למדור השרביט החם - מזגנים (וגם בלוגולדת 🎈)

 במדור השרביט החם בתאריך 30/07/2026 מבקש טליק שנספר על....מזגנים. 

כלומר, על ההתנהלות שלנו עם מזגנים. 

זוכרת עולם ללא מזגנים, בטח בבתים או ברכבים אבל גם ברוב המבנים הציבוריים - בתי ספר, חנויות, משרדים...

זוכרת איך אצל אבא שלי ב-IBM היו מזגנים רק היכן שהיו המחשבים כי הם היו חייבים קירור. 

זוכרת עדיין תקלות מחשב במקומות עבודה בהם אני עצמי עבדתי שנגרמו מניתוק מזגן מחשמל על ידי מנקה שהכניסה במקומו את שואב האבק......... אנקדוטות של "קשישים" כמוני, כנראה. 

היום אני מברכת על קיומם של מזגנים - בבית, ברכב, ברוב המקומות אליהם אני מגיעה בארץ. ביוון, למשל, באזורים בהם טיילתי עד כה, יש מזגנים רק בחלק מהמקומות - סופרמקרטים, למשל. במסעדות כמעט שלא. עדיין. ובכלל באירופה הם עדיין לא מפנימים כנראה את שינויי האקלים והתחממות כדור הארץ. 

האמריקאים, לעומת זאת, נוטים להקפיא יתר על המידה....וגם כאן, כמו שטליק דיווח, יש מקומות עבודה שמכוונים למכנה המשותף ה"רותח" ביותר, ומקפיאים לפעמים. 

אני מדליקה מזגן כאשר הטמפרטורה עולה מעל 26 מעלות בחדר.......ובאופן כללי נוח לי רק בין 23-25 מעלות.... פחות מזה קר לי (אם אני לא בתנועה) ויותר מזה חם לי. והלחות גם היא מרכיב בחוסר הנוחות, כמובן. 

כיון שלאנשים אחרים חם יותר מאשר לי בדרך כלל, אני נוטה לקחת איתי עליונית או טרנינג דק בשיא הקיץ כאשר אני יוצאת למסעדה, בית קפה, סופרמרקט...לכל מקום. גם בבית יש לי טרנינג "בהיכון" למקרה ש-T רוצה טמפרטורה נמוכה יותר מזו שנוח לי בה. 

מה שכן, אם אני יותר מדי שעות במזגן אני רוצה לצאת קצת לאוויר הצח - גם אם הוא חם ולח. 

וכן, אנחנו ישנים עם מזגן (23 מעלות). בעיקר בגלל הלחות - ולכן במזג אוויר כזה מאוורר התקרה לא מספק את הסחורה.

זוכרת שבילדותי כשגרנו בירושלים הערבים היו נעימים ואף קרירים גם בשיא הקיץ.......אין לי מושג אם זה עדיין כך. לפחות אין שם את הלחות המטורפת של אזור החוף / השרון. 

על הדרך אציין שהיום יש לבלוג שלי בלוגולדת 14 - בשנת 2012 ב-31 ביולי כתבתי את הפוסט הראשון שלי..........זה היה בישראבלוג, שלאחרונה קם שוב לתחייה. חזרתי לכתוב שם במקביל לכאן אבל אני לא רואה שיש לי שם קוראים, ואין לי כמעט מגיבים.........

🎈 בלוגולדת

 היום יש לבלוג שלי בלוגולדת.

אמנם התחלתי אותו בישראבלוג אבל זה אותו בלוג שאני כותבת ברצף כבר תשע שנים. 

הכתיבה תמיד היה משמעותית עבורי, חלק בלתי נפרד מחיי, וגם כתיבת הבלוג התבררה כחלק חיוני בדרך שבה אני מעבדת את מה שעובר עלי ביום יום. 

אני מוקירת תודה לאופציה הזאת, לכתוב יומן אישי שבו אני מתעדת את חיי, את המחשבות ואת הרגשות שלי, את מערכות היחסים שלי, את השמחות ואת הדאגות. 

אני מוקירת תודה והאמת שגם בכל פעם מופתעת מחדש עליכם - הקוראים שלי, אלה מביניכם שגם מגיבים אבל גם ולא פחות מכך, אלה שקוראים ולא מגיבים. אני מרגישה שהתפתחה כאן במרוצת השנים סוג של מערכת יחסים, אמנם שונה ממערכות יחסים של "פנים אל פנים" ועדיין - זו חברות מסוג כלשהו. אז תודה שאתם כאן. 

כשאני קוראת לאחור בבלוג, אני רואה שיש תקופות שונות ונושאים שונים, שעליהם אני מתמקדת ומטבע הדברים עליהם אני כותבת. ואני רוצה לסלוח לעצמי על התקופות, כמו לאחרונה, שבהן יש משהו שמשתלט, שמאפיל כמעט על כל השאר, ושעליו אני כותבת בתדירות ובכמות גדולה יותר. ככה זה בחיים וככה זה כשמתעדים את החיים, כנראה. 

שלשום יצא לי לשוחח עם בתי לבד - אירוע יחסית נדיר לאחרונה - כי השאלתי לה את הרכב שלי לכמה ימים (המזגן אצלה עושה בעיות כבר הרבה זמן והפעם נכנס לטיפול ממושך) והיא הסיעה אותי הביתה. 

אמרתי לה שאני מצטערת שאני כל כך עסוקה בעצמי ובאבא שלה, וכאילו שוכחת שגם לה מאד קשה עם המחלה של T וחוסר הוודאות והדאגות. היא כמובן אמרה שאין לי מה להצטער ושהכל בסדר, אבל כן יצא לנו לשוחח על כך ששתינו מגיבות באופן לגמרי שונה ויוצא דופן מאיך שאנחנו בדרך כלל מתמודדות עם קשיים, דאגות ומשברים. 

היא העלתה השערה שאולי זו הפעם הראשונה שאנחנו חוות דאגה וחרדה כל כך גדולה, עד כדי שהיא סודקת את המנגנונים שמסייעים לנו בדרך כלל עם התמודדויות מסוג זה. על עצמה היא העידה שכמוני, היא מגיבה הרבה יותר קשה עכשיו כאשר אבא שלה עובר את מה שהוא עובר, ושפתאום היא תוהה אם פשוט החיים היטיבו עמה עד עכשיו, ולא היו לה דאגות עד כדי כך גדולות ומשמעותיות. אני לא יודעת אם היא צודקת. זה משהו שאני צריכה עוד לחשוב עם עצמי. 

היא הישוותה את זה גם לאמהות שלה. היא אמרה שעד עכשיו היא חשבה שהיא אמא טובה, ושמאז ששרי נולדה, והיא רואה שהיא מתמודדת מולה אחרת לגמרי מאשר מול הבנים (או יותר נכון, לא כל כך מצליחה להתמודד), היא מתחילה לחשוב שחכמוד ונשמותק פשוט ילדים טובים וקלים, וזה לא שהיא כזאת אמא טובה. גם זה חומר למחשבה. 

אני כן יודעת שלכל ילד במשפחה יש אמא ואבא שונים. שהילד מושך מכל אחד מההורים יחס אחר, ולכן גם ילדים שגדלים באותו הזמן באותו הבית, בעצם זוכים להורים קצת שונים זה מזה. גם זה חומר למחשבה. 

כך או אחרת ביומיים האחרונים אני מוצאת את עצמי מתאמצת יותר מהרגיל להרגיע את עצמי, לנשום, להתגבר על רגעי (שעות) החרדה המשתלטת. הטיפות שהזמנתי (בהמלצתה של שנטי) טרם הגיעו, ואני מנצלת את הזמן הזה לנסות להגביר את עבודת ההרגעה העצמית בכוחות עצמי, ולראות אם בכל זאת זה יצליח לי.

אני גם לגמרי לא בטוחה שהטיפות תעשינה את העבודה (כמה שאני פתוחה לרפואה משלימה, כל הרגיעונים והקלמנרבינים למיניהם שניסיתי עכשיו ובעבר לא עשו על הגוף והנפש שלי שום רושם). נחכה ונראה.

אני גם (שוב) חושבת אם ואיך לחזור לאיזושהי מסגרת של טיפול או אימון, אני חושבת שאני ממש זקוקה לזה בתקופה הזאת. הבעיה העיקרית היא איזה סוג ואצל מי. ועם זה אני תקועה כבר זמן מה. 

ובינתיים מאחלת לבלוג שלי בלוגולדת שמח, ועוד הרבה שנות כתיבה ותיעוד של מה שעובר עלי. אין לי ספק שהכתיבה הזאת עוזרת לי - לפרוק, לשחרר, לעבד לעצמי דברים. 

וגם מאחלת לעצמי שיהיו בחיי דברים טובים ושמחים לכתוב עליהם. אמן ואמן. 

בלוגולדת 6 🎈

היום בלוגולדת 6 שלי. 🎈
אמנם התחלתי בישראבלוג אבל בלי קשר לפלטפורמה, היום אני חוגגת שש שנים מאז שהתחלתי (והתמדתי) לכתוב לעצמי את חיי ברשת ולתעד לעצמי את מה שעובר עלי.

והרבה עבר עלי.
בעיקר דברים טובים.
הרבה תמורות, חשובות יותר וחשובות פחות.

וגיליתי שיש אנשים אי שם שקוראים את חיי ומתעניינים בהם ומגיבים אליהם - וזה היה בונוס מפתיע ומחמם את הלב.
וגיליתי על הדרך שיש אנשים שאני נהנית לקרוא את חייהם ואת דעותיהם ולקיים שיחה בתגובות גם אצלם.

אז נכון שאני אנונימית - זו היתה הדרך היחידה שבה הצלחתי לכתוב את עצמי באמת - אבל אני מרגישה שיש לי כאן חברים אמיתיים שמעולם לא פגשתי אבל שנפשם קשורה איכשהו כבר בנפשי

ונכון שאני בכל זאת בוררת מתוך חיי על מה לכתוב ואת מה לצנזר
אבל הערוץ הזה לגמרי היטיב עמי.
טוב לי לדעת שהדף הוירטואלי מחכה לי תמיד לכשארצה בו או אזדקק לו.
נעים לי לראות שחבריי הוירטואלים קראו והגיבו - גם אם לעיתים יש להם דברים לא נעימים לומר לי - יש התייחסות, יש יחסים.
פה אני מצליחה לעיתים לעבד לעצמי את מה שאני חושבת, את מה שאני מרגישה.
פה אני מצליחה לעיתים לקבל מכם זוויות ראייה שנסתתרו מפני קודם לכן.

מזל טוב לבלוג שלי ומזל טוב לי
והמשך כתיבה פוריה ומהנה

בלוגולדת 5

מחר לפני חמש שנים פתחתי את הבלוג בישראבלוג.
ניסיתי כמה פעמים לפני כן, אבל זו היתה הפעם הראשונה שהצלחתי גם להתמיד, וזה הפך ליומן חיים שמלווה אותי מאז ועד היום בנאמנות.

הבלוג חשף אותי לאנשים מקסימים ומעניינים, שכותבים בעצמם ו/או שמגיבים אצלי, והפכו לסוג של חברים וירטואליים - שאני מרגישה שגם העשירו את חיי, ועל כך אני מלאת תודה.

עברתי לא מעט תהליכים בתקופה הזאת, החל מעזיבת מקום עבודתי, לימודים שונים, העבודה כמאמנת, הפרישה של בעלי מהעסק והקמת עסקים חדשים, הסבתאות, האימונים שאני עצמי עברתי, ועוד ועוד חיים שלמים.

הכתיבה תמיד היתה בדמי, ועם הבלוג זה קיבל  ביטוי מיוחד ותנופה ומשמעות.

אז תודה לכל מי שקורא ומגיב ולכל מי שכותב - שולחת לכם חיבוקים ונשיקות.

עדכונים בקצרה - איך שחזרתי ארצה התקררתי נורא, אני מקווה שעכשיו אני כבר בסוף של זה.
בכל מקרה המזגנים בבית לא יורדים מ-25/26 מעלות, נעים אבל לא מקפיא.

הורי נוחתים כאן מחרתיים בלילה, מקווה שיהיה כיף איתם ושהביקור יעבור להם בשלום (גם הם תמיד חולים כשהם מגיעים ארצה, זה מבאס).

בגזרת החתולים נראה שהשקט חזר על כנו - אבל לא לפני שהצטיידתי בעוד ארגז חול חצי אוטומטי - שבינתיים נראה שהם ממש מתלהבים ממנו. מקווה שימשיך ככה.
עכשיו אני מבינה שהחתולה (כן, זו היא!) נכנסת לטראומה רצינית בכל פעם שמשהו משתבש עם השירותים, כך שגם כאשר מסדרים את העניין, לוקח לה כמה ימים להתגבר על זה.
בימים הראשונים כשחזרנו (והכל הסתדר לכאורה) היא עדיין המשיכה להשאיר לי "מזכרות" על השיש של המטבח או על כרית שאני משתמשת בה בסלון....יצאתי מדעתי.

אבל מרגע שהגיע הארגז החדש - השתררה רגיעה. כאמור, מקווה שזה ימשיך כך.


עבור הנסיעה הבאה שלנו (בספטמבר טסים ליפן) כבר ארגנתי בייבי סיטר חדשה (בתשלום) לחתולים ולבית - בת של השכנים שתיכנס פעם ביום, תאכיל אותם, תשקה אותם, תוודא שהכל בסדר.
במקרה של תקלה עדיין השותף ואשתו יהיו "כוננים" אבל כבר ממש לא נעים לי לטרטר אותם לכאן על בסיס קבוע. יש גבול!

למרות הצינון וההרגשה הכללית הלא טובה, הצלחתי לבלות זמן איכות עם הנכדים גם בחמישי וגם בששי שבת (הם ישנו כאן) - כך שההנאה וההתמוגגות מהם הפיגה את התחושה הלא נעימה של ההתקררות.

אז הורי מגיעים וכרגיל צפויים מפגשים משפחתיים וארוחות משותפות.....מצפה לתקופה פעילה ונעימה
המשך שבוע טוב

וגם כאן

בלוגולדת 4

היום בלוגולדת - יום הולדת לבלוג שלי. היום לפני 4 שנים התחלתי לכתוב...ומאז לא הפסקתי
הצצתי קצת בשנים קודמות ושמתי לב שציינתי את הבלוגולדת רק פעם אחת - במלאת שנה לתחילת הכתיבה.
אז הייתי בעיקר מרוצה מעצמי שהצלחתי להתמיד בכתיבה, שמצאתי את עצמי במקום טוב במלאת שנה לעזיבת העבודה, פעולה שכה ציפיתי לה ובמקביל כה חששתי מפניה.

וחשבתי לעצמי שבאמת אין צורך בציון מיוחד ליום הזה - מבחינתי זהו יום ככל הימים.

חמישי וששי היום ימים ממש טובים עם החיילת שלנו.
בחמישי סוף סוף נכנסנו לחדר האימון כדי לקיים את "שיחת ההיכרות" שהבטחתי לה.
שיחת ההיכרות היא השיחה הראשונה בתהליך של אימון, אבל קיימתי שיחת היכרות כזאת עם כל בני משפחתי וחלק מחברי וחברותי.
במקור זה היה לצרכי תרגול, ונדרש כחלק מתכנית המאמנים. אבל מהר מאד התברר לי כמה אנשים נהנים מהשיחה הזאת.
גיליתי כמה עוד אפשר להכיר מישהו אחרי שנים של היכרות, בזכות השיחה הזאת, וכמה הרבה פעמים אנשים פתאום מוצאים את עצמם חושבים על דברים שהם אף פעם לא חושבים עליהם - בזכות השיחה הזאת.
החיילת "עפה" על שיחת ההיכרות הזאת, זה ממש עשה לה טוב.
וגם בהמשך היום וגם בששי בבוקר יצא לנו עוד לשוחח - לבד ועם T - ואני מתחילה להרגיש את ההתקרבות, את יחסי האמון שממשיכים להיבנות בינינו לבינה.

אחרי הצהריים בששי הקפצתי אותה לתחנת הרכבת (כבר אין אוטובוסים בשעה כזאת) והיא נסעה לסוף השבוע אל חברה.
עוד לפני שהיא נסעה התברר לה שהחברה שינתה כבר על דעת עצמה את כל מה שהן תכננו לסוף השבוע הזה, בלי להתייעץ איתה, ועוד הספקנו לנהל שיחה קצרה על העניין הזה - איך זה תמיד קורה לה שאנשים קובעים איתה משהו ובסוף עושים מה שבא להם ויוצאים מתוך הנחה שהיא תהיה בסדר עם זה.
החיילת הבינה שיש לה שיעור מאד גדול ללמוד בנושא הזה, ונראה לי שעוד נעבוד על כך בהמשך.

לא בישלנו בכלל בסוף השבוע הזה, גם בתי לא באה עם המשפחה לארוחה וגם החיילת לא היתה - אז רבצנו לנו בבית עם ספר, טלוויזיה, מחשב - וזה היה ממש נחמד לשם שינוי.

בשבת התעמלנו בקאנטרי, אבל הישיבה למעלה על הגבעה היתה ממש בלתי נסבלת בגלל החום הזה - כן אפילו שם במיקרו אקלים המפורסם שלנו לא ניתן היה לשבת מפאת החום הכבד.
בתי סימסה אם בא לנו להיפגש איתם לצהריים וקפצנו על ההזדמנות לראות אותם (ואת הקטנטנים בעיקר) ואכלנו יחד ב-BBB ברננים - לא רחוק מהקאנטרי.

היום הפתיעו אותי בתיבת הדוא"ל הנכנס שלוש פניות דרך אתר האינטרנט שלי - הסתבר שמנהלת בית הספר היסודי שפניתי אליה בהצעה לאימון שלה ושל הצוות שלה הפיצה את השמועה.
בינתיים תפסתי רק אחת מהן בטלפון - היא ביקשה עוד פרטים ואמרה שתחשוב על זה ותחזור אלי.

לא זוכרת אם סיפרתי כאן אבל המאמן שלי הודיע לי ולשאר משתתפות קבוצת המנטורינג שלנו, שהוא החליט להעניק אימון בתרומה לכל אחת מאיתנו, שנוכל לתת במתנה למישהו. כלומר, כל אחת מאיתנו יכולה להפנות אליו מישהו למפגש אימון חד פעמי בחינם.
כולנו התלהבנו מזה מאד, כמובן, ואני מייד הפניתי אליו את חברתי הטובה מ'.
עכשיו היא התקשרה אלי באלפי תודות על המתנה הנהדרת, האימון היה לה כל כך טוב וכל כך עוצמתי, שזה ממש הפתיע אותה.
אני ממש שמחה. שמחה שהוא הציע, שמחה שחשבתי עליה, שמחה שהיה לה כל כך טוב.

שבוע מלא פעילות לפני - וכעת נראה לי שאחזור אל נילס הולגרסן ואווזי הבר.... אני ממש נהנית מהספר הזה!

וגם כאן