עזבתי את מקום עבודתי, נטשתי מקצוע אחד ורכשתי חדש. בניתי לעצמי סדר יום חדש, חיים חדשים. אני מגלה דברים חדשים, אמיתות חדשות, שמחות חדשות - בי ובעולם שסביבי...
מרגע שאבא הועבר מחדר טיפול נמרץ (מה שנקרא "מוגברת") לכחדר רגיל במחלקה הפנימית הוא התחיל לדעוך בהתמדה.
ביום הראשון עוד ניתן היה להקים אותו וללכת איתו כמה צעדים, למרות שאת כל השאר - ניקיון, אוכל, צרכים - כבר היו צריכים לעשות עבורו במיטה.
ביום השני בקושי הצליחו להעמיד אותו לדקה על הרגליים. ביום השלישי כבר היה כמו אבן.
וכך גם קוגניטיבית. בהתחלה עוד אפשר היה לשוחח איתו קצת, לעורר בו עניין כלשהו, למרות שלא רצה את הטלפון, למשל, לא כדי להיות בקשר ולא כדי לשמוע את הפודקסטים שלו.
אחר כך הירבה לישון, ומידי פעם לבקש מים או שמיכה או להוריד את השמיכה....
זיהה אותנו כשבאנו, אבל אם דיבר רוב הזמן היה ערבוב בין המציאות להזיות או חלומות.
אחר כך גם זה הפסיק, והוא בעיקר גנח וגנח.
בשבת החליטו לנקז לו נוזלים מהבטן, ולעשות לו עירוי של תרופה מסוימת שמחזקת את הלב - ולשם כך העבירו אותו בחזרה לחדר הטיפול הנמרץ.
שום דבר לא עזר, והיום כבר הבינו שהסוף קרוב. שוחחתי עם הרופא בבוקר, לאחר שביקשתי שיעבירו אותו הבית להוספיס ביתי - והוא הסביר שגם הוא לא במצב לזוז כרגע וגם אין טעם כי הסוף ממש קרוב. כדי להקל עליו התחילו לתת לו אינהלציות של מורפיום כדי להרגיע אותו, ועכשיו אחי וגיסתי שם ואמרו להם שיתחילו לתת לו מורפיום דרך הווריד. כל דבר רק כדי שיסבול פחות, עד שהגוף יוותר סופית.
אמא שלי גמורה, כולנו גמורים. איזו דרך נוראית לסיים את החיים. איזה עוול נגרם לו, בלי כוונה רעה, לפני שבועיים כשעשו לו החייאה...........
בינתיים נפלה עיסקת הזמנת הרכב SMART #5 - בגלל התאונה. התכוונו לעשות טרייד אין ל-ZEEKR והם רצו להוריד הרבה יותר מדי מהמחיר שלו, בטענה שלמרות שהשמאי קבע רק ירידת ערך של אחוז אחד, "פסיכולוגית" הנזק הרבה יותר גדול. בכל מקרה ירדנו מהעיסקה כרגע ונראה אם ננסה למכור בעצמנו או לחכות עם זה בינתיים או מה.
אבא שלי עייף מאד ולעיתים קשה לו לנשום, בעיקר בשכיבה. הרופא באחוזה בודק אותו כל יומיים שלושה וטוען שאין בעייה בסאטורציה ולכן אין צורך במחולל חמצן. בסוף השבוע הוא לא היה פעיל אבל בימים האחרונים הוא כן יוצא להליכה ומתפקד לא רע. זה ברור שהלב שלו הולך ודועך....לפחות בזכות האנטיביוטיקה מצב האפרכסת שלו השתפר פלאים.
הלקוח החדש של T ושותפנו עדיין מזגזג בין הרצון למכור את העסק לבין הרצון להישאר איתו ולשדרג אותו, כך שעדיין לא ברור להם מה יהיה עם זה. בינתיים הם בכל מקרה מגישים ללקוח את הדו"ח הסופי שלהם שבו ניתחו את מצב העסק כרגע עם המלצות לעתיד - אם יהיה צורך בכך.
בתי ביקשה לנהל איתנו שיחה לגבי "דברים שהיא מרגישה שיושבים לה ביננו". האמת שהיא תמיד היתה טובה יותר מאיתנו בלהתעקש לדבר על דברים כאשר היא מרגישה מתח או אי נעימות כלשהי שלא באים לידי ביטוי מילולי. לא סתם היא פסיכולוגית טובה כל כך. בינתיים כשהיא היתה בדרך אלינו לשיחה היה לה פנצ'ר והיא נתקעה בדרך. T נסע אליה ועזר לה להחליף את הצמיג (במקום לחכות שעות לשירות של חברת הביטוח) ועד שזה הסתיים היא נסעה לאסוף את שרי מחברה והשיחה בינתיים נדחתה.
בעזרתה של אחייניתו של שותפנו מצאנו נוירולוג עבור T והצלחנו לקבוע אליו תור לחודש הבא. ההפנייה הגיעה דרך נוירולוגית חברה של של האחיינית, שאמרה שהתסמינים של T מרמזים אולי על אפילפסיה בטנית, תסמונת מאד מאד נדירה ושמוכרת דווקא בעיקר אצל ילדים. כיון שהנוירולוג התותח הוא מומחה לאפילפסיה אנחנו מקווים שהוא יוכל לשלול/לאשר את החשד הזה, ובעיקר אולי למצוא לו מזור. הכי "מצחיק" יהיה אם בסוף T יצטרך לקחת את אותה התרופה שאנחנו נותנים למיינקוני נגד הפרכוסים שלו..........ואולי החתול בכלל פיתח את האפילפסיה שלו כהזדהות עם בעליו........(סליחה, התכוונתי מְשָׁרְתוֹ כמובן).
אגב סוף סוף הגיעו לבית המרקחת התרופות של מיינקוני, שמשום מה בכל פעם מחדש חסרות בכל בתי המרקחת וזה סיפור להשיג אותן. הרוקח שלי הבטיח, שעכשיו שהוא יודע שזה עניין קבוע, הוא ידאג למלאי. נחיה ונראה, כמו שאומרים.
בעקבות כל הבלגנים שהיו גם לחתני עם הצוואה של אבא שלו וגם לשריתה עם זו של אבא שלה, עדכנו כולנו את הצוואות שלנו ואנחנו מתכננים פשוט להפקיד אותן אצל הרשם לענייני ירושה, כך לא יהיה צורך לחפש עותק עדכני מקורי ולא אמור להיות ויכוח כלשהו (לא שצפוי ויכוח, אנחנו מעבירים הכל זה לזה, ובמקרה פטירת שנינו מחלקים את כל הרכוש שלנו שווה בשווה בין ילדינו).
החלק של הזכאים/היורשים הוא פשוט אצלנו. מה שהיה לי חשוב יותר הוא לפרט את כל הרכוש וחשבונות הבנקים שלנו בארץ ובחו"ל כדי שיהיה לילדים קל להתמצא בכל מה שיש.
אני מרגישה שהכתף שלי משתפרת - בעיקר בזכות הפיסיותרפיה והתרגילים כנראה וגם העובדה שאני מאד מאד נזהרת איתה.
בגזרת השוקולד אני עדיין מקרטעת וכמובן כבר עליתי במשקל. יומיים שלושה אני מצליחה לחזור לתפריט הבריא הרגיל שלי ואז יש איזה ערב שבו אני מתפרעת שוב.......וזה מקלקל את הכל. מקווה שזה יעבור לי לפי שבאמת אאבד שליטה על המשקל שלי.
אני מאד נהנית בינתיים מהספר "המשקיפות" של עדנה מזי"א ז"ל......
היום אני נפגשת בבוקר עם 'מחברת' ואחר הצהריים עם 'קלי' ו'שני'.....איזה כיף!
בסוף רק שלושה ימים שבהם T לקח וולטרן גו אקטיב סייעו לו להיפטר מהכאב בגב. מידי פעם בתנועות מסוימות הוא עדיין מרגיש את זה, למשל בכל פעם שהוא נשכב במיטה, אבל שאר הזמן הוא בסדר.
הכתף שלי גם "מתנהגת יפה" רוב הזמן ורק "מזכירה" לי כאשר אני בטעות עושה תנועה שאני לא אמורה לעשות. הפיסיותרפיסטית שלי בחו"ל אז רק ביום ראשון יהיה לי עוד תור אצלה......אבל בינתיים עושה את התרגילים שנתנה לי.
'רופאהחדשה' קבעה ל-T תור ביוזמתה השבוע, בו היא הסביר לו שאחרי התייעצויות ומחקרים היא חושדת שהכיוון אצלו הוא נוירולוגי - משהו במערכת העצבים גורם לכל התופעות שלו - ההתקפים ועוד סימפטומים שהוא מדווח עליהם - ונתנה לו הפניה עם פירוט של כל ההיסטוריה הרפואית וכל התסמינים וגם החשדות שלה - והמליצה למצוא נוירולוג "תותח", כדבריה. "אולי הוא יפטור את החשדות שלי כשטויות" היא אמרה, אבל ששווה לבדוק את הכיוון. אז אנחנו מחפשים נוירולוג "תותח".
אבא היה אצל המנתח השבוע וראו זה פלא: התברר שאזור הניתוח עם דלקת! כמה מפתיע. לא ייאמן שהוא חשב לחכות עם זה לספטמבר! מייד הוא עשה לו ניקוי באזור הניתוח ונתן לו שני סוגי אנטיביוטיקה ואבא כבר מרגיש הרבה יותר טוב.
עשינו נסיעת מבחן על ה -ZEEKR 7X - והתאכזבנו מאד. כל מה שהם כביכול שיפרו או תיקנו לעומת ה-ZEEKR X שיש לנו לא רציני ולא מצדיק את המחיר, וגם את הצעת המחיר שהם נתנו לנו עבור ה"טרייד אין" לרכב הנוכחי שלנו. וכן, סיפרנו על התאונה ויש לנו דו"ח שמאי, ירידת הערך היא רק אחוז אחד, ולעומת זאת המחיר (לפי השמאי) הרבה יותר גבוה ממחיר המחירון בגלל הקילומטרז' הנמוך שלנו.
לכן החלטנו ללכת על ה-SMART #5 (הכי מכוער בעולם) כי הוא פשוט היה ממש נוח ומפנק וגם הצעת המחיר שקיבלנו היתה מעולה. מקווה שלא נתאכזב.
אגב נכנסנו להלם מעלות תיקון פחחות הרכב שלנו שעבר את התאונה - קצת יותר משליש מחיר של הרכב עצמו. מוגזם לגמרי. אני מאד מקווה שחברת הביטוח תצליח להוציא את העלות מהחברה של הרכב הפוגע - וכך זה לא ייחשב לנו לתביעה (ואולי לא ייפגע לנו בפרמיה בעתיד).
שותפנו היה עם שפעת השבוע, לא ברור איך הוא חלה אבל זה עבר לו יחסית מהר.
ביקרנו אצל בתי בשני והיה נחמד. גם בששי זה הם לא יגיעו - היא הולכת עם חברה שלה לאיזו מסיבה, ולא סביר שחתני יגיע אלינו עם הילדים בלעדיה. אבל אולי.........אין לדעת. נחכה לשמוע מהם.
היו כמה ימים בהם הצלחתי להמנע משוקולד אבל אתמול שוב התפתיתי....ממש סוג של חבלה עצמית כלשהי או אולי איזה צורך בלתי מוסבר......אין לי מושג. אנסה בכל זאת להימנע...הלוואי ויכולתי לאכול קובייה או שתיים וזהו. זה מה שאני מספרת לעצמי....שאני צריכה משהו קטן מתוק...ואז איכשהו הולכת למקרר להביא עוד ואז עוד......אוף.
לא זוכרת אם סיפרתי כאן של-T ולשותפנו יש לקוח חדש (הם יועצים עסקיים). למשך כמה ימים השבוע היה נדמה שהלקוח מתכוון פשוט למכור את החברה ואז לא תהיה להם עוד עבודה אצלו.........אבל אז עיסקת המכירה התפוצצה, וכרגע נראה שיש להם עבודה מובטחת להרבה זמן........שזה ממש נחמד כי מעניין להם וכמובן - נכנס כסף.
לא נראה לי שסיפרתי כאן שאחד הלקוחות הכי וותיקים שלהם הפסיק לשלם כבר לפני הרבה זמן (אולי שנתיים) וכל הזמן הזה הם עבדו בשבילו בעצם בחינם. בחודשים האחרונים הם התחילו להתעקש סוף סוף שישלמו להם, גם את חובות העבר וגם מכאן ואילך - וכאשר הם הבינו שאולי יסגרו להם את החוב אבל לא ימשיכו לשלם הלאה - הם החליטו להתפטר. אז כרגע הוא העביר להם חלק לא קטן מהסכום שהוא חייב להם, וטען שאת השאר ישלם "בתשלומים" (לא נראה לי שזה יקרה), אבל הם התפטרו וכבר לא נותנים לו שירות. נראה מה יהיה, כי בפועל הם עשו כל השנים האלה עבודה שהוא עצמו ושותפו לא מסוגלים או לא רוצים לעשות, נראה אם ואיך הם יסתדרו.
בנוסף, סיימתי סוף סוף לעבוד על אלבום התמונות של משפחתה של בתי ושלחתי אותו להדפסה. העבודה עם LUPA ON LINE היתה לא קלה - היתה לי עקומת למידה לא פשוטה (לעומת התוכנה המותקנת על המחשב שלי, איתה עבדתי עד עכשיו, אבל היא לא מתעדכנת משום מה והחלטתי לנסות שיטה חדשה), אבל עכשיו נדמה לי שהבנתי איך לעבודה עם זה - לפעמים הבאות. מקווה שהם יהיו מרוצים. בכל מקרה נראה לי שזה מקרה של הפרה שרוצה להיניק יותר משהעגל רוצה לינוק - מה שמסביר כמה קשה היה לי לקבל מהם תמונות שהם צילמו במהלך השנה.............
בסוף השבוע שעבר אירחנו כאן ארוחת ששי עם בתי והמשפחה וגם הורי והיה נחמד מאד.
בתי השתלטה על שטיפת הכלים והנכדים עזרו בפינוי וכך יכולתי גם לארח וגם לא להפעיל יותר מדי את הכתף המסכנה שלי, שאני משתדלת לשמור עליה יותר מהרגיל. קשה לי לבקש עזרה, אני כל כך רגילה להיות עצמאית לגמרי ולהסתדר לבד - אבל כרגע נראה שאצטרך להתרגל לזה.
דווקא בשבת אבא הרגיש חלש יותר, ובדיוק אז אחי ביקר אצלו וחזר מודאג, דיווח לגיסתי שמייד (כרגיל) התחילה להפעיל אותי - אולי צריך מד סטורציה בשביל אבא כמו בשביל אמא שלה ועוד ועוד..........באמת שהכוונות שלה טובות אבל אין לי כל בכל פעם ל"הפעלה" הזאת. את רוצה לקנות לאבא מד סטורציה? תקני. ובכל מקרה מצבו לא כמצבה של אמא של גיסתי. הוא חי בדיור מוגן, צוות המרפאה זמין לו בכל עת, יכולים למדוד לו סטורציה וכל דבר אחר, יש שם רופאים לשירותו רוב הזמן...ונכון שיש דמיון בין מצבו הרפואי למצבה הרפואי אבל זה עדיין לא בדיוק אותו הדבר.
בכל מקרה בראשון בבוקר אבא התייצב אצל הרופא במרפאת ה'אחוזה' שהזמין עבורו בדיקות דם וגם שלח אותו לצילום רנטגן - גם של הגב (בגלל כאבי הגב) וגם של החזה - וגם אולטרסאונד של שניהם. בסך הכל לא ראיתי בתוצאות ממצאים יוצאי דופן אבל מחכה לשמוע מה הרופא יגיד.
בראשון גם T עשה בדיקות גם ובשני היה לו תור אצל 'רופאהחדשה' בניסיון להיעזר בה כדי לחפש כיוונים חדשים לבירורים לגבי ההתקפים שלו. בימים שלפני כן T סבל מהתקף כאב כמעט כל יום, חלקם ממש חזקים. ובנוסף התחיל לכאוב לו הגב.
הרופאה הבטיחה להתייעץ עם מומחים ועמיתים ולחזור אליו. בינתיים לא עלו (ברוך השם) ממצאים מיוחדים בבדיקות הדם.
היא קבעה לו תור נוסף באמצע השבוע הבא, כנראה כדי לעבור איתו על תוצאות הבדיקות ולדווח מה העלתה בינתיים בחכתה.
לי היתה שוב פיסיותרפיה, וגם התחלתי לבצע את שני התרגילים (המאד עדינים) שהיא נתנה לי לעשות, ובינתיים באמת מצבי לא רע בכלל, מבחינת הכתף.
דווקא למחברת היו כאבים נוראיים בבטן לילה אחד (שהזכירו לה את הכאבים שחוותה כשהיו לה אבנים בכיס המרה ודלקת בלבלב) - אז גם אותה שלחו לאולטרסאונד, שלא הראה ממצאים מיוחדים (פרט לכבד שומני...), שלא מפתיע בכלל עקב עודף המשקל הרציני שלה. היא מנסה לרדת במשקל אבל בינתיים לא ממש הולך לה. מצד שני היא יוצאת לדייטים, ודווקא פגשה מישהו נחמד לשם שינוי.......נראה אם יהיה לזה המשך.
הבת שלה סיימה את הטיפולים ונראה שאפשר לחגוג את החלמתה, ואז בדיוק הבת הקטנה חטפה שלבקת חוגרת. באמת שאין כוח לכל המחלות האלה.
השבוע קבלתי את הרכב שלי בחזרה מהמוסך, מתוקן ויפה - וכבר T התחיל לבדוק רכבים חדשים לנסיעות מבחן. עוד לא חלפו שלוש שנים מאז שקנינו את הרכב הזה כך שאני לא לגמרי יודעת מדוע T רוצה להחליף אותו עכשיו, וגם אני לא לגמרי מבינה איך נממן רכב חדש - אמנם יש לנו הכנסה נאה אבל אין לנו כרגע חסכונות, מאז שהוצאנו את הכל בשנה שעבר על ההלוואה לרכישת הבית של בני והרכישה של הבית ביוון, והוצאנו בשוטף לא מעט בחצי השנה הראשונה השנה בסיוע לבתי וחתני.........אבל T טוען שיהיה בסדר, אז אני לא מתווכחת כרגע.
אז עשינו באמת נסיעת מבחן ראשונה על SMART #5, שנראה לי ממש מכוער אבל האמת שהיה תענוג לנהוג עליו, והמשך קבענו נסיעת מבחן על ZEEKR 7X... ונראה מה עוד נבדוק.
כששאלנו את בתי וחתני אם הם באים בששי הם ענו שלא, אבל שאולי הם יארחו אותנו.........אם "יספיקו"....ובסוף הם באמת הכינו ארוחה והזמינו גם אותנו וגם את אמא של חתני ואת אחותו הקטנה עם משפחתה. היה נחמד מאד, למרות שחרה לי שאת הורי לא הזמינו. הם טענו שלא יהיה להם נוח - ולאור מספר האנשים שהוזמנו זה גם היה נכון, כי אין לבתי וחתני עדיין שולחן אוכל וגם מקומות ישיבה בסלון מאד מצומצמים. בפועל הם נעזרים בריהוט המרפסת - גם לתוספת לישיבה בסלון וגם לתוספת לאי המטבח שמכיל רק חמישה אנשים. וגם ככה היינו 13 איש והיה מקום ישיבה רק ל-12. בתי וחתני לא ממש ישבו לאכול. אני מניחה שכל זה זמני.........אבל בכל מקרה הגיע הזמן שהורי יוזמנו אל הדירה החדשה שלהם.....ובשעות שבאמת נוח להם.
בשבת בבוקר רצינו לקפוץ לבקר אצל הורי אבל כששאלנו אם זה בסדר להגיע - בשעה עשר - הם אמרו שהם כבר במיטה. אני לא זוכרת אם יצא לי לספר כאן על סדר היום המוזר של הורי. הם הולכים לישון את שנת הלילה שהם אחר הצהריים (לפעמים אפילו בארבע), ואמא בעצם עושה שנ"צים קצרים לאורך ה"לילה" הזה שלהם וקמה סופית בשלוש בבוקר........שאז היא מתחילה את סבבי ההליכות שלה בחוץ, ובסוף מסיימת בשש בבוקר בחדר כושר.
גם אבא קם ממש מוקדם ויוצא להליכה. ואז הם אוכלים "צהריים" בסביבות תשע בבוקר כך שבאמת בעשר זה כבר השנ"צ שלהם, ארוחת "ערב" בשתיים או בשלוש..........וחוזר חלילה. אז מאד קשה להשתלב בלו"ז הזה באמת, ועבור ארוחות ששי אצלנו, למשל, הם נשארים במיוחד ערים. לא רק זה, יוצא שהם לא אוכלים כלום מאז תשע - "ארוחת צהריים" שלהם, ועד שבע בערב, אצלנו. אנשים מוזרים. אז בשבת אנחנו בדרך כלל מגיעים אליהם בעשר אבל הפעם אמא היתה כבר עייפה והם הלכו לישון מוקדם.
לא ויתרנו וקפצנו אליהם בארבע אחרי הצהריים - אחרי שוידאנו שהם לא שוב במיטה כבר - כשאנחנו בעצמנו התעוררנו מהשנ"צ. אחי ואחיינית2 היו אצלם, והיה די נחמד - פרט לעובדה שהם כיבו כל הזמן את המזגן כי אבא סובל מקור.
בנוסף הוא קיטר כל הזמן שאפרכסת האוזן עדיין מציקה לו (מאז הניתוח ההוא שהסירו לו גידול BCC והוא לא הפסיק לדמם וביליתי איתו לילה במיון) ושהמנתח מתעקש שהוא לא יגיע לביקורת נוספת לפני ספטמבר. זה קצת עצבן אותנו, והכרחנו אותו לכתוב למנתח הודעה שהוא ממש סובל ורוצה להגיע אליו, וסוף סוף קיבל תשובה להגיע איזה בוקר השבוע. אבא שלי יודע להיות נודניק ולחפור ולחפור עד שנכנעים לו, אבל לפעמים דווקא כשצריך - הוא נמנע. טוב, נראה מה המנתח יגיד לו.....באמת האוזן אדומה וכואבת והוא כל הזמן מרגיש "זרמים, באפרכסת..מסכן.
בערב נפגשנו עם שותפנו ושריתה. גם שם לצערנו יש בלגן עם הירושה. מסתבר שאבא שלה לא השאיר תיעוד הולם וגם לא מוצאים את הצוואה המקורית וגם כל מיני עניינים אחרים שגורמים עכשיו לכעסים בין האחים....למה זה תמיד נגמר ככה??? לא מספיק העצב והכאב על מות האב?
סיימתי את הספר "המדריך למכשפה מהעבר לדייטים מודרניים" שהיה לא רע. לאחר מכן התחלתי את ככה זה היה מאת אניטה שפירא - שהוא האוטוביוגרפיה שלה. חייבת להודות - סיימתי קצת יותר מרבע ספר כשהבנתי שבא לי להפסיק לקרוא. אני לא יודעת אם אחזור אליו.... בינתיים אמא שלי קוראת אותו ונראה מה תהיה חוות דעתה. היא סיפרה לי שאניטה שפירא היתה תלמידה שלה לספרדית אי שם בשנות השבעים או השמונים.......כך שבהחלט עניין אותה לקרוא את סיפור חייה.
לסיום, אספר בשבוע האחרון די התפרעתי עם שוקולד - היו כמה ימים שבהם אכלתי שוקולד כמעט כל יום - וזאת דווקא כשהתייצבתי על המשקל הרצוי שלי. זה נראה לי ממש כמו חבלה עצמית, ולא ברור לי למה זה קורה ואני מקווה שאצליח להשתלט על עצמי וכמה שיותר מהר, כי ......חבל. חבל מאד.
השבוע נפגשתי עם מחברת, שבאמת עוברת תקופה לא פשוטה עם הבריאות של הבת שלה, ואני באמת מקווה שבסופו של דבר הכל יהיה בסדר. הן גיבורות, שתיהן. בנוסף לדאגות ולליווי ולתמיכה בבת, מחברת והבת שלה שותפות בקליניקה, וכל העומס של העבודה של הבת עכשיו גם נופל עליה. לא פשוט.
הפענוח של ה-MRI של בתי חזר ללא ממצאים, לשמחתנו, וכעת לדעתי נותרה לה עוד בדיקה לבצע לפני שהיא תחזור לרופת האף אוזן גרון לקבל את האבחון הסופי ואת ההמלצות להמשך.
בנוסף, ישבתי בוקר שלם עם אבא שלי על התוכנה TURBOTAX - להגשת דו"ח שנתי אמריקאי ל-IRS. אבא שלי מגיש את זה באופן עצמאי שנים, והוא באמת מבין בזה, אבל כבר יותר קשה לו, ומה שהתחיל לפני שלוש שנים כ"חפיפה" כדי שאתמצא ואוכל לתפוס פיקוד במקרה שהוא יפסיק לתפקד, הפך למסורת שאותה אנחנו מבצעים ביחד. אמרתי לו כבר בשנה שעברה שברגע שהוא כבר לא יוכל לעשות את זה אני פשוט אקח את החומר לרואה החשבון שלנו ואשלם לו שהוא יגיש את הכל. אין לי כוח להתעסק עם זה. אבל כל עוד הוא בעניינים, אני עוזרת ומשתפת פעולה.
גם את כל דיווחי המיסים שלנו בארה"ב וכמובן בארץ בצענו ושילמנו והשלמנו ועשינו V על הפעילות הביורוקרטית הזאת - וההוצאות האסטרונומיות. אני אוהבת כשאנחנו מסיימים עם מטלות ויכולים להתפנות לדברים אחרים. פעם מזמן קראתי ספר גרמני - לא זוכרת מי היה הסופר - שכתב על "תענוגות החובה". אותן מטלות שחייבים לבצע....ואין זה תענוג גדול אבל כיף והקלה עצומה כשמסיימים עם זה.
עוד השבוע, שותפנו ושריתה נסעו לסופ"ש ל"ארמון" - כך אנחנו מכנים את הבית ביוון (עוד לפני שרכשנו אותו.....האמת) לחגוג את יום הולדתה של שריתה.
שותפנו התבאס מכך שהם טסים רק לארבעה ימים - שזה בעצם יומיים וחצי כי מגיעים בחמישי אחר הצהריים ועוזבים ממש על הבוקר, אפילו לפנות בוקר, בראשון. זה גם מעט ימים וגם מייקר את הטיסה, אבל שריתה לא מוכנה להפסיד כל כך הרבה ימי עבודה - והיא צודקת מבחינתה. יש לה עסק עצמאי ולקוחות שבאים אליה כבר שנים, והיא עוד צעירה, לא מוכנה עדיין לפרוש.
שותפנו פשוט מאושר להיות שם. שם בבית, שם בכפר שלנו. הוא לא מפסיק לומר כמה שנהדר שם וכמה שהוא רגוע וכמה שהבית מושלם. זה כיף לשמוע. הוא גם אומר שהסוכנת שלקחנו כדי לנקות ולטפל בבית עשתה בינתיים עבודה ממש טובה, וזה שימח את כולנו מאד.
אנחנו מתכננים לטוס לשבוע, כנראה בשבוע הבא, ונראה לי ששותפנו ירצה להתלוות אלינו. אנחנו מתכננים בעיקר לטייל הפעם, להכיר את הפלפונז קצת יותר ולגלות עוד מסלולים ואטרקציות תיירות, וברור שיהיה אחלה אם הוא יבוא גם.
כששאלתי את הקט-סיטר אם הוא יוכל לטפל במיינקוני בתאריכים האלה ראיתי שהוא כלל לא קיבל את ההודעה שלי. למחרת התקשרתי אליו והמספר שלו לא היה זמין. תיארתי לעצמי שקרה משהו לטלפון שלו אבל גם קיויתי שהוא בסדר וכתבתי לאמא שלו - והיא אכן אישרה שהתקלקל לו הטלפון ושהוא מנוטרל עד שיגיע טלפון חדש שאבא שלו מזמין עבורו. אז גם כי אני נחמדה באופן כללי ואוהבת לעזור, אבל גם כי יש לי אינטרס שהילד יוכל לתקשר איתי ועם העולם, הצעתי להשאיל להם את הטלפון הישן של T - שנשאר פנוי לאחר שהחלפנו טלפונים בשנה שעברה. הם שמחו מאד, כמובן.
הערב ארוחת ששי עם הורי והמשפחה של בתי אך ללא שרי, שבפעם הראשונה בחייה קבעה להישאר לישון אצל חברה. אצל חברות, בעצם, תאומות, שהן שלושתן חברות עוד מהגן. עכשיו נותר לראות איך יהיה לה והאם באמת היא תחזיק מעמד כל הלילה או שיגיע הטלפון שמבקש מההורים לבוא לקחת אותה - כמו שקורה הרבה פעמים במקרים כאלה. כך או כך היא מאד מאד מתרגשת לקראת זה. מתוקה שלי.
לפי הזמנתם T הכין קציצות בקר ודגים, וגם קיש בצל ועוד כל מיני דברים טעימים, וגם הגדיל לעשות ואפה עוגיות אמסטרדם שהם סיפרו שהם מאד מאד אוהבים, ואנחנו כלל לא הכרנו. נראה איך זה ייצא. זו תמונה שהורדתי מהרשת אבל זה אמור להיראות ככה.
אז השולחן כבר ערוך ותיכף אצא להביא את הורי......שיהיה סוף שבוע שקט.
בניגוד לפעמים קודמות, בהן "נחתנו בריצה" ומייד חזרנו לפעילות, הפעם זה לקח קצת זמן.
גם לקח לנו זמן להתאושש מהצינון ומהטיסה, וגם הרגשנו עייפים מאד.
גם לא עבר לי לגמרי הגרד (כתוצאה מהתגובה האלרגית לטיפול בטחורים) וזה די משגע אותי. במזל הצלחתי לקבוע תור לרופאת העור (אולי מישהו ביטל בדיוק) והיא הבינה בדיוק מה קרה. היא נתנה לי טיפול אגרסיבי לכמה ימים ואחריו טיפול מעט עדין יותר, שאותו אוכל להמשיך לאורך זמן. היא אמרה לי להמנע ממשחות שמכילות לידוקאין על נגזרותיו השונות - היא אמרה שידוע שיש אנשים שמגיבים לזה ככה. כיון שגם קבלתי מהפרוקטולוגית esracain וגם יש benzocain ב-rectozorin עצמו, שטיפל בטחורים. בקיצור - בעתיד אם יהיו לי טחורים אצטרך להמנע ממשחות המכילות את החומר הזה.
בלילות ישנו טוב - בחמשת הלילות הראשונים לקחנו את ה"סירקדין" המעולה שפשוט מעלים לנו את הג'ט לג לגמרי - אבל היה לנו קשה לקום בבוקר והיתה לנו פחות אנרגיה באופן כללי. גם היום, יותר משבוע אחרי שחזרנו, T עדיין מרגיש חסר מרץ ומתקשה לקום בבוקר.
למזלנו נחתנו בששי שלפני שבועות. הורי לא רצו להידבק מאיתנו אז לא קפצנו אליהם אפילו. אצל בתי גם חתני וגם שרי היו קצת חולים גם כן, ובערב חג הם היו מוזמנים לאחותו ליום הולדת של האחיין הבכור. אחי וכל משפחתו נסעו לקפריסין לסוף שבוע ארוך. היה לנו זמן להיות לבד בבית עם מיינקוני המתוק, ולנוח.
מיינקוני קיבל אותנו בשמחה וחזר לשגרת הליטופים בלי בעיות.
בסוף בחג עצמו - שני בצהריים - הזמנו את כולם לארוחה בשרית (כי זה מה שהם מעדיפים וכי בטח נמאס להם מהאוכל החלבי בכל מקום), T הכין המבורגרים (שהכין בעצמו) ופסטה וגם עוגת שוקולד וכולם היו מרוצים.
בתחילת השבוע הזמין אותנו נשמותק לערב שורשים בבית ספרו. כל השנה הם עבדו על הכנת "עבודת השורשים" המשפחתית והוא כמובן ראיין אותנו גם, וכאשר הודיעו על הערב החגיגי הזה בו הם יציגו כל אחד מחלק מעבודתו, הוא מאד רצה שנגיע. מתוק כזה.
כמובן שבאותו בוקר בתי נזכרה שהיא התחייבה להכין סלט ובכלל לא היו לה המרכיבים בבית, או הזמן להכין אותו........אז כמובן ש-T התנדב. הערב עצמו לא היה מאורגן בכלל כמו שצריך - אבל לא ציפיתי ליותר מדי מהמחנכת המוזרה שלו - אבל הילדים היו מקסימים ונשמותק הקריא את החלק שלו באופן מושלם (בניגוד להרבה אחרים שלחשו או מלמלו באופן לא ברור).
היו גם קטעי נגינה ושירה, והיה בסך הכל נחמד ומרגש. בעיקר נגעה לליבנו העובדה שהיה חשוב לנשמותק שנהיה שם איתו.
עוד השבוע, היה ל-T תור בשגרירות האמריקאית בתל אביב לחידוש ויזת התייר שלו.
כידוע ישראלים כבר לא זקוקים לויזה כדי להיכנס כתיירים לארצות הברית, לפני כמעט שנתיים אישר הנשיא ביידן לישראלים להיכנס באמצעות ESTA, בדומה לכניסת אירופאים ואוסטרלים, סוג של "אשרת כניסה זמנית" תקפה לשנתיים (אם איני טועה) שניתן לבקש ולקבל בדוא"ל, בדומה לאשרות כניסה לקנדה, אוסטרליה ועוד. אלא שאנחנו לא מעוניינים באשרה זמנית לשנתיים מאחר שאנחנו מתכננים - כל עוד נוכל פיסית וכלכלית - להמשיך לטוס לארה"ב לפחות פעם בשנה בעשר ויותר השנים הקרובות, אז בצענו תהליך חידוש ויזה כמו תמיד.
אני רוצה לציין כאן, שהפרוצדורה - מילוי טופס הבקשה באתר השגרירות, תשלום אגרת הויזה, תשלום אגרת המשלוח של הדרכון בתום התהליך והעלאת תמונה - די הוציאה לי את המיץ. האתר מאד (אבל מאד!) לא אינטואיטיבי. מזל שצריך לעשות זאת רק כל עשר שנים (אבל עבור כל אחד מאיתנו בנפרד).
אבל בעמל רב עשיתי זאת ואף הצלחתי לקבוע לו תור ממש תוך פחות משבוע (מן הסתם כי רוב הישראלים כבר לא זקוקים לראיון בשגרירות בזכות ה-ESTA), והוא נסע בחמישי על הבוקר לשגרירות.
איתו בתור היו בעיקר ישראלים שביקשו ויזת עבודה בארה"ב. בין השאר הוא פגש שם את אלי שרעבי, שמסתבר שמתכנן לעבור לגור ולעבוד במקצוע שלו (עיצוב) בארה"ב. בנוסף היו שם סתיו שפיר ומשפחתה, שגם הם מחפשים לעשות רילוקיישן לארה"ב. כן, זו המציאות שלנו.
בששי בבוקר אמא הודיעה שאבא לא מרגיש כל כך טוב ושהם לא יגיעו לארוחת הערב המשפחתית. פחות הטרידה אותי ארוחת הערב, בעיקר נלחצתי קצת מאיך שאבא מרגיש. התברר שהוא הרגיש חולשה, כבדות בראש וברגליים... ונשאר לנוח. זה עבר לו אחרי מנוחה של כמה שעות אבל הוא נשאר לנוח גם בשבת - ביקרנו אצלם בשבת בבוקר - והבנתי שבראשון בבוקר הוא כבר יצא להליכה אבל דילג בינתיים על חוגים אחרים שהוא נוהג להשתתף בהם כמו יוגה כסאות. החל מיום שני ואילך הוא כבר חזר להשתתף בכל החוגים שלו, אז בינתיים הכל בסדר.
זה טוב שהוא קשוב לגוף שלו ולא מתעקש על פעילות כשהוא מרגיש שאין לו כוח. ומצד שני זה טוב שהוא כן פעיל עד כמה שהוא יכול. בכל זאת בן 91.
אז רק בתי ומשפחתה המתוקה הגיעו בששי והיה ערב נחמד מאד, שבסופו גם שרי וגם נשמותק החליטו להישאר לישון אצלנו.
נשמותק החליט לראשונה לישון בחדר האורחים, ולא על מיטת ה"ספסל" אצלנו בחדר. שרי, לעומת זאת, התעקשה לישון איתנ במיטה. זה היה לילה קשה לי ול-T. הילדה משתלטת בהדרגה על כל המיטה ודוחקת אותנו עוד ועוד, בועטת וגם מרביצה (כלומר, מעיפה את הידיים....תוך כדי שינה), וגם כל שעה בערך מדברת מתוך שינה ומעירה אותנו - לא שממש הצלחתי להירדם בכלל.
בסוף ויתרתי ועברתי בעצמי לישון על המיטה/ספסל של הנכדים, ולמרות שגם שם לקח לי זמן להירדם, היה לי הרבה יותר נוח ונעים.
בבוקר אחרי הליכת הבוקר (שבה T חטף התקף כאב בינוני) הוא הכין לילדים פנקייקים, ששרי מייד עיקמה עליהם את הפרצוף כי "היא רוצה קורנפלקס" (כלומר את ה-CRUNCH שהיא אוהבת). אמרנו שנגמר, ושפתיה התעוותו כלפי מטה באי שביעות הרצון האופיינית.
הזכרתי לה שעוד מעט יש לה יום הולדת, וביום הולדת יש אצלם במשפחה מסורת של ארוחת "בוקר-הולדת" של פנקייק (או במקרה של שרי, קאפקייק), אז היא הסכימה שנערום אותם ל"עוגת פנקייק" (עם נוטלה בין השכבות) ואפילו מצאתי נר של הסיפרה 6 לשים בראש הערימה, וארוחת הבוקר עברה בחיוכים.
בסוף הארוחה החלטנו שנשחק משחק קופסא, והיא בחרה את "קטאן ג'וניור", שאמנם אמור להתאים לגילאי 6+ אבל היא עדיין לא הכירה ולא התמצאה בכללים. נשמותק עשה כמיטב יכולתו להדריך אותה, ושנינו דאגנו שהיא תנצח...וכולם היו מרוצים.
כן, היא באמת מפונקת במיוחד הקטנה הזאת. אבל מתוקה ברמות.
במהלך שאר השבת עשינו T ואני בינג' של הסידרה המצוינת Dept. Q בנטפליקס. והצטערנו שזה נגמר. קשה לי להאמין שתהיה עוד עונה...אבל היא באמת היתה משובחת.
בשני היה יום הולדתה האמיתי של שרי וקפצנו אליהם אחר הצהריים "לתת לה את המתנה" שבתי קנתה לה בשמנו. בנוסף T נתן לה "כדור בדולח" שהוא הכין מאפוקסי.
המתנה שבתי קנתה לה בשמנו היא ערכת מכונת תפירה לילדים. הילדה ממש אוהבת בגדים, מבינה בהם, יודעת לעצב ויודעת בדיוק מה היא רוצה ואיך היא רוצה לעשות זאת. נראה לי שזו מתנה באמת הולמת, למרות גילה הצעיר.
בזאת לא תמו אירועי "פסטיבל" יום ההולדת של שרי. לאחר שחגגו לה בגן, ועשו לה את ארוחת ה"בוקר-הולדת" המסורתית באותו בוקר, בשבוע הבא תהיה מסיבה בפארק ליד הבית.
שרק תהיינה סיבות לחגוג בתוך כל המיץ של הזבל סביבנו שרק הולך ונערם ומעמיק ומתגבר.
שיחזרו החטופים. שתסתיים המלחמה. שתוסר ממשלת הקללה מעלינו.
היה שבוע מטלטל, עם כל ההכרזות ההזויות של טראמפ והאיומים של החמאס והחשש מהפסקת פעימות שחרור החטופים....
באמת הרגשתי שאני נכנסת עוד יותר לייאוש ולדכאון כללי.
הלילות טרופים, מלאים חלומות - בעיקר על החטופים, אבל גם דאגות כנראה לבריאות של T - שאמנם החלים יפה מהניתוח אבל התקפי הכאב חזרו ביתר שאת, תדירים וחזקים.
בחלום אחד הסתובבתי בין הריסות עזה עם נעה ארגמני בחיפושים אחר אבינתן אור.
בחלום אחר הצד של המיטה של T היה ספוג מים, וכשהבטתי למעלה לתקרה ראיתי חור ענק שדרכו טיפטף גשם. משום מה "שכחתי" לספר לו על זה, וכשחזרתי לחדר השינה שוב, בחלום, המיטה כולה היתה ספוגה והקיר היה מלא עובש. צריכה לספר לבתי, שתנסה לפרש את החלום, אבל הדאגה ל-T די ברורה, נראה לי.
היום הוא סוף סוף חוזר לדיקור, שמאד עזר לו בשלוש השנים האחרונות עם בעיות העיכול, לא בטוחה עד כמה עם ההתקפים, אבל הוא לא קיבל דיקור מאז חודש לפני הניתוח. אני רוצה שהוא יתחיל עוד טיפול, בשם קרניו-סאקרל , שאמנם נחשבת ל"פסאודו מדעית" ואין וודאות שהיא תעזור, אבל כל עוד מדובר בפעולה לא פולשנית, אני בשלב של לנסות הכל.
גיליתי על הטיפול הזה אצל הפיסיותרפיסטית שהתחלתי אצלה טיפול בדלקת בגיד האכילס שלי.
חמותי ז"ל תמיד נהגה לומר, שכאשר יש לך בעייה, ספר עליה לכמה שיותר אנשים, כך יש סיכוי שיהיה מי שיוכל לעזור. היא מאד צדקה בעניין הזה. בכל מקרה אני התחלתי אצלה טיפול, כבר הייתי אצלה פעמיים והיא כמובן גם נתנה לי תרגילים לעשות בבית, ונראה אם זה יעזור. אם לא - אחזור לאורתופד. כשהייתי אצלה היא גם התקשרה לאיש המדרסים שלי ושאלה אותו אם יש גם משהו שהוא יכול לעשות כדי להקל עלי. הוא הכין לי הגבהה קלה של חצי ס"מ לעקב, להניח באופן זמני מתחת למדרסים, כדי לקצר את הגיד ובכך להקל עליו בזמן שמטפלים בדלקת.
קבעתי גם סוף סוף תור לרופאת העור המצוינת שלי, שכבר חששתי שיצאה לפנסיה אבל אז התברר שהיא עדיין מקבלת כ"מומחית" - כלומר בתשלום של 200 ש"ח דרך הקופה. היתרון: קבעתי את התור לפחות משבוע. זה עוד לא קרה לי עם רופא עור.
בחמישי בדיוק הגעתי לקופה בסופר כאשר פרצה תקלת התקשורת באשראי כתוצאה ממתקפת הסייבר. הייתי כבר עם העגלה עמוסה וארוזה - ולא ניתן היה לשלם באף כרטיס אשראי. מה עושים? במזל היה לי מזומן בארנק. ממש במזל.
כששאלנו את בתי וחתני אם הם מגיעים בששי בערב, הם ענו שחשבו להזמין אותנו אליהם. נענינו בשמחה. הם הכינו ארוחה טעימה והיה כיף להיות ביחד אצלם, גדולים כקטנים.
הזמנו להורי תנור אפייה חדש, כי התנור שקנינו להם כשהגיעו ארצה התחיל לקרטע ונמאס להם לתקן אותו כל הזמן. T נסע לעזור להם להתקין אותו, והכניס אותו למקום בעזרתה של המטפלת.
בקרנו אצלם גם בשבת ובמקביל עקבנו במתח אחר החזרת החטופים שגיא, יאיר וסאשה.
היה מזג אוויר מושלם. אבא ישב על הספסל מחוץ לבית והתחרדן לו בשמש... הוא קיטר כרגיל על כאבי הגב, אבל כששאלנו לעומק, התברר שכאשר הוא יושב לא כואב לו, כשהוא שוכב לא כואב לו, כשהוא מתהלך לא כואב לו..........בעצם כואב לו רק במעברים ממצב אחד לאחר. זה באמת מבאס אבל זה לא כאילו שכואב לו כל הזמן. אבל היי, מותר לו לקטר. בגילו ובמצבו מותר גם מותר.
במוצ"ש קפצנו אל שותפנו ושריתה וכרגיל עשה לנו טוב לבלות איתם כמה שעות.
קפצתי אל אבא הבוקר שוב כדי לעזור לו לדווח למס ההכנסה בארה"ב - ה-IRS.
הוא עושה זאת באמצעות תוכנה בשם TURBOTAX. ישבתי איתו על זה כבר בשנה שעברה, כדי ללמוד לעשות זאת למקרה שהוא לא יוכל או כבר לא יהיה בחיים....והאמת שהיום כשעשינו את זה שוב, הבנתי שאם וכאשר הוא כבר לא יוכל לעשות זאת, אני פשוט אאסוף את כל החומר הנדרש ואעביר לרואה החשבון שלנו - שהוא יבצע את הדיווח ל-IRS, כפי שהוא עושה עבורנו.
לכאורה התוכנה פשוטה למילוי, אבל יש כל כך הרבה עיזים בדרך, שלמרות שכל ההוראות היו כתובות לי מהשנה שעברה, רק אבא שלי ידע לענות על כל מיני שאלות שעלו שם ולא ניתן היה לצפות אותן. מילא, העיקר שהשנה גמרנו עם זה.
המטפלת שלו התקשרה אלי הבוקר וביקשה יום חופש. זה היה מוזר שהיא ביקשה ממני ולא מהם, אבל זה דווקא מצא חן בעיני. ידעתי שלהורי לא תהיה עם זה בעייה, במיוחד אם אין לאבא שלי צורך לנסוע לאן שהוא ביום הזה או פעילות שדורשת ליווי. היא אמרה שהיא נוסעת למשרדי "קו לעובד" כדי לנסות להסדיר את עניין הפיצויים שהיא עדיין לא קיבלה מהמעסיק הקודם. הבן של זוג הנפטרים טוען שהוא ישלם לה אחרי שהוא יקבל בחזרה את הכסף מהדיור המוגן - מה שאולי נשמע הגיוני מבחינתו אבל לדעתי זה לא אמור לעניין אותה. זו הלנת שכר לכל דבר. אבל אני לא באמת מבינה בזה. התאגיד שלה המליץ לה לדבר עם "קו לעובד" אז הורי באמת שחררו אותה ליום אחד לשם כך. ושיהיה לה בהצלחה.
חכמוד בטיול שנתי ראשון שכולל לילה מחוץ לבית, ומשום מה אני מאד מתרגשת מזה. דברתי על זה היום עם בתי, וגם היא הגיבה כמוני. אני מאד מקווה שהוא יהנה. כמובן ששתינו הסכמנו שטיולים שנתיים בבית הספר מעולם לא הגיעו לכיף הגדול של הטיולים של התנועה, אבל שני הנכדים שלי לא נוטים ללכת לתנועת נוער, כך שלא תהיה להם החוויה הזאת. לפחות לא בשלב זה.
ושרק יהיו להם חוויות כאלה כמו טיולים.....במציאות ההזויה שאליה אנחנו מגדלים אותם.
בראש ובראשונה הבטן מתהפכת מהסיוט שעברו ארבל יהוד וגדי מוזס אתמול בדרך לשחרור.....
זה ממש החזיר אותי לשבעה באוקטובר...לכעס ולפחד ולתסכול....ולרצון - כן, אני מודה ומתוודה - למחוק שם את כולם. פשוט למחוק. לא ידעתי שיש בי דחפים כאלה בכלל. בני אדם באשר הם בני אדם וכו..............."אזרחים", "בלתי מעורבים"....אוף.
נורא. נורא מה שהם עברו ונורא מה שזה עשה לי - הוציא ממני את האינסטינקטים ההישרדותים הכי בסיסיים. טוב שזה רק בתחושות ואין לי באמת כוח או יכולת לעשות עם זה שום דבר. וטוב שבכל זאת יש את ה- frontal cortex או איך שקוראים לזה.....ובכל זאת אפשר לחשוב רוב הזמן בצורה הגיונית ורציונלית.
שרי ממשיכה להיות חולה, ובנוסף לכל יש לה פריחה בכל הגוף וכאבי תופת באוזניים. אנחנו כל כך מתוסכלים מזה שבתי וחתני לא עשו לה ניתוח כפתורים כשהתברר שגם לה יש בעייה כמו שהיתה לנשמותק. סתם הם הלכו לרופא אף אוזן גרון שונה מזו שהלכו אליה עם נשמותק והוא היה כל כך בטוח בעצמו שעם הגיל זה יחלוף............
נראה לי שעכשיו סוף סוף הם יפעלו בכיוון.
בינתיים יש להם לילות בלי שינה, והם איכשהו עושים תורנות גם על הלילה וגם על יום העבודה. לא פשוט.
בביקור של T אצל ד"ר בקע הוסרו לו שניים מהתפרים החדשים (שתפרו את הקרע בתפרים) ושניים יוסרו כנראה בשבוע הבא. הרופא טען שהמצב טוב - בטח טוב, לא כואב לו, לא מגרד לו, לא דוקר לו....רק T סובל! מילא, היתה איזו הקלה כשהוסרו שני התפרים....והוא גם קיבל פטור מהחגורה הרחבה והותר לו לחזור לחגורת בקע טבורי קטנה יותר, שהרבה פחות מציקה לו. הדליפה ממשיכה, אבל עכשיו אנחנו דווקא מרוצים מזה, כי כאשר הנוזלים מצטברים מתחת לתפרים (או מתקרשים כמו שקרה לפני שבועיים) זה גם מכאיב מאד וגם עובדה שהם לחצו ופתחו את התפרים. אז שיזרום..........
עם הרגל (גיד אכילס או מה שזה לא יהיה) אני מצליחה איכשהו לתמרן עם האימונים שלי - לא עושה בכלל על האליפטיקל וגם כשעושה הליכות - הורדתי את המרחק לששה קילומטר....כי מעל לזה מתחיל לכאוב. מחכה לתור אצל האורתופד.
קוראת ספר נחמד בשם 'איירפורט TIME' מאת שילה ענבר, ורק עכשיו אני מבינה שזה בעצם ספר המשך לספרה הראשון "כל הדברים היפים", שההתרחשויות בו מוזכרות בספר הנוכחי. לא נורא. הוא כולו מסופר בזמן הקורונה, מה שגם מחזיר אותי לתקופת הטרלול ההיא שעבר על חיינו ממש לא מזמן. די הזוי.
אבא עבר השבוע בהצלחה אקו לב בתל השומר, ונאמר לו שמצבו יציב. כלומר אין שינוי. שזה גם משהו.
קבלנו הארכה של שלושה חודשי "אי אכיפה" נוספים על המטפלת שלו, אז בינתיים עניינים כרגיל.
ה"חשמל החכם" אצלנו בבית בתקלה, איש התמיכה שלנו בחו"ל, וזה משעשע לראות אותנו מנווטים בין המתגים ה"טפשים" הבודדים בחיפוש אחר המתג שמפעיל או מנטרל משהו שבדרך כלל המתג ה"חכם" או המחשב החכם שולטים בו.
כשרק נכנסנו לבית עשיתי מיפוי של כל הפאנלים ה"חכמים" וה"טפשים", כמה שנים לפני שהכנסנו גם את ה"מחשב החכם". וטוב עשיתי, כי עכשיו אנחנו נעזרים בהם מאד. מתברר שלא לכל התאורה בבית יש בכלל מתג "טיפש" כגיבוי...ואנחנו בינתיים מסתדרים עם מה שיש. ידעתי כשנכנסנו לגור כאן ו-T התפרע עם מערכת החשמל שהבית הזה הרבה יותר מדי חכם בשבילנו.......😉
מה עוד?
החלפתי למיינקוני את ארגז החול שמטבח לארגז גדול יותר - שיהיה לו נוח. אין באמת ארגזי חול גדולים יותר, ופשוט קנינו באיזו חנות סטוק זול ארגז במימדים שהתאימו, וזה עובד ממש יפה. בינתיים הארגז החדש בקצה המטבח, לא באמצע, ובינתיים לא היו "שלוליות" של שתן ליד התנור.........אז נראה אם נצליח לאט לאט בכל זאת לסלק את הארגז מהמטבח. בארגז הישן שיושב במקום "המסורתי" בחדר הכביסה, מיינקוני הפסיק להשתמש בכלל 😧
העיקר שהוא מתוקי.
ועכשיו ש-T לא מרגיש טוב הוא בא לישון איתו לפעמים במהלך הלילה. כמו שהוא עשה לי כשהייתי חולה. מדהים החתול הזה.
אז בטח נקפוץ אל הורי היום או מחר, ו-T כבר מכין להם גלידה....כי הבנו שזה הדבר היחיד שאבא שלי ממש מרגיש את הטעם שלו ונהנה לאכול.
ומעבר לזה צפוי סוף שבוע שקט........עם הרבה מתח כמובן לקראת שחרור חטופים נוסף מחר.
רגעים של נחת השבוע. סרטון שכלתי העלתה בקבוצה המשפחתית.
"קיקה שותה מיץ.
היא מניחה את הכוס על השולחן ומחייכת אל אמא שלה, כאומרת "תראי, אמא, הנחתי את הכוס על השולחן כמו שאת אוהבת". "קיקה, אולי תשימי את המעיל שלך במקום?" שואלת כלתי בעברית.
קיקה מביטה באמא שלה בפנים שואלות, וכלתי חוזרת "את המעיל".
אז קיקה שואלת "'מעיל' what is it?" "מעיל?" שואלת כלתי, "זה coat" היא עונה. "מעיל, זה coat". היא חוזרת כדי שיהיה ברור. "שימי במקום בבקשה". קיקה מרימה את המעיל מהספה, לוקחת אותו עד לכניסה לבית ומניחה אותו על הריצפה.
"לא, לא" אומרת כלתי בסבלנות, "זו הריצפה, שימי בבקשה על הספסל" וכדי שלא תהיינה אי הבנות מוסיפה "on the bench". קיקה מרימה את המעיל ומניחה על הספסל בכניסה. "וגם את המגפיים" אומרת כלתי ומייד מוסיפה "boots" ואז שואלת "איפה המגפיים שלך?" וקיקה מרימה בהתלהבות את המגפיים ושמה בפינת הנעליים בכניסה, ואחר כך גם את הכובעים שלה ושל סביבוני - בלי שנזקקה לתרגום באנגלית למילה "כובע" וגם את הסוודר שלה.
ואז היא חוזרת לשתות את המיץ, ורוצה לעשות "לחיים" עם כלתי, שגם שותה מיץ. "together" היא אומרת, וכלתי משיקה איתה את הכוס ומתרגמת לה "ביחד". ושתיהן שותות ועושות קולות של "טעים". ואז ליתר בטחון היא נותנת לאמא שלה לטעום מהמיץ שלה, לוודא שהיא יודעת כמה זה טעים.
ואז היא רוצה לשתף גם את סביבוני. וכלתי מסבירה לה שסביבוני לא שותה מיץ, הוא שותה רק מים. וקיקה אומרת "I like מים too..." ואז מצביעה על המיץ ושואלת "say what this is name" וכלתי אומרת "מיץ, juice".
ואנחנו צופים כאן בבית ומתמוגגים לנו מהרגע הקטן הזה.
ואלה הרגעים שמחזיקים אותנו.
בימים האחרונים T לא הרגיש טוב חלק מהזמן. היה התקף חזק מאד בוקר אחד, היתה בחילה כמה פעמים, פה ושם כאבים באזור של הניתוח.........ולמרות שהוא היה בביקורת אצל "ד"ר בקע" והכל נראה תקין, אני בכל זאת מודאגת. והדליפה ממשיכה. ובאמת הוא ביקש מ-T להגיע אליו לביקורת נוספת בעוד שבועיים. לא יודעת אם ככה זה בכל ניתוח כזה או שגם הוא קצת מודאג.
ולמרות ש-T לא הרגיש טוב אתמול בבוקר, הוא התעקש להתלוות אלי לקניה השבועית בסופר, ואחר כך גם לנסוע יחד עם 'שותפנו' ו-'שריתה' למושב שורש לאירוע בר מצווה של בנו של מנהל הנכסים שלנו בארה"ב, שהגיע ארצה לכבוד המאורע. היתה עלייה לתורה בכותל בבוקר, והאירוע התקיים באולם אירעים בשורש מייד אחר כך.
האירוע היה מדהים, באמת מזמן לא הייתי באירוע ברמה כזו גבוהה מכל הבחינות, לא חתונה ולא בר מצווה. ומנהל הנכסים מאד מאד שמח שהגענו.
השבוע חכמוד עדיין היה חולה, אבל הערב הם יגיעו כולם לארוחה כי הבנתי שהוא כבר יומיים בסדר.
באחד הימים השבוע לקחתי את נשמותק לפסיכולוגית, וכרגיל היה לנו זמן איכות בדרך לשם ובדרך חזרה. נשמותק ממש אוהב את הטיפול ואת השיחות עם הפסיכולוגית. קשה לו, והטיפול מאד מאד עוזר. השנה משהתחיל כיתה ז' בחטיבת הביניים קשה לו במיוחד, ובין היתר בשיחה באוטו בחזרה לבית הספר, הוא דיבר איתי על תחושה שיש לו, איך החיים רצים קדימה והוא לא יכול או בעצם לא רוצה לעמוד בקצב הזה. בהתחלה הוא תיאר זאת כטיול, שבו הוא נתקע כשנתקל בענף, וכולם המשיכו הלאה - אם מחוסר תשומת לב או ממש מחוסר אכפתיות. הלב שלי נשבר קצת באותו רגע. אחר כך הוא תיקן ואמר שבעצם זה לא שהוא נתקל בענף, אלא התעכב כדי להריח את הפרחים. כלומר, הוא בחר שלא להמשיך הלאה בקצב של כולם. ועדיין....התחושה הזאת של ה"לבד". באמת שובר לי את הלב. וזה ילד כל כך אהוב, על ידי כולם. והוא פשוט לא ממש יודע את זה משום מה. חמוד שלי.
אצל אבא מסתמן אולי אולי שיפור קל ברמת הכאב, ואני מנסה לספור את השבועות מאז שסיפור הגב הזה התחיל הפעם, ומנסה לזכור כמה זמן לקח לזה להרגע בפעמיים הקודמות.......
ועיסקת החטופים, שאמן תתקיים ותתגשם ובמלואה ושכולם כולם יחזרו ....ושכמה שיותר יהיו בחיים, ושיצליחו להשתקם ולחזור לחיים באיכות.....מי יודע. זה הופך לי את הבטן. אני מרגישה שאני לא נושמת, ושלא אנשום כנראה עוד הרבה זמן.....עד שנראה אם זה קורה ואיך זה קורה.
ואיך ומתי נצליח להיפטר מהממשלה הנוראית שלנו? וכן, גם מצמרת הצבא, שעם כל ההישגים שלהם בשנה וכמה חודשים האחרונים, עדיין מגיע להם לעוף הביתה ואף להיענש על מה שקרה. ועל חלק ממה שעדיין קורה.
לצערי גולת הכותרת של הפוסט הזה היא: ההתקפים של T ממשיכים.
אכן צדק 'ד"ר בקע' המנתח כשיצא מן הניתוח ובישר לי ול'שותפנו' שכיון שלא מצא את המצב שחשב שימצא כשפתח את T, אז לא תיקן את מה שחשב שדורש תיקון אלא פשוט את הבקעים עצמם, ואין לו מושג ממה נגרמים ההתקפים ולכן אינו חושב שהניתוח יפתור אותם.
צדק גם הפרופסור כשאמר שאינו חושב שהבקע גורם להתקפים, אבל צדק גם שלא התנגד לביצוע הניתוח, כי את הבקעים הגדולים האלה צריך היה לתקן בכל מקרה. ואגב אף אחד לא מדבר על זה, אבל עצם העובדה שנוצרו הבקעים האלה בעקבות ניתוח הוויפל הגדול ש-T עבר לפני שלוש שנים, זוהי תעודת עניות לכל הפחות למי שתפר וסגר את T בתום הניתוח ההוא. וזה לא היה הפרופסור. הוא לא נשאר לשלב הסגירה, למרות תחנוניי. אז אין לי מושג למי לבוא בטענות.
כך או אחרת T חווה כבר שני התקפים, האחד בינוני והאחד קל, יום אחרי יום, והסאגה נמשכת. התאכזבתי מאד, הוא התאכזב פחות, כי הבין שזה כנראה ימשיך.
עוד אכזבה לא מפתיעה השבוע קרתה כשאבא קיבל את מכתב הדחייה ממשרד הפנים לגבי הארכת הויזה של המטפלת. זה היה צפוי, כאמור, והתאגיד כבר הגיש בקשה נוספת במסגרת "צו השעה" (שנוסד בעת הקורונה אבל מיושם גם בגלל המלחמה) ועכשיו נחכה לראות מה נקבל על זה.
הפתעה נעימה קרתה כאשר אמא התחילה לדווח על יחסים ממש טובים שהחלו להתפתח בינה לבין המטפלת, שבהתחלה נראה היה שמנסה לדחוק את אמא הצידה לא רק בכל הקשור לטיפול באבא אלא בכלל בכל ניהול הבית. זה לא קרה מעצמו, ניהלתי שיחה טלפונית בנושא עם המטפלת במהלך סוף השבוע כשהיתה בחופש. הסברתי לה שהיא בוודאי לא מתכוונת לכך אבל שאמא נפגעת ממנה ומהרצון שלה לעשות הכל בבית, הזכרתי לה שבכל זאת זה הבית של אמא, והפצרתי בה לנהוג בה ביתר עדינות, גם כשהיא מאד מאד רוצה לעזור. במהלך השיחה ניכר היה שהמטפלת לא ממש מבינה מה אני רוצה ממנה, אבל עובדה שבעקבות השיחה היחס אל אמא השתנה. בין אם היא הבינה באמת ובין אם היא פשוט מנסה להיות בסדר איתי, משהו טוב קרה באופן מיידי, ואמא - שלא יודעת על קיום השיחה הזאת - דיווחה שהיא לא יודעת איך ולמה, אבל היחסים בינה לבין המטפלת השתפרו פלאים. וטוב שכך.
אמא שלי חוגגת היום יום הולדת 93, יחסית בבריאות טובה מאד אבל במצב רוח ירוד כמובן, ובתת משקל משווע - שאליו היא מודעת ומנסה לאכול יותר וגם שותה INSURE פלוס...יחד עם אבא שגם בקושי מצליח לאכול.
הנכדים שלי ממשיכים להיות חולים, כאשר נשמותק כבר בסדר אבל חכמוד ממש לא - כך שעדיין לא הצלחנו לראות אותם, מאז שהיינו אצלם לכבוד יום הולדתו של חכמוד.
בבוסטון חגגו לקיקה יום הולדת 3 עם הילדים מהגן - לאחר שהחגיגה נדחתה בשבוע, כשגם הם כולם היו חולים במהלך חגי חנוכה, חג המולד והשנה האזרחית החדשה. למרות שבחוץ השתוללה סופת שלגים, כמעט כל ילדי הגן הגיעו למסיבה, שהיתה מאד מוצלחת, וקיקה היתה בעננים.
השבוע הצלחתי להיפגש עם 'מחברת', וישבנו בשמש החורפית על כוס קפה ושוחחנו לנו בנחת, זה היה ממש טוב.
סיימתי את הספר "מי שסוכתו נופלת" - שהיה טוב, גם אם מעציב מאד.
התחלתי לקרוא את THE SAFEKEEP באנגלית מתורגמת מהולנדית מאת סופרת לא מוכרת בשם Yael van der Wouden, שזהו סיפרה הראשון. אמא קראה והמליצה..........נראה איך זה יהיה.
סיימנו סידרה מצוינת בנטפליקס בשם "אדמה סוררת" (AMERICAN PRIMEVAL). אמנם אלים מאד אבל עשוי מצוין, ומראה את התקופה הזאת בהיסטוריה, קצת לפני מלחמת האזרחים בארה"ב, באזור ספר (מדינת UTAH בעיקר) שבעיקר שולטת בו אנרכיה מוחלטת. רואים את המלחמה שננטשה בין צבא ארצות הברית לשבטי הילידים השונים וגם למורמונים שניסו להשתלט על האזור ולהקים מדינה עצמאית משלהם. בין היתר רואים עד כמה המורמונים, שמציגים את עצמם לכאורה כשוחרי שלום, לפחות בתחילת הדרך לא היו כך כלל וכלל.
החדשות קשות לי מנשוא עכשיו, מפחדת לקוות שאכן תצא לפועל עיסקת חטופים......מפחדת שהיא תתפוצץ, שהיא תהיה חלקית מדי ותידון חלק מהם למוות...מפחדת מהמשך התהליכים האיומים שמתרחשים בפוליטיקה הישראלית...מפחדת באופן כללי.
המנתח הודיע לנו מראש שזה יקרה בערך עכשיו - נוזלים יתחילו לנזול מהתפר.
הוא לא אמר כמה והוא לא אמר במשך כמה זמן, אבל מזה כמה ימים שנדרשים פדי גאזה כפולים ומכופלים ובכל זאת יש דליפות גם לחולצה ולפעמים לריצפה...לא נעים אבל לא נורא.
כאבים נראה שכבר אין. גירוד - לאורך התפר - יש וכנראה ימשיך עוד הרבה זמן. מקלחות עוזרות, אז הוא מתקלח פעמים ביום.
תיאבון גם אין כל כך אבל הוא "ילד טוב" ואוכל קצת - וגם זה לפי הוראות המנתח: לאכול בכמויות קטנות. עד שהתחילו הדליפות הוא גם עשה הליכות כל יום, אבל עם הנזילה הבלתי פוסקת הוא לא ממש יכול - אז מחכים עם זה.
אני עדיין משתעלת (כן, למרות שלוקחת את הסירופ שהמליצה n_lee) אבל זה שטחי וסתם מטריד, אני כבר בריאה, נראה לי. בונה בחזרה את הכושר שלי בהדרגה.
פחות יצא לי לקרוא (או לכתוב) בשבוע האחרון, אז כנראה שאני שוב קצת עסוקה.
אבא כל כך כאוב עם הגב שפשוט ביטלנו את כל התורים שהיו לו - לרופא גריאטרי, למומחית בליעה (קלינאית תקשורת) - עד שמצבו יוטב קצת. אם באמת שוב נשברה לו חוליה בגב - מה שלא נדע בוודאות אלא אם המצב יורע וניקח אותו לצילום או CT - אז אם זה יהיה כמו בפעמיים הקודמות, תוך כמה שבועות זה יירגע. נקווה לטוב.
אז מצד אחד בינתיים רמת הזכאות בביטוח הלאומי נותרה 4, עם סה"כ 6.5 נקודות תלות (למי שמבין בזה) - אבל מצד שני הצלחתי לשחרר אותו וגם את אמא מחברת הסיעוד, ואת כל הגימלא הם יקבלו ישירות לחשבון הבנק שלהם. זה אמור לכסות את ההוצאות על המטפלת.........ובא לציון גואל. אם בהמשך נגיע לרופא גריאטרי ואם הטופס שהוא ימלא יצליח להעלות את רמת הסיעוד - הוא יקבל עוד. בינתיים נסתפק בזה.
היינו אצל בתי בששי וחגגנו לחכמוד יום הולדת 14, וזה היה מאד נחמד.
T התעקש להכין כנאפה וגם מאפינס שוקולד, וכשהגענו בתי היתה באמצע הכנת ניוקי (ואיכשהו חירבשה את המתכון לגמרי) אז T נכנס לפעולה ותיקן ויצאו ניוקי מצוינים, אז יחד עם רוטב הבולונייז שלו שהבאנו מהבית - היה מושלם. בקיצור, אמנם ההנחיה היא שהוא יעשה "אפס פעילות" (פרט להליכה) אבל קשה לעצור את T מלהיכנס למטבח.
היה כיף להיות איתם ביחד.
בין היתר ראינו סרטונים של קרב ה-MMA שחכמוד השתתף בו יום קודם - אמנם הפסיק בחצי הגמר וגם את הקרב על הארד, אבל נתן פייט לא רע וניתן היה לראות שאלה שהתמודדו מולו העריכו אותו מאד.
למחרת נשמותק שוב חטף וירוס הקאות וחום....ואני מאד מאד (מאד!) מקווה שלא נדבקנו. מילא אני, אבל אני לא רוצה לחשוב על T במצבו...מקיא. הוא לא יעמוד בזה...
השבוע לא יצא לי להיפגש עם חברות אבל לקראת סוף השבוע 'שותפנו' חוגג יום הולדת 60 אז אנחנו מוזמנים אליהם. מקווה שעד אז T יסיים לדלוף. אז יש למה לצפות. לפחות ברמה האישית.
ברמה הלאומית התחושה היא שרק הולך ומתדרדר ואפילו T כבר מוותר על חלק מהחדשות.....זה קשה מדי. מרגיז מדי. מתסכל מדי. כואב מדי. וחוסר האונים עצום. עצום.
נראה איך תהיה שנת 2025.......בינתיים לא מבשרת טובות.
הימים חולפים ביעף, מצד אחד, אבל עמוסים משימות ופעילויות מצד שני.
לא זוכרת אם כתבתי כאן שהגיעה הקלנועית שקנינו להורי - בסוף מצאנו קלנועית לאחר שיפוץ ועם סוללות חדשות אצל חברה באזור עמק חפר שמתמחה בזה וגם עובדת קבוע עם 'האחוזה'. אנחנו מאד מרוצים. היום המטפלת כבר לקחה אותה לסיבוב היכרות, כי הקלנועית שהיתה אצל המעסיקים הקודמים שלה היתה מסוג שונה.
אז כן, אם להקדים את המאוחר, אבא שלי שוחרר היום מהשיקום והבאנו אותו הביתה. אבל לפני כן, בדיוק אחרי שסיפרתי שבישרו לו על השחרור הקרב ועל ההרשאה לשתות נוזלים כרגיל - אלוהים רק יודע למה ואלוהים רק מבין למה הוא הסכים - מייד חזר לו השיעול!
לי זה ברור שזו אספירציה ושאסור לו באלף איסורים לשתות נוזלים כרגיל, אלא רק לאחר הסמכה, אבל משום מה רק גיסתי ואני חושבות כך, ולקח זמן לשכנע את הורי ועוד יותר את הצוות. עכשיו הוא כבר בבית, משתעל נורא וכנראה יזדקק שוב לאינהלציות ואנטיביוטיקה ומי יודע מה עוד....אוף אוף אוף.
פרט לשיעול הוא מרגיש מצוין, עד הרגע האחרון השתתף בפיסיותרפיה ובריפוי בעיסוק, והוא די עצמאי בפעולות הבסיסיות של התלבשות, הליכה לשירותים, ואפילו יחסית במקלחת. אבל ברור שהוא זקוק לפחות להשגחה, ולשמחתי רשמו את זה בהגזמה במכתב השחרור, שהוא זקוק לעזרה בפעולות האלה ושהוא זקוק לטיפול 24/7. שלחתי מייד לביטוח הלאומי.
מה שכן, הייתי צריכה להעיר למטפלת כמה פעמים שתתן לו לנסות בעצמו כל דבר לפני שהיא מציעה לעזור. אחרת הוא יתרגל להיות תלוי בה לכל דבר וזה חבל, כי הוא באמת מסוגל להרבה מאד.
לקראת השחרור גיסתי אמרה להורי שכדאי להביא איזו מתנת פרידה לצוות, כמקובל בעת שחרור מאשפוז. אבא שלי היסס ואמא שלי פסקה ש'מה פתאום, אין צורך', ואחר כך התעצבנה עלינו שבכל זאת הבאנו כיבוד לכולם כשבאנו לקחת אותו. מה לא ברור במחווה הקטנה הזאת של לומר תודה ולתת לאנשים שסעדו אותו וטיפלו בו במהלך החודשיים האחרונים תחושה שמעריכים אותם ומוקירים אותם? נכון, לא כולם היו בסדר. אבל אי אפשר לתת לאחד ולא לשני. מילא, כעסה אבל קבענו עובדות בשטח, והעובדים היו מאד מרוצים.
המרפאה בעיסוק אפילו דאגה להודות לאמא שלי אישית בתום הפעילות היום, על כך שהתייצבה אצל אבא שלי כל יום, וציינה את המסירות שלה. זה הביך את אמא שלי מאד. אחר כך המרפאה בעיסוק, לרגל הפרידה, ביקשה מאבא שלי שיבחר שיר אחרון לפני שהוא משתחרר, והאבא הציוני שלי בחר את "התקווה". אמא שלי גיחכה אבל זו היתה בחירה מצוינת, וכולם מאד התרגשו ושרו ביחד את התקווה וזה היה אקורד סיום נהדר לתקופת השיקום.
המטפלת הגיעה אל הורי הביתה כבר ערב קודם, לשים את הדברים שלה בחדר, אבל נשארה לישון אצל חברה שלה ב'אחוזה' וחזרה רק הבוקר כדי לנסוע איתנו לשיקום לשחרר אותו. היא עושה רושם טוב ואני מקווה שזה יצליח איתה.
לקראת החזרה של אבא תלינו שלט "ברוכים הבאים" על הדלת וניפחנו כמה בלונים צבעוניים, והבוקר גיסתי שלחה זר פרחים לכבוד חזרתו.
אגב הצבנו מצלמות בבית של הורי, בעיקר כדי שהמטפלת תראה ותבין שאנחנו משגיחים, אבל האמת שזה עוזר לי גם להציץ ולראות מידי פעם שהם בסדר, לראות מתי הם ערים ומתי אוכלים...כמובן רק באזור המטבח והסלון אבל נראה לי שזה מספיק.
אני רק מקווה שנתגבר על השיעול הזה לפני שיתדרדר למה שגרם לו לאשפוז בספטמבר מלכתחילה!!
בנושאים אחרים, בששי הגיעו בתי וכל המשפחה לארוחה והיה טעים ונעים. מכל הנכדים בסוף רק שרי נשארה לישון, אבל אי אפשר ממש לקרוא לזה "לישון". הילדה כל הזמן התעוררה, חלמה, בכתה, נרדמה שוב - אבל לנו לקח המון זמן להירדם בחזרה בכל פעם מחדש ואז שוב התעוררה. זה היה ממש לילה לבן.
בבוקר היא התעוררה כולה חיוכים כאילו כלום, ובאמת אי אפשר לעמוד בפני הקסם של המתוקה הזאת. נראה איך תהיה הפעם הבאה.
בתחילת השבוע הקפצתי את מיינקוני לחיסון השנתי שלו. ה"קטנצ'יק" שוקל 7.600 ק"ג. בלי עין הרע. הוטרינר בדק אותו ופסק שהוא במצב מצוין. לא היו לו עצות לגבי נושא ארגז החול במטבח....אבל אולי עכשיו אתפנה לשוחח על זה עם הפסיכולוגית סוף סוף. נראה. לפחות בינתיים הוא עושה רק בארגז שבמטבח ולא על הריצפה. גם זה משהו.
אז מחר אקפוץ למכבי פארם להביא מכשיר אינהלציה ואת כל רשימת התרופות שאבא צריך, ונראה - אולי אולי אולי העיסוק סביבו יתחיל להוריד מעט הילוך.
עדיין ממתינים לתיקון התקע של מטען הרכב, ועדיין ממתינים לברז חדש למטבח. בינתיים בהפוך על הפוך, הברז הנוכחי - שהתיז לכל עבר והיה ממש מעצבן להשתמש בו - הסתדר קצת, עקב הפסקת מים. איך זה קרה? היה פיצוץ בצינור בהמשך הרחוב, וכשהתאגיד הגיע לבצע תיקון, הם סגרו את המים ברחוב. כשהמים חזרו, הצטבר כרגיל אוויר ולכלוך בצנרת, והם יצאו בלחץ וכנראה ניקו שאריות אבנית ועוד כל מיני חסמים שהפריעו לזרימת הברז....וכך לפחות בינתיים המצב נסבל. מעז יצא מתוק, כמו שאומרים.
בינתיים T סידר כל מיני דברים בבית, בין היתר תלה שרשרת נורות לד על הפרגולה, ועכשיו יש לנו תאורה ממש יפה ביציאה לגינה.
עדיין ממתינים לחגורת הבטן הייעודית ש-T אמור ללבוש עד לניתוח... בקיצור ממתינים לכמה דברים שאמורים להסתדר.
ויש הפרות של הפסקת האש עם לבנון ובלגן שלם בסוריה שלא ברור איך זה ישפיע על ישראל אבל ברור ששום דבר טוב לא יצמח מזה......
עוד ועוד פרשיות שחיתות בצמרת, כך שאין ממש תקווה ואין אופק. אין עסקת חטופים, אין כלום.
אפילו בקוריאה הדרומית יש בלגן עכשיו........
נראה לי שכל העולם הולך ומתדרדר ואין לנו באמת שום דבר לעשות נגד זה.....
אולי הפסקת אש...כלומר, אולי היא תישמר. אולי היא תיאכף. אולי החל תהליך שיעצור את הטרלול הזה...אולי.
עוד שבוע עמוס עבר עלינו, ואני מתחילה לתהות אם יש בכלל מה לחכות שזה ייגמר. אולי מעכשיו תמיד יהיה עומס כלשהו.
בגזרת הבריאות של T - היו לו שני התקפי כאב השבוע. האחד היה בינוני בעוצמתו, ואיכשהו T פתאום חשב על הרעיון, תוך כדי התפתלות מכאבים, להפעיל לחץ על אזור הבקע...וההתקף נרגע. חשבנו שזה "פטנט" חדש שהוא גילה, להקל על עצמו בעת התקף, אבל ימים ספורים אחרי כן הגיע התקף חזק מהגיהנום, שהותיר אותו שטוף זיעה קרה, ולא היה מה לדבר על לחץ על אזור הבקע בכלל.
הוא ביקר אצל ד"ר בקע, שמצא בקע נוסף מתחת לטבור, וקבע בפסקנות שהוא הוא מקור הכאבים, ושחייבים לנתח. הפרופסור עודכן ונתן את ברכתו, ועד הניתוח (בעוד כחודשיים) T אמור ללכת כל הזמן עם חגורת בטן ייעודית. בנוסף הוא ייפגש בשבוע הבא עם מומחה בקעים אחר, ליתר בטחון, לקבל דיעה נוספת.
אבא קיבל הודעה מהרופאה בשיקום שהוא משתחרר באמצע השבוע הבא. החדשה הזאת התקבלה בשמחה רבה אצל כולנו, ולא פחות מזה אצל המטפלת, שאמרה לי "תודה רבה" המון פעמים בטלפון. קבענו שהיא תגיע אליהם הביתה יום לפני השחרור ותתמקם לה, ונסע יחד להביא אותו הביתה למחרת.
בינתיים עשינו עוד כמה V על המשימות שקשורות להורי - קנינו והרכבנו שידת מגירות עבור המצעים שלהם, שעם המיטה החדשה נאלצו למצוא לעצמם אחסון חדש (במיטה הקודמת היה למטה ארגז מצעים). התקף הכאב הנורא שהיה ל-T השבוע קרה תוך כדי הרכבת השידה. אבל היא יצאה נהדר ואמא מאד מאד מרוצה.
בנוסף קפצתי ל"יד שרה" להביא לאבא כיסא למקלחת. קנינו להם גם מצלמות אבטחה, אבל עוד לא התקנו אותם בבית, וגם אינטרקום, כדי שאבא יוכל לקרוא למטפלת בלילה אם הוא זקוק לה.
הברונכיט והשיעול חלפו להם, ועכשיו הדיאטנית פסקה שהוא יכול לחזור לשתות נוזלים ללא הסמכתם. אותי זה מאד מדאיג העניין הזה. אני חוששת שבכל זאת הבליעה שלו לא מושלמת, ושיש אספירציה של נוזלים שעלולה לגרום לו שוב לברונכיט או אפילו לדלקת ריאות. ניסיתי לשכנע אותו להמשיך בכל זאת להסמיך את הנוזלים, ובסוף T הציע פשרה - להוריד את ההסמכה בהדרגה...ולעקוב מקרוב אחר תופעות כמו שיעול אחרי שתייה וכדומה.....נראה מה יהיה. מאד חוששת מזה.
גם בשבוע הזה קרו כמה תקלות אצלנו בבית.
הראשונה היתה שהמחשב הנייח של T מת. כלומר, הלך הדיסק (לא הדיסק של הנתונים, הדיסק של ה-WINDOWS, ה-SSD). אמנם גם ככה כל הנתונים על דיסק אחר, וגם מגובים, אבל עכשיו צריך לבצע כמה וכמה התקנות מחדש. התחלתי עם זה כבר היום.
ביום ש-T היה אצל ד"ר בקע הייתי אמורה לנסוע להביא את המחשב מתיקון, ואז קרתה התקלה השנייה. הרכב היה בטעינה (הוא הרי חשמלי) והתקע לא הצליח לצאת מהשקע. שום דבר שעשיתי לא עזר, והרכב נשאר מחובר לטעינה, כך שלא יכולתי לנסוע לשום מקום.
בצר לי, התקשרתי למוקד התמיכה של ZEEKR, שכבר נעזרנו בו כמה פעמים כדי לשאול שאלות טכניות, והמוקדן היה מאד אדיב ונתן לי כל מי רעיונות וטכניקות כדי לשחרר את המטען מהרכב, אך ללא הועיל. בסופו של דבר הוא שלח לי טכנאי, שכנראה במקרה היה בסביבה והגיע אלי תוך כמה דקות. הטכנאי הצליח לשחרר את התקע, והראה לי שאחד הפינים תקול. בתקע עצמו, ששייך למערכת הטעינה, ולא לרכב. אז פתחנו קריאה בחברה של המטען, להחלפת המטען. מקווה שיגיעו בימים הקרובים. אחד הדברים המעצבנים הוא להיתקע בבית עם הרכב כי לא ניתן לשחרר אותו מהטעינה! צרות של רכבים חשמליים כנראה........
עוד השבוע בקרנו אצל בתי וזכינו ללא מעט זמן איכות עם כל אחד מהנכדים. הביקורים האלה הם באמת זמן יקר עבורנו, כי אנחנו אז לא מארחים ולא עובדים במטבח ויכולים להיות איתם נטו. כיף גדול.
עוד מעט הם יגיעו לארוחת ששי, אחרי כמה שבועות שלא יצא להם להגיע.
אבא של חתני היה מאושפז עם דלקת ריאות חריפה, ועכשיו שוחרר הביתה והם מחפשים גם לו מטפלת. הוא אמנם איש צעיר, בן 76 בסך הכל, אבל לא בריא ומאד מאד מזניח את עצמו. וגם את הבית שלו. הוא חי לבד (עם כלב קטנטן)ו, מעשן כבד, יש לו סכרת, הוא לא עובד ויש לו אופי די מחורבן, כך שאין לו הרבה קשר עם אנשים אחרים. מקווה שהוא יהיה בסדר. ראיתי שהנכדים מאד מאד דואגים לו. מתוקים כאלה, בקושי יש להם קשר אליו אבל הם דואגים לו כל כך.
השבוע היה קרררר.... ממש קר. אמנם בבוסטון הטמפרטורות מגיעות לשיאים הרבה יותר נמוכים מזה, אבל משום מה 11 או אפילו 14 מעלות בארץ זה קררררר. בינתיים הפתרון שלי הוא פשוט ללבוש שכבות חמות. עוד לא הפעלתי כמעט את החימום בבית (פרט לזמן המקלחת). עכשיו גל הקור הזה חלף.....ואמור להיות יותר נורמלי. לעונה.
גולת הכותרת של השבוע שלי היה מפגש מאד (מאד!) מהנה עם 'קלי' ו'שני', חברותיי מהצבא. נפגשנו לפני כשלושה שבועות אבל זה היה אז קצר ושלושתנו הרגשנו שרוצות עוד. אז הפעם קבענו לשעת צהריים, ונפגשנו במסעדה, ולקחנו את הזמן....וזה היה פשוט כיף טהור. מקווה שהמפגש הבא לא יהיה רחוק כל כך..............
ואף מילה על המצב או הממשלה........כי כבר אין לי כוחות.
השבוע היו לנו ביישוב שתי אזעקות בהפרש של שתי דקות זו מזו. גם באפליקציה של פיקוד העורף וגם באזעקה של היישוב. זה עוד לא קרה. מוזר. למקלט/ממ"ד עם העוזרת. כשהיא סגרה את דלת הממ"ד היא נפלה אחורה, ומזל שגם אני תפסתי אותה וגם היו שם מאחוריה במקרה המון כריות (של ריהוט הגינה, שאנחנו שומרים במרתף כשלא משתמשים). הבנתי בדיוק איך אנשים נפצעים בעת אזעקה, בלי קשר לטילים עצמם.
בדיוק באותו הזמן T ביקר אצל מומחה לבקעים, שלאחר שבדק אותו ואת תוצאות ה-MRI וה-CT משנים קודמות, קבע שהוא משוכנע, שהבקע בבטן העליונה של T - שנגרם בעקבות ניתוח הוויפל שהוא עבר לפני שלוש שנים - הוא הגורם להתקפי הכאב. יותר מכך, הוא חושש שהבקע וההתקפים מסכנים את T, כי הוא הסביר שבכל התקף כזה נוצרת בעצם חסימה קטנה, שעד כה בכל פעם משתחררת - אבל יום אחד אולי חלילה זה לא ישתחרר, וזה מסכן חיים. לכן המליץ על ניתוח, אבל לפני כן שלח אותו לבדיקת קולונוסקופיה. אז כרגע מחכים להפניה על ידי רופא גסטרואנטרולוג, ואז לביצוע ופענוח הקולונוסקופיה, ואז T יחזור למומחה הבקעים (אקרא לו 'ד"ר בקע"')
לא האמנתי ש-T יסכים בכלל לשמוע על ניתוח נוסף, אבל הוא גם מותש כבר מסבל ההתקפים האלה, גם כשמגיעים לעיתים רחוקות, וגם עכשיו הבין שהם אולי מהווים סכנת חיים ממשית. אז הוא להוט לעבור את זה. מתפללת שזה יעזור ושזה יעבור בשלום.
אבא ממשיך להשתעל, וממשיך לקבל אנטיביוטיקה - לטיפול בדלקת הסימפונות שהרופא במחלקה איבחן. הצעתי שאם זה לא יעזור אולי יחליפו לו את סוג האנטיביוטיקה. מלבד העניין הזה, הוא מתחזק בכל יום וכבר לקחו לו את כיסא הגלגלים והוא מתנייד לגמרי עצמאית עם הליכון.
הוא חזר להסמיך את הנוזלים, ליתר ביטחון.
והוא חזר לעסוק בעניינים ביורקרטים ולהקשיב לפודקאסטים. הוא אפילו אמר שהוא רוצה כבר הביתה, וזה מבחינתנו הסימן הטוב ביותר לכך שהוא מרגיש טוב יותר, ושחזר לו מעט הביטחון. רק שייפטר מהברונכיט הזה, וכמובן ינצל על תום את הפיזיסיותרפיה המצויינת לה הוא זוכה שם.
אין חדש עם מיינקוני ועשיית צרכיו במטבח. בתחילת השבוע הוא אפילו הגדיל לעשות, ולמרות שארגז החול היה באמצע המטבח, הוא עשה את (כל!) צרכיו ממש לידו על הריצפה. הוא עשה זאת רק פעם אחת ומאז הוא עושה רק בארגז, אבל באמת שלא ברור לי מה קורה עם החתול הזה. מכל שאר הבחינות הוא לגמרי בסדר, ואפילו מתוק ומתפנק ויושב עלינו וגם בא לישון איתי כמה פעמים בלילות.
עם כל ההתעסקות עם ההורים וקצת עזרה עם הנכדים לא התפניתי עדיין לדבר עם פסיכולוגית החתולים....ואני לא רואה שאגיע לזה גם השבוע. זה יצטרך לחכות.
בהמלצת כל מיני פורומים של בעלי חתולים מיין קון, T הזמין לו אוכל טרי קפוא (בניגוד לשימורים שאנחנו קונים בדרך כלל), ואני הזמנתי לו סוג חדש של אוכל יבש - מיוחד למיין קון.
בינתיים החתול רחרח את שניהם, עשה תנועות של "חפירה" בריצפה ליד הצלחת, וסירב לאכול את שניהם. לצד האוכל היבש השארתי כמובן את האוכל היבש הרגיל - גם כדי שתהיה לו אלטרנטיבה וגם כדי להקל על מערכת העיכול העדינה שלו - ועד אתמול הוא אכל רק מהאוכל הישן. הבוקר ראיתי שהוא נשנש קצת מהחדש. נראה אם הוא יאהב, וגם נעקוב לוודא שזה לא עשה לו בלגנים במערכת העיכול העדינה שלו.
את האוכל הקפוא הוא לא טעם בכלל. החתול פשוט חיכה לארוחה הבאה, בה הוא קיבל שימורים כרגיל.
נראה שסתם קנינו.
בששי בערב הזמנו את 'שושנה' ובעלה לארוחת ערב, לאחר שבתי הודיעה שהם מוזמנים לחמותה.
שאלתי את T אם בא לו לנוח ששי אחד או שבא לו לארח בכל זאת. הוא הציע להזמין את שושנה ובעלה, לאחר שכבר היינו מוזמנים אליהם פעמיים (פעם בששי בערב ופעם בשבת בצהריים, לפני כמה שנים), והוא כבר הרגיש "חייב". שאלתי ובמקרה הם היו פנויים.
כצפוי T התעלה על עצמו ובישל ארוחת מופת, פילה בורי ופירות ים טריים (גם מולים וגם חסילונים) ומנה ראשונה שהיתה מורכבת מפרוסת בטטה, סלמון מעושן, עלי ארגולה וגבינת שמנת. מעדן של ממש. הוא הכין את זה גם בשבוע שעבר כשהילדים היו, וחתני התענג במיוחד על העובדה שמצע הבטטה החליף פרוסת הלחם הקלוי שבדרך כלל מגיעה עם מנה כזאת. חתני הוריד את הגלוטן מהתפריט שלו אחרי שגילה שזה עושה לו בעיות (בעיקר עם כאבי שרירים וחולשה).
הוא הכין גם בקר בתנור עם בטטות, לנו לכל השבוע ולאמא שלי. בנוסף יום קודם הוא הכין לנו ולה גם מוסאקה...בקיצור חגיגת אוכל.
לקינוח הגשתי את עוגת התפוחים של סבתא שלי, התרומה שלי לארוחה. היה נחמד מאד.
שושנה הביאה איתה תשורה נחמד - חבילה שכללה תמרים ממולאים באגוזים, חלווה, ושמן זית ("של הביוקר", כמו ש-T קרא לזה). מטורף המחיר של שמן זית לאחרונה. בשנה שעבר T מצא בפייסבוק מישהו שמוכר שמן זית טרי וטעים ישר מהמטע שלו (וגם זיתים מעולים) ממש בזול, והוא ו'שותפנו' הזמינו איזה 18 ליטר, ועד עכשיו אנחנו נהנים מזה.
אז הבוקר נקפיץ לאמא את האוכל וגם כמה דברים שהבאנו לה מהסופר (שהיא בעצמה ביקשה, לשמחתי הרבה - סוף סוף למדה לבקש) ואז נסע לבקר אצל אבא.
את שאר השבת מקווה להעביר במנוחה, קריאה, צפייה בסדרות...מרגישה די מותשת.
השבוע התחיל באותה אינטסיביות של כל השבועות האחרונים.
אני עדיין חיה בתחושה של "עסוקה כל הזמן", שאין זמן לשום דבר. אבל בפועל יש הספק ובכל יום מסומן עוד V ברשימת המטלות. יש התקדמות.
מצד אחד אבא ממשיך להשתפר אבל הוא חטף שיעול נוראי - כזה שבו הוא ממש משתנק - במשך כל שעות היום ובעיקר, מסכן ומסכנים חבריו לחדר - בלילה.
דבר אחד ברור כבר אפשר לומר על מוסד השיקום הזה. הוא מצוין בכל מה שקשור לשיקום עצמו, ליחס לפציינטים, לתנאי המגורים. אבל בכל הקשור לטיפול הרפואי - הקפדה על התרופות הקבועות, תשומת לב למצבו הרפואי של הפציינט בלי קשר לשיקום עצמו - הם ממש (אבל ממש!) גרועים.
זה היה ככה מהיום הראשון. יש שם איזה פרופסור יהיר ביותר שהוריד לאבא תרופות קבועות מהרשימה בלי להסביר ובלי להניד עפעף. במהלך השבועות כמובן שהיו לכך השלכות, כמו פרפור בגלל שהורידו תרופה ללב. עצבנות וכאבים ברגליים בלילות כי הורידו תרופה נוירולוגית. וה"הברקה" הנוכחית: הורידו מינון של תרופה משתנת וכמובן שהחלה הצטברות נוזלים, גם בבטן וגם בריאות, וזה כנראה גרם לשיעול וכתוצאה מכך גם לזיהום קל בסימפונות (או שזה לא קשור).
בנוסף, קלינאי התקשורת שחרר את אבא מהר מדי מהסמכת הנוזלים, לדעתנו. יש חשש שעדיין הבליעה שלו לא חזרה במאה אחוז למצב תקין, ושגם כך חודרים מים לריאות בטעות. בקיצור, הוא שוב מסמיך מעט את כל הנוזלים שהוא שותה. וכמובן החזירו לו את הפוסיד.
אנחנו לא מצליחים להבין בשביל מה לשחק בכלל עם התרופות ועם המינונים שלהם באדם בן תשעים חולה לב שבעמל רב הגיע לאיזון כלשהו.
אז כרגע הוא על אנטיביוטיקה ופוסיד וכל מה שהוא צריך - ולילה אחד עבר בשלום, אבל למחרת כבר היה שיעול נוראי כל הלילה שוב. באמת באמת לא רצינו לחזור למצב שבו הוא היה כשאשפזנו אותו בספטמבר! נראה אם יצליחו לפתור לו את זה.
בששי בתי והמשפחה הגיעו לארוחת ערב ושרי החליטה להישאר לישון אצלנו, לבד, למרות שנשמותק החליט שהוא לא. היא ממש נקשרה אלינו כבר וכיף לה איתנו. זה ממש מחמם את הלב. לקח יותר זמן מאשר עם הבנים, היא היתה מחוברת בטבור לבתי במשך הרבה זמן. ורק לאחרונה אני רואה שהיא משתחררת. גם איתנו, גם עם הסבתא השנייה.
קבלתי החלטה בכלל לא לנסות להעביר אותה למיטה משלה, ולאפשר לה לישון איתנו כל הלילה במיטה שלנו. זה דווקא שיפר את איכות השינה שלנו, כי גם כשהיא התעוררה, היא פשוט התכרבלה איתי יותר צמוד והמשיכה לישון. בבוקר היא קמה במצב רוח מחויך, ביקשה מ-T וואפל בלגי, צפתה בסרט "היורשים" מתחילתו ועד סופו ואז אמרה ש"היא רוצה עוד פרק" כאילו זו סידרה. כמובן שלא מצאנו "עוד פרק", אבל היא בחרה סרט נוסף, על "זומבים", וכשהיינו צריכים לקחת אותה הביתה לפני שהוא הסתיים, היא המשיכה לצפות בו בבית. לא הייתי מגדירה את שני הסרטים האלה כתואמי גילה, אבל הילדה יודעת מה היא אוהבת.
ל-T היה התקף כאב חזק לפני כמה ימים, אחרי הפוגה של 5 שבועות, ועוד אחד חלש יותר הבוקר. יש לו תור למומחה בקעים, שאולי יעלה השערות חדשות לגבי הבקע בבטנו העליונה ואם יש לו או אין לו קשר להתקפי הכאב האלה.
סיימתי להגיש לביטוח הלאומי עבור אבא תביעה לגמלת סיעוד, והעובדת הסוציאלית של האחוזה המליצה לי להגיש אחת גם עבור אמא. אמא אמורה לקבל את הרמה הנמוכה ביותר, אבל עדיין כדאי לנסות לקבל משהו.
השבוע אפילו נערכה פגישה עם מטפלת פוטנציאלית.
זה קרה בזכות אחת הפעמים שהיינו אצל הורי בבית (כשאמא שלי היתה אצל אבא בשיקום). יצאנו מהבית ופגשנו על השביל מטפלת פיליפינית עם שכנה של הורי בכיסא גלגלים. עצרתי אותן בנימוס ושאלתי אם אולי המטפלת מכירה מישהי שהתפנתה לאחרונה ומחפשת עבודה. אז התברר שיומיים קודם לכן נפטרה קשישה באחוזה (שגם בעלה נפטר בקיץ...באמת טרגדיה משפחתית) והמטפלת שלהם היא חברה של זו, וקיבלנו את הפרטים שלה.
שוחחנו איתה וגם עם התאגיד שמעסיק אותה, הפגשנו אותה עם הורי ושוחחנו איתה על התנאים שהיא מבקשת ועל מה שיידרש ממנה אצל הורי...וכולם הביעו רצון לנסות. הכי חשוב, היא הסכימה לחכות עד שאבא ישתחרר משיקום. אני מניחה שכיוון שהכל ממש טרי שם במשפחת המנוחה, עדיין לא נוצר לחץ למצוא את הקשיש הבא. בכל מקרה אמרנו לה שהיא תוכל להתגורר כבר אצל הורי אם לא יהיה לה היכן לשהות. מה שכן, היא ביקשה שבוע ניסיון אצל הורי, לכשאבא יחזור, ורק אז לאשר להתחיל בתהליך הביורוקרטי. זה נשמע הגיוני לשני הצדדים.
אני לא בטוחה בכלל שניתן יהיה להאריך לה את הויזה, כי היא כבר הרבה שנים בישראל, אבל בגלל המלחמה יש הרבה מאד הקלות בנושא הזה, ואולי יתמזל מזלנו. ובכל מקרה כל עוד מגישים את הבקשה וממתינים לתשובה, לפחות תהיה מישהי מנוסה מאד ושעושה רושם של טובת לב, לעזור וגם להרגיל את הורי לנוכחות מטפלת. שניהם אגב, גם אמא וגם אבא, התרשמו ממנה לטובה.
אני מניחה שלא הכל יילך חלק.......אבל זו התחלה של תהליך.
עוד השבוע, בדרך לביקור היומי אצל אבא, ראינו פתאום המון אנשים חונים בצד הכביש ומשתטחים על הארץ. לקח לנו דקה להבין שלכאורה היתה אזעקה, אבל האפליקציה שלי לא צפצפה, וכשבדקתי באמת לא היתה התרעה באזור הזה. כשעברנו ליד האנשים הם הצביעו לשמיים, וראינו שלושה יירוטים, אבל כאמור - ההתרעה היתה באזורים כפר סבא ורעננה, ואנחנו עוד היינו הרבה יותר צפונים משם. בכל מקרה - זו "שיגרת החירום" המתמשכת. איכשהו, כולנו נירמלנו גם את זה.
עם 'מחברת' עוד לא הצלחתי להיפגש השבוע אבל ראיתי את 'היידי' סוף סוף, אחרי שלא התראינו מאז שטסתי לחו"ל, והיה ממש טוב להיפגש.
אז זה מה שיש בינתיים. והצלחתי לא לומר מילה על פוליטיקה ואפילו כמעט כלום על "המצב".
אני מרגישה שאין לי זמן לשום דבר, שאני לא מספיקה כלום, שאני כל הזמן עמוסה.
בפועל T אומר לי שמה שבאמת חסר לי זה רוגע, וזו הסיבה שאני חשה כך. כנראה שהוא צודק.
נזכרתי בשיר הזה של פורטיס "אין פנאי" - והחלטתי להעלות אותו לכאן, ואז הקשבתי למילים ובכלל זה נשמע לי מאד רלוונטי. לא רק חוסר הפנאי אלא גם חוסר התקווה.
ולמרות הרפרור למלחמה גרעינית בשיר, חוסר התקווה שלי נובע בעיקר מכל מה שקורה אצלנו בפנים. ומהעובדה שאני פשוט לא מצליחה לראות איך משנים את זה. היציאה לרחובות לא מזיזה לאף אחד. והאופוזיציה אנמית.
מהבחירות בארה"ב אני בעיקר חוששת - בלי קשר לתוצאות.
הלילה התעוררנו לאזעקה, מה שלא קורה אצלנו הרבה. כמובן שהיה קשר להירדם אחר כך ואיפשרנו לעצמנו לישון עוד קצת בבוקר לפני שהשכמנו להליכה/ריצה. את ה"בום" של נפילת הטיל בטירה שמענו ממש ברגעים בהם סגרנו את דלת הממ"ד. את היירוטים של שני הטילים האחרים לא שמענו.
דווקא מיינקוני בא לשכב עלי פעמיים (פעם אחת לפני האזעקה ופעם אחת אחריה). מתוקי שלי.
הוא אגב ממשיך מידי פעם להשתין במטבח - וגם כשארגז החול היה במטבח אבל לא במקום בו הוא בוחר להשתין, הוא השאיר לנו שלולית. די ברור לי שהוא מנסה לומר לנו משהו אבל לא לגמרי הצלחתי להבין מה. עכשיו הארגז בול בנקודה "המועדפת" שלו ובינתיים הוא עושה רק בתוכו. לפחות זה.
נראה לי שהשבוע לא תהיה ברירה ואחזור להתייעץ עם הפסיכולוגית ועם וטרינר.
הגיע הפענוח של ה-MRI של T אבל אנחנו לא ממש מבינים מה כתוב שם. יש לו תור אצל הפרופסור השבוע אז מחכים לזה.
אבא ממשיך להשתקם ולהשתפר, כבר יורד ועולה למיטה לבד, עושה תרגילים ומתהלך קצת, מאד מתקדם בכל התחומים.
כבר דיברנו בשבוע שעבר עם מטפל פוטנציאלי אבל זה היה מישהו שהיה חייב עבודה מיידית, כי הוא כבר חודשיים בלי עבודה (המטופל שלו נפטר) ולא יכול היה לחכות שאבא ייצא משיקום. בנוסף, הורי החליטו שהם דווקא מעדיפים מטפלת. בעיקר למענה של אמא, שהיתה מרגישה מאד לא נוח עם גבר זר בבית. אני מקווה שנמצא מישהי שתהיה להם טובה וששניהם יסתדרו איתה, ושגם תהיה מספיק חזקה למקרה שאבא יזדקק עדיין לסיוע פיזי, במקלחת, בשירותים וכדומה.
בתחילת השבוע נסענו לאיקאה כדי לרכוש ריהוט וציוד לחדר המטפל/ת.
כשהיינו שם במהלך חול המועד היו כל כך הרבה אנשים שפשוט רשמנו את כל מה שאנחנו רוצים וברחנו משם, כדי להגיע אחרי החגים. אבל אז כשהגענו ביום ראשון המדפים היו פשוט מרוקנים. עם ישראל פשט על איקאה כמו ארבה. לא נשאר כמעט כלום. בלית ברירה בחרנו חלופות כמעט לכל הדברים, בתקווה שזה יהיה גם בסדר, ויומיים אחרי כן הכל כבר סופק ולאחר מכן הורכב. ואז גילינו, שכמו שהתברר שקרה גם ל'שותפנו' בזמנו, מסגרת המיטה מגיעה בכלל ללא בסיס. לא שהיה כתוב בשום מקום שצריך לקנות בסיס בנפרד......בכל מקרה צריך לנסוע לאיקאה ולעשות זאת, אחרת אין על מה להניח את המזרון.
אנחנו ממשיכים לבשל גם בשביל אמא, ומקווים שהיא אוכלת כמו שצריך. היא גם שותה אינשור אבל לדעתי לא מספיק. לא בטוח אפילו שהיא מסיימת בקבוק אחד ביום.
עכשיו שאבא כבר אוכל הכל (ורק שותה את הנוזלים כשהם סמיכים יותר, בעזרת חומר מסמיך) הבאנו לו גם עוגה ש-T אפה. מקווה שייהנה ממנה.
אז מה עוד נותר לנו? לקבל את המיטה החדשה שלהם, להתחיל לדבר עם תאגיד לגבי מטפלת, לקנות להם עוד כמה דברים - אבא רוצה עכשיו גם טלוויזיה בחדר השינה - עד עכשיו צפו רק בסלון או בממ"ד. נראה לי שכדאי שתהיה גם טלוויזיה בחדר המטפלת.
בקיצור, יש עוד מטלות וסידורים לעשות. ועוד אין לנו מושג מתי ישוחרר מהשיקום.
בששי שוב היינו מוזמנים אל בתי, ו-T הכין חריימה טעים (שחוסל עד טיפת הרוטב האחרונה) וגם עוגה (אפה שתי עוגות, אחת בשבילם ואחת בשביל אבא). גם בתי וחתני הכינו אוכל טעים, והיה נעים וטעים ונחמד להיות ביחד.
היום כשחזרנו מהביקור היומי אצל אבא הספקתי לקפל ערימות של כביסה ואפילו לגהץ... ובכל זאת, התחושה הזאת שאני לא מספיקה ממשיכה ללוות אותי.
בבוסטון סוף סוף חגגו את הלואין- לאחר שהתכוננו אליו כל החודש - וקבלנו תמונות מתוקות של הנכדים מחופשים, מבקשים ממתקים מהשכנים, וגם יושבים לזלול אותם אחר כך (ברור שאת הרוב בני וכלתי גנזו...וממילא סביבוני לא ממש נוגע בדברים כאלה, רק קיקה).
עכשיו התחילו המון סדרות חדשות ולפחות בחדר הכושר ובערב יש מה לראות. אגב, מה שהתחלנו לעשות בערב הוא לצפות באיזה סרט או סידרה, ורק אחר כך לשים חדשות ב-CATCHUP ולהריץ קדימה את הפרסומות, וגם לדלג על כתבות שלא מעניינות אותנו. זה הרבה יותר יעיל וחוסך זמן.
אפילו הורדתי לעצמי ספר חדש (כזה "ספר מטוסים" קליל וטפשי בשם BOOK LOVERS מאת אמילי הנרי, שכבר קראתי ספר קליל וחמוד וטפשי שלה) אבל כאמור, לא ממש מוצאת זמן לקרוא.
ממשיכה עם הפעילות הגופנית - פעמיים ביום כשמתאפשר - ושומרת על קשר עם חברות ומשפחה....מקווה להיפגש עם 'קלי' השבוע, עם 'מחברת' (שהצלחנו להיפגש השבוע לראשונה) ואני מקווה שמתי שהוא גם עם 'היידי', אותה לא ראיתי מאז לפני שנסענו לבוסטון.
השבוע 'שותפנו' קפץ אלינו איזה ערב כש'שריתה' יצאה עם חברות. המפגשים האלה עושים לנו טוב.
בגזרת הפודקסטים אני ממליצה על "כל הקלפים על השולחן" של משה רדמן. מעניין. גם "האינטרסנטים" של דה מארקר הוא טוב. בזמן החגים לא היו פרקים חדשים ב"אחד ביום", אבל עכשיו זה חזר ויש לי כמה פרקים להשלים. את זה אני תמיד עושה בזמן ההליכה.
אז כן, ממלאה את הימים גם במטלות וסידורים אבל גם בתכנים שעושים לי טוב. מנסה להתמקד בטוב. אבל תחושת הבטן היא שיהיה כאן עוד הרבה יותר גרוע לפני שיהיה טוב, אם בכלל עוד יכול להיות טוב.............
כפי שחששתי אמא סירבה בתוקף להצטרף אלינו לארוחת ששי, אבל בתי עם חתני והנכדים הגיעו והיה נעים וטעים.
הרגשתי עצובה - כי אמא לא באה וכי אבא לא יכול לבוא - וחתני קלט את זה. הוא מאד רגיש למצבי רוח אצלי. ובכלל.
שרי הכריזה שהיא נשארת לישון וגם נשמותק נשאר, וזה היה מאד נחמד, למרות שנשמותק לא היה מספיק עייף (ככה זה עם המתבגרים האלה בחופשים) ורק באחת בלילה הצליח להירדם.
בהתחלה שרי נרדמה איתי במיטה, ואז T העביר אותה למיטה שלה (של חכמוד), אבל אחר כמה שעות היא התעוררה, טענה ש"משעמם לה" במיטה שלה וחזרה למיטה שלנו. שמחתי שהשכלנו לקנות מיטה מספיק גדולה כדי ששלושתנו יכולנו לישון בנוחות.
בבוקר יצאנו להליכה מקוצרת (כל הזמן חששתי שתהיה אזעקה והילדים לבד בבית), T פינק אותם בארוחת בוקר של פנקייק (לנשמותק) ופרנץ' טוסט (לשרי), ואת השעות הבאות בילינו בציורים (שרי ואני) ובמקביל מרתון טאקי (נשמותק ואני). מסתבר שאני לא רעה בכלל במולטי טאסקינג. 😉.
משהו שלא זוכרת אם סיפרתי לגבי מיינקוני: כשהיינו בחול הקט סיטרית דיווחה שהוא התחיל לעשות את הצרכים שלו על הריצפה של המטבח. אחרי פעמיים כאלה היא ברוב תושייתה פשוט הורידה ארגז חול אחד למטבח ומאז הוא עשה בלי בעיות בארגז.
כשחזרנו, הזזתי את הארגז מהמטבח אבל עדיין השארתי אותו בקומת הקרקע. בכל זאת - החתול השתין באותו מקום על הריצפה של המטבח!
חשדנו שנשאר שם ריח עוד מזיגמונד, כשהשתין וחירבן מתחת לתנור, אז יחד עם העוזרת הזזנו הכל וניקינו עם אקונומיקה ביסודיות.... אבל מיינקוני המשיך להשתין שם 🙈, ובלית ברירה החזרתי את הארגז למטבח.
בימים הבאים שמתי לב שמיינקוני עושה הכל רק בארגז שבמטבח, ובכלל לא משתמש בארגז שבחדר הכביסה במקום הקבוע שלו. זה כל כך מוזר! אז כרגע מה שאנחנו עושים הוא להשאיר את הארגז במטבח, ובכל יום מזיזים אותו טיפה, מרחיקים אותו כמה סנטימטרים מהמקום שבו החתול התחיל פתאום לעשות את צרכיו. בינתיים הוא "ילד טוב" וממשיך לעשות בארגז למרות השינויים הקלים במיקומו. נראה אם יהיה לו "קו אדום" - אם הארגז יהיה רחוק מדי לטעמו מהנקודה שבה הוא חש צורך לעשות את צרכיו - והוא ישוב לעשות על ריצפת המטבח, או שהוא יסכים לנדוד עם הארגז...עד שנרחיק אותו לגמרי מהמטבח. אם זה לא יסתדר אפנה בלית ברירה שוב לפסיכולוגית החתולים לטכס עצה.
במהלך השבוע הקצר של חול המועד הספקנו לקנות להורי מיטה חדשה - מתכווננת - לאחר שהורי אמרו שהגיע הזמן להחליף מזרון (התברר שלא החליפו מעל לשלושים שנה!) והצענו שעם מיטה מעט גבוהה יותר ומתכווננת יהיה להם יותר קל להישכב ולקום. אז מצד אחד הם אמרו שלא מעניין אותם להשתתף בבחירה, ושאנחנו נחליט (כמו שעשו כשארגנו עבורם את הכל בבחירת הדיור המוגן וסידור הבית) אבל לאחר שהכרזנו שקנינו, אמא נכנסה קצת ללחץ ופתאום ביקשה לבטל את העיסקה ורק להחליף מזרון.
עם מעט בירורים הבנו שהיא חוששת מהמצב החדש של שני מזרונים במקום אחד, והקושי שלה להחליף את המצעים. הצעתי לה לתת למנקה שמגיעה פעם בשבוע להחליף לה מצעים, במקום לעשות זאת בעצמה. להפתעתי היא הסכימה. אני מקווה שהיא גם תעשה זאת בפועל. היא כל כך רגילה לעשות הכל לבד ולא לבקש כלום מאף אחד, אבל עכשיו היא מתחילה להבין שאין ברירה. יש דברים שבהם היא זקוקה לעזרה.
היא גם הסכימה שנבשל לה, והבאנו לה אוכל טעים (שהיא כמובן עוד לא התחילה לאכול כי לא סיימה את האוכל שהיה לה) והיא אפילו ביקשה מגיסתי שתביא לה איזו עוגת אגוזים שהיא מאד אוהבת. אולי אולי יש סיכוי לשינוי.
השבוע נשלים את הסידורים לריהוט ואבזור החדר שמיועד למטפל. טרם התקבל היתר ההעסקה אבל חגים וכו', מקווים שזה יגיע בשבועיים-שלושה הקרובים.
בשני ביקרנו אצל בתי אחר הצהריים, ואז התברר (בהפתעה, כרגיל) שאין לשרי קייטנה בשלישי ובתי לא נערכה לזה כלל. אני משתגעת איך הדברים האלה "נופלים" עליה תמיד, למרות שאת לוח החופשות היא מקבלת כבר בתחילת השנה! בשלישי היתה מתוכנן ל-T סוף סוף בדיקת ה-MRI של הלבלב / כבד אבל הוא התעקש שהוא יכול לנסוע לבד, ואני הייתי עם שרי כל היום.
חתני הביא אותה בבוקר, שיחקנו במשחקי "כאילו" (היא סירקה אותי ועשתה לי ולה כל מיני תסרוקות) ואז יצאנו לקולנוע. כל הדרך הקשבנו שוב ושוב לשיר האהוב עליה , הלקוח מתוך סידרת סרטים שהיא רואה עכשיו ב"דיסני פלוס".
האמת זה שיר מאד קליט, לא סבלתי נורא כשהקשבתי ואחר כך כמובן מצאתי את עצמי מזמזמת אותו (בכל זאת, כל הדרך לקולנוע ובחזרה שמעתי אותו ב"לופ").
בקולנוע קניתי לה פופקורן (ענקי) ושתייה (ענבים) וגם ביצת קינדר וקליק (סבתא מפנקת...עד הסוף) וצפינו בסרט חמוד ומחמם לב בשם "רוז הרובוטית".
הסרט באמת חמוד אבל...כמו שקורה לצערי בזמן האחרון, הוא גם ארוך מדי וגם יש בו (דווקא לקראת הסוף) הרבה יותר מדי אלימות. זה הזכיר לי קצת את מה שקרה ב"אוואטר 2". כל החלק האחרון של הסרט היה מיותר, לדעתי. את הפואנטה כבר הבנו לפני כן. ומילא, זו דעתי, אבל בחלק הזה גם שרי איבדה את הריכוז שלה (עד אז ישבה מרותקת), התחילה לשחק עם הפופקורן וכדומה. הסוף סוף היה טוב מאד, כך שיצאנו בהרגשה טובה.
בבית היא לא היתה רעבה כמובן, אחרי כל הממתקים, אבל אחרי כשעתיים אכלה יפה את ארוחת הצהריים הטעימה ש-T הספיק להכין אחרי שחזר מה-MRI. עכשיו מחכים כמובן כשבועיים לתוצאות.
בתי הגיעה גם היא מורעבת, ואז לקחה אותה - לא הביתה, אלא לסבתא השנייה, בתל אביב, שם בילתה את הלילה עם שתיים מבנות דודתה (והיתה להם כמובן אזעקה על הבוקר). נראה שהילדה סוף סוף השתחררה קצת מחבל הטבור של אמא. לפחות אצל הסבתא יש ממ"ד, שלא כמו אצלם בדירה בהרצליה.
כשבתי ושרי נסעו הבאנו לאמא את האוכל ש-T הכין גם לה, ומשם נסענו לבקר אצל אבא. אנחנו מבקרים אצלו בשיקום כל יום, ורואים שהוא ממש מתקדם כל הזמן.
הוא כבר אוכל רגיל, פחות או יותר, כבר לא דייסות, ובפיסיותרפיה הוא מאד מתקדם - קם ויושב ואפילו הולך טיפה. רואים שעובדים איתו יפה מאד ושהוא גם עושה את העבודה. ברור שהתקווה הגדולה היא שהוא יחזור ללכת כדי שיוכל להיפטר מהחיתול ויחזור לעשות בשירותים. זה ישפר לו מאד, לדעתי, את ההרגשה.
הוא חזר לעצמו - צלול לגמרי ומתעסק עם נושאים ביורקרטיים, שכמובן אחי ואני עוזרים לו בזה ככל שצריך.
נקווה לטוב.
בערב שמחת תורה שוב היינו מוזמנים אל בתי, אבל הפעם הבאנו איתנו את האוכל. היה מאד טעים ונעים (אמא כמובן לא מוכנה בשום אופן להצטרף, ולמרות שאני בכל פעם מציעה, אני לא מפעילה לחץ - הכי נוח לה ב-לבד שלה). כמובן שתפסה אותנו שם אזעקה וישבנו כולנו יחד בחדר המדרגות - גם כן חווייה משפחתית.
מדהים איך מתרגלים לכל דבר.
היום שמחת תורה, שנה עברית שלמה מאז שבעה באוקטובר 2023, והתחושות קשות מאד. לא רואים את הסוף של הדבר הזה, להיפך - זה רק הולך ומתדרדר. בעיקר מבפנים. לא יודעת מה יהיה. ומדברים על "עיסקה קטנה" של החזרת חטופים, וגם זה הופך לי את הבטן. רוצה את כולם ע-כ-ש-י-ו. אוף.
מה עוזרות כל ההצלחות הצבאיות? טוב, אני חוזרת על עצמי.
מחר שוב בתי ומשפחתה יגיעו לארוחת ששי. וסוף סוף יסתיימו החגים. ומה יהיה הלאה?
אם בימים שלפני הנסיעה ההתלבטות שלי היתה האם לטוס לבני בבוסטון או לא לטוס, בעיקר בגלל אבא, אז מאז שאנחנו בארה"ב הלבטים ממשיכים.
עדיין קיים הצורך של בני ומשפחתו, וגם הצורך שלנו להיות איתם ולעזור להם (וכן, גם הצורך לנשום קצת אוויר נורמלי מכל הטירוף שמתרחש בארץ), אבל בד בבד קיים המצב של אבא והחשש להשאיר אותו ואת אמא, וגם מול המצב בארץ.
ימים מספר לאחר שהגענו כבר התחלנו לחפש מה האופציות שלנו לחתוך ולחזור מוקדם יותר. בינתיים אין אף מקום פנוי על אף טיסת אל על חזרה לישראל, לא משום מקום בארה"ב וכרגע גם לא מאתונה או לרנקה, אם נגיע לשם עם חברת תעופה זרה. כך שהתלבטות לחוד, ומציאות לחוד.
בארץ חדשה רודפת חדשה והסלמה רודפת הסלמה, ואני ממש מרגישה את המתח בגוף.
איזה ערב אפילו ניסיתי לאכול EDIBLE (שוקולד עם קנביס) כדי להקליל קצת את מצב הרוח, אבל זה עשה לי ממש רע.
אצל אבא במשך כמה ימים המצב לא ממש היה ברור.
מצד אחד דומה היה שחל שיפור. העיכול הסתדר ודלקת הריאות הלכה והשתפרה. מצד שני התברר שהוא לא מצליח לבלוע בלי להשתנק - מסתבר שזו בעייה בגיל השלישי שממש עלולה לסכן חיים, כאשר מזון יורד בקנה במקום בוושט, גם גורם לחנק וגם לדלקת ריאות. אז הכניסו לו זונדה והוא מוזן דרך הזונדה. ניסו כמה פעמים לנתק אותה ולתת לו לאכול, וזה לא ממש הלך.
ואז בית החולים התחיל להשמיע צלילים שהם רוצים לשחרר אותו. והאמת שכבר נמאס לו מבית החולים וגם הוא רצה לצאת משם. אז אמא שלי ואחי פנו לעובדת הסוציאלית של בית החולים, והיא סידרה לו אישור לשיקום גריאטרי, ותוך יומיים אפילו הצליחה למצוא לו מקום במחלקה חדשה שהוקמה בכפר סבא, במתקן של מכבי.
במחלקת השיקום אמורים לעבוד איתו גם פיסיותרפיסט, להתחיל שוב ללכת ולהתאושש ולחזור לעצמו, כי מעל לשבוע הוא רק שכב או ישב. בנוסף ובעיקר אמורה לעבוד איתו קלינאית תקשורת שמתמחה בבליעה, כדי לנסות ללמד אותו לבלוע כמו שצריך כדי לא להקדים קנה לוושט. לא בטוח שזה יצליח, אבל שווה ממש לנסות. אחרת הוא יצטרך להישאר עם הזונדה (וגם זה עושה בעיות עם הזמן) ובאמת איכות החיים שלו תיפגע באופן בלתי הפיך, והוא בפועל יהפוך לסיעודי.
בכל מקרה הוא עבר לשיקום ובאמת שאין לי ברירה אלא לשחרר, לסמוך על מי שנמצא בארץ שיעשה את מה שצריך בשבילו, לאכול את הלב על כך שאני לא שם כדי לתמוך באמא ולעודד את שניהם - אבל שניהם מתעקשים שחשוב יותר שאהיה כאן.
אז אני כאן, והנחת מהנכדים רק הולכת וגוברת. זה, והטבע המדהים מסביב ומזג האוויר המושלם, הם מה שמחזיק אותנו. כי שנינו מחוברים לגמרי לחדשות מהארץ וכמובן לוואטסאפ המשפחתי שמדווח על אבא, והפעם אי אפשר באמת להתנתק. ממש לא.
אז חזרנו להליכות הבוקר לאורך הנהר, לטיפול בנכדים ולבישולים וכביסות ומטלות הבית עבור בני וכלתי, ובאמת בעיקר זמן איכות עם המתוקים הקטנים האלה, שככל שהם גדלים הם נקשרים אלינו יותר ואנחנו נהנים מהם יותר.
היו כמה ערבים שבהם גם בני וגם כלתי עבדו, ושמרנו על הילדים משעות אחר הצהריים עד שהלכו לישון. והיה מדהים.
בבוקר אחד סביבוני התעורר מוקדם פתאום, כשכל השאר עדיין ישנו ו-T ואני התכוננו לצאת להליכה, ואמר שיש לו קקי. מייד הושבתי אותו על הסיר, ואחרי שניגבתי לו והוא הרים בחזרה את המכנסיים, הוא חיבק אותי פתאום ואמר (באנגלית) "סבתא, את נהדרת אלי, אני כל כך אוהב אותך". ואני הפכתי לשלולית באותו הרגע.
מתכוננים כבר להלואין (שיתקיים רק בעוד חודש!)
זה הילד שעד גיל שלוש לא דיבר בכלל. זה הילד שהיה לו קשה כשהיינו מגיעים, ודרש שנצא מכל חדר שהוא נכנס אליו. זה הילד שעכשיו בוכה כשאנחנו אומרים שאנחנו עוזבים. מדהים.
והקטנה כבר מדברת משפטים שלמים (לא את הכל אפשר להבין), חכמה בטירוף וגם מצחיקה בטירוף. מתחילה כל משפט ב"לא"....טוב, זה הגיל. אבל הרבה פעמים זה מתחלף מהר ל"כן".
הגדול (בן חמש) קורא (אנגלית) באופן שוטף, מבין עברית ויודע לתרגם כל דבר אבל נמנע מלדבר בעברית, יודע חשבון (חיבור, חיסור ואפילו את לוח הכפל). מצייר כל כך יפה, שר כל כך יפה. מתוקים אלה, שניהם.
T מקריא סיפור לפני השינה
אני מקריאה סיפור לפני השינה
כלתי בתקופה קצת עצבנית, אחרי חופשת הקיץ שבה לא היו בכלל קיטנות לסביבוני והיו גם שבועיים שבהם קיקה היתה בחופש. הוריה גרים בצפת וגם זה מן הסתם מוסיף ללחץ. עכשיו הם השיגו כרטיס לכיוון אחד למינכן, שם גרה אחותה של כלתי, והם מתכוונים לשהות שם זמן בלתי מוגבל.
מה שרואים בהליכת הבוקר
אז עכשיו יצאנו לכמה ימים צפונה לראות קצת שלכת, ונחזור לקראת סוף השבוע לבוסטון. מקווה שאבא יהיה בסדר. מקווה שאמא תחזיק מעמד. שבתי תהיה בסדר. שאחי יגלה שגם הוא מסוגל לעשות דברים בשביל ההורים ושלא חייבים תמיד לחוס עליו. שישראל תפסיק להתפרק מבפנים ושחלילה לא תפורק מבחוץ. הבנתי שהמהלך הקרקעי החל בדיוק הערב..........מה יהיה?????
Diana's Baths - New Hampshire
Eaton beach
ובנימה אחרת לגמרי, לפני שנסענו הספקנו להזמין מהמסגר שלנו שבכה חדשה לארון שמתחת לטלוויזיה. כך חתולים לא ייכנסו לשם, לשום מטרה ומשום סיבה. נראה לי שאזמין אצלו גם פתרון אלגנטי לסגירת הירידה למרתף.
לפני שנסענו נראה היה שמיינקוני ממש מבסוט להיות שוב בן יחיד. אני מקווה שהוא לא בודד מדי עכשיו כשהקט-סיטרית מגיעה רק פעמיים ביום.
מיינקוני המלך
מה שכן, ראינו שההורים החדשים של זיגמונד העלו תמונות שלו בפייסבוק וכתבו "מחכים כל יום לחזור אליו הביתה". בתמונות הוא נראה טוב ואני שמחה שהם אוהבים אותו.
