פוסט קיטורים קמצני קטנוני

באופן שונה ויוצא דופן אני רוצה לקטר. 

על מיכלי פלסטיק. 

ולא, לא  על המיחזור שלהם או על המחיר שלהם, אלא על המיכלים עצמם. על סוג מסוים של מיכלים. אלה עם המשאבה.

ליתר דיוק, אני רוצה לקטר על היצרנים של המיכלים האלה ועל האופן שבו הם גונבים מאיתנו, בין אם מתוך רשלנות או עצלנות וחוסר מחשבה ובין אם בכוונת זדון. 

מי שקורא אצלי הרבה זמן יודע שאני לא קשת יום ואין לי מחסור בכסף, וגם די יודע שאני (בדרך כלל) לא קמצנית או קטנונית במיוחד. אבל בנושא הזה של מיכלי פלסטיק שונים (ועוד מעט אתן כמה דוגמאות) אני פשוט מתעצבנת על החוצפה, בין אם היא נובעת מחוסר מחשבה וחוסר תשומת לב ובין אם, כאמור, מסיבה לא מובנת זה נעשה באופן מכוון. 

בנסיבות מסוימות אני מעדיפה לקנות מוצרים שמגיעים במיכל עם משאבה. למשל במקלחת.

סבון גוף, למשל, אפשר לקנות כזה

ואפשר לקנות כזה

החסרון הבולט, מבחינתי, של ההוא ללא המשאבה, הוא שהוא קצת כבד, ובידיים רטובות להרים, לפתוח, ולהפוך כדי לשפוך ממנו סבון יש סיכוי טוב שהוא יחליק וייפול (ולפי חוקי מרפי חלק ניכר מהפעמים הוא גם יפגע לי בכפות הרגליים....וזה ממש כואב). 

אני מעדיפה את הנוחות של המשאבה, שבלחיצה קטנה מוציאה לי בדיוק את כמות הסבון שאני צריכה, בלי להתאמץ. 

אבל. בתשעים ותשעה נקודה תשעים ותשעה אחוז מהמקרים, יצרני המוצרים מספקים את מיכלי המשאבה האלה עם צינור קצר מדי. מה שקורה, הוא שהרבה לפני שהנוזל נגמר במיכל, המשאבה כבר לא יכולה להגיע אליו. לפעמים זה ממש ברמה של רבע מיכל, וברוב המקרים זה קצת פחות אבל עדיין כמות נכבדה של נוזל נשארת בתחתית המיכל. 

במקרה של סבון זה פחות בעייתי, כי אפשר לפתוח את המיכל, להפוך אותו וצריך את הכמות שנותרה כפי שהייתי עושה לולא היתה בכלל משאבה. לפעמים זה קצת סמיך, אז אפשר להוסיף מעט מים, לנער טיפה, ואז לנצל את הכמות עד תום.

אבל במקרים של תחליב גוף, למשל, החומר לא תמיד נוזלי מספיק כדי לזרום גם כשאני הופכת את המיכל, ובכל מקרה מאד לא נוח להשתמש בו ככה בשלבי הסיום של החומר. 

יש דרכים להתגבר גם על הקושי הקטנוני הזה. אפשר להשאיר את המיכל הפוך כך שבמהלך היום החומר בסופו של דבר זורם לראש המיכל, וכאשר פותחים אותו התחליב נגיש יותר. עוד אפשרות היא מה שאני בעצם עושה בפועל בשנים האחרונות - אני חותכת את המיכל ומעבירה את שארית תכולתו למיכל אחר, כזה שיש לו מכסה (אחרת החומר מתייבש ומתקלקל), וכך מנצלת את השארית עד תומה. 

במוצרים מסוימים בסוף עברתי מראש להשתמש במיכלים כאלה, במיוחד בגלל הבעייה הזאת.

אבל כמובן לא תמיד מיכלים כאלה זמינים דווקא במוצרים שאותם אני רוצה לקנות.

בכל מקרה אני לא מעוניינת לדבר על הפתרונות היצירתיים שאני מוצאת כדי להתגבר על התופעה אלא על התופעה עצמה.

כי מה בעצם הבעייה לייצר מיכל עם משאבה שהצינור שלה ארוך וגמיש ומגיע ממש עד לקרקעית המיכל??????????? 

למה היצרנים לא חשבו על זה, אם באמת הם פשוט לא חשבו על זה, או לחילופין - למה הם בכוונה גורמים לנו לזרוק חלק לא זניח מהחומר עליו שילמנו במיטב כספנו פשוט כי המשאבה לא מגיעה אליו?

חזל"שתי

 בימים האלה נוכחתי לראות שלגמרי חזרנו לשיגרה שלנו. 

הפגנות בקפלן במוצ"ש והשתתפות של T גם בימי השיבוש השונים - בקודם הוא נסע לפני הצהריים לקפלן ואחרי הצהריים לנתב"ג. בשתי ההפגנות היתה בוודאות אלימות מוגברת וחוסר סובלנות מצד השוטרים - בקפלן הפרשים עלו על המדרכה ודחפו את המפגינים, למרות שעל המדרכה לא היתה בעצם סיבה לכך, ובנתב"ג T נדחף על ידי מג"בניק ונפל על הרצפה. הזמבורה שלו נשברה אבל מעבר לזה לא נגרם לו, למזלנו, נזק כלשהו. 

נראה מה יהיה היום. T נסע להצטרף למוחים, וזאת למרות שעל הבוקר חטף התקף כאב קשה, אחד מהקשים ביותר שהיו מזה הרבה זמן. עד כדי כך זה הפיל אותו שהוא ויתר על חדר הכושר, והתאושש כמה שעות בבית, אבל בכל זאת התעקש לצאת לשבש ולהפגין. מקווה שהוא יהיה בסדר. 

בששי שעבר אירחנו לארוחת ערב רק את הורי, לאחר שבתי ומשפחתה הודיעו שהם נשארים בבית. ברגע האחרון חתני התקשר אז לשאול אם אולי בא לנו לקפוץ אליהם בששי בערב, אבל כבר בישלנו והזמנו את הורי אלינו, והוא לא היה ערוך לארח גם אותם (שזה משהו שתמיד מקפיץ לי איזה פיוז קטן, אבל אני מכריחה את עצמי לכבות אותו) וויתרנו על זה. 

הורי מאד נהנו לבלות איתנו ערב לבד ובסופו העמסנו עליהם קופסאות עם שאריות אוכל, כך שהם אכלו ונהנו מזה אחר כך כל השבוע. 

בששי האחרון כבר אירחנו את כל המשפחה כולל אחי וגיסתי ושתי האחייניות עם בני זוגן. אחיינית1 ובעלה בישרו על ההריון - יש עוברית קטנה ברחם שאמורה להיוולד בסביבות סוף דצמבר - והשמחה וההתרגשות היו גדולות. גם לאחיינית2 היתה בשורה משמחת - היא עברה בהצלחה את בחינת ההסמכה לאחר שסיימה את התואר בריפוי בעיסוק. אני מקווה שהיא תמצא עבודה טובה בקרוב. 

היה ערב מוצלח מאד ונראה היה שכולם נהנים גם מהאוכל וגם מהביחד. T אמנם הרגיש "כמו מלצר" - כשאף אחד לא קם לעזור עם הפינויים, למשל, בסוף הארוחה, אבל אני דווקא הרגשתי שהיה ערב קל מבחינת עבודת המטבח, והצלחתי גם לתקתק את הכל וגם פה ושם לשבת עם האורחים, שזה הישג גדול. עם הנכדים כמעט לא יצא לי להיות, אמנם, וזה החסרון העיקרי כאשר אנחנו מארחים. אנחנו עסוקים עם המטבח וכשיש עוד אורחים פרט לבתי ומשפחתה אני גם רוצה לתת להם תשומת לב, ולא מסתדר לי לשבת עם שרי ולצייר איתה או לבלות בנפרד עם הבנים. אבל הם נשארים לישון וכך יש לי זמן איכות איתם אחר כך ולמחרת בבוקר. 

שוחחתי על העניין הזה של "המלצרות" עם חברתי 'ביוכימיה' כשנפגשנו לקפה השבוע סוף סוף אחרי כמה דחיות. שתינו מבינות את הראש של הילדים שלנו - שלמרות שהם כולם כבר "גדולים" - בשנות הארבעים לחייהם - כשהם מגיעים אלינו הביתה הם עדיין מרגישים "ילדים". הם עייפים ועמוסים כל השבוע ועובדים קשה והערב הזה אצלנו הוא ההזדמנות להתרווח ולהתפנק. לפעמים הם עוזרים אבל בששי האחרון הם היו עסוקים בשיחות עם המשפחה של אחי ועם הורי ולא עלה בדעתם לקום ולעזור. נדמה לי שכבר העליתי כאן את הנושא הזה - של הסוויץ' שילדים צריכים לעשות מתי שהוא כאשר ההורים מתחילים להזדקן. אפילו לא להזדקן, אפילו רק להתבגר - כמונו. נראה לי שבתי וחתני עוד לא עשו את הסוויץ' הזה. אולי אני טועה, ואולי אם חלילה נזדקק לעזרתם הם יפתיעו לטובה. אני מקווה שלא נזדקק. ואולי פשוט מתי שהוא נצטרך לומר להם במפורש שהגיע הזמן לעשות את הסוויץ' הזה. נראה. 

בכל מקרה היה נחמד בששי ובשבת בבוקר כששוחחנו עם נשמותק וחכמוד על כך שאנחנו מתכננים ללכת איתם לקולנוע לראות את "אינדיאנה ג'ונס" החדש, עלה לנו רעיון לצפות תחילה בסרטים הישנים שלו - ובחרנו באקראי את "מסע הצלב האחרון" והם נהנו מאד. 

האמת שהיה לי קשה להבין איך הריסון פורד משחק בגיל 81 את אינדיאנה ג'ונס (אין לי מושג עד כמה הוא פעיל בסרט החדש) אבל יצא לי לראות כמה פרקים בסידרה "1923" (שהיא ספין אוף של "יילוסטון" המצויינת) ושם רואים אותו מתפקד מצוין ואף רוכב על סוסים ומשתתף בקרב יריות...אז נראה שהוא במצב טוב.  

בשבוע שעבר חטפתי וירוס הקאות קצר, ממש לא ברור מאיפה זה נחת עלי, אבל לשמחתי הוא עבר מהר. גם T הרגיש בחילות במהלך אותו היום אבל במזל לא חטף את זה קשה כמוני. יש לו מספיק בעיות עיכול ולפעמים בחילות גם ככה, מסכן. 

השבוע השלמתי בהצלחה גם את הכנת אלבומי התמונות גם של בני ומשפחתו וגם של בתי ומשפחה. זה מצחיק שהבעייה שלי עם התמונות של בני וכלתי והנכדים היא שיש יותר מדי תמונות וקשה לי לבחור אילו להכניס לאלבום (והאלבומים שלהם תמיד יוצאים עבים במיוחד), ומבתי וחתני והנכדים תמיד יש מעט מדי תמונות, ואני צריכה להתחנן שישלחו לי תמונות שאולי במקרה יש להם בטלפונים ושכחו לשתף, והאלבומים שלהם דקים יחסית. 

זה הגיוני שבני וכלתי מצלמים יותר ומשתפים יותר, כי זו הדרך שלהם לכלול את המשפחה בחיי היום יום שלהם, בהיותם שם בבוסטון מבודדים. וזה גם עוזר שכלתי ממש טובה בזה, גם שולפת כל הזמן את הטלפון ומתעדת את כל הרגעים קטנים כגדולים, והיא גם צלמת מצוינת. 

לסיום, שוחחנו עם החברים שלנו מאוסטרליה, שנמצאים בלונדון לרגל לידתה של נכדתם הראשונה מבתם (יש להם נכדה מהבן הבכור, במלבורן). הם מתכננים לשהות שם כדי לעזור לה במהלך החודשים הקרובים, ושאלו אם מתחשק לנו לקפוץ לחופשה באירופה להיפגש איתם מתי שהוא, היכן שהוא - והרמנו את הכפפה. אז קבענו שניפגש בוינה בתחילת ספטמבר ונטייל באוסטריה במשך שבוע. 

רצה אצלנו במשפחה כבר שנים בדיחה על כך שאני טוענת שמעולם לא היינו באוסטריה, ו-T טוען שהיינו, גם היינו. הוא ביקר בלעדיי, זה בטוח, עוד לפני שהכרנו, אבל אני יודעת שאני מעולם לא הייתי. אני זוכרת שהיינו על גבול שווייץ/אוסטריה כמה פעמים אבל שלא חצינו לתוך המדינה. בקיצור, מעבר לרצון לראות את המדינה היפה, את הנופים, ואת הערים היפות וינה וזלצבורג ועוד.... T טוען שסוף סוף נוכל לעשות V על כך שהיינו באוסטריה 😉.

לא זורק, לא סוגר, לא מחזיר למקום

לכאורה זה עומד להיות פוסט קיטורים.
למה לכאורה?
כי, בניגוד למה שהיה לפני כמה שנים, אני לא מתרגזת. לא מתעצבנת. זה לא מפעיל את הגוף שלי בכלל.
אני עומדת משתאה שוב ושוב ומנסה להבין את התופעה.

T לא זורק שום דבר לפח. כלום.
זה יכול להיות חומוס שמלא כבר בעובש או חצילים שנרקבו ואין שום סיכוי להכין מהם משהו (דוגמא למאכלים שאני לא נוגעת בהם ולכן לא זרקתי בעצמי ולא הייתי מודעת למצבם).

זו יכולה להיות אריזה של מוצר כלשהו שהוא קנה, פתח, לקח - והשאיר את האריזה על השולחן/דלפק מטבח/כיסא כלשהו.

T לא סוגר שום דבר.
זה יכול להיות המכסה של צנצנת הסוכר או הדבש, מכסה קופסת הפלסטיק של הקמח או הדלת הקטנה של מיכל החמאה בדלת המקרר. לא יכולה לספור כמה פעמים פתחתי את המקרר וכלי החמאה נחת לי על כף הרגל. כי הדלת הקטנה נותרה פתוחה. באיזשהו שלב הפסקתי לשים שם את כלי החמאה (העשוי מתכת ומכאיב נורא). נותרו שם רק חבילות החמאה, שמכאיבות מעט פחות כשהן נוחתות על גב כף הרגל. וגם פיתחתי אינסטינקטים בריאים לתזוזה מהירה הצידה כשאני פותחת את דלת המקרר.
פיתחתי אינסטינקטים מצוינים גם לגבי הרמה של צנצנת הסוכר, או בקבוק שמן הזית. לעולם לא אאחוז במכסה. ברור לי שיש סיכוי שהוא יהיה חצי פתוח, בלתי מוברג על הסוף.....התמונה ברורה.

T לא מחזיר שום דבר למקומו.
הוא מכין לעצמו קפה - החלב נשאר על השיש.
הוא מבשל - השמן, אבקת המרק, קופסת הקמח, כל התבלינים, שמן הזית.....הכל נשאר על השיש, ליד הכיריים.
הוא מוציא עוף מהאריזה שלו - האריזה (קלקר, ניילון) נשארת בתוך הכיור.

לפעמים אני מוצאת במקרר אריזה ריקה של גבינה צהובה.
כשהוא רעב בין ארוחות לפעמים הוא "קוטף" לעצמו פרוסה של גבינה צהובה ישר מהמקרר, ובכלל לא שם לב, אם זו היתה הפרוסה האחרונה...........

הוא עוטף תבנית בנייר כסף או ניילון נצמד? קופסת נייר הכסף או הניילון הנצמד נשארים תמיד - אבל תמיד - על הדלפק.
הוא חולץ נעליים - הם נשארים על הריצפה - בכל פעם במקום אחר. לפעמים אפילו באמצע החדר. וזאת למרות שהוא מעיר לאחרים (הנכדים למשל, החיילת בזמנו) אם הם עושים זאת.

הוא משתמש בכלי עבודה כלשהו - הכלי נשאר: בגינה, בסלון - אין חוקיות. לעולם הוא לא יחזור למקומו.
ניירת? נערמת. על הדלפק במטבח. על שולחן העבודה בחדר השינה. וכעת גם על שולחן העבודה בחדר של בני/חדר עבודה, לשם העתיק את מקום עבודתו.
את הניירת אני מזכירה לו מפעם לפעם לארגן ולתייק (וכל מה שקשור למשפחה, ולא לעסקים שלו אני מתייקת בעצמי) - אחרת הוא באמת לא מוצא אחר כך את הידיים ואת הרגליים.

כשהוא מבשל, אני מחכה עד שנדמה לי שסיים - ואז מתחילה לשאול "אתה עדיין צריך את זה?" או "סיימת עם זה?"  ואם התשובה היא לא, אני בעצמי מחזירה למקום.

כבר מזמן הבנתי שאם אני מסתובבת לו יותר מדי "בין הרגליים" ומחזירה דברים למקום כשהוא עדיין באמצע השימוש בהם, הוא מתעצבן מזה. אז הפסקתי. שחררתי. למה לייצר לעצמי עבודה?
יש לי סבלנות. אני מחכה עד שדי ברור לי שהוא לא זקוק לדברים עוד.

השבוע בסופר ממש צחקתי. ראיתי שהוא מכניס לעגלה שני חצילים, ואמרתי לו שיש כבר ארבעה חצילים בבית שעדיין לא עשה בהם שימוש. "הם לא טובים, צריך לזרוק אותם" הוא אמר, בחיוך מבויש. הוא יודע שהוא כזה.

ואני? אני כבר לא מתעצבנת מזה. למדתי לעבוד מסביב לזה. להשלים אותו. להשלים איתו. לעבור אחריו לסגור צנצנות חצי פתוחות, לארוז שקיות משומשות למחצה בכלי פלסטיק אטומים או שקיות "פסגור" ולהחזיר למקום.
מחזירה למגירה היעודה את נייר הכסף, הניילון הנצמד, המספריים....

הרי כשהוא יצטרך אותם בפעם הבאה, הוא יחפש אותם במקומם.

אחד הדברים שתמיד הקפיצו אותי היה הנוהג שלו להשתמש במגבת מטבח כדי לנקות משהו מלוכלך - ידיים, פה, שיש...
הייתי מתפלצת מזה.
מגבת - תפקידה לנגב. אחרי שכבר נקי. מה פתאום לנגב משטח מלוכלך? קודם שוטפים או מנקים עם סמרטוט לח או סקוטשברייט....ואחר כך מנגבים כשכבר נקי. לא?
זה אגב היה מנהג אצלו בבית. גם אחיו היה עושה זאת, גם אביו. לא יודעת איך אמא שלו השלימה עם זה.

אני, אגב, מצאתי דרך מאד פשוטה להתמודד עם זה - יש לי המון מגבות מטבח. מגירה שלמה. בכל פעם שאני מזהה מגבת מלוכלכת שכזאת, אני זורקת אותה לכביסה. מאד פשוט. יש לי גם המון מטליות מיקרופייבר, שגם אותן אני זורקת לכביסה לעיתים קרובות - פעם ביומיים בערך. ככה אני לא מגבילה אותו, ואני לא משתגעת.

אני זוכרת שהייתי ממש מתרגזת מהדברים האלה. אני זוכרת שכל דבר קטן כזה היה לוחץ לי על איזה כפתור - שכנראה היה שייך לי בלי קשר אליו, והופעל בכל פעם מחדש.
היום הכפתור הזה כנראה כבר לא קיים. או שנדרש באמת משהו רציני כדי להפעיל אותו.
שחררתי הרבה דברים בשנים האחרונות - ואין הרבה דברים שמוציאים אותי משלוותי.

שיניתי גם את השפה שלי.
אני משתדלת לא לומר "אתה תמיד....." או "אתה אף פעם לא......".
מקסימום "תסגור בבקשה את צנצנת הסוכר". או "כדאי שתכניס את המזמרה למקום, עומד לרדת גשם".

ועדיין אני תוהה.....מה זאת התופעה הזאת?

וגם כאן

מתבקשים קצת קיטורים

אני לפעמים מתבאסת שבזמן האחרון רוב הפוסטים שלי נשמעים לי כמו "קמתי, התלבשתי, צחצחתי שיניים". אני מזכירה לעצמי שהמטרה העיקרית לבלוג הזה היא כתיבת סוג של יומן שמתעד לעצמי את היום יום שלי, אבל הוא גם נועד לתעד את הלבטים, את המחשבות, את הקשיים ואת התחושות.....ולאחרונה אני מרגישה שמשהו חסר.

אולי אני לא מקטרת מספיק 😕
אז חשבתי אולי לרכז יחד כמה קיטורים. קיטורים שלא קשורים אחד לשני. מה שעולה לי לראש.

למשל בהתכתבויות של קבוצת המנטורינג. אחת מאיתנו, זו שעזבה לקראת לידת בתה ובעצם בזאת התחילה את התהליך של התפרקות הקבוצה, הביעה רצון לחזור לתהליך של הדרכה, בעדיפות באותו הרכב קבוצה.
אחת אחרת, נקרא לה "הילדה" (כי היא הצעירה בקבוצה, רק בת 23), ענתה שגם היא חשבה על זה בשבוע האחרון, ושאולי אפשר קונספט חדש - כי לא מתאים לה 3 שעות פעם בשבועיים - ושאפשר לדבר עם המנטור/מאמן שלנו לגבי זה.
בשלב זה אני כתבתי להן שנראה לי שגם לי מתאים לחזור למנטורינג, וגם לי מתאים למצוא מתכונת קצת שונה ממה שהיה, אבל שאני גם שוקלת לנסות מנטור/ית חדש/ה. לגוון קצת.

"הילדה" ענתה שהיא מכורה למנטור/מאמן שלנו (שתינו גם התאמנו אצל אותו אחד, וגם היינו בקבוצת המנטורינג שלו), שהיא חייבת לו את חייה ואת כל ההצלחות שלה, ושהוא מבריק. שאת זה אני מאד מבינה, גם כי זה נכון, וגם כי היא צעירה מאד והתחילה להתאמן אצלו בגיל מאד צעיר (בצבא, נראה לי), והגיוני שהיא בשלב זה לא מביאה בחשבון אף אחד אחר.

אבל אז היא הוסיפה בהודעה "אמפי, איך נראית הקליניקה שלך היום?" שאלה שמנטורים שואלים בדרך כלל, ושבז'רגון המאמנים בעצם שואלת: "כמה מתאמנים יש לך?" והטון (הכתוב) שלה נשמע לי (אלוהים יסלח לי) מאד מאד מתנשא.
אולי אני סתם רגישה לעניין הזה, אני לא יודעת. אבל זה ממש הרגיז אותי. לחץ לי על כפתור. כאילו - מה זה עניינך איך נראית הקליניקה שלי, ואיך זה קשור לעניין קבוצת המנטורינג שאנחנו מנסות לגבש?

אני בכוונה שומרת על קליניקה "קטנה ואיכותית", ותמיד יש לי גם לפחות מתאמן/ת אחד/ת בהתנדבות.
אבל תכל'ס אני בפנסיה. עשיתי את שלי שנים רבות בתחום הפרנסה. בתחום המחשבים. ותקופות ארוכות במקביל למחשבים גם בתחום הרפואה המשלימה.
והקמתי משפחה וגידלתי ילדים. עכשיו אני מאמנת בשביל הנשמה, שלי ושל המתאמנים שלי.
אני לא זקוקה ל"קליניקה מלאה" כמו שקוראים לזה בז'רגון המאמנים.
אני בחופש.
אני סבתא במשרה חלקית. אני מטיילת בעולם. וטוב לי כך.
אז מה זה הכפתור הזה? למה אני רגישה כל כך כשמישהו (בייחוד "הילדה") שואל אותי איך נראית הקליניקה שלי?

מה עוד יש לי לקטר?

השירותים של קומת הסלון עושים בעיות כבר המון זמן. יש נזילה ולא לגמרי ברור מאיפה.  כבר שנה שאנחנו מנסים לתקן - עם בעלי מקצוע שונים -  תחילת את מיכל ההדחה, ואחר כך את החיבור בין הצנרת לאסלה עצמה....ועכשיו כבר ברור שצריך לפרק שם הכל, לסדר את הצנרת כמו שצריך, להחליף את מיכל ההדחה ואת האסלה (כבר קנינו הכל)....ורק מחכים שבעל המקצוע יתפנה לעשות לנו את זה. ולא בטוח שזה יקרה לפני שאנחנו טסים ליפן.
ובינתיים כל מי שמבקר אצלנו צריך להדיר רגליו לאחד השירותים שבחדרים (לא שחסרים שירותים בבית, זה פשוט פחות נוח).

מה עוד?

שוב ושוב אני מבינה של-T אין הבנה בסיסית בחשיבות שאני מייחסת לשינה שלי. זה נשמע מצחיק?
אני שוב ושוב מוצאת את עצמי מתעוררת משינה כי הוא לא השתיק את הטלפון שלו והגיע לו דוא"ל או הודעת whatsapp. או שהוא נכנס לחדר אחרי שנרדמתי וטורק את דלת חדר השינה במקום לסגור אותה בעדינות.
או שהוא מדליק טלוויזיה בזמן שאני ישנה - במקרה הטוב פתאום מרצד לי המסך המואר מול עיני העצומות,
במקרה הגרוע הוא שוכח להשתיק את הווליום לפני שהוא מדליק ואז קולה של הטלוויזיה מקפיץ אותי פתאום.
וברבים מן המקרים האלה, אני מתקשה לחזור לישון.

ולא עוזר שאני מבקשת שוב ושוב להתחשב. הוא מצטער, הוא אומר. הוא באמת מצטער, אבל זה לא משפיע על הפעם הבאה שבה הוא מפריע לי. שזה אומר לי שהוא לא באמת מצטער, שהוא לא באמת חושב שזה נורא. שהוא לא באמת מייחס לשינה שלי את החשיבות שאני מאמינה שיש לייחס לה.
ואני נותנת לו דוגמאות כיצד אני כן מתייחסת בכבוד לשינה שלו, והוא כביכול מבין את זה. ובכל זאת.
ואני חושבת לעצמי שאולי לו הייתי מהסוג ש"משליט טרור" בסוגיות שמפריעות לי, הוא היה מתחשב בעל כורחו.

וואלה, בטוח יש לי עוד דברים לקטר עליהם אבל אני לא זוכרת אותם כרגע.......... כנראה המשך יבוא 😉

וגם כאן

משהו התקלקל

מרגישה ילדותית וקטנונית אבל לא מצליחה להיפטר מההרגשה שמשהו התקלקל ביני לבין ל', בת דודתו של T.
היינו כל כך קרובות, תמיד, למרות שהיא גרה בלונדון ואני כאן.
אף פעם לא היה קשר רציף, גם כשאמצעי התקשורת הלכו והשתפרו.
אני מתחילה להבין שקשה לה עם קשר מרחוק.
כשאנחנו נפגשות זה כאילו מעולם לא נפרדנו. בדרך כלל.
אבל עכשיו היא כאן, הצליחה להגיע לכבוד החתונה של אחייניתה כי בעלה סיים עם הטיפולים הכימותרפיים ונראה שהוא יהיה בסדר.
ואני מרגישה שזה לא מה שהיה.
אולי אכזבתי אותה בדרך כלשהי, בתקופת המחלה שלו. אולי היא ציפתה ממני ליותר.

אני הרגשתי שהיא לא מאפשרת יותר. שהיא לא עונה לטלפונים, ובקושי עונה למיילים או לוואטסאפ. ניסיתי, אבל זה לא הלך. אולי לא ניסיתי מספיק.
בנה אמר לי שלשום תוך כדי שיחת טלפון שהיא כזאת. לא באמת מסוגלת לדבר עם מי שלא נמצא איתה פיסית.
שגם איתו היא ככה.
אבל אני מרגישה שאתמול בערב, כשנפגשנו - אמנם היו עוד אנשים מסביב - משהו היה שונה בינינו.

ואני מרגישה עוד יותר ילדותית וקטנונית כשאני מבינה שדברים שלי היא לא סיפרה, היא כן סיפרה לבין בני דודים אחרים במשפחה. ואני מקנאה. פשוט מקנאה. ואולי היה לה קל יותר לדבר עם ר', שבעצמה חוותה סרטן בצעירותה, ושאמה נפטרה מסרטן, ואולי בגלל זה.
ועדיין.
מרגישה שמשהו התקלקל בינינו.
ומתלבטת....אבל חושבת שאדבר איתה על זה. אם היא תאפשר זאת.

וגם כאן