בדיעבד קשה לי להחליט מה היה עדיף, למרות שטרק בן 10 קילומטר הוא תמיד דבר מבורך.
היה מעונן וקר וקצת גשום בכל מקרה, אבל החלטנו שנחזור לשמורה, בעיקר כי הניו זילנדית ההיא שפגשה את בעלה בקיבוץ ברעם לפני שלושים וחמש שנה הפצירה בנו, שחבל לפספס את חוויית הקרחונים הקטנים שבתוך האגם, ושהמסלול בסך הכל די שטוח וקל.
נסענו שעה ורבע בחזרה אל AORAKI אל מלון הרמיטג' HERMITAGE, שהיטיב איתנו כל כך יום קודם בעת בעיית הדלק והפסקת החשמל באיזור, ואכלנו שם ארוחת בוקר מפנקת.
אחרי הארוחה יצאנו לצעידה.
הנוף התאפיין בעשבים האלה שנקראים TUSSOCK (ואנחנו כמובן התחלנו לקרוא להם טוסיק 😉).
במסלול היו כמה וכמה גשרים תלויים.
וראינו פרחים יפהפיים......
לעומת זאת, מראה הקרחונים באגם בקצה המסלול היה משמעותית פחות מרשים ממה שתואר.
לא נורא, שמחנו בסך הכל שעשינו את הטרק הזה.
עד שסיימנו את המסלול השעה כבר היתה 11:30 ורק אז יצאנו לכיוון Geraldine, שתוארה כעיירה נחמדה וציורית והיתה בדרכנו צפונה. בג'רלדין שתינו קפה במאפייה / בית קפה שהיה באמת חמוד וציורי, ומשם המשכנו לנקודת העצירה המתוכננת הבאה: Mount Hutt.
אין לי צילומים ממאונט האט, והאמת היא שככל שהתקרבנו הבנתי שלא נראה שם כלום כי היה ממש מעונן והענן ירד על ההר וכיסה את כולו, והיה ברור שיהיה שם ערפל כבד למעלה ואפס ראות.
הצעתי ל-T שנדלג על היעד הזה אבל יש לי בעל עקשן, זה ידוע, ולמרות הפצרותיי שאין טעם להעפיל אל ההר, הוא המשיך בכל זאת.
מהר מאד הוקפנו בערפל כבד עם תהום לפחות מצדנו האחד (לי היה נדמה שיש תהום משני הצדדים), ועדיין לקח המון זמן עד שבעלי היקר השתכנע שאין טעם להמשיך, שצריך איכשהו להסתובב בזהירות ולחזור במורד ההר, שכעת היה אפוף לחלוטין בתוך ענן.
אני מודה שעצרתי את נשימתי עד שהגענו למטה....ובשלב הזה הוא כבר היה עייף מהנהיגה המאומצת (ו..לא, לא בא בחשבון שאחליף אותו גם עכשיו, בטח לא במזג אוויר כזה) ולי נמאס בכלל מכל היום הגשום הזה והחלטנו לדלג על העצירה המתוכננת הבאה, שהיתה מסלול נוסף בן 10 ק"מ, שכלל הרבה עליות בשם Rakaia Gorge.
החלטנו להמשיך ישר לצימר שלנו בקרייסטצ'רץ'. אותו צימר בו לָנּוּ ביומנו הראשון באי הדרומי.
התקשרנו אל בעלי הצימר (כעת כבר היה לנו מספר טלפון תקין עבורם) והודענו להם שאנחנו בדרך.
זה היה יום ששי והיו פקקים מטורפים בכניסה ל-CHRISTCHURCH, ועד שהגענו השעה כבר היתה חמש וחצי אחר הצהריים.
הזמנו שולחן באותה מסעדת בורגרים מצוינת בה אכלנו בערב הראשון שלנו בקרייסטצ'רץ' והספקנו להתקלח ולנוח טיפה לפני שיצאנו לארוחת הערב.
מזג האוויר עדיין היה סבלני איתנו בשלב הזה. הספקנו למלא דלק (כדי להחזיר את הרכב עם מיכל מלא, ולא לעשות זאת באמצע הלילה כשאנחנו ממהרים לטיסה), חזרנו לצימר והלכנו לישון מוקדם.
כשהתעוררנו בשתיים בלילה לטיסה למלבורן בחוץ השתוללה סערה רצינית שכללה גשם זלעפות, רעמים וברקים.
הגענו מהר מאד לאתר החזרת הרכב ומשם הקפיצו אותנו לשדה התעופה.
הטיסה היתה מתוכננת לשעה שש בבוקר אבל את בדיקות הבטחון פותחים בשדה התעופה של קרייסטצ'רץ' רק בארבע בבוקר. אז עשינו צ'ק אין (שבמבטא ניו זילנדי הוגים את זה כמו צ'יק אין וזה נשמע כמו CHICKEN 😂) למזוודות והמתנו בסבלנות. זה יפה ששדה התעופה לא פעיל 24/7 אבל למה אתם אומרים להגיע שלוש שעות לפני הטיסה????
עוד 'שריטה' שיש גם לאוסטרלים וגם לניו זילנדים - הם בפוביה רצינית מהכנסה של מזון, צמחים וגם אדמה מארצות אחרות. הם ממש עושים מזה עניין שלם גם על המטוס וגם בשדה התעופה. אני מכירה את עניין החשש מהחדרת צמחים וירקות ופירות זרים מארה"ב, שגם שם הם רגישים לזה - אבל האוסטרלים והניו זילנדים לקחו את הנושא לרמות אחרות.
עוד בדרך לאוסטרליה מישראל, כאשר הקרינו במטוס את סרטון ההסברה (וההפחדה) שמפציר בנוסעים להצהיר על כל דבר - בוץ בנעליים, מזון כלשהו - אפילו אגוזים - צמחים וכדומה - אחרת אנחנו צפויים לקנסות או למאסר או אפילו לאיסור כניסה למדינה, נזכרנו שיש אצל T שזיפים מיובשים. היינו בטוחים שהם בתיק הגב שלו, וכמה שחיפשנו אותם לא מצאנו. T החליט שהוא שכח אותם בבית, ונכנסנו לאוסטרליה בלי להצהיר דבר. כאשר הגענו שם למלון גילינו שהשזיפים היו לו במזוודה. מזל שלא עשו לו חיפוש!
אז ליתר בטחון החלטנו שבכניסה לניו זילנד נצהיר על זה, ואכן באוקלנד נעמדנו בתור של "יש לי מה להצהיר". כאשר הגענו אל הפקיד ואמרנו לו שאנחנו מצהירים על שזיפים מיובשים הוא שאל "וזה הכל??" הנהנו בתשובה והוא העביר אותנו הלאה בלי לבדוק בכלל. אז כאשר שוב עמדנו להיכנס לאוסטרליה בתום הטיול בניו זילנד החלטנו שנדלג על ההצהרה. ושוב זה עבר בשלום.
האמת שאני יותר חששתי מאיזה בוץ שאולי דבק בנעלי ההליכה שלי (שהיו במזוודה) מאשר מהשזיפים....אבל כנראה שקשישים כמונו לא נחשבים חשודים מהבחינה הזאת ולא ערכו אצלנו חיפוש.
התור בהגירה במלבורן היה איטי והרגיש אינסופי.
היה זה שבת בבוקר ולבעלי דרכונים זרים כמונו היו רק שני פקידים ששירתו את המון האנשים, שעמדו בשקט מופתי. היתה עוד פקידה שטיפלה בנכים ואנשים שהגיעו עם ליווי או כיסא גלגלים.
בתום המתנה של מעל לשעה עברנו גם אנחנו, והמזוודות כבר חיכו לנו כמובן.
כתבנו מראש למלון הדירות שהזמנו במלבורן, כי באתר שלהם היה כתוב שיש להם שאטל הסעות לשדה התעופה, אבל לא קיבלנו תשובה. בהמשך התברר שהיו עוד דברים שהופיעו אצלם באתר שלא באמת קיימים, ושבכלל היחס שלהם לאורחים הוא די מחפיר. אבל מנחיתתנו הקודמת במלבורן כבר ידענו היכן לתפוס את ה-UBER שלקח אותנו למלון......ועל הימים האחרונים במלבורן אעדכן כבר בפוסטים הבאים.
