיתי יומיים. על נערות/ים שאני בכלל לא מכירה..........

יום ראשון, 29 באפריל 2018

חלומות על דיור מוגן

כבר כמה לילות שהחלומות שלי מלאים כולם בדיור המוגן של הורי.
בחלום הם כבר בארץ, הם כבר גרים שם, ויש כל מיני התעסקויות עם הסידור של הבית והשירותים שהמקום נותן או לא נותן.....
אני כבר עמוק בתוך זה.

הורי החליטו סופית שהם באים, שהם לוקחים דיור מוגן, שהם בוחרים את הדיור המוגן שגם אנחנו אהבנו במיוחד.
בחמישי (למרות שהייתי כבר מקוררת מוות והרגשתי ממש על הפנים) יצאנו לפגישה נוספת עם המתאמת / אשת השיווק - אקרא לה 'אחוזה' - והפעם הבאנו איתנו גם את אחי. בנוסף לחשיבות שאנחנו מייחסים לשיתוף שלו ושל גיסתי בכל תהליך חזרתם של הורי ארצה (אין להם הרבה זמן להתעסק עם זה אבל חשוב לי שירגישו חלק מזה) אחי הוא משפטן. חשוב לקרוא את כל האותיות הקטנות ובעיקר את האותיות שלא קיימות. ולוודא שאין פסיק אחד שאנחנו לא יודעים בכל ההתקשרות הזאת.

מה שמאפיין את 'אחוזה' הוא האדישות לכאורה שלה. היא לא לוחצת. היא לא מתלהבת יתר על המידה. אולי זה סגנון שיווק משלה, אולי זה פשוט האופי שלה. יחסית לנשות השיווק שפגשנו ב'בתים' האחרים (כך אנשי הדיור המוגן קוראים לדיור המוגן), זה די מרענן. ומצד שני היא מיד מגיבה למיילים ולהודעות וואטסאפ, וענתה לי גם כשהיתה בחו"ל (והבטיחה שתחזיר לי תשובה למחרת כשתשוב לעבודה) וגם בערב כשכבר היתה בבית.

אחי מאד התלהב מ'הבית', מהמתקנים, מהטיפוח, מהאווירה.
מיד הבהרנו ל'אחוזה' שאנחנו מעוניינים בחלקו התחתון של טווח המחירים שלהם עבור הפיקדון - בעיקר כי מחירי הבתים אצלם משתנים בהתאם למידת הקירבה של הבית לבניין המרכזי, והורי (בנוסף לרצון לחסוך) רוצים כמה שיותר שקט ופרטיות. האמת שב'בית' הספציפי הזה נראה שיש שקט ופרטיות בכל מקום, אבל התחושה שלהם, של פינה משלהם (יחסית) היא מאד חשובה להם.

לכן הראתה לנו 'אחוזה' שלוש יחידות דיור מרוחקות מהבניין המרכזי, ממש קרובות לפרדס שגובל ב'בית', מה ששימח את הורי מאד.
כל היחידות זהות אבל כיון שכבר גרו בהן אנשים, כל אחד סידר ושידרג את ביתו לפי טעמו והעדפותיו, חלק מהבתים מושקעים יותר וחלק פחות. כמובן ש'הבית' מתחייב לתת את היחידה כאשר היא צבועה ומטופחת, עם רצפות גרניט פורצלן ופרקט, מטבח וארונות, מקלחון ותריסים חשמליים.....אבל יש בתים שכבר מגיעים עם תוספות שהשקיעו הדיירים הקודמים. למשל לא בכל היחידות פותח החדר שבקומה השנייה, זה שמיועד למטפל/ת בעתיד, או לאורחים.

לשמחתנו בכל היחידות שהראו לנו, החדר למעלה אכן פותח. היחידה הראשונה שראינו היתה הכי פחות מושקעת, ונדרשה בה הכי הרבה עבודה. הכיוונים שלה (כיווני האוויר) היו בסדר, אבל לא אופטימליים.
היחידה השנייה היתה הרבה יותר מטופחת ומושקעת והכיוונים שלה היו מושלמים. זו היתה היחידה שרצינו. התקשרנו בסקייפ דרך הטלפון להורים ועשינו להם היכרות עם 'אחוזה' וגם ניצלנו את ההזדמנות לעשות להם סיור ביחידה, ולהראות להם אותה מבפנים וגם את הסביבה. גם הם התלהבו.

האמת, שהיחידה השלישית היתה אפילו יותר מושקעת, אבל הכיוונים שלה היו דפוקים (צפון/דרום....מניסיוננו זו דירה עם פחות מעבר אוויר והרבה פחות אור).

כשחזרנו למשרד לשבת על מחירים התברר שהיחידה שאהבנו היא הכי זולה מבין השלוש. ו'אחוזה' גם הבטיחה לנסות להשיג הנחה נוספת במחיר הפיקדון.
בשלב ראשון היא שריינה לנו את היחידה - ללא עלות וללא התחייבות - שיריון שתקף 21 יום, כאשר בזמן הזה הם לא יציעו את היחידה הזאת לאף אחד אחר. עד שנחליט סופית. עד שנחתום על ההסכם.

עוד ביקשנו ממנה לבדוק האם ניתן לקיים את ועדת הקבלה הרפואית בסקייפ - כדי שהורי יוכלו להיכנס לבית מייד עם הגעתם ארצה.
שלחנו גם שאלות ובקשות להבהרות לגבי ההסכם, כמובן.....בקיצור זה השלב שבו אנחנו נמצאים כרגע.

במקביל אנחנו עוזרים להורי למכור את הבית שלהם בקליפורניה.
בשלב ראשון הם מנסים למכור בעצמם (מה שנקרא בארה"ב for sale by owner), כדי להמנע מהעמלה הגבוהה (מאד) הנהוגה שם מול סוכני נדל"ן. יש שם כרגע ביקוש גדול לבתים בשכונה שלהם, ויש סיכוי שיצליחו למכור (בלי לשפץ, כי אין להם כוח וזמן לעשות שום דבר בבית) במחיר סביר.
אם הם יראו שזה לא הולך - תמיד אפשר למסור את זה לסוכן.

אז T עזר לאבא שלי לכתוב מודעה באתר אינטרנט שמיועד לכך, וערך את התמונות שאבא שלי צילם, ועזר לו להעלות אותן לאתר. אני הכנתי בפאוורפוינט פלאייר (flyer) שמפרסם את הבית - מסתבר שמקובל שם לחלק פלאיירים לשכנים וגם למי שמגיע לראות את הבית...........

בקיצור - זה מתקדם.
הם כבר קיבלו אישור רשמי מהקונסוליה שהם מוכרים כ"תושבים חוזרים" - הגדרה זו בתוקף לחצי שנה. היעד הוא שהם יגיעו תוך שלושה-ארבעה חודשים.

ואחרי הדיור המוגן נסענו לנכדים.........למרות שהייתי על הפנים, לא ויתרתי על הבילוי איתם - כי בששי שבת הם לא הגיעו - ואכן זכינו למתיקותם האינסופית ולאהבתם היקרה מפז.
בסוף השבוע נחתי. התאוששתי. טיפלתי בעצמי.
היום אני מרגישה יותר טוב אבל זה עוד רחוק מבריאות שלמה.
די, מספיק עם ההתקררויות האלה! יש לי דברים לעשות!!!!!

יום שלישי, 24 באפריל 2018

מזגזגים

שלושה דברים הפתיעו במיוחד כשהורי הכריזו על נכונותם לחזור ארצה.

הראשון היה כמובן עצם נכונותה של אמי לחזור: כי אבי היה די בשל לכך, כבר מאז שיצא לגמלאות, סליחה - פוטר מעבודתו - לפני תשע שנים (בגיל 75!).
במשך כל השנים התנגדה אמי לחזרה ארצה, התנגדה לכל שינוי בעצם. היא אמרה (ובצדק מבחינתה) שאבי עקר אותה שוב ושוב מקום למקום ומארץ לארץ, לטענתה בחיפוש אחר החלום שתמיד יימצא "שם" (וכמו ברחוב סומסום, תמיד כשמגיעים ל"שם" הוא הופך להיות "כאן" ולכן זה רק עניין של זמן עד שיש צורך לעבור ל"שם" חדש). מעתה, החליטה אמי, היא זו שקובעת. היא כבר לא מסכימה שיעקרו אותה ממקומה, הנינוח, הרגוע.

בשנה האחרונה החל איזשהו שינוי אצלה, שבהתחלה התבטא בכך שהם הלכו לבדוק כמה דיורים מוגנים שם בארה"ב. מה שהיא אמרה אז היה, שהיא הבינה שאבי זקוק לפעילות חברתית, תרבותית, להיות באינטראקציה עם אנשים - ולמרות שהיא עצמה טוענת שהיא לא זקוקה לכך, אפילו - סולדת מכך - היא הייתה מוכנה להכיר בכך שמעבר למקום מסוג זה ייטיב עמו, ובכך גם ייטיב עמה - כי הוא משגע אותה בבית. או שהוא מסתגר בתוך עצמו ובתוך המחשב, מאזין כל היום לפודקאסטים ונכנס לדיכאון, או שהוא מחפש לעצמו סיבות לדאוג בגללן, להתעצבן מהם, פרויקטים יש מאין,  וכמו שהיא קוראת לזה "אבא הוא פתרון בחיפוש אחר בעיה".

הדיורים המוגנים שהם בדקו היו טובים וראויים, אבל לא היה בהם פתרון למקרה שאחד מהם או שניהם יהפכו חלילה סיעודיים. ובכל מקרה הם לא פתרו את הבעיה של המרחק מאיתנו - ילדיהם - שבין אם מוכנים להכיר בכך ובין אם לאו - אם מצבם יתדרדר, נצטרך לנסוע ולתמוך ולעזור. לא היה בהם גם פתרון לשנים הנוכחיות - שבהן (אם באמת יפסיקו לטוס לביקורים בארץ) למרות שהם עדיין עצמאיים ובמיטבם, לא יוכלו ליהנות מבילוי עם נכדיהם וניניהם.

ואז לפני כמה חודשים, התעוררה אמי בוקר (סליחה, לילה) אחד ואמרה: "צריך לחזור". ומאז בעצם התחילו לדבר איתנו על זה, קודם עם אחי וגיסתי, ואחר כך איתנו........... ואימא הכריזה (ועכשיו אני קולטת באמת שזה בא רק ממנה) שאם חוזרים -  אז רק לדיור מוגן. לא לשכור או לקנות דירה או בית.

הדבר השני שהפתיע, היה הדחיפות. הבהילות.
מרגע שהם החליטו שאכן חוזרים, התחיל סוג של לחץ.
נראה שהכול התחיל להתקדם בהילוך מהיר - fast forward. עכשיו, מיד, ברגע זה.
כבר אוספים חפצים לא נחוצים ומוסרים אותם לצדקה.
כבר מבררים על האופציות לחידוש רישיון הנהיגה בארץ, על זכויות תושבים חוזרים, על האופציה למכור את ביתם.

והדבר האחרון והמפתיע ביותר (וזה שהיה לי הכי קשה באמת להאמין לו) - זה שאימא אמרה "לשם שינוי הפעם, לאבא לא אכפת מהעלויות".

והנה אתמול, לאחר ש-T שלח להם (ולאחי ולגיסתי) טבלת אקסל מושקעת עם כל הנתונים של כל המקומות שראינו עד כה, התחיל אבא לסגת. ולזגזג. מה זה לזגזג, ביבי קטן על ידו בזגזוגים 😉.

פתאום הוא התחיל לבקש שנברר לו עלויות של דירות במקום קוטג'ים, ושל שני חדרים במקום שלושה (או שלושה וחצי) - עליהם הסתכלנו עד עכשיו. "אל תשכחו" הוא כתב במייל שבמקור חיינו באוהל בקיבוץ.....
'לא אבא', חשבתי לעצמי. 'לא שכחנו. האם זה מה שאתם רוצים לעשות עכשיו? לחזור לחיות באוהל בקיבוץ? אתה באמת חושב שאתם בנויים לתנאים כאלה עכשיו?'

ואז, באותה הנשימה, הוא התחיל להתלונן שהבתים שמוצעים להם (אלה שבדקנו עבורם, בגדלים של בין 89-100 מ"ר) קטנים מדי - ביחס למחיר כמובן. ומה הם בכלל יוכלו להביא אתם, אם החדרים כל כך קטנים יחסית למה שיש להם עכשיו? את הספות? את הכונניות? את המיטה....?

ולמה בכלל צריך לתת פיקדון, הוא מעדיף עלות חודשית בלבד (לא כל הדיורים המוגנים מאפשרים בכלל מסלול כזה).
הפיקדון מחייב אותו למכור את הבית, והוא נשחק כל שנה בכמה אחוזים....אז מה יישאר ליורשים???

ואם כבר - אז בשביל מה הם צריכים דיור מוגן בכלל, אולי עדיף לשכור דירה.......

התקשרנו בסקייפ. הבנו שכל הזגזוגים האלה הם כבר יותר מדי בשביל מיילים הלוך ושוב.

ופתאום לטענתו הוא כבר לא צריך חברה, והוא לא צריך פעילות, ולא מעניין אותו שיש אחיות ורופאים לרשותו, ולחצן מצוקה בכל מקום. ולא מעניין אותו שיש חוגים והרצאות ופעילויות תרבותיות.
ולא חשוב שחדר הכושר המפואר והבריכה החצי אולימפית, והיוגה והפלדקרייז כלולים במחיר.
וניקיון הדירה פעם בשבוע, וגינון....ותחזוקה במקרה הצורך....

ובשביל מה עוד חדר? הרי הם לא אוהבים לארח. ("אבל נכון, אתם צודקים שבבוא היום אפשר לשכן מטפל/ת בחדר הנוסף").
ובעלויות כאלה.....(והנה מגיעה שורת המחץ של כל השיחה) - הם לא יצליחו לחסוך כל חודש כמו שהם חסכו עד עכשיו.

דקה של שקט. חיוך.
"אבא, בשביל מה אתם חוסכים?" אני שואלת. ואני לא יודעת מספרים אבל אני מבינה שהם כבר יושבים על חסכונות רציניים גם ככה.

"מה זאת אומרת?" הוא מתעצבן. "בשבילכם!" ואימא כבר חצי מחייכת וחצי מתעצבנת, ונוזפת בו שבגיל שלהם אולי כבר לא צריך להמשיך לחסוך....
ואנחנו אומרים שאנחנו תודה לאל מסודרים ולא בונים על הירושה שלהם....ואימא טוענת שגם אחי וגיסתי אומרים אותו הדבר.

ואז T ברוב חכמתו, שמבין איך הראש של אבא שלי עובד, עושה  חשבון מהיר - ומוכיח לאבא שלי שהם עדיין יוכלו לחסוך (פחות אמנם) כל חודש אם הם ירצו, ושגם בשחיקה המקסימלית של הפיקדון (13 שנים) עדיין יוחזר לפחות 50 אחוז ממנו "ליורשים" בסופו של דבר....... או להם אם יחליטו לעזוב בשלב כלשהו.

ומנגד אימא שלי מכריזה שאם לא עוברים לדיור מוגן אז היא חוזרת בה בכלל מכל העניין והיא לא חוזרת ארצה........

ו-T שואל אותו בחיוך, "עד שאימא החליטה שהיא כן מוכנה לחזור, אתה עושה הכל כדי לטרפד את זה??"

ובשלב הזה אנחנו מבקשים מהם לדבר שוב זה עם זו בנחת, בלי לחץ, ולהחליט מה הם בעצם רוצים לעשות.
אנחנו נשתף פעולה עם כל מה שהם ירצו - אבל הם צריכים להיות סגורים על עצמם.
ואנחנו ממליצים להאט את הקצב, ולא לפעול מתוך פאניקה....

מזכירים להם שלא חייבים למכור את הבית מיד, יש זמן. אפשר לשלם אחוז קטן מהפיקדון בהתחלה, להיכנס לשנה ניסיון ואם זה לא נראה להם אז מקבלים את מה שהם שילמו בחזרה במלואו (פרט לעלות החודשית).

וכבר בסוף השיחה נראה שאבא קצת נרגע........אבל אני די בטוחה שעוד לא שמענו את הסוף של ההתלבטויות האלה. וזה מובן.
זה כבר הגיוני. לזה דווקא ציפיתי.