הימים חולפים והנה כבר חלף מעל לשבוע מאז שאבא התמוטט, קיבל החייאה, אושפז והתעורר.
היום העבירו אותו מחדר טיפול נמרץ במחלקה פנימית לחדר רגיל באותה מחלקה.
לא ברור מה זה היה בדיוק שגרם לו להתמוטטות, ברור שמצבו לא מזהיר אבל ממש לא ברור מה קורה עכשיו.
הוא מודע למצבו ומתלונן, וממש כואב הלב עליו.
כל עוד היה בטיפול נמרץ לא ניתן היה להיות אצלו יותר מדי, אבל בכל זאת התחלנו להביא אליו את המטפל במהלך היום כדי שיקבל את תשומת הלב והטיפול המיטבי וגם לא יהיה לבד בין לבין הביקורים שלנו, שאר בני המשפחה.
עכשיו שהוא בחדר רגיל אני מניחה שתצטרך להיות נוכחות מוגברת שלנו. ואולי גם בלילות.
אמא לגמרי מכונסת בתוך עצמה ופרט לביקורים קצרים אצל אבא היא רוצה רק להיות לבד בבית. מכריחה את עצמה לאכול, שזה יפה, לאור העובדה שבמצבים כאלה היא מאבדת לגמרי את התיאבון.
אני זו שמטפלת בכל העניינים הלוגיסטיים, הביורוקטיים, וגם זה מעיק עלי. אחי וגיסתי די מצפים שאני אקבל את ההחלטות, אבל לזכותם ייאמר שהם משתפים פעולה עם כל בקשה או החלטה.
מרגישה מוצפת. מבולבלת. דואגת. מרגישה כובד עצום עלי.
 |
| *נוצר לבקשתי על ידי AI |
באחד הימים פתאום יצאה לי תזכורת על הופעה שקניתי אליה כרטיסים מזמן. התלבטתי והחלטתי שאנחנו הולכים. שמחתי שהלכנו. היה טוב והקהל היה נהדר ושיתף פעולה, שרנו ורקדנו וזה עשה לנו טוב. שמחתי שלא וויתרנו.
אצל T ממשיכים ההתקפים, הבחילות, כל מיני תופעות - אבל הוא ממשיך את החיים כרגיל למרות הכל.
הלקוח החדש שלו עדיין לא החליט אם הוא מוכר את החברה או מנסה לשפר אותה, אבל בינתיים T ושותפנו הפכו ממש לחלק מהחברה, וייתכן שיישארו הלאה גם אם היא תימכר. בינתיים הם עובדים במרץ.
בעניין הרכב, בסוף כמו שתיארתי לעצמי חזרו אלינו לגבי הסמארט #5 ושיפרו את תנאי הטרייד אין כך שכן היה לנו כדאי לבצע את העיסקה, ועכשיו אנחנו ממתינים שהרכב יהיה מוכן. בינתיים הזיקר שלנו מפגין עוד ועוד מגוון מרשים של תקלות טכניות, כאילו כדי להזכיר לנו מדוע אנחנו מחליפים אותו.
סימן שאלה גדול מתנוסס מעל לתכניות החופשה שלנו ביוון בספטמבר עם בתי והמשפחה, וגם מעל לביקור שלנו אצל בני בבוסטון בסוף ספטמבר. אבל נחצה את הגשרים האלה כשנגיע אליהם.......
לנשמותק יש יום הולדת השבוע ובתי אמרה ש"בשאיפה" הם יחגגו לו בששי בערב אצלם בבית. אז "בשאיפה" אנחנו מוזמנים אליהם......ולא צריך להכין כאן ארוחה.........
