‏הצגת רשומות עם תוויות עדכונים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות עדכונים. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 31 בינואר 2025

אז מה קורה בינתיים

בראש ובראשונה הבטן מתהפכת מהסיוט שעברו ארבל יהוד וגדי מוזס אתמול בדרך לשחרור.....

זה ממש החזיר אותי לשבעה באוקטובר...לכעס ולפחד ולתסכול....ולרצון - כן, אני מודה ומתוודה - למחוק שם את כולם. פשוט למחוק. לא ידעתי שיש בי דחפים כאלה בכלל. בני אדם באשר הם בני אדם וכו..............."אזרחים", "בלתי מעורבים"....אוף. 

נורא. נורא מה שהם עברו ונורא מה שזה עשה לי - הוציא ממני את האינסטינקטים ההישרדותים הכי בסיסיים. טוב שזה רק בתחושות ואין לי באמת כוח או יכולת לעשות עם זה שום דבר. וטוב שבכל זאת יש את ה- frontal cortex או איך שקוראים לזה.....ובכל זאת אפשר לחשוב רוב הזמן בצורה הגיונית ורציונלית. 

שרי ממשיכה להיות חולה, ובנוסף לכל יש לה פריחה בכל הגוף וכאבי תופת באוזניים. אנחנו כל כך מתוסכלים מזה שבתי וחתני לא עשו לה ניתוח כפתורים כשהתברר שגם לה יש בעייה כמו שהיתה לנשמותק. סתם הם הלכו לרופא אף אוזן גרון שונה מזו שהלכו אליה עם נשמותק והוא היה כל כך בטוח בעצמו שעם הגיל זה יחלוף............

נראה לי שעכשיו סוף סוף הם יפעלו בכיוון. 

בינתיים יש להם לילות בלי שינה, והם איכשהו עושים תורנות גם על הלילה וגם על יום העבודה. לא פשוט. 

בביקור של T אצל ד"ר בקע הוסרו לו שניים מהתפרים החדשים (שתפרו את הקרע בתפרים) ושניים יוסרו כנראה בשבוע הבא. הרופא טען שהמצב טוב - בטח טוב, לא כואב לו, לא מגרד לו, לא דוקר לו....רק T סובל! מילא, היתה איזו הקלה כשהוסרו שני התפרים....והוא גם קיבל פטור מהחגורה הרחבה והותר לו לחזור לחגורת בקע טבורי קטנה יותר, שהרבה פחות מציקה לו. הדליפה ממשיכה, אבל עכשיו אנחנו דווקא מרוצים מזה, כי כאשר הנוזלים מצטברים מתחת לתפרים (או מתקרשים כמו שקרה לפני שבועיים) זה גם מכאיב מאד וגם עובדה שהם לחצו ופתחו את התפרים. אז שיזרום..........

עם הרגל (גיד אכילס או מה שזה לא יהיה) אני מצליחה איכשהו לתמרן עם האימונים שלי - לא עושה בכלל על האליפטיקל וגם כשעושה הליכות - הורדתי את המרחק לששה קילומטר....כי מעל לזה מתחיל לכאוב. מחכה לתור אצל האורתופד. 

קוראת ספר נחמד בשם 'איירפורט TIME' מאת שילה ענבר, ורק עכשיו אני מבינה שזה בעצם ספר המשך לספרה הראשון "כל הדברים היפים", שההתרחשויות בו מוזכרות בספר הנוכחי. לא נורא. הוא כולו מסופר בזמן הקורונה, מה שגם מחזיר אותי לתקופת הטרלול ההיא שעבר על חיינו ממש לא מזמן. די הזוי. 

אבא עבר השבוע בהצלחה אקו לב בתל השומר, ונאמר לו שמצבו יציב. כלומר אין שינוי. שזה גם משהו. 

קבלנו הארכה של שלושה חודשי "אי אכיפה" נוספים על המטפלת שלו, אז בינתיים עניינים כרגיל. 

ה"חשמל החכם" אצלנו בבית בתקלה, איש התמיכה שלנו בחו"ל, וזה משעשע לראות אותנו מנווטים בין המתגים ה"טפשים" הבודדים בחיפוש אחר המתג שמפעיל או מנטרל משהו שבדרך כלל המתג ה"חכם" או המחשב החכם שולטים בו.

כשרק נכנסנו לבית עשיתי מיפוי של כל הפאנלים ה"חכמים" וה"טפשים", כמה שנים לפני שהכנסנו גם את ה"מחשב החכם". וטוב עשיתי, כי עכשיו אנחנו נעזרים בהם מאד. מתברר שלא לכל התאורה בבית יש בכלל מתג "טיפש" כגיבוי...ואנחנו בינתיים מסתדרים עם מה שיש. ידעתי כשנכנסנו לגור כאן ו-T התפרע עם מערכת החשמל שהבית הזה הרבה יותר מדי חכם בשבילנו.......😉

מה עוד? 

החלפתי למיינקוני את ארגז החול שמטבח לארגז גדול יותר - שיהיה לו נוח. אין באמת ארגזי חול גדולים יותר, ופשוט קנינו באיזו חנות סטוק זול ארגז במימדים שהתאימו, וזה עובד ממש יפה. בינתיים הארגז החדש בקצה המטבח, לא באמצע, ובינתיים לא היו "שלוליות" של שתן ליד התנור.........אז נראה אם נצליח לאט לאט בכל זאת לסלק את הארגז מהמטבח. בארגז הישן שיושב במקום "המסורתי" בחדר הכביסה, מיינקוני הפסיק להשתמש בכלל 😧

העיקר שהוא מתוקי. 

ועכשיו ש-T לא מרגיש טוב הוא בא לישון איתו לפעמים במהלך הלילה. כמו שהוא עשה לי כשהייתי חולה. מדהים החתול הזה. 

אז בטח נקפוץ אל הורי היום או מחר, ו-T כבר מכין להם גלידה....כי הבנו שזה הדבר היחיד שאבא שלי ממש מרגיש את הטעם שלו ונהנה לאכול. 

ומעבר לזה צפוי סוף שבוע שקט........עם הרבה מתח כמובן לקראת שחרור חטופים נוסף מחר. 

יום רביעי, 8 בינואר 2025

הימים חולפים, שנה עוברת

התחלתי לכתוב "הימים חולפים" ואז נכנס לי לראש השיר....משום ה. 

היה קר בבוקר אבל השמים היו כחולים והשמש הבטיחה שיהיה חמים בהמשך היום, והציפורים התעוררו להן, והניגוד החריף בין הפסטורליות של ההליכה בטבע המקסים הזה בחורף הישראלי הזה לבין המציאות שלנו.....וואו, זה יותר מדי. 

אצל T מסתמנת מעט רגיעה בדליפה, זה עדיין קורה אבל נראה לי שהשטף הגדול נרגע ואולי אולי זה יסתיים בקרוב. 

הוא מרגיש טוב ויוצא להליכות, כבר משתגע מלהיות בבית באפס מעשה, ואני מקווה שהוא יתאזר בסבלנות עד שהמנתח יאשר לו לחזור לפעילות מלאה. הביקורת הראשונה אצלו תהיה בשבוע הבא.

אבא הפסיק עם משככי כאבים אופיואידים - האחד הרדים אותו לגמרי, השני עשה לו בחילה. הוא חזר לאופטלגין והבוקר אמא דיווחה שהוא מרגיש מעט יותר טוב, התגלח ויצא לשבת בשמש. נו, גם זה משהו. 

בשבוע הבא יש לאמא יום הולדת 93....בדרך כלל אנחנו קונים לה בגדי ספורט חדשים, אבל השנה אין לי מושג ....נחשוב על זה. 

התקדמתי מעט בספר "מי שסוכתו נופלת" והוא טוב. הוא מעציב מאד, אבל טוב. הסגנון הזה של כתיבה בלי סימני שאלה ובלי סימני ציטוט...לפעמים זה קצת מבלבל, אבל כל כך הרבה סופרים משתמשים בזה שכבר התרגלתי. זוכרת את "על העיוורון" של ז'וזה סאראמאגו שלא השתמש בסימני פיסוק בכלל.....

כיון שהניתוח של T מאחורינו וההחלמה די ניכרת, העזנו והזמנו כבר את הכרטיסים לביקור הבא שלנו אצל בני ומשפחתו המתוקה בבוסטון. עכשיו יש למה לצפות.

עוד דבר שיש לצפות לו הוא חגיגת בר המצווה של נשמותק בקיץ. הפעם בתי מארגנת את כל מה שקשור לעלייה לתורה (אחרי שחתני פישל באופן קטסטרופלי בבר המצווה של חכמוד, היא תפסה פיקוד) ו-T שוב אחראי על החגיגה (ארוחה) שאחרי...לאחר התייעצות עם נשמותק עצמו לגבי מה שהוא רוצה והיכן. לילד רצונות ברורים וכיף לתכנן איתו. 

אולי אולי בני ומשפחתו יוכלו להגיע לישראל לכבוד בר המצווה, ואם כן זו באמת תהיה חגיגה מושלמת. 

לא הצלחתי להיפגש השבוע עם 'מחברת' אבל דיברנו הרבה בטלפון וקבענו לשבוע הבא.

מחר יום הולדתו ה-60 של 'שותפנו'....אני כל הזמן אומרת "יום הולדת 50" בטעות, לגביו. לא יודעת למה. הוא צעיר ממני אבל לא עד כדי כך צעיר 🤣.

המדינה בדרך לאסון, לדעתי, בכל הקשור לשמירה וציות לחוק...........וזה בנוסף לסכנות האורבות לנו מסביב. לא יודעת מה יהיה. 



יום שני, 23 בדצמבר 2024

עדכונים

בשבת חל שיפור בבריאותי, בראשון לא ממש חלה התקדמות, אבל בשני השינוי כבר ניכר קצת יותר. לא יודעת אם עזר שלקחתי כדור הרגעה לפני השינה, כי ידעתי שאת הלילה שלפני הניתוח של T אין סיכוי שאעבור בשלום אחרת.

בשבת שלחתי את  T הלך לבד עם הורי ליום הולדתה של נכדנית1, לא מעט כדי שיפגוש שם את בתי והילדים, לאחר שלא התראנו איתם זמן רב בגלל מחלתי. אכן זה היה מפגש מרגש ומהנה והוא שמח שהלך. 

אני נחתי לי בבית וקראתי וצפיתי בטלוויזיה, בין השאר ראיתי את הסרט "רכבת הילדים" בנטפליקס....חמוד ונוגע ללב.

אנקדוטת החתול הסורר: אחרי שהזזנו בהדרגה, בהצלחה, את ארגז החול של מיינקוני עוד קצת ועוד קצת לפאתי המטבח... בסוף כשהארגז הגיע בדיוק למעבר בין המטבח אל פינת האוכל, כמו בפעם שעברה שניסינו זאת, הוא השאיר שלולית של שתן ליד התנור. באמצע המטבח. כאילו מסמן: 'עד כאן, הזזתם מהתנור, הרחקתם והרחקתם....איפשרתי לכם...אבל עד כאן'. אגב את הקקי הוא כן עשה בארגז, במיקומו ההוא בין המטבח לפינת האוכל. לכו תבינו את הראש של החתול. 

אז הזזנו את הארגז בחזרה כמה סנטימטר לתוך המטבח, עדיין בקצה שלו, ובינתיים לא היו 'הפתעות'. אז אולי זה הסטטוס קוו. ארגז צרכים של חתול במטבח אבל לא באמצע המטבח. נראה. 

עוד אנקדוטה: מאז שחליתי הפסקתי לשתות חלב, מה שאומר שהפסקתי לשתות קפה - כי אני לא מסוגלת לשתות קפה בלי המון חלב. אני בדרך כלל שותה "הפוך על חלב". אז עכשיו אני שותה תה עם לימון, וכשעוד היה ג'ינג'ר הוספתי גם ג'ינג'ר. T אמר שיקנה עוד אבל זה עוד לא קרה. בכל מקרה, אולי זו הזדמנות להפחית את כמויות הקפה שאני שותה בכל יום.

כשהתחלנו את אורח החיים הנוכחי, בשנת 2020, עם הפעילות הגופנית והדיאטה, ירדנו לכוס קפה אחת ביום, על הבוקר. עם הזמן התחלתי להוסיף קפה בהדרגה. מהר מאד זה הפך לשתי כוסות, בבוקר ולפני הצהריים. ואז שלוש כוסות, עוד אחת כשאני מתעוררת מהשנ"צ. לאחרונה זה כבר הפך לארבע כוסות קפה ביום. 

T המשיך מאז עם כוס קפה אחת על הבוקר, במיוחד מאז הניתוח הגדול לפני שלוש שנים, כאשר המליצו לו להמעיט בקפה. אז הוא שותה תה עם מעט חלב, הרבה פעמים ביום. אני כרגע לא שותה חלב, אז שותה את התה עם לימון. אגב בתי שותה מים רותחים עם לימון בלי תה בכלל. אחשוב על זה. נראה לי שעדיין אני זקוקה למעט הקפאין (או תאין) שיש בתה.

הספר ALL FOURS מאד מטריד. לא יודעת להגדיר באיזה אופן. בעצם יש כאן אישה בת 45 בסוג של משבר אמצע החיים, טרום גיל המעבר...אבל זה מעבר לכך. הרבה מאד (הרבה מאד!) תיאורי סקס...בעיקר בדימיון. 

שני דברים שלי אישית מפריעים, למרות ששוב, אין לי מושג למה בדיוק. הדבר הראשון הוא שהיא מספרת שהיא סוג של סלב', אישיות מפורסמת, אבל לא מפרטת מה היא בדיוק עושה. אחד הפרוייקטים שהיא רוצה להתחיל לעבוד עליהם קשור, למשל, באיזו זמרת מפורסמת שהיא אמורה להיפגש איתה, וכבר דחתה את הפגישה הזאת כמה פעמים.

הדבר השני שמשום מה מפריע לי מאד, הוא שהיא לא מתייחסת לילד/ה שלה כזכר או נקבה. היא אומרת "הם" כמו שמתייחסים לאדם לא-בינארי. זה ילד/ה צעיר/ה מאד יחסית, שבכלל אין לו/לה מודעות לנושא, אבל דווקא האמא מתעקשת מרגע הלידה להתייחס אליהם ככה. אולי אני באמת כבר בדור שלא יצליח לעולם להבין זאת לגמרי. אין לי בעייה כשמישהו מבקש שאתייחס אליו ככה, אבל שההורה עושה זאת מרגע שהם נולדים.......זה מוזר לי מאד. 

בכל מקרה, אני בחלק שלישי (לא יודעת כמה יש) ועדיין קוראת. 

בימים האחרונים T בתזזיתיות מתקן ומשפר כל מיני דברים בבית. נראה שהוא מקנן, או לפחות מתעל את האנרגיות שלו כך שלא יהיה לו הרבה זמן לחשוב ולחשוש מהניתוח. הלילה הוא ישן רע מאד, התעורר כל הזמן, וכנראה היו לו המון חלומות - שהוא טוען שאינו זוכר. בכל מקרה הבית הולך ומתייפה.......זה לא רע. 

אנחנו גם צריכים להיערך לעבור מצריכה גאז דרך צובר, שהתקנו כשבנינו את הבית, לבלוני גאז. הצובר פג תוקף, וחברת הגאז מבקשת להשבית אותו. אגב היא דורשת הרבה כסף כדי לעשות את זה. די חוצפה, כשחושבים על זה. לא נראה לי שנזמין את הבלונים דרכם. יש עוד חברות. 

לגבי הניתוח הערב נקווה לטוב. כלומר, ספציפית נקווה שהניתוח יעבור בשלום מכל הבחינות, ושהוא גם יפתור לו את בעיית התקפי הכאב. 

יום רביעי, 3 ביולי 2024

מאז שחזרנו

"נחתנו בריצה" כמו שאומרים.

באנגלית אומרים we hit the ground running.

מראש תכננו לעצמנו הרבה מאד פעילויות לימים שמייד אחרי חזרתנו, ומייד הפכנו להיות מאד מאד עסוקים.

T מייד התייצב אצל לקוחותיו השונים וגילה שהוא חסר להם והם זקוקים מאד לעזרתו.

אני התלבשתי על מטלות הבית וסידורים שונים, והתחלתי את הסבב השנתי הרגיל שלי לביקורות אצל רופאים ובדיקות שונות.

הייתי אצל כירורג לצורך בדיקת שד וקבלתי חיסונים נגד שלבקת חוגרת ודלקת ריאות, ובהמשך יש לי בדיקת צפיפות העצם, ביקור אצל הגניקולוג ובחודש אחרי כן אצל א.א.ג (לניקוי אוזניים). אמור להיות לי גם ניתוחון קטן להסרת איזו ציסטה עתיקת יומים מהשוק הימני שמעצבנת אותי כבר שנים.

חזרנו לבקר אצל בתי והנכדים וגם עזרנו בהסעת נשמותק לפסיכולוגית שלו ובחזרה. 

ארוחת שבת בשבוע הראשון היתה בשבת בצהריים, כי בששי הם הלכו לבר מצווה של אחיין הבכור של חתני. הוא וחכמוד נולדו בהפרש של חמישה חודשים זה מזה. 

בששי נסענו להביא את גור החתולים החדש (הקדשתי לו פוסט נפרד) - הוא דומה מאד למיינקוני, נכון? - שמו בבלוג "זיגמונד".

בנוסף קבלנו את הרכב החדש - כמובן שהודיעו לנו על הגעתו בדיוק כאשר היינו בחו"ל. 

זהו רכב סיני חשמלי לגמרי מבית GEELY בשם ZEEKR X

כאן אנחנו בחברה עושים UNBOXING....מצחיק איך שמוסרים מכוניות כיום.


ביום שקבלנו את האוטו T פרסם מודעה למכירת הסיטרואן, גם בפייסבוק וגם ב"יד 2". דממה. אף אחד לא התקשר. 

ואז בשבת בבוקר היה טלפון אחד, ממישהו שביקש להגיע ולראות אותו. 

אמרנו שיש לנו אורחים לארוחת צהריים אז שיגיעו בשתיים וחצי.

הגיע זוג נחמד מגן יבנה, בערך בגילנו (מעט צעירים יותר) שהחליטו להפוך משכירים לפרילנסרים וצריכים להחזיר את רכב החברה ולקנות חדש.

הרכב מייד מצא חן בעיניהם אבל יותר מזה, אנחנו מצאנו חן בעיניהם. 

לאחר שראו את הרכב ועשו בו סיבוב, הם אמרו שקבעו לראות עוד רכבים ושיהיו איתנו בקשר, אבל די מהר לאחר שנסעו התקשרו בחזרה, בתקווה שעדיין לא הלכנו לישון שנ"ץ - שהם חוזרים כי רוצים לקנות. ככה על המקום בלי בדיקה אפילו.

זו היתה חוויה מדהימה של מעמד מכירת רכב. ישבנו לשתות קפה יחד ודיברנו על כל מיני דברים וממש התחברנו, והאישה ביקשה את מספר הטלפון שלי כדי לשמור על קשר. 

הם נתנו לנו מקדמה ולמחרת הוא הגיע עם צ'ק בנקאי - הוא ו-T עשו העברת בעלות און ליין והם נסעו עם הרכב. 

איך T אמר? כדי למכור רכב נדרש רק קונה אחד. 

אז השבועיים הראשונים כאמור עברו מהר והיו עמוסים מאד. בששי האחרון קיימנו כאן ארוחה כרגיל שוב עם המשפחה של בתי והורי. שרי עמדה לידי בסוף הארוחה ושטפה כלים. היא שוטפת ממש טוב. ואוהבת את זה. צחקנו שחבל שאין חוגים כאלה או קייטנה - לניקיון הבית ושטיפת כלים - כי היא היתה נהנית מזה מאד. 

נשמותק החליט להישאר לישון ובבוקר ביקש שנלמד אותו לשחק פוקר, ואחר כך שנרענן את זכרונו ב"בלק ג'ק". צחקתי איתו אחר כך שנתחיל מעכשיו לחסוך לטובת מכון הגמילה מהתמכרות להימורים שלו...😂

לקראת 11:00 הגיעו חתני, בתי ושרי לאסוף את נשמותק אבל נשארו קצת וכולם עסקו בקטיף עץ הליצ'י, שהתמלא פירות בשלים ועסיסיים בימים האחרונים. היה כיף ממש. 

גם אמא של גיסתי וגם אמא של חתני חלו בקורונה. שתיהן כבר מרגישות יותר טוב, לשמחתי. הבנתי שיש התפרצות עכשיו, וב'אחוזה' התגלו מקרים רבים. הורי בינתיים, טפו חמסה עיגולים, בסדר. 

מצב הרוח ממשיך כרגיל. מצד אחד ייאוש תהומי, כעס ועצב - על ההתדרדרות הבלתי פוסקת של המצב.

מצד שני התעקשות לפעול ולעשות טוב - לעצמנו ולסובבים אותנו - כי אחרת אין באמת סיבה לקום בבוקר.

התעקשות לנהל שיגרה - מספרה, מפגשים חברתיים, כמו הפגישה עם 'קלי' ו-'שני' אתמול בערב, שפשוט עשתה לשלושתנו טוב על הנשמה, ומילאה את שלושתנו באנרגיות טובות. או קפה ספונטני כאן בבית עם 'אורה', שרצתה להתייעץ לגבי המשך העבודה שלה אבל בכלל בא לה להיפגש ולנהל שיחה בין שתי נפשות דומות. היה טוב טוב. 

אפילו נפגשתי במספרה עם מישהי שמתעמלת אצל 'שריתה' בסטודיו, מישהי שלא פגשתי מעולם אבל השיחה בינינו התנהלה כאילו אנחנו חברות מאז ומתמיד. חושבות אותו הדבר, מאמינות בערכים דומים...פשוט לנשום ולהרגיש "בבית". 

אלה הדברים הקטנים שמאפשרים את השפיות, את המשך החיים. 

ובכל מוצ"ש נסיעה להפגנה. כי כרגע אין לנו משהו אחר לעשות. וכששאלה אותי 'האוסטרלית' בשיחת וואטסאפ אתמול על מי משפיעות ההפגנות האלה, עניתי לה שני דברים. ראשית, זה מאד עוזר לשומרי הסף. ליועצת המשפטית, לשופטי בג"ץ. חשוב שהם יידעו מה אנחנו חושבים ומרגישים. מה אנחנו רוצים ובשום אופן לא מוכנים.

שנית, זה משפיע עלינו מול העולם. חשוב שהם יידעו שאיך שהממשלה שלנו מתנהלת לא מקובל על כל העם. 

זהו. כמו שטליק נהג לומר, אני סיימתי, תהיו טובים. 








יום רביעי, 29 במאי 2024

עדכונים כאלה ואחרים

בששי בערב נסענו לכפר סבא להופעה נהדרת ומרגשת של אדיר מילר.

צחקנו על עצמנו שהשעה בה החלה ההופעה היא השעה שאנחנו בדרך כלל כבר עולים למיטה. יותר מזה, לאחר הליכת הערב התקלחנו ושנינו כמעט לבשנו פיג'מות מתוך הרגל...עד שנזכרנו שבעצם יוצאים להופעה.

גם במופע הוא צחק קצת בחביבות על הקשישים מבינינו, בעיקר על הזוגות שחיים יחד כבר הרבה שנים. הוא צחק גם על בני ה-18 שהראש שלהם זמנית לא באמת מתפקד. כרגיל הוא צחק על כולם. 

אבל בו בזמן הוא גם ריגש. היה איתנו ביחד. בעצב ובייאוש. פתאום קלטתי כמה זה שונה לראות הופעה של מישהו שהוא "משלנו", שמרגיש מה שאנחנו מרגישים וגם כשהוא צוחק, יש הבנה והזדהות ובעיקר התחשבות במה שעובר עלינו. 

כהרגלו הוא ניהל דו שיח עם אנשים מהשורות הראשונות (יש אנשים שקונים כרטיסים לשורות האלה בכוונה) וזו בעצם החוזקה שלו, היתרון שלו (בעינינו) על פני סטאנדאפיסטים שבעיקר מגיעים עם חומר מוכן מראש. הוא מאלתר על המקום ויש לו הברקות. 

היה קטע מרגש במיוחד כאשר פתאום באמצע ההופעה זוג אחד קם והתחיל ללכת. כשדבר כזה קורה אדיר אף פעם לא מתעלם ומייד פנה אליהם ושאל מה קרה, למה הולכים, עשה את עצמו קצת נעלב.....ואז הם סיפרו לו שקיבלו כרגע הודעה מהבן שלהם שהוא יוצא מעזה. 

כל הקהל פרץ במחיאות כפיים, וראיתי שאדיר מאד התרגש. הוא ביקש מהם לצלם אותו בוידאו והקליט לחייל ברכה, וגם עשה סלפי עם הוריו....היה מאד מרגש. 

מה עוד? 

מבצע ניקוי המרתף ומסירת / מכירת הפריטים הוכתר בהצלחה. עד ליום ששי בערב כמעט כל הדברים נלקחו, ועוד כמה פריטים נמסרו בימים הבאים. נותרו בעצם שניים או שלושה פריטים למכירה. אני מניחה שבהזדמנות נמכור גם אותם.

בשבת היינו מוזמנים לדירה של אחיינית2 והחבר שלה לבראנץ'. הם מאד התרגשו לארח אותנו והכינו מטעמים (פחות לטעמנו, בעיקר פשטידות ובצקים...המון בצקים). היה ממש כיף לראות איך הם חיים ביחד ומתחילים את חייהם המשותפים. הבאנו איתנו את הורי וכמובן גם אחי וגיסתי היו, וגם אחיינית1 עם בעלה והתינוקת המתוקה. 

נהנינו מאד, אבל אחר כך T חטף כאב בטן מהגיהנום, וזה ביטל את שאר התכניות שלנו למוצ"ש. לא יצאנו להליכת ערב (וגם היה מאד חם), ולא נסענו להפגנה. 

לפנות ערב קיימנו שיחת טלפון עם בת דודתי לקראת הנסיעה והטיול המשותף באורגון. היא סיפרה, בין היתר, שגם בתה הצעירה של בת דודתי (זו שביקרה אצלנו בקיץ לפני שנתיים אחרי שסיימה "תגלית") מצטרפת אלינו לחצי הראשון של הטיול שלנו ביחד. מאד שמחנו לשמוע. 

גם בשני וגם בשלישי ביקרנו אצל בתי והנכדים. רצינו כמה שיותר זמן איכות ביחד לפני שניפרד לכמה שבועות. בשלישי הם גם הזמינו אותנו לארוחת ערב. היה ממש טוב, ובאמת כבר התחלתי להתגעגע...למרות שעוד לא נסענו. 

עכשיו מתארגנים לקראת הטיסה ובמקביל מנהלים כל מיני ביורוקרטיות של הרגע האחרון...אין רגע דל. 

עם החדשות יותר ויותר קשה לי להתמודד, באמת שנמאס לי כבר לומר שאנחנו הולכים מדחי אל דחי בכל יום שעובר אבל מה לעשות? זה נכון. גם מבפנים וגם מבחוץ. 

כולם אומרים לנו לנסוע ולהתנתק קצת אבל אני מכירה את עצמנו - אין מצב שבו אנחנו מתנתקים לגמרי. נראה איך יהיה לנו ומה יתרחש כאן בינתיים. 

אמן שתהיה טיסה הפעם, שתעבור בשלום ואולי אפילו שתעבור בנעימים, אבל אולי זה יותר מדי לבקש. 

יום שישי, 24 במאי 2024

אז מה היה לנו בימים האחרונים?

מאז שצפינו שוב ושוב בסרטון של חטיפת התצפיתניות והתבשרנו על עוד שלושה נופלים במערכה בעזה....קשה יותר להתייחס לענייני היום יום.

איכשהו אנחנו מצליחים לרדת בכל יום יותר ביגון שאולה. 

אבל הבטחתי שאתמקד בדברים הקטנים ואשקיע במציאת הדברים הטובים....ולכן אני מנסה לקיים.

במוצאי שבת נסענו להפגנה בקפלן. טוב, לא בדיוק דברים טובים, אבל טוב להרגיש שאנחנו עושים משהו, למרות שאני לא אופטימית שזה משפיע על משהו או על מישהו.

הופתענו כשיאיר לפיד היה הנואם הראשון. הוא נתן נאום חוצב להבות - והספיק לעשות זאת עוד לפני הנאום העמום והמיותר של גנץ, שפספס את הרכבת כי גלנט הקדים אותו ואמר את כל מה שהוא היה אמור לומר כבר מזמן. 

במצב רוחי הנוכחי אפילו לפיד לא הצליח להלהיב או לסחוף אותי, אבל הוא אמר את כל הדברים הנכונים. לא יודעת מה יהיה.

אחר כך נאם מישהו מ"אחים לנשק" - ואי שם באמצע הנאום המצוין שלו, הגב שלי התחיל לאותת שדי ומספיק. אז פנינו בחזרה לאופנוע ונסענו הביתה. 

עוד לפני כן, בדרך לשם, איזה אופנוע אחר, פוחז וחסר אחריות (כמו רוב האופנעים, לצערי) החליט פתאום שהוא נכנס לנתיב בו נסענו, בלי להסתכל ובלי לאותת, ו-T נאלץ לבצע בלימת פתע. זה לא עניין פשוט לבלום עם אופנוע, ו-T עשה זאת במיומנות מעוררת התפעלות. הבעייה היא שבכל זאת חוקי הפיזיקה פועלים תמיד, אני נצמדתי אליו ואז הראש שלי עף אחורה, ואחר כך ביומיים הבאים היו לי כאבי צוואר ושכמות שמזכירים WHIPLASH. למזלי זה עבר. 

בראשון הצלחתי להיפגש עם 'מחברת' וזה היה טוב מאד, כרגיל. אני לא יודעת אם נצליח להיפגש שוב לפני הנסיעה שלנו לבוסטון. 

בשני נסעתי לפגוש את שרי ואת בתי בקניון בהרצליה, כדי לבחור לשרי את מתנת יום ההולדת שלה: עגילים. כבר שנה כמעט שהיא מנדנדת לבתי שהיא רוצה חורים באוזניים, ובתי הבטיחה שבגיל חמש - והנה זה עוד מעט מגיע. אמרתי שאנחנו נקנה לה את העגילים הראשונים שלה, ונסענו ביחד לבחור. היא עדיין לא עשתה את החורים - היא זקוקה להכנה נפשית קצת יותר ממושכת לפני כן - אבל היא מאה אחוז בטוחה שהיא רוצה. 

זה מדהים כמה שהיא (כמו בת, ממש בת קלאסית) מוכנה לסבול למען היופי.

למחרת הגענו לאסוף אותה מהגן - כי בתי היתה בלימודים והמשפחה של חתני הלכה לחתונה משפחתית - והתברר שיש לילדה מהגן יום הולדת בגן הציבורי שקרוב לביתם. שרי חזרה הביתה ומייד שלפה את הבגד אותו רצתה ללבוש למסיבה. לא עניין אותה שהוא מעט גדול עליה, שלא ממש נוח להתרוצץ ולשחק בזה - מה שהיה חשוב לה זה איך שהיא נראית.



היא מאד התרגשה וכל הזמן רקדה, עד שגם לה וגם לחברה הטובה שלה נמאס מהמפעיל (שבאמת לא היה שווה הרבה) והן פרשו לגן השעשועים הצמוד, ולמרות הבגדים החגיגיים והלא נוחים, נהנו להתגלש ולהתנדנד ולהשתולל....עד ששמעו מרחוק שעומדים לחלק את עוגת יום ההולדת ואז חזרו למסיבה. 

לא פשוט להתנהל עם שרי - בניגוד לאחיה הגדולים, יש לה צורך עצום בשליטה, וקשה מאד לומר לה מה לעשות. היה כיף איתה במהלך יום ההולדת, אבל חששתי מאד מהרגע שבו נצטרך ללכת, והיא לא תרצה. ולא משנה שהמסיבה נגמרה ושהיא אכלה את העוגה וגם קיבלה שקית הפתעות הביתה...היא פשוט לא אוהבת לסיים דברים. כך קשה להוציא אותה מהאמבטיה וכך גם קשה להחזיר אותה הביתה מיום הולדת.

למזלי הגדול, היא חיפשה את חברתה הטובה וגילתה שאבא שלה כבר לקח אותה הביתה, ואז שרי התרצתה ובאה אתי, לא לפני שהיא החליטה לשנות מסלול וללכת מכיוון שונה מזה שממנו הגענו. ככה היא, צריך לדעת ולנסות כמה שיותר לזרום ואז הכל טוב.

היא היתה במצב רוח טוב במשך כל אחר הצהריים, ואפילו הצלחתי לגרום לה להסתבן ולחפוף כמו שצריך באמבטיה, בין לבין משחקים למיניהם (ומיליון פעם של "תעצמי עיניים" כי היא רוצה לעשות לי קסם כזה או אחר) וכשהיא שמעה ש-T הכין קרפים לבנים לארוחת הערב, היא הסכימה לצאת וללבוש פיג'מה והצטרפה אליהם. 

בזמן שאנחנו היינו במסיבת יום ההולדת, T ישב עם הבנים ואיכשהו התגלגלה שיחה עליו, על מקומות בהם הוא עבד ואנשים (בעיקר "סלב"ים) אותם הוא פגש לאורך השנים. נשמותק השתתף בחלק מהשיחה, בא והלך, בא והלך, אבל חכמוד היה מרותק ומאד התפעל מקורות חייו של סבא שלו, ואחר כך גם סיפר בהתלהבות לבתי כשחזרה הביתה. גם תוך כדי שיחה הוא כל כמה זמן שאל "ואמא יודעת על זה?". מתוקי כזה. 

יום קודם, כשחזרנו מהקניון עם העגילים החדשים של שרי, גם לי יצא קצת זמן איכות עם חכמוד (נשמותק היה בחוג טניס באותו הזמן), ובין השאר הוא חקר אותי לגבי כל קרובי המשפחה שיש לנו בעולם. מי מהצד שלי של המשפחה ומי מהצד של T..... 

וכמובן שהוא התעניין לדעת אם הוא יכול, למשל, להוציא דרכון ארגנטינאי...

לצערי לא, אגב. לא שיש כיום ערך לדרכון כזה בעולם. היה לי דרכון ארגנטינאי כשהייתי קטנה, מתוקף היותי הבת של הורי, ועם הדרכון הזה נכנסנו בשנת 1967 לארה"ב עם גרין קארד. אבל הורי לא טרחו להאריך את תוקף הדרכון ההוא, וגם הם עצמם ויתרו על הדרכון הארגנטינאי שלהם, לדעתי כאשר השיגו אזרחות אמריקאית (ואולי יש מגבלה...רק שתי אזרחויות, והם העדיפו להישאר עם הישראלית). 

T עובד על דרכון רומני לעצמו, לבתי ולנכדים. אבל זה לוקח זמן. אמנם זה דרכון של האיחוד האירופי אבל זה פחות שווה בכל מקרה לדעתי מדרכון גרמני או צרפתי, עד כמה שאני יודעת. 

מה עוד היה?

במסגרת המשך השיבושים התקלקל לנו תריס חשמלי אחד, וכשהוא עף מהמקום הוא העיף גם את הרשת.... אבל כבר למחרת הגיע האיש החמוד של התריסים ותיקן צ'יק צ'ק. לפחות יש דברים שאמנם משתבשים אבל מייד מסתדרים.

אגב קיבלתי הודעה ממישהו שטוען שראה את העגיל האבוד שלי בערב יום הזיכרון, הרים אותו מהריצפה והניח אותו על גדר "כדי שמי שאיבד אותו יאסוף אותו". מבריק. ממש גאוני. הוא הסביר בדיוק היכן זה היה, וכמובן שהעגיל כבר מזמן לא שם. "חבל שלא לקחתי אותו איתי" הוא הצטער לאחר מעשה. כן, באמת חבל. 

בשעה טובה הביטוח הלאומי אישרו ל-T קבלת קיצבת זיקנה, כעת משהגיע לגיל 67. עכשיו שנינו מקבלים קיצבת זיקנה. מרגישים ממש קשישים.

הערב אנחנו הולכים להופעה של אדיר מילר. קניתי את הכרטיסים מתנה ל-T ליום הולדתו. אמנם ההופעה בעשר וחצי, שזו השעה שאנחנו בדרך כלל עולים לישון (קשישים, אמרתי?) אבל לא הצלחתי להשיג כרטיסים להופעה מוקדמת יותר בשום מקום ובשום תאריך. כנראה שככה זה תמיד. מקווה שנחזיק מעמד...ושנהנה. אוהבים אותו ומרגישים שיש לנו צורך לצחוק קצת....

אין אצלנו ארוחה הערב, גם בכלל שיוצאים להופעה וגם כי בתי ומשפחתה מוזמנים ליום הולדת במשפחה של חתני. מחר אנחנו מוזמנים עם הורי לאחיינית2 לבראנץ' בדירה אליה עברו היא והחבר שלה לפני כמה חודשים. אז מצאנו את עצמנו בששי בבוקר פנויים לחלוטין, והחלטנו שעכשיו זה זמן מצוין לעשות קצת סדר במרתף.

שלפנו מיליון צעצועים, משחקים ועוד המון דברים שכבר אין בהם שימוש הרבה מאד זמן - הנכדים הולכים וגדלים ולא מתוכננים נכדים נוספים - אז מיינו וערמנו ופרסמנו בקבוצות כאן באזור וכבר הגיעו שניים ולקחו חלק מהדברים....בתקווה שבימים הקרובים עד הנסיעה שלנו נעיף מכאן את הכל. 

לא מזמן ראיתי שנמצאו וחולצו עוד שלוש גופות של חטופים....המספר הולך ופוחת, ומי יודע כמה נותרו חיים ועוד כמה יוותרו בחיים עד שסוף סוף נזכה להחזיר אותם הביתה. 

אז התחלתי עם הייאוש ובאמצע מאד השתדלתי להיות שגרתית לחלוטין ואפילו חיובית ....והנה אני מסיימת עם הייאוש. כנראה שאין מנוס..........



יום חמישי, 16 במאי 2024

עדכוני הימים האחרונים

יום הזיכרון ויום העצמאות הזיכרון השני  עברו בעצב ובכבדות.

כאשר 'שותפנו' ו'שריתה' אמרו שנפגשים אצלם בצהריים ל"על האש" כמו תמיד ביום העצמאות, לא ממש הבנתי איך אני עושה את זה. הרגשתי שלא מתאים. שאין בי את הכוחות למפגש חברתי בזמן הזה.

מצד שני אני יודעת שבתקופה הזאת, יותר מתמיד, חשוב לי לא לשקוע לבד בבית עם העצב והדמעות, וחשוב לי להיות עם האנשים שאני אוהבת. אז זרמתי.

וככשאלנו מה להכין או להביא, אמרו לנו שאנחנו אחראים על הקינוח. 

אז אפיתי לכבוד המפגש את עוגת השמרים "המפורסמת" שלי (בעצם של רות סירקיס, עם שינויים שהכנסתי לאורך השנים), שאי פעם היתה שם דבר במשפחתנו ובאירועים משפחתיים, ושמזמן מזמן הפסקתי לאפות אותה - גם כי T השתלט פחות או יותר על המטבח, כולל על הקונדיטוריה בשנים האחרונות, וגם כי אני עצמי נמנעת ממתוקים ובעיקר ממאפים, וממילא לא נראה לי שזו עוגה שהנכדים יתלהבו ממנה....

אבל הפעם אפיתי - כרגיל שתי עוגות - אחת עם מילוי קקאו ואחת עם מילוי קינמון - ואפילו יצא לי מעולה. 

T הכין גם קרם ברולה פיסטוק, וגם פפנאש, ולמרות שכרגיל היה הרבה מאד אוכל - גם בשרים וגם סלטים - אנשים התלהבו ואכלו מהכל. 

ישבנו יחד חמישה זוגות חברים, שכולנו מכירים שנים וכולנו באותו ראש פחות או יותר. גם הילדים של שותפנו ושריתה נכחו חלק מהזמן - הבת, שלומדת רפואה בבאר שבע הגיעה עם החבר שלה, הבן קיבל חופשה לא צפויה מהצבא וגם החברה שלו הגיעה באיזשהו שלב. ובאיזשהו רגע הגיע במפתיע גם חבר של שותפנו "מהים". כלומר, חבר שגולש איתו ב-סאפ (SUP), שנותר לבד בחג כי הילדים היו אצל גרושתו. 

בדיעבד אני מאד מאד שמחה שהמפגש הזה התקיים. יצאתי משם הרבה פחות כבדה ועגמומית מאשר איך שהגעתי.

בגזרת ה"מכות" שנפלו עלינו לאחרונה:

קבלתי הודעה מכרטיס האשראי שלי שקבלתי חזרה את הכסף על שתי הרכישות שביצעו הפושעים שפרצו לחשבון עלי אקספרס של T.

את העגיל לא מצאתי, למרות שעברתי הלוך ושוב על כל המסלול שעשיתי באותו הבוקר, וגם איש לא יצר קשר לבשר שהוא נמצא. אני עדיין די מבואסת מזה, אבל מבינה שזה כנראה אבוד. 

בענייני רשויות המס האמריקאים קבלנו דיווח ביניים מפורט מרואה החשבון החדש שלנו - איזה שינוי מרענן מכל הקודמים שהיו לנו!!! - ולמרות שלא הכל נפתר עדיין, אנחנו רואים שהוא "על זה". 

בעניין  היבלת הדואבת על כרית כף הרגל והפריחה המשונה על העור: המשחה שרופאת המשפחה נתנה לי למרוח אכן עזרה, וכשהתחילה פתאום פריחה חדשה גם על הגב, T מרח לי אותה במשך שלושה ימים וזה חלף. איש המדרסים התותח עשה לי הגבהה מוגברת בקשת של המדרס הימני כדי שיהיה פחות לחץ על היבלת, אבל ה"לק" ש'רופאהחדשה' נתנה לי למרוח עליה לא עזר. התור לרופא העור נותר רחוק, וגיסתי נזפה בי, שכאשר יש משהו דחוף - הולכים לרופא פרטי. 

נו, מילא, גיסתי כל הזמן הולכת לרופאים פרטיים, אנחנו פחות. אבל החלטתי שהיא צודקת, ושבסך הכל אני יכולה להרשות לעצמי פעם ב... ללכת לרופא פרטי, וגיליתי מסלול "מהיום למחר" במדיקל סנטר של הרצליה. 

התברר שבמסלול הזה קורה גם שמקבלים תור "מהיום להיום" והגעתי לרופאת עור תותחית, שלגמרי במקרה היתה תלמידה של רופאת העור המיתולוגית שלי, שתמיד חיכיתי חצי שנה לכל תור אצלה ושעכשיו ממילא פורשת לגמלאות. חבל שהיא מקבלת ב"כללית" ולא ב"מכבי", אבל עכשיו אני יודעת שכאשר יש לי משהו באמת דחוף - יש לי למי לפנות.

בנושא הפריחות האקראיות על העור, היא פסקה שעלי להחליף מיידית גם את סבון הגוף וגם את קרם הגוף בהם אני משתמשת, שמכילים SLS. היא אמרה שהמשחה שנתנה לי רופאת המשפחה היא טובה אבל לא נועדה כמובן לשימוש לאורך זמן. הסבון וקרם הגוף ללא SLS, לעומת זאת, ניתנים לשימוש ללא הגבלה. 

את היבלת היא מייד הסירה לי, ופסקה שזו איננה יבלת ויראלית, כפי שחשד איש המדרסים, אלא משהו בשם קאלוס, שנגרם מחיכוך יתר או לחץ יתר או גירוי אחר כלשהו. בקיצור - הפתרון הוא אכן במדרסים עצמם, והוא כמובן אמר מייד שאין בעייה לפתור לי גם את זה. 

בנוסף היא נתנה לי, בלי שאבקש, טיפול לנגעים (מנזקי שמש, בילדותי הרחוקה) שיש לי בפנים, אבל כמובן שלא אעשה אותו עכשיו אלא לקראת החורף כנראה. 

אבא שלי עיקם אתמול את הקרסול, אז שוב הוא קצת מושבת. הוא חשב שזה נקע אבל שום דבר לא התנפח, ואני מקווה מאד שתוך כמה ימים הכאב יחלוף והוא יוכל לחזור לתפקד. 

בשבת T חוגג יום הולדת 67 ובששי אנחנו עושים ארוחה משפחתית - בתקווה שאבא יצליח להגיע. לכבוד יום ההולדת קניתי לנו כרטיסים להופעה של אדיר מילר בשבוע הבא. T מאד אוהב אותו. 

אין ממש מצב רוח לחגוג, בטח לא אחרי הדו"צ שהיה בעזה ובו טנקיסטים שלנו הצליחו להרוג לעצמנו חמישה חיילים ובכלל כל מה שקורה בזמן האחרון. אבל יום הולדת זה יום הולדת ואני מקווה שיהיה מוצלח. 

יום חמישי, 14 במרץ 2024

פאדיחה

לכבוד יום הולדתה של בתי, חתני הציע שנלך לספא לטיפול זוגי. 

בהתחלה חשבתי שהוא מבקש ללכת איתה, ושזו תהיה המתנה שלנו אליה, אבל הוא לא אוהב עיסויים בדרך כלל (יש לו מעסה אחד שמכסח לו את הצורה שרק אליו הוא הולך כשצריך) וחשב שיהיה לנו נחמד לעשות יום כיף כזה ביחד. 

שתינו הסכמנו בהתלהבות, והצעתי שנלך לספא אליו T לקח אותי ביום הולדתי השנה, שהיה שונה ומוצלח והמעסים היו טובים. 

הערת ביניים: בשנות התשעים, במקביל לעבודתי בתחום המחשבים, עברתי גם גם קורס עיסוי שבדי ובהמשך גם קורס רפלקסולוגיה, ובמשך כמה שנים עסקתי בזה בנוסף על עבודתי בערבים ובסופי שבוע. כלומר: אני מבינה בזה, אני מבחינה בין מעסים מקצועיים לבין "סתם", וחשוב לי ללכת לעיסוי אצל בעלי מקצוע טובים ומשובחים. 

בחזרה לימינו אלה, בתי התלהבה ואני הרמתי טלפון לספא והזמנתי לנו את העיסוי, כאשר הדגשתי שאני רוצה בדיוק את מה שעשינו T ואני - גם עיסוי, גם סאונה וגם בריכת ציפה. כל החבילה. ועוד הדגשתי, לבקשתה של בתי, שהיא אוהבת עיסוי חזק במיוחד. שתינו ציפינו כמובן גם לפינוק ולרגיעה וגם שוב לבלות זמן איכות של כמה שעות ביחד. 

ביום המיועד היא אספה אותי מהבית ונסענו לספא. חנינו, צלצלנו בפעמון....ואיש לא ענה ולא פתח. זה היה מוזר מאד, אז הרמתי טלפון לשאול מה קורה, והבחורה מעברו השני של הקו התחילה להסביר שאני צריכה להגיע לחניית עפר שזה בהמשך הרחוב ורק משם ניתן להיכנס. זה נשמע לי מוזר, כי זכרתי שבינואר נכנסנו מהשער הרגיל וכי לא ראינו בסביבה שום חניית עפר, אז בקשתי ממנה שתתן לי כתובת מדויקת - והווייז הכווין אותי למיקום מרחק כמה דקות נסיעה משם. 

זה כבר נשמע לי חשוד, אבל לא היתה לנו ברירה - במקום לא ענו, והבחורה בטלפון היתה מאד ברורה - אז נסענו. הגענו לספא אחר לגמרי. בעצם זה היה ספא שלפני כמה שנים בתי לקחה אותי אליו ביום הולדתי לטיפול במים. הטיפול אז היה טוב ונהנינו, אבל ממש לא התכוונתי לספא הזה הפעם כשהזמנתי. לא הבנתי איך זה קרה. הזמנתי בספא הלא נכון. 

בכל מקרה הגענו לשם, הם אכן ציפו לנו. 

אכן היתה שם סאונה (רגילה, לא אינפרה אדום כפי שהיה בספא הקודם). 

והיה שם ג'אקוזי - לא בריכת ציפה בחושך. 

מצד שני היתה פינת תה ונשנושים וחצר נחמדה לשבת בה בין לבין. החלטנו שלמרות הטעות ננצל את המקום וניהנה ממה שיש. 

ואז הכניסו אותנו לעיסוי. 

אני לא אגזים אם אומר שזה היה הטיפול הגרוע ביותר שקבלנו בימי חיינו. 

שתי המעסות - אי אפשר בכלל לקרוא להן מעסות - שתי הבחורות פשוט בילו שעה במשהו שקשור למגע אבל אי אפשר לקרוא לזה עיסוי. אפשר אולי היה לקרוא לזה ליטוף, אבל זה גם לא ממש היה נעים כמו ליטוף. וכל הזמן היתה תחושה של "ליד". אפילו כשנשמותק עושה לנו עיסוי "בכאילו" זה מרגיש הרבה יותר טוב והרבה יותר מקצועי מאשר מה שהיה שם. ואין מה לדבר על עיסוי "חזק" כמו שבתי ביקשה. היא ניסתה כמה פעמים לומר לבחורה שלה - "יותר חזק בבקשה" אבל זה לא עזר במאומה. 

סיימנו את הטיפול מתוסכלות, ולמרות שצחקנו מכל העניין, נשארתי עם טעם מאד לא טוב. גם אחרי שאמרנו לפקידה בקבלה שהיה ממש גרוע, היא פשוט לא התייחסה, מעבר ללהציע לנו קאווה ונשנושים "על חשבון הבית". נו, מילא. 

לא הבנתי איך זה קרה, וכשהגעתי הביתה דפדפתי באנשי הקשר שלי והגעתי למסקנה שפשוט באמת צלצלתי לספא הלא נכון. בקיצור - אני מרגישה שאני חייבת לה תיקון מתי שהוא. 

היום אגב היא התחילה להרגיש חולה, אז מייד אמרתי שגם זה בכלל הטיפול 😂.

מילא. 

בימים האלה T רוב הזמן אצל הלקוח שפותח מסעדה חדשה, אז את כל סידורי היום עשיתי לבד. 

הייתי בסופר ועשיתי עוד כמה סידורים - בין היתר נסעתי לפלסטיקאי (חבר שלנו מימי התיכון) שיסיר לי נגע בפנים, שרופא העור טען שהוא שפיר אבל בעבר כבר קרה שאמרו לי שנגע הוא שפיר ובסוף הוא היה BCC . בנוסף רציתי לבקש ממנו שגם יסיר לי את היבלת שכל הזמן צומחת לי בין הבהונות של רגל שמאל (ברור שרגל שמאל, איך לא?). 

את הנגע הוא הסיר ושלח לבדיקה, אבל לגבי היבלת.....הוא הסביר שזו בכלל לא יבלת. הוא הראה לי איך ה"זרת" בעצם לוחצת על האצבע שצמודה לה, בגלל מבנה העצם, ומה שנוצר שוב ושוב הוא סוג של פצע לחץ. זה אפילו לא חיכוך. זה לחץ. ולכן אין מה לעשות מבחינה כירורגית, למעשה. אני משתמשת במפריד אצבעות, ובפעם האחרונה שזה התחיל ביקשתי מהפדיקוריסטית שעובדת אצל הספר שלי שתשייף לי את זה, וזה היה מצוין ...לשלושה חודשים בערך. נראה שאצטרך להמשיך לעשות את זה. 

עכשיו T במפגש עם חברים מהלימודים, ואחרי כן הם הולכים להפגנה. אז אני לבד עם הבלוגים והספר (שתיכף אני מסיימת) והסדרות שלי.........נחמד מידי פעם ערב שקט לבד בבית. 

הערה לפני סיום: 

לאחרונה הדואר האלקטרוני שלי ושל אחרים מעביר את כל ההודעות של דיסקוס לתיקיית הספאם. לא ברור למה. אז בבקשה תבדקו בספאם כדי לקבל את הודעות התגובות מבלוגים שמשתמשים בדיסקוס כמערכת התגובות. 

יום שבת, 24 בפברואר 2024

עדכון שוטף

כאבי הגב העסיקו אותי במהלך כל השבוע, ובכל זאת לא נתתי לזה למנוע ממני לעסוק ברוב הפעילויות שאני עוסקת בהן ביום יום. 

הכי קשה היה לשבת - ויש הרבה פעילויות שאני עושה בישיבה - בין אם לעבוד על המחשב הזה, לקרוא, לצפות בטלוויזיה וגם לשבת עם חברים או אצל ההורים....אז זה היה קצת קשוח, אבל מפה לשם הסתדרתי. 

כל השאר ממילא בעמידה או הליכה - כמו התעמלות, שטיפת כלים, קיפול כביסה, גיהוץ....

באחד הביקורים שלי בבית מרקחת כשקניתי עוד סוג של משחה כדי למרוח על הגב, הרוקח הציע לי כדורי וולטרן, ללא מרשם. לא ידעתי שזה קיים. לקחתי, בהנחייתו, במשך שלושה ימים ואז התחיל שיפור ניכר. אז או שזה עזר או שפשוט הזמן עבר, אבל זו היתה נקודת המפנה, ומאז זה כל הזמן משתפר. עוד לא נעלם לגמרי (כלומר, עוד לא "שכחתי שיש לי גב") אבל הרבה הרבה יותר טוב. 

גם אצל אבא חל שיפור ניכר, אבל מצד שני הוא מטושטש ומסטול ממשככי הכאבים. זה מאד מפריע לו, כי בסופו של דבר רוב הפעילויות שלו נהרסות בגלל זה - צפייה בסדרות ובחדשות, האזנה לפודקסטים, קריאה בעיתון ועבודה על המחשב.....בשביל כל זה הוא זקוק לראש צלול. 

אז עכשיו הוא יתחיל לעשות "ניסוי" - להפחית במשככים ולראות אם הם באמת אלה שמפחיתים לו את הכאב או שזה קורה גם ככה. נראה. הוא גם התחיל לקבל פיסיותרפיה בבית, וגם זה - אני מקווה - יעשה לו טוב. 

שוב ישבתי איתו השבוע על ביורוקרטיה (כבר לא כואב לו בזמן ישיבה, אני - לעומת זאת - די סבלתי) והיה ממש עצוב לראות כמה הראש שלו אפוף וקשה לו להתרכז. לפחות אני די רגועה שכבר עברתי איתו על כל מה שרצינו ואני די בעניינים ואוכל לתפקד במקומו בעת הצורך. 

בששי היינו מוזמנים, לשם שינוי, לבתי לארוחת ערב, וזה היה ממש נחמד. מזמן הם לא הזמינו אותנו ושמחנו על ההזדמנות. כמובן שלא באנו בידיים ריקות, ו-T אפה עוגת שוקולד חלב טעימה "ברמות אחרות", כפי שהנכדים התבטאו. אחרי הארוחה ישבנו כולנו לצפות בסרט "אייס ונטורה - בלש בצחוק" שאיכשהו עומד במבחן הזמן. זוכרת שלקחנו את הילדים שלנו כשהיו עוד יותר צעירים מנשמותק וחכמוד. צחקנו המון. 

לקח זמן מאז שסיימתי את הספר "פרויקט הייל מרי" של אנדי וייר ועד שהחלטתי להתחיל לקרוא ספר חדש. הורדתי ל"e-vrit"  את הספר  404 מאת יערה לב, ובינתיים זה טוב. 

ואף מילה על כל השאר........אין לי כוחות.


יום רביעי, 7 בדצמבר 2022

עדכונים שוטפים

כמובן שבין לבין המשך התיעוד של הטיול לניו זילנד חשוב לי לתעד לעצמי את מה שקורה ביום יום. 

נסעתי לתל אביב לקבל את המדרסים החדשים, בתקווה שיעזרו עם הכאבים בכף הרגל, ובאמת במשך יומיים לא הרגשתי כלום, אבל בשבת לפני הצהריים פתאום התחילו זרמי כאב שקצת הלחיצו אותי. בערך כל יומיים הכאבים תוקפים אותי - לפעמים במיטה באמצע הלילה, באמת בלי קשר לכלום - ואין לי מושג מה זה, מאיפה זה בא, ומה עלי לעשות עם זה. T אומר שרק עכשיו התחלתי עם המדרסים החדשים, ולחכות. הוא אלוף בלחכות. אני פחות. 

בששי עשינו ארוחה משפחתית גדולה והזמנתי גם את אחי ומשפחתו. היה ממש נחמד ושמח. 

T כמובן בישל אבל כאשר הוא אמר שבא לו להכין פאי תפוחים, הצעתי שבמקום זאת אאפה אני את עוגת התפוחים של סבתא שלי שכולם כל כך אוהבים (פרט לחכמוד, שבאופן כללי לא אוהב תפוחים). העוגה יצאה נהדרת. 

בסוף הערב הנכדים עלו לחדר שלנו לצפות בטלוויזיה במיטה שלנו, ושרי הכריזה שהיא רוצה להישאר לישון אצלנו עם אחיה הגדולים. אנחנו מזה זמן רב ציפינו שזה יקרה וכמובן הסכמנו, מתוך הבנה שעלול להיות לילה לבן אם היא תתעורר ותתחרט ותרצה את אמא. 

בתי וחתני היו די סקפטיים ושאלו אותה מה היא תעשה אם היא תתעורר באמצע הלילה ותרצה לחבק את אמא. היא ענתה "אני אחבק את סבתא". התמוגגתי כמובן. 

בסוף מה שהם עשו, זה להיפרד ממנה ולוודא שהיא אכן רוצה להישאר ומודעת לכך שהם הולכים הביתה, אבל בפועל, בזמן שחתני הקפיץ את הורי בחזרה ל'אחוזה', בתי התיישבה בסלון וחיכתה קצת.

ובאמת חתני עוד לא הספיק לחזור לאסוף אותה כאשר חכמוד קרא לי מלמעלה "סבתא, שרי רוצה את אמא והביתה". נו, טוב, לפחות היא הביעה רצון להישאר, ואולי בפעם הבאה.....

ישנו מצוין ובבוקר אחרי ההליכה/ריצה וארוחת הבוקר (כמובן ש-T הכין ופל בלגי לנשמותק ופרנץ' טוסט לחכמוד - כי....למה לא בעצם?) החלטנו ארבעתנו לשחק מונופול. היו הרבה צחוקים ועל הדרך T לימד אותם קצת להיות "כרישי נדל"ן", וגם כשחתני הגיע מאימון הקרוספיט שלו לאסוף אותם,  עדיין המשכנו לשחק. הוא הכין לעצמו קפה וזלל את שאריות הופלים שנשמותק לא סיים, ובסוף עצרנו את המשחק באמצע (צילמתי את הלוח ושמרנו את הרכוש של כל אחד בשקית נפרדת) ונמשיך בפעם הבאה. 

בנושא אחר, אני קוראת את "אל תכתבי את זה" מאת נופית לוי איתן, כמובן על פי המלצתה של תיאו - שבינתיים מככבת אצלי כאחת הבודדות שאני באמת יכולה לסמוך על ההמלצות שלה. הספר קליל אך כתוב היטב ונקרא מצוין, ומהווה דוגמא ומופת לכך שאפשר לכתוב ספר "מטוסים" (או "חוטר" כמו שביוכימיה קוראת לספר שאינו נמנה עם הספרות היפה) משובח, בשפה עשירה ותקינה ושגם יהיה מרתק. 

מה עוד? 

נראה לי שלא סיפרתי על טוחן האשפה שלנו שהתקלקל (נתקע והתעקם לגמרי) מתי שהוא בקיץ באחת מארוחות ששי, דווקא כאשר בתי - בצעד נדיר - החליטה לעזור עם שטיפת הכלים. לאחר שהזמנו טכנאי שקבע שהטוחן ז"ל לגמרי ולא ניתן להציל אותו, התקשרנו אז למי שפעם היה מלצר אצל T בעסק וכבר שנים יש לו חנות למוצרי מטבח, אמבטיה, אינסטלציה וכדומה - וביקשנו להזמין טוחן חדש. 

אני רציתי טוחן מאותה התוצרת שהיתה לנו ושירתה אותנו הרבה שנים (כמעט 12 שנה ללא תקלות) - אבל הוא טען שזה חסר, והמליץ לנו על טוחן אחר שהוא מצוין, לטענתו ומניסיונו, וגם זול יותר. לא ממש השתכנעתי, אבל בלית ברירה הסכמתי, ואז הגיע הטוחן והותקן ונהיה לי חושך בעיניים ובאוזניים - וכבר כמה חודשים אני מקטרת. 

הטוחן מרעיש ברמות אחרות, יש הרבה מאד דברים שהוא לא מצליח לטחון בכלל (וכאשר הוא מתאמץ אז הוא גורם לנזילה בארון הכיור מתחתיו) ובנוסף לכל - מחסום הפלסטיק שמותקן בכיור (לכאורה כדי לחסום חפצים אקראיים מליפול לתוך הטוחן בשגגה) לא חוסם שום דבר, וצריך להיזהר כל הזמן שלא תיפולנה כפיות ודברים אחרים פנימה בלי שנשים לב. בקיצור - סיוט. כן, אני יודעת, אלה "צרות של עשירים" אבל אם כבר קניתי מוצר, לא עדיף שיעבור כמו שצריך? 

ל-T לא היה נעים לפנות אל הבחור ולהתלונן, מה גם שההוא אמר מראש שהתוצרת שרצינו לא קיימת במלאי - ואני ניסיתי להשלים עם רוע הגזירה, אבל באמת שזה בלתי נסבל. השבוע סוף סוף גם ל-T נמאס מהעניין הזה, והוא הרים אליו טלפון ואמר שאי אפשר לעבוד עם הטוחן הזה, ותוך יומיים התקשרו אלינו בחזרה מהחנות שהוזמן עבורנו הטוחן המקורי שביקשנו, שהוא יגיע רק בסוף דצמבר, אבל שהוא יסופק ללא עלות מעבר לעלות ההתקנה. יפה מאד באמת. באמת. 

מה עוד? 

גם מחמם המים בגאז שלנו התחיל לזייף - מידי פעם הוא לא מופעל (הוא מופעל אוטומטית כאשר פותחים ברז של מים חמים) וביום ללא שמש אין לנו ברירה אלא להפעיל קצת את הדוד (שרוב השנים מושבת). אין ברירה, נצטרך להזמין טכנאי - למרות שיהיה מאד קשה לעלות על התקלה כי לפעמים זה קורה ורוב הזמן זה לא קורה.

התלבטתי אם לכתוב על זה, אבל החלטתי שאני מתכוונת להתעלם מראש מהתגובות המצקצקות ומדווחת, שכיון שבטיול עליתי עוד שני קילו מעל לאותם שני קילו מיותרים שכבר יושבים עלי במשך כמעט שנה - כלומר עודף של ארבעה קילו - החלטתי לחזור לפחות לזמן מה לקחת סקסנדה

מראש ההתוויה של התרופה היתה לשימוש אפשרי לכל החיים, כי בעצם ידוע שמי שיש לו נטייה להשמנה, הנטייה לא באמת נעלמת. חשבתי שאוכל להסתדר בלעדיה, ובאמת שמרתי על התזונה ועל הפעילות הגופנית, ובכל זאת כמו תמיד הגוף שלי עושה את מה שהוא רוצה, והתחלתי לעלות במשקל. 

אני מכירה את הגוף שלי ואני יודעת שכאשר הוא מתחיל בשיטת "הפיחות הזוחל" להעלות בכל פעם קילו או שניים, זה מהר מאד מתדרדר ובסוף אני מגיעה למשקלים שגם לא רצויים וגם קשה מאד לרדת מהם אחר כך. אז פניתי אל 'רופאהחדשה' דרך אתר מכבי וביקשתי מירשם. 

לא מצאתי לנכון לכתוב הסבר כי יש לי אישור לתרופה ואפשר לראות במערכת גם את 27 הקילוגרמים שירדתי בשנת 2020 וגם את המעקב הקבוע עם הדיאטנית ואת מכתב ההמלצה המקורי שלה לקבלת התרופה. אלא שכל זה קרה לפני שעברתי לטיפול אצל 'רופאהחדשה', והיא לא טרחה להתעדכן במערכת לפני שענתה לי שהמשקל שלי תקין ואין לי צורך בתרופה.

התלבטתי מה לעשות עם התשובה הלקונית הזאת ואז הבנתי - את מה שכתבתי כאן - שהיא לא טרחה להתעדכן בהיסטוריה כשקראה את בקשתי, ואין לי סיבה לצפות ממנה שהיא תזכור את השיחה שלנו כשעברנו אליה וסיפרנו על התהליך שעברנו עם המשקל, גם T וגם אני. אז כתבתי לה שוב (ובזבזתי עוד פנייה מתוך 4 הפניות שמותרות ברבעון.....מה העניין עם ההגבלה הזאת, לא ברור לי?) והפניתי אותה להיסטוריה. 

למחרת חיכה לי מירשם לשלושה חודשים לסקסנדה, ובא לציון גואל. עכשיו נותר רק לקוות שהיא תעזור לי. בינתיים אני כבר מרגישה גם את הירידה בתיאבון וגם מתמלאת מהר יותר בארוחות. נקווה לטוב. 

מה עוד? 

נפגשתי שוב עם 'מחברת' ואני שוב כל כך שמחה שאנחנו חברות ושיש לנו אפשרות להיפגש לעיתים קרובות. 

שוחחתי ארוכות עם 'החתולה' בטלפון, שבדיוק חזרה מטיול מוצלח מיפן (דרך העבודה, מקום עבודתי הקודם), ושוב הצטערתי שאנחנו רחוקות והיא עסוקה ולא יוצא לנו להיפגש מספיק. אולי נעשה משהו בששי הבא. ששי בבוקר זה הזמן היחיד שיש לה. 

לחתני נולד אחיין חדש (מאחותו הצעירה, בן אחרי שתי בנות) והשבוע תיערך מסיבת הברית בדיוק על היום והשעה של הביקור של אבא שלי בתל השומר במרפאה האונקולוגית, שם ייקבעו לו את תכנית הטיפולים המתוכננת לסרטן הערמונית, ממנו הוא סובל. אחי הודיע שהוא ייקח אותו, כך שיכולתי לאשר הגעתי לברית. 

בעוד כמעט שבועיים בני וכלתי וסביבוני וקיקה מגיעים לביקור בן שלושה שבועות וכולנו בהתרגשות שיא. 

לקראת הגעתה של קיקה השובבה (ומסתמנת כשובבה ביותר מכל נכדיי עד כה) הצטיידנו ב"תוחם פעילות" - גדר שיכולה לשמש כמחסום (למדרגות למשל) אבל גם כ"לול" אבל על הריצפה, או תוחם אזור שבו סביבוני יוכל למשל לשחק ולבנות בלי שהיא תפרק לו ו/או תכניס חלקים קטנים ומסוכנים לפה. 


קנינו גם שתילים חדשים (בעיקר רקפות ואמנון ותמר אבל גם דליות וחבצלות, וקצת טימין וצמחי תבלין נוספים. T כבר שתל אותם והגינה התחדשה יפה ופורחת ומוכנה לקבל את פני האורחים האהובים.

מעניין לעניין באותו עניין (לא של הביקור של בני וכלתי אבל כן קשור לבני וכלתי בסופו של דבר) : לפני יומיים קיבלנו מייל מאל על המבשר לנו ש"שובר הזיכוי שברשותך עומד לפוג בקרוב". 

לא היה ידוע לנו על שובר זיכוי שכזה. כן, היה לנו שובר זיכוי של אל על לטיסה המשפחתית להולנד שהיה מתוכנן לאוגוסט 2020 ונדחה עקב הקורונה לאוגוסט 2021. 

כזכור, מימשנו את השובר ורכשנו כרטיסי טיסה מחדש לנו ולמשפחתה של בתי, לחופשה של שבוע בפארק CENTER PARK, בתי ומשפחתה טסו ואנחנו ביטלנו את הטיסה עקב אשפוזו של T וכל מצבו הבריאותי באותה התקופה. 

עבור ביטול הטיסות שלנו קיבלנו את כספנו בחזרה במלואו. ולכן לא היה לנו מושג שנותרה לנו יתרה באותו שובר. 

לא האמנתי שהדבר הזה אמיתי, אבל נכנסתי לאתר של אל על ובדקתי את היתרה במספר השובר שסופק במייל, ואכן נותרה יתרה בת מעל ל-$1300. 

"יופי" אמר T שלא התבלבל לרגע. "תזמיני לנו טיסה לבוסטון ביוני, כפי שתכננו, לבקר את הילדים". 

לאורך כל תהליך ההזמנה וההקלדה של מספר השובר הייתי בטוחה שמשהו יעצור אותי ויאמר ש...אופס, היתה טעות. אבל זה לא קרה. השובר היה תקין ולגמרי בתוקף, בנוסף היו לנו די הרבה נקודות צבורות שלא מימשנו (מכרטיס אשראי ישן שכל קנייה בו זיכתה אותנו בנקודות במועדון הנוסע המתמיד) - בקיצור זוג כרטיסים לבוסטון ביוני עלו לנו כמאתיים דולר. וזהו, הביקור הבא אצל בני וכלתי כבר מסודר. אני עדיין די בהלם מכל העניין הזה. 

טוב, נראה לי זהו, עדכנתי את עצמי לעצמי. אפשר להמשיך עם ניו זילנד. 

יום רביעי, 30 בנובמבר 2022

החזרה הביתה

לפני שאמשיך בתיאור הטיול עוצר הנשימה שלנו בניו זילנד אני רוצה לתעד לעצמי את השבוע הראשון מאז החזרה הביתה. 

עוד כשהיינו במלבורן הבין פתאום 'שותפנו', שאנחנו חוזרים ביום הקבוע "של העוזרת", ושאל אם קבענו איתה שתגיע. ממש לא קבענו איתה. העוזרת שלנו לא יכולה להגיע אלינו בכוחות עצמה ואנחנו מביאים אותה ומחזירים אותה הביתה. הרגשנו שכבר יותר מדי פעמים בשנה האחרונה התגייסו 'שותפנו' וגם אשתו 'שריתה' להביא אלינו את העוזרת בימים שבהם -T היה בבית חולים או באותם מקרים שבהם חזרנו מחו"ל בדיוק ביום הניקיון. באמת כבר לא היה לנו נעים לבקש מהם והחלטנו שנסתדר שבוע ללא ניקיון הבית, אבל 'שותפנו' הודיע לנו באופן נחרץ, שאחרי שלושה וחצי שבועות בחו"ל (ובית מלא שערות של חתולים, אבק וכו') אין שום סיכוי שהוא לא מביא אותה. הוא דרש ממני להתקשר אליה ולתאם איתה, ובאמת נסע להביא אותה. 

בסופו של דבר היינו מלאי תודה אליו. באמת היה נעים יותר להגיע אל בית נקי. 

החתולים שמחו מאד לקראתנו כשהגענו, ונראה היה שהבת של השכנים טיפלה בהם במסירות. הם נראו בסדר גמור וגם שמחו לראות אותנו.

היה ממש טוב לשוחח עם בתי ועם הורי בדרך הביתה במונית. 

לא היה כיף לשמוע חדשות  - פיגועים ואלימות בכבישים ואני לא רוצה בכלל להזכיר את הפוליטיקה - והאמת היא שגם מאז שחזרנו אנחנו בקושי מתעדכנים בחדשות. ממש במינימום ההכרחי, אם יש דבר כזה. סוג של חיים בבועה. 

בהמשך להחלפת דלת הכניסה של הבית החלפנו גם למנעול אלקטרוני לדלת. עכשיו ניתן להיכנס עם טביעת אצבע ו/או קוד - ואפשר לתת קוד אישי קבוע או זמני למי שרוצים וגם לתעד טביעת אצבע קבועה או זמנית. ולמקרה חירום יש גם מפתח. 

זה די נחמד שלא חייבים לקחת מפתח כשיוצאים מהבית. 

כמעט שלא סבלנו מג'ט לג - אני בעיקר הרגשתי את זה כאשר ישנתי בצהריים והיה לי קשה להתעורר - אבל זה עבר די מהר. בשיי קיימנו ארוחה עם הורי ובתי ומשפחתה והנכדים הגדולים נשארו לישון - שמחים לחזור לשיגרה שלנו. 

לבקשתו של נשמותק קניתי משחק קלפים בשם "חלומות" (באנגלית קוראים לזה SLEEPING QUEENS), שמסתבר שהומצא על ידי ילדה קטנה. זה משחק ממש נחמד עם כל מיני חוקים שאני עדיין לא זוכרת אבל נשמותק מדריך אותי בבטחה בכללי המשחק. 

חזרנו להליכות ולחדר הכושר והספקתי כבר מפגש נחמד מאד עם חברתי 'מחברת', ויציאה למסעדה (של הלקוחות הכי חדשים של 'שותפנו' ו-T) שהיתה מוצלחת מאד. 

עוד הספקתי כבר לנסוע לתל אביב להזמין לי מדרסים מותאים חדשים, גם כי כבר חלפו שנתיים מאז עשו לי את המדרסים הנוכחיים וכבר שחקתי אותם לגמרי, וגם כי אני חושדת שזו אולי הסיבה לכאבים הבלתי מוסברים בכף רגלי השמאלית. 

אגב גיסתי סובלת כרגע מכאבים קצת דומים, למרות שאצלה זה קבוע ולא בא בהתקפים, וכמובן שהמצב אצלה חמור יותר - כי היא תמיד חוטפת הכל קשה יותר - והיא כבר היתה אצל רופאים שאמרו שאולי זה משהו שקוראים לו "נוירומה על שם מורטון" בכף הרגל. אמנם בדרך כלל זה תוקף נשים שנועלות עקבים גבוהים ונעליים צרות אבל זה תוקף גם רצים ובעלי קשת גבוהה (או שטוחה) ולי יש קשת גבוהה במיוחד (שבעטיה אני זקוקה למדרסים מותאמים מלכתחילה). 

בעצת רופאיה התחילה גיסתי לנעול נעליים מסוג מסוים, ואילו אני מסתפקת כרגע בהחלפת המדרסים ונקווה לטוב. 

לסיום הספקי השבוע החלטתי להתחסן נגד אומיקרון - החיסון החמישי. T הביע הסתייגות מהחיסון והחליט לדחות את זה בינתיים, אבל הוא הרי היה חיובי לקורונה ביוני ואילו אני מעולם לא - וסביבנו הרבה מאד אנשים התחילו לחלות - אז אולי החיסון הזה הוא כבר לא רלוונטי ויש כבר ואריאנט חדש, אבל קבלתי החלטה והתחסנתי אתמול.

היום כואבת לי הזרוע של החיסון ואני קצת "קווצ'רית' באופן כללי, אבל זה לא מנע בעדי להתעמל ואני מקווה שזה יעבור מהר. 

אז זהו, נראה לי שתיעדתי לעצמי את כל מה שרציתי לגבי הימים הראשונים אחרי חזרתנו ארצה - וכעת אוכל להמשיך להכין את פוסטי התיעוד של הטיול המדהים שלנו בניו זילנד. המשך שבוע טוב. 




יום שני, 25 ביולי 2022

עדכונים שוטפים

 בששי בערב עשינו ארוחה למשפחה "המצומצמת" - בתי עם משפחתה והורי - והזמנו גם את בנם של שריתה ושותפנו, שהיה לבד בבית. הם מטיילים להם בצפון יוון - קצת ים והרבה טרקים בהרים, למרות שחלק מהימים פשוט חם שם מדי, בגלל גל החום הנוראי שעובר על אירופה - ואחותו חזרה לבאר שבע, שם היא גרה ועובדת ולומדת רפואה (נדמה לי שיש לה איזה קורס קיץ עכשיו). 

הבחור (בן 17) היה עם חברים בבולגריה עד יום חמישי ושמח לקבל את הזמנתנו, אבל כמה שעות לפני הארוחה הודיע שהוא לא מרגיש טוב וחושש להדביק (בעיקר את הורי). 

T בישל בכוונה כמויות גדולות יותר, כי הבחור ידוע בתיאבונו הבלתי נדלה, אז פשוט הודענו לו שנקפיץ לו שאריות באיזה שהוא שלב. הוא ממש שמח. בסוף הוא היה בסביבה כאן והגיע בעצמו לקחת כמה קופסאות הביתה. 

בששי בבוקר הברזתי ל-T (בעידודו המלא) ובמקום להיות איתו במטבח נסעתי למפגש חברות במסעדת מנטה ריי בתל אביב. 

מדובר בחברות מהעבודה לשעבר - גם העבודה היא לשעבר וגם חלק מן החברות כבר לא עובדות שם, כמוני. 

כל אחת מאיתנו גרה באזור אחר, וכאשר קבענו את המפגש ונשאלה השאלה בקבוצת הוואטסאפ היכן להיפגש, קפצה 'מאשה' (שגרה ביישוב צפונית אלי באזור השרון) ואמרה "מנטה ריי". האינסטינקט הראשוני שלי היה WTF?? בשביל מה להיכנס לתל אביב עכשיו? בשביל מה את הסיוט הזה? ולא הגבתי. חיכיתי לתגובתן של שאר הבנות. 'החתולה' גרה בגבעתיים ו'המלכה' גרה במודיעין, בכלל, ולא הייתי בטוחה אם גם להן נשמע לא הגיוני להיכנס עכשיו - עם כל הבלגן - לתל אביב. 

אבל הן הסכימו מייד ומאשה הצליחה להשיג לנו שולחן לרבע לעשר בבוקר. האמת - אני אוהבת את מנטה ריי. האוכל טעים ומה רע לאכול במזגן מול הנוף של הים? אבל מה תל אביב עכשיו? 

משלא עניתי מייד מאשה שאלה "אמפי???" אז עניתי "שונאת לנסוע לתל אביב". החתולה והמלכה מייד כתבו שאין בעייה ומבחינתן אפשר להיפגש בהרצליה או רמת השרון....אבל האמת היא שאני כבר לא באמת מכירה מסעדות טובות, בתי קפה מוצלחים - ובימי ששי הכל עמוס וחלקם לא מקבלים הזמנות. לא בא לי להתחיל להתעסק עם זה, אז במקום זאת כתבתי למאשה "תאספי אותי בדרך?" כי כאמור, היא גרה באזור השרון צפונית אלי, ואני בפירוש בדרך שלה לתל אביב.

מאשה מייד ענתה "לא, אני ישנה בתל אביב באותו הלילה וארצה לחזור איתך 🙃". נו, מה? עכשיו הכל מובן. ועוד היא הוסיפה וכתבה לחתולה "אשמח שתאספי אותי לשם, אני ישנה בחמישי בביצרון."

וואו, כל כך אופייני למאשה, לארגן את כל המפגש הזה סביב התכניות הפרטיות שלה. ממש צחקתי בקול. 

בכלל, יש לה דרך "לתפוס את כל המקום" כאשר היא נמצאת. רוב הזמן היא מדברת, אסוציאטיבית לגמרי, בקושי לוקחת אוויר בין לבין. מאז שעזבתי את העבודה (ובהמשך גם היא עזבה) בקושי שמעתי ממנה (פרט למפגשים כאלה עם שאר הבנות) אלא אם היתה צריכה ממני משהו. בדרך כלל - תרגומים לאנגלית של כל מיני דברים. בבת אחת קלטתי שממש לא בא לי לשהות בחברתה....אבל ממש ממש בא לי להיפגש שוב עם החתולה ומזמן מזמן לא ראיתי את המלכה, אז לא התווכחתי.

ובסוף היא בכלל לא ישנה בתל אביב. כמובן שהיא לא אספה אותי בדרך, היא ביקשה שאפגוש אותה בצומת כי "אולי יצטרכו את האוטו שלה". נו, מילא. מה אכפת לי? כל הדרך לשם ובחזרה היא לא הפסיקה לדבר - את הרוב לא קלטתי בכלל. הנהנתי והעברתי את הזמן. 

בכל מקרה זה היה שווה את המפגש עם החתולה והמלכה, את האוכל הטעים והשירות המעולה (!) ואת הנוף לים אבל מתוך המסעדה הממוזגת. 

למרות שנטשתי את T במטבח למשך כל הבוקר, בכל זאת השתתפתי בשטיפות הכלים ועריכת השולחן, וכמובן בהגשה ובפינוי שאחרי. כולם הגיעו מוקדם והספקתי לשחק עם שרי לפני הארוחה ולהפעיל אותה (בעיקר כמלצרית) בשלב הקינוח - כך שגם תיפקדתי כמארחת וגם הצלחתי להיות סבתא פעילה ונוכחת. שרי גם היתה במצב רוח טוב ורגוע רוב הזמן - וכשלא, נתתי להוריה להתמודד עם זה בהצלחה - אז זה כמובן עזר. 

למשל כאשר היא רצתה לקטוף ליצ'י מהעץ ולא הסכמתי לתת לה את המזמרה ביד. גם בתי וגם חתני הסבירו לה שזה לא לילדים וזה מסוכן, והיא התעקשה אבל זה לא עזר לה. ואז היא דרשה שחתני יבוא איתה לקטוף עכשיו כאשר היינו באמצע הארוחה. וגם אז זה לא עזר לה. בין הארוחה לבין הקינוח הם יצאו ביחד והיא חזרה מאושרת עם שקית מלאה ליצ'י, וזה היה השלב שבו היא התחילה "למלצר" ולהגיש ליצ'י (לאחר שאבא שלה קילף אותם) לכל הדורש. אחר כך היא עשתה זאת גם עם ענבים. 

לאחר שכולם הלכו והנכדים הגדולים נשארו לישון שיחקנו "החבילה הגיעה" - הפסקנו באמצע כדי ללכת לישון, ולמחרת בבוקר המשכנו אבל שוב הפסקנו באמצע כי שרי וחתני הגיעו לאסוף אותם. 

T ואני יצאנו לצפת בשבת אחרי הצהריים, כי על הבוקר היה לנו שם תור לחידוש הדרכונים במשרד הפנים. נראה לי שסיפרתי כבר איך גילינו שהדרכונים שלנו עומדים לפוג במרץ 2023 ואנחנו מתכננים חופשה בניו זילנד בנובמבר הקרוב (והחצופים בכנסת קבעו את הבחירות באחד בנובמבר כך שלא נוכל להצביע!!) ויש צורך בתוקף של יותר מחצי שנה כדי לקבל ויזה...!

כשבאנו לקבוע תור במשרד הפנים כאן באזור לא הצלחנו לקבל תור לפני ספטמבר - ולוקח לדרכונים ששה שבועות (מינימום?) להגיע, ורק אז להגיש בקשה לויזה - שלא לדבר על זה שיש לנו טיסה לבני לארה"ב באמצע ספטמבר....מסובך. צרות של עשירים, כמו שאומרים. 

בקיצור התחלנו לחפש משרד פנים חלופי עם זמינות גבוהה יותר וכך הגענו לצפת. בגלל שהתור היה על הבוקר התעקשתי לבוא ערב קודם ולישון בסביבה - ואחרי שפסלנו אינספור צימרים ומלונות (חלקם ממש עלובים) שברוב חוצפתם דרשו יותר מאלפיים ש"ח ללילה (וחלקם בכלל דרשו שהייה של שני לילות) - מצאנו מלונית קטנה (20 חדרים) וחמודה (ופשוטה) בצפת עצמה שהשכירה לנו חדר ממש סבבה ב-666 ש"ח ללילה כולל ארוחת בוקר לא רעה בכלל. 

ירדנו לצפת העתיקה לטייל קצת - הכל היה סגור כי שבת אבל הסימטאות היו יפות וגם הנוף שהשתקף מכל פינה





בערב הזמנו שולחן במסעדת בת יער - מסעדת בשרים מאד מוצלחת. נהנינו מאד. 

בבוקר מוקדם יצאנו להליכת הבוקר בקרירות נטולת הלחות של צפת (והרבה עליות וירידות, מצוין לכושר!) ואחרי ארוחת הבוקר נסענו מרחק כמה דקות נסיעה למשרד הפנים.

הדבר הראשון ששמנו לב אליו שם היה היחס של הפקידים לאוכלוסיה. החל מהאישה שקיבלה את פנינו בכניסה ועזרה לנו לקבל את פתקית התור שלנו וכלה בפקידה שטיפלה בנושא חידוש הדרכונים שלנו - כולם היו חביבים ועם הרבה רצון לעזור, בקיאות בעבודה ויעילות מדהימה. המקום היה מלא ובכל זאת הכל התקדם ממש מהר.

במקרה שלנו, יש לנו כאמור טיסה בספטמבר לארה"ב, ולכן לא יכולנו להסתכן בכך שהדרכונים (שאמורים להגיע אלינו תוך ששה שבועות) לא יגיעו בזמן. לכן היא השאירה את הדרכונים הישנים שלנו בתוקף בינתיים, וכאשר יגיעו החדשים נוכל לקפוץ למשרד הפנים המקומי ללא תור כדי לבצע את ההחלפה ולהכניס את החדשים לתוקף. 

על הדרך היא גם הוציאה לי תעודת זהות חדשה - ביומטרית. אותה אני אמורה לקבל תוך עשרה ימים. 

מרגע הכניסה למשרד ועד שיצאנו חלפה פחות משעה. אני לא זוכרת שהיה ככה בנתניה, עוד בזמנים שלפני הקורונה ולא בקיץ. בקיצור, היה שווה לנסוע עד לצפת. 

הבוקר נפגשתי עם 'שושנה' ונהניתי מאד. אפשר לומר אפילו שנהניתי יותר מאשר במפגשים הקודמים שלנו. 

בתחום הבריאות ל-T שוב היה התקף כאב חד אך קצר היום - כך שהוא ממשיך ב"מסורת" של פעם בשבועיים שלושה. בשבת הקרובה יש לו CT בטן באסותא אשדוד....אנחנו ממשיכים לטייל ברחבי ישראל במרדף אחר תורים. נראה מה יהיה עם זה. 

בינתיים אני ממשיכה עם אלבום התמונות של הנכדים - הפעם משפחתה של בתי שסוף סוף הצליחה להעביר לי את כל מה שצולם בשנה האחרונה בטלפונים שלהם - ועוד פרויקט שלי שאני מאד מתלהבת ממנו אבל לא יכולה לכתוב עליו בבלוג (מפאת האנונימיות). 

התחלתי לקרוא את "the seven husbands of evelyn hugo" וכבר נתפסתי לגמרי - כלומר, מחכה לחזור אליו בכל הזדמנות. 

מחכה לי שבוע מלא וגדוש ....אז כדאי שאתפנה לעיסוקיי. 


יום ראשון, 31 באוקטובר 2021

רגעים

כשאני יוצאת מהבית בשש בבוקר (שמרגיש לי כמו שבע בבוקר) לכיוון חדר הכושר, ומגלה להפתעתי שגם יורד גשם וגם אור בחוץ. שואפת פנימה בכל נפח ריאותי את הריח המשכר של הגשם, ומחזירה לתיק את הפנס שאין בו צורך כרגע. 

כשאני כבר בחדר הכושר, שעה על האליפטיקל ואחר כך ברצף גם עשרים דקות על המסילה, מצליחה לצפות כמעט בסרט שלם ב-YES DRAMA, מן סרט FEEL GOOD שכזה על הבוקר, על נערה שגולשת שזרועה נקטעה על ידי כריש והדרך שבה היא ומשפחתה מתמודדים עם זה.....

כשאני מארחת את כל המשפחה (כולל אחי, גיסתי ואחיינית2) ושרי באה אלי למטבח "תַּפְּתָּא אני רוֹתָה לעזור לך", ומביאה שרפרף קטן ונעמדת לידי ליד השיש. ביחד אנחנו שולפות שקיות תה ושקיות ממתיק ומכינות תה לגיסתי ולאחיינית2, והיא עוד מנסה להתווכח איתי ש"תָּרִיך לְהוֹתִיא את התַּקִּית" כי היא ראתה שככה בתי מכינה תה, ואני מנסה להסביר לה שדודה נ' ובת דודה א' אוהבות להשאיר את התיון בפנים. ואנחנו מגישות את התה המהביל בחגיגיות רבה (והיא מחזיקה ומגישה להן את הקערית הקטנה שתשמש את התיונים ברגע שהן תרצינה לשלוף אותן מהספל) והחיוך שלה פורץ מגבולות הפנים המתוקות שלה.

כשאני קוראת ספר מדע בדיוני חדש שבני המליץ עליו (Leviathan Wakes מאת James S. A. Corey) ובהתחלה מתקשה להיכנס לזה, ופתאום זה תופס אותי ומאז רק מחכה להתפנות לקרוא עוד. 

כשאני קולטת פתאום שהחתולה ל', שמעולם מעולם לפני כן לא עלתה לנו על שולחן האוכל, מלקקת בשלווה גבינה לבנה ישר מהגביע שהושאר פתוח על השולחן. ואני קוראת לה "רגע, רגע, אביא לך צלחת" ו-T צוחק עלי שאין לה מושג מה זה "רגע רגע"....

כשאני מבינה שהנה היה שבת בבוקר, בו שיחקתי עם נשמותק וחכמוד טאקי פעמיים ברצף, פעם אחת חכמוד ניצח ופעם שנייה נשמותק ניצח, והם לא רבו אפילו פעם אחת, ומייד אחר כך המשכנו את משחק המונופול שהתחלנו בביקור הקודם, והכל מתנהל בנעימים ובאווירה טובה, ואנחנו אורזים מהר מהר , מתורגלים לגמרי, כשאנחנו מקבלים הודעה שבתי וחתני בדרך עם שרי לאסוף אותם.....

וישנם גם רגעים אחרים. 

כשאני שמה לב שמייד אחרי ש-T שתה מים לפני הליכת הבוקר פתאום תפס אותו גל של כאב בבטן העליונה....כן, זה כמעט לא קורה אבל זה עדיין קורה לפעמים.

וכשפתאום שוב כואבת לו הירך הימנית - בלי קשר לכלום - וזה אמנם לא מפריע לו בהליכות אבל לפעמים זה מפריע לו לישון בלילה ומציק לו כאשר הוא יושב סתם ככה בבית. ואני חושבת לעצמי - זה מה שחסר לו עכשיו? 

כשאני שמה לב לתאריך - 31/10 - ונזכרת שממש ברגעים אלה T היה אמור להיות בניתוח הוויפל - ומצד אחד רווח לי מאד שזה נדחה, ומצד שני הבטן קצת מתהפכת, בדאגה של מה לעזאזל מסתתר לו בפנים, והאם זה היה חכם לחכות.....?

יום שלישי, 12 באוקטובר 2021

מה שקורה עכשיו

את כל ההצעות והשאלות וההפניות והקישורים שקיבלתי מהמגיבים היקרים בבלוג ומבתי ומאנשים אחרים בחיינו הפנינו לפרופסור והוא עושה כמיטב יכולתו לענות ולהיענות, להסביר ולספק תשובות, ובעקבותיהן קבענו תור אצל 'רופאהחדשה', שכעת היא גם רופאת המשפחה של T, כדי שתכיר את ההיסטוריה שלו ותשלח אותו לבדיקות הנחוצות. 

כרגע T משוכנע שאכן מסתתר שם גידול סרטני, ושגם אם הניתוח יעבור בהצלחה, והוא יימצא ואף יינתן טיפול: בכל זאת נותרו לו בין שנתיים לחמש שנים לחיות.

יכול להיות שזה נכון ויכול להיות שזה מופרך - אין דרך לדעתי כרגע - אבל העובדה היא שהוא נערך לזה, וגם משדר את זה לבתי וחתני, ל'שותפנו'...וכמובן מכניס אותם לדיכאון. הוא בטוח שהוא עוזר להם בכך שהוא מכין אותם ולא מאפשר להם לקוות לדברים לא מציאותיים.

אמרתי לבתי שזו כנראה הדרך שלו להתמודד עם הפחד ועם חוסר הוודאות, ושתנסה למצוא דרכי התמודדות משלה כי באמת אין דרך לדעת עדיין מה יש שם ומה יהיה עם זה, ושאם היא מסוגלת - לא בטוח שהיא מסוגלת - שתניח את זה בצד שתתייחס לכל דבר שקורה בעתו. 

במקביל ובהתאם להלך הרוח הזה T משייף את הצוואה שלו, מתארגן מול רואה החשבון האמריקאי שלנו לגבי עסקי הנדל"ן שלנו בחו"ל, כותב הנחיות ועורך סדר בכל העניינים כדי שיהיה לנו יותר קל להסתדר "אחרי". כן, מורבידי ביותר אבל מצד שני גם נבון ואחראי. 

אמרתי לו שאני מקווה מאד שזה יהיה כמו ביטוח הנסיעות עליו התעקשתי לפני שטסנו. שנהיה מכוסים אבל שבסוף לא נזדקק לזה. לפחות לא בשנים הקרובות. 

מידי פעם אני שוב חשה מעט את החרדה המפרפרת בחזה ובבטן אבל זה עדיין לא הגיע לרמות הקשות שהיו לפני כמה שבועות. או במילים אחרות: טרם ניסיתי לקחת את הקלונקס שקבלתי מ'רופאהחדשה'.

בינתיים הגיע גם זימון לניתוח ב 31 באוקטובר. זהו. יש תאריך. 

אמא'לה!

זה אומר שאספיק את כל מה שיש לי לעשות עד אז, ואחרי כן אני בעצם לא קובעת או מתחייבת לשום דבר. נראה מה יהיה.

וממשיכים כמובן בשיגרת הספורט, העבודה, המשפחה והחברים. 

בתי וחתני אפילו רוצים שנסע ביחד לצפון בזמן הזה שלפני הניתוח. דווקא רעיון מעולה.

הערב אנחנו נפגשים עם 'שותפנו' ו-'שריתה' ועוד חבר שעבד איתם כשעוד היה להם את העסק של האירועים. 

כאמור - מנסים לחיות את החיים בינתיים ולהישאר חיוביים וחיוניים. 

יום רביעי, 8 בספטמבר 2021

ראש השנה התשפ"ב

 ו.....הופ התחלפה לה עוד שנה. 

בשנה שעברה בתקופה הזאת היה סגר. 

השנה היינו מוזמנים לארוחת ערב החג למחותנת שלנו, אמא של חתני, יחד עם בתי ומשפחתה וגיסתה של בתי ומשפחתה. 

יום לפני ערב החג T קיבל טלפון מאיכילוב שהקדימו לו את בדיקת ה-MRI לשתיים בלילה (באותו הלילה). הוא מייד הסכים כמובן, תיאם עם מכבי את עדכון ההתחייבות (כי כמובן שהם המירו את ההתחייבות לאיכילוב בהתחייבות ל-MRI באסותא, שם בטח זול להם הרבה יותר). 

הצלחנו לתפוס תנומה בין 23:00 לרבע לאחת, ואז יצאנו לדרך. באיכילוב באזור ה-MRI של אגף הדימות היה בלגן. המון אנשים, חלקם ממתינים בתור כבר שעות (וחלקם מקטרים על כך בקולי קולות), והיינו בטוחים שנבלה שם שעות. האזור שבו מבוצעות בדיוקת ה-MRI נמצא בשיפוצים (כמו חלקים רבים אחרים באיכילוב) וחלק מאזור ההמתנה היה בכלל מחוץ לבניין באזור מוזנח ומלוכלך לחלוטין. זו היתה חוויה די הזויה.  בסופו של דבר הכניסו את T לבדיקה תוך שעה. זה לקח 40 דקות ותוך עוד שתי דקות הוא כבר קיבל CD ביד ונסענו הביתה. נראה מתי יהיה פענוח. 

אגב באותו היום קבעו לו כבר מועד ל-ERCP הבא - 20 באוקטובר. אחרי שאנחנו אמורים כבר לחזור מבוסטון. 

הגענו הביתה בארבע וחצי בבוקר, אז החלטנו לשתות קפה ולצאת להליכה. הלכנו שישה קילומטר, חזרנו הביתה, התקלחנו והלכנו לישון, אבל הצלחנו לישון רק כשעה. ואז התחלנו את היום. היינו די אפופים. נסענו לקנות מתנה למחותנת המארחת ובדרך שמענו על הבריחה הגדולה מכלא הגלבוע. מישהו באחת מקבוצות הוואטסאטפ של T כתב : "לפני כמה ימים מישהו חטף עובדת בנק והלביש עליה חגורת נפץ במטרה לשדל אותה לשדוד עבורו, הבוקר שישה מחבלים עם דם על הידיים ברחו מהכלא דרך מנהרה - אז למה לעזאזל אני משלם לנטפליקס?"

T הכין קינוח, שלקחנו איתנו לארוחה, ואז בצהריים הצלחנו לישון עוד כשעה. עדיין היינו אפופים מעייפות. 

בארוחת החג היה נחמד מאד. את הברכות ניהל בן הזוג של המחותנת (היא ואבא של חתני גרושים), שכבר מזמן הפסקתי לעקוב מתי הם ביחד שוב ומתי הם נפרדו. זה קורה כל כך הרבה שאף אחד לא עושה מזה עניין. 

הוא שחקן מפורסם (תיאטרון, קולנוע בארץ וגם קצת בחו"ל וטלוויזיה) אבל שקט ועָנָו וקצת קשה לו כשיש הרבה אנשים בסביבה, ויוצא הרבה למרפסת לעשן. בערב ראש השנה אחרי הארוחה הוא יצא למרפסת ונרדם שם על הספה עד סוף הערב. 

אני מאד אוהבת ומעריכה אותו כשחקן, אבל תמיד נבוכה מדי לשאול אותו שאלות (כמו "איך היה לעבוד עם השחקנית הצעירה ההיא, היא ממש הפתיעה אותי באיכות המשחק שלה, גם אתה הרגשת ככה?") ומעולם לא באמת ניהלתי איתו שיחה. 

הארוחה היתה טעימה ונעימה ואפילו הילדים של גיסתה-של-בתי, שהם בדרך כלל פראי אדם, התנהגו יפה כמעט עד לסוף הערב, שאז הקטנים פשוט היו גמורים מעייפות והתחילו לריב ולצרוח, ואז הם פשוט התקפלו והלכו. בשלב הזה שרי היתה קצת בהלם מההתנהגות שלהם (בסך הכל מבוגרים ממנה בפחות משנה) והניחה יד על הפנים בשוק ואמרה "מִתּוֹלְלִים" (משתוללים), וראיתי שגם לחכמוד ונשמותק קשה כשהם מתחילים להתפרע, להרביץ, לצעוק, לזרוק דברים. אין מה לעשות, הבית שלהם מתנהל אחרת לגמרי. זה היה מצחיק, כי אמנם יחסית לנשמותק ולחכמוד שרי היא בעצמה פרא אדם, אבל יחסית לבני הדודים שלה היא שיא העדינות והשקט. 

לפני הארוחה הקטנטנים שיחקו עם פלסטלינה שהמחותנת שלנו (הסבתא שלהם) קנתה, וחכמוד ונשמותק למדו לשחק שש-בש עם T. חכמוד פרש די מהר מהמשחק, אבל נשמותק הראה התעניינות ודי מהר התחיל ללמוד ולהבין מי נגד מי. 

בדרך לארוחה אספנו את הורי מהדיור המוגן שלהם והקפצנו אותם אל אחי, לארוחת החג שם. אחיינית1 ובעלה החזירו אותם הביתה בסוף הערב. 

לא היו לנו פקקי תנועה בשום כיוון, למזלנו הגדול. כנראה נסענו בניגוד לתנועה של כולם. 

בסוף הערב נשמותק וחכמוד ביקשו לנסוע איתנו הביתה לישון אצלנו, וכמובן הסכמנו. היה מאוחר ועוד היינו עייפים מהלילה הלבן שלנו, אז הלכנו כולנו מייד לישון. בבוקר יצאתי כרגיל להליכה אבל T נשאר לישון, וטוב שכך. הוא קם קצת לפני הנכדים והכין להם פנקייקים, ואחר כך שיחקנו במשחק הקופסא החדש שקניתי להם (טיסה 501), שממש מלמד אותם גיאורגפיה - היכן כל ארץ נמצאת, ערים נבחרות בכל ארץ (בדרך כלל עיר הבירה) וגם נתונים בסיסיים אודות כל אחת מן הערים ש"נוחתים" בהן בדרך. 

אחר כך בתי הגיעה עם שרי (בזמן שחתני התאמן כרגיל בקרוס-פיט)  וכולנו ירדנו לחדר של בני (מעתה ייקרא: חדר המוזיקה) וכולם (כולל שרי) ניגנו ותופפו והיתה חגיגה. עוד בשבת (כאשר הם ישנו אצלנו אחרי ארוחת ששי) חיברנו סוף סוף את המגבר של בני לגיטרה החשמלית (גיבסון) של בני, וחכמוד התלהב מאד לנגן עליה (והאמת שגם T). 

בנוסף מצאתי במקלט את מה ש-T היה משוכנע שהיא בַּגְלַמָה והתברר שהיא סוג של מנדולינה

וכולם התלהבו מאד. 

בזמנו עשינו לנו מנהג לקנות לבני כלי נגינה אופייני בכל מדינה שבה ביקרנו. כך קנינו לו בוראן (תוף אירי) כשביקרנו באירלנד, תופי טאבלה בהודו, קסטנייטות בספרד ועוד. אין לי מושג מתי או איפה קנינו את המנדולינה/בגלמה - בכלל לא זכרתי שיש לנו אותה, אבל T זכר. שמחה גדולה. 

אחר הצהריים T וחתני לקחו את הנכדים לשייט - אבל חכמוד שוב חטף מחלת ים והם חזרו למרינה. יש לי הרגשה שהם לא ירצו לצאת שוב עם סבא ומועדון השייט שלו. 

בזמן שהם שטו להם, אני השתתפתי בשיחת זום משפחתית עם בני הדודים שלו בארץ ובעולם (ישראל, אנגליה, ארצות הברית) ודודתו בת ה-96. היה נחמד. 

אז הבוקר קמנו להליכה כרגיל, ואיכשהו T הצליח לאבד את המפתח שלו בדרך..... יצאנו עם הרכב לאורך המסלול לחפש את המפתח האבוד אבל בינתיים ללא הצלחה. אין עליו סימני היכר כך שלא נראה לי שיש צורך להחליף את המנעול, אבל בכל זאת מבאס. 

מה עוד? 

נראה לי שזהו לעת עתה. לא היו ל-T כאבים בשבועיים האחרונים ואני מתפללת שכך זה יימשך. מחר נעשה בדיקות קורונה לקראת הטיסה ובששי נמלא את הטופס עבור משרד הבריאות....ונארוז. 

בששי בערב מוזמנים אל בתי לארוחה, ובשבת על הבוקר נצא לשדה התעופה. מקווה - ממש מקווה - שהכל יהיה בסדר. הפעם יותר מתמיד. 

מאחלת לכולנו שנה טובה, בריאה, מתוקה ומשמעותית. 🍎🍯🕊

יום שבת, 31 ביולי 2021

🎈 בלוגולדת

 היום יש לבלוג שלי בלוגולדת.

אמנם התחלתי אותו בישראבלוג אבל זה אותו בלוג שאני כותבת ברצף כבר תשע שנים. 

הכתיבה תמיד היה משמעותית עבורי, חלק בלתי נפרד מחיי, וגם כתיבת הבלוג התבררה כחלק חיוני בדרך שבה אני מעבדת את מה שעובר עלי ביום יום. 

אני מוקירת תודה לאופציה הזאת, לכתוב יומן אישי שבו אני מתעדת את חיי, את המחשבות ואת הרגשות שלי, את מערכות היחסים שלי, את השמחות ואת הדאגות. 

אני מוקירת תודה והאמת שגם בכל פעם מופתעת מחדש עליכם - הקוראים שלי, אלה מביניכם שגם מגיבים אבל גם ולא פחות מכך, אלה שקוראים ולא מגיבים. אני מרגישה שהתפתחה כאן במרוצת השנים סוג של מערכת יחסים, אמנם שונה ממערכות יחסים של "פנים אל פנים" ועדיין - זו חברות מסוג כלשהו. אז תודה שאתם כאן. 

כשאני קוראת לאחור בבלוג, אני רואה שיש תקופות שונות ונושאים שונים, שעליהם אני מתמקדת ומטבע הדברים עליהם אני כותבת. ואני רוצה לסלוח לעצמי על התקופות, כמו לאחרונה, שבהן יש משהו שמשתלט, שמאפיל כמעט על כל השאר, ושעליו אני כותבת בתדירות ובכמות גדולה יותר. ככה זה בחיים וככה זה כשמתעדים את החיים, כנראה. 

שלשום יצא לי לשוחח עם בתי לבד - אירוע יחסית נדיר לאחרונה - כי השאלתי לה את הרכב שלי לכמה ימים (המזגן אצלה עושה בעיות כבר הרבה זמן והפעם נכנס לטיפול ממושך) והיא הסיעה אותי הביתה. 

אמרתי לה שאני מצטערת שאני כל כך עסוקה בעצמי ובאבא שלה, וכאילו שוכחת שגם לה מאד קשה עם המחלה של T וחוסר הוודאות והדאגות. היא כמובן אמרה שאין לי מה להצטער ושהכל בסדר, אבל כן יצא לנו לשוחח על כך ששתינו מגיבות באופן לגמרי שונה ויוצא דופן מאיך שאנחנו בדרך כלל מתמודדות עם קשיים, דאגות ומשברים. 

היא העלתה השערה שאולי זו הפעם הראשונה שאנחנו חוות דאגה וחרדה כל כך גדולה, עד כדי שהיא סודקת את המנגנונים שמסייעים לנו בדרך כלל עם התמודדויות מסוג זה. על עצמה היא העידה שכמוני, היא מגיבה הרבה יותר קשה עכשיו כאשר אבא שלה עובר את מה שהוא עובר, ושפתאום היא תוהה אם פשוט החיים היטיבו עמה עד עכשיו, ולא היו לה דאגות עד כדי כך גדולות ומשמעותיות. אני לא יודעת אם היא צודקת. זה משהו שאני צריכה עוד לחשוב עם עצמי. 

היא הישוותה את זה גם לאמהות שלה. היא אמרה שעד עכשיו היא חשבה שהיא אמא טובה, ושמאז ששרי נולדה, והיא רואה שהיא מתמודדת מולה אחרת לגמרי מאשר מול הבנים (או יותר נכון, לא כל כך מצליחה להתמודד), היא מתחילה לחשוב שחכמוד ונשמותק פשוט ילדים טובים וקלים, וזה לא שהיא כזאת אמא טובה. גם זה חומר למחשבה. 

אני כן יודעת שלכל ילד במשפחה יש אמא ואבא שונים. שהילד מושך מכל אחד מההורים יחס אחר, ולכן גם ילדים שגדלים באותו הזמן באותו הבית, בעצם זוכים להורים קצת שונים זה מזה. גם זה חומר למחשבה. 

כך או אחרת ביומיים האחרונים אני מוצאת את עצמי מתאמצת יותר מהרגיל להרגיע את עצמי, לנשום, להתגבר על רגעי (שעות) החרדה המשתלטת. הטיפות שהזמנתי (בהמלצתה של שנטי) טרם הגיעו, ואני מנצלת את הזמן הזה לנסות להגביר את עבודת ההרגעה העצמית בכוחות עצמי, ולראות אם בכל זאת זה יצליח לי.

אני גם לגמרי לא בטוחה שהטיפות תעשינה את העבודה (כמה שאני פתוחה לרפואה משלימה, כל הרגיעונים והקלמנרבינים למיניהם שניסיתי עכשיו ובעבר לא עשו על הגוף והנפש שלי שום רושם). נחכה ונראה.

אני גם (שוב) חושבת אם ואיך לחזור לאיזושהי מסגרת של טיפול או אימון, אני חושבת שאני ממש זקוקה לזה בתקופה הזאת. הבעיה העיקרית היא איזה סוג ואצל מי. ועם זה אני תקועה כבר זמן מה. 

ובינתיים מאחלת לבלוג שלי בלוגולדת שמח, ועוד הרבה שנות כתיבה ותיעוד של מה שעובר עלי. אין לי ספק שהכתיבה הזאת עוזרת לי - לפרוק, לשחרר, לעבד לעצמי דברים. 

וגם מאחלת לעצמי שיהיו בחיי דברים טובים ושמחים לכתוב עליהם. אמן ואמן. 


יום שישי, 5 בפברואר 2021

עדכוני גינה, בריאות, סגר ונכדים

 השבוע נכנסה אחר כבוד לסלט של ארוחת הערב שלנו החסה החדשה שגדלה ב"גינת הקיר" ההידרופונית שלנו. 

כך נראית הגינה שלנו היום, כחמישה שבועות אחרי שהוקמה ונשתלה

 
אשמח אם מישהו יזהה מהם העלים האלה

 

 
אני רואה שהשמיר והפטרוזיליה כבר תיכף מוכנים לקטיף.

 
 
בינתיים "גינת הגג" כבר מוכנה ובינתיים T שתל גם בה כל מיני ירוקים, שלדבריו אמורים להיות בשלים לקטיף בדיוק לקראת סבב השתילה "הקיצית" של ירקות כמו עגבניות, מלפפונים, פלפל, דלעת ולדבריו אפילו מלון ואבטיח.

עם הרבה מתח אבל לא הרבה אופטימיות ציפיתי לשמוע מה יוחלט עם הסגר - וכצפוי, קצת הוארך, קצת הוחלט שלא להחליט, וקצת הבנתי שכנראה שוב אנחנו בייבי סיטר גם בשבוע הבא. 

כמו מה שקבלתי השבוע מגיסתי בוואטסאפ המשפחתי:

השבוע שמרנו על הנכדים פעמיים. מה שאהבתי, הוא שכאשר שוחחתי בוידאו עם בתי אתמול, 'שרי' אמרה לי "תא תא פה פה" שזה אומר "סבתא, בואי לפה". שלולית.

ביקרתי אצל האופטלמולוג, שקבע שאכן הכל בסדר ובינתיים לא נראה שיש לי לחץ תוך עיני (אני במעקב כי אבא של סובל מגלאוקומה וגם אצלי היה חשד כזה).

הייתי בדיקור וטווינה אצל 'שנטי' אחרי שלא הייתי אצלה מאז לפני הסגר, והיא היתה מאד מרוצה ממצבי. קבענו שמעכשיו מספיק להגיע אליה פעם בחודש. לגמרי במקרה פגשתי אצלה את הוריה, 'המהנדס' ו'ביוכימיה' שבדיוק הגיעו כדי לאסוף את הנכדים אליהם הביתה. גם אותם לא ראיתי המון זמן - מלפני הסגר, מלפני שכולנו התחסנו, למרות ששוחחנו כל שבוע בטלפון. היה כיף ממש לראות אותם ככה פתאום, וקבענו שכאשר ייגמר הסגר נקבע לנו מפגש סוף סוף.

שוחחתי טלפונית עם הדיאטנית, שהיתה מאד מרוצה ממני. בינתיים ירדתי כשעשרים ושלושה אחוז מהמשקל שלי. אמנם T ירד יותר קילוגרמים ממני, אבל באחוזים אנחנו ממש צמודים. זה קטע. בפעם הבאה כבר קבעתי אצלה תור במרפאה, לא תור טלפוני. הגיע הזמן שהיא תראה במו עיניה. 

בבוסטון היתה סופת שלגים השבוע. הגן של 'סביבוני' הרשה לעצמו לסגור ליום אחד (למרות שבפועל כן ניתן היה לנסוע ברחובות, הם עשו לעצמם snow day, שזה דבר מאד מקובל שם). אז סביבוני נשאר בבית מהגן, ובני וכלתי עשו תורנויות כדי להיות איתו.  במזל גדול בדיוק באותו היום הגיעה אליהם החבילה ששלחנו לו עם טרקטור, מחפר, מערבל בטון ומשאית ועוד - הכל מיניאטורי, כזה שאפשר להסתובב איתו ביד של פעוט - והילד היה בעננים. 


 

תיכף אסע להביא את הורי לארוחת ערב, הנכדים לא יבואו הערב אבל כנראה בתי וכל המשפחה יגיעו מחר, ל"הפרת הסגר" השבועית שלנו. ואחר כך נראה מה יהיה.