באמת באמת הימים האלה שעוברים עלינו הם לא נורמליים. לא נורמליים.
ובכל רגע המציאות שלנו עלולה להשתנות לגמרי. לגמרי.
זה הזוי.
לאחר יום הביפרים המתפוצצים בלבנון לא מאלה שהתפקעו מגאווה על הפעולה ש(על פי פרסומים זרים) עשינו בלבנון. לא כי זה לא מרשים ברמות על. אלא כי זה הרגיש לי מנותק מאסטרטגיה אמיתית. אוקיי עשיתם, ומה עכשיו? שוב יושבים ומחכים לתגובה? מה קורה עם הצפון? ומה קורה עם החטופים? ועם עזה? ועם החיילים? ועם המשפחות של החיילים ושל הפצועים? ועם הכלכלה? ועם היחסים עם העולם? אוף. אחרי היום שלמחרת זה כבר הרגיש קצת אחרת, אבל עדיין....מה הלאה?
בלילות החלומות שלי משונים. הרבה חולמת על החטופים. וגם מידי פעם על תעלוליו של זיגמונד, למרות שהוא כבר לא פה.
באחד הלילות דווקא חלמתי שחכמוד נכנס לישון איתי במיטה, כמו שהיה מבקש פעם - לפני שנים לא רבות - וזה היה לי נעים.
בלילה אחר T חלם על מלחמה גרעינית. כששאלתי אותו מה קרה בעקבות המלחמה הגרעינית הוא ענה לי שהוא לא יודע כי התעורר.
בכל מקרה השינה די טרופה בלילות. אני קמה עייפה.
בתחילת השבוע היה נדמה לי שאני מתחילה להיות חולה - הסתובבתי עם תחושה כזאת של ראש כואב וגרון.... הראש עדיין כואב מידי פעם אבל הגרון, לשמחתי, לא התפתח לשום דבר. אולי זה קשור ואולי זה לא קשור לכך שהכפלתי את מינון הכורכומין שאני לוקחת. 'שותפנו' טוען שמאז שהוא לוקח כורכומין הוא הפסיק עם דלקות הגרון שהיו תוקפות אותו כל הזמן. אפילו הספקתי לקבל חיסון שפעת השבוע. וגם T, אלא שהוא גם קיבל את החיסון נגד דלקת ריאות, באותה הזדמנות. הזרוע קצת כאבה לו והיו למחרת כמה שעות של כאבי שרירים דמויי שפעת, אבל מעבר לכך זה עבר בשקט.
'שותפנו' ביקר אצלנו איזה ערב השבוע, ובעיקר החלפנו בינינו חוויות ייאוש. מה יהיה?
הוא ו'שריתה' טסו אתמול לקורפו לכמה ימים, לנקות את הראש. הטיסה התעכבה כמה פעמים ולרגע חששתי, אבל בסוף הם יצאו לדרך ונחתו שם בשלום ואני מאד מקווה שייהנו ויתנתקו קצת.
באחר הצהריים הקבוע שלנו ביקרנו אצל הנכדים, והפעם החלטנו שלא מתעסקים בכלל עם מסכים. שום טלוויזיה, שום סרטונים או אפליקציות SNAPCHAT בטלפון. לשרי לא בא לשחק קלפים או לעשות פאזלים, אז היא החליטה לאפר אותי. היא כל כך אוהבת להתעסק עם הדברים האלה, והאמת שהיא ממש טובה בזה. היה ביקור נחמד. הבנים היו חלק מהזמן, הלכו לחוגים וחזרו והצלחנו לבלות איתם מעט מאד אבל כל דקה היתה כיפית.
בששי היתה ארוחה ורק נשמותק נשאר לישון. שרי החליטה שבא לה לישון בבית. אבל למחרת כשבתי באה לאסוף את נשמותק, חכמוד הגיע איתה כדי לקבל ארוחת בוקר מפנקת, ושרי הגדילה לעשות - נשארה בבית וביקשה take away ארוחת בוקר של סבא.
היה מצחיק.
סיימתי את הספר "זרות" מאת ליהיא לפיד ואהבתי אותו מאד.
פעם, מזמן מזמן קראתי ספר שלה, לא זוכרת איזה, אפילו. לא זכרתי שהוא עשה עלי רושם מי יודע מה. זוכרת שהוא היה חביב. אבל עכשיו ממש אהבתי את "זרות". זה היה שונה לגמרי לדעתי. אהבתי את העלילה, את הכתיבה, את הרקע, את הדמויות. את כל הדמויות אהבתי, ועם כל הדמויות יכולתי להזדהות. ואהבתי את הסיום, וכידוע, אני רגישה לסיומים של ספרים. בקיצור - ממליצה בחום.
היתרון של ספר טוב הוא שאני כל הזמן רוצה לחזור אליו. החיסרון הוא כמובן שהוא מסתיים. לא כל כך החלטתי מה לקרוא עכשיו....אז בינתיים הורדתי לי את "מתי בפעם האחרונה ראית את סבא?" מאת טובית נייזר. זה קפץ לי בפרסומות והחלטתי לנסות. בקנה מחכה לי "הפאנליסט" של ישי שריד שאמא שלי התלהבה ממנו. בכלל, לאחרונה היא קוראת כל מה שישי שריד מפרסם. קראתי שני ספרים שלו, לדעתי, ולא זוכרת שהתלהבתי עד כדי כך. אבל אתן לו צ'אנס.
ספר אחר שהורדתי עבור אמא לאחר שקראה עליו הרבה מאד המלצות בכל מיני עיתונים הוא "סופר צללים" מאת אריאל הורוביץ (הלכתי לבדוק ולא, זה לא הבן של נעמי שמר אלא אריאל הורוביץ אחר). עדיין לא קראתי אבל היא לא התלהבה. קראתי קצת על הסופר ואולי אנסה לקרוא את הספר הקודם שלו. הבנתי שבכל מקרה הוא מתעסק עם נושא הציונות הדתית (שבה הוא גדל).
השבוע 'מחברת' קיימה אצלה מפגש של "הרבעון הרביעי" והחלטתי סופית לא להשתתף. גם אין לי כוח לזה עכשיו, וגם T טוען שזה פשוט אוסף של ליכודניקים שהתפכחו והתפקחו וכעת מחפשים חלופה. אם זה נכון זה באמת פחות מדבר אלי. אמרתי לה שבכל מקרה אין לי כוח לכולם עכשיו. ובסוף ממילא לא הייתי מגיעה, כי אבא שלי אושפז שוב.
את הפוסט הזה התחלתי לכתוב לפני כמה ימים, בהמשכים, והנה עכשיו נפלה עלינו הצרה החדשה.
אבא סובל מקשיי נשימה, ממש סאטורציה נמוכה, ועדיין בודקים את זה אבל בינתיים החשד הוא על התרחבות המעיים שגורמת לדחיקת הסרעפת כלפי מעלה ומקשה על הנשימה. לא מצאו בעייה עם הלב או עם הריאות - שגם זו לטובה. אבל גם אחרי צילומי רנטגן ובדיקת CT עוד לא הצביעו על גורם ולכן גם לא על טיפול. והוא מסכן. הוא מחובר לחמצן, שעוזר מעט. הבעייה היא שהוא כל הזמן נושם דרך הפה במקום לנשום את החמצן שמחובר לו לאף.
היחס במחלקה - למרות שהיא פנימית - ממש מצוין. אבל זה בכל זאת לא ברמה של הקרדיולוגית, שהוא הכיר עד עכשיו, ובנוסף לכל הוא גם מקטר. זה חדש. עד היום בכל התלאות והטיפולים שהוא עבר, הוא לא קיטר. עכשיו, כנראה בגלל הקושי לנשום - שזה באמת אחד הדברים הכי מפחידים שיש - הוא עוד יותר בפאניקה. מסכן. מסכן. מסכן.
נקווה שיוכלו לעזור לו.
