כתבתי לי בקצרה בטלפון משפט פה ומשפט שם, כדי שאזכור מה היה.
אז הספקתי לתעד לעצמי שבשעות האחרונות לפני היציאה לשדה התעופה קפצו אלינו בתי והנכדים כדי להיפרד.
באחד הימים יצאנו עם בני לטייל במרכז בבוסטון - מצאנו את הפסל היפה הזה ב-Boston Common לזכרו של מרטין לות'ר קינג בחורף האחרון.
הספקתי לכתוב לעצמי, שבטיסה ישב לידינו בחור ישיבה, נחמד ואדיב, שניסה להתחבר ל-WIFI של המטוס, אבל לא הצליח לקרוא את האנגלית המינימלית של האתר של אל על ונזקק לעזרתה של הדיילת. וחשבתי לעצמי.....לימודי ליבה.....
הספקתי לכתוב לעצמי שאל על הפתיעו לטובה, גם באיכות המטוס, מערכת המולטי מדיה, ניקיון השירותים והיחס של הדיילים. אגב, זה כבר לא היה ככה בדרך חזרה ארצה. כנראה שזה בעיקר תלוי בצוות שעבד באותה הטיסה.
הספקתי לכתוב שהצלחנו לישון במהלך הטיסה במשך כמה שעות, ושהיא היתה חלקה מאד. על הארוחות דילגנו.
נחתנו בבוסטון מוקדם בבוקר ובני התעקש להגיע לאסוף אותנו.
נחתנו "תוך כדי ריצה" כמו שאומרים (we hit the ground running) - מייד התחברנו עם הנכדים, מייד קפצנו לסופר לקניות ומייד התחלנו לבשל ולהשתלב בשיגרת הבית.
הנכדים התחברו אלינו מייד. ההפתעה הגדולה ביותר היה סביבוני - לא ניתן היה להכיר אותו בכלל, למרות שהתראינו לאחרונה רק לפני חמישה חודשים. הוא דיבר אלינו, שיחק איתנו, אמר לנו "הי סבתא אמפי" ו"הי סבא T" בכל פעם שנכנסנו לחדר, ולא התקמצן בחיבוקים ובנשיקות ובאמירות - ביוזמתו לגמרי "I LOVE YOU".
גם קיקה אימצה אותנו מייד כעוד חלק מהמשפחה, ובעיקר נהנתה מהמאכלים ש-T בישל כל הזמן. הילדה הזאת לא מפסיקה לאכול - בניגוד לסביבוני שעדיין סוגיית האוכל מאד בעייתית אצלו. במסגרת הטיפולים שלו עבור האוטיזם, רק עכשיו מתחילים לנסות להתייחס לסוגייה הזאת, וגם זה נחשב עוד מוקדם - אומרים שאין כל כך מה לעשות עם האכילה עד גיל שש.
את רוב העבודה המדהימה עם הילד הזה עושים הוריו, אבל גם המורים והמטפלים המקיפים אותו עושים עבודה מצויינת.
מייד נכנסנו לשיגרה של הליכות הבוקר - כאשר אנחנו זורמים עם שינויי מזג האוויר הקיצוניים. יום אחד חמסין, יומיים קור כלבים, יום גשם ואז שוב קר.
לאורך הנהר בבקרים פגשנו משפחות של אווזים וברווזים (וגם ארנבות וסנאיים...אבל לא יצא לי לצלם אותם הפעם).
נדמה לי שכבר חרשנו וראינו חלקים נכבדים מבוסטון וסביבותיה בכל השנים שאנחנו נוסעים לשם לבקר אצל בני, אז כבר קשה לנו לבחור מסלולים חדשים ובלתי מוכרים - ואנחנו פשוט חוזרים לאזורים היפים שאנחנו אוהבים. בנוסף לפארק היפהפה הזה במרכז העיר, טיילנו גם בשכונת BEACON HILL היפה ונתנו לדמיוננו להשתולל לגבי הבתים המפוארים ובעליהם האמידים, סוג של אצולה אמריקאית.
האמת שבני ניגן כמה וכמה אירועים בחלק מהבתים האלה, וגם כשהיינו בקנדה הוא הוזמן לנגן עם ההרכב שלו באחד מהם - ושלח לנו סרטון שמראה חלקים נרחבים מהבית.
 |
| אני מקריאה לסביבוני |
 |
| אני מקריאה לקיקה |
 |
| סבא T עם סביבוני |
 |
| קיקה כל הזמן אוכלת - ושאר הזמן מעדיפה את המוצץ בפה |
 |
| סבא T עם קיקה |
רוב הזמן פשוט עסקנו בשיגרת היום עם הילדים והבית, אבל כשחזרנו מקנדה, יצאנו לשני לילות לחוף האוקיינוס האטלנטי בקייפ קוד, מרחק שעה וחצי נסיעה מהבית.
 |
| בחצר של הצימר היה גן שעשועים שלם כולל טרמפולינה. כמובן שהיה גם מנגל, והיה גם בור אש |
 |
| באחד הבקרים T הצליח לצלם בואש שבא לבקר בגינה |
 |
| הילדים נהנו מאד לשחק שעות בחול |
 |
| וסביבוני אפילו העז לטבול ידיים ורגליים במים הקפואים |
היה קר מדי כדי לשרוץ כל היום על החוף אז ניסינו פעילויות נוספות עם סביבוני, כמו קרטינג ופארק מתנפחים מדהים, אבל רוב הזמן הם היו מבסוטים לשחק בגינה ובצימר. זה ניסיון ראשון לצאת עם הקטנים מהבית ליומיים (פרט לטיסות המפרכות לישראל) והוא הוכתר בהצלחה יתרה (כן, ברור שהיו צרחות באוטו בדרך ...בעיקר של קיקה, עד שהיא נרדמה).
בדרך חזרה פתאום קיבלתי התראה לטלפון (עם הסים האמריקאי) - ואותה התראה הופיעה גם על שלטים לאורך הכביש המהיר.
ביום האחרון לפני שעזבנו, החליטה כלתי שהיא קונה לסביבוני דג.
ראיתי את זה הרבה פעמים בסרטים אבל כאן קבלתי את זה בחיים האמיתיים. הסיוט של כל הורה: ילדה שנחטפה עם תיאור של הרכב החוטף. התברר שקיים חוק בארה"ב (והתברר שגם בקנדה) שמחייב את חברות הסלולר לאפשר הודעות התראה מתפרצות בדרגות חירום שונות.
כשהיינו בקנדה, למשל, קבלתי התראה לטלפון לגבי פינוי חירום עקב שריפה - אבל כשאנחנו הגענו לאזור זו היתה הודעת הרגעה וביטול הצורך בפינוי.
ממש לפני שחזרנו לישראל סוף סוף התחיל מזג האוויר להתחמם מעט ולהזכיר לנו שעוד מעט סוף יוני, ולקחנו את הילדים לאחד מגני ה"התזת מים" (SPRAY PARKS) הרבים שצצו באזור כמו פטריות אחרי הגשם. אזורי ה"התזה" צמודים כולם לגני שעשועים קיימים, ומהווים הצלה ממשית למשפחות עם קטנטנים שמחפשים את הקרירות בקיץ בלי כל הווג'ראס של הליכה לבריכה או לחוף אגם או ים כלשהו.
הכל התחיל מאיזה סרטון שהוא מבקש לראות שוב ושוב שמראים לו בגן.
התברר שזה (וסרטון דומה נוסף) מה שמראים לו בשעת המנוחה, והוא התאהב ממש במוסיקה (ויודע את כולה בעל פה) ובדגים השונים שחולפים על המסך. לכל דג הוא נתן שם - מישהו מהמשפחה או מהחברים שלהם השכנים.
הלכנו ביחד לחנות וסביבוני בחר את הדג ואת הפטריה (שלתוכה הוא נכנס כשהוא משחק ונח), ומאז בכל בוקר הוא זה שמאכיל אותו.
כלתי לקחה אותו מזמן לאקווריום של בוסטון ואז גם קנתה לו בובת "נימו", שבמשך המון זמן ישבה זנוחה בצד.
עכשיו פתאום סביבוני התחיל להתעניין בדגים וכאשר היינו בחנות הוא רץ לאקווריומים הגדולים וחיפש דגי "נימו" (דגי ליצן), ובשבוע שעבר לראשונה הוא צפה בסרט "מחפשים את נימו".
צריך להבין שזוהי אבן דרך משמעותית עבור ילד שעד כה צפה בעיקר בסרטי מכוניות ומשאיות ומיקי מאוס. הוא צפה בכל הסרט פעור פה ללא הפסקה, ומאז צפה בו שוב ושוב כמה וכמה פעמים.
כשטסנו לקנדה יצאנו מוקדם בבוקר וסביבוני לא הפסיק לשאול עלינו כאשר התעורר. כל יום הוא שאל איפה אנחנו (where are they?) וממש התגעגע, ומאד התרגש כששמע שאנחנו עומדים לחזור. אז לפני שעזבנו לישראל הכנו אותו היטב וסיפרנו לו שאנחנו חוזרים הביתה, הזכרנו לו את הבית שלנו ואת החתולים, וחזרנו על זה כמה וכמה פעמים כדי שיהיה מוכן ולא יופתע.
כמה דקות לפני שהאובר הגיע לאסוף אותנו, כלתי שאלה מי רוצה לחבק את סבא וסבתא לפרידה והוא רץ וחיבק אותי, התיישב על הספה ביני לבין T, וקרא להורים ולקיקה שיבואו לשבת גם ("ALL TOGETHER"). מתוק כזה!
מאז הוא מזכיר אותנו ואומר שהוא מתגעגע, וכאשר אנחנו מדברים בוידאו הוא אומר I LOVE YOU.... פשוט מדהים.
מזל שיש לנו כבר כרטיסי טיסה לנסוע אליהם שוב באוקטובר.............
