חזרה לשיגרה

באופטימיות זהירה אני יכולה לדווח שבינתיים נראה שהשיפצור במדרסים עשה את העבודה ואני סוף סוף מצליחה שוב ללכת.

בימים האחרונים אני גם הולכת לפעמים בנעלי ההליכה הגבוהות שאיתן אני מתכננת לטייל בקנדה בחודש הבא, וזה ממש נוח ותומך וטוב. ברור שאני מעבירה אליהן את המדרסים. הם עוברים איתי מנעל לנעל. 

מה עוד? 

לפני כמה ימים קבלתי דרישת שלום בלתי צפויה מסבתא שלי (ז"ל כבר הרבה שנים כמובן).

כפי שכבר סיפרתי, קיבלתי מכתב מהבנק שבו פעם היו לי ולמשפחה שלי חשבונות, שיש חשבון "רדום" על שמי (מלפני הנישואים) שלא נעשה בו דבר "מעל לשנה". ובכן, לא נעשה בו דבר במשך כחמישים שנה, כנראה. כנראה סבתא שלי פתחה חשבון חסכון על שמי ומעולם איש לא סיפר לי על כך. לו הייתי יודעת, הייתי מעבירה אותו יחד עם שאר החשבונות שסגרתי בבנק הזה והעברתי לבנק שבו אנחנו מתנהלים מזה הרבה שנים. 

במכתב הפנו אותי ליצור קשר עם הסניף בו מתנהל החשבון. למותר לציין עד כמה בלתי אפשרי להשיג סניף בנק בטלפון בימים אלה, ולבסוף הגעתי לאיזה מוקד של הבנק שלא היה מסוגל לעשות עבורי דבר בלי לזהות אותי, ולא ניתן היה לזהות אותי כי לא ניתן היה לשלוח לי קוד בסמס - אולי כי בשנות השבעים לא היה קיים דבר כזה?????!!!!! חלם! 

בסוף לקחו את הפרטים שלי ואחרי יומיים מישהו מהסניף חזר אלי, הבין את המצב ואמר שאיאלץ להגיע לסניף פיסית כדי להזדהות עם תעודה, ואז אוכל לקבלת את הכסף שנותר בחשבון. האמת, התלבטתי אם זה שווה את הנסיעה. אולי בשנות השבעים סבתא היקרה הפקידה לי סכום מכובד, אבל היום מדובר על כשלוש מאות וחמישים ש"ח. 

בסופו של דבר T היה צריך ממילא לנסוע לאזור מסיבה אחרת אז נסענו ביחד. לא ייאמן כמה ביורוקרטיה מניבה פעולה לכאורה פשוטה של הפעלת חשבון רדום ואז העברת הכסף מתוכו לחשבון אחר (וסגירתו הסופית). כמה זמן, כמה ניירת - ובסוף התברר שלא ניתן גם להעיר את החשבון וגם להעביר את הכסף באותו היום. צחקנו עם הפקידה שהחשבון שהתעורר נמצא בהתאוששות בטיפול נמרץ..... בקיצור אני מקווה שאכן אראה את הכסף בסוף בחשבון הבנק הנוכחי שלי. כך או אחרת זו היתה חוויה, ועל הדרך ביקרנו בשכונה שפעם T היה גר בה, השכונה של נעורינו, שבה התחלנו את היחסים שלנו עוד כשהיינו בתיכון. ובמקרה עשינו זאת 48 שנים בדיוק אחרי הפעם הראשונה שדיברנו ממש והוא הזמין אותי לצאת איתו. סוג של "יום חברות" שכזה. נוסטלגיה. 

בינתיים לא שמענו שוב מ'פרופסור-על' ואחרי כשבועיים רגועים T חווה כמה אפיזודות קלות יחסית, אבל ברור שזה לא נגמר. 

בסוף נחגוג את יום הולדתו של T במסעדה עם 'שותפנו' ו'שריתה', ולמחרת נעשה לו כאן ארוחת יום הולדת. בתי סיפרה לי שהנכדים כבר הכינו ברכות ומאד מתרגשים לקראת האירוע. מתוקים כאלה. הורי לא יגיעו, אבא שלי עדיין חלש ולפעמים עם סחרחורות....אז לא זז מהבית. 

לאחר שזנחתי את 'קדמת עדן' של ג'ון סטיינבק התלבטתי קצת איזה ספר לקרוא עכשיו, והחלטתי להוריד ספר "מטוסים" או כמו ש'ביוכימיה' קוראת לספרים הקלילים האלה: ספרי חוטר. 

מי שאלופה בספרים כאלה היא הסופרת הבריטית סופי קינסלה, שבין השאר התפרסמה בגלל סדרת הספרים שלה על מישהי שמכורה לקניות (וגם היה סרט). דפדפתי קצת ברשימת הספרים החדשים יותר שלה ובחרתי את The party crasher, שיצא לפני כשנתיים/שלוש. חביב. בדיוק מתאים לי אחרי הכבדות של סטיינבק. 

באופק כבר מרגישים את הנסיעה שלנו אל בני בבוסטון בעוד כשבועיים ובאמצע גם ביקור ברוקיס הקנדיים...אז מתרגשים כבר למפגש איתם ועם הנכדים המתוקים וגם החופשה עצמה והטיול.........בתקווה שהכל יהיה בסדר. 

אולי השקט חזר...בינתיים

כבר נדמה היה שזה לא ייגמר אף פעם - ובבת אחת כנראה זה נפסק. ה"סבב" הנוכחי. עד לפעם הבאה, שאולי תתרחש כבר במועד "מצעד הדגלים" הקרוב. 

בביקור בשבת אצל הורי אמא שלי טענה שמצעד הדגלים הוא סתם עוד פרובוקציה. האמת? אני לא בטוחה. האמת? אני כבר לא בטוחה בהרבה מאד דברים. 

מצד שני אמא שלי גם ניסתה לומר ש"כיפת ברזל" היא "סתם מיתוס" ושהיא לא מאמינה שזה בכלל דבר אמיתי או שזה שווה משהו - הייתי די בשוק. הסברנו לה מה זה בכלל "כיפת ברזל" וניסינו להבהיר לה באיזה מצב היינו בכל השנים האחרונות לולא אושרה ופותחה (ומומנה) המערכת הזאת.........

בקיצור מדובר באישה שבקושי יוצאת מפתח ביתה וניזונה רק ממה שכתוב בעיתונים או ממה שאנחנו מספרים לה. 

בינתיים בכנסת ממשיכים להוכיח לנו שמזמן הקואליציה הזאת עומדת גבוה על המקפצה ומשתינה על כולנו בקשת. אין גבול לחוצפה ואין שום ניסיון להסתיר את מעשי הגניבות המגוונים המתוכננים נגד האזרחים במדינה הזאת. 

אז בששי ובשבת יצאתי להליכה רגילה (7-8 ק"מ) עם המדרסים המשופצרים, ובינתיים אני בסדר. אבל באמת צריך לתת לזה כמה ימים. הבוקר הייתי בחדר הכושר על האליפטיקל כך שממילא זה לא גרם מעולם לרגל המסכנה שלי לכאוב. 

בששי בצהריים אכן נסענו לראשון לחתונה - ובדרך כל שנייה שמענו ברדיו התראה על טילים, גם על אזור בית שמש ובית"ר עילית אבל בעיקר על יישובי עוטף עזה המסכנים. לראשון הם הפעם לא הגיעו. החתונה (או יותר נכון, מסיבת החתונה, כי לא נראה שהיתה שם חופה) נערכה על גג של בניין באזור התעשייה של ראשון. כל החלק הלא מקורה של הגג גם לא היה מוגן מפני השמש כך שהוא עמד ריק בשמש הצהריים הקופחת, ובחלק המקורה היה צפוף ומוזר. היינו בני הדודים (מהדור ה"קשיש") היחידים שהגיעו, והיו כמה בני דודים בודדים מהדור של ילדיי (בני הדודים מדרגה ראשונה של החתן) וכל השאר היו בני המשפחה מדרגה ראשונה של החתן/כלה ומלא מלא חברים. צעירים. ולא היה כמעט היכן לשבת (כי כאמור אף אחד לא רצה לשבת בחוץ בשמש). האוכל היה ברמה מאד נמוכה, אז אחרי שבירכנו את הזוג, את הוריו ואת סבתו - ושתינו קצת (T בעיקר נהנה מקצת וויסקי) ונשנשנו קצת (כדי לא להישאר על בטן ריקה), עשינו "ויברח" תוך שעה וחצי, והספקנו לשנו"ץ בבית. את המתנה לזוג המאושר נתנו מבעוד מועד (איזה כיף כאשר יש קישור של אולם האירועים דרכו אפשר לתת מתנה באשראי במקום לרשום צ'ק) כך שמילאנו את חובתנו וכולם יצאו מרוצים. 

בילינו ערב שקט בבית עם ספר, מעט (מאד) חדשות וקצת סדרות.... ובשבת קפצנו כאמור לבקר קצת אצל הורי. 

אבא חלש וחיוור וסבל מסחרחורות (אבל לחץ הדם שלו היה תקין). כבר התחלתי להסכין עם העובדה שהוא לא עומד להשתפר ולהתאושש בהרבה. אני מקווה שאני טועה. 

בשבת אחר הצהריים לא נסענו להפגנה ובדיעבד אני מצטערת על כך. מארגני המחאה הודיעו שלא תהיה הפגנה בתל אביב ובמקום לנסוע בכל זאת (כי מי הם שיגידו לנו מתי להפגין?) או לנסוע לאחת מן ההפגנות האחרות שכן התקיימו, החלטנו להישאר בבית ולהזמין את בתי עם משפחתה לפיצה וגלידה. האמת - זה היה נפלא, כבר לא ראינו אותם שבועיים והתגעגענו נורא, וגם הם התגעגעו. היה כיף שהם באו וגם היה אירוח קל יחסית. כמובן ש-T הכין את הפיצה (הגלידה היתה כבר מוכנה). בנוסף הוא אפה עוגת שמרים (שנשמותק החליט בסוף הערב לקחת את מה שנשאר ממנה הביתה - סוף סוף הוא התחיל לאכול, הילד, כיאה למי שגם הוא נכנס כבר לגיל ההתבגרות). 

לפני שהם הגיעו ראינו בקבוצת הוואטסאפ של הרחוב שהשכן ה"דו" שלנו העלה תמונה של רכב שחוסם לו (ולנו) את היציאה מהחניה. אם זו לא היתה חוצפה זה היה פשוט מושלם - רכב של חברת "אלביט" נעמד בדיוק לאורך הכניסה לשביל הגישה של שני הבתים שלנו. יש שם שער חשמלי ושלטים עם שמות המשפחה שלנו על הקיר, אבל הנהג/ת פשוט לא התייחס לזה. 

תחילה התקשרתי למספר הטלפון שרשום על הרכב (תחת "איך אני נוהג?") כי זכרתי שפעם, כשהיה לי רכב חברה, השיגו אותי ככה כאשר איזו משאית שניסתה לעבור ברחוב צר בו חניתי התקשרה למוקד כדי לבקש ממני להזיז את הרכב. הפעם המוקד הזה היה חסר תועלת. המוקדן טען שהוא רק מעביר את ההודעה לקצין הרכב של החברה, שיטפל בזה תוך שני ימי עסקים. נפלא. הוא הציע שאתקשר למשטרה, וכך עשיתי. במשטרה אמרו שזה אכן תפקידם, אבל שהשכן (שהעלה את התמונה לוואטסאפ) כבר הקדים אותי והם מאתרים את הנהג. באמת תוך עשר דקות הרכב כבר לא היה שם, ומהמשטרה הגדילו לעשות והתקשרו אלי כדי לוודא שהבעייה טופלה. האמת? הופתעתי לטובה. 

הבוקר הספקתי גם להיפגש עם 'מחברת' וגם להקפיץ את החתולה ל' לחיסון השנתי שלה. 

מאז שהתחלתי לטפל בחתולים אצל הוטרינר המקומי שנמצא כאן מעבר לפינה, הכל מאד פשוט (וגם זול). הוא בדק את ל' בצורה מאד יסודית ודיווח שהיא נראית לו במצב מצוין. לא רע לחתולה בת מעל ל-13. 

עם 'מחברת' נפגשתי לשם שינוי ליד איזו עגלת קפה, מהסוג שהתחילו לפעול ביישובים שבסביבה מאז הקורונה. הרעיון מאד נחמד, הביצוע קצת פחות התאים לי. הישיבה בחוץ, או על ספסלי פיקניק ללא משענת (וזה קשה לי) או על כסאות מאד לא נוחים (אותו הדבר) ולא כל הזמן הצלחנו למצוא צל. משום מה הם שמו מוסיקה רועשת שגם לא היתה לטעמי. והאמת שגם הקפה לא היה משהו. בקיצור - לא נחזור לשם. 

בין לבין חיכיתי שעה בטלפון בשיחה עם איזה בנק, ששלח לי הודעה על איזה חשבון רדום ש"לא בשימוש מעל לשנה" שקיים על שמי מלפני הנישואים וכלל לא ידעתי על קיומו. כמובן שאחרי המתנה של שעה התברר שהם לא יכולים בכלל לדבר איתי כי אין להם מספר טלפון מעודכן שלי, ולכן לא יכולים לשלוח לי קוד אימות כדי לוודא שאני זו באמת אני. בקיצור - הם אמורים לחזור אלי כדי שאגלה אם בכלל יש לי כסף בחשבון הזה. 

מחר, אם לא יצוץ משהו בלתי צפוי, קבעתי להיפגש עם 'ביוכימיה'. 

בסוף השבוע T חוגג יום הולדת ואין לי מושג איך לחגוג לו. אין לי שום רעיון. והוא עצמו לא משתף פעולה, לא עושה עניין מיום ההולדת שלו. אולי אדבר על זה עם 'שותפנו' ו'שריתה'.....

ונקווה שהשקט אכן יישמר. 

אין רגע דל

ככה זה אצלנו. יום אחד, כמה שעות, וכל המציאות משתנה מן הקצה אל הקצה. 

כששמעתי בלילה של "החיסול המשולש" בבכירי הג'יהאד האיסלמי בעזה תנועה בלתי פוסקת של מטוסים חשבתי שקורה משהו בצפון. אופס. זה היה בעצם בדרום. למחרת בלילה כבר התקשיתי להירדם ושנתי בסוף היתה מאד טרופה. אין לזה סוף. 

כרגיל T די צמוד לרדיו ו/או לטלוויזיה. וגם לאפליקציות בטלפון. אני לא אבל זה כמובן "תוקף" אותי מכל הכיוונים.

למרות הכל הצלחתי להיפגש השבוע עם 'היידי' - הפעם אצלה בבית, כי לא הרגיש מתאים לשבת בבית קפה בזמן שנופלים טילים. היה לי ממש טוב לשבת איתה, לא משנה איפה. 

דווקא עכשיו מישהו (בתכנית ש-T צופה בה) אמר ש"דווקא" צריך להמשיך את השיגרה (היכן שמותר) ולהשתתף באירועים ולשבת בבתי קפה - כדי לא לאפשר "להם" לשבש לנו את החיים לגמרי. הרי שיבוש החיים זו המטרה של הטרור. והם הצליחו בכך כשישבו בשקט 36 שעות והחזיקו את כולנו במתח ולא ירו טילים לא פחות (אם לא יותר) מאשר בימים שמאז, שבהם הם כן יורים. 

מחר יש לנו חתונה בצהריים בראשון לציון. בינתיים היא מתקיימת כסידרה. אין לי מושג איך הצליחו "לגייס" אותנו להשתתף בחתונה הזאת. מתחתן נכד של בת דוד של T - ואנחנו כבר מזמן מזמן לא משתתפים באירועים של נכדים של בני דודים. אלא אם זו דרגה ראשונה (למשל הנכד של אח של T). אבל בת הדוד עשתה לי "אמבוש" במפגש המשפח-טי ושאלה אם אנחנו מגיעים לחתונה, ועשיתי את השטות של לומר שלא קבלנו הזמנה (באמת לא קבלנו) במקום לחשוב מהר ולומר שאנחנו בדיוק עסוקים בתאריך הזה (לא משנה מהו). ואז היא אמרה לבת שלה לוודא שנקבל הזמנה. ואז קיבלנו גם וואטסאפ. בקיצור - לא ממש היתה אפשרות להתחמק. מילא. נקפוץ לקצת, ניתן להם את הצ'ק, ונסע הביתה. ממילא שוב אין ארוחה בששי כי בתי ביום הולדת ארבעים של חברה טובה וחתני עם הנכדים אצל אמא שלו. 

והורי עדיין לא באים. אבא עדיין חלש, למרות שהשבוע הוא היה מעט יותר טוב. אין מה להאיץ בתהליך הזה וגם יש באמת סיכוי - לצערי - שמצבו לא ישתפר. לא קפצנו אליהם לביקור בשבת כי T היה חולה ולא רצינו לחשוף אותם, אבל נראה לי שבשבת כבר אפשר יהיה. 

בגיזרת הרגל שלי - צילום הרנטגן לא הראה שבר כלשהו, והאורתופד כתב שהוא מזהה "שחיקה קלה במפרקי הרגל" ושלח מרשם למדרסים - וזאת למרות שהראיתי לו שיש לי מדרסים מותאמים אישית. בכל מקרה שלחתי את המרשם לבחור (התותח) שעושה לי את המדרסים (שפתר לי את הבעייה שהיתה לי בכף הרגל בנובמבר) והוא אמר לי לבוא. 

נסענו אליו בבוקר (היו פקקים מטורפים בדרך - גם בכביש 4 וגם בכביש 2 - תאונות או משהו) אבל בסוף הגענו. 

בכל מקרה הבנתי שוב עד כמה מבנה כף הרגל שלי בעייתי. בעצם, בעת הליכה או עמידה, ללא המדרסים כל המשקל של הגוף שלי נופל על שטח קטן מאד של העקב וכריות כף הרגל. 

איש המדרסים התותח שיפצר משהו במדרס גם על סמך המרשם של האורתופד וגם על סמך מה שהראיתי לו לגבי מיקום ואופי הכאב בכף הרגל - וניתן לזה כמה ימים ונראה אם זה עוזר. 

יום חמישי הוא יום קניות אצלנו, אז כיון שהיינו בדרך חזרה מתל אביב חשבנו להיכנס לרעננה ולבדוק את הסניף החדש של הרשת הצרפתית CARREFOUR. אז נסענו לשם אבל לא נכנסנו לשם כי פשוט לא היתה חניה. כל הרעננים (ואולי גם מהסביבה) התנפלו על הסופר הזה. נצטרך לחכות עוד קצת או לנסות את הסניף בנתניה. ממילא היתה לנו קנייה קטנה היום. 

עוד לא התחלתי ספר חדש מאז שהפסקתי את "קדמת עדן". נראה לי הפעם אחפש איזה "ספר מטוסים" קליל להעביר את הזמן. 

נקווה שיהיה שקט. לא נראה כרגע, אבל תמיד אפשר לקוות. 

אלו הם חיינו בזמן האחרון

הצינון של T השתפר מעט אבל עוד לא עבר לגמרי. עדיין יש הרבה ליחה ומידי פעם שיעולים די מפחידים. 

בינתיים הוא מתעקש בכל זאת להתעמל וכמובן לא העלה בדעתו לפספס את ההפגנה בקפלן במוצאי שבת. זה הפך כבר לשיגרת מוצ"ש אצלנו. והאופנוע החדש נוח מספיק כדי שלא אסבול מזה יותר מדי. וגם האינטרקום שיש לנו בין הקסדות מאפשר לי להזכיר לו להוריד מהירות מעט כשהוא מתחיל להיסחף. 

אז בשבוע שעבר התקיים גם הביקור אצל 'פרופסור-על' - שהתברר שהפרופסור שלנו היה תלמיד שלו ובן טיפוחיו. 

'פרופסור-על' קרא ולמד היטב את כל התיק הרפואי וההיסטוריה של T לקראת הביקור, וחקר אותו לפרטי פרטים אודות התסמינים שהוא סובל מהם בפרט ואודות מצבו בכלל. היתה ל-T שיחה מאד טובה איתו, גם לגבי הניתוח עצמו וכל השנה פלוס שעברה מאז, גם על הפרופסור שניתח אותו וגם על עוד דברים. 

בין השאר, הוא הסביר לו מדוע אל לו להצטער שעבר את הניתוח, כי למרות שהתברר בסוף שלא היה גידול ממאיר, הסיכון היה גדול מכדי להזניח ולחכות אולי עד שהיה מאוחר מדי. יתרה מכך, הוא טען שגם אם ביצעו את הביופסיה ביסודיות וחזרו עליה כמה וכמה פעמים עם כמה וכמה חתכים שונים, עדיין ייתכן שכן היה משהו ממאיר, שטוב שהוצא מהגוף. בנוסף, הוא אמר שעבר מספיק זמן מאז, ושבוצעו מספיק בדיקות מאז, שלו היה עדיין משהו שם בפנים מתפתח במחשכים, הוא כבר היה מתגלה בשלב הזה. "בקיצור", אמר לו פרופסור-על, "תודיע לאשתך שהיא לא עומדת להיפטר ממך בקרוב". 

פרופסור-על העלה כמה השערות לגבי הסיבות האפשריות להתקפי הכאב של T - האחת היא באמת הבקע שיש לו בחלקה העליון של צלקת הניתוח - שגם הפרופסור דיבר עליה כבר מהבדיקה הראשונה. הבעייה עם זה היא, שתיאור הכאבים אינו תואם בקע. 

סיבה אפשרית נוספת לדעתו היא עצבית. ייתכן, הוא אומר, שפגיעה באיזה עצב שהתרחשה במהלך הניתוח גורמת לכך שבמצבים מסויימים מפעילה את התקף הכאב. במקרה כזה ייתכן שניתן יהיה לעזור ל-T מהכיוון של מניעת הכאב. הבעייה כמובן היא לאתר את העצב, במיוחד כשלא ניתן לדעת מתי יתקוף הכאב הבא. 

אבל אלו רק השערות, הוא אמר, והוא מבקש להתייעץ עם מומחים נוספים ולחזור אל T. 

האורתופד שהגעתי אליו בגלל כף הרגל השמאלית בדק אותה ביסודיות וגם שלח אותי לצילום רנטגן. יש חשש לשבר הליכה, ובמקרה הזה אצטרך לתת לרגל מנוחה במשך 6-8 שבועות 😨. ממתינה לתוצאות הצילום ואז נראה. 

בכל מקרה הוא הדגיש שוב שעם הקשת הגבוהה שיש לי ("ההיפך מפלטפוס" כך אמר, ואת זאת אני הרי כבר יודעת שנים רבות) גם חובה עלי ללכת כל הזמן עם המדרסים המותאמים, גם לחדש אותם לעיתים קרובות, וגם בהליכה מאומצת ללכת עם מקלות הליכה, כדי להוריד מהעומס על הרגליים. 

היום, משהגעתי כמעט לשליש הספר, הבנתי סופית שאני לא נהנית לקרוא את "קדמת עדן" של ג'ון סטיינבק, וכנראה שאפסיק, לפחות לעת עתה. לא בכוח. 

בימים האחרונים, במיוחד ביממה האחרונה, שוב צללתי לדכדוך קשה עם כל מה שקורה מסביב. 

בין הדרת נשים באוטובוסים באשדוד לבין תאונת ה'פגע וברח' של שתי הנשים בילד בנתניה לבין הרצח הנוראי והמיותר ליד גן-נר לבין המכות שחטף בתל אביב צעיר מיפו (שעמד להתגייס לצה"ל) רק כי חבורת נערים מטומטמים שמעו אותו מדבר בטלפון בערבית לבין התאבדותה של הנאנסת משומרת.....וואי יש עוד מיליון אמירות ואירועים ושנאות וטימטומים ובא לי שיבוא המבול וימחק את כולנו ולא יתחיל מחדש, כי כבר ניסו פעמיים וזה כנראה לא יצליח. שוב. 

כששוחחתי עם בתי היא ניסתה בכל זאת לעודד אותי, שיש כמה נקודות אור בכל זאת בחיינו ששוות הכל. כן. יש כמה נקודות אור. היא והמשפחה שלה, בני והמשפחה שלו. הורי, אחי והמשפחה שלו. קומץ חברים טובים. כן, גם כמה בלוגרים יקרים שאני כבר מחשיבה לחברים. אבל זהו. פחות או יותר. אוף.