‏הצגת רשומות עם תוויות אחיינית2. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אחיינית2. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 26 ביוני 2026

שבוע שבו גם כמה דברים טובים

 "אני לא רוצה לפתוח פה לשטן" התחילה אמא שלי משפט כאשר שאלתי איך היה יום הניסיון הראשון עם המטפל החדש של אבא....אז עצרתי אותה באמצע המשפט. אם היא לא רוצה לפתוח פה לשטן, סימן שהיה בסדר. ועדיף לדבר כמה שפחות, ולחכות לראות אם זה ממשיך ככה. 

האמת שהוא הפתיע. או שבאמת רף הציפיות שלנו ממנו היה מאד נמוך מלכתחילה, לאחר שהיה אמור להגיע בראשון ודחה לשני, ואז קבענו לשעה 11:00 והוא הגיע קרוב ל-12:30. אבל אז קבענו שיתחיל את הניסיון בחמישי בבוקר, מוקדם, כי לאבא שלי היתה מתוכננת פרוצדורה כירורגית (MOHS בתנוך האוזן) ורצינו שהוא ילווה אותו לשם. 

לא היינו בטוחים שאכן יגיע, וממש לא חשבנו שיגיע בזמן, לאור האיחור שלו ביום הראיון - אבל הוא הפתיע. והוא היה מצוין, לאורך כל אותו יום ולמחרת בבוקר.....כשהורי שחררו אותו לסופ"ש. הם ממשיכים להתעקש שהם לא רוצים שהוא יהיה איתם בסופ"ש, וכל עוד אבא עצמאי יחסית ואמא בריאה וחזקה מספיק לעזור לו במה שהוא זקוק - אני זורמת עם זה. 

הופתעתי גם מההיענות של המטפל לכל בקשה שלי - צילום דרכון, מילוי שאלון רפואי /ויתור על סודיות...וגם כל מה שהוא קובע עם אבא שלי, הוא גם מתאם איתי ליתר ביטחון. וקורא לי madam.....למשל thank you madam, או ok madam. 

אז באופטימיות זהירה נתחיל את ימי הניסיון...בתקווה שהוא יצליח והסידור הזה יעבוד. 

עוד השבוע היתה מסיבת המקווה של אחיינית2, שהיתה מאד נחמדה ומרגשת. והחתונה כמה ימים אחר כך, שהיתה גם היא נהדרת ומרגשת. הם זוג מאד מיוחד אחיינית2 ובעלה. שניהם אמיתיים כאלה, אותנטיים ובלי שטויות. הם ביחד מגיל 13, והיחסים שלהם התבגרו יחד איתם. היה מאד מרגש. אבא שלי כיכב כאשר "רקד" עם ההליכון לצידה של אמא שלי בדרך לחופה לפני הזוג הצעיר, ושרי כיכבה יחד עם בתה של אחיינית1 ונכדתה של אחותה של גיסתי - בתור "נערות פרחים" שהלכו לפני הזוג ופיזרו פרחים בדרך לחופה (הן קראו לעצמן "שושבינות" והיו מאד גאות בעצמן, ונראו כמו כלות קטנות בעצמן). 

למזלנו, למרות הזהרות האימה מפני חסימות הכבישים של החרדים באותו היום, כל עם ישראל כנראה נשאר בבית או חזר מוקדם מהעבודה מאותו היום, הכבישים היו פנויים לחלוטין ולקח לנו רק ארבעים דקות להגיע מאזור השרון ללב תל אביב בשבע בערב, כשבדרך כלל עמוס מאד.  

עוד חדשות טובות השבוע הן ש-T הצליח להשכיר את הדירה של בתי וחתני, כך שהחל מאוגוסט תהיה להם עוד הכנסה שתנגוס כמעט במחצית החובות החודשיים שהם משלמים......גם זו לטובה. הדירה הושכרה לשלוש סטודנטיות אמריקאיות מתוקות ומצחיקות שהתלהבו מהדירה ברמות אחרות. אני מאמינה שהן תהיינה דיירות טובות. מקווה לפחות. 

הן שאלו המון שאלות, חלקן מהסוג של "אם תפרוץ מלחמה בדיוק לפני שנצטרך לפנות את הדירה ולא נהיה בארץ כי נברח לחו"ל ולא נוכל לחזור בזמן" וכל מיני היפותטיות כאלה שבהחלט עשויות להתממש אבל אי אפשר באמת להיערך מראש לכל מצב. נאמר להן שנתמודד עם כל דבר שיעלה כמיטב יכולתנו. 

במקביל לכל זה דווקא היה לנו דווקא שבוע לא קל, ל-T ולי. 

T הרגיש חלש וחסר אנרגיה רוב השבוע, וסבל מכל מיני מכאובים (לא התקף כאב דווקא) - למשל במפשעה באזור ניתוח הבקע השני (המנתח טוען שהכל תקין, ובכל זאת עדיין מידי פעם סובל מכאבים שם). אפילו התלוצצנו ש-T עבר כל מיני הליכים רפואיים מסובכים כדי לפתור בעיות שלכאורה נפתרו - מבחינה רפואית - אבל בפועל הסבל והכאב נשאר.......איש מיסתורי עם גוף מיסתורי, הבעל שלי היקר. 

T טוען שהמצב במדינה מדכדך אותו לאחרונה במיוחד ושהוא חושב שההרגשה הירודה הפיסית שלו נובעת בעצם ממצבו הנפשי. זה בהחלט יכול להיות. אני לגמרי יודעת שאצלו זה בעיקר להיפך - כשהוא לא מרגיש טוב הוא גם במצב רוח מחורבן. כנראה שזה נכון לשני הכיוונים. 

אז בעידודו של שותפנו הוא החליט ששבוע בבית שלנו ביוון עשוי לעזור בתחום הזה, ומצאנו "חלון" פנוי מהשכרות (אין כבר הרבה כאלה הקיץ הזה) והזמנו לנו כרטיסים לחודש הבא לשבוע. בטוח זה יעשה לו טוב. 

השבוע שלי היה מאתגר מכמה סיבות. 

הראשונה כמובן ההתעסקות סביב המטפל של הורי. זה התחיל מקרטע והכניס אותי קצת ללחץ. 

סיבה נוספת היא הכתף המסכנה שלי שמצבה ממש החמיר וגרם לי סבל בכל שעות היום והלילה. התור שלי בשבוע הבא לאורתופד, אז אני מקווה לקבל זריקה שאני לא ממש אופטימית לגבי כמה זמן היא תחזיק...... אז בינתיים התחלתי לקחת וולטרן גו אקטיב לכמה ימים, שבאמת הקל עלי קצת אבל כשלקחנו את הורי לחתונה של אחיינית2 והכנסתי והוצאתי את ההליכון של אבא שלי מתא המטען, זה הכל נדלק מחדש. 

ולבסוף, התבשרתי על ידי שגרירות ארה"ב שעלי להתייצב בכל זאת לראיון בשגרירות (והתור הכי מוקדם שיכולתי לקבל היה לעוד חודש), ושבינתיים הויזה שלי בוטלה. האמת שמאד נבהלתי, כי הם צרפו להודעה הבהרה שהודעה זו נחשבת לסירוב - וממש לא בא לי שיהיה לי רשום שאי פעם סורבתי לויזה אמריקאית. 

אבל אז הם שלחו לי את הדרכון בחזרה, וראיתי שעל הויזה הנוכחית שמו חותמת של cancelled without prejudice - וכאשר ביררתי מה זה אומר, הבנתי שזה לא נחשב "סירוב" כאילו אני לא בסדר במשהו אלא סיבות טכניות, ושאין בעייה לבקש שוב. אז טיפה נרגעתי (למרות שעדיין לא ברור לי מדוע הם בכלל הפנו אותי לעמוד הזה של בקשה לויתור על ראיון מלכתחילה....כבר הייתי יכולה להיות אחרי זה!)...למרות שמעט לחץ עדיין קיים. 

אז זה היה השבוע שהיה......קצת לא טוב וקצת טוב ברמה האישית, וכרגיל לא אדבר על הרמה הכללית...שרק ממשיכה להתדרדר מיום ליום ומשעה לשעה......

יום ראשון, 21 ביוני 2026

השיגרה הנוכחית

אז מה היה לנו בימים האחרונים?

T לקח את חכמוד לצילום רנטגן בתל אביב, לאחר שנפצע בתחרות MMA והרגל לא מפסיקה לכאוב לו. הוא לקח אותו על האופנוע, וחכמוד אמר שזה היה  אחד הדברים הכי כיפים שהיו לו בחיים. עוד אין לי מושג מה תוצאות הצילום, אגב. 

גם השבוע לא היתה ארוחת ששי כי בתי וחתני ערכו מסיבת יום הולדת (אחרונה בהחלט) לשרי בבריכה עם עוד שני ילדים מהכיתה,  ובשבת הם כבר התחילו להעביר דברים לדירה החדשה. עכשיו בעצם הכל בסימני מעבר הדירה. מחר אני אמורה לשעשע את שרי בזמן שבתי בוחרת מנורות לבית. 

עדיין לא הצלחנו להשכיר את הדירה שלהם. היו שלוש סטודנטיות שרצו מאד לשכור את הדירה, אבל לאחת מהן יש עדיין חוזה שכירות בדירה הנוכחית שלה עד סוף ספטמבר, אז אלא אם היא תצליח להשיג תת שוכר (סבלט) במקומה לחודשיים האלה, הן כנראה תוותרנה. בינתיים הגיעו עוד סטודנטיות והתלהבו מהדירה, אבל בינתיים לא החזירו תשובה. וגם מלון אחד התעניין לשכן בה כמה מעובדיו.....אבל לא יצא מזה כלום בינתיים.....אז נראה מה יהיה.

המטפלת של הורי עזבה בשעה טובה ומוצלחת (ואגב המשיכה לבשל לעצמה עד הרגע האחרון!). בביקור אצל הורי בשבת שמענו עוד על התחצפויותיה ומעלליה, ושמחתי שהיא באמת כבר איננה. מחר אמור להגיע עובד חדש לניסיון, ובאמת אין לי מושג למה לצפות. נחכה ונראה. 

הצלחתי להיפגש כמה פעמים עם 'מחברת' בימים האחרונים, נראה שהיא ממש זקוקה לזה וגם לי זה עושה טוב. 

בינתיים T התחיל ניסיונות של שיתוף פעולה עם עוד וילות ביוון בקירבת מקום לזו שלנו, כי יש הרבה מאד פניות גם לגבי תאריכים שכבר תפוסים אצלנו, וגם יש קבוצות גדולות יותר, כך שהבית שלנו לא מספיק להם. יהיה נהדר אם תהיה עזרה הדדית בינינו לבין וילות סמוכות....

בששי עשינו אזכרה לחמי יחד עם גיסי וגיס-טי. זה היה קצר וענייני - אנחנו בעצם עושים את זה כי לחמי וחמותי הדברים האלה היו חשובים, אבל האמת שלנו זה לא אומר שום דבר. 

הפריזר שקנינו להורי התברר כלא מוצלח - T לא שם לב שהוא קנה DF ולא NF - כלומר מקפיא שמייצר קרח שצריך להפשיר אותו ידנית ולא מקפיא שלא מייצר קרח. והוא התחיל לייצר קרח במיידי, עד כדי כך שמגירה אחת סירבה להיפתח כבר אחרי שבועיים של שימוש. אז עכשיו אבא שלי התחיל תהליך החזרה, ונמצא לו מקפיא חדש. למזלנו מדיניות ההחזרה של רוב החברות מאפשרות לאזרחים ותיקים להחזיר עד 4 חודשים אחרי הרכישה, ולא שבועיים כמו שאר האוכלוסיה. נקווה שיסתדר. 

בביקור בשבת אצל הורי שוב הרגשתי שאין לי כוח אליהם. בעיקר אמא שלי עם ההתעקשות שלה לא לטפל בבריאות שלה - לא השיעול שהיא משתנקת איתו כל הזמן, ומסרבת לבדוק ולטפל, וגם החירשות שרק מחמירה והיא מסרבת לבדוק ולהתאים מכשיר שמיעה. 

"אלה דברים שמפריעים לכם יותר משהם מפריעים לי" היא פוסקת בכעס, כאילו זו הצדקה. הלוואי והיתה צועקת על המטפלת כמו שצעקה עלי באותו בוקר. היתה אולי קוטעת את החוצפנות שלה באיבה. מילא. זה מה שיש. לא אשנה אותה, הרי. 

הערב מסיבת המקווה של אחיינית2 ... דווקא מצפה למפגש הבנות הזה אצל אחי וגיסתי. איזו שבירת שיגרה שכזו והזדמנות להתחיל להתרגש מכל אירוע החתונה הזה שכל כך מלחיץ את אחי וגיסתי. 

המשך יבוא

יום רביעי, 29 במאי 2024

עדכונים כאלה ואחרים

בששי בערב נסענו לכפר סבא להופעה נהדרת ומרגשת של אדיר מילר.

צחקנו על עצמנו שהשעה בה החלה ההופעה היא השעה שאנחנו בדרך כלל כבר עולים למיטה. יותר מזה, לאחר הליכת הערב התקלחנו ושנינו כמעט לבשנו פיג'מות מתוך הרגל...עד שנזכרנו שבעצם יוצאים להופעה.

גם במופע הוא צחק קצת בחביבות על הקשישים מבינינו, בעיקר על הזוגות שחיים יחד כבר הרבה שנים. הוא צחק גם על בני ה-18 שהראש שלהם זמנית לא באמת מתפקד. כרגיל הוא צחק על כולם. 

אבל בו בזמן הוא גם ריגש. היה איתנו ביחד. בעצב ובייאוש. פתאום קלטתי כמה זה שונה לראות הופעה של מישהו שהוא "משלנו", שמרגיש מה שאנחנו מרגישים וגם כשהוא צוחק, יש הבנה והזדהות ובעיקר התחשבות במה שעובר עלינו. 

כהרגלו הוא ניהל דו שיח עם אנשים מהשורות הראשונות (יש אנשים שקונים כרטיסים לשורות האלה בכוונה) וזו בעצם החוזקה שלו, היתרון שלו (בעינינו) על פני סטאנדאפיסטים שבעיקר מגיעים עם חומר מוכן מראש. הוא מאלתר על המקום ויש לו הברקות. 

היה קטע מרגש במיוחד כאשר פתאום באמצע ההופעה זוג אחד קם והתחיל ללכת. כשדבר כזה קורה אדיר אף פעם לא מתעלם ומייד פנה אליהם ושאל מה קרה, למה הולכים, עשה את עצמו קצת נעלב.....ואז הם סיפרו לו שקיבלו כרגע הודעה מהבן שלהם שהוא יוצא מעזה. 

כל הקהל פרץ במחיאות כפיים, וראיתי שאדיר מאד התרגש. הוא ביקש מהם לצלם אותו בוידאו והקליט לחייל ברכה, וגם עשה סלפי עם הוריו....היה מאד מרגש. 

מה עוד? 

מבצע ניקוי המרתף ומסירת / מכירת הפריטים הוכתר בהצלחה. עד ליום ששי בערב כמעט כל הדברים נלקחו, ועוד כמה פריטים נמסרו בימים הבאים. נותרו בעצם שניים או שלושה פריטים למכירה. אני מניחה שבהזדמנות נמכור גם אותם.

בשבת היינו מוזמנים לדירה של אחיינית2 והחבר שלה לבראנץ'. הם מאד התרגשו לארח אותנו והכינו מטעמים (פחות לטעמנו, בעיקר פשטידות ובצקים...המון בצקים). היה ממש כיף לראות איך הם חיים ביחד ומתחילים את חייהם המשותפים. הבאנו איתנו את הורי וכמובן גם אחי וגיסתי היו, וגם אחיינית1 עם בעלה והתינוקת המתוקה. 

נהנינו מאד, אבל אחר כך T חטף כאב בטן מהגיהנום, וזה ביטל את שאר התכניות שלנו למוצ"ש. לא יצאנו להליכת ערב (וגם היה מאד חם), ולא נסענו להפגנה. 

לפנות ערב קיימנו שיחת טלפון עם בת דודתי לקראת הנסיעה והטיול המשותף באורגון. היא סיפרה, בין היתר, שגם בתה הצעירה של בת דודתי (זו שביקרה אצלנו בקיץ לפני שנתיים אחרי שסיימה "תגלית") מצטרפת אלינו לחצי הראשון של הטיול שלנו ביחד. מאד שמחנו לשמוע. 

גם בשני וגם בשלישי ביקרנו אצל בתי והנכדים. רצינו כמה שיותר זמן איכות ביחד לפני שניפרד לכמה שבועות. בשלישי הם גם הזמינו אותנו לארוחת ערב. היה ממש טוב, ובאמת כבר התחלתי להתגעגע...למרות שעוד לא נסענו. 

עכשיו מתארגנים לקראת הטיסה ובמקביל מנהלים כל מיני ביורוקרטיות של הרגע האחרון...אין רגע דל. 

עם החדשות יותר ויותר קשה לי להתמודד, באמת שנמאס לי כבר לומר שאנחנו הולכים מדחי אל דחי בכל יום שעובר אבל מה לעשות? זה נכון. גם מבפנים וגם מבחוץ. 

כולם אומרים לנו לנסוע ולהתנתק קצת אבל אני מכירה את עצמנו - אין מצב שבו אנחנו מתנתקים לגמרי. נראה איך יהיה לנו ומה יתרחש כאן בינתיים. 

אמן שתהיה טיסה הפעם, שתעבור בשלום ואולי אפילו שתעבור בנעימים, אבל אולי זה יותר מדי לבקש. 

יום שלישי, 18 ביולי 2023

חזל"שתי

 בימים האלה נוכחתי לראות שלגמרי חזרנו לשיגרה שלנו. 

הפגנות בקפלן במוצ"ש והשתתפות של T גם בימי השיבוש השונים - בקודם הוא נסע לפני הצהריים לקפלן ואחרי הצהריים לנתב"ג. בשתי ההפגנות היתה בוודאות אלימות מוגברת וחוסר סובלנות מצד השוטרים - בקפלן הפרשים עלו על המדרכה ודחפו את המפגינים, למרות שעל המדרכה לא היתה בעצם סיבה לכך, ובנתב"ג T נדחף על ידי מג"בניק ונפל על הרצפה. הזמבורה שלו נשברה אבל מעבר לזה לא נגרם לו, למזלנו, נזק כלשהו. 

נראה מה יהיה היום. T נסע להצטרף למוחים, וזאת למרות שעל הבוקר חטף התקף כאב קשה, אחד מהקשים ביותר שהיו מזה הרבה זמן. עד כדי כך זה הפיל אותו שהוא ויתר על חדר הכושר, והתאושש כמה שעות בבית, אבל בכל זאת התעקש לצאת לשבש ולהפגין. מקווה שהוא יהיה בסדר. 

בששי שעבר אירחנו לארוחת ערב רק את הורי, לאחר שבתי ומשפחתה הודיעו שהם נשארים בבית. ברגע האחרון חתני התקשר אז לשאול אם אולי בא לנו לקפוץ אליהם בששי בערב, אבל כבר בישלנו והזמנו את הורי אלינו, והוא לא היה ערוך לארח גם אותם (שזה משהו שתמיד מקפיץ לי איזה פיוז קטן, אבל אני מכריחה את עצמי לכבות אותו) וויתרנו על זה. 

הורי מאד נהנו לבלות איתנו ערב לבד ובסופו העמסנו עליהם קופסאות עם שאריות אוכל, כך שהם אכלו ונהנו מזה אחר כך כל השבוע. 

בששי האחרון כבר אירחנו את כל המשפחה כולל אחי וגיסתי ושתי האחייניות עם בני זוגן. אחיינית1 ובעלה בישרו על ההריון - יש עוברית קטנה ברחם שאמורה להיוולד בסביבות סוף דצמבר - והשמחה וההתרגשות היו גדולות. גם לאחיינית2 היתה בשורה משמחת - היא עברה בהצלחה את בחינת ההסמכה לאחר שסיימה את התואר בריפוי בעיסוק. אני מקווה שהיא תמצא עבודה טובה בקרוב. 

היה ערב מוצלח מאד ונראה היה שכולם נהנים גם מהאוכל וגם מהביחד. T אמנם הרגיש "כמו מלצר" - כשאף אחד לא קם לעזור עם הפינויים, למשל, בסוף הארוחה, אבל אני דווקא הרגשתי שהיה ערב קל מבחינת עבודת המטבח, והצלחתי גם לתקתק את הכל וגם פה ושם לשבת עם האורחים, שזה הישג גדול. עם הנכדים כמעט לא יצא לי להיות, אמנם, וזה החסרון העיקרי כאשר אנחנו מארחים. אנחנו עסוקים עם המטבח וכשיש עוד אורחים פרט לבתי ומשפחתה אני גם רוצה לתת להם תשומת לב, ולא מסתדר לי לשבת עם שרי ולצייר איתה או לבלות בנפרד עם הבנים. אבל הם נשארים לישון וכך יש לי זמן איכות איתם אחר כך ולמחרת בבוקר. 

שוחחתי על העניין הזה של "המלצרות" עם חברתי 'ביוכימיה' כשנפגשנו לקפה השבוע סוף סוף אחרי כמה דחיות. שתינו מבינות את הראש של הילדים שלנו - שלמרות שהם כולם כבר "גדולים" - בשנות הארבעים לחייהם - כשהם מגיעים אלינו הביתה הם עדיין מרגישים "ילדים". הם עייפים ועמוסים כל השבוע ועובדים קשה והערב הזה אצלנו הוא ההזדמנות להתרווח ולהתפנק. לפעמים הם עוזרים אבל בששי האחרון הם היו עסוקים בשיחות עם המשפחה של אחי ועם הורי ולא עלה בדעתם לקום ולעזור. נדמה לי שכבר העליתי כאן את הנושא הזה - של הסוויץ' שילדים צריכים לעשות מתי שהוא כאשר ההורים מתחילים להזדקן. אפילו לא להזדקן, אפילו רק להתבגר - כמונו. נראה לי שבתי וחתני עוד לא עשו את הסוויץ' הזה. אולי אני טועה, ואולי אם חלילה נזדקק לעזרתם הם יפתיעו לטובה. אני מקווה שלא נזדקק. ואולי פשוט מתי שהוא נצטרך לומר להם במפורש שהגיע הזמן לעשות את הסוויץ' הזה. נראה. 

בכל מקרה היה נחמד בששי ובשבת בבוקר כששוחחנו עם נשמותק וחכמוד על כך שאנחנו מתכננים ללכת איתם לקולנוע לראות את "אינדיאנה ג'ונס" החדש, עלה לנו רעיון לצפות תחילה בסרטים הישנים שלו - ובחרנו באקראי את "מסע הצלב האחרון" והם נהנו מאד. 

האמת שהיה לי קשה להבין איך הריסון פורד משחק בגיל 81 את אינדיאנה ג'ונס (אין לי מושג עד כמה הוא פעיל בסרט החדש) אבל יצא לי לראות כמה פרקים בסידרה "1923" (שהיא ספין אוף של "יילוסטון" המצויינת) ושם רואים אותו מתפקד מצוין ואף רוכב על סוסים ומשתתף בקרב יריות...אז נראה שהוא במצב טוב.  

בשבוע שעבר חטפתי וירוס הקאות קצר, ממש לא ברור מאיפה זה נחת עלי, אבל לשמחתי הוא עבר מהר. גם T הרגיש בחילות במהלך אותו היום אבל במזל לא חטף את זה קשה כמוני. יש לו מספיק בעיות עיכול ולפעמים בחילות גם ככה, מסכן. 

השבוע השלמתי בהצלחה גם את הכנת אלבומי התמונות גם של בני ומשפחתו וגם של בתי ומשפחה. זה מצחיק שהבעייה שלי עם התמונות של בני וכלתי והנכדים היא שיש יותר מדי תמונות וקשה לי לבחור אילו להכניס לאלבום (והאלבומים שלהם תמיד יוצאים עבים במיוחד), ומבתי וחתני והנכדים תמיד יש מעט מדי תמונות, ואני צריכה להתחנן שישלחו לי תמונות שאולי במקרה יש להם בטלפונים ושכחו לשתף, והאלבומים שלהם דקים יחסית. 

זה הגיוני שבני וכלתי מצלמים יותר ומשתפים יותר, כי זו הדרך שלהם לכלול את המשפחה בחיי היום יום שלהם, בהיותם שם בבוסטון מבודדים. וזה גם עוזר שכלתי ממש טובה בזה, גם שולפת כל הזמן את הטלפון ומתעדת את כל הרגעים קטנים כגדולים, והיא גם צלמת מצוינת. 

לסיום, שוחחנו עם החברים שלנו מאוסטרליה, שנמצאים בלונדון לרגל לידתה של נכדתם הראשונה מבתם (יש להם נכדה מהבן הבכור, במלבורן). הם מתכננים לשהות שם כדי לעזור לה במהלך החודשים הקרובים, ושאלו אם מתחשק לנו לקפוץ לחופשה באירופה להיפגש איתם מתי שהוא, היכן שהוא - והרמנו את הכפפה. אז קבענו שניפגש בוינה בתחילת ספטמבר ונטייל באוסטריה במשך שבוע. 

רצה אצלנו במשפחה כבר שנים בדיחה על כך שאני טוענת שמעולם לא היינו באוסטריה, ו-T טוען שהיינו, גם היינו. הוא ביקר בלעדיי, זה בטוח, עוד לפני שהכרנו, אבל אני יודעת שאני מעולם לא הייתי. אני זוכרת שהיינו על גבול שווייץ/אוסטריה כמה פעמים אבל שלא חצינו לתוך המדינה. בקיצור, מעבר לרצון לראות את המדינה היפה, את הנופים, ואת הערים היפות וינה וזלצבורג ועוד.... T טוען שסוף סוף נוכל לעשות V על כך שהיינו באוסטריה 😉.

יום ראשון, 18 ביולי 2021

מפלס החרדה שלי

 היום מפלס החרדה שלי שוב בעלייה, מאז ש-T התחיל להרגיש פחות טוב אתמול והיום. 

בסך הכל הוא עדיין בסדר אבל התחילו מעט כאבים - ונראה לי שהוא כל כך פוחד מהכאבים החזקים שמספיק שמתחיל כאב קל והוא כולו כבר דרוך לקראתו. 

פתאום אני שוב ממש חרדה לקראת קבלת תוצאות הביופסיה - עדיין לא שמענו כלום אבל משום מה התחלתי להילחץ שמשהו לא בסדר. 

אז שוב הלב לפות בתוך צבת של חרדה ושוב הבטן מתהפכת ושוב הגרון מכווץ, וכל שנותר לי לעשות הוא לנשום ולנשום ולהסכים לתת לתחושות להציף אותי ולחכות שיתפוגגו מעצמן, עד שנקבל תשובות ונראה מה הלאה. 

בגזרת הקורונה גיסי כבר מרגיש הרבה יותר טוב אבל אשתו, שבדיקתה יצאה שלילית בשבוע שעבר, פיתחה סימפטומים היום. חום ושיעול. אז הם נוסעים לעשות לה עוד בדיקה. גם היא כמובן מחוסנת. 

אם עד עכשיו חששתי שלא נוכל לטוס להולנד או לארצות הברית (אוגוסט וספטמבר בהתאמה) בגלל מצבו של T ו/או בגלל הקורונה, עכשיו אני מתחילה לחשוב שאולי אני בכלל לא רוצה לטוס לשום מקום וזהו. נראה מה יהיה. 

דווקא סוף השבוע היה נחמד מאד. מאד מאד אפילו. בניגוד חד לתחושות שאני מתארת כאן. 

בששי בבוקר הגיעה לביקור ספונטני חברתי 'החתולה' שעברה איזה הליך רפואי קצר בנתניה (היא גרה בגבעתיים) אז מבחינתה זו היתה הזדמנות לראות אם אני בבית ורוצה להיפגש. אושר גדול. דיברנו הרבה בשנה האחרונה אבל לא התראינו שנה, לדעתי, והיה כל כך טוב לשבת ביחד ולדבר ולהתעדכן, וגם T הצטרף לשיחה מידי פעם. בכל פעם מחדש אנחנו כל כך שמחות להיפגש וכל כך מתכוונות לעשות את זה לעיתים קרובות יותר, ומקווה שבסוף גם נצליח. 

בערב הגיעו בתי עם חתני והנכדים וגם הורי והיה ערב נעים מאד וטעים מאד. 

הנכדים הגדולים נשארו לישון, לראשונה מזה מספר שבועות, וזה היה כיף גדול. כשכולם הלכו שיחקתי איתם "הרמז" ובאופן חד פעמי ויוצא דופן ניצחתי (וזאת למרות שחכמוד כרגיל רימה קצת). הם מאד פירגנו, ועלו לראות טלוויזיה במיטה שלי עד שעלינו גם אנחנו לישון. 

בבוקר הם קמו ממש מוקדם, עוד לפני שהספקתי לצאת להליכה, וכשחזרנו מההליכה T הכין להם פנקייקים ושוקו, ואז שיחקנו "החבילה הגיעה", ושוב ניצחתי, באופן מאד יוצא דופן, ושוב הם פירגנו. בתי הגיעה עם 'שרי' ומילאנו לה את הבריכה המתנפחת ואז הם הלכו והיתה לנו שבת רגועה בבית במזגן. 

בערב נסענו עם הורי לאחי לחגוג לאחיינית2 יום הולדת 24 - היה ממש ממש טוב להיפגש איתם ועם המשפחה המורחבת (אמא של גיסתי, אחותה עם המשפחה, החברה הכי טובה עם המשפחה) והיה אוכל טעים (שהיא הזמינה ממישהי שמבשלת נהדר). 

אפילו הנכדים שלי נהנו שם, למרות שמעט חששתי שישתעממו. כולם חיזרו אחר 'שרי' ואחרי תקופה קצרה של ביישנות היא התחילה לשתף פעולה וגם ליהנות מזה. נשמותק הציע את שירותי העיסוי שלו (יש לו ידיים נהדרות והוא גילה שהוא מעסה ממש טוב ומתגאה בזה) שזכו להרבה שבחים (בעיקר מצדה של אמא של גיסתי ואחותה). חכמוד שם לב לכיסא מתנדנד אחד וביקש מברג מאחי וסידר את זה, לקול תרועת כל מי ששם לב. בקיצור הם קיבלו הרבה מאד חיזוקים, וחזרו הביתה במצב רוח נהדר. 

קצת חששתי ככה ממפגש כל כך המוני ופוטנציאל למדגרת קורונה, אבל מה שיהיה יהיה, כנראה. נקווה לטוב. 

הבעייה היחידה היתה שהמזגן אצל אחי בבית פשוט מקרטע, לא עמד במשימה וכולנו נטפנו זיעה רוב הערב. הם הוסיפו שני מאווררים אבל זה עזר בעיקר למי שישב ממש מולם, ולא עזר ללחות. באיזשהו שלב T התחיל להרגיש לא טוב, וגם אז התחילו לו  קצת כאבים, כך שמהבחינה הזאת לא היה מוצלח. מקווה שהוא יהיה בסדר. 

בדיעבד נודע לי ש'שרי' כבר כמה ימים "מבשלת" איזה חום שעולה מידי פעם ויורד בחזרה, וקצת כעסתי על בתי שלא דיווחה לנו על זה לפני שהתחבקנו והתנשקנו איתה במהלך כל סוף השבוע. היום התקשרו מהגן שעלה החום ובתי שאלה אם אוכל לשמור עליה, וסירבתי בנימוס. לא מתאים, לא כאשר מצבו של T לא ברור. גם ככה כבר נחשפנו אליה ביומיים האחרונים, לא יפה. מה שכן, הסכמתי לקחת מחר את נשמותק לרופא שיניים. אז יש לי דיקור וטווינה אצל 'שנטי' ואחר כך נפגשת עם 'מחברת' ומשם נוסעת לאסוף את נשמותק. יום "עמוס" בסטנדרטים שלי. 

נקווה לבריאות טובה אצל כולם, אצל כולנו, ומה שיהיה - יהיה. 

יום שני, 29 במרץ 2021

גם טוב וגם פחות טוב

את החדשות המבאסות קיבלנו כשהיינו ברכב בדרך אל בתי לארוחת ערב ספונטנית בששי. 

בני וכלתי התקשרו אלינו בשיחת וידאו. בקשת הויזה של כלתי נדחתה. אותה "ויזת אמן" שבני כבר קיבל פעמיים מאז שסיים את לימודיו (בכל פעם לשלוש שנים) ושזו לה ההגשה הראשונה כי עד עכשיו כל השנים היתה על תקן סטודנטית. 

לא ידוע מדוע הבקשה נדחתה. במהלך השבוע אמור להגיע מכתב בדואר שיפרט את העילה לדחייה. אולי העיתוי של ההגשה היה מחורבן: קודם היא היתה בחופשת לידה, ומיד אחר כך פרצה הקורונה - וכנראה לא היה ב"תיק ההגשה" שלה מספיק חומר שענה על הדרישות לויזה. 

אולי (זה מה שכלתי חוששת) "חפרו" הרבה בעברה ו"עלו" על פעמים שבהם היא עבדה באופן לא חוקי כשהיתה סטודנטית צעירה (בתואר הראשון). זה לא סביר בעיני אבל אולי.

ואולי זו בכלל דחייה טכנית, כי עורכת הדין (המעצבנת) שטיפלה בתיק הגישה את הבקשה ביום איחור, ואצל האמריקאים זה מספיק כדי לדחות על הסף.

כאמור את זה הם יגלו בעוד שבוע בערך, ואז נראה איך הם מתארגנים להמשך. 

בעקרון ברגע שמקבלים דחייה, אמורים תוך שבועיים לעזור את ארה"ב. בפועל הם בדיוק התחילו בתהליך החיסון עכשיו, והתקווה היא שיתחשבו בהם ויאפשרו להם לפחות להישאר עד שיהיו מחוסנים לגמרי (שבוע אחרי החיסון השני). 

כרגע הם בודקים אילו אפשרויות עומדות בפניהם - גם עם עורכת הדין (המעצבנת) וגם דוגמים עורכי דין אחרים, לצורכי בדיקה והתייעצות. אופציה אחת היא בינתיים לבקש ויזת "נתמך" - כלומר אישור שהייה בארה"ב מעצם היותה אשתו של בני, שיש לו ויזה בתוקף. את זה כנראה יאשרו בוודאות, ואז אפשר במקביל לנסות לשפר את הבקשה המקורית ולהגיש אותה שוב, או לחפש ערוץ אחר. 

כך או אחרת כנראה נראה אותם כאן לכמה שבועות לפחות בעתיד הקרוב. 

בינתיים בני התחסן ביום רביעי וכלתי התחסנה בשבת, ובעוד שלושה שבועות קבעו להם את החיסון השני - אז אלה חדשות טובות.

עוד חדשות טובות אצלם הן ש'סביבוני' מתפתח כל כך מהר וכל כך יפה, פשוט תענוג איתו. הוא גם משתתף יותר בפעילויות הגן, מתייחס יותר לילדים כאשר הוא בגן שעשועים, מצליח לבטא יותר ויותר דברים. שלשום הצליח סוף סוף לומר "מה" - שעד כה היה מצמיד את שפתיו ומוציא דרכן אוויר אבל לא משמיע צליל. מכאן לדעתי הדרך ל"אמא" קצרה.

א פרו פו "אמא", 'שרי' התחילה פתאום לקרוא לבתי "אמא". פתאום לפני שלושה לילות במקום לקרוא לה 'מאי' כשהיא התעוררה בלילה, היא קראה "אמא, אמא" ומאז היא כל הזמן אומרת "אמא" וזה מתוק בטירוף. היא עדיין אומרת 'מאי' בהקשרים מסוימים, אבל יש לי הרגשה שה'מאי' בדרך להיעלם. 

גם ה - 'כָּ-פֹּה' (שילוב של 'כאן' ו-'פה') נעלם לה, שהיה כל כך מתוק. גם היא מתבגרת ומתפתחת בקצב מהיר. היא ממשיכה לשלוט בכולנו, והמילה הכי שגורה בפיה כעת היא 'קום' - כלומר קום, קומי, ומייד אחר כך ציווי נוסף כמו 'בואי' ('קום' זה תמיד בזכר ו'בואי' זה תמיד בנקבה אצלה). כל היום מחלקת הוראות. 

ארוחת הערב בששי אצל בתי וחתני והנכדים היתה נחמדה מאד וטעימה ונהנינו איתם מאד. 

למחרת חל ליל הסדר, וחתני הכריז שהוא רוצה להתחיל בשעה חמש, אז הבאנו את הורי ברבע לחמש, והכל היה מוכן - וחיכינו חיכינו....והתברר שכל המשפחה של בתי נרדמה, ובסוף הם הגיעו בשבע. לא נורא, האמת שאנחנו רגילים לאיחורים האלה. פעם זה היה קורה הרבה יותר. 

בסך הכל טוב שהם ישנו. 

סדר פסח היה נעים וטעים וכיפי, ולמרות ההרכב החסר (יחסית, ללא משפחתו של אחי) היה שמח והרבה שירים וצחוקים. חכמוד ונשמותק השתתפו בסבב הקראת ההגדה, התעכבנו כרגיל לשיר את כל השירים לשמחתה של 'שרי', שבכל שיר פצחה בריקודים. היא פשוט רקדנית מלידה הילדה הזאת, וגם ספורטאית מלידה.

בניגוד לשנים עברו, אפילו לא ניסינו להמשיך לקרוא בהגדה אחרי האוכל (בדרך כלל טסנו בחלק הזה ובעיקר עשינו הרבה צחוקים עם 'כי לעולם חסדו' ו-'ויהי בחצי הלילה') אבל כן שרנו במלואו את 'אחד מי יודע' כאשר כל הנכדים ממחיזים בריקודים ובתנועות את תוכן השיר, ואפילו קצת את 'חד גדיא'. היה כיף גדול.

שמחתי שהורי הגיעו למרות שאמא עדיין לא לגמרי במיטבה. היא נראתה נהדר - החליטה להפסיק לצבוע את השיער, והסתפרה קצוץ, והתאים לה מאד האפור. ממש. 

הנכדים הגדולים נשארו לישון ובתי וחתני לקחו את הורי הביתה (בסביבות עשר וחצי). גם אנחנו כולנו הלכנו ישר לישון, היינו גמורים. 

למחרת הנכדים התעוררו הרבה אחרי שחזרנו מהליכת הבוקר, T הכין להם את ארוחת הבוקר (הלא כשרה לפסח) ואני המשכתי להקריא מהספר השני של 'חוט"ם' ונהנינו מאד. 

חתני הגיע מוקדם עם 'שרי' לקחת אותם הביתה, ובצהריים אספנו את הורי ונסענו אל אחי וגיסתי לארוחת צהריים של חג. 

אני ממש לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שביקרנו אצל אחי וגיסתי בבית. לדעתי זה היה לפני כשנתיים, אולי. הייתי אמורה לנסוע לשם לבד בערב של המקווה של אחיינית1 אבל כזכור הייתי עם התסבוכת והסבל של העקירה והשתלת השן ולא יכולתי לנסוע. 

היה ממש כיף להיות שם, וגם אמא של גיסתי הגיעה, ואחיינית1 (בעלה לא הגיע כי הוא שומר כשרות פסח). הארוחה היתה טעימה ונעימה, ואחרי הארוחה ישבנו לצפות קצת בסרטי וידאו - כמו מסיבת ההפתעה שהכנו לאמא שלי ליום הולדתה ה-70. היה מצחיק ומרגש לראות את כולנו צעירים ב-19 שנים. בתי היתה בצבא, בני היה בתיכון, האחייניות היו קטנות ומתוקות. השקענו אז ממש במסיבה - נפגשנו הרבה לפני כן וערכנו חזרות. ניגנו ושרנו מחרוזת שירים שאמא היתה שרה לנו ולנכדים, אחי ניגן קטע קלאסי שהיא אהבה על הגיטרה 

ואני ניגנתי קטע בצ'לו (לא זוכרת איך קוראים לו, נדמה לי שזה ג'יג ואולי של באך או אולי סוויטה של באך....) שהתאמנתי עליו המון ולקחתי כמה שיעורי צ'לו לרענון במיוחד לקראת יום ההולדת. 

ביחד ניגנו כולנו את the sound of silence של סיימון וגרפונקל שאמא נורא אהבה, ובאופן כללי ואז שמנו טנגו שהיא נורא אוהבת וכולנו רקדנו והשתטנו - כיף שתיעדנו את זה (במצלמת וידאו שכורה כי אז לא היו סמארטפונים).

האחייניות הקטנות רקדו והרביצו הופעה וכולנו היינו על הריצפה מצחוק. היה כיף להיזכר. אמא לא זכרה את כל זה בכלל והתרגשה מחדש, וזה היה כיף ממש. 

בדרך הביתה בני וכלתי ו'סביבוני' התקשרו שוב בוידאו וניכר היה שהם במצב רוח קצת יותר אופטימי מאשר בשיחה הקודמת, ובסך הכל אני מאמינה שהם פשוט יתמודדו עם הסיטואציה כמיטב יכולתם - וכמובן נתמוך בהם בכל אשר ירצו או יזדקקו. 

ישנו "סייסטה" מאוחר - בערך מחמש אחר הצהריים עד שבע בערב, ושאר הערב התנהל בעצלתיים. אני קוראת עכשיו את הספר 'שיבה' של יא ג'סי. סיפור קשה, נראה איך יתפתח. כל כך הרבה רוע. זה אחד הספרים (הדיגיטליים) שקיבלתי במתנה מ'שותפנו' ו'שריתה'. אעדכן בהמשך. 

הבוקר יצאתי להליכה ארוכה מן הרגיל, ו-T קיצר כי הוא קבע לעצמו שייט במועדון השייט החדש אליו הצטרף לאחרונה. מעבר לכך לא עשינו תכניות לשבוע הזה, אז נזרום....

שמחה לבשר שלא הקשבתי לחדשות כבר שלושה ימים. אין לי כל כך מושג מה קורה, וממש טוב לי כך. מועדים לשמחה.

יום חמישי, 28 במאי 2020

חזרה לכושר ושעורה בעין

לא בדיוק השילוב האידיאלי - שוב שעורה בעין, הפעם בעין שמאל, ובצורה קשה יותר ממה שהיה בעין ימין לפני שבועיים.
אני מנקה ועושה קומפרסים ומורחת משחה אנטיביוטית אבל זה לא משתפר. היום הצלחתי להוציא מהרוקחת טיפות אנטיביוטיות - מקווה שהן תשדרגנה את הטיפול. זה כואב, לפעמים זה מגרד בטירוף, יש קצת נפיחות מתחת לעין ואפילו הצבע מעט שונה. לא נראה שזו שעורה "מן המניין". ליתר בטחון אקבע לי תור לרופאה בהקדם.

שנים לא סבלתי משעורה בעין - אבל זה קורה לי בדרך כלל כאשר יש רוח בחוץ.
לא יודעת איך ולמה זה קשור.
לא יודעת אם הזכרתי את זה כאן אי פעם - אני שונאת רוח.
רוח עושה לי רע.
כן, אפילו בריזה.
אולי בגלל שזה גורם לי לשעורה בעין.
אולי זה לא באמת קשור.
כשהייתי קטנה תמיד הייתי רבה עם אחי באוטו, הוא רצה חלון פתוח (אין לי אוויר) ואני לא יכולתי לנשום כשהיתה לי רוח על הפנים.
טוב, אז לא היו מזגנים.

בלי קשר - השבוע פתחו -חלקית, מאד חלקית - את חדר הכושר והבריכה.
כיון שמועדון הספורט שלנו הוא בעצם חלק מהדיור המוגן של הורי, בנוסף על המגבלות שחלות על שאר חדרי הכושר והבריכות, כאן יש גם צורך בהפרדה בין הדיירים הקשישים לבין המנויים שמגיעים מבחוץ.
המועדון הצליח לעשות מזה סלט שלם - כל שנייה משנה את השעות של אלה ושל אלה, צריך להרשם מראש ואף אחד לא עונה לטלפון, אין אפשרות לשלוח הודעה טקסט כלשהי.
כשאנחנו במועדון לקוח חצי שעה לפקידה להקליד למחשב את מועדי ההגעה שלנו לאימון - ואם היו עוד אנשים לפנינו בתור אצלה זה פשוט אינסופי. בסוף T התחיל להתעצבן ומנהל מועדון הספורט הגיע ופשוט רשם על הנייר את המועדים שביקשנו, להקלידם במחשב מאוחר יותר. ובא לציון גואל.

בכניסה מודדים חום וחותמים על טופס, בתוך חדר הכושר צריך לשטוף את הידיים באלכוג'ל בין מכשיר למכשיר, והמכשירים האירוביים מופרדים - מכשיר כן , מכשיר לא - כדי לשמור על מרחק בין המתעמלים. זה אומר שמספיק שיש עוד אדם או שניים חוץ מאיתנו בחדר הכושר, מספר המכשירים הניתנים לשימוש מוגבל מאד.
אתמול זה היה די מעצבן, היום (אולי כי ערב חג) היינו לבד והיה לנו את כל חדר הכושר (ואת המדריך) לעצמנו.
נראה איך זה ימשיך, ולפי זה נחליט אם ממשיכים שם או חותכים.
בכל מקרה טוב מאד להפעיל את השרירים שמזמן לא הופעלו. אין דין הליכות ומתיחות בבית כדין אליפטיקל/אופניים בחדר כושר פלוס מכשירים שונים.

בינתיים בגלל שפתחו את המועדון למנויים, צמצמו עוד יותר את השעות לדיירים, כך שזה בא על חשבון זמן האימון של הורי. די מעצבן.

קפצנו "לגדר" לבקר אצל הורי אחרי האימון היום, ישבנו איזו שעה משני עברי הסורגים ופטפטנו.

היום שוחחתי סוף סוף עם גיסתי. הסתכלתי ביומן השיחות שלנו בטלפון וראיתי שיוצא לנו לדבר בערך פעם בחודש. שאר הזמן אנחנו מתקשרות בוואטסאפ. היא סופר עסוקה. וטרודה. והשבוע גם חטפה איזה וירוס מעיים.
יש עניינים עם אמא שלה (סוף סוף מצאו לה מטפלת אבל היא מתנגדת ועושה לה ולאחותה את המוות על זה) ואחיינית2 עדיין לא מרגישה לגמרי בסדר (מאז מחלת הנשיקה) - ובגלל החולשה והבחילות עדיין אסור לה לקחת את הרטלין, וזה מאד מקשה עליה בלימודים. ואצל אחי התקופה הזאת של הקורונה החמירה משמעותית את ה-OCD (אצלו זה בעיקר מיזופוביה/ג'רמופוביה) והיא ממש מודאגת. והוא מסרב (כל השנים) ללכת לטיפול.
לא פשוט.

בגזרת הדברים שמתקלקלים בבית היום נקרעו רצועות התריס הגדול של הסלון (היציאה לגינה) והזעקתי בדחילו ורחימו את איש התריסים שהגיע כמו גדול ותיקן וטיפל כבר בעוד שני תריסים משניים יותר שהיו תקולים מזה זמן מה ודחינו את הטיפול בהם. וגם לא לקח הרבה כסף. צדיק.

הילדים באים מחר לארוחת ששי אז היום ערב חג אנחנו פטורים. חשבנו לשבריר שנייה להזמין חברים לארוחה, ואז החלטתי שלא. עדיין לא.
אני מאלה שמצפים או טו טו לגל קורונה שני, זוכרים?

אה, וכמעט שכחתי. ישראבלוג חזר - מקרטע אמנם אבל חזר.
כתבתי פוסט ניסיון .....

יום חמישי, 27 בפברואר 2020

ועוד כמה קצרים

לשמחתי הרבה הטיפול הסיני אצל 'שנטי' עשה לאחיינית2 ממש טוב.
לא שהיא יצאה מזה כבר, ממש לא, אבל חל שיפור קטן מורגש, וזה המון.
היא קבעה איתה עוד פעמיים בשבוע הבא, ויש לה גם את התור אצל ההומיאופת....
אז אולי אולי היא תצליח להגיע לחתונה של אחותה, ואולי אולי היא תצליח לאט לאט גם ללמוד משהו, לא רק לרבוץ עם בחילה וחולשה מטורפת כל היום בבית. נראה. נקווה לטוב.

בסוף הגיעה היום המדפסת המשולבת, ונלקחה בחזרה המדפסת שסופקה בטעות, ואני מקווה שהיא באמת טובה ותשרת אותנו לפחות כמה שנים טובות. כמו שכתב לי קוץ בתגובה שלו, המדפסות של Epson יקרות יותר מאלו של HP, אבל הדיו שלהן זול יותר, ולפחות "על הנייר" אמור להחזיק יותר זמן. נחיה ונראה.

ביומיים האחרונים מציק לי אזור השתל, כאב עמום בייחוד בלילה, ותחושת פעימות (דפיקות לב) כאלה....אז אמרתי לרופא והוא קרא לי לבדיקה, עשה צילום, עשה טיפול חיטוי כלשהו מקומי, ואמר להמשיך להקפיד על השטיפות (גם מי פה ייעודיים וגם מי מלח). האמת שפרט לשטיפה במי הפה שלוש פעמים ביום לא הקפדתי גם על השטיפות במי מלח (חשבתי שאחרי שבוע זה כבר פחות קריטי, וכנראה טעיתי). אז עכשיו חזרתי להקפיד על זה, והוא גם נתן לי מרשם לעוד אנטיביוטיקה, כדי שאם הטיפול המקומי שבוצע היום לא יעזור, אתחיל לקחת. מקווה שלא אצטרך. הוא אמר לדבר איתו לפני שאני מתחילה לקחת.
לפחות הוא הוריד לי את התפרים כבר.

אתמול בערב פגשנו בתל אביב בנו הרופא של בן דוד של T שהגיע מאנגליה לכנס חידושים בטכנולוגיה קרדיולוגית (קוצבי לב וכדומה). נפגשנו בשרונה, וגם אחיו של T ובנו הצעיר הצטרפו אלינו לארוחת ערב.
בלגן גדול בתל אביב עם הבנייה של הרכבת הקלה.....
בנוסף כל הקורקינטים והאופניים החשמליים שמזגזגים בין המכוניות בלי קשר לחוקי התנועה או הפיסיקה היוו סכנת נפשות ממש, בעיקר לעצמם.
אבל המפגש עצמו היה נחמד מאד. הבחור הזה ממש גדל אצלנו, התארח אצלנו בחופשות ובתקופות שעשה תכניות שונות בארץ (כמו "מרווה" או "שראל")

בשבת, במסגרת החגיגות שמסביב לחתונה של אחיינית1, מתקיימת ארוחת בוקר חגיגית לנשות המשפחה וחברות קרובות במלון בתל אביב, וכל אחת (שתרצה בכך) תקבל גם עיסוי. פינוק אמיתי.
למסיבת הרווקות שלה לא הוזמנו (היו רק חברות) - וטוב שכך.
חינה היא לא עושה - וטוב שכך.
ל"שבת חתן" שאמו של החבר שלה עורכת, לא הוזמנו - וטוב שכך.
אז מה שנשאר, פרט לחתונה עצמה, זה מפגש נשים נוסף, בערב אחרי המקווה (שאז גם ניתן לה את האלבום שהכנו, ונקריא לה את הברכות).
אני רוצה לקנות לה משהו - או למפגש בשבת או לערב המקווה - משהו סמלי בלי קשר למתנת החתונה. ומתלבטת.
יש רעיונות? הצעות? 

יום רביעי, 26 בפברואר 2020

קצרים

איך שהתחילו דיווחים על נסיגת הקורונה בסין, השבחים על אופן ההתמודדות שלהם עם המגיפה והתחושה שהם בדרך החוצה - היא התחילה להופיע ולהתפשט בקצב מדהים במקומות אחרים בעולם.
הזוי? צפוי? לא ברור בכלל מה קורה עם המגיפה הזאת.

בששי, תוך כדי שאנחנו עסוקים עם הגשת ארוחת ערב והתעסקות עם נכדים, אבא שלי החליט שהוא צריך להדפיס משהו עכשיו, עלה לחדר שלנו והתחיל להתקשר אלי משם שמשהו לא עובד לו. מהבחינה הזאת הוא קצת על הספקטרום, אבא שלי. הוא צריך להדפיס ולא מעניין אותו שאנחנו מארחים, שלפני שעה חזרנו מאירוע אחר ולא הספקנו לנוח בכלל, שצריך גם להתייחס לנכדים הגדולים, גם לעזור לקלח את התינוקת וגם להגיש את האוכל.
ראיתי שהמדפסת לא נדלקת ואמרתי לו שאני לא מתעסקת עם זה עכשיו.
למחרת התברר שהלכה המדפסת.
(בסוגריים - ומדוע אין לאבא שלי מדפסת משלו, תשאלו? סגור סוגריים)

כיון ש-T זקוק לסריקה ולהדפסה לצורכי עבודתו, הוא לא התמהמה ומיהר להזמין מדפסת משולבת חדשה (ידוע שלא מתקנים מדפסות, זה עולה יותר מאשר מדפסת חדשה). הוא ניסה כמובן להשיג מדפסת שמשתמשת באותו סוג דיו שכבר יש לנו (שהרי גם ידוע שמה שעולה ביוקר בכל העסק הזה הוא הדיו, ולא המכשיר עצמו). הוא לא מצא. כמובן. עוד קנוניה בין יצרני המדפסות לספקי הדיו (בעצם - זה אותו הדבר, לא?).
אז הוא ביצע הזמנה למדפסת משולבת אחרת, שקיבלה ביקורות טובות מאד ברשת. ואז תוך כדי נסיעה התקשרו אליו לומר שהדגם שהוא הזמין חסר, ושבמקום זאת ישלחו לו דגם חדש יותר. דגש על "הוא היה תוך כדי נסיעה" ולא בדק על מה הם מדברים והסכים.
כשהגיעה המדפסת מיד מילאנו את הוראות ההתקנה, הזנו את הדיו, חיברנו אותה - ואז גילינו שקיבלנו במדפסת פשוטה ללא סורק.
עכשיו מתנהלים הטלפונים הלוך ושוב לחברה, להבין מי בעצם טעה - הפקידה שהתקשרה והציעה ל-T "דגם חדש יותר" בלי לשים לב שלא מדובר באותה פונקציונליות בכלל, או הספק ששלח דגם לא נכון........... כך או אחרת עדיין אין לנו מדפסת/סורק.

בסוף אתמול בבוקר הסתובבתי עם בתי בחנויות אבל לא מצאנו לה בגד שהיא היתה שלמה איתו, לחתונה של אחיינית1.
לא נורא. יש עוד קצת זמן עד החתונה.
בינתיים הרווחתי מארוחת צהריים עם הנכדים הגדולים. זה תמיד בונוס. הם הציגו בפני את התחפושות שלהם (נינג'ה ו"שאזאם") בגאווה רבה, ואפילו התעקשו להישאר בהן בזמן הארוחה. את נוקת לא זכיתי לראות אתמול - היא עדיין הייתה בגן כשנסעתי הביתה.

אין חדש אצל אחיינית2. מניחה שזה ייקח עוד הרבה זמן עד שיתחיל איזשהו שיפור במצבה.........

יום שלישי, 25 בפברואר 2020

נכדים, מפגשים חברתיים ומשפחתיים וענייני בריאות

הימים האחרונים של השבוע שעבר היו מלאי נכדים.
נוקת לא הרגישה טוב ובתי נשארה איתה בבית.
T קפץ אל בתי ברביעי אחרי הצהריים לעזור להקפיץ את הגדולים לחוגים ולחברים, וגם עזר לה קצת במטבח.
אני נסעתי לשם בחמישי לפני הצהריים, הגשתי לגדולים ארוחת צהריים ושיחקתי איתם ב"טאבו" - משחק ממש נחמד, שקנינו לנשמותק "מתנת ניחומים" ביום הולדתו של חכמוד.
זה אמנם מתאים לגילאי 12 ומעלה אבל הנכדים שלי מזמן הוכיחו שהם מסוגלים לשחק משחקים כאלה.
כל שחקן לוקח כרטיס ומנסה לתאר את המילה הכתובה על הכרטיס לקבוצה שלו, כאשר הוא חייב להמנע מלהשתמש במלות ה"טאבו" שמופיעות לו על הכרטיס.
לדוגמא צריך לתאר "מקלחת" בלי לומר מילים כמו "נקיון", "סבון", "מלוכלך" או "ספוג".

מה שאהבתי, הוא לא רק שהם נהנו מהמשחק והצליחו, אלא שהם גם מאד הקפידו לא לומר את מילות ה"טאבו" ואם בטעות זה קרה, הם היו מאד ספורטיביים לגבי זה ולקחו אחריות.
בונוס בלתי צפוי נוסף, היה כשהם ניסו לתאר מילים שהם בעצם לא הכירו, כמו "שובר קופות" - ותיארו את זה באופן מילולי. יש במשחק באמת הרבה מאד מילים או שמות שהם לא מכירים - מההיסטוריה או הפוליטיקה - ועל זה כמובן דילגנו.
בתי, שנוקת היתה צמודה אליה ו/או לציצי שלה במהלך כל הימים האלה, הצטרפה בשמחה למשחק, והזמן עבר לנו בנעימים.

בששי בצהריים היינו מוזמנים ליום הולדתה החמישים של 'שריתה', שארגנה לעצמה אירוע בסוף העולם שמאלה (איזשהו מושב קטן ודי מסכן בעמק האלה, אבל הנוף ירוק ומהמם), בבית מיוחד של אנשים מיוחדים שגם מספרים את סיפור חייהם הלא שגרתי, וגם מנגנים על כלי נגינה שונים מהעולם....זה היה קצת ארוך (הקטע של הסיפור חיים) וקצת מתיש, אבל המוסיקה היתה טובה, וגם הקייטרינג שהיא ארגנה (שלא קשור לבית) היה מוצלח.

שעה ורבע נסיעה לכל כיוון (וזה רק בזכות העובדה שהיה ששי ולא היתה תנועה) ועוד כארבע שעות באירוע עצמו - ועדיין T התעקש לארח את המשפחה לארוחת ערב (הוא בישל את הרוב יום קודם, כשהייתי אצל בתי).
הגענו הביתה שעה לפני שכולם התחילו להגיע.
לא היה מה לדבר על להספיק לנוח, אבל כן התקלחתי לפני שהם הגיעו, והיה ערב נעים וטעים.

הנכדים נשארו לישון וזה היה תענוג, כרגיל.
אחרי ארוחת הבוקר המסורתית (קרפים עם נוטלה ושוקו חם) לקחנו אותם להורי, והלכנו להתעמל בחדר כושר.
גם אצל הורי הם שיחקו ב"טאבו" ונהנו מאד, גילו בשמחה את כורסאות ה"lazy boy" בחדר העבודה שלהם (זוכרת שהורי התלבטו אם להביא אותם ארצה בכלל) ואז גררו את הורי לגן השעשועים וכשחתני הגיע לקחת אותם היה קשה מאד להפריד בינם לבין הנדנדות.

כל הזמן הזה (מחמישי בעצם) תפוס לי הגב. בדרגה כזו או אחרת.
גם עכשיו לא מצליחה לגמרי להיפטר מזה. לא ברור.

בראשון בערב נפגשנו סוף סוף 'קלי', 'שני' ואני - אחרי שקבענו והזזנו את המפגש שלנו כמה וכמה פעמים בגלל אילוצים שונים.
השאיפה שלנו היא להיפגש כל כמה חודשים - אבל בפועל נראה לי שבמהלך 2019 לא הצלחנו להיפגש בכלל 😟.
וזה חבל, כי המפגשים האלה עושים לשלושתנו כל כך טוב.....עם כל זה (או דווקא משום ש) בחיי היום יום אין לנו בכלל קשר זו לזו.

בשני נפגשתי עם 'מחברת', שאיתה אני דווקא מצליחה להיפגש כמעט כל שבוע, לשמחתי (ולשמחתה) הרבה.
אגב בתה הצעירה של 'מחברת' נמצאת ב"בידוד בית" מאז שחזרה מויאטנם (דרך תאילנד....).
הבת יצרה קשר עם משרד הבריאות עקב שיעול, ונשלחה להיבדק בעמדה ייעודית בבית חולים באזור, ונמצאה שלילית מבחינת נגיף הקורונה. בינתיים היא מתבודדת לה בדירתו של אביה, שעבר למשך השבועיים האלה לדירה של חברתו.

גם זה חלק מהמציאות ההזויה שלנו. בנוסף לעוד סבב טילים בדרום, וכמובן הבחירות המוזרות הקרבות והולכות......

אחיינית2 עם מחלת הנשיקה מסוג קשה במיוחד, עדיין מרגישה על הפנים, כל יומיים במיון עם עירוי מלחים ופראמין נגד הבחילות הנוראיות שמהם היא סובלת, וגיסתי לא הצליחה עדיין לקבוע תור לרופא ההומיאופת שבאורח פלא הרים את T על רגליו מהיום למחר כשהוא חלה במחלת הנשיקה לפני כמה שנים. התורים אליו נקבעים לפחות לעוד חודש, ולמרות שהיא מתקשרת כל יום לשאול אם אולי התבטל משהו ואפשר להשתחל לפני.....היא כל הזמן נענית בשלילה.
כלומר, תור לפני החתונה.

בינתיים היא קבעה לה טיפול אצל 'שנטי', לדיקור. אולי שנטי גם תוכל לתת לה צמחי מרפא סיניים......כל דבר שעשוי לעזור להתגבר על האופן הקשה במיוחד שהיא עוברת את המחלה הזאת בעיתוי הכה-לא-מוצלח הזה.
היכולת להשתתף בחתונה של אחותה או לגשת ליתרת המבחנים במכללה (בארבעת המבחנים שהיא כן הספיקה לגשת אליהם, אחד מהם כבר כשהתחילה להיות חולה, קיבלה ציונים מצטיינים ממש) ובכלל הלימודים בסמסטר הקרוב.........הכל מוטל בספק לשבועות הקרובים.

אמא עברה CT ריאות אבל עדיין לא נשלחו אליה התוצאות. השיעול שלה מוזר ומדאיג....אך פרט לכך היא טוענת שהיא מרגישה מצוין.

בינתיים נוקת כבר מרגישה טוב וחזרה לגן, אז שוב קבענו, בתי ואני להיפגש הבוקר - אולי נמצא לה בגד לחתונה של אחיינית1, ואם כן, כבר אקנה לה אותו כמתנת יום הולדת (שיחול יומיים לפני החתונה).

החתול ד' שוב עבר יומיים של הקאות אבל נראה שהוא התאושש.
great healers כינה הוטרינר שלנו את החתולים. מתרפאים גדולים. אכן כך.

שבוע טוב ושקט. 

יום רביעי, 19 בפברואר 2020

קמתי, התלבשתי, צחצחתי (חלק מה-) שיניים

אני שמה לב שלאחרונה כך נראים הפוסטים שלי.
ממש רשומות ביומן מסוג "קמתי, התלבשתי".

וכן, אני מצחצחת את כל השיניים פרט לאזור המושתל.
ועדיין אוכלת אוכל רך. ומעט מאד ממנו.
הוצאת התפרים רק בעוד שבועיים. למה כל כך הרבה זמן? אין לי מושג.

לא שאני מתלוננת - כי באמת ציפיתי שבשלב זה עוד אסבול מכאבי השתל ומהבחינה הזאת הכל די בסדר - אבל די נמאס לי לאכול אוכל רך ומרוסק. לולא הייתי בשמירה (מבחינת דיאטה) הייתי חוגגת על דייסות וכדומה, אבל אם בתפריט הרגיל שלי אין כמעט פחמימות, אז עכשיו שאני גם מנסה במיוחד להשיל כמה קילוגרמים מיותרים, יש עוד פחות. אז לא שאני רעבה, אבל לא כיף כל עניין האוכל.

בצירוף מקרים מוזר, קיבלתי הודעה מ"מכבי" שהתרופה שהדיאטנית והרופאה רצו לתת לי לסיוע בירידה במשקל יורדת מן המדפים ומפסיק השיווק שלה.
איזה שהוא מחקר בארה"ב קבע שהיא עלולה לגרום ל 0.6 סיכוי לסרטן .... וה-FDA אסר על השימוש בה בארה"ב. על נאמר so that's that. ממשיכה לנסות בכוחות עצמי ......בלי הרבה אופטימיות.

וגם: באופן לגמרי מפתיע (ומבורך) T קיבל אישור ל-MRI וגם תאריך קרוב יחסית - בתחילת מרץ (באחת בלילה כמובן) בבית חולים קרוב אלינו.

אחיינית2 שוחררה מבית החולים אחרי ששללו "דברים רעים" (כך ניסחה זאת גיסתי, ואני מניחה שהיא התכוונה לסרטן, ITP וכדומה). יש חשד למחלת נשיקה חריפה במיוחד (למרות שיש תסמינים שלא תואמים, כגון בחילות בלתי פוסקות וכאבים מוזרים). היום עשתה כמה בדיקות - ונחכה לתוצאות להחכים קצת יותר. דואגת לה.

אתמול עשיתי לי בוקר של כיף עם בתי - ככה סתם בלי שום סיבה מיוחדת מעבר לכך שלשתינו היה זמן פנוי, ורצינו להמשיך את הכיף שעשינו יחד בבוקר יום הולדתי. אכלנו ארוחת בוקר בבית קפה, היא קנתה כמה דברים שהיתה צריכה לבית. העיקר שהסתובבנו ביחד ופטפטנו לנו והיה ממש כיף.
רציתי לעזור לה לקנות בגד לחתונה של אחיינית1 אבל כבר לא היה זמן. ככה זה כשהילדים חוזרים ברבע לאחת מבית הספר.

האמת, שהזמן הזה שיש לבתי עם הגדולים כשהם חוזרים מבית הספר, ולפני שהיא אוספת את נוקת מהגן - הוא זמן איכות יקר מפז.

מחר תורי להיות איתם, לתת להם ארוחת צהריים ולאסוף את נוקת מהגן. מקווה שהיא תהיה במצב רוח טוב ושיהיה לנו כיף ביחד עד שחתני יגיע.

קוראת עדיין את "צבע החלב" (הולך לי לאט)...

והחורף צפוי לחזור בגדול....

יום ראשון, 16 בפברואר 2020

עוד עדכונים שוטפים

אחרי הבדיקה הקשה תינוקי התחיל להקיא בכל פעם שהוא אוכל או שותה, להיות תשוש ומסכני.
כולנו דאגנו לו, והודעות העידוד והדאגה בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית מאד מאד עזרו לבני ולכלתי לעבור את זה, פחות בודדים ומבודדים.
אחרי כמה שיחות עם האחות, הם שוב נסעו לבית החולים, והמסכנון הקטן עבר שוב אולטרסאונד. בסופו של דבר (ואחרי התייעצויות עם עוד רופאים) הוחלט שהוא יעבור ניתוח לפתיחת החסימה בדרכי השתן, שאמנם כרגע לא משפיעה על כלום, לא באה לידי ביטוי ולא פגעה עדיין בכליה (שהתפקוד שלה מעולה), אבל יש חשש לנזק בהמשך ועדיף לטפל בזה עכשיו.
ניתוח זה דבר מפחיד, במיוחד בילדים, במיוחד בתינוקות - אבל הרופא הרגיע אותם שהם עושים אותו הרבה ובהצלחה רבה, ושחוסר הצלחה פשוט בא לידי ביטוי בחזרה של החסימה בזמן כלשהו, וצורך בניתוח נוסף, פשוט וקל.
בני אמר שהכי מפחיד היה כשסיפרו להם על התופעה הזאת בהריון, בסקירת האיברים, וששום דבר לא משתווה לבהלה ההיא, ושהם מתמודדים בסדר עם מה שקורה עכשיו. קשה לי שקשה להם.
בינתיים בכל אופן הקטנצ'יק התאושש, חזר לישון, לאכול (יחסית...כן?) ובעיקר להשתולל ולגלות עולם. קיבלנו השבוע קטעי וידאו שלו מטפס אל תוך המדיח וגם מנגן בהצלחה רבה על הפסנתר. הוא גם מגלה בכל חפץ את הברגים (אם יש ברגים) וזה החלק האהוב עליו.

בשיחה חוזרת עם אמא לגבי הפעילות הגופנית שלה, היא טענה שהגזמתי לגבי הכמות שהבנתי שהיא עושה.
היא טוענת שגם על האליפטיקל היא עושה רק רבע שעה, וגם בהליכות שלה (שהיא טוענת שירדו מחמש ביום לשלוש ביום) היא הולכת רק רבע שעה. זה משנה את התמונה. זה כבר נשמע סביר.
אבל עכשיו לא ברור מדוע היא לא מצליחה בכל זאת לעלות.
לדעתי חסרים דברים בסיסיים בתפריט. למשל שומנים.
אמא קיבלה את הרגלי האכילה שלה בשנות השמונים והתשעים, אז הטרנד הרפואי היה ששומנים זה מסוכן, היה לה כולסטרול גבוה ומאז היא לוקחת סטטינים (פי ארבע ממה ש-T מקבל).
כיום הסוכר הוא אויב מספר אחת ברפואה, והשומן (במידה) הוא חבר.
אז נכון שהיא אוכלת קצת אגוזים או שקדים, וגם שוקולד מריר (כשאני אומרת קצת זה ממש מנה זעירה). אבל זה כנראה לא מספיק.
מאד הייתי רוצה שהיא תלך בכל זאת לדיאטנית.
יש לה בקרוב CT חזה, בגלל דלקת הריאות שכבר חטפה פעמיים השנה - מקווה שהוא ייצא נקי.

נוקת כבר מרגישה טוב וחזרה לאכול כמו שצריך. כנראה השיניים יצאו והפסיקו לכאוב. מתוקונת.
התברר שהיא שילוב מדהים של שני הוריה. אוהבת מאד לאכול - כמו חתני. יודעת בדיוק מה היא רוצה, ומה היא לא רוצה, בכל רגע נתון - כמו בתי.
היא יכולה להיות רעבה מאד אבל לא בא לה בקבוק ולא בא לה מרק ירקות - וכן מאד בא לה חביתיות ירק שבתי מכינה ואופה לה בתנור. היא לא יודעת להגיד מה היא רוצה, אבל היא יודעת להתנגד למה שלא בא לה, ולהתלהב כשהיא רואה את מה שבא לה. מתוקה כזאת!
היא גם אומרת "א-מא" ו"בא" כשהיא קוראת להוריה, וגם יודעת לומר "האם-האם" כשהיא רוצה לאכול. בקצב הזה.....נראה לי שמהר מאד היא תלמד עוד מילים.

אני עברתי את העקירה/השתלה בהצלחה. ביום ששי כאב עוד לפני שההרדמה פגה. לקחתי כדורים נגד כאבים במהלך היום וגם בלילה, אבל קמתי לגמרי בסדר בשבת, בלי צורך בכדורים ורק קצת תחושה לא נעימה באזור. בחודש הבא צפויה לי השתלה נוספת - הפעם ללא עקירה, אז זה "אמור" להיות עוד יותר קל . נחיה ונראה.

בינתיים אני אוכלת מאכלים רכים - לבן וגבינה לבנה וקוטג', חביתה או ביצה רכה, קציצות עוף שאני מועכת ואוכלת כמו תינוק, וגם מרסקת לי עגבניות, תפוחים....מזדהה עם תינוקי ונוקת (למרות שנוקת כבר אוכלת - לא ברור איך - את כל מה שאחיה אוכלים, כמעט).

ועכשיו, פחות מחודש לפני החתונה של אחיינית1, הגיעה אחיינית2 למיון עם חום וערכי המוגלובין וטרומבוציטים מאד נמוך. עכשיו היא וגיסתי מחכות שם להמטולוג....ונראה מה יאובחן.
דואגת לה. היא בתקופת בחינות ומאד מאד בלחץ מזה, אבל בינתיים מוציאה ציונים מצטיינים (יש לה הפרעת למידה קשה אבל בעזרת אדראל גם בתיכון היא הוציאה ציונים מצוינים. מקווה שהיא תהיה בסדר, ומהר.

לא ראיתי את הנכדים השבוע אבל שוחחתי בטלפון עם חכמוד כמה פעמים. הוא סיפר לי שקיבל טקסט של "אלה קרי, הילדה מלפלנד" בבית הספר - ושאל אם יש לי את הספר. ברור שיש לי. כשהילדים שלי היו קטנים עשיתי כמיטב יכולתי לשחזר את הספריה שהיתה לי בילדותי - לא בהצלחה רבה, אבל את אלה קרי ונוריקו סאן הצלחתי להשיג. כשהם היו קטנים יותר ניסיתי להקריא להם את הספרים האלה ללא הצלחה. אולי עכשיו סוף סוף יסכימו לקרוא אותם.

אז התחיל עוד שבוע - מקווה שיעבור בשלום ובנעימים, דואגת לתינוקי ולאחיינית2.......